ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו דין כרת במקום קרבן, שאותה פרשה עוסקת בדין החטאת (ראה במדבר טו, כז—לא), דברי ר' עקיבא; קסבר [סבור הוא]: מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא [מתוך שהיה צריך לכתוב כרת בסתם], וכתיב [וכתוב] בו כרת במקום קרבן, שמע מינה [למד מכאן] כי הוא מייתי [מביא] קרבן על שגגתו.

ומה שנאמר, ואומר: "חטאו ישא" (במדבר ט, יג) — אתא לרבנן [בא לדברי חכמים] הסבורים שאינו מביא קרבן, והכי קאמר [וכך אומר] ר' עקיבא לרבנן [לחכמים]: אמריתו [אומרים אתם] מגדף לית ביה [אין בו] מעשה, שהרי מהו מגדף — מברך (מקלל) את השם. אלא כרת דכתיב [שנאמר בו] "את ה' הוא מגדף ונכרתה" (שם טו, ל) למאי אתא [למה בא] אם לא כדי לחייבו בקרבן?

אמרי ליה [אמרו לו]: ליתן כרת למקלל, ללמד שמה שנאמר בספר ויקרא (כד, טו): "איש כי יקלל ונשא חטאו", עניינו כרת, והוצרכנו לכך כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה כרת למי שהיה צריך לעשות פסח שני ולא עשאו, דכתיב [שנאמר] במקלל: ("חטאו ישא האיש ההוא") [" ונשא חטאו"], וכתיב [ונאמר] במי שלא עשה גם פסח שני: "חטאו ישא" (במדבר ט, יג), מה להלן במקלל, "ונשא חטאו" הוא כרת — אף כאן בפסח שני, "חטאו ישא" — כרת.

ובענין מגדף תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "את ה' הוא מגדף" (שם טו, ל), יש להבינו כאילו נאמר "מגרף", איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו: גירפתה (קינחת) הקערה וחיסרתה, פגעת בקערה עצמה; קסבר [סבור הוא]: מגדף מברך את השם הוא.

ר' אלעזר בן עזריה אומר, כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה הוצאתה ממנה הכל, ולא חיסרתה; קסבר [סבור הוא]: מגדף היינו [הריהו] עובד עבודה זרה, אבל אינו פושט ידו בשם ה'.

וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "את ה' הוא מגדף", רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם.

א משנה יש נשים מביאות קרבן יולדת, וחטאת העוף שבו נאכל על ידי הכהנים, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות כלל.

ומפרטים, אלו מביאות קרבן ונאכל: המפלת ולד שצורתו כמין בהמה, חיה או עוף, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינה מביאה קרבן עד שיהא בו מצורת אדם.

המפלת כמין סנדל, שאין לו צורה, או שיליא שהעובר מצוי בה, או שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן ולד היוצא מחותך, וכן שפחה כנענית של ישראל שהפילה, מביאה קרבן ונאכל.

ואלו מביאות קרבן ואינן נאכלות: המפלת ואין איש יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו באותו מקום, אחת הפילה ולד ממין פטור מקרבן, ואחת ממין חובה, ואין ידוע מה הפילה כל אחת — צריכה כל אחת מהן להביא קרבן יולדת, שמא היא החייבת, והחטאת אינה נאכלת. אמר ר' יוסי: אימתי? בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, וכל אחת מהן באה בנפרד להקריב את קרבנה. אבל אם היו שתיהן עומדות יחד — שתיהן מביאות קרבן חטאת אחד עבור שתיהן, והוא נאכל.

אלו שאין מביאות קרבן, מפני שמה שהפילו אינו קרוי ולד: המפלת שפיר שהיה מלא מים, או מלא דם מלא גנינים (גוונים שונים), וכן המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכן המפלת יום ארבעים להריונה, וכן יוצא דופן, שנולד על ידי ניתוח ולא בלידה רגילה. ר' שמעון היה מחייב ביוצא דופן קרבן לידה.

ב גמרא ומבררים: שפחה שילדה מנלן [מנין לנו] שהיא מביאה קרבן יולדת? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בפרשת היולדת "דבר אל בני ישראל" (ויקרא יב, ב), אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה כנענית מנין? תלמוד לומר: "אשה כי תזריע" (שם), כל אשה.

ושואלים: מאי [מה הוא] "וכן שפחה"? לשם מה הדגשה זו? ומסבירים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] כל מצו‍ת שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה, וכן שפחה — הני מילי [דברים אלה אמורים] בדבר ששוה בין איש ובין אשה. אבל קרבן יולדת, כיון שבנשים איתא [ישנו] באנשים ליתא [איננו], אימא [אמור] שלא תחייב [תתחייב] בו שפחה, אהכי תנא [משום כך שנה] במשנתנו: "וכן שפחה".

ג שנינו במשנה אלו מביאין קרבן, ובהמשך שנינו כי לדעת ר' יוסי שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, אם היו שתיהן לפנינו — מביאות קרבן ונאכל. ושואלים: מאי עבדין [מה הן עושות]? מייתין תרוייהו חד [מביאות שתיהן כאחד] קרבן ודאי לעולה, וחטאת עוף מספק, ומתני [ומתנות] שאם זו חייבת בחטאת הרי היא שלה, ואם לא הריהי של האחרת.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' יוסי תנאה [פתרון של תנאי] בחטאת? והתנן [והרי שנינו במשנה] שתי נשים שאחת מהן אכלה בשוגג חתיכת חלב, וחייבת חטאת, ואינן יודעות מי מהן, ר' שמעון אומר: מביאות שניהן חטאת אחת, ר' יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת. אלמא [מכאן] שלר' יוסי לית ליה תנאה [אין לו תנאי]!

אמר רבא: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה, כגון בקרבן יולדת, שעושים בו תנאי. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם בעי גברא [שם, בחטאת הבאה על חטא, צריך האיש] ידיעה ודאית שחטא כדי להביא קרבן, דכתיב [שנאמר]: "או הודע אליו חטאתו" (שם ד, כח), הילכך לא מתיין ומתני [משום כך אינן מביאות ומתנות], אבל הכא כי מתיין [כאן כאשר מביאות] הנשים קרבן — הרי זה רק כדי לאישתרויי [להיות מותרות] באכילת קדשים.

ודבר זה מפורש בדברי ר' יוסי כדתני סיפא דההיא [כמו ששנה בסופה של אותה משנה]: ר' יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא — אין שתים מביאות אותה, משמע שחטאת שאינה באה על חטא — מביאות.

ד שנינו במשנה: אלו שאין מביאות וכו', ר' שמעון מחייב ביוצא דופן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון? אמר ריש לקיש, אמר קרא [המקרא]: "ואם נקבה תלד" (ויקרא יב, ה), ויכול היה לכתוב "ואם נקבה", שהרי ביולדת מדובר שם, אלא לרבות לידה אחרת, מאי [מה] היא — יוצא דופן.

ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, הפוטרים ביוצא דופן, מה טעמם]? אמר ר' מני בר פטיש: נאמר "אשה כי תזריע וילדה" (שם כ) — עד שתלד ממקום שמזרעת (מתעברת), ואם הלידה היא ממקום אחר, כגון מדופן הרחם — אין זו נחשבת לידה.

ה משנה אשה שילדה בת, מונה ארבעה עשר ימי טומאה, וששים וששה ימי טהרה (שדם שהיא רואה אז אינו מטמא כדם הנדה), וביום השמונים ואחד מביאה קרבנה (שם יב, א—ח), וכל נפל שתפיל בתוך שמונים הימים אינו מחייב אותה בקרבן נוסף. ונחלקו בדין המפלת לאור (ליל) היום השמונים ואחד לאחר לידתה, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שאם הפילה בו חייבת קרבן נפרד? אם שיוה לו לטומאה, שדמה טמא בליל שמונים ואחד כמו ביומו, לא ישוה לו לקרבן?

אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שחייבת בקרבן נוסף, שכן כבר יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שבשעה שהפילה עדיין לא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן? שהרי אין מקריבים קרבן בלילה.

אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת, וגם אתם מודים שחייבת קרבן נוסף אם הפילה בשבת זו!

אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, מכל מקום ראוי לקרבן ציבור, שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע, תאמר במפלת לאור שמונים יום ואחד, שאין הלילה ראוי כלל להקרבה, לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור?

והדמים שמטמאים בליל שמונים ואחד אינן מוכיחים לחייב קרבן אם תפיל אז, שהרי המפלת בתוך מלאת שמונים הימים — דמיה טמאים כדין יולדת, ומכל מקום פטורה מן הקרבן.