עירובין נט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

גמרא:

והוינן בה: וכי רק למקום שריבה - אין, מודדים לשם, ואילו למקום שמיעט - לא מודדים?

והרי מקום מועט הוא בכלל מקום מרובה!

ומשנינן: אימא: אף למקום שריבה מודדים.

שנינו במשנה: ריבה לאחד ומיעט לאחד.

והוינן בה: הא תו למה לי? היינו הך!

כי אין הבדל בין ריבה לאחד לבין ריבה למקום אחד.

ומשנינן: הכי קאמר: אם אירע שריבה מודד אחד, ומיעט מודד אחד - שומעין למודד הזה שריבה.

אמר אביי: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונא.

שנינו במשנה: שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.

ופרכינן: והתניא איפכא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר!?

אמר רבינא: הכי קאמר התנא בברייתא:

כשתקנו חכמים דיני תחומין לא להקל על דברי תורה באו, לפי שאין תחומין מן התורה.

אלא גזרו כדי להחמיר על דברי תורה. וכיון שתחומין דרבנן לכן אזלינן לקולא.

מתניתין:

כיון שתקנו חכמים עירובי חצירות ושיתוף מבואות, והורגלו העם לטלטל מבתים לחצר ומחצר למבוי, חששו חכמים שתשתכח תורת רשות הרבים מהבריות, ולכן תיקנו שלא לערב עיר שיש בה ששים ריבוא אנשים בעירוב אחד, אלא לשייר שכונה אחת, שלא תתערב עם כל העיר, ויהיה אסור לטלטל ממנה לשאר העיר, ומן שאר העיר אליה, ובכך ישאר זכר לתורת רשות הרבים.

עיר של יחיד, שלא היו נכנסים אליה באופן תדיר ששים רבוא איש, ועתה נעשית של רבים - מערבין את כולה, כבעבר. ואין מבואותיה צריכים תיקון.

ובתנאי, שאין בתוכה רשות הרבים ממש, כגון שאין הרחובות רחבים ט"ז אמה. ואם יש בה רשות הרבים מן התורה יתבאר תיקונה בגמרא.

ועיר שהיתה של רבים, ונעשית של יחיד, שהצטמצמו דיוריה, הרי אף על פי שאין בה רשות הרבים גמורה אין מערבין את כולה.

אלא אם כן עשה חוצה לה "שיריים" שאין מערבין אותם עם העיר אלא לחוד.

ושיריים אלו יש לשייר בשיעור כעיר הנקראת "חדשה", שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: די בשיור של שלש חצירות של שני בתים.

גמרא:

והוינן בה: היכי דמי עיר של יחיד ונעשית של רבים?

אמר רב יהודה: כגון דאיסקרתא דריש גלותא.

אמר ליה רב נחמן: מאי טעמא הבאת לדוגמא דוקא את העיר של ריש גלותא?

אילימא משום דשכיחי אנשים רבים ביחד גבי הרמנא אצל ריש גלותא, המושל, ולכן לא חששו בה שמא תשתכח תורת רשות הרבים, היות והאנשים הרבים שמתאספים אצל הריש גלותא מדכרי אהדדי, יזכירו האחד לחבירו כי הרשות לערב היא רק בעיר של יחיד ונעשית של רבים, ולא בעיר של רבים והיא של רבים.

הרי כולהו ערי ישראל נמי - בצפרא דשבתא בבוקר השבת שכיחי גבי הדדי, נמצאים כולם יחד כדי לשמוע את הדרשה של הרב, ויזכירו אחד לשני.

אלא, אמר רב נחמן: בכל עיר של יחיד ונעשית של רבים שרי לערב. וכגון דיסקרתא כרך דנתזואי של אדם בשם נתזואי, ולאו דוקא עירו של הריש גלותא.

תנו רבנן: עיר של יחיד ונעשית של רבים, ורשות הרבים הרחבה ט"ז אמה עוברת בתוכה - כיצד מערבין אותה?

לקמן מעמידים את הברייתא הזאת כרבי יהודה, הסובר שרשות הרבים שיש מצידה שתי מחיצות היא נחשבת לרשות היחיד, ואפשר לערב בכך שעושה לחי מכאן ולחי מכאן בשני צידיה שנשארו פתוחים. או קורה מכאן וקורה מכאן.

ונושא ונותן באמצע רשות הרבים, שמעתה היא רשות היחיד, המתוקנת בתיקוני המבואות הראויים לרשות היחיד.

אבל בעיר של רבים והיא של רבים לא התירו לתקן את המבואות המפולשים, שהן רשות הרבים, על ידי לחי וקורה בלבד, עד שיעשה להן צורת הפתח או דלת מכאן, ולחי מכאן.

ואין מערבין אותה לחצאין, כמה מבואות יחד, אלא מערבים את כולם.

היות ומעיקרא, כשהיתה של יחיד, נחשבו כל מבואותיה כאחד, והיו כל אנשיה מהלכים בכל מבואותיה.

ומשגדלה העיר והתרבו הדיירים, אם יערבו כמה מבואות יחד לעצמם, ושאר המבואות יערבו גם הם לעצמם, ייחשב הדבר כאילו חלק מבני המבוי לא השתתפו בעירוב, ובכך הם אוסרים את כל הדיירים מלטלטל במבוי.

אלא: או יערבו את כולה.

או שיערבו מבוי מבוי בפני עצמו. ולקמן יתבאר איזה תיקון הוא זה.

א גמרא שואלים: למקום שריבה — אין [כן] עושים כדבריו, ולמקום שמיעט — לא יעשו כדבריו, ומדוע לא והרי הוא בכלל השטח המרובה? ומשיבים: אימא [אמור] אף למקום שריבה נוהגים כפי שציין את התחום, ואין חוששים שמא טעה (תוס'), אבל כמובן ששומעים לו למקום שמיעט.

ב נאמר במשנה שאם ריבה לאחד ומיעט לאחד שומעים למרובה, ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? והרי זה היינו הך [אותו דבר] כי הלא שני המשפטים במשנה זהים בתוכנם! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש לתקן]: אם היו שני מודדים, וריבה אחד מהם את התחום, ומיעט אחד — שומעין לזה שריבה.

אמר אביי: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונא [באלכסון] ואם היה ההבדל גדול יותר — ראוי למדוד שנית, שאם היה השיעור קטן מאלכסונה של העיר יש לתלות שמא המודד הראשון לא שיער יפה את תחום האלכסון.

ג במשנה נאמר: שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר?

אמר רבינא: אין שתי הגירסות סותרות זו את זו, אלא כאן יש להבין שעצם גזירת איסור התחומים לא להקל על דברי תורה באה, כיון שמדין התורה אין כלל איסור תחומין, אלא להחמיר על דברי תורה, ותחומין דרבנן, ומשום כך במקרים מסויימים התירו חכמים לסמוך בשיעור התחומים על ההקלות שכרגיל אין לדעתם לסמוך עליהן.

ד משנה במשנה זו שבים לדון בדיני עירובי חצירות, אף כי הפרק כולו עסק בעירובי תחומין. עיר של יחיד, שלא היו בה תושבים מרובים, ונעשית מקום של רבים — מערבין את כולה, ואפשר לעשותה כולה כחצר אחת על ידי עירוב מבואותיה ושיתוף חצרותיה אם אין בה רשות הרבים גמורה.

ואולם עיר של רבים שנעשית במשך הזמן של יחיד, שנתמעטו בה התושבים — אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה מקום מסוים שאיננו נכלל בהיתר העירוב ושיעורו ויהיה אסור לטלטל בו. וזאת להיכר, כדי שלא תשתכח תורת עירוב, כמו עיר ששמה חדשה אשר ביהודה, שיש בה חמשים דיורין, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אין חייבים ליחד מקום גדול למטרת זכרון תורת עירוב, אלא די שלא יכלול בעירוב שלש חצירות של שני בתים בכל חצר, והרי זה סימן היכר מספיק לדעת שלא כל העיר כולה מעורבת.

ה גמרא שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] מצב זה של עיר של יחיד ונעשית של רבים? אמר רב יהודה: כגון דאיסקרתא דריש גלותא [מקומו של ראש הגולה] שהיה כעין כפר קטן שהיה מיוחד למשפחת ראש הגולה ומשרתיו, ומאחר שבאים אליו רבים נעשתה כעיר של רבים.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי טעמא [מה טעם] סבור אתה כך? אילימא [אם תאמר] משום דשכיחי גבי הרמנא [שמצויים הרבים אצל המושל] כדי לקבל רשיונות, מדכרי אהדדי [מזכירים הם זה את זה]. שאמנם מצויים שם רבים, אבל לא יבואו להתיר משום כך מקום אחר שנעשה של רבים. ואולם אם לביאור הענין סומכים על העובדה שבמשך זמן מסוים מצויים הרבים בחבורה אחת, אם כן כולהו ישראל נמי בצפרא דשבתא שכיחי גבי הדדי [כל ישראל גם כן בבוקר השבת מצויים זה אצל זה] כאשר הם באים להתפלל, וכל עיר נעשית אז כעיר של רבים שהרבים מזכירים זה לזה. אלא אמר רב נחמן: כגון דיסקרתא [העיר] של נתזואי שהיתה שייכת ליחיד, ונוספו בה תושבים מרובים, ונעשתה עיר של רבים.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים גמורה עוברת בתוכה, כיצד מערבין אותה? עושה לרשות הרבים לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שרשות הרבים נעשית אף היא כאחת מחצירות העיר. ואין מערבין אותה, את העיר הזו לחצאין אלא או כולה, או מבוי מבוי בפני עצמו בלא לערב את שאר חלקי העיר.

היתה זאת מתחילתה עיר של רבים, והרי היא עיר של רבים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara asks: Does this mean that in a place where he extended the limit, yes, the surveyor’s measurements are accepted, but in a place where he reduced the limit, no, his measurements are not accepted? If his extended measurement is accepted, his shortened measurement should certainly be accepted as well. The Gemara answers: Say that the mishna means that the surveyor’s measurements are accepted even in a place where he extended the limit, without concern that he might have erred (Tosafot), and that the surveyor’s measurements are certainly accepted in places where he reduced the Shabbat limit.

We learned in the mishna: If the surveyor extended the limit for one and reduced it for another, one accepts the extended measurement. The Gemara asks: Why do I need this as well? This clause is the same as that previous clause in the mishna. The Gemara answers that this is what the mishna said: If two surveyors measured the Shabbat limit and one extended the Shabbat limit and one reduced it, one accepts the measurements of the surveyor who extended it.

Abaye said: The measurements of the surveyor who extended the limit are accepted only as long as he does not extend the limit more than the difference between the measure of the Shabbat limit of the city calculated as a diagonal line from the corner of the city and as calculated as a straight line from the side of the city. If, however, the difference in measurements exceeds that amount, the Shabbat limit must be measured again.

We learned in the mishna: As the Sages did not state the matter, the laws of Shabbat limits, to be stringent, but rather to be lenient. The Gemara asks: Wasn’t the opposite taught in a baraita: The Sages did not state the matter, the laws of Shabbat limits, to be lenient but rather to be stringent?

Ravina said that there is no contradiction between these two statements: The very institution of Shabbat limits was enacted not to be more lenient than Torah law, but rather to be stringent beyond Torah law. Nonetheless, since Shabbat limits are rabbinic law, the Sages permitted certain leniencies with regard to how the Shabbat limits are measured.

MISHNA: Although this chapter as a whole deals with halakhot governing the joining of Shabbat boundaries, this mishna returns to the halakhot governing a joining of courtyards. If a private city, which does not have many residents, grows and becomes a heavily populated public city, one may establish a joining of the courtyards for all of it, as long as it does not include a public domain as defined by Torah law.

And if a public city loses residents over time and becomes a private city, one may not establish an eiruv for all of it unless one maintains an area outside the eiruv that is like the size of the city of Ḥadasha in Judea, which has fifty residents. Carrying within the eiruv is permitted, but it remains prohibited to carry in the area excluded from the eiruv. The reason for this requirement is to ensure that the laws of eiruv will not be forgotten. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The excluded area need not be so large; rather, it is sufficient to exclude three courtyards with two houses each.

GEMARA: The Gemara asks: What are the circumstances of a private city that becomes a public city? Rav Yehuda said: For example, the Exilarch’s village [de’iskarta] was a small village set aside for the Exilarch’s family and attendants; since it was frequented by many people, it turned into a public city.

Rav Naḥman said to him: What is the reason for bringing this example? If you say that because large numbers of people are to be found at the residence of the governor [harmana] in order to request licenses and authorizations, and they remind each other of the reason it is permissible to establish an eiruv there, and consequently they will not arrive at mistaken conclusions with regard to other places, then every city should have the same status, as the entire Jewish people are also found together on Shabbat morning when they come to pray. Rather, Rav Naḥman said: For example, the village of Natzu’i was a private city belonging to a single individual before a large influx of residents turned it into a public city.

The Sages taught in a baraita: If a private city becomes public, and a bona fide public domain passes through it, how does one establish an eiruv for it? He places a side post from here, one side of the public domain, and side post from there, the other side; or, he places a cross beam from here, one side of the public domain, and another cross beam from there, the other side. He may then carry items and place them between these symbolic partitions, as the public domain is now considered like one of the courtyards of the city. And one may not establish an eiruv for half the city; rather, one may establish either one eiruv for all of it or separate ones for each alleyway separately without including the other sections of the city.

The baraita continues: If it was originally a public city, and it remains a public city,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אין מודדין אלא מן המומחה פירוש מקום ישרה מלשון ומחה [על כתף ים כנרת (במדבר ל״ד:י״א)].

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כו' אוקימנא שומעין למקום שמיעט ואף למקום שריבה. וכן ריבה אחד ומיעט אחד שומעין לזה שריבה ובלבד שלא ירבה יתר (מדירת) [ממדת] העיר ואלכסונה. אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין והתניא לא אמרו חכמים בדבר להקל אלא להחמיר אוקמא רבינא לא אמרו חכמים בדבר להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה ותחומין דרבנן כיוצא בו בנדה סוף פרק הרואה כתם א' רבינא לא אמרו להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן מדרבנן:

מתני' עיר של יחיד שנעשית של (יחיד) [רבים] מערבין את כולה [היכי דמי] עיר של יחיד ונעשית של רבים כגון דיסקרתא דריש גלותא ומקשינן אמאי התירו להו לערב כולן אי נימא דשכיח כולהו קהרמנא פי' השלטון של מקום ומדכרי הדדי ומערבי ולא אתו למסמך חד (מחבריה) [אחבריה] אי הכי אפילו עיר של רבים ונעשית של יחיד נמי ליערבו דהא כולהו ישראל שכיחי גבי הדדי בצפרא בשבתא בעידן צלותא ומדכרי אהדדי.

אלא אמר רב נחמן כגון דיסקרתא דאתי אזואר [דנתזואי]. פי' שם אדם:

מתני': עיר של יחיד ונעשית של רבים. פרש"י ז"ל עיר של יחיד היינו שאין בה ששים רבוא בני אדם וקרי לה של יחיד לפי שאין בה רשות הרבים מפני שעמה מועטי' ולא דמיא לדגלי מדבר ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין, וזה הענין בכמה מקומות פירש אותה שאין רשות הרבים גמור' אלא בעיר שיש בה ששים רבוא, ולא ידענו מנין לו לרש"י כן שלא הוזכר בתלמוד בשום מקום אבל בהלכות גדולות נמצא כן והרי הדבר תלוי באילנות גדולות.
ומ"מ אנו תמהים אם כן בתחלת מסכת שבת ששנו בברייתא ארבע רשויות לשבת היאך לא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות זהו רשות הרבים גמורה והוא שיעברו שם ששים רבוא אי נמי ליתני בכרמלית ים ובקעה ואסתנית ומקום שאין בו ששים רבוא וכי תימא במקומו' קא מיירי באינשי לא מיירי והא אתמר התם ולתני נמי מדבר דתניא איזהו רשות הרבי' סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין ומדבר ותרצי' אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר כאן בזמן הזה אלמא בדיירין נמי איירינן בבריי' ועוד מדקא אמרי' מדבר בזמן שהיו ישראל שם הוי רשות הרבים ובזמן הזה כרמלית מכלל דעיר ואיסטריטיאות אע"פ שאין בהם ששים רבוא הוו רשות הרבים כיון שהדרכי' כבושין ובני אדם עוברין בהם דטעמא דמדבר משום שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רשות היחיד לשבת.
ור"ש עצמו כתב שם מדבר בזמן הזה אין מקום הלוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי, ומינה דדרכים ועיירות דשכיחי אע"ג דלא הוו תמן ששים רבוא, ושמא דעת הראשונים לומר שהאיסטריא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקין בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכ"ע הוא אבל בתוך העיר אין שם רשות הרבים בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר, וגם זה אינו מחוור.
ועוד מדקדקין עליו בתוספת שהרי מדבר כפלי כפלי' היו בו אנשים ונשים וטף וערב רב והם מתרצים קושיא שלהם וז"ל כיון דממשכן גמרי' לכל מילי דשבת מן המנין שהוזכר בתורה ילפינן, ואין התירוץ נכון שהרי כתוב ויבאו האנשים על הנשים ועוד ליבעי ששים רבוא מבני עשרים ועד ששים.
וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד רשות הרבים שש עשרה אמה דגמרי' ממשכן כדאיתא בפרק הזורק ושאינו מקורה כדאמרי' בפרק קמא דשבת אבל דיורין לא ילפינן הילכך כל מבוי שמפולש בשני ראשין ומכוון עד חוץ למדינה ורחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם.
ומיהו לרבי יהודה דסבר שתי מחיצות מדאורייתא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין אין לך רשות הרבים בתוך העיר ואפילו רחב כמה אלא סרטיא ומדבר וכיוצא בהן שאין לך מחיצה כלל, ואע"פ שאי אפשר שלא יהיו הרים ובקעות סביב להן כל שאין המחיצה נראית לעומדין באמצע ואין נכרת להם אי נמי שאין המחיצה מעכבת וממעטת על הרבים כלום אין בה תורת מחיצה וה"נ משמע בפרק עושין פסין גבי סולמא דצור ואוקיאנוס.
ואם תשאל דרך שש עשרה אמה לרבי יהודה היכי משכחת לה איתא בבקעה שדרך שש עשרה כבושה שם ובקעה מצד אחד לדרך או משני צדדין לה אי נמי חריץ שאינו עמוק עשרה וגדר שאינו גבוה עשרה וכל כיוצא בהו אבל במחיצות לא.
וי"ל עוד שלא א"ר יהודה שתי מחיצות תורה אלא ברחב שש עשרה שדרך הרבים עוברת שם ואין הרבים נקבעין ועומדין שם דגמר ממדבר דליכא מחיצות אבל פלטיא גדולה של עיר רחבה הרבה שהרבי' מתקבצים שם לשוק והיא רחבה של עיר כיון שהרבים קבועי' ועומדי' שם כל היום זהו רשות הרבי' גמורה.
ויש אומרים רשות הרבים דלר' יהודה בתוך העיר כגון דאתו רבי' ומבטלי מחיצתה דבוקעין בהם שתי וערב דמבטלי להו כדאמרינן לענין פסי ביראות.
ואיכא דמקשו אשמעתין דהא בפחות משש עשרה אמה נמי קרינן ליה בגמ' רשות הרבים דתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן כו' אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך ופרש"י ז"ל שלא התיר רבי יהודה אלא ברחב שלש עשרה אמה ושליש אבל ביתר על כן אין לחי וקורה מתירין אפי' לרבי יהודה כדאמרינן בפ"ק דגבי מבוי הרחב מעשר אמות ימעט רבי יהודה אומר אינו צריך למעט ועד כמה סבר רב אחי קמיה דרב איסי למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וק"ו מפסי ביראות כו' ואם במבוי אין לחי וקורה אין מתירין לרבי יהודה אלא עד שלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות אין צריך לומר ברשות הרבים אלא על כרחך רבי יהודה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים שאינו רחב אלא עד שלש עשרה אמה ושליש הוא שהתיר וקרי ליה רה"ר וכי תימא התם לאו רשות הרבים גמורה הוי אלא כרמלית והאי דקרי ליה רה"ר לפי שהוא דרך מפולש ועוברין בתוכה הרבים כדאמרי' בעלמא ואמאי קרי ליה רה"ר לפי שאינה רשות היחיד א"כ היכי פליגי רבנן עליה דאמרי אין מערבין רה"ר לפי שאינה רה"י בכך.
וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא אבל בצורת פתח מיערבא הא לא מצית אמרת דבפ"ק דמכלתין מקשי עלה מרשות הרבי' גמורה דתניא כיצד מערבין רה"ר והוינן בה רה"ר מי מיערב' והתניא יתר על כן כו' וכ"ת בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתו' מיערבא והאמר רבה בר בר חנה כו' ומפרקינן דכיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר קתני אלמא ברה"ר גמורה איירי וכן נמי מוכח התם בפ"ק דשמעתא דלחי משום מחיצ' וקורה משום היכר דברה"ר גמורה מיירי ר"י ורבנן.
ויש לתרץ לומר דודאי למאי דסבר רב אחי מעיק' למימר קמיה דרב איסי שלא התיר רבי יהודה במבוי אלא ברחב שלש עשרה אמה ושליש בריית' דרבי יהודה רה"ר דרבנן קתני ותריץ הכי מי שיש לו שני בתים בשני צדי מבוי המפולש לרה"ר ורבנן הכי קאמרי ליה אין מערבין מבוי המפולש לרה"ר בכך ובכך הוא דלא מיערבא הא בצורת פתח או בדלתו' מיערבא אלא דרב אחי ליתא דהא דחיי' רב איסי ופריק והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד תתיר בו יותר מי"ג אמה ושליש הלכך לר' איסי דהוא מסקנא רבי יהודה מתיר הוא במבוי אפי' רחב י"ו ויותר הלכך בשני בתים בשני צדי רה"ר רחב י"ו מיירי ואע"ג דלר"י שתי מחיצות דאוריי' ומש"ה שרי בלחי וקורה כדאמרינן בפ"ק וקרי ליה רה"ר משום דרוחב רה"ר הוא ולרבנן רה"ר גמורה הוי וסוגיין בכוליה תנויי דמוקמי' פלוגתא דר"י ורבנן ברה"ר גמורה למסקנא דרב איסי הוה ולאו למאי דס"ד דרב אחי למימר והא דאמרי' התם א"נ לאידך גיסא התם דאקילת לן חד קולא אקיל נמי אחרינא אלא מבוי כלל כלל לא לאו למימרא דגבי מבוי לא לישרי הכי דהא ברייתא בהדיא היא ר"י אומר א"צ למעט וכיון דיתר מעשר א"צ למעט אהאי שיעורא מוקמת ליה אלא התם למפרך ק"ו דפסי ביראות אחינן וה"ק ר"נ לאידך גיסא מפרך ק"ו דהתם דאקילת לן חד קולא אקיל נמי קולא אחרינא אלא מבוי כלל כלל לא הלכך ליכא למיגמר מפסי ביראות דניקל נמי כדי י"ג אמה ושליש אלא מיהו ברייתא מיהת קתני היתר מעשר א"צ למעט כל יתר מעשר במשמע חדא דהא מסקינן בריש פרקין דר' יהודה מפיתחא דמלכין גמר דגבהו טפי מפתחו של אולם ורויחי נמי מיניה ומעיקרא נמי דאמרי' מפתחו של אולם גמר דהוא ך' אמה ומקשי' לפלוג רבי יהודה ברחבה כי מתרץ אביי פליג בברייתא ומכשר בך' אמה ומסקנא נמי מכשר טפי בגובהה וה"ה לרחבה.
עכשיו אני חוזר לפי' המשנה עיר של יחיד ונעשית של רבים זהו שהיתה כל העיר מתחלה של אדם אחד ועכשיו נעשית של רבים ומתחלה כשהיתה של יחיד והוא וביתו דרים בתוכ' אין בה רה"ר לעולם ואעפ"י שבאים בתוכה רבים לישא וליתן כיון שהרשות כולה של יחיד ומתוך רשותו הן באין לתוכה רה"י היא ואין חייבין עליו בשבת כדאמרי' בפ' עושין פסין בשבילי בית גלגול יהושע אוהב ישראל היה ותקן להם דרכים וסרטיאות כל היכא דנייח תשמישתי' מסרה לרבי' כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד אלמא כל רשות שהוא קנוי ליחיד אין חייבין עליו משום רה"ר אע"פ שרבים עוברין בתוכן מ"ט רשות הרבים כשמה שהיא של רבים לפיכך עיר של יחיד כיון שמתחלה אין בה רה"ר מערבין אותה בלא שיור.
אבל עיר של רבים אע"פ שנעשית של יחיד ועכשיו אין חייבי' בה משום רה"ר אין מערבין את כולה בלא שיור גזרו סופה משום תחלתה דילמא אתי לאיחלופי ובודאי כל שכן שהיה לנו לגזור בעיר של יחיד ונעשית של רבים שהרי עכשיו של רבים הוא לפיכך שאלו בגמ' היכי דמי עיר של יחיד ונעשית של רבים שאם באו שם רבים וקני דיור' מן היחיד ונעשית קנויה לרבים זהו רה"ר (שבה) וכיון שהיא של תורה צריכה היא שיור ופירש רב יהודה כגון דאסקרתא דריש גלותא שכל הדיורין הבאין לתוכה עבדי ריש גלותא הם, וא"ל ר"נ אכתי כיון שהעיר קנויה לרבים הוא מ"ט שריא בלא שיור דהא רשויות שבתוכה של רבים הם וחייבין עליהם משום רר אלימא משום דשכיחי בה קהרמוני דאמרי להו הורמנותא דריש גלותא בשבת ומדכרי אהדדי ישראל נמי שכיחי גבי הדדי בצפרא בשבתא אלא א"ר נחמן כגון דסקרתא דנאתי אדואר שהי' אדם חשוב ובנה עיר גדולה לשמו ובאו רבים ונתישבו בבתי' שבה והוא לא הקנה להם כלום דעד עכשיו העיר כולה קנויה היא לו ואין חייבין בה משו' רה"ר א"נ שהבתי' קנויין הם אבל דרכים וסרטיאו' של יחיד הם והוא רשות שלו לבנות בהן כרצונו וכגון זו אין חייבין בהם משום רה"ר כדפרישית וכיון ששמו עליה אין גוזרין בה ואינה צריכה שיור אבל של רבים אע"פ שנעשית של יחיד גזרו בסופה משום תחלתה והצריכוה שיור.
וא"ת לדברינו הא דקא תני בברייתא עיר של יחיד ונעשית של רבים ורה"ר עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה כו' לאו ברה"ר גמורה של תורה היא א"כ מאי קשיא להו בגמרא מאן תנא דמיערבא רה"ר דילמא אפי' לרבנן נמי בעיר של יחיד מערבין רשות הרבים שבה מפנו שאינה של תורה לאו קושיא היא חדא הברייתא לא קתני של יחיד אלא משום דמערבין את כולה ועוד דלרבנן להוי נמי כמבוי המפולש לרה"ר אפ"ה בלחי וקורה לא מיערבא אלא לרבי יהודה כדאיתא בפ"ק.
ויש לפ' דעיר של יחיד ונעשית של רבים כשהקנה אותה היחיד לרבים היא אלא שהם משמשים לאדנות שלו וחייבין עליה משום רה"ר היא והלשון הא' נ"ל.
וי"מ שאותה דסקרתא דנאתי אדואר היתה של אותו עשיר כולה והושיב בה אנשים שהיו מעלים לו שכר הבתי' כולם ואין זה הפי' נכון בעיני מעובדא דרב זירא דאמר במתא דבי חייא דאמרו ליה הנהי סבי דידה רב חייא בר אסי הוה מערב לכולה ואמר ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא ולזה הפי' הרי הוא רואה שאין הדרים בתוכה שוכרים בתים מן היחיד שאם היו עד עכשיו שוכרין מממוניהם ודאי עיר של יחיד ונעשית של רבים היא ואין לחוש בה כלל שמא היתה של רבים ונעשית של יחיד ואח"כ נעשית של רבים דגזרה בעלמא היא.
וא"ת לר' יהודה כיון דאמר שתי מחיצות דאורייתא ולא משכחת רה"ר בתוך העיר לעולם ומש"ה נמי אמר בברייתא הכא כיצד מערבין אותה עושה לחי מכאן כו' כדפרישית לעיל א"כ של רבים נמי אמאי בעיא שיור הא אפי' היא של רבים עכשיו לית בה רה"ר דאורייתא, אפי"ה כיון דדרכים שבה רחבין י"ו אמה כדרך הרבים ורבים עוברין בתוכה חוששין שמא תשכח מהן תורת רה"ר אפי' בפלטיא או חוצה בסרטאות שלהן ולפי' צריכה שיור.

והא דתניא בברייתא ואין מערבין אותה חצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמה. אוקימנא כלישנא בתרא דרב פפא דלא תימא לארכה הוא דלא מערבינן משום שבני רשות הרבים של צד זה מן המזרח אוסרין על גבי רה"ר של צד זה מן המערב אלא אפי' לרחבה אין מערבין ואפי' לרבנן דאמרי גבי שתי חצרות זו לפנים מזו רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה התם הוא משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשת לעצמה ואין לחברתה רשות עמה וכיון שכן שלא ערבה עמהן רואין אותה כאלו סגרה על עצמה ליום זה וסלקא רשותה מהן דכגון זה כופין אותה על מדת סדום הוא אבל הכא מי מצו מסלקי לרה"ר מהכא הילכך אוסרין זה על זה.
והוינן בברייתא אמר מר אלא או כולה או מבוי בפני עצמה מאי שנא חצאין דאסרי אהדדי פרש"י ז"ל דכיון דמעיקרא יחיד הות והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה במבוי לא מהני ובתוס' הקשו דהא אמרינן בפ"ק דמכלתין מבוי שרצפו בלחיי' משתמש עד חודו הפנימי של פנימי הרי שחצי המבוי החיצון אסור וחציו הפנימי מותר ולא אסרי אהדדי ותו איתמר התם עשה לחצי לחי מבוי יש לו חצי מבוי אעפ"י שהורגלו לערב את כולה לא מיתסר והם ז"ל מתרצי בתוס' דילמא התם כשאין בתים וחצרות פתוחין לחצי מבוי החיצון כלל דליכא למימר אסרי אהדדי, ודברים דחוקי' הם ואין להם ע"מ שיסמוכו.
אבל י"ל דבר ברור שלא נאמרו איסורין הללו שאוסרין זה על זה אפי' ברשות הרבים לרחבה, אלא בכאן שעירבו כל העיר לחצאין ואלו מטלטלין לעצמן בכאן והוו להו שתי חצרות זו לפנים מזו שיש להן דרך זו על זו ואוסרין זה על זה דברייתא ה"ק, אין מערבין כל העיר לחצאין אלא כולה כאחת בלחי או קורה מכאן ומכאן לשני ראשי העיר ברה"ר שלה ובעיר שאין לה מבואות שכולה ניתרת בהיתר רה"ר שלה העוברת בתוכה כמו שפרש"י ז"ל או כולו או מבוי בפני עצמו כעיר העשויה מבואות מבואו' אבל חציה בלבד ודאי מערבין וטעמא דמילתא דבמערב כולה לחצאין ולחיים וקורות החיצונים עושין את הכל רשות אחת ואפי' עשו לחי באמצע רה"ר לרחבה כיון שהלחיים החיצונים מתירין את הכל ואין אלו שעושין ביניהם אלא להפרישן זה מזה הוו להו ממש כשתי חצרות אבל עשו לחי וקורה לחצי רה"ר לרחבה וערבו לעצמן והניחו חצי העיר בלא לחי ודאי אותם שבתוך הלחי מותרין ושבחוץ אסורין דשלפנים מן הלחי (בחצר כרה"ר) [כחצר ושחוצה לו] והוו להו כשאר כל המבואות שלחיים וקורות מתירין אותן שאין החיצוני' בני רשות אחת עמהן כדי שיאסרו עליהן וכן מבוי מבוי בפני עצמו דאמרי' אסרי אהדדי הוא הדין והוא הטעם שאלו מערבין כל העיר מבוי מבוי בפ"ע והמבואות ודאי פתוחין הן זל"ז ועוברין זה על זה ואנו עושין למבוי הזה לחי וקורה משני צדדין עד שיערבו כל העיר ולחיים וקורות הללו שבין כל מבוי ומבוי אינן אלא להפריש זה מזה לפיכך אוסרין אהדדי (בשתי) [כשתי] חצרות, אבל עשו לחי וקורה ונשאר האחד בלא לחי מותר שאין בני רה"ר אוסרין על בני מבוי ולא על בני חצר לעולם דלאו בני איערובי נינהו בהדייהו. כנ"ל והענין נכון וברור הוא.
עוד ראיתי בגירסת הברייתא הזו בתוספתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע. וזה הלשון נכון ומחוור הוא. ופירושה שמערבין בפת אחר שהכשירו העיר בלחיים וקורות ונושאין ונותנין באמצע ולהכי קתני בסופה של אותה השמועה ואין מערבין כלומר בפת זה לחצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמו ולפ"ז השמועה בפשיטו' מתפרשת יותר.

סליק מסכת עירובין

למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. פירש רש"י ז"ל: והלא יש בכלל מאתים מנה. והקשו בתוס' דמאי קושיא דילמא [הכי קאמר] למקום שמיעט ודאי אין שומעין לו אלא הולכין עד מקום שריבה. ויש מפרשים כגון שהמדה שבקרן מזרחית צפונית מרובה והמדה שבקרן מזרחית דרומית מועטת, ששתי מדידות אדם מודד בכל קרן וקרן כמו שכתבנו למעלה (נח, א ד"ה גמ' בא"ד וא"ת). ומשמע ליה השתא שהולכין בתחומין כנגד המרובה ואפילו בקרן מזרחית דרומית ותולין מדידתו ראשונה בטעות, ומשום הכי קא קשיא לה אמאי, דאפילו כנגד המועט נמי היה לנו להלך באותו קרן, דדילמא בדין מדד שם אלא שפגע בהר או בגיא ונתמעטה המדה בכך. ופריק אימא אף למקום שריבה. כלומר: ודאי בקרן שמיעט אין הולכין אלא כמדתו, אבל אפילו בקרן מזרחית צפונית שריבה הולכין בו כמדתו, שאני אומר שגם שם יצאתה לו המדה בכיון, שלא פגע בגיא ולא בגדר אלא בקרקע חלקה ושניהם מכוונים.
ויש מפרשים את הדבר להקל, כלומר: למקום שריבה אין אבל במקום שמיעט לא, כלומר: להוציא את המדה במקום שמיעט כנגד המרובה לא, ואמאי כיון שאנו מחזיקים מדת המרובה במכונת א"כ מדת המועט מוטעת. ופריק אימא אף למקום שריבה, כלומר: אפילו בקרן שמיעט שם את המדה מוציאין שם את המדה כנגד המרובה.

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר ואלכסונה. רש"י ז"ל גריס: באלכסונה בבי"ת, ופי': דאפילו ריבה שיעור גדול דליכא למיתליה במדידת החבל תלינן לה בטעות האלכסון, דאמרינן זה היה בקי במדה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון כדינו, וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות כל אלכסון של אלפים, אבל אם ריבה יתר מכן אין לנו במה לתלות. וספרים גרסי: ואלכסונה בוי"ו, ופירש רבנו תם ז"ל: שאם האחרון הרחיק הציון יתר מן הראשון כמדת העיר ואלכסונה, אפילו הכי שומעין לו, שאני אומר כשמדד הראשון היתה העיר מצער, ועכשיו נתוספו בה דיורין ובתים, ולפיכך הרחיק השני את הציון כפי תוספת מדת העיר. וכן נתלה עוד טעות במדידה כפי שיעור האלכסון שהראשון טעה והשני כיון את המדה.

כגון דסקרתא של ריש גלותא. פירוש: לריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לטסקא שיבנו אותה לעצמם ויעלו לו ממנה מס, והם ועבדיו משכימים לפתחו. ואע"פ שהיא של רבים כלומר: שרבים דרים שם, אין צריך לשייר בה כדמפרש טעמא דכיון דשכיחי גבי הרמנא בהתאספם יזכירו זה את זה איסור והיתר, ויזכירו זה את זה איסור הוצאת רשות הרבים, ושאינן מותרין עכשיו בכל העיר אלא משום עירוב.
ודחינן: דאי הכי אפילו בכל מקום נמי נערב בלא שיור ואפילו עיר של רבים והרי היא של רבים, דכולהו ישראל שכיחי גבי הדדי בצפרא דשבתא. ואוקימנא כגון דסקרתא דנתן זוואר שבנה עיר לעצמו והיתה העיר כולה כחצר אחת, והשכירה לאחרים או אפילו מוכרה לאחר מכן ונעשית של רבים, אינה צריכה שיור דעדיין בהתירה עומדת, והוא שלא נשתקע שם בעלים הראשונים ממנה. שאע"פ שאדם משתמש ומטלטל בכולה לא אתי למטעי ברה"ר דעלמא, דהכל יודעין שזו כחצר אחת שרבים דרין בתוכה היא שהיא מותרת בעירוב, ולא תשתכח איסור רה"ר בכך. ותדע לך שאפילו מכרה לרבים נמי מערבין את כולה בלא שיור, דהא ר' זירא (לקמן בע"ב) עירבה לכולה מתא דבי ר' חייא בלא שיור, משום דסבר דעיר של יחיד ונעשית של רבים הוא. ואע"פ שעכשיו היה רואה שלא היו מעלין שכר ליחיד ושל רבים היתה עכשיו לגמרי, אלא ודאי כדאמרן, שהיה סבור שמתחילה היתה של יחיד כמו שנקראת דבי ר' חייא, ואע"פ שעכשיו אינה שלו כיון שעדיין היתה נקראת על שם היחיד אינה צריכה שיור.
ויש מן הגדולים שפירש כגון שאותו היחיד בנה העיר לעצמו, ובאו רבים ונתיישבו בבתים ומחזיקים בהם כדרך שהמלכים עושין כדי שיהיו הדרים מעלין להן מסין וארנונות, אלא שהעיר קנין ליחיד [והרבים לא קנו בדרכים וסרטיות כלום אלא עדיין דרכים ופלטיות ליחיד] והוא יש לו רשות לבנות בהן כרצונו, וכגון זו אין חייבין ברה"ר שלה, כדאמרינן לעיל בריש פרק פסין (עירובין כב, ב) בשבילי בית גילגול, יהושע אוהב ישראל היה ותיקן להם דרכים וסרטיאות, וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. דאלמא רשות שהיא של יחיד אע"פ שהרבים עוברים בתוכו ודרך כבושה להם שם אין חייבין בה משום רה"ר, אלו הן דבריהם. וכענין זה ג"כ היא מה ששנינו (לעיל עירובין ח, א) חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת.

למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. פרש״י ז״ל והלא בכלל מאתים מנה פי׳ לפי׳ דקס״ד שאין שומעין לו למקו׳ שמיעט כלל ללכת אפי׳ עד אותו מקו׳. והקשו בתוס׳ דהיכי קס״ד לומר דמשום דקתני שומעין למקום שריבה בעי לומר שלא ילכו עד המקום שמיעט הא ודאי לא אפשר להבין אלא שבא לומר שאפי׳ במקום שמיעט הולכין עד המקום שריבה. ולפי׳ פירשו הם דה״ק למה אתה אומר ששומעין למקום שריבה בקרן מזרחית דרומי׳ ואין שומעין למקום שמיעט בקרן מזרחית צפונית ושילך במזרחי׳ צפונית כשיעור המרובה שנתן במזרחי׳ דרומית א״כ אתה נותן אותו טועה לגמרי במדת מזרחית צפונית והא אמאי והלא אפשר שלא טעה בו כלל ומה שנתמעטה שם המדה מפני שפגע בגיא או בהר ונתמעטה המדה. ופריק אימא אף למקום שריבה כלו׳ ותולין שלא טעה כלל וה״ק שאף במקום שריבה שהוא מקל שומעין לו והולך בכאן בקצרה ובכאן בארוכה:

ה״ק ריבה אחד ומיעט אחד. פי׳ דלישנא דריבה אחד על פי אדם אחד בעי למימר ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה כן ג״ה והיא גרש״י ז״ל באלכסונה בבית. ופי׳ הוא ז״ל דאפי׳ ריבה שיעור גדול דליכא למתלייה בחבל תלי׳ ליה בטעו׳ האלכסון דאמרינן זה היה בקי במדיד׳ והניח טבלא מרובעת כנגד האלכסון כדינו וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות אבל אם ריבה יותר מכן אין לנו במה לתלו׳ ואין שומעין לו. ויש ספרים דגרסי ובלבד שלא ירבה מדת העיר ואלכסונה ופר״ח ז״ל לזה שריבה לקרן האחד תולין לו עד כדי מדת העיר וגם עד כדי אלכסונם כי בתחלה אומר אולי בקרן זה דיורין או פגימין ולא היו כן בקרן שמדד שמיעט חברו: ועוד חולין על זה כי אולי הממעיט טעה למדוד שלא באלכסון וזה המרבה מדד כדינו לתת האלכסון הראוי:

אמר רבינא לא להקל על ד״ת. פי׳ דההיא מיירי לומר דתחומין דרבנן וכל מה שהקלו לך משלך נתנו לך כל איסור תחומין חומר סופרים הוא וא״כ היא הנותנ׳ במה שאומרי׳ במשנתינו דכיון דאסורא דרבנן הוא שאין לנו לדון בו להחמיר אלא להקל ושלא לטרוח במדידה ואע״ג דבכל ספקי דרבנן דאפשר למיקם עלה דמילתא לא אזלינן לקולא הכא טרחא רבא הוא למדוד וכמאן דליכא למיקם עלה דמילתא דיינינן לה:

מתני׳ עיר של יחיד כו׳. פרש״י ז״ל עיר של יחיד כל שאין נכנסין בה ששים רבוא תדיר דכיון שכן אין רחוב שלה חשוב רשות הרבים אפילו רחב שש עשרה אמה לפי שאינו דומה לרגלי מדבר ועיר של רבים הוא שנכנסין להששים רבוא תדיר והא דקתני עיר של יחיד שנעשית של רבים כגון שנתוספו בה דיורין ושווקים עד שנכנסין ששים רבוא. ור״ת ז״ל הקשה דא״כ דבעי׳ ששים רבוא כרגלי מדבר אף אנו נאמר דבעי׳ טף ונשים וערב רב בי התם וזו אינה קושיא כ״כ דטף ונשים וערב רב לא חשיבי למיעל במנינא כשם שלא היו במספר הפקודים במדבר. ועוד הקשה ר״ת דא״כ היכי משכחת לה עיר שהיתה של רבים בתחלתה דהא ודאי מילתא דלא שכיחא הוא שיתיישבו שם בתחלתה ששים רבוא ולעולם לא משכחת לה אלא שהיתה בתחלתה עיר של יחיד ובטלה דין משנתינו בעיר של רבי׳ וגם זו אינה קושי׳ כ״כ כי רש״י ז״ל אינו מצריך שיתיישבו בעיר ס׳ רבוא אלא שיכנסו בה ס׳ כאלו הכרכים והעיירו׳ שהם פתוחים למקומו׳ הרבה ורגילין בה סוחרים וכיוצא בהם. ותדע שאף ירושלם לא היו בה ששים רבוא תדיר ואעפ״כ יש בה משום רשו׳ הרבים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה ומעתה כל שבתחלתה נתיישבה ככרכים ושווקים גדולים להיות רוכלת העמים זו היא של רבים וע״כ רוב הגאונים ז״ל הם כדעת ר״ת ז״ל דלא בעי׳ ששים רבוא כלל וכן דעת הר״ם ז״ל. וטעם דבריהם שאין לנו ללמוד מרגלי מדבר אלא לענין רשות הרבים ממש שלא תהא מקורה ושיש בה שש עשרה אמה ושתהא מפולשת אבל לא לענין מנין הדורסים בה. גם לא הוזכר זה בשום מקום לא בש״ס דילן ולא בירושלמי וכן נראין הדברים. ולפי׳ פר״ת ובתוספו׳ דעיר של יחיד כגון שאין ברחובותיה י״ו אמה רוחב ונעשות של רבים כי ע״י שניתוספו דיורין תקנו לה סרטיאות ופלטיאות ושווקים רחבי׳ י״ו אמה ויש בה משום רשות הרבים של תורה. ובין לשטה זו ובין לשט׳ רש״י ז״ל ק״ל טובא דא״כ מה זה ששאלו בש״ס ה״ד עיר של יחיד שנעשית של רבים ומר אמר כגון דסקרתא דבי ריש גלותא ומר אמר כגון דסקרתא דבי שחוואר. ומאי כגון צריך לזה אלא כל שלא היה בה רשו׳ הרבים גמורה ונעשה רשות הרבים ועוד דרבי זירא דערבה לכלא מתא דרבי חייא משום דהוה סלקא דעתיה דהוה מתחלתה עיר של יחיד במה תלה זה כי רחובותיה לא היו מימים קדמוני׳ אדרבה כך נמצאת וכך היתה לעולם דלית לן לדון בשום עיר אלא כפי מה שהיא עכשיו עד שנדע בודאי שלא היתה כן בתחלתה והכי דייק לישנא דמתני׳ ואלו רבי זירא לא ידע כן בודאי דהא לאו הכי הוה כדמוכח ממאי דא״ל אביי. ועוד ק״ל לישנא דמתני׳ דקרי ליה עיר של יחיד דמשמע שרחובותיה ושוקיה שלו ואינה מסורה לרבים וכל כה״ג אפילו יש בה רשו׳ הרבים גמורה כדעת רש״י ז״ל אין בה משום רשות הרבים וכדאי בפ׳ פסין גבי שבילי בי׳ גלגול יהושע אוהב ישראל היה ותקן להם דרכים וסרטיאו׳ כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד דאלמא רשות של יחיד אע״פ שהוא רחב י״ו אמה והרבים עוברים בתוכו והוא דרך כבושה להם אין חייבים בה משום רשות הרבים. מעתה מה שנראה נכון במשנתינו דמתני׳ כפשוטה דעיר של יחיד נקראת אע״פ שיש בה סרטיאות ופלטיאות רחבות י״ו אמה ונכנסין בה ששים רבוא כל שעיקרה ותחלתה היתה של יחיד שבנאה לעצמו והיה יכול לעשות ברחובותיה וסרטיאותיה כמו שירצה לבנות בה דיורין ולקצר ולהרחיב כמו שירצה ואח״כ נעשי׳ של רבים שנמסרו רחובותיה לרבים ואין שום יחיד רשאי לקלקלם אלא כחם כימו׳ עלם. ומיהו אכתי לא ידעי׳ אם צריך שישא׳ בה שום אדנו ליחיד או אם מדבר אפי׳ בשנותנין לו טסקא או אם נקרא׳ עיר של יחיד כל זמן ששם בעלים הראשוני׳ עלי׳ ביון שאין דין משנתי׳ אלא משו׳ גזר׳ כדבעי למימ׳ בסמוך בס״ד. ובזה נשאו ונתנו בש״ס כגון מאן ובזה ג״כ ה׳ תול׳ ר׳ זיר׳ דקארו לי׳ מאת׳ דר׳ חיי׳ בתחלת׳ כי בתחלתה היתה של ר׳ חייא וכיון שכן ועדיין שם בעלים הראשונים עליה שדינה כדין עיר של יחיד ונעשי׳ של רבים ואע״פ שבאותה שעה שבא לערבה עיר של רבים הוה שהסרטיאות והשווקים שלהם דכיון שנקראת בשם היחיד כל העולם דנין אותה כחצר אחת ולא אתיא לאחלופי לרשות הרבים גמורה דעלמא. ואביי אהדריה דלאו מהאי טעמא הוא אולי מעולם לא היתה של ר׳ חייא שתהא בתחלתה קנויה לו אלא שנקראת על שמו מפני שהיה אדם גדול וכשהשטה הזו נראה מדברי הרמב״ם ז״ל והגאונים ז״ל: והא דתנן כי עיר של רבים ונעשי׳ של יחיד צריכה שיור כ״ש אם הוא עדיין של רבים ולרבותא נקט תנא כי אע״פ שנעשית עיר של יחיד לא תצא מחזקתו הראשונה. ואע״פ שרש״י ז״ל כתב בש״ס גבי הנהו בני קוקיאנוס כי עיר של רבים היתה ונעשי׳ של יחיד לא בא אלא לאפוקי דאינה עיר של יחיד ונעשית של רבים והכין מוכח ממסקנא דעובדא דר׳ זירא דעיר של רבים והיא עדיין של רבים בעיא שיור ואע״פ שאין זה צריך ראיה וטעמא דאמור רבנן דעיר של רבים בעיא שיור ואין מערבין את כלה כתב רש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל וכל הגאונים ז״ל דמשום היתרא הוא דכיון דיש בה סרטיאות ופלטיאו׳ ודרכים שהם רשות הרבים אע״פ שכבר הכשירום ועשאום כרשות היחיד של תורה ע״י לחי וקורה או דלתות הננעלות בלילה כפלוגתא דתניא בכיצד מערבין רשות הרבים. מ״מ אכתי מחזי להו לעם הארץ שהוא רשו׳ הרבים גמורה כי היו סבורים לומר כשם שמותר לטלטל בכאן ולהוציא ולהכניס מן החצרות לכאן כך הוא מותר לטלטל בסרטיאו׳ ופלטיאות שחוץ לעיר ולהוציא ולהכניס להם מן המדינה ואע״פ שכבר תקן שלמה ע״ה עירוב ושתוף מפני זה מ״מ לא ירגישו עמי הארץ בדבר העירוב כשיראו שכל בני העיר מטלטלין שם ולפי׳ עשו חז״ל גדר לפנים מגדר שכל עיר שהיא של רבים שלא יעברו את כלם ויעשו בה שום שיור ויערבו בני השיור לעצמן ובני המדינה לעצמן והדרי׳ באותו שיור אסור לטלטל בשאר המדינה כגון שלא ערבו עמהם והדרים במדינה אסורים במקום ששיירו אלא אלו מטלטלין במקומן והשאר מטלטלין בכל המדינה וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל. לא הצריכו כן אלא בעיר של רבים או אפילו בשהיתה מתחלת׳ של רבים משום דעיר של הרבים חשובות מבואותיה וסרטיאותיה רשות הרבים מה שאין כן בעיר של יחיד דכיון שאינן מסורות לרבים אין בה דין רשות הרבים. ולא עוד אלא דאע״פ שנעשית של רבים כיון שיש עליה שם בעלים הראשונים שהוא אדון עליה כחצר של רבים חשיבא להו לאינשי ולא אתו למטעי בה ברשו׳ הרבי׳ דעלמא ולפי׳ אינה צריכה שיור אלא מכשירין מבואות שלה שהן רשו׳ הרבים כראוי לר׳ יהודה או לרבנן ואח״כ משתתפין בה כלם ביחד ויהיו כלם מותרין לטלטל ולהכניס ולהוציא. ומפני טעם זה כל שאין בה רשות הרבים גמורה של תורה אפילו היא של רבים מתחלה ועד סוף אינה צריכה שיור וכדאמרינן בש״ס שאם אין לה אלא פתח אחד אינה צריכה שיור לפי שאין רשות הרבים שלה מפולש ולא חשיב רשות הרבים אלא כרמלית בעלמא. ומפני זה דכל מדינות הארץ הזאת אפילו ישראלים היו דרים בכלה מערבין את כלה בלא שיור שאין רשות הרבים רחבה שש עשרה אמה בשום מקום וכ״ש כשאין ישראלים דרים בתוכה בכלה אלא במקצתה כי אע״פ שדרים בפני עצמם אין שתופם אלא שתוף מבוי בעלמא ואינו צריך שיור ומיהו אע״פ שהעיירות יש בהם אדנות המלך ומעלין לו מס לא חשיבי כעיר של יחיד כי הסרטיאו׳ והפלטיאו׳ לעולם היו לרבים ולא היה המלך רשאי לבנותם לעצמם ולקלקלם שאל״כ אף ירושלם בזמן המלכים אין בה משום רשות הרבים. אלא ודאי כדאמרן והיינו דסקרתא דריש גלותא דאיתמר בש״ס ופשוט הוא. ועוד של רבים שעושין לה שיור במקום אחד צריך לעשות לו בראש המבוי כדי שלא יהא פרוץ במלואו שאל״כ היו אסורין לטלטל בו בני השיור שהרי הוא פרוץ במלואו למקום האסור להם וכן כתבו בתוספו׳ ולמאי דקי״ל כרבי יצחק דאמר אפילו אחד בחצר אחת צריך ג״כ שלא תהא החצר פרוצ׳ במלואה לרשות הרבים וכל שהוא כן אע״פ שאותן שנשתיירו שלא ערבו בעיר רגלה מצויה בכל העיר ולא מסתלקי מינה והם לגבי דירה כאח׳ מבני המבוי אעפ״כ אינן אסורין עליהם כי ע״י השיור הזה שעשו הוא חשוב כאלו נסתלקו משם וכאחד מבני מבוי שעשה קיחה על פסחו שאינו אוסר על בני מבוי כדאי׳ בש״ס ובש״ס נפרש יותר בטעמא דהא מילתא בע״ה:

גמרא הה״ד כו׳. לא פי׳ רש״י ז״ל מה ענין זו הדסקרתא של ריש גלותא ומה הפרש בינה ובין דסקרתא דבי שתואר. ורבותי פירשו בי ריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לטסקא שיבנו אותם לעצמן ויעלו לו ממנה מס והם כעבדיו משכימים לפתחו ואע״פ שהוא של רבים והרבים דרים שם סרטיאותיה מסורות להם והם עשו אותה מתחלתם קרי ליה עיר של יחיד שנעשות של רבים ואע״פ שתחלת ישיבה לה היה בה ליחיד אלא טסקא בעלמא. ולפי׳ הקשה רב נחמן דמהאי טעמא למה תהא נדונית כעיר של יחיד דאי משום דשכיחי רבים גבי הרמנא דהיינו ריש גלותא ומדכרי אהדדי כלומר כי בהתאספם שם ישאו ויתנו באיסור והיתר ויזכירו איסור רשות הרבים זה לזה ושאינם מותרין בכל העיר אלא משום עירובי א״נ כלהו ישראל נמי שכיחי בצפרא דשבתא גבי הדדי ומדברים באיסור והיתר ואין לך שום עיר של רבים שתהא צריכה שיור אלא ודאי דהא לאו טעמא הוא ודסקרתא דריש גלותא עיר של רבים גמורה היא:

אלא אמר רב נחמן כגון דסקרתא דבי שתואר. ויש גורסין דבי נתן אוור ואדם ידוע היה שבנה עיר לעצמו בסרטיאות ופלטיאות לעשות בהן כחפצו ובאו רבים ונתיישבו בבתים ומחזיקים בהם כדרך שהמלכים עושים ואח״כ מסר הסרטיאות לרבים והם מעלים לו מסים וארנונו׳ דכיון שיש עדיין לו זכות ליחיד להעלות לו מס דינה כדין של יחיד לעניי שיור וי״א שאפילו מכרם לרבים נמי כיון שלא נשתקע מאליה שם היחיד הראשון שהיה בעליה דכל זמן שנקראת על שמו לא חשיבא להו אלא כחצר בעלמא וליכא למטעי בה משום רשות הרבים דעלמא. והביאו ראיה מעובדא דרבי זירא דערבה לכלא מתא דרבי חייא מפני שלא נשתקע שמו ממנה ולא אהדריה אביי אלא משום דדילמא לא היתה של ר׳ חייא מעולם ולישנא דנעשית של רבים לא משמע אלא שנעשו מבואותיה של רבים ולא שנמכרה להם לגמרי ואפשר דמשום הכי הוא דאהדריה אביי לר׳ זירא.

ת״ר כו׳. פי׳ כי קודם שיעשו בה שתוף צריך להכשיר רשות הרבים שלו שיהא כרשות היחיד ולתקן מבואותיה וכיון שרשות הרבים עובר בתוכה כראוי הוכשרו כל המבואות ואינם צריכין שום הכשר אחר אלא שישתתפו ביחד וכן כתב רש״י ז״ל והרמב״ן ז״ל והמפרשים וכן בדין שהרי הם כמפולשין כלם לרשות היחיד ולמקום המותר להם והא דקתני עושה לחי מכאן י״ל אוקימנא אליבא דרבי יהודה דס״ל שמערבין רשות הרבים אבל אנן הא קי״ל שאינה נכשרת ואפילו בצורת פתח עד שיהיו לה לאחר מפולושים דלתות הננעלות בלילה כדא״ר יוחנן גבי ירושלם.

שם ואין מערבין אותה לחצאין כלומר שיערבו מקצת בני העיר לעצמן ומקצתם האחר לעצמן אלא שישתתפו כולם שתוף אחד. וטעמא דמילתא כתב רש״י ז״ל דכיון דמעיקרא חדא הויא אסרי הני אהני והויא כמבוי ששרתה אחת מן החצרות ולא נשתתפה עמהם דאסרם אכלהו עכ״ל. ולקמן נבאר בזה יותר בס״ד. אלא או מערבין כלא ביחד או מבוי מבוי ולקמן מפרש בש״ס מ״ש מבוי מחצאין מאן תנא כו׳ לישנא קלילא נקט תלמודא דהא ודאי אף לרבנן נמי מערבא רשות הרבים או בצורת פתח או בדלת הננעלות בלילה אלא ה״ק מאן תנא דמערבא רשות הרבים בכך כלומר דסגי לה בלחי או קורה מכאן ומכאן כדקתני מתנייתא רבי יהודה היא דתניא יתר על כן וכו׳ וכבר פירשתיה לעיל במכלתין ת״ל והא דקתני שאין מערבין אותה לחצאין אמר רב פפא כו׳ פי׳ העיר הזאת סגורה מכל צדדיה אלא שיש באמציעתה רשות הרבים מפולש משער לשער בלא חומה ולא דלתות והיא עוברת לאורך העיר ושאר מבואות העיר מכאן ומכאן לארך העיר זה נקרא שהם דרים לארכה אבל כשבאים להשתתף בעצמן אותן שבצד העיר האחת כלפי השער אחד משני צדי רשות הרבים ומשתתפין לעצמן ואותן שבשער האחר מכאן ומכאן לרשות הרבים זה נקרא לרחבה וכדפרש״י ז״ל כגון זה.

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלשי והוא שאמר עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה ביחד בעירוב פת לשתוף מבואותיו שמאחר שהיה לו היתר מתחילה לטלטל בכלה אחר שהיתה של יחיד וכגון שהיא מוקפת חומה ושדלתותיה נעולות בלילה שנמצאת אצל אותו היחיד כחצר אחד שכל יושביה עומדים תחתיו כבני רשותו דיינו כשנעשית של רבים שתצטרך לשתוף מבואותיה עירוב אחד לטלטל בכלה בעירוב אחד ולא שיהו מבואותיה צריכים תקון לחי או קורה כלל שהרי היא כחצר אחת של אדם אחד ולא עוד אלא אפי׳ בלא שום שיור הואיל ואין שם רשות הרבים גמורה שאלו היה שם רשות הרבים צריכה תקון אחר כמו שיתבאר וכן החצרות צריכות עירוב כל אחת לעצמה אחר שנעשית של רבים שאין סומכין על שתוף במקום עירוב שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כמו שיתבאר אבל לענין שתוף מערבין את כלה ביחד אבל של רבים ונעשית של יחיד שלקחה מהם אלא שרבים דרים שם מחמת ששוכרין רשויות ממנו הואיל ומתחלתה נאסרה בטלטול כלה ביחד אעפ״י שאין שם רשות הרבים שהרי עיר של רבים אין מערבין את כלה בלא שום שיור שמא תשתכח תורת רשות הרבים אחר שכלם מטלטלין בכל העיר ולא נאסר אחד מהם בשום מקום מן העיר ואין מערבין את כלה אלא אם כן בשיור אף עכשו אין מערבין את כלה אלא בשיור שמא יבאו לטעות לומר כן בעיר שהיתה של רבים ועדיין היא של רבים שזו ודאי צריכה שיור שכל שמערבין את כלה ביחד עד שאין שום מקום שבעיר נאסר לאחד מהם אין היכר להם שמתורת עירוב הוכשרו בטלטולה ויש כאן חשש שכחת איסור שבת בטלטוליו ר״ל שיבאו לטלטל שם בלא שום עירוב אבל כשעירבו ושיירו בה מקום שלא כללוהו באותו עירוב עד שנאסרו מיהא באותו מקום הן שיערבו בני מקום המשוייר לעצמם הן שלא עירבו כלל הרי יש כאן היכר שאם לא עירבו בני מקום המשוייר הרי נאסרו בני העיר באותו מקום (לעצמם) ובני אותו מקום בכלה ואם עירבו בני אותו מקום לעצמם אעפ״י שמותרין בני העיר בעיר ובני אותו מקום בכל אותו מקום מכל מקום נאסרו אלו [עם אלו] ויש כאן היכר שלא הותר מה שהותר אלא מתורת העירוב:

ושיור זה נחלקו בו שר׳ יהודה הצריך בו הרבה דיורין כעיר חדשה שביהודה והוא תוספת שנתוסף בעיר אחת גדולה שביהודה ונקרא אותו תוספת עיר חדשה והיו בו עד חמשים דיורין וממנה שערו לכל שיורי עיירות ומה שאמר אלא אם כן היה חוצה לה פירושו שאפי׳ היה אותו שיור חוצה לה מכשיר ובלבד שיהא בתוך עיבורה עד שתהא כעיר אחת ואין צריך לומר בתוכה ממש או אם עירבוה מבוי מבוי בפני עצמו שאין לך שיור גדול מזה שהרי כל אחד מן המבואות נעשו שיור לחברו. ולר׳ שמעון דיו בשיור שלש חצרות שכל אחת מהן שני בעלי בתים ואין הלכה כאחד מהם אלא אף בבית אחד בחצר אחת הוי שיור ובלבד שיהא שם בית דירה ואעפ״י שבגמרא אמרו בבית התבן אחד שהיה שיור בפום בדיתא פירושו בשהיה שם בית דירה. וכן פרשו גדולי הרבנים כמו שאמרו בית וחצר סלקא דעתך כלומר חצר בלא בית אלמא כל שאין שם בית דירה אינו נעשה שיור ויש לפקפק בזו.

ובגמרא שאלו היכי דמי של יחיד ונעשית של רבים והיו סבורים לפרש כגון דיסקרתא דריש גלותא שהיתה תחלה שלו וכן עכשו היא שלו אלא שקוראה נעשית של רבים משנמלך ריש גלותא לקבוע פרקו לשם לדין ולהורות מצד שרגלי רבים מצוים שם מחמת השלטנות ועל זו הוא אומר שמערבין את כלה. ומפרש (הטו גם) [הטעם] מפני שזה שנעשית של רבים אין בו חשש שכחה שיבאו לטלטל בלא שום עירוב ואף בשל רבים שהרי מזכירים זה את זה. והקשה ואם כן אף כל ישראל בכל מקומות מצויים זה עם זה בכל שבת ושבת ואם כן אף של רבים לגמרי נאמר כן. ופרשו בה כגון דיסקרתא דנתן זעאר. ופרשו בה קצת מפרשי׳ שזה בנה עיר לעצמו לאוצרותיו וארוואתיו וחדריו והושיב בהם עבדיו ואוכלי שלחנו ולבסוף נדלדל ומכרם לרבים ונמצאת של רבים והואיל ובחזקת היתר היתה לטלטל בכלה מערבין עכשו את כלה בלא שיור והענין בשלא נשתקע שם הבעלים ממנה שאין כאן לטעות בשאר עיירות שהכל דנין אותה כחצר אחת שרבים דרין בתוכה שדיים בעירוב [אחד] ואין כאן חשש שכחת רשות הרבים. ויש חולקין במכרה כלה ומפרשי׳ שאותו היחיד בנה עיר לעצמו ונתישבו בה רבים ומעלים לו מסים וארנניות מחמת הבתים שנמצאת העיר קנין ליחיד ואין לבני העיר קנין גמור בדרכים וסרטיות אלא לדריסת רגליהם לבד ואותו היחיד רשאי לבנות בהן כשלו וכגון זו אין חייבין ברשות הרבים שלה ואפי׳ נתנם במתנה גמורה שלא (במס) [שלמו מס] הואיל ושייר לעצמו הדרכים ואפי׳ היה שם רחב שש עשרה אמה ואפי׳ מצויים שם ששים רבא. וכמו שאמרו בפרק שני יהושע אוהב ישראל היה ונתקן להם דרכים וסרטיאות כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. אלמא כל שהיא רשות היחיד אעפ״י שיש לרבים קנין בהם לדריסת רגליהם ושיש להם שם דרך סלולה אין חייבין בה משום רשות הרבים וכענין זה מצינו חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאי׳ בזו רשות היחיד לשבת וכל שכן אם כל הדרכים שלו והוא משאילן או משכירן ונמצאו עכשו עיירות של מלכים שאין בהן חיוב רשות הרבים גמורה. והדברים מתקבלים ונראין כאוהבים אלא שעיקר הדברים אף במכרה כלה שאין (לה) [לו] רשות מיוחדת על האחרים בדרכים וסרטייאות הואיל ועדיין שמו עליה שהרי בסוגיא זו אמרו ר׳ זירא עירבה לכולא מתא דבי חייא בלא שום שיור מפני שהיה סובר כשהיו קורין לה דבי חייא שהיתה שלו [ונעשית] עכשו של רבים ואעפ״י שהיה רואה עכשיו שלא היה לו שום רשות בה. וכן כתבוה גדולי הדור. ועוד ראיה לדבר שאם כן היאך שואל עליה עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה מה דינה והלא לפי זה אין בה רשות הרבים אלא שעיקר הדברים במכרה כלה על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שלא נשלמו בה תנאים הצריכים בה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת פסק ענין זה והנמשך ממנו כך הוא:

כבר ביארנו שמשנתנו לא נאמרה אלא בשאין בעיר זו רשות הרבים אבל בשיש שם רשות הרבים יש בה דין אחר. והוא ששאלו בסוגיא זו עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה ואתה צריך לפרשה בעיר שפתוחה בכניסה ויציאה אבל אין בה דלתות שאם היו שם דלתות היאך אמ׳ עליה עושה לחי וקורה ומי גרעי דלתות מצורת פתח אלא משנתנו מתבארת בדלתות ננעלות כמו שביארנו וזו בלא דלתות כלל ועל זו אמר עושה לחי וכו׳ ופי׳ רשות הרבים עוברת בתוכה של שש עשרה אמה רוחב. ויש מפרשי׳ אעפ״י שאין שם [שש] עשרה הואיל ופתוחות משני ראשיהן לסרטיא ופלטיא על הדרך שביארנו חלוקות אלו בפרק ראשון מזאת המסכתא ובפרק ראשון של שבת. ואמר עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן ונושא ונותן בכלה ואין גורסין כאן באמצע שהרי בכלה נושאין ונותנין. ובשני בתים בשני צדי רשות הרבים הוא שגורסי׳ באמצע והעלינו את השמועה לדעת ר׳ יהודה שסובר שרשות הרבים מתערבת בכך כמו שאמ׳ מי שיש לו שני בתים וכו׳ כשעשה שם לחיים או קורות לדעתו נעשה כאלו היו שם דלתות שהיא כחצר אחת ואנו כבר פסקנו בפרק ראשון שרשות הרבים אינה מתערבת אלא בדלתות ואם כן כל שאין לה דלתות אין לה תקון אחר שיש בה רשות הרבים הא אם יש בה דלתות ננעלות בלילה על הדרך שביארנו בפרק ראשון הואיל ורשות הרבים שבה ראויה להתערב הרי חזרה העיר כמבוי אחד ומערבין את כלה ביחד אחר שהיתה של יחיד על הדרך שביארנו במשנתנו בשאין בה רשות הרבים שמאחר שרשות הרבים שבה ראוי להתערב הרי דינו בזו שאין בה רשות הרבים לערב כלה כאחד בשתוף אלא שבחצרות אנו צריכים לערב אחת אחת כמו שביארנו במשנה:

פיסקא עיר של יחיד שנעשית של רבים מערבין את כולה פי' לא יקרא רשה"ר מן התורה אלא עיר של ששים רבוא דומיא דדגלי מדבר ושיהא הדרך מפולש משער לשער ואם הי' הדרך מפולש משער לשער ורוצים לערבה ולעשותה רה"י ולהוציאה מתורת רה"ר צריך לעשות לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן ורקורה מיכן אליבא דר' יהוד' ונושא ונותן באמצע כדאמרינן בגמר' ואליב' דרבנן דאמרי אין מערבין רשה"ר בכך צריך לעשות לה דלתות ושיהו ננעלות בלילה כדאמרן בפ"ק ואע"פ שעשו לה כל זה התיקון ורוצים לטלטל כל העיר ביחד על ידי עירוב אסרו להם חכמים לערב כולן ביחד עד שיעשו לה שיור שלא יערבו עמהם ולכ כך למה מפני עמי הארץ שמא יאמרו הלא הדרך הזאת שבתוך העיר היא רה"ר וחוץ לשער העיר רה"ר כמו שאנו מטלטלין כאן כך מותר לטלטל חוץ לעיר ואל ידעו שהלחיים והדלתות הן מתירין ואתה לכך אנו מניחים שירו כדי שיאמרו למה כל העיר מטלטלין יחד ואלה אסורין לטלטל וידעו שאלו שעירבו מותרין לטלטל ואלה שלא עירבו אסורין לטלטל א"כ העירוב הוא שמתיר אותם וחוץ לשער דלאו בר עירוב היא לא יבואו לטלטל שם ומפני טעם זה הצריכו שיעור לעיר של רבים וכמו שהי' דין העיר מקודם לכן כך אנו מניחים אותה אם היתה עיר של יחיד שלא היתה צריכה שיור ועכשיו נקבעו בה שווקים ונעשית של רבים מערבין את כולה בלא שיור כבתחלה. ולכן מבואות העיר אינן צריכין שום תיקון כיון שתיקננו הדרך שבתוכה אין נראין לי דבריו שא"צ לתקן אלא המבוי שבאמצע העיר שהיא מפולש משער לשער עיין במהדורא תליתאה:

ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין שם אלא פתח אחד אין זו רה"ר דאורייתא הילכך מערבין אותה בלא שיור:

בפרש"י בד"ה ושל רבים כו' רבותא אשמועינן דאע"ג דנעשית של יחיד עכ"ל לעיל נמי גבי עיר של יחיד ונעשית של רבים נמי ודאי דרבותא הוא דכש"כ של יחיד והיא של יחיד דמערבין כולה אלא משום דהכא איכא למימר דדוקא קתני של רבים ונעשית של יחיד דמהני לה שיור אבל של רבים והיא של רבים לא תיהני לה שיור לכך הוצרך לפרש דאינו כן אלא דה"נ הכא רבותא אשמועינן דאף של רבים ונעשית של יחיד בעי שיור ועיין לקמן בתוס' בד"ה ולא שבק כו' וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן דלא כו' כל מבוי ומבוי בפ"ע כו'. נ"ב פי' מאחר שסילקו כל הרה"ר לצד האחד א"כ אותו צד אינן יכולין לערב יחד דהא לי' להו מקום אלא כל מבוי ומבוי בפני עצמו והצד השני שיש לה מקום רה"ר מערבין כולן יחד ודו"ק: כזה :

גמרא למקום שריבה אין למקום שמיעט לא כו'. עיין רש"י ותוס' שנדחקו ומפי' הרמב"ם משמע דמפרש ריבה למקום א' היינו ד"מ לרוח מזרחי ריבה ממדה ראשונה ומיעט למק"א היינו דלרוח מערבי מיעט ממדה ראשונה שומעין למקום שריבה ומשמע דלרוח מזרחי שריבה שומעין לו אבל לרוח מערבי שמיעט אין שומעין לו ולכן פריך שפיר אמאי לא ומשני אימא אף כו' ור"ל דבאמת שומעין לו לב' הצדדים בין להקל ובין להחמיר ונכון מאד:

שם והתניא לא"ח אה"ד להקל אלא להחמיר כו'. כה"ג (בנדה נט):

תוס' ד"ה למקום. ויש לתלות בהבלעה. הן מדידת הבלעה שוה למדידת קרקע שוה ולא יבצרו התחומין ע"י מאומה ועיין מהרש"א לעיל בתד"ה אין מודדין וברא"ש ליתא לזה ונכון ובעיקר פירושם אנכי תמה דא"כ לא יהיו התחומין שוין (ועי' ברא"ש) ואנן קי"ל תחומין מרובעין ועמש"כ לעיל (נז ב) וי"ל קצת:

גמרא דאיסקרתא. צ"ל דיסקרתא:

גמ' למקום שמיעט לא. בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה: היינו הך. דהיינו אחד היינו למקום א': ה''ק ריבה א' ומיעט א'. שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה: שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונא. דאפי' ריבה שיעור גדול דליכא למיתלי במתיחת החבל תלינן ביה בטעות האלכסון דאמרינן זה היה בקי במדידה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון כדאמרן (דף נו:) וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות כל אלכסון של אלפים אבל אם ריבה יותר מכך אין לנו במה לתלות ולבי מגמגם בלשון: לא להקל על דברי תורה. כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על דברי תורה באו דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן מדרבנן: מתני' עיר של יחיד. שלא היו נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם ולא חשיבא רה''ר דלא דמיא לדגלי מדבר: ונעשית של רבים. שנתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים: מערבין את כולה. כבתחלה ואין מבואותיה צריכין תיקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה רה''ר גמורה של ט''ז אמה ואם יש בה מפרש בגמרא תקנתא לרה''ר שבתוכה: ושל רבים שנעשית של יחיד. רבותא אשמועי' דאע''ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ותחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובה כולה ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור ואע''ג דאין בה רה''ר גמורה שלא תשתכח תורת רה''ר וההוא שיור הוי היכרא דטעמא משום עירוב הוא: אא''כ עשה חוצה לה. שיור שלא עירבו עם שאר העיר אלא לבדן: כעיר חדשה. כך שמה: גמ' מ''ט. תלו טעמא בה דלא משכחת עיר של יחיד ונעשית של רבים אחריתי: משום דשכיחי רבים גבי הרמנא. אצל המושל דהיינו ריש גלותא ליטול רשות לדון ולהתיר בכורות ולסמוך: מדכרי אהדדי. דלא אתו למישרי של רבים והרי היא של רבים: בצפרא דשבתא שכיחי אהדדי. לשמוע דרשה: אלא א''ר נחמן. כל עיר של יחיד ונעשית של רבים שריא: כגון דיסקרתא דנתזואי. כרך של אותו האיש: ורה''ר עוברת בתוכה. של ט''ז אמה רוחב: לחי מכאן ולחי מכאן. לראשי רה''ר ובעיירות שאין להם חומה עסקינן שראשי רה''ר מפולשין ובשל רבים והרי היא של רבים לא שרו רבנן להא תקנתא דכל מבואותיה המפולשין הוו כרה''ר ובעו תקנתא מדרבנן דמיחלפי ברה''ר אבל בעיר של יחיד מוכחא מילתיה: ואין מערבין אותה לחצאין. דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי הני אהני והויא כמבוי ששכח אחד מן החצירות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולהו: או מבוי מבוי. ולקמן פריך השתא נמי ליסרו אהדדי:

למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. פ''ה והלא יש בכלל מאתים מנה ותימה דמאי קשיא דודאי אין שומעין למקום שמיעט אלא הולכין עד מקום המרובה ועוד לישנא דמשני אף למקום שריבה לא אתי שפיר דלמקום שריבה דוקא הוא ולא אף למקום שריבה ונראה לפרש דהולכין למקום שריבה משמע ליה דאף במקום שמיעט מצד שני מאותו רוח מוציאין המדה עד כנגד מקום שריבה ומתמי' נהי דאזלינן ממקום שריבה עד מקום שציין ואומר דשפיר ציין למקום שמיעט נמי אית לן למימר דשפיר ציין ויש לתלות בהבלעה ובקידורין ובמדידה יפה שמודדין בהר המתלקט י' מתוך ה' ולא נתלה בטעות ומשני אף למקום שריבה וכ''ש דאזלינן נמי אחר מקום שמיעט להחמיר גירס' ר''ח ובלבד שלא ירבה ממדתו ואלכסון ולא גריס באלכסון אלא גרסינן ואלכסון ומיירי שמדדו שניהן מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא והכי פירושו דאם האחרון הרחיק ציון שלו יותר מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא ב' וג' בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתיישבה העיר ולא טעה: אפילו עבד אפי' שפחה נאמנים כו'. וא''ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפרק ב' דכתובות (ד' כח.) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמרא והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי''ל דה''נ איירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פי' שם ועוד י''ל דהא דקאמר התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע''כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לאכול בתרומתו דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחוד דהא אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין: ותחומין דרבנן. משמע אי הוה דאורייתא לא מהימני ואע''ג דמעשה בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידה ולהכי נאמן קטן טפי בבדיקת חמץ מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע''כ היינו מהלכין משום דבדיקת חמץ בידו והא דקאמר גבי בדיקת חמץ בנשים ועבדים דהימנוהו רבנן בדרבנן משמע דאי הוי דאורייתא לא הימנום אע''ג דבידו היינו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול לפיכך יש לחוש לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ''ד דנשים אינן נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצילות ובודקות כל שהוא: עיר של יחיד. פי' בקונט' שלא נכנסין בו תמיד ס' רבוא ולא חשיב רה''ר דלא דמי לדגלי מדבר ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין או נקבעו שווקין אז מערבין את כולה כבתחלתה ואין מבואותיה צריכין תיקון שהרי היא כחצר אחת כגון שאין בה רה''ר גמורה של ט''ז אמה ואם יש בה מפרש בגמרא תקנתא לרה''ר שבתוכה ע''כ לשון הקונטרס והדין עמו דודאי מתני' לא איירי ברה''ר גמורה מדלא קתני ורה''ר עוברת בתוכה כדקתני בברייתא בגמרא ואתיא מתני' נמי כרבנן דלית להו תקנתא דר' יהודה לערב רה''ר ומיהו בגמרא נמי לא איירי ברחב ט''ז אמה דטפי מי''ג אמה ושליש לא הוי שרי ר' יהודה בלחי וקורה כדפירשנו בפ''ק (דף ו:) אלא י''ל ורה''ר עוברת בתוכה שאינו רחב ט''ז אמה אלא יש רה''ר רחב ט''ז אמה מכאן ומכאן ובוקעין דרך העיר מזו לזו והוי רה''ר אף לתוכה דליכא ט''ז אמה כמו בין העמודין דפ''ק דשבת (דף ז.) כדפירשנו בפ''ק (דף ו:): כמאן דלא כר''ע. וא''ת ולרבנן לארכה נמי יערבו לחצאין שיערבו מצד א' כל מבוי ומבוי בפני עצמו וליתיב כולה רה''ר לצד השני דהשתא בני כל מבוי ומבוי מותרין כל אחד וא' במקומו ולא יאסרו שלא במקומן וי''ל דלא דמי דשני חצירות זו לפנים מזו רגל הפנימי המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה על החיצונה דאחדא לדשא ומשתמשא ומסתלקא מלהשתמש בחיצונה דעיקר תשמיש דחצר החיצונה לבני חיצונה היה והויא פנימית בחיצונה שלא במקומה אבל הכא אף ע''ג דכל מבוי ומבוי מותר כל אחד ואחד במקומו מודו רבנן דאסרי רה''ר על צד האחד דהא מקומן הוא דרה''ר הוי להני כמו להני ולרחבה דמערבין מדמי השתא לב' חצירות משום דיש לאלו רה''ר ופתח וכן לאלו ואין צריכין להשתמש בני פתח זה בצד פתח האחר ובדאיכא דאמרי קאמר אפי' לרחבה אין מערבין דלא מצי להסתלק מר''ה כלל אע''ג דאית להו רה''ר כנגדו:

דף נט - א

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד