כמאן [כשיטת מי] עשה כן — כדעת רב יוסף שצריך להחזיק בדרך ושיאמרו לו "לין פה", ואליבא [ולפי שיטת] ר' יוסי בר יהודה

ודוחים: לא, כי אפשר לומר שנהג כרבה ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה, ואמר קודם לכך שהוא קונה שביתה באמצע הדרך.

א במשנה שנינו: "ר' מאיר אומר: כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל". ושואלים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו בדומה לזה פעם אחת]: ספק, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: הרי זה חמר גמל. ואף כאן פשוט שהרי בכל ספק פוסק כן ר' מאיר!

א מר ר' ששת: יש בכל זאת צורך לומר זאת, כדי שלא תימא טעמא [שלא תאמר שהטעם] של ר' מאיר רק אם ספק עירב ספק לא עירב, רק הוא דהוי [שנעשה] חמר גמל, אבל ודאי לא עירב — לא הוי [אינו] חמר גמל.

אלא שב להיות כבן מקומו, אלא אמור: אפילו ודאי לא עירב פעמים שהוא חמר גמל. דהא הכא [שהרי כאן] ודאי לא עירב שהרי חזר למקומו, וקא הוי [והרי הוא] חמר גמל, ולכן הוצרך לומר שאף במקרה זה כשאין ספק עירוב כלל אלא לא ברור היכן מקום שביתתו, אף זה דינו להיות חמר גמל.

ב משנה מי שיצא במזיד שלא לצורך מצוה חוץ לתחום — אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' אליעזר אומר: שתים אמות — יכנס, שלש — לא יכנס.

ג גמרא אמר ר' חנינא: היתה רגלו אחת בתוך התחום, ורגלו אחת חוץ לתחום — לא יכנס, דכתיב [שנאמר]: "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיהו נח, יג). "רגלך" כתיב [נאמר] בלשון יחיד. משמע אף בהכנסת רגל אחת יש משום חילול שבת.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום — יכנס! ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? כשיטת אחרים היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחרים אומרים: למקום שרובו הוא נזקר (פונה). הרי שמותר לו להיכנס שהרי לא הוציא אלא רגל אחת.

איכא דאמרי [יש שאומרים בלשון אחרת]. אמר ר' חנינא: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום — יכנס, דכתיב [שנאמר]: "אם תשיב משבת רגלך" "רגליך" מלשון רבים קרינן [קוראים אנו], אבל רגל אחת — מותר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא יכנס! ומשיבים: הוא שאמר כשיטת אחרים דתניא [שכן שנינו בברייתא]: למקום שרובו הוא נזקר.

דבמשנה שנינו: "ר' אליעזר אומר: שתים — יכנס, שלש — לא יכנס". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אחת — יכנס, שתים — לא יכנס. ועונים: לא קשיא [קשה]: הא [זו משנתנו] מדברת כשעקר מאמה חדא וקם אתרתי [אחת ועמד בשניה] — מותר להיכנס. הא [זו הברייתא], שעקר מאמה שניה ועמד בשלישית — לא יכנס.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: אפילו אמה אחת לא יכנס! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה ברייתא] הרי היא למודד, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ולמודד שאם שבת אדם במקומו ומודד משם את תחומו לפי פסיעותיו שאמרו נותנין לו אלפים אמה — אפילו סוף מדתו כלה במערה לא יכנס פנימה אל תוכה אפילו אמה אחת יותר ממידתו.

ה משנה מי שהחשיך בדרך ולן במקומו ומצא שהוא חוץ לתחום — אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמות יכנס, שאין המשוחות (המודדים) ממצין את המדות לשים את סימן התחום בקצה הגבול ממש אלא פנימה ממנו מפני הטועין.

וגמרא על מה ששנינו במשנה "מפני הטועים" תנא [שנה בברייתא]: מפני טועי המדה, כלומר מתוך חשש שמא טעו במדידתם מחמירים הם ופוחתים קצת מן התחום.

א משנה כיצד מעברין את הערים להחשיב בתחום העיר עצמה את כל הבליטות? עושים קו ישר בקצה העיר לארכה ולרחבה ואם היה בית נכנס או בית יוצא מקו זה, פגום (בליטה) נכנס פגום יוצא, וכן אם היו שם גדודיות (שרידי כתלים וחומות) גבוהות עשרה טפחים,