עירובין סה ע"ב

דף סה - ב

כדי ללמדך: אי נשפך יין בביתו כמים, איכא ברכה. ואי לא, לא.

אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר אם הגון הוא:

א. בכוסו: אם דעתו מיושבת עליו ביינו.

ב. ובכיסו: כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה.

ג. ובכעסו: שאינו קפדן יותר מדאי.

ואמרי ליה [ויש אומרים] אף בשחקו, בשחוק שלו שיהא נזהר שלא יתראה כהדיוטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם [מאירי].

סוגית "חיצונה ופנימית" מתבארת על פי הריטב"א, כפי שפירשה לפום פשטא דשמעתא, ופעמים שהוא לא כרש"י.

א. עכו"ם וישראל הדרים בחצר אחת, לדעת רבי מאיר אוסר העכו"ם על הישראל להוציא לחצר. ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אינו אוסר, מפני שאינו שכיח [כדאיתא ריש פירקין].

ב. שני ישראלים הדרים עם העכו"ם, ואף אוסרים זה על זה מלהוציא לחצר, ודר עמהם עכו"ם - העכו"ם אוסר עליהם אף לרבי אליעזר בן יעקב [מתניתין ריש פירקין],

[וטעם איסור העכו"ם, אף על גב שאין דירת העכו"ם נחשבת דירה, משום גזירה שמא ילמד ממעשיו, אסרו חכמים, וכדלעיל בגמרא].

ג. שתי חצרות זו לפנים מזו, ודרים בפנימית שני ישראלים, ויש להם דריסת רגל לעבור דרך החיצונה, אסור להוציא מהבית שבחיצונה לחצר שבחיצונה, עד שיערבו עם הפנימיים, והוא הנקרא: "רגל האסורה במקומה".

כלומר: דריסת רגל שיש לאדם מהחצר הפנימית בחיצונה:

אם בפנימית - שהיא מקומה של אותה רגל - אסורה היא מלהוציא מבית לחצר כשלא עירבו ביניהם, שהרי שנים דרים בפנימית - אוסרת הרגל האסורה, שלא במקומה כלומר: הרי היא אוסרת את הטלטול בחיצונה - שאינה מקומה - עד שיערבו עמה.

ד. אבל שתי חצרות זו לפנים מזו, ודר רק ישראל אחד בפנימית, שמותר הוא במקומו כיון שיחיד הוא, ויש לו דריסת רגל לעבור דרך החיצונה, נחלקו תנאים, אם אוסר על בני החיצונה עד שיערבו עמו.

והוא הנקרא: "רגל המותרת במקומה", דפליגי בה תנאי, אם "אוסרת שלא במקומה", דהיינו בחיצונה [סעיף ג וסעיף ד מבוארים במשנה לקמן עה א].

אמר רב יהודה אמר רב: ישראל ונכרי הדרים בחצר פנימית, וישראל אחד דר בחיצונה - כבר בא מעשה שכזה לפני רבי, ואסר, עד שישכיר העכו"ם.

ובא מעשה לפני רבי חייא, ואסר.

ולא פירש רב באיזה מן החצרות אסרו, אם אסרו בין בפנימית ובין בחיצונה, או דילמא לא אסרו אלא בחיצונה. ונחלקו בה אמוראים, כדמפרש הגמרא ואזיל.

יתוב רבה ורב יוסף בשילהי פירקיה [לאחר הדרשה] דרב ששת, ויתיב רב ששת וקאמר: הא דאסרו, היינו גם בחצר הפנימית, שדרים בה ישראל אחד ועכו"ם אחד.

וכל שכן שאסרו בחיצונה, שרשות שני ישראלים שולטת בה [האחד שדר בה, והשני שדורס בה].

לפי שאוסר העכו"ם בדריסת רגלו עליהם, עד שישכיר הגוי רשותו [וראה לקמן בשם השפת אמת].

כמאן אמרה רב לשמעתיה, דאסור לטלטל אף בפנימית - כרבי מאיר!

דאילו לרבי אליעזר בן יעקב, כיון שבפנימית ליכא אלא ישראל אחד ועכו"ם אחד, אינו אוסר העכו"ם, וכדאמרן.

כרכיש ליה רבה ברישיה [נענע רבה לרב ששת בראשו] להודות לדבריו.

אמר תמה רב יוסף: וכי תרי גברי רברבי כרבנן [שני אנשים גדולים כמו רבה ורב ששת] ליטעו בהאי מילתא [יטעו בדבר זה]?

והא ודאי לאו כרבי מאיר אמרה רב, אלא כרבי אליעזר בן יעקב, ולא אסר בפנימית [דהא ליכא שני ישראלים], אלא רק בחיצונה, שרשות שני ישראלים שולטת בה [רש"י] הוא דאסר!

דאי כרבי מאיר ואף בפנימית אסר - למה לי הא דאמר רב: ישראל בחיצונה, דמשמע שבא ללמד שאף החיצונה אסורה.

והא לא הוה ליה אלא לומר: ישראל ונכרי בפנימית, בא מעשה לפני רבי ואסר. דנשמע מיניה שהפנימית - שאין בה אלא ישראל אחד - אסורה, וכל שכן החיצונה - שרשות שנים שולטת בה - אסורה. ^[23]

וכי תימא שלא בא רב להשמיענו דין, ולהוכיח כן ממעשה.

אלא, כאילו אמר: "מעשה בישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה ואסר רבי", ומעשה שהיה כך היה, ולא שייך לאקשויי שלא יזכיר שהיה ישראל בחיצונה.

הא ליכא למימר.

דהא בעו מיניה מרב: פנימי במקומו - מהו לטלטל שם?

ואמר להן: מותר.

אלמא דלאו כרבי מאיר סבירא ליה לרב, ולא אסר בפנימית אלא בחיצונה.

ומקשה תלמודא [ולא רב יוסף]:

ואלא מאי, כמאן אמרה רב - כרבי אליעזר בן יעקב. ^[24]

והא לרבי אליעזר בן יעקב לא סגי בהכי.

דהאמר: עד שיהו שני ישראלים "אוסרים זה על זה".

והכא, שני ישראלים איכא בחיצונה, אבל אין אוסרים זה על זה, שאין הישראל הפנימי אוסר על החיצון לדעת חכמים הסוברים דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. והכא בפנימית, הרי מותר הוא לישראל - לרבי אליעזר בן יעקב - כיון שהוא לבדו עם העכו"ם. וכיון שכן אף העכו"ם אינו אוסר?!

אלא, כלומר: וכי תימא דמימרא דרב אזלא כרבי עקיבא.

דאמר: אפילו רגל המותרת במקומה - אוסרת שלא במקומה. כי אף שמותר הוא במקומו, אוסר הוא את החיצונה, כיון שיש לו דריסת רגל עליה. וכיון דאסר עליה, הוו להו בחיצונה "שני ישראלים אוסרים זה על זה", ומהני נכרי לבטל עירובן [רש"י].

אפילו תימא הכי, מימרא דרב - מימרא פריכא:

כי למה לי דאדכר רב: ישראל ונכרי. דמשמע, שרק משום דאיכא נכרי בפנימית הוא דאסר בחיצונה. הא ליכא נכרי היתה מותרת החיצונה.

דאי כרבי עקיבא אזלא - הרי אפילו ישראל לבדו בפנימית, שהוא "רגל המותרת במקומה", נמי אסר, בדריסת רגלו על החיצונה?!

אמר משני רב הונא בריה דרב יהושע: לעולם כרבי אליעזר בן יעקב [דאי כרבי מאיר, אף בפנימית היה אסור], וכרבי עקיבא [דאי כחכמים, לא הוו "אוסרים זה על זה"], ולא תיקשי למה לי נכרי.

הכא במאי עסקינן, כגון שעירבו בן הפנימית עם בן החיצונה.

וטעמא דאיכא נכרי, דאסיר על החיצונה, הוא דאסור בחיצונה.

אבל ליכא נכרי - לא אסיר הישראל על החיצונה, דהא עירבו זה עם זה. ^[25] בעא מיניה רבי אלעזר מרב:

[דאמר, אם ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה, אוסר העכו"ם על החיצונה לרבי אליעזר בן יעקב. ומוכח, דשכיח הוא שידור ישראל לבדו עם עכו"ם בפנימית, כשיש ישראל בחיצונה. דאם לא כן, הוה לה מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן]:

ישראל ונכרי הדרים בחיצונה, וישראל בפנימית - מהו דנימא אף הכא שיאסור העכו"ם על החיצונה, לרבי אליעזר בן יעקב?

ומפרשינן לספיקא:

מי נימא התם - בעכו"ם בפנימית - טעמא דאסיר העכו"ם, משום דשכיח הוא, דדייר עמו ישראל לבדו בפנימית [ובמילתא דשכיחא גזרו], כיון דמירתת [מפחד] נכרי להורגו לישראל הדר עמו בפנימית, וסבר [משום דאומר בלבו]: השתא אתי ישראל [עכשיו יבוא הישראל] שבחיצונה, כשיראה בחסרון חבירו שבפנימית, ויתבע דמו, ואמר לי: ישראל דהוה גבך [זה שהיה עמך] היכא הוא?! וסומך על כך הפנימי ואינו חושש לדור עמו.

אבל הכא, שדר ישראל לבדו עם עכו"ם בחיצונה, לאו מילתא דשכיחא היא.

שאין העכו"ם חושש להורגו [ואף דאיכא עוד ישראל בפנימית], שאומר בלבו העכו"ם: כשיבוא הפנימי לתבוע דמו של חיצון, אמינא ליה [אומר לו], לא הרגתיו, אלא נפק אזל ליה [יצא והלך לו].

אבל לעיל, חושש הוא להרוג הפנימי, כיון שלא יוכל לומר לישראל החיצון שהפנימי הלך לו, שהרי לא ראה החיצון ביציאת הפנימי.

או דילמא אף הכא שכיח הוא.

דהכא נמי מירתת הנכרי להרוג הישראל הדר עמו בחיצון. דסבר: השתא [בשעת מעשה] אתי ישראל וחזי לי [יבוא הפנימי ויראני הורג החיצון], וכיון דשכיח הוא אף זה אסור.

אמר ליה רב: נתקיים בך "תן לחכם ויחכם עוד", דכשם דעכו"ם בפנימי אוסר, כך עכו"ם בחיצונה, אוסר. ^[26]

ריש לקיש ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק [אכסניא, שחדרים שלה פתוחין לחצר, ואוסרין האכסנאים זה על זה מלהוציא לחצר עד שיערבו]. ואחד החדרים היה מושכר לעכו"ם, ולא הוה ההוא עכו"ם השוכר בערב שבת באכסניא לשכור הימנו רשותו, והיו חוששים שמא יבא בשבת ויאסור עליהם. אבל הוה משכיר [בעל האכסניא] התם.

אמרו הסתפקו: מהו למיגר [לשכור רשות] מיניה דמשכיר?

ומפרשינן לאיבעיא:

כל היכא דלא מצי משכיר מסליק ליה לשוכר עד תום הזמן ששכר - לא תיבעי לך דלא אגרינא מיניה דמשכיר, דודאי לאו ברשותיה הוא.

כי תיבעו, היכא דמצי מסליק ליה - מאי?

מי אמרינן: כיון דמצי מסליק המשכיר לשוכר - אגרינא אפשר עתה לשכור ממנו את רשותו כדי שלא יאסור עליהם בשבת.

או דילמא, השתא מיהא הא לא סלקיה. ואינו רשותו של משכיר, ולא תועיל השכירות ממנו.

אמר להן ריש לקיש: כין דספיקא דרבנן הוא הולכין בו להקל.

ולפיכך: נשכור עתה מהמשכיר, ונוציא לחצר. ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום - נשאל להן!

אתו באו אצל רבותינו שבדרום.

שיילו לרבי אפס, אם יפה עשו. אמר להן: יפה עשיתם ששכרתם!

רבי חנינא בר יוסף, ורבי חייא בר אבא, ורבי אסי, איקלעו לההוא פונדק, ולא היה הנכרי בביתו. ומערב שבת עירבו [על פי ב"ח] ביניהם, כיון דלא היה בביתו שיאסור עליהם [כדאמרינן לעיל - דף סב ב - שכשאינו בביתו אינו אוסר].

אתא נכרי, מרי בעל דפונדק בשבתא, והשתא אוסר עליהם [שהיה בעל הפונדק דר באותו חצר, ואוסר עליהם], ומבטל עירובם.

אמרו הסתפקו: מהו למיגר לשכור מיניה בשבת, ואחר שישכיר יבטלו רשותם לאחד, וההוא יטלטל [אבל עירובם בטל, משהגיע הנכרי - תוספות]?

מי אמרינן: שוכר - כמערב דמי.

מה מערב יכול לערב רק מבעוד יום ולא בשבת, אף שוכר, דוקא מבעוד יום יכול לשכור.

או דילמא, שוכר - כמבטל רשות דמי: מה מבטל רשות ואפילו בשבת - וכדתנן במתניתין לקמן דף סט ב, לדעת בית הלל - אף שוכר ואפילו בשבת!

רבי חנינא בר יוסף אמר: נשכור בשבת.

ורבי אסי אמר: לא נשכור.

אמר להו [לרבי חנינא בר יוסף, ולרבי אסי] רבי חייא בר אבא: נסמוך על דברי זקן [רבי חנינא בר יוסף] ונשכור!

אתו שיילו ליה לרבי יוחנן, אמר להן:

ואלא כר' עקיבה דאמ' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה דברי ר' עקיבה בסוף זה הפרק:

אמר רבי אלעאי בג' דברים אדם ניכר בכוסו בשעה שמתגבר עליו יינו אם יכול לכובשו. בכיסו כשמתעשר אם דעתו זחה עליו. בכעסו אם מושל בכעסו לבלתי הסיתו ואמרי לה אף בשוחקו:

אמר רב יהודה אמר רב ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה אוקימנא כשעירבו הפנימית עם החיצונה ואסרום ר' ור' חייא כר' אליעזר [בן יעקב] דאמר אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה וכיון דעירבו הויין להו הפנימית והחיצונה כחדא ואינון תרי ישראל וחד נכרי וכר' עקיבא דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה.

בעי מיניה ר' אליעזר מרב ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית מהו משתכח דדיירי בהדי נכרי כה"ג אי לא מהו דתימא התם הוא דישראל ונכרי בפנימית אפשר (דיירי יו"נ) [דשכיחי דדיירי] נכרי מרתת למיקטליה לישראל סבר אי אמרין לי' ישראל דהוה בהדך איכן הוא ישראל ונכרי בפנימית איך קלקלתיה (ומירתתו) [ומיראתו] לא קטיל ליה אבל הכא אי אמרין לי' ישראל דהוה הכא היכן הוא א"ל נפק אזל ליה לעלמא וכיון דלא מרתת קטיל ליה הלכך משום הא לא דאיר ישראל בהדיה ואי דאיר ישראל בהדיה לא חיישינן או דלמא הכא נמי מירתת סבר דלמא כד קטילנא ליה נפיק מן הפנימית ומשכח ליה בידי א"ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר זו כמו זו ושתיהן אסורות.

ריש לקיש ותלמידיה דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר נכרי התם משכיר כו'. פי' ההוא פונדק הוה משכיר מצי מסלק לכל מי דהוה דייר בההוא פונדק מיהו השתא לא סלקיה מהו דתימא כיון דמצי מסליק להו אגרינן מן המשכיר דרשותיה הוא או דלמא כיון דלא סלקי' לא.

אמר ר"ל נשכור ולכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל אייתו שיילוה לר' אפס א"ל יפה עשיתם ששכרתם וכן ר' חמא ב"ר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסא אקלעו לפונדק ולא הוה ביה נכרי ואתא נכרי בשבת ומיבעי להו שוכר כי מערב דמי מה מערב מבעו"י אין משחשכה לא אף שוכר כותיה או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות אפילו בשבת דתנן בית הלל אומרים אפילו משתחשך אף שוכר בשבת שרי אמר להו רבי חמא נשכור סמכו על דבריו ושכרו ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר להו יפה עשיתם ששכרתם.

התם הוא דשכיח דדאיר דמירתת גוי ואמר דילמא אתי ישראל ואמר לי ישראל דהוה גבך היכן הוא. וא"ת אפילו פנימי ליתסר דהא שכיח דדייר. תירץ הראב"ד ז"ל מאן קא גרים [דדייר] פנימי בהדי גוי צוותא דחיצון, הלכך לדידיה קנסינן ובדכוותיה הוא דקרינן שני ישראלים אוסרים זה על זה.

אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד. כלומר: האי נמי אסור דשכיח דדייר. אלו שני המעשים דחו אותם הגאונים ז"ל מהלכה לפי שלא נאמרו אלא לדעת ר' עקיבא דאמר רגל המתרת במקומה אוסרת שלא במקומה, ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי אינה אוסרת.
אבל הראב"ד ז"ל כתב: היאך אפשר שנדחה דברי רבי ור' חייא בטענה זו, דכיון דלא איפסיקא הלכתא ממש במקומה כרבנן דר' עקיבא, היה בדין שאם היה מחלוקתן דרבנן ור' עקיבא תלוי בדבר זה שנדחה דברי רבנן כיון דר' ור' חייא סוברין כר"ע, כ"ש עכשיו שלא נפסקה הלכה כן אלא שיש לקיים את שתיהם דקיימא לן כרבנן דר' עקיבא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב, ומיהו כי אמר ר' אליעזר בן יעקב שני ישראל אוסרים זה על זה לאו לאפוקי שתי חצרות זו לפנים מזו, דהנהו ודאי אע"ג דאין אוסרין זה על זה לרבנן מ"מ שכיחי דדיירי, וגוי אוסר בחיצונה אבל לא בפנימית דחיצון הוא דקא גרים וכמו שכתבנו למעלה, ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח אחד ביניהן דכיון דלא עבר חד על חבריה לא שכיחי דדיירי דגוי בכי האי לא מירתת משום דלית להו צוותא להדדי, ואי נמי בשתי חצרות זו לפנים מזו ולאפוקי פנימי במקומו, אבל חיצון כיון דלר' עקיבא פנימי אסר על חיצון שני ישראלים אוסרין זה על זה קרינן ביה, ולאו משום דהא דר' אליעזר תליא בהא דר' עקיבא וכר' עקיבא סבירא ליה, אלא משום דשכיח דדייר ואפקיה בלשון אוסרין משום דאיכא ר' עקיבא דסבירא ליה הכין. ורב הונא בריה דרב יהושע דתירצה כר' עקיבא וכשערבו, לרווחא דמילתא הוא דתירצה הכין, ומשום דאתי למדחייה משום דאי כר' עקיבא למה לי גוי בפנימית אפילו ישראל לחודיה, ושני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה דלעולם איצטריך גוי בפנימית ואפילו לר' עקיבא ושערבו, אבל ודאי בלאו הכין הוה מצי לתירוצה דלעולם בעינן גוי בפנימית, וטעמא משום דשכיח דדיירי הוא, [הא] ישראל בלא גוי לא אסר דלגבי ישראל חד לא אסר אחבריה כרבנן דרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.
ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמרינן בשלהי פירקין (עה, ב) גוי הרי הוא כרבים, כלומר: שאם היו שלש חצרות של יחידים זו לפנים מזו ואחד מהם גוי אוסר על החיצונה, ואף על פי שכל אחד ואחד מותר במקומו, הואיל ואיכא רבים בחיצונה ומאן דלא ידע וחזי ליה דמטלטל אמר שרי לטלטולי בלא עירוב ובלא שכירות גוי, דאם איתא דאוגר גוי מפעא פעי, וכל שכן הכא דדיירי שנים בחצר אחת דהוו רבים בחיצונה דאסר עלייהו. ומ"מ אפשר לחלוק בזה ובמקומה בשלהי פירקין (שם ד"ה אמר) נכתוב בסייעתא דשמיא.

ר' שמעון בן לקיש ותלמידי דר' חנינא אקלעו לההיא פונדק. פירוש: והיו שם ישראלים אחרים כבר דהוו להו תרי במקום גוי. א"נ בשנכנס כל אחד מהם בבית מיוחד.

ולא הוה תמן שוכר. פירוש: לא הוא ולא אשתו ואפילו שכירו ולקיטו, שאילו היה שם אחד מהן שוכרין ממנו, דשכירו ולקיטו משכירין כדאיתא בסמוך וכ"ש אשתו. ומסתברא לי שלא היה לו למשכיר בהן תפיסת יד, שאילו כן לא גרע משכירו ולקיטו. וא"ת למה חוששין, יערבו ביניהן עכשיו דגוי כי ליתיה לא אסר ואפילו אתי ביומיה, דליתא לדר' מאיר אלא קיימא לן כר' יהודה דאמר (לקמן עירובין פו, א) אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר, וכי אתי גוי ישכרו ממנו כר' יוחנן דאמר יפה עשיתם ששכרתם. וי"ל שלא היה להם גם זה ברור ומסופקים היו בדבר כמו שנסתפקו ר' חמא בר' יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי. ואי נמי י"ל שהיו חוששין דמכי אתי בין דשוכרין [בין] (ל)לא שוכרין יאסרו.
והרמב"ם ז"ל (הל' עירובין פ"ד, הי"ג) פסק דגוי אפילו ליתיה אוסר דאפשר שיבא בשבת. ונראה שפסק כן מדר' יוסי דאמר (לקמן שם) נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת, אלמא נכרי לר' יוסי אוסר כל שאפשר לבא בשבת, וקיימא לן (לעיל עירובין מו, ב) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, וכ"ש דקיימי ר' יוסי ור' מאיר בחדא שיטתא. אף ע"ג דר' יהודה מיקל, הא קאי ר' יוחנן כר' יוסי ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ולפי דבריו, אלו לא עירבו שהרי הגוי אוסר עליהם.

כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דלא אגרינא, כי תיבעי היכא דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק אגרינן או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה. קשיא לי נימא כיון ששכרו אין לך סילוק גדול מזה כדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) כיון דזבניה אין לך מחאה גדולה מזו. וי"ל דהכא שכירה רעועה היא ולא מסלק ליה לגמרי אלא לשעה בלבד.

ואתא גוי בשבתא אמרי מהו למיגר מיניה בשבתא. פירש רש"י ז"ל: מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותן לגבי חד דההוא לישתרי להוציא. נראה מדבריו שצריך ביטול אחר השכירה ולא סגי להו בעירוב שעירבו ביניהם עד שלא בא הגוי, דהכא ודאי סתמא דמילתא עד שלא בא הגוי עירבו להתיר להן הפונדק, דהשתא אפילו לאחר שבא הגוי מחזירין לשכור ולהתיר לאחד מהן, ולהתיר לכולן לא חששו, אלא א"כ תאמר דלא עירבו מעיקרא דקיימא להו כר' מאיר ור' יוסי דאמרי במשנת כיצד משתתפין (לקמן עירובין פו, א) דגוי אוסר אפילו הלך לשבות בעיר אחרת כל שאפשר שיבא בשבת. ומיהו כן ודאי נראה (כדברי) [כדבריו] שצריך ביטול אחר השכירות, כדאמרינן לקמן (עירובין סז, א) אליבא דמ"ד שוכרין לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מיבעי, ותרתי היינו שכירה וביטול, והכין נמי מוכח בהדיא דתהי' דר' אלעזר דבסמוך (סו, א).
וטעמא דמילתא משום דכיון דאתא גוי נתבטל העירוב לגמרי, ואפילו ששכרו לאחר מכן אין העירוב חוזר וניעור שכבר נתבטל. ואינו דומה לשתי ספינות קשורות זו בזו ועירבו ביניהן דאמרינן בשבת בשלהי פרק הזורק (שבת קא, ב) נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להתירן הראשון, דהתם היינו טעמא משום דעירובן עירוב גמור וראוי להיות עירוב לכל השבת, ומה שנפסקו מקרה הוא שקרה לאחר העירוב, אבל כאן שלא היה העירוב עירוב ראוי לכל השבת שהגוי בא לביתו ומבטלו. וא"ת ומאי שנא משכח אחד מבני החצר ולא עירב שאף ע"פ שלא היה עירוב כלל בין השמשות, אפילו הכי כשחזר זה שלא עירב וביטל להן רשותו ניעור העירוב ומתירן (לקמן עירובין סט, ב). י"ל דהתם שאני דאף זה שביטל היה ראוי לערב עמהן ולפיכך אינו מבטל את העירוב לגמרי, אבל גוי דלאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי.
והראב"ד ז"ל כתב: דאם לא עירבו צריכין ביטול אחר השכירות אבל אם עירבו אין צריכין ביטול. עשאו הרב ז"ל כשכח אחד מבני חצר ולא עירב. ולדבריו הא דאמרינן לקמן (עירובין סז, א) דלמאן [דאמר] שוכרין תרתי עבדינן, היינו בשלא עירבו. ולדידי קשיא לי טובא לפי דבריו, מדאמר גבי תהייא דר' אלעזר דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין מאי ניהו דאתא גוי בשבת, דמשמע דלא משכח לה אלא בגוי, ואמאי הא משכח לה אפילו בישראל וכגון דאתא בשבת דכיון דליתיה הכא אין מערבין דכי אתי קאסר להו, ומיהו היכא דליתיה מערבין כר' שמעון דאמר (לעיל עירובין מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר, וא"כ דינו ממש כגוי, מאי אמרת שאני ישראל דכי אתי מבטל לגבייהו וחזר העירוב למקומו ומערבין קרינא ביה כיון דלעולם אפשר לעירוב להתקיים ביניהם לכוליה שבת, גוי נמי כי אתי ושוכרין ממנו בשבת חזר עירוב למקומו כדברי הרב ז"ל, וא"כ אפילו בישראל משכחת ליה. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל דהא דקאמר והיכי דמי כגון דאתא גוי, הוא הדין נמי לאתא ישראל, [אלא] דכיון דבין גוי בין ישראל בכי הא מחד טעמא הוא נקט ליה, ומ"מ תהייא דר' אלעזר איתא. ומ"מ הוא דבר תימא שיאמר שמואל דישראל כי אתי בשבת לא יבטל.
ואולי נאמר לדברי הרב ז"ל כי שמואל אזיל לטעמיה דאמרינן בפירקין לקמן (עירובין ע, א) בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות, כל היכא דאי בעי לעירובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטיל, והא דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי מערב ובטולי נמי לא מצי מבטל, או דילמא יורש כרעא דאבוה הוא, אמר ליה אני אומר מבטל והני דבי שמואל אמרי אינו מבטל. ואף אנו נאמר כי גם זה שלא היה בבית ולא בעיר אמש ולא היה יכול לערב, כי אתי בשבת לא מצי מבטל לשמואל.

אמר רב יהודה וכו׳. ואסר עד שישכי׳ העכו״מז רשותו ולא פי׳ רב במה אסר אם בחיצונה לבדם דאיכא דריסת שני ישראלים או אפי׳ בפנימית דליכא אלא דריסת ישראל א׳ וכר׳ מאיר ורב ששת ורבה הוו סברי דאף בפנימי׳ אסר והיינו דאמרי׳ דרב כר׳ מאיר אמרו ואמר רב יוסף דהא טיעות׳ דאי ר״מ למה לי ישראל בחיצונה כלומר למה ליה לרב למנקט חיצונ׳ כלל לישמועינן עכו״מז אסר בפנימית דליכא אלא ישראל חד וכ״ש דאסר בחיצונה דאיכא ישראל אחר דהא כפי לשונו של רב איהו מימר׳ קאמר אלא שמביא מעשה מן הדין וה״ק כשעכו״מז וישראל בפנימית וישראל בחיצונה כבר בא מעשה כיוצא בזה לפני ר׳ ואסר וא״כ דיו שיאמר כשישראל ועכו״מז דרין בחצר. כבר בא מעשה לפני ר׳ ואסר והיינו דאמרי׳ בתר הכי וכ״ת מעשה שהיה כך היה כלומר וכשתמצא לומר דליכא הכא לישנא דמימרא כלל אלא המעשה שהיה ובא לו אמ׳ רב מעשה בישראל ועכו״מז בפנימית וישראל בחיצונה ובא לפני ר׳ ואסר והוצרכתי לפרש כן משום לשון וכ״ת דמשמ׳ כי יותר היה קרוב לומר דהא מימרא היא הא בעו מיניה דרב פפא דאלמא רב לית ליה דר׳ מאיר ע״כ דברי רב יוסף. ומאי דהדר אמרי׳ ואלא כר׳ אליעזר בן יעקב אינו מדברי רב יוסף דהא רב יוסף לא בא לשבש המימרא אלא לומ׳ דהני רבנן דאמרי דר׳ מאיר היא טעו וכבר בירר דבריו דלאו רבי מאיר היא אלא תלמודא הוא דאתי לברורה ואלא כרבי אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה פי׳ והכא אין הישראל הפנימי אוסר על החצון אליבא דרבנן דהא פנימי מותר במקומו ורגל המתרת במקומ׳ אינה אוסרת שלא במקומה. ואלא כרבי עקיבא כו׳ כלומר דמימרא דרב משמע שלא אסרו על החיצונה אלא מפני העכו״מז שצריכין לשכור ממנו ואלו לרבי עקיבא כי ליכא העכו״מז נמי אוסר ישראל הפנימי על החצון ומשתכח דהא דרב מימרא פריכא הוא. ומהדרי׳ לעולם כרבי אליעזר בן יעקב אליבא דרבי עקיבא ודקאמרת למה לי עכו״מז. הב״ע בשערבו פנימי וחצון דאי לאו עכומ״ז שרי והשתא דאיכא עכו״מז אסירי עד שישכור.

בעא מיניה כו׳. כלומר כלום העכו״מז אוסר על החיצונה משום דשכיח ישראל דדיירי בפנימית דסבר דמרתת עכו״מז וסבר. אמר לי ישראל דחיצונה ישראל דהוה בדרך בפנימית היכן הוא דהא לא נפק לברא וכיון דשכיח דדייר קנסי׳ להו דליסר עכו״מז עלה. וק״ל דאי מהאי טעמא היה לו לרב לאסור על הפנימית דאיהו הוא דדייר ועביד איסורא. וי״ל דכיון שהגורם לפנימי דדייר סתם היינו ישראל החיצון לדידיה בעי למקנס דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואפילו למ״ד התם דהיכא דשכיח אסורא התם קנסי׳ שאני הכא דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים הכי עדיף טפי שלא לחלוק בדברי רבי אליעזר בן יעקב. או דילמא כו׳ פי׳ וכיון דמרתת עכו״מז שכיח ישראל דדייר וקנסינן ליה דליסר עכו״מז עליה:

א״ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר דבהאי נמי עכו״מז אוסר על החצונה דבהא איכא לאיסורא קנסי׳ ולא על הגורם והיינו מטעמא דאמרן דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים התם קנסי׳ וליכא למימר בהו דסתרן אהדדי דלעיל קנסי׳ על הגורם והכא קנסי׳ על העובר כנ״ל: ולפום פשטא דשמעתא משמ׳ דליתנהו להני תרי עובדי ואין העכו״מז אוסר אפי׳ על החיצונה דהא מאי דאסרי בהו היינו לר׳ עקיבא. אבל אין כרבנן קי״ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה: והראב״ד ז״ל הקשה איך אפשר לדחותם כיון דגברי רברבי ור׳ חייא עבדו בהו עובדא ואדרבה אי שמעתא כר״ע אזלא ולמוד מהם דהלכה כר׳ עקיבא כ״ש שי״ל דלעולם אפי׳ כרבנן אמרוה דר׳ אליעזר דבעי שני ישראלים בחצר אוסרין זה על זה לא סוף דבר שיהו אוסרין זה על זה ממש אלא אפי׳ אינם אוסרים זה על זה כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו״מז והא דנקט אוסרין זה על זה לא נקט ליה לאפוקי דבשתי חצרות זו לפנים מזו כיוצא בזה שאין העכו״מז אוסר על הישראלים לרבנן אלא נקטה אליבא דר׳ עקיבא דס״ל שהם אסורין ממש נקטה אליבא דרבנן לאו לאפוקי מיהא אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח א׳ ביניהם שאינם אוסרים וגם לא שכיחי דדיירי הא כל היכא דשכיחי דדיירי אפי׳ אינם אוסרים זה על זה אוס׳ העכו״מז לר׳ אליעזר בן יעקב והא דאוקמה רב הונא בריש דר׳ יהושע כר׳ עקיבא בדין הוא דיכול לאוקומה אפי׳ אליבא דרבנן אלא דלרוחא דמילתא הוא דתירצה הכין משום דאתיא למימר דאי כר׳ עקיבא למה לי עכו״מז בפנימית להכי שני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה מר׳ עקיבא דלעול׳ איצטריך עכו״מז בפנימי׳ ואפי׳ לר׳ עקיבא ובשערבו זה תורף דבריו ז״ל. ואין הדבר מתחוור לי עדיין כל הצורך דהא תלמודא להדיא פריך לעיל ואלא כר׳ אליעזר הא אמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה אלמא מפשט פשיטא ליה דר״א אוסרי׳ ממש בעי׳. ועוד מאי רווחא דמילתא איכא במאי דאוקמתא כר׳ עקיבא ובשערבו ומאי חדוש השמיענו בזה דמשכח׳ לי׳ דאיצטריך עכו״מז לאסו׳ אדרבה טפי הוי רבותא ורווחא דשמעתא דלוקמה אפי׳ לרבנן ולשמעי׳ דלר׳ אליעזר אוסרין זה על זה לאו דוקא: ומ״מ קושיתו של רבי׳ קושיא גדולה היא. ועוד ק״ל דהא לעיל בעובדא דהמן בר רסתק ס״ל לאביי ורבא בהדיא דלא בעי׳ אוסרין ממש אלא כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו״מז קנסי׳ ואפי׳ היכא דליכא שני ישראלי׳ דאסרי. וכדפרכי׳ בהדיא מידי הוא טעמ׳ אלא משו׳ דלא שכיחי דדיירי הכא שכיחי דדיירי ושנינן דשאני התם דהויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע גופיה אמרה לעיל קמיה דרבא ולא פריך להו רבא אלא משום דא״כ בטלת תורת עירוב. ולכך נר׳ לקיים דברי רבי׳ אברהם ז״ל דודאי הלכתא כהני תרי ערובי ושמעתא דהכא פליגא אסוגיא דלעיל דהיכי משמע דר׳ אליעזר לא קניס כלל חסר ואע״ג דשכיח דדיירי וכן היה דעתו של רב יוסף ולפי דברי של אמוראי דלעיל סבי׳ להו דכל היכא דשכיח ישראל דדיירינן ואפי׳ לר׳ אליעזר ואפי׳ בישראל חד ולפי דבריהם אתו הני עובדי כהלכתא ואפי׳ לרבנן ואנן אאמוראי בתראי סמכינן ורב הונא בריא דרב יהושע גופיה קבלה לעיל ואפשר כי לפי דבריהם אוסרין ר׳ ורבי חייא ואפילו על הפנימי כיון דשכיח דדייר ואתי׳ אפי׳ כר״א. ורב שהתיר בפנימי משום דבעי שני ישראלים אוסרין ממש שלא נתן ר״א דבריו לשיעורין אבל אנן דסבי׳ לן דלא בעי ר׳ אליעזר אוסרין ממש קנסינן אפילו בישראל חד כיון דשכיח דדייר אלא שבזו יש לי לומר דכיון דכי קנסינן על החיצונה שיש שם שני ישראלים ומסתלק בעל החיצונה ממילא מסתלק בעל הפנימית דלא לידור התם בהכי סגי לן שלא לחלוק כ״כ בדברי ר׳ אליעזר בן יעקב וכן עיקר. רשב״ל כו׳ פי׳ בפונדק זה היו דרים שני ישראלים והיה שם עכו״מז א׳ בבית ששכר ואותו העכו״מז השוכר לא היה בעיר וה״ה שלא היה שם שכירו ולקיטו וגם אשתו לא היתה שם דאי לא היו שוכרים מאח׳ מהם דשכירו ולקיטו משכירין וכ״ש אשתו והמשכיר היה שם ומ״מ לא היה לו תפיסת יד בבית זה שהשכיר שאלו כן לא גרע משכירו ולקיטו אמרי מהו למגיר מן המשכיר פי׳ כי תבעי לך לפי מנהג עירינו דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק כל זמן שירצה אין לך תפיסת יד גדול מזה ואגרי מיניה או דילמא השתא מיהת לא סלקי איכא דמקשי ולמה להו כולי האי דהא כיון דליתיה לשוכר הכא אינו אוסר עליהם דקי״ל כר׳ יהוד׳ דאמר דעכו״מז דליתיה אינו אוסר דהלכה כדברי המקל בעירוב והלכ׳ כר׳ יהודה בעירובין וא״כ יערבו ביניהם ואם יבא עכו״מז בשב׳ ישכרו ממנו דהא קי״ל לקמן דשוכרין מן העכו״מז אפילו בשבת ולאו קושיא היא כלל ואפי׳ כשת״ל דהלכתא כר׳ יהודה חדא דאינון בעי למעבד תקנת׳ שאם יבא העכו״מז השוכר לא היו אסורים בעוד שאינם שוכרין ממנו וכ״ש אם ת״ל דעכו״מז הבא בשב׳ מבטל העירוב וצריך שיבטלו רשותם זה לזה אחרי השכירות דלא ניחא להו למעבד הכי. ועוד דדילמא לא קים להו שפיר שיהא אפשר לשכור מן העכו״מז בשב׳ דהא רבנן דבסמוך בעובדא דאידך פונדק דמספקא להו מילת׳ ומ״מ נראין הדברי׳ דהלכה כר׳ יהודה דעכו״מז היכא דליכא הת׳ אינו אוסר ואפי׳ היכא דאפשר דאתי ביומיה דר׳ מאיר דאסר אין הלכה כמותו במקום ר׳ יהודה בשום מקום ואע״פ שר׳ יוסי אוסר וקי״ל דר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי אין סומכין על הכלל ההוא בעירובין ובעלמא הוא דאתמר דאלו בעירובין הלכה כר׳ יהודה והלכה כדברי המקל בעירובין. אבל רש״י ז״ל כתב לקמן בעובדא דאידך פונדק דעכו״מז אע״ג דליתיה אסר וכן פסק הרמב״ם ז״ל. נראה שפוסקין הלכה כר׳ יוסי מפני שהלכה כמותו במקום ר׳ יהודה וכ״ש הכא דר׳ מאיר אזיל בשטתיה דר׳ יוסי וה״ל ר׳ יהודה יחידאה ואין זה נכון: ומ״מ לפי דברי רש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל נסתלקה הקושיא שהקשו בכאן מאליה.

אמר להו ריש לקיש נשכור. פי׳ דבספיקא דעירוב לקולא עבד׳ ואפילו לכתחלה אתא לקמיה דר׳ אפס אמר להו יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. אקלעו לההוא פונדק דאתא עכומ״ז בשבתא פרש״י ז״ל ומבעוד יום לא ערבו בני הפונדק עכו״מז אע״ג דליתיה אסר אמרי מהו למיגר בשבתא פרש״י ז״ל מהו למיגר מעכו״מז בשבתא והדר נבטל רשותנו לגבי חד ולפי שטתו שסובר דמבעוד יום לא עירבו על כרחין יש לפ׳ דשכירות וביטול בעי׳ הא אלו ערבו מבעוד יום לפום מאי דסבי׳ לן דהלכה כר׳ יהודה דעכו״מז אינו אוסר היכא דליתיא בזה נחלקו המפרשים ז״ל יש מי שסובר דאפי׳ בהא נמי כיון שבא העכו״מז נתבטל העירוב לגמרי כאלו לא וכשחזרו ושכרו ממנו אינו חוזר וניעור וצריך שכירות וביטול. ויש מי שסובר דכיון דאפשר בשכירות העירוב תלוי ועומד היה כשבא העכו״מז וכיון ששכרו ממנו חוזר וניעור וגדולה מזו אחד מבני חצר ששכח ולא עירב מבעוד יום דכיון שביטל להם רשותו בשבת שהעירוב קיים להם ואע״פ שלא היה עירוב כל בין השמשות ועוד הא אמרינן גבי ספינו׳ קשורות זו בזו הותרו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתרן הראשון הרי שהעירוב שעשה על הספינות חוזר וניעור בשבת אע״פ שנתבטל כשהותרו וזה דעת הראב״ד ז״ל אבל ר״י ז״ל סובר דצריך בטול אחר השכירות ולא דמי לההוא דספינות דהתם עירובן היה עירוב גמור וצריך להיות קיים כל השבת כי קשורות היו יפה ומה שנפסקו מקרה הוא היה להם אבל כאן לא היה העירוב ראוי לכל השבת שהרי מצפים היו שיבא העכו״מז בשבת ואסר עליהם. וההיא דאחד מבני חצר ששכח ולא עירב אינו דומה לזו דשאני התם דאף זה שביטל הוא בר עירוב וראוי לערב עמהם ומסתמא ניחא ליה ויבטל רשותו להם אבל כיון דעכו״מז לאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. ואפש׳ שאין זה אלא בשלא היה אפשר להם לשכור מבעוד יום כמעשה שהיה וכיוצא בו: לא שוכר כמערב. פי׳ דכי א״ר יוחנן שוכר כמערב להקל בעירוב אמר כן ולא להחמיר.

וכן אמרו בשלשה דברי׳ האדם ניכר בכוסו. בכיסו. בכעסו. ויש אומרים אף בשחקו. ופי׳ הדברים בכוסו אם דעתו מתישבת עליו ביינו על הדרך שביארנו אם לאו. וכן בכיסו ר״ל במשאו ומתנו עם בני אדם אם באמונה הוא עושה אם לאו ואם הוא קפדן יותר מדאי אם לאו. וכן בכעסו ר״ל אם הוא מושל ברוחו בשעת הכעס שזו אחת מן המדות הנכבדות שבעולם ושהפכה מביאה לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר. ובשחקו ר״ל שיהא נזהר שלא יתראה כהדיטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם וכן כל כיוצא באלו המדות:

יתבאר לפנינו בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אינה פתוחה לרשות הרבים אלא שיוצאה דרך החיצונה ולא עירבו זו עם זו אלא זו לעצמה וזו לעצמה שזו מותרת לעצמה וזו לעצמה ואין אוסרין את החיצונה מפני דריסת רגל הפנימית שמאחר שמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכופין על מדת סדום שלא תשעבד היום את חברתה בדין דריסת רגל ר״ל שרואין אותה כאלו סלקה עצמה היום מדריסת החיצונה ואין דריסת רגלה אוסרתה כמו שהזכרנו למעלה בפרק עיבור. וכן ביארנו במשנתנו שהנכרי אינו אוסר אלא במקום שיש שם שני ישראלים שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב. מעתה היו ישראל ועכו״ם בפנימית וישראל בחיצונה הרי ישראל פנימי מותר במקומו שאין נכרי אוסר לו אחר שאין שם אלא ישראל אחד עם בני ביתו ואחר שהוא מותר במקומו אינו אוסר על החיצון וכן אין שני הישראלים ר״ל פנימי וחיצון מצטרפין להיות הנכרי אוסר עליהם כדין נכרי על שנים שהרי לא עירבו פנימי וחיצון זה עם זה שיצטרפו אבל אם עירבו יש בו מחלוקת בין הראשונים יש פוסקין אף בזו שמותרין ולא סוף דבר בפנימי שהרי מכל מקום אין דריסת רגל חיצון מצויה עליו כל כך אעפ״י שעירבו שאף עירובו אינו מרגילו כל כך מצד הנכרי אלא אף החיצון מותר ואין דנין עכו״ם וישראל שבפנימית מצד דריסת רגלם כאלו הם בחיצונה ושיהו שני ישראלים ועכו״ם בחיצונה שאין עכו״ם אוסר במקום שאין ישראלים אוסרים זה על זה והרי ביארנו שאין ישראל אוסר על החיצון הואיל ופנימית מותרת במקומה וכן הדין בישראל ועכו״ם בחיצונה וישראל בפנימית או ישראל ועכו״ם בכל אחת מהן. וכן פסקוה רוב גאונים. וגדולי הפוסקי׳ נראה שהסכימו לדעתם שלא הביאו סוגיא זו בהלכותיהם. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ פסקו בה שהעכו״ם אוסר בחיצונה אף בלא עירב אעפ״י שאין הישראלים אוסרים בהם זה על זה עד שישכרו מן העכו״ם שהרי רגלי שני ישראלים ועכו״ם מצוים בחיצונה ופנימי במקומו מותר ר״ל בפנימית. ואני נוטה לדעת שלישית לפסוק שבלא עירבו שניהם מותרין אבל בעירבו זה עם זה ר״ל פנימי וחיצון העכו״ם אוסר בחיצונה שהעירוב עושה אותם אחד אצל חיצונה ונמצא הבא להכשיר אוסר. והביאני לפסוק כן גירסא אחרת שנזדמנה לי בספר מדוייק ביותר ואעפ״י שלענין פסק דייך במה שכתבנו רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו אמ׳ רב ישראל ועכו״ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני ר׳ ואסר לפני ר׳ חייא ואסר ואנו סבורים עכשיו. לומר שאיסורם בין לפנימית בין לחיצונה ושאלו בה כמאן כר׳ מאיר דאמ׳ הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו כלומר שהרי אין בכאן שני ישראלים בחצר אחת עם עכו״ם אלא שאף יחיד במקום עכו״ם אסור ונמצא פנימי אסור במקומו ואם כן אף החיצונה אסורה אעפ״י שהיא יחידה. שרגל הפנימית האסורה אוסרתה ונמצא פנימי אסור מצד הנכרי וחיצון אסור מצד הפנימי וכשהודה אחד מהם שכך הוא ר״ל שלדעת ר׳ מאיר היא שנויה הקשו עליו אי כר׳ מאיר למה לי ישראל בחיצונה שמאחר שהוצרך ללמד (ויסור) [איסור] פנימית כדי להודיע שהלכה כר׳ מאיר מה הוצרך עוד ללמד שהחיצונה אסורה וכי עד עכשיו לא ידענו שכל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ועוד שכשהזכיר ישראל בחיצונה הלשון מוכיח שצירוף שנים גורמים איסור זה אעפ״י שאינם בחצר אחת וכי תימא מעשה שהיה כך היה והחיצון בכדי הוזכר והא בעו (ערב) [מיני׳ מרב] פנימי במקומו מהו ר״ל בפנימית להוציא מביתו לחצרו ואמ׳ להם מותר אלמא שלא היה האיסור אלא בחיצונה ופנימי מיהא הותר לדעתם ואלו לר׳ מאיר אסור מבעי ליה ועל כל פנים הוצרכנו לומר שלא נשנית בדעת ר׳ מאיר וחזרו וחזקו אם כר׳ אליעזר בן יעקב ושלא אסרו על הפנימי בפני׳ אלא על החיצון ואף חיצון למה נאסר והרי הוא אמר (על) [עד] שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. כלומר שאין עכו״ם אוסר אלא במקום ששני ישראלים אוסרים זה על זה שהרי הפנימי מותר ואינו אוסר על החיצון וכן הנכרי אינו אוסר על החיצון שאף החיצון אחד אצל הנכרי כפנימי אלא כר׳ עקיבא דאמ׳ רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה ואיסור החיצונה אינה מצד הנכרי אלא מדריסת רגל ישראל הפנימי שהוא בחיצונה. ושאלו בה אם כן אפי׳ ישראל הפנימי שהוא בחיצונה (ושאלו בה אם כן אפי׳ ישראל). כלומר בלא עכו״ם. והעמידוה בעירבו פנימית וחיצונה שנמצאו שניהם כאחד מיהא להיות הנכרי מעכב עירובם וחזרו להם כלא עירבו ונשאר הפנימי מותר מדר׳ אליעזר בן יעקב ואוסר על החיצון מדר׳ עקיבא ונמצא שלא נאסרה אלא מצד העכו״ם הואיל ואין עירוב במקום עכו״ם הא בלא עכו״ם לא אסרו כיון שעירבו ונמצא העכו״ם גורם איסור בחיצונה מצד ישראל הפנימי כר׳ עקיבא ופנימי מותר במקומו כר׳ אליעזר בן יעקב ונמצאו דברי רב כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב. ולפיכך גירסת הספרים אמ׳ רב הונא לעולם כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב ובשעירבו. וחזרו ושאלו ישראל ועכו״ם בחיצונה וישראל בפנימית מהו התם הוא כלומר כשישראל ועכו״ם דרים בפנימית הוא שראוי לאסור מפני שישראל מרגיל דירתו עמו ואינו חושדו על שפיכות דמים שאף הוא חושב עליו שיהא העכו״ם חושב בלבו אי קטילניה אתי ישראל שבחיצונה ותבע ליה מינאי ישראל דהוה בהדך היכן הוא דלא חמיתיה מדלא חמיתיה את הוא דבערתיה דאי נמי אמינא לא ידענה ודילמא אזל ליה ואמ׳ לי והא לא חזינא דנפק. אבל כשישראל ועכו״ם בחיצונה אין ישראל בטוח על צוות הפנימי הואיל ואין יראת העכו״ם עליו שהרי יש לו טענה על הישראל שהלך לו ולא בא ונמצא שלא ירגיל דירתו עמו ואין לאסור או שמא אף בזו לבו בטוח על הפנימי וחושב הוא על העכו״ם שמתירא הוא הימנו ונמצא מרגיל דירתו עם העכו״ם לפיכך אוסרין לו וגמרו בה שאף בזו אסרו:

זהו ביאור הסוגיא ונמצאת למד שלא אסרו אלא לדעת ר׳ עקיבא ומפני שכשעירבו חזרו להם כלא עירבו וכבר נפסקה הלכה כרבנן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ועל זה סמכו רוב גאונים להתיר ולדחות מעשים שהוזכרו על ר׳ ועל ר׳ חייא שאסרו ובין עירבו בין לא עירבו שניהם מותרים בין ישראל ועכו״ם בפנימית בין ישראל ועכו״ם בחיצונה בין ישראל ועכו״ם בשתיהן. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ מרחיקים לדחות שני מעשים אלו היוצאים מגדולי הוראה ועל ידי מעשה והסכימו שהלכה כדבריהם אעפ״י שלענין רגל המותרת הלכה כרבנן וזה שלדעתם לא אמ׳ ר׳ אליעזר בן יעקב עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה [אלא משום דשכיחי ודיירי. השתא נמי] עכו״ם אוסר עליהם בחיצונה משום דשכיחי דדיירי ופנימי מותר במקומו אע״ג דשכיח ודייר שהחיצון הוא הגורם דירת הפנימיים שלא מצא פנימי עצמו לדור עם הנכרי בפנימית אלא מצד צוות החיצון ומתוך כך קונסין אותו ליקרא שני ישראלים אוסרים זה על זה במקומו ר״ל בחיצונה ולא באו דברי ר׳ אליעזר אלא למעט שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהם שאין אחד עובר על חברו אין דירתם מצויה כן בשתי חצרות זו לפנים מזו ולהתיר פנימי במקומו אבל חיצון הואיל ולר׳ עקיבא פנימי אוסר עליו שני ישראלי׳ אוסרים זה על זה קרינא ביה ולא מפני שתהא דעת ר׳ אליעזר שוה לדעת ר׳ עקיבא אלא משום דשכיח ודייר הוציאו בלשון אוסרין זה על זה הואיל ור׳ עקיבא סובר כן. ורב הונא בריה דרב יהושע שתירצה כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר ובשעירבו. לרוחא דמילתא תירצה כן ממה שהיו דוחים שלא להעמידה כר׳ עקיבא דאי ר׳ עקיבא למה לי עכו״ם בפנימית אפי׳ ישראל לחודיה. ותירץ בה שמקושיא זו אין לדחותה שאף לר׳ עקיבא הוצרך בה לעכו״ם בפנימית ובשעירבו. ומכל מקום אף בלא כן היה אפשר לתרצה דלעולם בעינן עכו״ם בפנימית ומשום דשכיח ודייר הא ישראל בלא עכו״ם לא אסר דלגבי ישראל לא יאסור אחד על חברו כרבנן שרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ועוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה עכו״ם הרי הוא כרבים ופרשוה בשלש חצרות זו לפנים מזו ואחד מהן עכו״ם שהעכו״ם אוסר על החיצונה ואעפ״י שכל אחד מותר במקומו הואיל ויש רבים בחיצונה וכל שכן בזו שדרים שנים בחצר אחת והוו רבים בחיצונה שהוא אוסר עליהם. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בשתי חצרות לבד ועכו״ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה. ולדעת זה אין ממנה ראיה לזו שהרי יש שם שני ישראלים אוסרים זה על זה בחיצונה אלא שהדברים נראין כדעת גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים הסכימו בה. ומכל מקום למדת מדבריהם שבין עירבו בין לא עירבו הנכרי אוסר בחיצונה. ומכל מקום נזדמן לי ספר מדוייק שגורסין בו אמ׳ רב הונא לעולם כר׳ אליעזר בן יעקב ולא הוזכר בה כר׳ עקיבא כלל. ונראה לי לפרש בה שכשנדחה שלא להעמידה כר׳ מאיר וטרחו להעמידה כר׳ אליעזר והוקשה להם אי כר׳ אליעזר הא אמ׳ עד שיהו שנים וכו׳ והרי אלו כל אחד מהם בחצרו ואין להם זה אצל זה כלום ונמצא שהנכרי אף החיצון אחד אצלו כפנימי וכן פנימי אינו אוסר עליו שהרי רגל המותרת היא ואם משום דר׳ עקיבא אם כן למה לי עכו״ם. תירצה רב הונא כר׳ אליעזר בשעירבו שנעשו שניהם כדירה אחת והרי הנכרי עם שנים ואוסר עליהם. ומכל מקום דוקא בחיצונה שאעפ״י שנעשים אחד לענין היתר טלטול זה בשל זה לא נעשו אחד להיות נחשבים כשנים אצל הנכרי שהדריסה מצויה לשם ביותר הא לא עירבו הואיל ואסורים זה בשל זה אין הנכרי אוסר על אחד מהם ונמצא שבלא עירבו מותר כל אחד בשלו ובעירבו נאסרו שניהם בחיצונה מצד הנכרי והדברים ברורים ומחוורים ואזן שמעת מלין תבחן:

וענין עכו״ם הרי הוא כרבים האמור בסוף הפרק לפי מה שפירשנוה בשתי חצרות ששני ישראלים בחיצונה מסייעת לכך שהרי כל שהם שנים בחיצונה נעשים שם שנים עם הנכרי וכן בעירבו וזהו לשון הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה האמור שם כמו שיתבאר:

עכו״ם שהשכיר רשותו שבחצר זה לעכו״ם אחר לזמן ידוע והוא תוך אותו זמן ובאו ישראלי׳ שבחצר לשכור מן העכו״ם האוסר להם אפי׳ היה המשכיר רשאי לסלקו שוכרין מן השוכר שהרי מכל מקום עיקר הבית לשוכר הוא לא מצאו השוכר אלא שמכל מקום היה כמקום האוסר כגון שהיו יודעין עליו שיבא בשבת וכן לא מצאו בביתו איש מאנשי הבית שישכיר להם ורצו לשכרו מן המשכיר אם אין המשכיר יכול לסלקו אם מדיניהם מתורת מנהגי העיר [אין שוכרין ואם יכול לסלקו] אעפ״י שלא סלקו שוכרין ממנו. ויראה לגדולי הדור שאם היה למשכיר שום תפיסת יד באותו הבית להניח בו כלים או שום דבר שוכרין ממנו אף באין יכול לסלקו דלא גרע משכירו ולקיטו. וכן יתבאר בפרק חלון שאשתו של אדם משכרת שלא מדעתו אפי׳ מיחה כמו שיתבאר:

כבר ביארנו ששוכרין מן העכו״ם אפי׳ בשבת הואיל ושכירות זה אף בפחות משוה פרוטה ושאינו עיקר שכירות והרי הוא לענין זה כבטול רשות שמותר בשבת ואעפ״י שאין עירוב אלא מבעוד יום והרי אמרו שוכר כמערב והיה לנו לפרש מה מערב מבעוד יום ולא בשבת אף שוכר כן לא שלא אמרו שוכר כמערב להחמיר אלא להקל מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר כן מה מערב על ידי שכירו ולקיטו אף שוכר כן מה מערב חמשה ששרויים בחצר אחד מערב על ידי כלם אפי׳ שלא בידיעתם שיכול הוא לזכות להם את הפת שלו בין באותה חצר בין מחצר לחצר ונעשה כשליח לכלם אף שוכר חמשה ששרויים בחצר אחת ועירבו להם אלא שעכו״ם שביניהם אוסר עליהם אחד שוכר ממנו על ידי כלם אף שלא בידיעתם ובזו אינו דומה לבטול רשות שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד והוא מותר ר״ל את שנתבטל לו והמבטל אסור:

בד"ה איקלעו כו' ר"י אומר אינו אוסר ואע"ג דפסקי' כו' דהלכה כר"ש דאמר אפי' הניח כו' עכ"ל לכאורה קשה דקארי להו מאי קארי ומשום דר"ש מיקל טפי בישראל נימא דבנכרי מחמיר טפי ויש ליישב משום דר' יוסי פליג אדר' יהודה בנכרי ואוסר ור"ש קאי אדר' יוסי להקל טפי בישראל משמע דבנכרי מודה ואוסר כר' יוסי דכיון דהלכה פסקינן כר"ש נימא אף להחמיר בנכרי וכר' יוסי וקאמרי דאינו כן דר' שמעון לא פליג אדר' יהודה אלא להקל בישראל טפי אבל בנכרי לא איירי ביה ושפיר מצי סבר כר' יהודה ולא כר' יוסי מיהו ק"ק אמאי עשו להקל בנכרי כר' יהודה הא קי"ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה וי"ל דסמכו אמה שכתבו לקמן דקי"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דר' יוחנן לית ליה דלגמרי קאמר הנהו כללי כו' עכ"ל ר"ל דר' יוחנן ע"כ לית ליה האי כללא דקי"ל כדברי המיקל בעירוב דלגמרי אית ליה ההוא כללא אפי' בעירוב דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה אפילו להחמיר ומוכח לה מדבעי למידק כו' אע"ג דר' שמעון מיקל בעירוב אי הוה אית ליה לרב האי כללא דר"י ור"ש הלכה כר"י לא הוה פסיק כר"ש לגבי ר"י [ב] ואין להקשות ומאי קושיא דהא אי נמי ר' יוחנן לית ליה האי כללא דכל המיקל בעירוב מ"מ ר"י ור"ש הלכה כר"י דמיקל גבי נכרי די"ל כיון דפסיק רב כר' שמעון מפיק ליה מהאי כללא דר"י ור"ש הלכה כר"י וכדאמרי' התם אהאי כללא היכא דאתמר אתמר אבל האי כללא כדברי המיקל בעירוב ודאי דלא הוה מפיק ליה בהא דפסיק כר"ש אי הוה מחמיר בנכרי ודו"ק היטב:

ע"כ בג' דברים כו'. לפי שהמדות נחלקים בכלל לג' חלקים והם טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו כדאמרי' פרק אחד דיני ממונות וכן בהיפך לרעה וז"ש בכיסו שהוא נושא ונותן באמונה עם הבריות דהיינו שהוא ניכר בכיסו טוב לבריות וכן בהיפך רע לבריות ובכוסו שמיושב ביינו ה"ז טוב לעצמו לא כאותן שאומרים עליהן למי אוי למי אבוי וגו' ובכעסו שאם אינו כועס הוא טוב לשמים אבל כל הכועס אמרו בו כאלו עובד ע"ז דהיינו רע לשמים ועי"ל שהם ג' דברים כוללים פעולות אדם שהם הערב והמועיל והטוב בכוסו שהולך אחר תאותו במשתה בכיסו שהולך אחר המועיל לו במשא ומתן שאינו באמונה הטוב שאינו כועס כי הכועס הרי אמרו בו שהוא כאלו עובד ע"ז הנקרא רע ולפי שלשונות אלו הג' בכיסו בכוסו בכעסו קרובים במבטא נקט לה לסימנא על ג' החלקים אלו וק"ל:

רש"י בד"ה דאתא עכו"ם כו' ולא עירבו מאתמול ולא הוי מטלטלי בחצר כי אתא כו' כצ"ל והד"א. ונ"ב בס"א לא גרסינן ולא עירבו מאתמול וה"ג כוי מצי מטלטלי בחצר:

תוס' בד"ה איקלעו כו' הלכה כר' יהודה. נ"ב פי' וא"כ שמעינן דר' יוחנן לית ליה כל המיקל בעירוב והא דפסק רבי יהודה ור"ש הלכה [כרבי יהודה] ג"כ נימא תלמודא לית ליה האי כללא דהא פסיק כר"ש ודו"ק וכן יראה מדעת התוס' בדף ע' בד"ה הב"ע דהוה ומית דאנן קי"ל כר"ש:

רש"י ד"ה איקלעו. דהוו דיירי כו' ב' ישראלים. ובד"ה פונדק משמע דהאכסנאים גופייהו אסרי אהדדי וע' לקמן (סו) תד"ה איקלעו:

תוס' ד"ה איקלעו. ואע"ג דריו"ח ל"ל כו'. ר"ל ולדידיה ה"ל לפסוק כר' יוסי דאוסר בעו"ג דהאמר נמי רי"ה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי. ודברי מהרש"א בכאן תמוהים. דודאי רב ל"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב מדאיצטריך למיפסק כר"ש. רק דאנן קיי"ל כריב"ל ודו"ק:

גמ' אי נשפך כו'. נ"ב נראה דלאו לשפוך לאבוד קאמר דהאיכא בזוי או"מ דאסור ואפי' בהא דאמרינן בפרק ג' שאכלו [ברכות נ:] ממשיכין [יין] בצנורות לפני חתן וכלה פרש"י שמקבלין אותו בכלים. כ״ש בעלמא דאסור לאבדו אלא נשפך לכלי לשתיה קאמר. כמים בלי צמצום וקפידא על השיעור וכ"ה לשון גמ' (ע״ז דס"ה:) שפיך חמרא לנכרים וכן ע"ש [עב:] להנהו שפוכאי כי שפכיתי חמרא. ונקרא הכלי ששופכין בו היין ומריקין ע״י לכלי אחר משפך:

שם בשחקו. נ״ב כששותק מתוך שמחה שאינו ממלא פיו שחוק כי מלבד שהוא אסור [ברכות ל"א א'] הוא סימן שטות אם שוחק יותר מדאי בפה פתוח וקול צליל:

שם אבל הכא. נ"ב לא מרתת סבר אמינא כו' [וי״ג אבל הכא אי אמר לי היכן הוא אמינא כו']:

שם א"ל ר"ל נשכור ולכשנגיע כו'. נ"ב דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדלקמן (ס״ז ב') [ועי' ריטב"א כאן]:

רש"י ד"ה לא תבעי לך דודאי ״לאו״ ברשותיה. כצ"ל [וכ"ה בדפוס ישן וברש״י שברי"ף. ולגירסא שלנו ר״ל דודאי ברשותו של שוכר הוא]:

בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִכָּר: בְּכוֹסוֹ, בְּכִיסוֹ, בְּכַעֲסוֹ. הא דנחית למניינא, נראה לי שבא ללמדנו אף על גב דמכל חד בפני עצמו איכא למילף להרע או להטיב, עם כל זה לא יהיה האדם מוחזק להרע או להטיב אלא עד שיהיה נבדק בשלשתן בתלתא הוי חזקה.
והא דנקיט להו בסדר זה 'כוֹסוֹ כִיסוֹ כַעֲסוֹ' נראה לי שתפס המועט ואינו מצוי תחלה, כי בדיקה בכוס אינו מצוי בכל יום דאין אדם מרבה בשתיית היין בכל יום ויום, אך בדיקה של הכיס בכל יום, שבכל יום האדם עוסק במשא ומתן וגם זה אינו אלא ביום ולא בלילה, וגם אינו בשבתות וימים טובים, אבל בכעסו נבדק בכל עת שזה מצוי בימים ובלילות וגם בשבתות וימים טובים.

גמ' א"ל תן לחכם ויחכם עוד. בב"ק דף קיג ע"ב:

תוס' ד"ה דלא הוי שוכר וכו' כדמשמע לקמן. דף פ ע"א ועי' בתוספות שם ד"ה אתו לקמיה וצ"ע:

תד"ה אקלעו כו' אע"ג דר"י לית לי' כו'.
במהרש"א הקשה דמ"מ מותר בנכרי מטעם דר"י ור"ש דהלכה כר"י.
ואני תמה על תמיהתו, הא ר"י ס"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר"י, וא"כ נכרי אוסר ושפיר הקשו התוס' ואי דקושיית המהרש"א על לשון התוס' דהו"ל למנקט הך דהלכה כר' יוסי, הא זה עדיין לא מתרצא בתירוצו דמהרש"א דמ"מ אמאי לא הקשו תוס' בפשיטות דהלכה כר' יוסי, ואסור בנכרי, וצ"ע, [אב"ה ובעיקר קושיית התוס' אמר אאמ"ו ני' דשפיר י"ל דר"י ס"ל כריב"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, והנך כללא דאר"י ר"י ור"ש הלכה כר' יוסי הכל שלא במקום עירוב, ומה דהוכיחו מהא דמוכח לעיל דרב לא סבירא ליה להנך כללא, לענ"ד לפי מה דקיימינן עתה דר"ש אוסר בנכרי, א"כ מדאמר רב הלכה כר' שמעון, והיינו דנכרי אוסר אפילו בעיר אחרת, וישראל אינו אוסר אפילו באותה העיר, א"כ מדפסק בנכרי כר"ש להחמיר ע"כ דלא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, א"כ אמאי פסק כר"ש להקל בישראל, אף דר' יהודה ור' יוסי אוסרים, ואין הלכה כר"ש דלרב לא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ממילא עירוב הוי כמו בעלמא, ומוכח ע"כ דרב לא ס"ל כלל להנך כללא, ואמר אאמ"ו ני' דיש ליישב דברי תוס' דבאו לומר דדלמא ר"ש רק להקל בא ובנכרי ס"ל דמותר ואז יהיה שפיר מוכח דלגמרי קאמר ר"י הנהו כללא דר"י ור"ש הלכה כר"י אפילו בעירוב, וממילא יהיה הדין הכא כר"י דאוסר בנכרי, דהא ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואף דרב פסק כר"ש אכן זה בכלל מה דאתמר אתמר כמ"ש המהרש"א דלמסקנא דלעיל דרב לית ליה להנהו כללא, אין ראי' ממה דאמר רבי הלכה כר"ש, דהך יצא מכללא כיון דרב לשיטתי' לית לי' להנך כללא], מש"ה הוצרכו לדבריהם דמ"מ הלכה כריב"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ונכון בעזה"י:

תד"ה דאתיא נכרי, מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות וביטול, דקשיא לי' דשמואל רביה.
תמוה לי דמלבד דליכא קושיא כ"כ די"ל דר"א ידע דהמעשה היה שלא עירבו גם הא על זה עצמו תהי' הקושיא מדשמואל רבי' דאם בעירבו מהני שכירות בלא ביטול א"כ בלא עירבו ליהני ביטול, ואינו בכלל דאומרים ולא מערבין דהא היו ראוים לעירוב, וכיון דהעירוב היה מתיר, והחסרון רק דלא עירבו ממילא מהני, ומוכח מדשמואל דלא מהני העירוב כשבא הנכרי בטל העירוב, והו"ל לתוס' להוכיח דין זה מדינא דשמואל עצמו אבל לא ממה דפריך ר"א משמואל רבי':

(סה ב תוס') ד"ה ריש לקיש וכו' דר' אפס לא חיה אחר רבי אלא ב' שנים ומחצה כדאיתא בכתובות וכו'.—הכי איתא לפנינו בכתובות שם (קג ב): "ולא קיבל ר' חנינא שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה יתיב ר' אפס ברישא וכו'". וענין זה שר' אפס היה גדול בשנים מר' חנינא בשתי שנים ומחצה. וכעין זה במנחות קט ב; "נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו ב' שנים ומחצה". ועוד בכריתות ה ב: "שהיה גדול מאחיו שתי שנים". אבל מהתוספות כאן נראה ד"ב' שנים ומחצה" אדבתרה קאי: דשתי שנים ומחצה יתיב ר' אפס ברישא, ואין זה מחוור, דאיך יחלקו מאמר אחד לשתי לשונות: חציו בלה"ק וחציו בלשון ארמית, והכי ה"ל למימר 'תרין שנין ופלגא יתיב ר' אפס ברישא'. שוב מצאנו בספר דורות הראשונים ח"ב (דף קל"ג ועוד) שהאריך להוכיח, דר' אפס חי אחרי רבי לפחות עשרים שנה והשיג על הגאון שי"ר ז"ל בערך מלין ערך אנטונינוס שהחליט כפי' התוספות.