עירובין סו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

יפה עשיתם ששכרתם!

תהו בה [מריחין בה, ומעיינין לידע טעמו של דבר - רש"י לקמן] נהרדעי.

ומי אמר רבי יוחנן הכי, שאפשר לשכור מהנכרי גם בשבת?!

והאמר רבי יוחנן: שוכר - כמערב דמי.

מאי לאו, מה מערב דוקא מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום?!

ודחינן: לא דימה רבי יוחנן שוכר למערב לחומרא, אלא לקולא. שכל בעירובין להקל. וללמד: מה מערב ואפילו בפחות משוה פרוטה, שאין העירוב צריך להיות שוה פרוטה, אף שוכר מן הנכרי בפחות משוה פרוטה [וכדאמרינן לעיל דף סב א].

וללמד עוד: מה מערב, אפילו שכירו [לעבודת כל השנה] ולקיטו [לימות הקציר והאסיף] של עכו"ם הדר בביתו, אם אותו שכיר הוא ישראל, נותן השכיר הישראל עירובו, ודיו. ואין צריך לשכור מן העכו"ם [כדלעיל דף סד א].

אף לענין שוכר - אפילו שכירו ולקיטו של עכו"ם, יכול הוא "להשכיר" את רשותו של בעליו, ואין צורך לשכור מהבעלים עצמו.

וללמד עוד: מה מערב - חמשה ששרוין בחצר אחת ועירבו ביניהם, ובאין לערב עם חצר אחרת הפתוחה לחצירם, כדי שיהיו מותרין לטלטל מחצר לחצר, אחד מערב על ידי כולן. כלומר: אחד מהמערבים בחצר יכול ליתן את עירובו בחצר האחרת, ובכך מתערבות שתי החצירות, משום שהוא מייצג בחצר השניה את כל בני החצר הראשונה המעורבים עמו, והוי כשליח לחביריו.

שוכר נמי - חמשה ישראל ששרויין בחצר אחת עם הנכרי, אין צריך כל אחד לשכור ממנו, אלא אחד שוכר מן הנכרי על ידי כולן.

כלומר: בשכירת אחד מהן מן הנכרי, הותרו כולן [משנה ברורה].

והשתא הדרינן להא דאמרינן לעיל, בההוא פונדק שאתא נכרי בשבת, ושכרו ממנו רשותו, ואחר כך ביטלו כולם רשותם לאחד, ואמרינן:

תהי בה [מריח בה, כלומר: מעיין ומחשב לדעת טעמו של דבר] רבי אלעזר, וכדמפרש הגמרא ואזיל, מאי תהי.

אמר תמה רבי זירא: מאי תהייא דרבי אלעזר?! אמר תמה רב ששת: וכי גברא רבה כרבי זירא, לא ידע מאי תהייא דרבי אלעזר?! והרי הדבר פשוט, דקא קשיא ליה לרבי אלעזר מהא דשמואל, רביה דרבי אלעזר!

דאמר שמואל, כללים בדיני ביטול רשות, למי ששכחו ולא עירבו, וכיוצא בזה:

א. כל מקום שהשוכחין לערב אוסרין זה על זה [כשמתקדשת השבת - גמרא לקמן], ומערבין, כלומר: ואם רצו מבעוד יום היו יכולים לערב - מבטלין [יכולים לבטל] רשותם לאחד, אם שכחו לערב!

ב. אבל אם היו השוכחין, רק מערבין, היכולים לערב יחד, אך ואין אוסרין בלא עירוב זה על זה [כגון שתי חצירות שיש פתח ביניהם, שיכולים לערב יחד אך אם לא עירבו ביניהן הן אינן אוסרות זו על זו, וכדמפרש הגמרא ואזיל].

ג. או שהיו רק אוסרין זה על זה, אך ואין מערבין [ואין יכולין לערב, וכדמפרש הגמרא ואזיל] - אין מבטלין!

ומפרשינן למימרא דשמואל:

א. כל מקום שאוסרין ומערבין, מבטלין - כגון, שתי חצרות זו לפנים מזו, ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה, ולא עירבה פנימית לעצמה, דהוי לה רגל האסורה במקומה, שאוסרת - אפילו לרבנן דרבי עקיבא, ראה לעיל דף סה ב - על החיצונה מלטלטל שם מבית לחצר [והיינו "אוסרין "].

ואילו רצו לערב עם החיצונה יכולים לערב [והיינו "מערבין"].

ובכגון זה - אם רצו, "מבטלין" בני הפנימית את דריסת הרגל שיש להם בחיצונה לבני החיצונה, ומותרת החיצונה. ^[27]

ב. מערבין ואין אוסרין, אין מבטלין - כגון, שתי חצרות ופתח אחד ביניהם. ולכל אחת יש גם פתח למבוי או לרשות הרבים, דקיימא לן שאם רצו "מערבין" זו עם זו, ומותרין לטלטל אף מזו לזו.

אבל אם לא עירבו, "אין אוסרין" האחת על השניה מלהוציא בתוך החצר, אלא כל אחת מותרת לעצמה.

בכגון זה, אם לא עירבו מערב שבת זו עם זו, "אין מבטלין" רשות של חצר אחת לדירי החצר השניה, דלא תקון רבנן בטול רשות אלא היכא דאסרי עלייהו.

ועתה מסקינן לקושיין: הא דאמר שמואל: אוסרין ואין מערבין, אין מבטלין - לאתויי מאי?

לאו. לאתויי נכרי! שאם דר הנכרי עם שני

ישראלין ש"אוסרין" זה על זה, "ואין מערבין, " שאין יכולין לערב מפני הנכרי - "אין מבטלין".

ואי, שמא תאמר דמיירי שמואל דאתא [שכבר היה] נכרי מאתמול בערב שבת.

הא ליכא למימר.

דאם כן למה קרינן להו "ואין מערבין"? לוגר שישכרו מן הנכרי מאתמול, דמסתמא ישכיר לו, וכיון שכן "מערבין" מיקרי, ובודאי שמבטלין. ^[28]

הערות

^[27] וכתב הרשב"א: הוא הדין דהוי מצי למימר כגון אחד מבני החצר ששכח ולא עירב. אלא ניחא ליה למינקט דין זה משום דהוי חידוש, כי דין אחד מבני חצר, נשנה במפורש במשנה לקמן דף סט ב

^[28] ריטב"א. וכתב עוד: יש לפרש דהכי מקשינן, דאי מיירי שהיה הנכרי אתמול כאן, והיה אפשר לשכור ממנו, אלא שפשעו ולא שכרו, פשיטא שאסור לבטל רשות. ועל פי פירוש זה מתיישבת הסוגיא לקמן דף סז א על פי פירוש רש"י שם, כמו שכתב הריטב"א שם.

יפה עשיתם ששכרתם. בשמועה זו תהו (תמהו) בה נהרדעי [חכמי נהרדעא]: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: שוכר כמערב דמי [נחשב], מאי לאו [האם לא] כך צריך לפרש, שכוונתו להחמיר: מה מערב אינו מערב אלא מבעוד יום, אף שוכר מבעוד יום!

ודוחים: לא, שלא התכוון אלא להקל וכך יש לדמות: מה מערב, ואפילו בפחות משוה פרוטה, עירובו עירוב, אף שוכר בפחות משוה פרוטה. ומה מערב יכול אפילו שכירו ולקיטו שותפו הישראלי של הגוי לערב, אף שוכר אינו חייב לשכור מבעל הבית עצמו, אלא אפילו שכירו ולקיטו משכיר בשמו ומטעמו.

וכן, מה מערב דינו שאם חמשה ששרויין בחצר אחת — אחד מערב על ידי כולן שאחד מבני חצר יכול לערב עם חצר אחרת, ואין צורך שכולם יערבו, אף שוכר נמי [גם כן], חמשה ששרויין בחצר אחת עם הגוי, אחד שוכר על ידי כולן.

תהי [היה תמה] בה בשמועה זו, שהובאה לעיל, ששכרו את דירת הגוי ולאחר מכן ביטלוה כדי שלא יאסור עליהם, ר' אלעזר. אמר ר' זירא: מאי תהייא [מה היא תמיהתו] של ר' אלעזר? אמר רב ששת: גברא רבה [אדם גדול] כר' זירא לא ידע מאי תהייא [יודע מה תמיהתו] של ר' אלעזר? קא קשיא ליה דשמואל רביה [הוקשה לו מה שאמר שמואל רבו]

שאמר שמואל: כל מקום שאוסרין האחד על השני, ומערבין, אם רצו, כדי להתירם בטילטול — מבטלין את רשות הגוי כדי להתירה בטלטול, אם שכחו לערב. אבל מקום שמערבין, ואין הדיירים אוסרים זה על זה, וכן אוסרין זה על זה, אבל אין מערבין — אין מבטלין.

וביאור הדברים בפירוט: כל מקום שאוסרין ומערבין — מבטלין, כגון שתי חצירות זו לפנים מזו ששתי החצירות אוסרות זו על זו ויכולות לעשות עירוב משותף זו עם זו כדי להתירן, ואכן, אף אם לא עירבו, יכולים הדיירים לבטל רשותם לגבי אחד מהם.

מהו מערבין ואין אוסרין — אין מבטלין, כגון שתי חצירות הפתוחות למבוי ופתח אחד ביניהן, שאמנם יכולות שתי החצירות לערב ולהיעשות כחצר אחת. אבל אם לא עירבו, אין החצירות אוסרות זו על זו, לפי שאינן חייבות להשתמש זו בזו, וכיון שכך אף אי אפשר לבטל רשות מחצר לחברתה.

מה שאמרו: אוסרין ואין מערבין — אין מבטלין. לאתויי מאי [להביא, לרבות מה] לאיזה ענין אמר זאת שמואל, לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] גוי הגר בחצר אחת עם שני ישראלים? שבני חצר זו אוסרים, אבל אינם מערבים בשל הגוי.

ונדון בפרטי הדברים: ואי [ואם] מדובר פה דאתא [שבא] הגוי מאתמול לפני השבת לוגר [שישכור] מאתמול ותהא אז אפשרות לערב או לבטל, ואין כאן "אוסרין ואין מערבין"!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You acted well when you rented. The Sages of Neharde’a wondered at this teaching: Did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t Rabbi Yoḥanan say just the opposite: Renting from a gentile is like establishing an eiruv? What, is he not to be understood as imposing a stringency: Just as one who establishes an eiruv may do so only while it is still day, so too, one who rents a gentile’s property must do so while it is still day?

The Gemara rejects this argument: No, his statement was intended as a leniency: Just as one who establishes an eiruv may do so even with less than the value of a peruta, so too, one who rents a gentile’s property may rent it for less than the value of a peruta. And just as the one who establishes an eiruv need not be the owner himself, but even his hired laborer or harvester may do so, so too, one who rents a gentile’s property need not rent from the landlord himself, but may rent even from his hired laborer or harvester who are acting on his behalf.

And similarly, just as with regard to one who establishes an eiruv, the halakha is that if five people live in the same courtyard, one of them may establish an eiruv with the residents of a different courtyard on behalf of them all, so too, with regard to one who rents a gentile’s property; if five people live in the same courtyard together with a gentile, one of them may rent the gentile’s property on behalf of them all.

Rabbi Elazar wondered at Rabbi Yoḥanan’s ruling that the Sages had acted well when they rented the gentile’s property on Shabbat and then they renounced their rights to that one, so that at least it would be permitted to use the courtyard. Rabbi Zeira said: What was the reason for Rabbi Elazar’s wonder? Rav Sheshet said: Can it be that such a great person as Rabbi Zeira did not know what was the source of Rabbi Elazar’s wonder? He had difficulty with a statement of his teacher, Shmuel.

As Shmuel said: With regard to any place where the residents render it prohibited for each other to carry but where they may establish a joint eiruv if they so desire, in order to permit carrying, each may renounce his property rights for the other if they failed to establish an eiruv before Shabbat. However, in a place where the residents may establish an eiruv together but they do not render it prohibited for each other for carrying, or where they render it prohibited for each other for carrying but they may not establish an eiruv together, in such situations they may not renounce their property rights for each other.

The Gemara clarifies the above teaching: With regard to any place where the residents render it prohibited for each other to carry but where they may establish an eiruv, they may renounce their rights for each other, such as in the case of two courtyards, one within the other. The residents of the two courtyards render each other prohibited to carry between the courtyards, but they may establish a joint eiruv in order to permit carrying. In such a case, the residents may renounce their property rights for each other if they failed to establish an eiruv before Shabbat.

In a place where the residents may establish an eiruv together but they do not render each other prohibited to carry, they may not renounce their property rights for each other, in a case where two courtyards both opening to an alleyway that have a single opening between them. Even though the two courtyards may establish a joint eiruv and be considered a single courtyard, they do not render it prohibited for each other to carry if they did not do so, because neither needs to make use of the other. Consequently, there is no option of renouncing rights in favor of the other courtyard.

In a place where they render each other prohibited from carrying but they may not establish an eiruv together, what does this come to include? In reference to which case did Shmuel make this statement? Wasn’t it meant to include a gentile who shares a courtyard with two Jews? The Jewish residents of the courtyard render each other prohibited from carrying in such a case, but they may not establish an eiruv due to the presence of the gentile.

The Gemara further analyzes the case: Now, if it is referring to a situation where the gentile arrived on the previous day, i.e., before Shabbat, let him rent the property from the gentile on the previous day. Before Shabbat, both options were available: They could have either established an eiruv or one Jew could have renounced his rights in favor of the other. Therefore, it would not have been considered a situation in which they render each other prohibited to carry but cannot establish an eiruv.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והא"ר יוחנן שוכר כמערב דמי מאי לאו מערב מבעו"י אף שוכר מבעו"י ודחינן לא שוכר כמערב מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה אף שוכר אפילו בפחות משוה פרוטה. מה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר כך. ומה מערב ה' שגבו את עירובן אחד מוליך ע"י כולן אף שוכר ה' ששרויין בחצר אחת [אחד] שוכר ע"י כולן. תהי בה ר' אלעזר בהא דר' יוחנן שעשה השוכר כמבטל רשות. וא' מה מבטל רשות אפי' בשבת כדתנן בה"א אפי' משתחשך אף שוכר מנכרי משתחשך אי הכי קשיא דשמואל דאמר כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין כגון ב' חצירות זו לפנים מזו אוסרין בני הפנימיות על החיצונה ויש לערב זה מזה ומותרין לפיכך כיון שהעירוב מתירן אם שכח אחד מהן ולא עירב יכול לבטל רשותו מזו לזו אבל במקום (שאין מערבין) [שמערבין] ואין אוסרין כגון ב' חצירות ופתח ביניהן כדתנן בכותל אחד שבין ב' חצירות נפרץ הכותל עד י' אמות מותר מפני שהוא כפתח (ואין) [ואם] סותמין אותו מערבין שנים כל חצר בפני עצמה ואינה אוסרת זו על זו ואם רצו ופתחוהו מערבין אחד כגון אלו אין מבטלין מזו לזו. וכן חצר שאוסרין הדרין בה ואין מערבין בה. פי' אין בה היתר בעירוב כגון דדאיר בה נכרי.

ואמר שמואל כל מקום שאוסרין ואין מערבין כענין שאמרנו אין מבטלין. חצר שאוסרין (בה) ואין מערבין בה היכי דמי לאו דדאיר בה נכרי ואי הוה נכרי מאתמול הוה למיגר מיניה מבעו"י אלא לאו דאתא נכרי בשבת וקא' אוסרין ואין מבטלין והאי ביטול שכירות הוא דהא כבר אמר בתחילת פרקין אין עירוב מועיל במקום נכרי. ואין ביטול רשות מועלת במקום נכרי עד שישכיר ש"מ.

שאוסרין ומערבין מבטלין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו. לאביי בכל ענין, לרבא פעמים מבטלין כדאיתא בסמוך. והוא הדין דהוה מצי למימר כגון אחד מבני החצר ששכח ולא עירב, אלא דכיון דהיא תניא לה במתניתין (לקמן עירובין סט, ב) ולאו חידוש הוא, ניחא ליה למינקט האי דשתי חצרות דלא תניא לה והויא חידוש. והא דקאמר כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין, לאו כללא כאיל שמואל בכל מקום שאומר שאוסרין ומערבין, דהא איכא חורבה דפליג בה שמואל ואע"פ שאוסרין ומערבין כדאיתא בסמוך (לקמן בע"ב).

אף שוכר אפי׳ שכירו ולקיטו הקשו בתוספו׳ דבירושלמי א״ר יוחנן ישראל ועכו״מז הדרי׳ בבית אח׳ שבחצר ישראל צריך לערב והעכו״מז צריך להשכיר ואמאי לא סגי בעירוב הישראל מי גרע משכירו ולקיטו של זה: ותירצו דשאני התם שהעכו״מז והישראל אין שותפין ורשו׳ של כל אחד מהם מיוחד לעצמו ואין מעשהו של זה עושה כלום ברשותו של זה אבל שכירו ולקיטו שהוא בא מכח העכו״מז הרי הוא כאלו כל הרשות קנויה לו וס״ה אם ייחד חדר לשכירו ואינו יכול לסלקו משם דלא סגי בשכירו כיון שהם רשויות חלוקות. וק״ל דהא אמרינן לעיל לימרו ליה לעכו״מז דלישאל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם דה״ל כשכירו ולקיטו לכך י״ל דכל שלגבי שכירו ולקיטו שבא מכחו אפילו ייחד לו מקום סגי בשכירות עוד כתבו בתוספו׳ בשם רבינו שמשון מקוצי ז״ל כי העכומ״ז הדרים בבית א׳ שבחצר א״צ לשכור אלא מאחד מהם כמו ה׳ ששבתו בטרקלין שהא׳ מערב לכלם ולא דמי לההיא דירו׳ דשאני התם דישראל ועכו״מז שני דינין חלוקין הם זה לערב וזה להשכיר:

תהי בה ר״א: פי׳ בההוא עובדא דלעיל ששכרו ובטלו בשבת דס״ל דכל היכא דא״א לערב עירוב גמור מבעוד יום כגון התם דלא הוה עכו״מז בעיר אין לשכור ולבטל בשב׳ כדמפ׳ ואזיל מהא דאמר שמואל רביה דכל מקום שאוסרין ואין מערבין. ולפי זו הקושיא נראה כי במעשה הזה הוצרכו לעשות ביטול בשבת כדפרש״י ז״ל דהא הכא מבטול בשבת תהי ר׳ אליעזר מ״מ אין כאן ראיה לדון שלא היו יכולין לערב מבעוד יום כר׳ יוסי דאפילו בשערבו אין ערובן עירוב גמור וכמי שאין יכולין לערב דמי וצריכין היו לעשות ביטול לאחר השכירות כדפר״י ז״ל. ולמ״ד שאם ערבו מבעוד יום אם לא היו צריכין לבטל בשבת מפרש לה להאי עובדא שלא ערבו מפני שלא היה להם פנאי ולפי׳ הוצרכו לשכור ולבטל א״נ אפי׳ השכירות דעכו״מז בשבת תהי ר׳ זירא דכיון דאמרת מה ביטול בשבת אף שכירו׳ בשבת א״א לשכור במקום שאין מערבין מבעוד יום כשם שאין מבטלין כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין. פי׳ כל מקום שהישראלים הדרים שם אוסרין זה על זה ואלו רצו לערב מבעוד יום מערבין יכולין לבטל בשבת אם לא ערבו. ופרישנא כגון שתי חצרו׳ זו לפנים מזו שהפנימי׳ אוסר על החיצון לרבנן בשלא ערבה חצר פנימית לעצמה דהויא לה רגל האוסרת במקומה. לרבי עקיבא אפי׳ כשערבה לעצמה דרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. והא ודאי דשמואל לא כייל כללא דכל מקום שאוסרין ומערבין ומבטלין דהא איהו דאמר לקמן בשמעתין שאין ביטול בחרבה ואע״פ שהם אוסרין ומערבין ובשתי חצרות זו לפנים מזו דקאמר דכיון דאוסרין ומערבין מבטלין פליגי בה אביי ורבא לקמן דאביי סבר מבטלין לעולם ורבא סבר פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין כדאי׳ לקמן:

אוסרין ואין מערבין לאתויי מאי לאו לאתויי עכו״מז. פי׳ שהישראלים הדרים שם אוסרין זה על זה א״א להם לערב עד שישכרו מן העכו״מז ואי דאתא עכו״מז מאתמול איבעי ליה למיגר מיניה. פרש״י ז״ל כיון דמצי למיגר מיניה ליכא למקרינהו שאין מערבין דהא אפשר לשכור ולערב מבעוד יום. פי׳ דמסתמא לא קפיד עכומ״ז על שכירו׳ רעועה ושפיר מיגר להו דכלהו לאו כהמן בר רסתק נינהו דלא בעי לאגור. ויש לפרש ואי דאתא עכו״מז מאתמל והיה אפשר להם לשכור ולא שכרו איבעי להו למיגר. וכיון שפשעו או הזידו ליכא למ״ד דליגרו בשבת׳ או שיבטלו. והא דאמרינן אלא לאו דאתא בשבתא אורחא דמילתא נקט דאלו אתא מבעוד יום מסתמא היו שוכרין. כנ״ל. ואע״פ כן הדין צ״ע:

ישראלים הולכי דרכים שנתאכסנו בפונדק אם נכנסו כלם בבית אחד לאכילת פתם אעפ״י שנחלקו לענין לינה שמקום פתא גורם כמו שיתבאר אין העכו״ם אוסר עליהם שהרי כלם כיחיד אצל העכו״ם ומוציאים מביתם לחצר שבפונדק ומבית לבית אבל אם נחלקו לחדרים זה אוכל במקום זה וזה במקום זה ועירבו ביניהם עדיין העכו״ם אוסר עליהם עד שישכרו או שיכנסו בשבת לאכול פתם בבית אחד ואם היו שם עכו״ם הרבה חלוקים בפתם צריכים לשכור מכל אחד מהם:

לא היה שם העכו״ם ערב שבת כל שיודעין בו שיבא בשבת אין עירובם כלום שהרי כשיבא העכו״ם יאסור ואין מתירין את השבת לחצאין אפי׳ לא ידעו שיבא העכו״ם בשבת ועירבו על סמך זה וטלטלו והוציאו מבתים לחצר כשבא העכו״ם בשבת נאסרו עד שישכורו שהרי שוכרין אף בשבת ואין אומרין שבת כיון שהותרה הותרה להתיר אף בלא שכירות שהרי אף כשהותרה ראויים היו הבעלים לאסור אלו היו כאן או אם ידענו עליהם שיבאו ואין זה נקרא הותרה ואם תאמר שיבטלו רשותם כלם לאחד עד שיהו כלם יחיד במקום עכו״ם. אין זה כלום הואיל וחלוקים בדיורים הם כמו שביארנו למעלה הא מכל מקום ישכרו מן העכו״ם ויותרו אלא שאתה צריך לידע מאחר שבא העכו״ם ונאסרו הרי נתבטל העירוב ובשבת מיהא אין יכולין לחזור ולערב ומה יועיל השכירות והרי הם עצמם חוזרים ואוסרים זה לזה שהרי אין כאן עירוב ואם תאמר שיכנסו כלם בבית אחד ובהסבת סעודה אחת אם כן אף לשכירות אי אתה צריך שהרי משיקבעו מאכלם בבית אחד נעשו כלם כיחיד אצל העכו״ם אבל לענין כשהם חלוקים בדיורים מה הועילו פרשו גדולי הרבנים שאחר השכירות יבטלו רשותם אצל האחד ויטלטל ואחר כך יבטלנו לאחר וכן כלם כפי הצורך או שיהו כלם כאורחים אצל זה היחיד שבטלו כלם לו. ולמדת מדבריהם שאין השכירות מועיל לקיים העירוב שכבר נעשה עד שנאמר חזר העירוב להכשרו ולהתיר בלא בטול. וראיה לדבריהם ממה שאמרו מת עכו״ם בשבת מהו אליבא דמאן דאמ׳ שוכרין לא תיבעי לך [השתא] עבדינן תרתי חדא מבעיא ופירוש תרתי הם שכירות ובטול. אלמא שאחר השכירות הם צריכים לבטול. ואעפ״י שאפשר לפרשה בלא עירבו וכמו שכתבוה גדולי המפרשי׳ הא אם עירבו חזר העירוב להכשרו ואין צריכים בטול מכל מקום הם מפרשים אותה אף בשעירבו ומסברא ר״ל שמאחר שנאסרו בטל עירובם ואינו חוזר וניעור ואעפ״י שאמרו במסכת שבת בפרק זורק בשתי ספינות קשורות זו בזו שעירבו ביניהן ואמרו שם נפסקו ונאסרו חזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון בזו וכן הדין שכך היה ראוי בהם לעמוד קשורות כל השבת והפסד זה מקרה הוא שקרה להם אבל כאן לא היה העירוב ראוי מעקרו לכל השבת שהרי סתמו של עכו״ם בא לביתו ומבטלו וכן אעפ״י שבשכח אחד מבני חצר ולא עירב שהוא אוסר עליהם ונמצא שאין עירובם כלום וכשבטל זה רשותו להם נעשה העירוב כשר אף בזו זה שבטל היה ראוי לערב עמהם ומתוך כך לא נתבטל העירוב למפרע:

זו היא שיטת גדולי הרבנים וגדולי הדור נסכמים בה. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאם לא עירבו הוא שצריכים בטול אחר השכירות וכדקאמ׳ תרתי עבדינן אבל אם עירבו אין צריכין בטול וכפשוטן של שמועות שהזכרנו וכן מדמיון שכח אחד ולא עירב. וכן נראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אלא לאו דאתא בשבת וקאמ׳ אוסרין אלמא שאין שוכרין בשבת ואתה צריך לפרש שאם שוכרין בשבת אף כשבא בשבת למה אתה קורהו אוסר יערבו מערב שבת וישכרו בשבת ואם כדברי הראשוני׳ מה יועילו בעירוב שמערב שבת אחר שאין יכולין לשכור אלא בשבת ויצטרכו אחר כך לבטול רשות. ומכל מקום גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בסוגיא זו תהי בה ר׳ אלעזר ר״ל על מה שהתירו לשכור ופרשו תמיהתו ממה שאמ׳ שמואל כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין ר״ל שאוסרין זה על זה כשלא עירבו ואם רצו לערב הותרו בעירוב כגון שתי חצרות זו לפנים מזו שהן אוסרות זו על זו מיהא פנימית בחיצונה ר״ל שאם עירבה החיצונה לעצמה ופנימית לא עירבה הפנימית אוסרת על החיצונה שהרי רגל האסורה אוסרת וכן מערבין שאלו רצה לערב בין פנימית לחיצונה הותר הכל ואחר שהן אוסרות ומערבות אם עירבו שתיהן ושכח אחד מהן בין של פנימית בין של חיצונה ולא עירב שהוא אוסר עליהן מבטל להם רשותו והותרו אבל מערבין ואין אוסרין כגון שתי חצרות ופתח אחד ביניהן שאם רצו לפתחו ולערב אחת מערבין ואין אוסרין אעפ״י שלא עירבו שכל שסגרו הפתח אינה אוסרת זו על זו שהרי אם רצו מערבין שנים כמו שיתבאר אם לא עירבו אין בטול רשות מועיל מבני חצר לבני חצר זו שאין בטול רשות אלא במקום האוסר ואם כן מה שאמרו אוסרין ואין מערבין אי אתה יכול לפרשה אלא בעכו״ם ושבא בשבת שאם בא בערב שבת הרי היה יכול לשכור ולערב אלא שבא בשבת והרי הוא אוסר ואין עירוב לעכו״ם אלמא שאין שוכרין בשבת שאם כן יכולים היו לערב מאתמול ולשכור בשבת. ומכל מקום משמע שלא מצא המקשה אוסר ואינו מערב אלא בעכו״ם ושבא בשבת. ואם כדברי גדולי המפרשי׳ הרי אף בישראל כן וכגון שלא היה שם בערב שבת ועירבו בני החצר לעצמן והוא אינו אוסר אחר שאינו כאן אפי׳ שבת בעיר עצמה אצל בתו כמו שביארנו למעלה וכשחזר אסר ועירוב אין כאן שאין עירוב בשבת ואם כן אף בזו יאמר שמואל שלא יבטל שהרי זה כעכו״ם ממש לענין זה וזו לא שמענו מעולם שיאמר שמואל על ישראל הבא שלא יבטל. ומכל מקום אפשר לדעתם שאף בישראל יאמר כן ואתא עכו״ם בשבת לאו דוקא אלא הואיל וישראל ועכו״ם בזו טעם אחד הוא ועד עכשיו בעכו״ם הוא עסוק הוא תופשה בעכו״ם. וגדולי הדור מביאים ראיה ממה שאמרו למטה [ע.] בעא מניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות כל היכא דאי בעי עירובי מאתמול מצי (עירוב) [מערב] בטולי נמי מצי מבטיל והאי כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי מערב בטולי נמי לא מצי מבטיל או דילמא יורש כרעא דאבוה הוא. והשיבו אני אומ׳ מבטל והני דבי שמואל אמרי אינו מבטל ואם כן לדבי שמואל זה שלא היה אמש בעיר ואינו יכול לערב אף כשבא אינו יכול לבטל. ומכל מקום אין הלכה כשמואל ושוכרין בשבת ואוסרים ומערבין ואוסרין ואין מערבין ומערבין ואין אוסרין כלם מבטלין כמו שיתבאר.

למדת שיש בטול רשות מחצר לחצר ולא סוף דבר מחצר הפנימית לחיצונה אלא אף בשתי חצרות פתח אחד ביניהן כמו שביארנו. וכן יש בטול רשות בחורבא ר״ל בחורבא שהיא בין הבתים כגון בית מכאן ומכאן וחורבא ביניהן ומשתמשים בה הבתים כבחצר והיא עומדת ליבנות. ואין הלכה כשמואל שאמר שאין בה בטול רשות שמאחר שאין תשמישם מיוחד וקבוע בה אין להם לבטלה זה לזה אלא כר׳ יוחנן וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ ואין צריך לומר מבית לבית. ומכל מקום בתוספות פסקו הן לאסור שכירות שבת הן שלא לבטל רשות מחצר לחצר ובחורבא ואין דבריהם נראין. ולקצת גדולי הדור ראיתי שלא אמרו בטול רשות מחצר לחצר אלא לבני חצר שיש להם שייכות אצל האחרת על הדרך שהזכרנו אבל לאדם אחד מן השוק לדברי הכל אין מבטלין:

תוס' בד"ה דאתא נכרי כו' בהגה"ה כי לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אלא במקום שיכול לעמוד ולהתקיים כו' עכ"ל ובההיא דספינות קשורות זו כו' שכתבו התוס' לעיל דמקרי יכול להתקיים שאין עומדות להפסק ולא הותר אלא בחזרו ונתקשרו בשבת ולא אמרי' ביה הואיל והותרה הותרה כתב הרא"ש בספ"ק דאיירי אפילו נפסקו בחול דאי בשבת אפי' לא חזרו ונתקשרו נמי דשבת הואיל והותרה הותרה ע"ש ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דמסיק רבא דלא מהני ביטול כו' משום דא"כ בטלת תורת עירוב כו' עכ"ל דליכא למימר דמערבי דמ"מ תקשי דיאמרו עירוב מועיל במקום נכרי ולמאי דקאמרי' דלא שייך כאן בטלת תורת עירוב כיון שהוא מתרצה לשכור מה"ט נמי לא שייך כאן לומר יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי וק"ל:

בד"ה ואי דאתא כו' מה יכול ביטול להועיל אע"ג כו' משום דא"כ בטלת תורת עירוב כו' עכ"ל אע"ג דאין זה דבר פשוט דהא אביי לית ליה האי סברא מ"מ לא היה לו לשמואל לתלות הא דאין מבטלין לפי שאין מערבין אלא באינו רוצה להשכיר תליא מלתא וביטול לחוד נמי אינו מועיל משום דא"כ בטלת כו' כרבא:

ודע דמלתיה דאביי דאמר לעיל באינו רוצה להשכיר דביטול לחוד מועיל ביה ע"כ ליתא כשמואל דאמר כ"מ שאוסרין ואין מערבין אין מבטלין ואפשר דהאי כללא נמי לאו דוקא הוא ואיכא לפלוגי בין אתא מאתמול ואינו רוצה להשכיר ובין אתא היום בשבת ודו"ק:

תוס' בד"ה דאתא עכו"ם ולסוף שמעתא קאמר למ"ד כו' כצ"ל:

הגה"ה וערבו עמו שבטל עירוב כצ"ל. ונ"ב פי' כשמת באותו שבת ולא אמרינן הואיל והותר כו' וק"ל:

רש"י ד"ה מבטלין. ותהא מותרת לטלטל בכולה. נ"ל דר"ל כלים ששבתו בביתם והוציאום לחצר דרך מלבוש ע' לקמן (צא סע"א). ומש"כ עוד ובלבד שלא יוציאו מן הבתים לחצר. ר"ל אף אותו שבטלו לו. אלא מביתו של אותו יחיד. ר"ל מותר אותו יחיד עמש"כ לעיל (סג ב):

תוס' ד"ה כל מקום. האי כללא ל"ד כו'. לכאורה מזה סתירה למש"כ בקיצור כללי הגמרא הנדפס בסוף ברכות (ד א) בשם גאון דהא דאין למדין מן הכללות לא נאמר בדברי האמוראים אלא דוקא קאמרי וכ"כ בס' שע"ח שער י"ב אות ז' בשם מהרי"ק שורש יו"ד ס"ד. [וכן הנ"י ברפ"ט דב"ב כתב על מימרא דרי"צ משמיה דחזקיה כל מקום כו' דאין למידין מה"כ כו' ודברי הרשב"ם שם (קג א) ד"ה ת"ש נאחזים בסבך בזה ועי' ברא"ש שם פ"ד סימן ו'] :

לא מה מערב אפי' בפחות כו'. דלקולא אקשינהו רבי יוחנן ולא לחומרא דכל בעירובין להקל: ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו. דנכרי אם ישראל הוא כדאמר לעיל (דף סד.) נותן עירובו ודיו: אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו. דנכרי אם נכרי הוא משכיר רשות אדוניו לדיורי החצר: אחד מערב ע''י כולן. כגון ב' חצירות ופתח ביניהן ובאו לערב זו עם זו אחד מוליך עירובה של זו לתוך של זו והוי שליח לחביריו כדתני' בהאי פירקא (דף עב:) חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין אותו למקום אחר. אחד מוליך ע''י כולן: חמשה. ישראל ששרויין עם הנכרי בחצר אחת אחד מהן שוכר מן הנכרי בשביל כולן: תהי בה ר''א. בהא מילתא דאמרן לעיל ששכרו מן הנכרי ואח''כ ביטלו ותהי לשון מריח כמו בת תיהא דמסכת ע''ז (דף סו:) כלומר מעיין ומחשב לדעת טעמו של דבר: כל מקום שאוסרין. זה על זה בלא עירוב ואם היו רוצין לערב יכולין לערב: מבטלין. אם שכחו ולא עירבו מבטלין רשותן לאחד מהן והוי כוליה חצר דידיה ותהא מותרת לטלטל בכולה ובלבד שלא יוציאו מן הבתים לחצר אלא מביתו של אותו יחיד בלבד: כל מקום לאתויי שתי חצירות זו לפנים מזו. דהיכא דלא עירבה פנימית לעצמה אסרה אחיצונה אפילו לרבנן דפליגי עליה דר''ע מודו דרגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה כגון בחיצונה משום דריסת הרגל שיש לה עליה ואם רצתה לערב עמה מערבין ואם שכחו ולא עירבו מבטלין בני פנימית רשותן לבני חיצונה אותו דריסת הרגל שיש לה עליה: שתי חצירות. פתוחות למבוי או לרשות הרבים ופתח ביניהן מערבין אם רוצין ואם לא עירבו זו עם זו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה: אין מבטלין. אם הוצרכו לטלטל מזו לזו אין מבטלין רשות של זו לזו דלא תקון רבנן ביטול רשות אלא היכא דאסרי עלייהו: לאו לאתויי נכרי. שדר עם שני ישראלים בחצר שאוסרין אותו שני ישראלים זה על זה ואין יכולין לערב בשביל הנכרי וקאמרינן דאין מבטלין: ואי אתא נכרי מאתמול. אמאי קרי להו אוסרין ואין מערבין הא מצו לעירובי ולמיגר:

דחזו כולהו לאיערובי מאתמול לפיכך אין בטל העירוב שלהן כלל וגם אין שייך לומר כלל שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל עירוב שלהן כשיבא הנכרי בשבת וזה אין נראה לפרש כלל דכאן לא עירבו ולפיכך לא סגי בשכירות לחוד בלא ביטול דהא על כרחך היו יכולין לערב כאן כדפרישית לעיל דהלכה כר' יהודה דנכרי כי ליתיה לא אסר וכיון שהיה מועיל באותו עירוב מנא ליה שלא עירבו ועשו שכירות וביטול דקשיא ליה לקמן דשמואל רביה דאמר. אוסרין ואין מערבין אין מבטלין ובסוף שמעתא דקאמר למ''ד שוכרין לא תיבעי לך תרתי עבדינן שכירות וביטול דלמא הכא הוא דעירבו ולא עשו אלא שכירות לחוד על כן נראה כפירוש הקונטרס דאפילו עירבו בטל העירוב לגמרי מיכן כיון שבא הנכרי ואם תאמר ולמה להו הכא תרתי שכירות וביטול בביטול לחודיה סגי כיון דבטלי רשותייהו לגבי חד הוה ליה יחיד במקום נכרי כדאמר לעיל גבי עובדא דהמן בר רסתק דקיימא לן כראב''י יחיד במקום נכרי שרי ואע''ג דמסיק רבא דלא מהני ביטול לעשותו יחיד במקום נכרי משום דא''כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי ה''מ בנכרי שאינו רוצה להשכיר דלא אפשר להו לערב אבל הכא שהוא מתרצה להשכיר ובשבת אחרת יוכלו לערב להתיר לכולן אלא היום שבא הנכרי בשבת לא אפשר מועיל ביטול לעשות יחיד במקום נכרי דאין שייך כאן לומר בטלת תורת עירוב וי''ל כיון שאם לא היה מתרצה להשכיר לא היה מועיל ביטול משום דא''כ ביטלת תורת עירוב אין לחלק בין מתרצה לשאינו מתרצה דאטו אמירת הנכרי תגרום הביטול שיועיל כשיאמר אתרצה לכם להשכיר או לא יועיל כשיאמר לא אתרצה לכם ועוד י''ל דהני אמוראי סבירא להו כר''מ דאמר אסור יחיד במקום נכרי ור' יוחנן דבסמוך נמי לטעמיה דאמר נהגו העם כר''א בן יעקב אבל אורויי לא מורינן אבל אנן סבירא לן ודאי כרבי אליעזר בן יעקב דהא אביי ורבא קיימי כוותיה בעובדא דהמן בר רסתק: איקלעו לההוא פונדק כו'. פירש בקונטרס היו שם הרבה בתים של ישראלים שהיו אוסרים זה על זה ויש פירושים שמוגה בהם פונדק יש בו חדרים הרבה פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסין בהן ואוסרין זה על זה וגם זה אמת דכי האי גוונא נמי אסרי כמו חבורה ששבתה בטרקלין: יפה עשיתם ששכרתם. רבינו חננאל פסק כר' יוחנן אע''ג דשמואל פליג עליה בסמוך דקסבר דכל מקום שאוסרין אין מערבין ואין מבטלין דבכל דוכתא קיימא לן כר' יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב ואומר ר''י דלקמן בפירקין (דף ע:) דייק ברייתא כשמואל דתניא כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת זה הכלל לאתויי מת נכרי בשבת דאין מבטלין ולקמן בסוף שמעתא אמרינן דמת נכרי בשבת אליבא דמ''ד שוכרין לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מיבעיא ש''מ לא מיתוקמא ההיא ברייתא כר' יוחנן דאמר שוכרין ודוחק לומר דלאתויי מת נכרי בשבת איירי דלא ביטלו דלא משתרו כשמת הנכרי אע''פ שעירבו מע''ש אבל ביטול מהני שהרי הקיפום נכרים מחיצה איירי אפי' ע''י ביטול כדאמרינן בסוף שמעתא דאין מבטלין ודומיא דהכי קאמר לאתויי מת נכרי בשבת דאין מבטלין ואפי' את''ל שר' יוחנן היה מעמיד זה הכלל דברייתא לאתויי מילתא אחריתי מ''מ מדנקט סתמא דהש''ס הכי שמע מינה דהכי הלכתא: יפה עשיתם ששכרתם. לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול: מערב אפי' שכירו ולקיטו. פירוש כדאמר שמואל לעיל אפי' שכירו ולקיטו של נכרי נותן עירובו ודיו ואם תאמר דהכא אליבא דר' יוחנן קיימא ובירושלמי משמע דלית ליה לרבי יוחנן האי סברא דקאמר ר' יוחנן התם ישראל ונכרי שהיו דרים בבית אחד צריך ישראל לבטל והנכרי להשכיר ויש לומר דהתם ששניהם שותפים בבית ישראל ונכרי דלא הוי כשכירו ולקיטו דהכא ועוד יש לחלק דאם ייחד הנכרי לישראל שהוא שכירו ולקיטו חדר אחד שלא יוכל הנכרי להשתמש בו דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל ואין יכול לסלק הישראל בכה''ג לא אמרינן נותן עירובו ודיו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא דירושלמי: כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין. האי כללא לאו דוקא בכל מקום דהרי חורבה שאמר שמואל בסמוך אין ביטול רשות בחורבה ואפי' בחצר מסיק רבא לקמן אליבא דשמואל דאפי' ב' חצירות זו לפנים מזו פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ומה שמפרש כאן כגון שתי חצירות זו לפנים מזו היינו לאביי ורבא לאותו ענין שמפרש לקמן והוה מצי למימר כגון אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב אבל הא מתניתין היא לקמן ולא אצטריך ליה לאשמעינן האי: ואי דאתא מאתמול לוגר מאתמול. דאם אין הנכרי רוצה להשכיר מה יכול ביטול להועיל אע''ג דשמואל אית ליה לעיל הלכה כראב''י דשרי יחיד במקום נכרי הא אמרינן לעיל דאין הביטול עושהו יחיד במקום נכרי משום דא''כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי ואפילו מתרצה היום להשכיר או שמת ועל זה קאמרינן דאין מבטלין משום דמאתמול לא היו יכולים לערב לפי שלא נתרצה להם מאתמול להשכיר אכתי מערבין קרינא ביה דכיון דאם היה אתמול מתרצה היו יכולין לערב וכששכרו היום ממנו או שמת יכולין לבטל שפיר:

דף סו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד