לא כנגד רבו, כלומר, סמוך לרבו, שמראה בכך שהוא כשווה לרבו, ולא אחורי רבו שהוא נראה כאילו היה משתחוה לרבו (תוס').

ותניא [ושנויה הלכה זו בברייתא] ביתר תוקף, שר' אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו ואינו ממתין עד שיקדים רבו לשאול בשלומו, והמחזיר שלום לרבו ואינו אומר "שלום עליך רבי", והחולק על ישיבתו של רבו, שהוא קובע לעצמו ישיבה ומלמד בחיי רבו שלא ברשותו (רמב"ם), והאומר דבר שלא שמע מפי רבו בשם הרב — גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

את התנהגותו של ר' ירמיה מסבירים כי שאני [שונה] הוא ר' ירמיה בר אבא מפני שלא היה תלמידו המובהק של רב כי אם אך תלמיד חבר הוה [היה] לו, ולכן יכול היה לנהוג כן. והיינו דקאמר ליה [וזהו שאמר לו] ר' ירמיה בר אבא לרב, ושאל אותו כאשר הקדים רב להתפלל תפילת שבת, בלשון זו: מי [האם] בדלת ממלאכה, וקבלת עליך כבר קדושת השבת? אמר ליה [לו] רב: אין, בדילנא [כן, בדלתי], ולא אמר אליו בלשון "מי בדיל מר" ["האם בדל אדוני"]? כדרך שהיה צריך לומר אם היה תלמידו.

א רב אמנם השיב כי הפסיק ממלאכת החול, ואולם מי בדיל [האם בדל]? האם היה צריך באמת להפסיק מן המלאכה? והאמר [והרי אמר] ר' אבין: פעם אחת התפלל רבי תפילה של שבת בערב שבת, ונכנס אחר כך למרחץ, ויצא ושנה לן פרקין [לנו את פרקנו, מה שלמדנו], ועדיין לא חשכה! אמר רבא: ההוא [אותו] מקרה מדובר שנכנס להזיע, וקודם גזירה שגזרו חכמים לאסור הזעה בשבת הוה [היה] הדבר.

ועוד שואלים: איני [האומנם] היה צריך להפסיק מן המלאכה, והא [והרי] אביי שרא ליה [התיר לו] לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי [לעשן סלים בגפרית] אף על פי שכבר התפלל תפילת שבת, והרי שגם אחר תפילת שבת עדיין מותר בעשיית מלאכה!

על כך משיבים: המקרה ההוא טעותא הוי [טעות היה], שלא נתכוון רב דימי במה שהתפלל מוקדם יותר להוסיף על השבת, כי אם סבר בטעות שכבר שקעה השמש, שהיה אותו היום מעונן ולכן התפלל. ואולם אף שהתפלל, אין תפילת השבת מחייבת אותו לנהוג בקדושת שבת, ולכן יכול היה עוד לעשות מלאכה אחרי תפילתו.

על כך מוסיפים ושואלים: וטעותא מי הדרא [וטעות האם היא חוזרת]? וכי אפשר לנהוג כאילו לא התפלל כלל? והא [והרי] אמר אבידן תלמידו של רבי: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, ולכך כסבורים היו העם לומר כי חשכה הוא, ומאחר שכן נכנסו לבית הכנסת והקדימו והתפללו תפילה של מוצאי שבת בשבת. ולאחר זמן, כשנתפזרו העבים וזרחה החמה, התברר שעדיין יום היה,

ובאו ושאלו את רבי מה יעשו. ואמר: הואיל והתפללו — התפללו, ואינם צריכים לחזור ולהתפלל, הרי אף שהתפללו בטעות אין מחזירים טעות זו, ואין מבטלים את המעשה מעיקרו! ומשיבים: שאני [שונה] הצבור, דלא מטרחינן להו [שאין אנו מטריחים אותו] להתפלל שנית תפילה שלמה.

ב וממשיכים לדון באפשרות להקדים תפילת ערבית אף במקרה של שבת מכמה צדדים. אמר ר' חייא בר אבין: רב צלי [התפלל] תפילה של שבת בערב שבת, ור' יאשיה מצלי [היה מתפלל] תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת. ביחס למה שרב צלי [התפלל] תפילה של שבת בערב שבת, נשאלת השאלה: האם עוד בערב שבת אומר, כלומר, יכול הוא לומר קדושה על הכוס (קידוש של שבת), או אינו אומר קדושה על הכוס ועליו להמתין עד צאת הכוכבים? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. ונפסק שהלכתא כוותיה [הלכה כמותו] בענין זה.

שאלה מעין זו נשאלה גם ביחס למה שר' יאשיה מצלי [היה מתפלל] תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת: האם אומר אחר תפילתו עוד מבעוד יום הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.

אמר ר' זירא אמר ר' אסי אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא אמר רב: בצד עמוד זה (עמוד מסויים שהראו עליו) התפלל ר' ישמעאל בר' יוסי תפילה של שבת בערב שבת. ואולם

כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל היתה בידו גירסה אחרת לגמרי של סיפור זה ואמר כפי המסורת שהיתה בידו: בצד תמרה הוה [היה], מעשה זה ולא בצד העמוד הוה [היה]. ולא בר' ישמעאל בר' יוסי הוה [היה] מעשה זה, אלא בר' אלעזר בר' יוסי הוה [היה], ולא תפילה של שבת בערב שבת היתה זו, אלא תפילה של מוצאי שבת בשבת הוה [היה], זה.

ג שנינו במשנה שתפלת הערב אין לה קבע. ושואלים: מאי (מה פירוש] "אין לה קבע"? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא [אם לומר שהפירוש הוא שאם הוא רוצה יכול הוא להתפלל כל הלילה], אם כן ליתני [שישנה במשנה] בלשון "תפלת הערב כל הלילה"! אלא מאי [מה הפירוש] "אין לה קבע" —

כמאן דאמר [כדעת מי שאומר], כאותו חכם שפסק שתפלת ערבית רשות. שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מסורת היא שבענין תפלת ערבית נחלקו חכמי המשנה: רבן גמליאל אומר שהיא חובה, ור' יהושע אמר שרשות היא. אמר אביי: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית רשות.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע. אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה [לו] ר' יהושע: רשות.

שוב בא אותו תלמיד לפני רבן גמליאל, אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר לו אותו תלמיד לרבן גמליאל: והלא ר' יהושע אמר לי שתפילת ערבית רשות?! אמר לו רבן גמליאל לאותו תלמיד: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין [המגינים], כינוי מליצי לתלמידי החכמים שהם "לוחמים במלחמתה של תורה", לבית המדרש, ואז אפשר יהיה לדון בנושא.

כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל וחזר ושאל במעמד כולם: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? שרצה לברר אם ר' יהושע עדיין מחזיק בדעתו. נענה ואמר ליה [לו] ר' יהושע: לאו [לא], אין מי שחולק על דעה זו. שמשום כבוד הנשיא לא רצה להתוכח עמו בהזדמנות זו (צל"ח). אמר לו רבן גמליאל לר' יהושע: והלא משמך אמרו לי שתפילת ערבית רשות!

אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר' יהושע: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא (התלמיד) מת — יכול החי להכחיש את המת. והייתי יכול לומר שלא כך פסקתי, ועכשיו שאני חי והוא חי — היאך יכול החי להכחיש את החי? ובעל כרחי עלי להודות שכך אמרתי.

ובינתיים היה רבן גמליאל ראש הישיבה יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, שכעונש לא הורה לו רבן גמליאל לשבת, ומפני כבוד הנשיא נשאר עומד. דבר זה נמשך זמן רב כל כך עד שהתעוררה בתוך כל קהל השומעים, החכמים ותלמידיהם שהיו במקום, התמרמרות רבה על רבן גמליאל עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! כלומר הפסק לתרגם את דברי רבן גמליאל. ואז המתורגמן פסק מתרגומו.

ה ומסופר כי בתוך כדי ההתמרמרות אמרי [אמרו]: עד כמה נצעריה וניזיל [יצערנו וילך], הלא בראש השנה אשתקד צעריה [ציערו] כשהורה עליו לבוא בתרמילו ביום בו חל יום הכיפורים לפי חשבונו של ר' יהושע. ובבכורות במעשה שהיה בשאלתו של ר' צדוק צעריה [ציערו], כמו בפעם זו כשאמר לו לעמוד על רגליו כעונש על שהתחמק מלעמוד לויכוח על דעתו השונה. הכא נמי צעריה [כאן גם כן ציערו] ואם כן, תא ונעבריה [בואו ונעבירנו, ממשרתו כנשיא]!

וכך הוסכם אלא שהתעוררה השאלה מאן נוקים ליה [את מי נעמיד לו, במקומו] אם נוקמיה [נעמידו] את ר' יהושע — הלא בעל מעשה זה עצמו הוא, שהרי בגללו מעבירים את רבן גמליאל, ויצטער רבן גמליאל על כך ביותר. ואם נוקמיה [נעמידו] את ר' עקיבא — דילמא עניש ליה [שמא יעניש אותו], רבן גמליאל, ועל ידי ההקפדה עליו יגרום שיענישו אותו משמים, משום דלית ליה [שאין לו] לר' עקיבא זכות אבות שתגן זכותם עליו, שכן היה ר' עקיבא ממשפחת גרים.

אלא נוקמיה [נעמידו] את ר' אלעזר בן עזריה, שיש בו צירוף של מעלות שונות שבאחרים שהוזכרו אינן קיימות. שכן, הוא חכם, והוא עשיר, והוא דור עשירי לעזרא. ומפרטים: הוא חכם — דאי מקשי ליה, מפרק ליה [שאם יקשה לו, יתרץ לו] ולא יוכל רבן גמליאל להביכו בקושיות. והוא עשיר — דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר, אף הוא איזיל ופלח [שאם יש לו לעבוד, להשתדל ולשאת ולתת, בבית הקיסר, כנציג ישראל, אף הוא יכול ללכת ולעבוד], שבידו הרכוש המספיק הן לצרכי הנסיעות הארוכות והן למיסים ולמתנות. והוא עשירי לעזרא — דאית ליה [שיש לו] זכות אבות, ולא מצי עניש ליה [יוכל להעניש אותו]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו]: האם ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא [נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה]? אמר להו [להם]: איזיל ואימליך באינשי [אלך ואתייעץ עם אנשי] ביתי. אזל ואמליך בדביתהו [הלך והתייעץ עם אשתו]. אמרה ליה [לו]: