והלך השליח והביא לו בשלשה סלעים מתוך דינר הזהב שקיבל חלוק, ובשלשה סלעים אחרים טלית — שניהם מעלו. בעל הבית מעל — שהרי נעשתה שליחותו בקניית החלוק בשלושת הסלעים, והשליח מעל — שהרי שינה משליחותו של בעל הבית בשלושת הסלעים האחרים, שקנה בהם מדעתו טלית. ר' יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שכן הוא אומר (יכול לומר) לו לשליח: שינית משליחותך אף בקניית החלוק בשלושת הסלעים, כי חלוק גדול (הנקנה בדינר זהב) הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי במקומו חלוק קטן ורע הנקנה בשלושה סלעים.

א גמרא מדין משנתנו משמע שהשליח המוסיף על דברי המשלח (לענין הטלית), נחשב גם כעושה שליחותו (לענין החלוק). ומציעים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] פתרון לבעייה שדנו בה חכמים, במסכת כתובות, בעניינו של מאן דאמר [מי שאומר] לשלוחו: זיל זבן [לך מכור] לי (עבורי) מתוך שדותי כורא דארעא [שטח שמידתו בית כור של קרקע], ואזל [והלך] השליח וזבן ליה [ומכר לו] קרקע במידת ליתכא [לתך, חצי בית כור] בלבד — חל המכר, וקני [קנה] הלוקח (הקונה) את הקרקע בשיעור לתך שנמכרה לו, שכן נחשב הדבר שעשה בכך השליח שליחותו!

אמרי [אומרים] בדחיית הראיה: אין להביא מכאן הוכחה כי הכא היכי דמי [כאן, במשנתנו כיצד מדובר]? כגון דאייתי ליה [שהביא לו] השליח לבעל הבית חלוק השוה שש סלעים, כערך דינר הזהב שנתן לו בעל הבית, בשלש סלעים, וקיבל בעל הבית בדיוק את מה שרצה, ולא שינה השליח מדבריו אלא רק הוסיף עליהם, בזה שקנה לו גם טלית. אבל במקום שלא עשה את שליחותו, כגון במכירת שדה שמכר פחות ממה שנאמר לו, אין זו נחשבת לשליחות.

ומקשים על אופן העמדה זו של משנתנו: אם כך, אימא סיפא [אמור את מה ששנינו בסוף המשנה]: ר' יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שכן הוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי חלוק קטן ורע" והרי שאין מדובר כאן באופן שהביא לו השליח חלוק השווה ששה סלעים, אלא "חלוק קטן ורע"!

ומשיבים: כוונת דברי ר' יהודה היא, דאמר ליה [שכך יכול לומר לו] בעל הבית לשליח: כיון שקנית במקום בו המחירים הם מחצית מהמחירים הרגילים, מעתה אי יהבת [אם היית נותן, מוציא] בקנייה שעשית עבורי את הדינר כוליה [כולו] שנתתי לך, אייתית [יכול היית להביא] לי בדינר זה חלוק משובח ביותר השוה שני דינרין, ובהשוואה לאותו חלוק, מה שהבאת לי הוא "קטן ורע".

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את דברי ר' יהודה, דקתני סיפא [שכן שנויה ברייתא בסוף, במקום אחר]: מודה ר' יהודה לחכמים, במקרה של בעל הבית ששלח שליח שיקנה לו קטניות בדינר זהב, והלך השליח וקנה בחצי דינר קטנית, ובחצי דינר קנה דבר אחר — ששניהם מעלו, ואף בעל הבית מעל (על קניית הקטנית). וטעם הדבר, שמחיר הקטנית הינו קבוע ובלתי משתנה, שהקטנית בשיעור מסויים נקנית בפרוטה וקטנית בשיעור גדול ממנו נקנית בדינר, על פי אותו תעריף, ואין הוזלה כלשהי לקונה בסכום גדול יותר. ומשמע שבדבר אחר, וכגון חלוק, קנייה בסכום גדול יותר מוזילה את מחיר הדבר הנקנה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], באיזה מקום מדובר כאן? אי באתרא דזבני בשומא [אם תאמר שמדובר במקום שמוכרים קטניות בהערכה], גבי [אצל] מכירת קטנית נמי [גם כן], במקרה דיהב [שנותן] הקונה למוכר סכום גבוה כגון סלע מוזלי ליה טפי [מוזילים לו יותר] מאשר אם היה קונה בסכום נמוך! אמר רב פפא: מדובר בדוכתא דמזבני בכני כני [במקום שמוכרים במלוא כלים כלים], כלומר, שמשלם הקונה בהתאם למספר הכלים בהם ניתנות הקטניות, מחיר כל כנא וכנא [כלי כלי] בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו [ששם דבריהם חתוכים, המחיר קבוע], ולכן באופן זה מעל גם בעל הבית.

ב משנה אדם המפקיד מעות של הקדש שבידו אצל השולחני (חלפן כספים), הפורט ומעביר כספים מיד ליד, ונזקק תמיד לכספים, אם נמסרו לו המעות הללו כשהן צרורין (קשורות) — לא ישתמש בהן השולחני. לפיכך, אם עבר והוציא אותם לצרכיו — מעל השולחני. ואולם אם המעות שנמסרו היו מותרין (לא קשורות) — ישתמש (מותר לו להשתמש) בהן. לפיכך, אם הוציא אותם — לא מעל השולחני. ואולם המפקיד מעות אצל בעל הבית — בין כך (שהיו המעות קשורות) ובין כך (שהיו מותרות) — לא ישתמש בהן. לפיכך, אם הוציא אותם בעל הבית — מעל. החנווני, הקונה ומוכר סחורות בחנות, נחשב לענין זה כבעל הבית, ואסור לו להשתמש במעות שהופקדו בידו, ואם הוציאן — מעל. אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: החנווני נחשב לענין זה כשולחני, והריהו אסור בשימוש במעות צרורות שהופקדו בידו, ומותר בשימוש במעות מותרות שהופקדו בידו.

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו (ארנקו) של אדם שהיו בו פרוטות אחרות של חולין, או שאמר על פרוטה אחת מתוך המעות שהיו בארנקו "פרוטה שבכיס זה הריהי הקדש!", ואין הוא יודע איזוהי אותה פרוטה — כיון שהוציא את הפרוטה הראשונה מארנקו לצורך של חולין, מעל, אלו דברי ר' עקיבא, שלדעתו חוששים אנו שמא זו היא שהיתה של הקדש. וכך הוא הדין בכל פרוטה ופרוטה שיוציא מכיסו זה, יש לחשוש שמא היא הפרוטה של ההקדש. וחכמים אומרים: לא מעל עד שיוציא לחולין את כל הפרוטות הנמצאות בכיס, שאז ודאי שהוציא פרוטה של הקדש.

ומעירים: מודה ר' עקיבא לחכמים במקרה של האומר "פרוטה אחת מן המעות שבכיס זה הריהי הקדש!", שהוא מוציא לחולין והולך (וממשיך בכך) עד שיוציא את כל המעות שבכיס כולן. שכן לשון זו מורה שכוונתו היתה שהפרוטה האחרונה שתישאר בארנק היא זו שתהיה הקדש, ולכן אין הוא מועל אלא בפרוטה זו.

ג גמרא שנינו בסוף משנתנו כי מודה ר' עקיבא לחכמים באדם המקדיש פרוטה שבכיסו בלשון "פרוטה מן כיס זה הקדש!" שאין הוא מועל אלא בפרוטה האחרונה שהוציא מהכיס. ובענין זה מוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר כי רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן בדברי ר' עקיבא שבמשנתנו. וכך שאל אותו: מאי שנא רישא [מה שונה הוא הדין שבראש המשנה] באדם האומר "פרוטה בכיס זה הקדש!" שחולק ר' עקיבא על חכמים וסבור שמועל בהוצאת הפרוטה הראשונה שבכיס, ומאי שנא סיפא [ומה שונה הוא הדין שבסוף המשנה] באדם האומר "פרוטה מן כיס זה הקדש!" שמודה ר' עקיבא לחכמים שאין הוא מועל אלא בפרוטה האחרונה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בהסבר הדברים: סיפא [הסוף] של המשנה עוסק באדם האומר בלשון "לא יפטור כיס זה מן ההקדש", וכוונתו שלא תכלה פרוטה מן הכיס הזה עד שיהא בו הקדש, ונמצא שחל ההקדש רק על הפרוטה האחרונה.

ועוד נמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל הביא את הדברים באופן אחר ואמר כי בין משנתנו שעניינה כיסין לבין משנה אחרת שעניינה שוורים הוא שרמא ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מנחות: האומר "אחד משווריי הריהו הקדש!", והיו לו שנים שוורים, ואין ידוע איזה מהם הקדיש — הגדול שבהן הוא שור ההקדש! וטעם הדבר, לפי הכלל שהמקדיש בעין יפה מקדיש, וודאי התכוון לגדול שבהם. ומעתה לפי זה אף במשנתנו נאמר שהפרוטה היותר מובחרת היא זו שהקדישה! ועל כך אמר לו ר' יוחנן בתשובה: סיפא [סוף] משנתנו עוסק באדם האומר בלשון "לא יפטור כיס זה מן ההקדש", והרי משמעות לשון זו שאין כוונתו אלא על הפרוטה האחרונה, אף שאין היא המובחרת שבפרוטות.