עירובין סז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אפילו פתוח לקרפף!

רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו: נכרי שיש לו פתח או חלון לקרפף שאינו יותר מבית סאתים, אינו מסתלק מפתחו למבוי בשביל פתח זה, ואוסר דרך פתחו למבוי. כיון דאויר קרפף קטן כזה, לא נפיש.

אבל אם פתוח לו חלון לקרפף שהוא יותר מבית סאתים, דנפיש אוירא, הוי כמו פתוח לבקעה, ומסתלק מפתחו למבוי בשביל פתח זה, ואינו אוסר.

וישראל שהיה לו פתח למבוי, ולא עירב עם בני המבוי, והיה לו עוד פתח או חלון לקרפף, דינו - לענין סילוק מפתחו למבוי כדי שלא יאסור על שאר בני המבוי - איפכא מנכרי.

אם היה פתוח לקרפף עד בית סאתים שמותר לו להוציא לשם, הרי זה מסלק עצמו מפתחו למבוי, ואינו אוסר על שאר בני מבוי.

ואף על גב דלגבי נכרי לא אמרינן הכי, לגבי ישראל שאני, כיון דבשבת ליכא הוצאת משואות יתירין וסגי בהכי, וגם נפיש אוירא דקרפף טפי ממבוי, מסלק עצמו.

אבל אם היה פתוח לקרפף - שאינו מוקף לדירה - שהוא יותר מבית סאתים, שדין כרמלית לו מדרבנן, הרי כיון שאינו יכול להשתמש באותו פתח הפתוח לקרפף, לא ניחא ליה ביה, ואוסר על בני מבוי.

בעא מיניה רבא בר חקלאי מרב הונא: נכרי שהיה לו פתח פתוח לקרפף, מלבד פתחו למבוי - מהו שיאסור?

אמר ליה: הרי אמרו [לעיל]: עד בית סאתים, אוסר. יותר מבית סאתים, אינו אוסר!

אמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה - שאסור לטלטל בו יותר מארבע אמות מפני שעשאוהו חכמים ככרמלית - [וכדתנן לעיל דף כג ב] - ואפילו בית כור, ואפילו בית כוריים - הזורק לתוכו מרשות הרבים חייב.

מאי טעמא?

מחיצה היא, והרי היא רשות היחיד מן התורה ולא כרמלית. אלא שמחוסרת המחיצה דיורין. ומיחלף ברשות הרבים.

ולפיכך עשאוהו חכמים לקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה, ככרמלית לחומרא, לאוסרו בטלטול.

אבל לקולא ולענין זריקה, רשות היחיד הוא.

מתיב רב הונא בר חיננא: סלע שבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים - דהוי ליה רשות היחיד - אין מטלטלין:

לא מן תוכו של סלע לים שהוא כרמלית, דהוי ליה מוציא מרשות היחיד לכרמלית.

ולא מן הים לתוכו, דהוי מכניס מכרמלית לרשות היחיד.

היה גובה הסלע פחות מכאן דאינו רשות היחיד אלא כרמלית - מטלטלין.

עד כמה יהא רוחב הסלע? עד בית סאתיים אבל יותר מכאן לא. ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומפרשינן לה: אהייא קאי הא דאמרינן "עד כמה"?

אילימא אסיפא, דקתני בה: פחות מכאן מטלטלין, ועלה אמרינן: בית סאתים שרי לטלטל, טפי לא.

הא ליכא למימר הכי.

כי הא מכרמלית [סלע גבוה פחות מעשרה ורחב ארבעה, דהוי כרמלית] לכרמלית קא מטלטל, ואפילו כשהסלע רחב הרבה.

אלא, לאו, ארישא קאי,

והכי קאמר: סלע שבים, גבוה עשרה ורוחב ארבעה - אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו.

ועד כמה יהא רחב הסלע ויהיה אסור להוציא ולהכניס ממנו?

עד בית סאתים דהוי עדיין רשות היחיד.

הא יתר מבית סאתים דנעשה כרמלית - מטלטלין!

אלמא, כיון שאינו עשוי לדירה, ורחב יותר מבית סאתים, נפקא ליה מדין רשות היחיד וכרמלית גמורה היא.

תיובתא דרבי יוחנן!

אמר רבא: מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא [מי שאינו יודע לפרש ברייתות], תיובתא מותיב ליה לרבי יוחנן!

כי באמת לא קשיא מידי.

לעולם ארישא - בסלע גבוה עשרה - קאי.

ומיהו לא קאי אעיקר דינא דברייתא שאסור לטלטל מסלע לים, אלא אדיוקא דברייתא, והכי קאמר:

הא בתוכו של סלע מטלטלין.

ועד כמה יהא רחב הסלע ויהא מותר לטלטל ולהעביר בו יותר מארבע אמות?

עד רוחב בית סאתים.

הא טפי מבית סאתים, שעשאוהו חכמים ככרמלית לחומרא, אסור! ^[37] רב אשי אמר: לעולם ארישא דברייתא, ואעיקר דינא דברייתא קאי. ומותר להוציא מן הסלע כשהוא רחב יותר מבית סאתים לכרמלית.

ומכל מקום, לא תיקשי לרבי יוחנן דקאמר שהזורק לתוכו חייב.

משום, דודאי רשות היחיד היא מדאורייתא, ולפיכך חייב הזורק מרשות הרבים לתוכו. אלא, שלענין להוציא ממנו לכרמלית, שכל עיקר איסורא דהוצאה מרשות היחיד לכרמלית מדרבנן היא - הן אמרו והן אמרו.

הן [רבנן] אמרו: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

והן גם אמרו: אין מטלטלין מרשות היחיד לכרמלית, כדי דלא ליתי לטלטולי מרשות היחיד לרשות הרבים. וראו חכמים שאין שני התקנות עומדות כאן - וכדמפרש לקמן - וביטלו את האחת מפני השניה.

ולפיכך אמרו: בית סאתים, דשרי לטלטוליה בכוליה אפילו מדרבנן - אסרי רבנן לטלטולי לא מן הים לתוכו ולא מתוכו לים.

מאי טעמא?

רשות היחיד גמורה היא.

אבל יתר מבית סאתים, דאסור לטלטוליה בכוליה מדרבנן - שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו.

מאי טעמא?

כי אם היו אוסרים להוציא ממנו לכרמלית, נפיק מיניה חורבא, דלמא אמרי אינשי: רשות היחיד גמורה היא, אף מדרבנן, ואתי לטלטוליה בכוליה.

ולפיכך ביטלו כאן תקנת איסור הוצאה מרשות היחיד לכרמלית, כדי לקיים תקנת חכמים שלא לטלטל בקרפף יותר מבית סאתים.

ותמהינן: ומאי שנא, כלומר: למה העמידו בסלע דבריהם לענין איסור טלטול בתוכו, ולא העמידו דבריהם בסלע לענין הוצאה מרשות היחיד לכרמלית, ויאמרו להיפך [ריטב"א]?

ומפרשינן: לטלטל בתוכו של סלע שכיח, ואי שרית ליה לטלטולי, חזו ליה עלמא ומטלטלין אף ברשות הרבים [דהא כיון שלא הוקף לדירה מיחלף ברשות הרבים].

אבל שיהיה סלע רחב יותר מבית סאתים, וגם יטלטלו מתוכו לים ומן הים לתוכו, שמפחדים אנשים להשתמש כן [ריטב"א], לא שכיח.

ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.

ההוא ינוקא ביום שמיני שלו קודם המילה, דאישתפיך חמימיה, שהחמו לו חמין מערב שבת לרוחצו לפני המילה [רבינו יהונתן], ונשפכו המים בשבת.

אמר להו רבה שהיה לו בית באותה חצר: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי [נביא לתינוק חמין מביתי].

אמר ליה אביי לרבה: והא לא ערבינן עירוב חצרות, והאיך נביא מבית לבית?!

אמר ליה רבה: נסמוך אשיתוף מבואות שעשו למבוי, וכדתנן במתניתין לקמן דף עג א: אם נשתתפו במבוי, מותר כאן [במבוי], ומותר כאן [בחצר].

אמר ליה אביי: הא לא שתפינן?!

אמר רבה: נימרו ליה לנכרי ליתי ליה [נאמר לנכרי להביא לתינוק].

אמר אביי: בעי [רציתי] לאותביה למר [לרבה], ולא שבקן רב יוסף [ולא הניח לי רב יוסף להקשות על רבה].

דאמר רב [יוסף, אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: באיסור דאורייתא שחכם מורה בו היתר, ויש בתלמידים מי שיודע להשיב, מותבינן תיובתא לחכם, והדר עבדינן מעשה.

אבל בדרבנן כגון: עירובי חצרות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו ועבדינן מעשה, והדר מותבינן תיובתא, ללמוד אם יפה הורה.

לבתר הכי - שעשו מעשה על פי רבה ואמרו לנכרי להביא חמין לתינוק - אמר ליה רב יוסף לאביי - מאי בעית לאותביה למר [מה רצית להקשות לרבה על הוראתו]?

אמר תמה אביי לרב יוסף [על פי גירסת הרש"ש]: הזאה על טמא מת ממי פרה אדומה, אינה אסורה בשבת אלא משום שבות מדרבנן, ואמירה לנכרי לעשות בשבת, אף היא אסורה משום שבות!

הערות

^[37] כתבו הרשב"א והריטב"א: דלא גרסינן בגמרא "לעולם ארישא", ומרש"י נראה דגרס.

אפילו פתוח לקרפף, הרי הוא נחשב כפתחו העיקרי, ואין שימושו במבוי שימוש עיקרי לו.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שיש לחלק בהלכה זו בין בעלי החצירות; גוי אם היה הקרפף מאחורי חצרו רק בשיעור בית סאתים — אוסר על בני המבוי, כי קרפף כזה אין שטחו מספיק להוציא כל צרכיו לתוכו, ולכן פתחו העיקרי הוא מצד המבוי. ואם היה יותר מבית סאתים — אינו אוסר על בני המבוי, משום שקרפף כזה ניתן להשתמש בו די צרכו, וזהו אם כן פתחו העיקרי.

ואילו ישראל שהיה לו קרפף בית סאתים — אינו אוסר על בני המבוי, אף אם לא עירב עימם, כי מאחר שקרפף עד בית סאתים מותר לטלטל בו בשבת, הריהו מטלטל אליו ולא דרך המבוי שהוא אסור בו, ונוח לו לטלטל במקום המותר שהוא כולו שלו.

ואולם אם היה הקרפף יותר מבית סאתים, שאסור לטלטל בו, ולכן אינו מטלטל אלא דרך המבוי, ונמצא אם כן אוסר על בני המבוי, כל עוד לא עירב עימם.

בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רבא בר חקלאי מרב הונא: אם היה פתח של גוי פתוח לקרפף מהו? אמר ליה [לו]: הרי אמרו בית סאתים — אוסר, יותר מבית סאתים — אינו אוסר.

א אמר עולא אמר ר' יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו היה שטחו בית כור ואפילו בית כוריים — הזורק בשוגג חפץ לתוכו מרשות הרבים חייב חטאת, כמכניס לרשות היחיד. מאי טעמא [מה טעם] חייב הוא, כי מחיצת הקרפף מחיצה היא, ומדין תורה הריהו כרשות היחיד, אלא שמחוסרת דיורין. ולכן לא התירו חכמים לטלטל בה כברשות היחיד גמורה.

על כך מתיב [מקשה] רב הונא בר חיננא מברייתא: סלע שבים שהיה גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — אין מטלטלים לא מן תוכו לים ולא מן הים לתוכו. שסלע זה דינו כרשות היחיד, והים הוא כרמלית, ואין מטלטלים מרשות היחיד לכרמלית. פחות מכאן בגובהו או ברוחבו שאינו עוד כרשות היחיד — מטלטלין. עד כמה יהא שטח הסלע — עד בית סאתים.

ומבררים: אהייא [על איזה] מן הדינים הקודמים מתייחס הביטוי "עד בית סאתיים"? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] שמדובר בסלע שהיה גובהו פחות מעשרה — בית סאתים, טפי [יותר] לא? והא [והרי] מכרמלית לכרמלית קא מטלטל [הוא מטלטל] ובודאי מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית.

אלא לאו ארישא [האם לא מדובר על ראשה של הברייתא], והכי קאמר [וכך אמר] כך יש להבין את דבריו: סלע שבים, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה — אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, שכן דינו כרשות היחיד. ועד כמה נאמר איסור זה — עד בית סאתים, הא [הרי] אם היה הסלע יתר בשטחו מבית סאתים — מטלטלין. אלמא [מכאן] שכרמלית היא, ומשמע שבדין זה נחשב המקום לכרמלית, לא רק לחומרה אלא גם להקל, והוא תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן!

אמר רבא: מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא [מי שאינו יודע ליישב את המשניות] תיובתא מותיב [קושיות מקשה] לר' יוחנן שהוא מגדולי החכמים שבדור! ואת הברייתא יש להבין כך: לעולם מתייחסת ההוספה ארישא [על תחילת הדברים], והכי קאמר [וכך אמר] יש לדייק כך מן הדברים: הא [הרי] בתוכו בתוך הסלע — מטלטלין, שאסור לטלטל מן הסלע לים, אבל הוא עצמו רשות היחיד ומטלטלין בו. ואולם עד כמה יהא שטחו ועדיין יהא מותר לטלטל בו — עד בית סאתים.

רב אשי אמר כי את הברייתא אפשר להסביר בצורה אחרת, ובכל זאת לא תהא סתירה לדברי ר' יוחנן: לעולם מוסבת ההוספה ארישא [על תחילת המשנה], וכדברי רב הונא בר חיננא, אלא שאין להוציא מסקנה כללית לגבי דין קרפף, שכן הן אמרו והן אמרו. כי החכמים הם שאמרו דין יסודי זה להחמיר, והם עצמם שאמרו להקל.

כיצד, הן אמרו וקבעו תקנה כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שכן דינו לענין זה ככרמלית. ואף הן אמרו: אין מטלטלין מרשות היחיד לכרמלית. ושני הדברים בגדר גזירות חכמים הם.

וכך צרפו חכמים את הדברים: בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה [שמותר לטלטל בכולו], אסרי רבנן לטלטולי [אסרו חכמים לטלטל] לא מן הים לתוכו ולא מתוכו לים. מאי טעמא [מה הטעם], רשות היחיד גמורה היא, ולא התירו לטלטל מרשות היחיד לכרמלית.

ואולם אם היה יתר מבית סאתים, שאסור לטלטולי בכוליה[לטלטל בכולו] מגזירת חכמים, שרו רבנן [התירו חכמים] לטלטולי [לטלטל] מתוכו לים ומן הים לתוכו. ומאי טעמא [מה הטעם]? דלמא אמרי [שמא יבואו אנשים לומר]: רשות היחיד גמורה היא, ואתי לטלטולי בכוליה [ויבואו לטלטל בכולה]. כי אם יאסרו לטלטל מתוכו לים, יחשבו הכל שדינו כרשות היחיד גמורה, ולכן אף יבואו לטלטל בתוכו. וכיון שעיקרן של הגזירות הוא מדברי חכמים, אמרו חכמים עצמם להתיר טלטול מרשות היחיד לכרמלית, כדי שלא יעברו על גזרת חכמים האחרת שאין לטלטל בשטח הגדול מבית סאתיים. אבל אין להסיק מכאן כל מסקנה כללית.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] מדוע העדיפו לקיים גזרה זו דווקא? ומשיבים: כי הטלטול בתוכו של הסלע שכיח. מתוכו לים ומן הים לתוכו — לא שכיח, לכן התירו חכמים טלטול זה שאינו שכיח, כדי לחזק גזירת טלטול בתוכו שהוא שכיח.

ב מסופר: ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו המים החמים] שהכינו עבורו למילה ביום השבת. אמר להו [להם] רבה: נייתו ליה חמימא מגו ביתאי [שיביאו לו מים חמים מתוך ביתי]. אמר ליה [לו] אביי: והא לא ערבינן [והרי לא עירבנו בחצר] ואסור לטלטל את המים.

אמר ליה [לו] רבה: נסמוך אשיתוף [על שיתוף המבואות] שישמש אף במקום עירוב חצירות בדיעבד. אמר ליה [לו] אביי: הא לא שתפינן [הרי לא נשתתפנו במבוי]! אמר לו רבה: אם כן, נימרו ליה [שיאמר לו] לגוי ליתי ליה [שיביא לו], אף שבדרך כלל אסרו לומר לגוי לעשות בשביל ישראל מלאכה שיש בה חילול שבת.

אמר אביי: בעי לאותביה למר, ולא שבקן [רציתי להקשות לאדוני לרבה, ולא הניחני] רב יוסף להקשות, שאמר רב יוסף אמר רב כהנא: כי הוינן בי [כאשר היינו בביתו] של רב יהודה, הוה אמר לן [היה אומר לנו] כאשר יש בעיה בהלכה לפנינו, אם הדבר בדאורייתא [מדברי תורה] — קודם מותבינן תיובתא, והדר עבדינן [מקשים קושיות, ואחר כך עושים אנו] מעשה. שאם מוצא מישהו מקום להקשות על המעשה, יש לו להקשות ויתברר הענין, ואחר כך יעשו מעשה. ואולם בדרבנן [בדברי חכמים] — קודם עבדינן [עושים אנו] מעשה, והדר מותבינן תיובתא [ואחר כך מקשים קושיות].

לבתר הכי [לאחר כך] כאשר הביאו את המים אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: מאי בעית לאותביה למר [מה רצית להקשות לאדוננו, לרבה]? אמר ליה [לו]: דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הזאה על טמא מת לטהרו בשבת אינה מלאכה האסורה מן התורה, אלא שבות היא, כלומר גזירת חכמים שעשו סייג לשמירת השבת. ואף אמירה לגוי שיעשה מלאכה עבור ישראל שבות היא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even if it opens into an enclosure, this is considered its main entrance, rather than the one that opens into the alleyway.

It is Rabba and Rav Yosef who both say: The halakha in such a case depends on the identity of the owner of the courtyard. With regard to a courtyard owned by a gentile, if the enclosure behind his courtyard is the size of two beit se’a or less, he renders it prohibited for the Jewish residents of the alleyway to carry. An enclosure of this size is not large enough for all the gentile’s needs, and therefore his main entrance is the one that opens into the alleyway. However, if the enclosure is greater than the size of two beit se’a, he does not render it prohibited for the residents of the alleyway to carry, as such an enclosure is sufficient for all his needs.

On the other hand, with regard to a courtyard owned by a Jew, if the enclosure is the size of two beit se’a or less, he does not render it prohibited for the other residents of the alleyway to carry, even if he did not join in an eiruv with them. Because he has the option of carrying in such an enclosure on Shabbat, he would not carry in the alleyway, as it is more convenient for him to carry in a place that belongs exclusively to him.

However, if the enclosure is greater than the size of two beit se’a, in which case it is prohibited to carry there, the Jew would carry only by way of the alleyway. Therefore, he renders it prohibited for his fellow residents of the alleyway to carry unless he establishes an eiruv with them.

With regard to this issue, Rava bar Ḥaklai raised a dilemma before Rav Huna: If the gentile’s courtyard opens into an alleyway, and it also has an entrance that opens into an enclosure, what is the halakha? He said to him: They have already said that if the enclosure is the size of two beit se’a or less, the gentile renders it prohibited for the Jewish residents of the alleyway to carry; however, if it is more than two beit se’a, he does not render it prohibited for them to carry.

Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to an enclosure greater than the size of two beit se’a that was not originally surrounded by a fence for the purpose of residence, even if it is as large as a field that produces a crop of one kor, and even two kor, one who inadvertently throws an object into it from the public domain is liable to bring a sin-offering, like one who throws into a private domain. What is the reason for this? It is because the partition of an enclosure is a valid partition. Consequently, the enclosure is considered a private domain by Torah law, except that it is lacking residents, and therefore the Sages did not permit one to carry inside it as in a proper private domain.

Rav Huna bar Ḥinnana raised an objection from the following baraita: With regard to a rock protruding from the sea that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, one may not carry from it to the sea or from the sea to it on Shabbat. The rock has the status of a private domain, while the sea is a karmelit, and it is prohibited to carry from a private domain into a karmelit or vice versa on Shabbat. If the rock is smaller than this, either in height or width, so that it is no longer considered a private domain, one may carry to or from it. How large may the rock be? It may be up to the size of two beit se’a.

The Gemara attempts to clarify the meaning of this baraita: To which part of the baraita is the clause: Up to the size of two beit se’a, referring? If you say it is referring to the latter clause, can it be that with regard to a rock that is less than ten handbreadths high, the halakha is that carrying is permitted if the rock is up to the size of two beit se’a, but no more than that? Wouldn’t he be carrying from one karmelit to another, which is certainly permitted?

Rather, is it not referring to the first clause of the baraita, and this is what it is saying: With regard to a rock protruding from the sea that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, one may not carry from it to the sea or from the sea to it, as it has the status of a private domain. And how large may it be for this prohibition to apply? Up to the size of two beit se’a. But if the rock is greater than the size of two beit se’a, one may carry. Apparently, it is a karmelit in all respects, and not just as a stringency. This appears to be a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Rava said: Only one who does not know how to explain mishnayot raises such refutations against Rabbi Yoḥanan, one of the greatest Sages of his generation. Rather, the baraita is to be understood as follows: Actually, the final words of the baraita refer to the first clause, and this is what it is saying: With regard to a rock protruding from the sea that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, one may not carry from it to the sea or from the sea to it, but within it, on the rock itself, one may carry, as it is considered a private domain. And how large may the rock be and remain permitted? Up to two beit se’a.

Rav Ashi said that the baraita may be explained differently, yet still in a manner that does not refute the words of Rabbi Yoḥanan: Actually, the final words of the baraita refer to the first clause, as stated by Rav Huna bar Ḥanina. However, one may not infer from them a principle with regard to enclosures, as they said that the halakha is stringent in one case, and they said that the halakha should be lenient in a different case, i.e., the same Sages who were stringent in one case were lenient in another.

How so? They said that in the case of an enclosure greater than the size of two beit se’a that was not originally enclosed with a fence for the purpose of residence, one may carry only a distance of four cubits, as it has the status of a karmelit in this regard. And they also said that one may not carry from a private domain to a karmelit. Both of these halakhot are decrees of the Sages.

Therefore, the Sages developed the following principles: With regard to a rock that is no larger than two beit se’a, so that it is permitted to carry on all of it, the Sages prohibited carrying from the sea to it and from it to the sea. What is the reason for this? It is that the rock is a full-fledged private domain, and they did not permit one to carry from a private domain to a karmelit or vice versa.

However, if it is larger than the size of two beit se’a, so that it is prohibited to carry on all of it by rabbinic decree, the Sages permitted carrying from the sea to it and from it to the sea. What is the reason for this? It is because the Sages were concerned that perhaps people would say that it is a proper private domain, and they would come to carry on all of it. Were the Sages to prohibit carrying from the rock to the sea, people would think that it is a full-fledged private domain, and they would carry on it. Since all these decrees are rabbinic in nature, the Sages permitted carrying from a private domain to a karmelit in this case in order to prevent people from violating a different rabbinic decree, which prohibits carrying in an enclosure that is greater than the size of two beit se’a. However, no general conclusion may be inferred from this that an enclosure larger than two beit se’a is not a private domain by Torah law.

The Gemara asks: And what is the difference between the decrees that caused the Sages to choose to uphold the one decree and not the other? The Gemara answers: The difference is that carrying within the rock is common, whereas carrying from it to the sea and from the sea to it is not common. The Sages permitted carrying in the less likely scenario in order to reinforce the decree against carrying within the rock, the more common situation.

The Gemara now relates that there was once a certain baby whose warm water, which had been prepared for his Shabbat circumcision, spilled. Rabba said to them: Let them bring warm water for him from my house. Abaye said to him: But we did not establish an eiruv in the courtyard, so it is prohibited to carry the water.

Rabba said to him: Let us rely on the merging of alleyways, which may serve in place of a joining of courtyards in pressing circumstances such as these. Abaye said to him: But we did not establish a merging of alleyways either. Rabba replied: If so, let them instruct a gentile to bring the warm water for him, even though it is generally prohibited to instruct a gentile to perform labor for a Jew that involves a desecration of Shabbat.

Abaye said: I wanted to raise an objection against the Master, Rabba, but Rav Yosef would not let me do so, as Rav Yosef said that Rav Kahana said: When we were in Rav Yehuda’s house, he would say to us when we were presented with a halakhic difficulty: With regard to a Torah law, we first raise objections and then we perform an act, i.e., if someone has an objection to a proposed action, we must first clarify the matter and only then may we proceed. However, with regard to rabbinic laws, we first perform an act and then we raise objections.

Afterward, when they had brought the water, Rav Yosef said to Abaye: What objection did you wish to raise against the Master, Rabba? He said to him: As it was taught in a baraita: Sprinkling the water of purification on an impure person on Shabbat is not prohibited by Torah law; rather, it is only a rabbinic decree to enhance the character of Shabbat as a day of rest. And telling a gentile to perform a Shabbat labor on behalf of a Jew is likewise only a rabbinic decree.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו נכרי בית סאתים אוסר יתר מבית סאתים אינו אוסר. פי' פתח ד' על ד' פתוח לקרפף אם יש בו בית סאתים עדיין אוסר [על] בני המבוי שלא סילק רשותו [יותר מב' סאתים אינו] (ואינו) אוסר. וכן סוגיא דשמעתא. לפי' שיירא שחנו ושבתו בקרפף שיש בו כמה סאין ושבת נכרי עמהן ההוא (נכרי) בית סאתים ששבת עליו אסר לישראל ששבתו עמו לטלטל בו אבל בשאר המקום כולו אינו אוסר. ישראל שלא עירבו בית סאתים אינו אוסר כי בלא עירוב מותר בו אבל יותר מבית סאתים שאין לו [לטלטל] אלא ע"י [עירוב] אוסר אא"כ ביטל רשותו כר' יוחנן דאמר יש ביטול ברחבה.

אמר עולא א"ר יוחנן (א"ר) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כורים הזורק מרה"ר לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ומותבינן עלה מהא סלע שבים גבוה י' ורחב י' טפחים אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו.

פחות מכאן מטלטלין עד בית סאתים. האי בית סאתים דקתני אפחות מכאן בית סאתים הוא דמטלטלין הא יתר מבית סאתים לא. והא פחות מי' טפחים כרמלית הוא.

והים כרמלית הוא מכרמלית לכרמלית הוא ואפי' יתר מהאי שרי אלא לאו ארישא והכי קתני סלע שבים גבוה י' ורחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו. ועד כמה עד בית סאתים. כלומר שהוא כרה"י הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא. והאי סלע שבים כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוא וקתני דמטלטלין מן הים לתוכו אלמא כרמלית היא. ותיובתא דר' יוחנן תיובתא ודחי רבא לעולם אין מטלטלין לא מתוכי לים ולא מן הים לתוכו. [וה"ק] בתוכו הוא דמטלטלין עד בית סאתים רב אשי אמר לעולם ארישא והן אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' אמות.

והן אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו מ"ט דילמא אמרי רה"י הוא ואתי לטלטולי בכוליה.

ומ"ש תוכו שכיח ולפיכך אסרו. מתוכו לים ומן הים לתוכו דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן:

ההוא ינוקא דאישתפוך המים שחיממו לו למול עליהן א' להן רבה נייתו ליה מיא חמימי מגו ביתו. והא לא ערבינן.

א"ל נסמוך על שיתוף שבמבוי אמר ליה לית לן שיתופי מבוי אמר להו אמרו לגוי וייזיל וייתי להו אמר אביי בעי לאותובי למר והא הזאה שבות היא.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גוי בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר וישראל יותר מבית סאתים אוסר בית סאתים אינו אוסר. כתב הראב"ד ז"ל: דמסתברא דהא דמפלגי בין בית סאתים ליותר מבית סאתים בין בישראל בין בגוי, דוקא בפתוח אליו פתח ארבעה על ארבעה דאינו ראוי להכנס בו ולצאת אלא על ידי הדחק, אבל פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יותר מבית סאתים בין בגוי בין בישראל אינו אוסר במבוי, דהוה ליה כשתי חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאינן אוסרות זו על זו. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה שתיק גמרא מיניה, וארבעה על ארבעה דנקט משום דשיעור פתח ארבעה על ארבעה למטה, ומשום הכי נקיט ליה ארבעה על ארבעה לומר דפחות מכן בין כך ובין כך אוסר, וכענין משנתנו דחלון (לקמן עירובין עו, א) שבין שתי חצרות דנקט ארבעה על ארבעה, והוא הדין ליתר מכן, ולא אתא אלא למעוטי פחות מכן. ואינו דומה לשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דהתם בשאין דרכה של זו על זו. ובכל מקום דנקיט לה הכן בשאין רגל של זו בזו היא, הא יש לה לזו רגל על זו אוסרות זו על זו דמאי שנא מחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו שאוסרת על זו ועל זו. הא ודאי דא ודא אחת הן.
ורבותנו בעלי התוספות ז"ל כתבו דבית סאתים אינו אוסר שאמרו, דוקא בשלא הוקף לדירה, הא הוקף לדירה הוה ליה כחצר וכבית הוא לו ואוסר עדיין על המבוי, דלא אמרו קרפף אלא קרפף העומד לאויר במקום מבוי. ורש"י ז"ל לא פירש כן, דאדרבא פירש הוא ז"ל דיתר מבית סאתים שאוסר היינו בשלא הוקף לדירה הא אם הוקף לדירה שמותר לו להשתמש בו אינו אוסר. וכן נראה דכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי לצאת בו משם הוא רגיל ובדידיה ניחא ליה טפי.

ויש ספרים דגרסי: לעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. ולא ארישא ממש אלא אדיוקא דרישא וכדמפרש ואזיל. ואין הלשון מכוון היטב, דכיון דלא אדכר ליה אכתי לא שייך למימר לעולם ארישא, אבל לתירוציה דרב אשי דאוקי ליה ארישא ממש שייך ביה לעולם ארישא. ור"ח ז"ל לא גריס ליה כלל, אלא הכי גריס: מאן דלא ידע לתירוצה מתנייתא תיובתא מותיב לר' יוחנן, הכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. וגירסתו נכונה.

והן אמרו אין מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד, בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו, יתר מבית סאתים דאסיר לטלטולי בכוליה ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו. מהכא משמע דכל היכא דאיכא למיגזר דילמא אמרינן רשות היחיד גמורה היא שרו לטלטולי מתוכו לכרמלית, והלכך לא שנא קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא סמוך לים לא שנא שהוא סמוך לכרמלית שביבשה שרי לטלטולי מתוכו לכרמלית ומכרמלית לתוכו, דאי לא אתי למימר רשות היחיד גמורה היא.

והא דאמרינן: הא שכיח והא לא שכיח. הכי קאמר: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שכיח, ופעמים שהוא סמוך לרה"ר ופעמים לרה"י ופעמים לכרמלית, ואם אתה מתירו לטלטל בכולו בזמן שהוא סמוך לכרמלית, אתו למימר רה"י גמורה היא ואפילו בזמן שהוא סמוך לרשות היחיד אי נמי לרשות הרבים אתי לטלטולי ביה, אבל קרפף שהוא יותר מבית סאתים הסמוך לכרמלית מילתא דלא שכיחא היא, ואע"ג דאתה מתירו בטלטול מיניה לכרמלית לית לן בה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אבל הראב"ד והרמב"ם ז"ל (פרק טז מהלכות שבת ה"ב) נראה שפירשוה דוקא בסמוך לים דהיא מילתא דלא שכיחא. ופירש הראב"ד זכרונו לברכה משום דתשמישתיה לא שכיח דבעיתא תשמישתיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשו בתוספות.
ומכאן התיר רבנו תם ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ, הואיל ולא היתה רשות הרבים גמורה כגון שאין עוברת לפניה סרטיא ופלטיא. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או נותן מתוכה לחוץ. ואמרו בתוספות שאין לחלק בין קרפף יתר מבית סאתים דעלמא לסלע דהכא, ומשום דסלע שבים לא שכיח, שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפרק קמא דשבת (ו, א) ארבעה רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יתר מבית סאתים משכח להו חמשה.

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי. פירוש: ביום שמיני וקודם מילה, והיינו דאינו נעשה על ידי ישראל, ומדמה לה נמי אביי להזאה משום דהכא נמי מכשירי מילה אין דוחין את השבת. אבל לאחר מילה ודאי סכנתא היא ואפילו ע"י ישראל שרי והזריז הרי זה משובח (שבת קלד, ב).

הא דאמר ליה רבה נסמוך אשיתוף. פירש רש"י ז"ל: דתנן במתניתין (לקמן עירובין עג, א) אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. והקשו עליו בתוספות דמההיא משנה ליכא ראיה דהא מוקמינן ליה לההיא בגמרא כר' מאיר דבעי עירוב ובעי יתוף ואם נשתתפו נמי קאמר, אלא היה לו להביא מברייתא דלקמן (עירובין עא, ב) דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, גמרא: בעל הבית היה שותף לשכניו ואמרו או מערבין או משתתפין, דסומכים על עירוב במקום שיתוף. וסבר לה רבה כר' יוחנן דאמר נהגו העם כר' מאיר, דאלמא לכתחילה לא עבדינן כר' מאיר. ואי נמי סבר לה כמאן דאמר התם בפת כולי עלמא לא פליגי, כלומר: דסמכינן אחדא בין על עירוב בין על שיתוף, ואם נפרש כן נצטרך לפרש נסמוך אשיתוף אם נשתתפו בפת. והראשון נראה עיקר, [דאי] כפירוש זה השני היאך אמר סתם נסמוך אשיתוף דפת, פעמים דאין רגילות בפת לשתף מבואות דהא שמעינן דעיקר שיתוף מבואות היה יין, וכמו ששנינו (לקמן עירובין עא, א) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין, ואמרינן לקמן (עירובין עא, ב) מערבין בחצירות בפת ומשתתפין במבוי ביין. וכ"נ בהרבה מקומות.

ישראל יותר מבית סאתים כו׳. פרש״י ז״ל עד בי׳ סאתי׳ כיון דשרי לטלטוליה בכלה מסלק עצמו מפתחו שבמבוי ואינו אוסר עליה דאע״ג דב״ה לא השיב לגבי עכו״מז הא לא חשיב לגבי ישראל שאין לו בשבת הוצאת משאות וסגי ליה בהכין אבל כשהוא יותר מב״ס כיון שאסור הוא לטלטל בו אלא בד׳ אמות דמיירי בשלא הוקף לדירה שדינו ככרמלית לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי ע״כ תורף דבריו ז״ל ונראה מדבריו שאם הוקף לדירה אפי׳ יותר מב״ס אינו אוסר דכיון דמותר לו להשתמש בכלו כל דרווח טפי מעלי אבל בתו׳ פי׳ שלא התירו ב״ס אלא בשלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה לעולם הוא אסור דה״ל כחצר דאטו אם יש לכ״א חצר לפני ביתו מאידך גיסא ה״א נמי דלא אסרי על המבוי הא ודאי ליתא דבהא לא איירי כלל ולא נקט אלא קרפף דהוי כעין מבוי וכיון שיש לו אויר כיוצא במבוי מסתלק ממנו ונראין דבריהם. וכן נ״ל שלא התירו אפילו בשיש לו קרפף אלא בקרפף דומיא דבקעה שהוא פתוח למקום אחר דאלו בשאין לו פתח אלא כלפי ביתו היאך יסתלק מן המבוי והרי אינו יכול לצאת לשוק ולעשות צרכיו חוץ לביתו אלא בדרך מבוי הא ודאי לא מסתברא וכתב הראב״ד ז״ל שלא חלקו בין עכו״מז לישראל אלא בין בית סאתים ליותר מב״ס אלא בפתח של ד׳ על ד׳ שאינו ראוי לצאת ולבא בו אלא ע״י הדחק אבל בפתח גדול בין בקרפף בין בבקעה בין בבי׳ סאתים בין ביותר מב״ס בין בעכו״מז בין בישראל אינו אוסר במבוי דה״ל כשתי חצרות פתוחות זו לזו ע״כ ואין הנדון דומה לראיה כלל דשאני התם שאין לשתי חצרות דריסת הרגל זו על זו כלל מה שאין כן בזו שיש לו דריסת רגל על המבוי אדרבה יותר זה דומה לחצר שהיא פתוחה לשתי מבואות ורגילה בשתיהן שהיא אוסרת על שתיהן ומיהו בעיקר הדין אפשר היה לומר דכיון שפתח לו פתח גדול לבקעה זו או לקרפף דמיחדי ליה גלי אדעתיה דבהא ניח׳ ליה טפי וסלק רשותו מכאן ועשה הפתח ההוא ברגיל ואידך בשאינו רגיל. ומיהו עדיין הדין הזה צריך לראיה דאי משום דנקט ש״ס ד׳ על ד׳ אינו אלא משום דבפחות מכאן לא חשיב לא פתח ולא חלון וכמאן דליתיה דמי ובענין משנתינו דחלון שבין שתי חצרות דנקט ד׳ על ד׳ וה״ה ליתר מכאן כדמוכח בפרק פסין ובלבד כל שרואה ממנו תוך מחיצות כדכתי׳ התם בס״ד:

ה״ג אמר רבא כל דלא ידע לתרוצי הא מתניית׳ תיובת׳ מותיב לר׳ יוחנן ה״ק הא בתוכו מטלטלין ול״ג לעולם ארישא וה״ק כו׳ דא״כ מאי האי דהדר. רב אשי אמר לעולם ארישא אלא ודאי ל״ג ליה ומשום דלהאי תירוצא לא מפרשי׳ עד כמה דקאי ארישא גופיה אלא אדיוקא דרישא דלא אתפרש במתנייתא מ״ה לא פריש רבא לומר ארישא אלא סתם דבריו ואמר דה״ק אבל רב אשי דאוקמיה ארישא ממש לה״ק לעולם ארישא כלומר לעולם אגופא דרישא ממש. והם אמרו והם אמרו. פי׳ דאסור טלטול ביותר מב״ס שלא הוקף לדירה אינו אלא מדרבנן וכן מה שאסור להכניס ולהוציא מן הים שהוא כרמלית לרשות היחיד אינו אלא מדבריהם ולפי׳ כל קרפף שהוא יות׳ מב״ס אע״פ שהוא רשות הרבים גמורה אם הוא סמוך לים לא רצו לגזור בו אלא גזירה שיהא אסור לטלטל בכלו כדין כרמלית אבל לא אסרו שלא להוציא ולהכניס ממנו לים שהוא כרמלית ופרישנא טעמא כי לפי׳ הקלו בדברים אלו משום דאי אסרת להו אמרי רשות היחיד גמורה הוא ואתו לטלטל בכולו. ואמרי׳ ומ״ש כלומר למה העמידו דבריהם בו לענין אסור שבתוכו ולא העמידו דבריהם לענין הוצאה והכנסה דממנו ליה ולא אמרו בהפך. ומהדרי׳ דתוכו שכיח ומתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח ומילתא דשכיח גזרו ומילתא דלא שכיח לא גזרו. ולכאורה היה נראה שלא אמרו כן אלא דוקא בסמוך לים דהא לא שכיח שיהא קרפף יות׳ מב״ס סמוך לים וכי שכיח נמי בעיתא תשמישתיה להוציא ולהכניס מזו לזו אבל כשהו׳ סמוך לכרמלי׳ בעלמא הא ודאי שכיח ואסור להוציא ולהכניס מזו לזה וכן נר׳ דעת הראב״ד ז״ל אבל בתוס׳ כתבו בשם ר״ת ז״ל דה״ה לכל קרפף יותר מב״ס שלא הוקף לדירה הסמוך לבקעה או לכרמלית דעלמא דבההוא נמי איכא טעמא דלא לימרו רשות היחיד גמורה היא ואתו לטלטולי בכוליה ומכאן התיר ר״ת ז״ל בגנה יותר מב״ס שלא הוקפה לדירה והוא פתיחה לכרמלית להטמין המפתח בתיך הגנה אע״פ שעומד מבחוץ או לתת אותה מתוכה לחוץ ואע״פ שבברייתא הזכירו התירו סלע הסמוך לים ה״ה בקרפף הסמוך לבקעה דמ״ל סלע הסמוך לים או קרפף הסמוך לבקעה בדידהו נמי איכ׳ למגז׳ דילמא אתו לימא רשות היחיד גמורה ויותר ראוי לומר כן בקרפף. ולזה הסכים מורינו הרב ז״ל. וגם מורי הרשב״א שיחיה. אבל הראב״ד ז״ל סובר כלשון הראשון:

ההוא ינוקא. פי׳ קודם המילה וקי״ל משום דמכשירי מילה אינם דוחין את השבת הא אלו לשפרו אחר המילה מצוה היא לו ומחמין לו ע״י גדולי ישראל. והזריז הרי זה משובח וכדאי׳ בפ׳ מילה במס׳ שבת: נסמוך אשתוף דמבוי דתנן במתני׳ אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן וכתבו עליו בתוס׳ כי לא היה לו להביא מאותה משנה דהא לקמן בש״ס מוקמי לה כר׳ מאיר דבעי עירב ובעי עירוב ובעי שתוף וה״ק אם נשתתפו נמי מותרין כאן וכאן אבל היה לו להבי׳ הברייתא דקתני בהדיא וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. ויש שפירש דרבא לדברי הכל אמר לה וכמ״ד לקמן דכל היכא דנשתתפו בפת דכ״ע לא פליגי דסגי לן או בשתוף או בעירוב ואין זה מחוור דהא סתם שתוף כן הוא כדאי׳ לקמן בפרקין ומהיכן ידע רבא דנשתתפו בפת עד דילמא בהדיה נסמוך אשתוף:

ליתו ליה מגו ביתאי פרש״י ז״ל מביתו של רבא והתינוק היה בבית של אותו חצר והקשו עליו בתוס׳ דא״כ למה לי למדחי אמירה עכו״מז שבות יבטל רשותו לפי׳ פירשו כי בחצר אחרת היה וס״ל שאין ביטול רשות מחצר לחצר וכן פירשו הגאוני׳ ז״ל.

דתנא הזאה שבות ואמירה עכו״מז שבות. פי׳ אביי הוא דמדמי לה דהא דתניא הזא׳ שבות כדאי׳ בפסח שני וה״ה דאמיר׳ עכו״מז שבות כדאי׳ בכמה דוכתי וכי הא דאשכחן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והעמידו בה חכמים דבריהם אפי׳ במקום כרת ה״נ אית לן למימ׳ דאמירה לעכומ״ז שהי׳ שבו׳ אינה דוחה את השב׳ אפי׳ במקום מילה שיש בה כרת:

זה שחלקנו בקרפף בין יתר מבית סאתים לסאתים בין בעכו״ם בין בישראל גדולי המפרשי׳ כתבו דוקא בשאין שם פתח גמור אלא חלון בארבעה על ארבעה שאינו ראוי ליכנס ולצאת בו אלא על ידי הדחק אבל אם היה שם פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יתר מבית סאתים בין בעכו״ם בין בישראל אינו אוסר במבוי שזהו כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאין אוסרות זו על זו. וגדולי הדור חלוקים עליהם בזו שאם כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה וארבעה על ארבעה בכל מקום נדון כפתח וזהו שיעור פתח למטה ר״ל שכל שהוא פחות מכן אינו פתח והילכך אף בפתח גדול אוסר על הדרכים שהזכרנו. ואעפ״י שבשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים אמרו שאין אוסרות זו על זו דוקא בשאין דרכה של זו מצויה או רגילה על זו הא כל שרגלה של זו מצוי בזו אוסרות זו על זו כחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו אוסרת על זו ועל זו:

בית סאתים זה שביארנו שבישראל אינו אוסר חכמי התוספות כתבו דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הרי הוא לו כחצר וכבית ואוסר על המבוי הא לא אמרו בזו דין קרפף אלא קרפף העומד לאויר. וגדולי הרבנים פרשו בה הפך הדברים שיתר מבית סאתים שאוסר בישראל דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הואיל ומותר להשתמש בכלו אינו אוסר שכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי בודאי סתם יציאתו וביאתו נוחה לו דרך שם וכלל הדברים שכל שאמרנו עליו שהוא אוסר ברגיל לשם הא אם אינו רגיל בין בעכו״ם בין בישראל אינו אוסר:

עכו״ם שהיה דר במבוי והיו לו שני פתחים אחד במבוי זה ואחד למבוי זה קצת חכמי הדור מודים בו שדנין אותו אחר הפתח שאנו רואים שהוא משתמש בה יותר ואם האחד פתוח לשכונה שעכו״ם שבה מרובים יותר מן האחר דנין אותו אחר שכונת עכו״ם שכמותו. סתם הדברים כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו. וישראל שיש לו שני פתחי׳ אחד במבוי ואחד בבקעה במקום המוקף והוא בית סאתים סתם הדברים שבזו נוח לו שהיא מותרת לו בלא שום הכשר ואם יותר מבית סאתים בודאי בזו של מבוי נוח לו שאפשר להכשירה וכן כל כיוצא בענינים אלו:

זה שכתבנו בקרפף בית סאתים שמותר להכניס מחצרו לתוכו אל תטעה לומר כן בהוצאה מביתו לתוכו אלא אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לקרפף או מקרפף לביתו ולא התירו טלטול לקרפף אלא לכלים ששבתו בתוכו או בגגו או בחצרו שהכל רשות אחת אבל כלים ששבתו בבית לא אפי׳ היה בית וקרפף הכל לאחד ואין צריך לומר בבית לזה וקרפף לזה. ויש חולקין בבית וקרפף לאחד וכבר הארכנו בענין זה בפרק פסין:

כבר ביארנו שאסור לאדם להוציא מן הקרפף לרשות הרבים אעפ״י שהוא יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שמן התורה אפי׳ היה כור או כורים רשות היחיד הוא והזורק לתוכו חייב וכן היה בדין להתיר טלטול בכלה שמחיצה היא אעפ״י שמחוסרת דיורין וחכמים הוא שגזרו שלא לטלטל בכלה הואיל והיא יתר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה עשאוה ככרמלית להחמיר ולאסור טלטול בתוכה. אחר שעשאוה ככרמלית אסור להוציא גם כן מקרפף לרשות היחיד ומרשות היחיד לקרפף וכבר כתבנוה בפרק שני. וכן אמרו כאן סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין מתוכו לים ולא מן הים לתוכו שהרי סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד הוא והים כרמלית. הא טלטול מקרפף לכרמלית פעמים מותר [ופעמים] אסור. ואף במקום הראוי להתיר נחלקו בו המפרשי׳ אם דוקא בסמוך לים אם אף בסמוך ליבשה והדבר תלוי במה שבא על השמועה שהזכרנו ר״ל קרפף שלא הוקף לדירה ליתר מבית סאתים שהזורק לתוכו חייב שהקשו עליה ממה שאמרו סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לטלטל מתוכו לים פחות מכן ר״ל שאינו גבוה עשרה שהוא בדין כרמלית מטלטלין ממנו לים שהם כרמלית וכרמלית הוא ומוציאין ומכניסין מזה לזה מיהא בתוך ארבע אמות ועד כמה רחב הסלע עד בית סאתים. ושאלו בה אהיא כלומר במה התירו עד בית סאתים לבד אילימא אסיפא ר״ל בשאינו גבוה עשרה שהוא כרמלית ומה ענין שלא להתיר אף ביתר מבית סאתים והלא מכל מקום כרמלית וכרמלית הוא. אלא לאו ארישא ר״ל בשגבוה עשרה שהוא רשות היחיד ולמד שכל שהוא יתר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה בטלה רשות היחיד ממנו והרי הוא כרמלית ואף מדברי סופרים להתיר הטלטול ממנו לכרמלית בתוך ארבע אמות ואם כן היאך אתה דנו כרשות היחיד גמורה לחייב הזורק לתוכו. ותירץ בה רבא שלא התירו בה ביתר מבית סאתים לטלטל ממנה לכרמלית אלא שהשמועה חסרה וענינה אין מטלטלין מתוכה לים שהרי רשות היחיד היא הא בתוכו מטלטלין בכלו כדין רשות היחיד ועד כמה עד בית סאתים ומבית סאתים ולמעלה אין מטלטלין בכלו. ואעפ״י שמכל מקום זו הלכה היא תירצה רב אשי כדעת המקשה לדונה ככרמלית להתיר טלטול ממנה לכרמלית ואעפ״י [כן] הזורק לתוכו חייב כדין תורה והם אמרו והם אמרו הם אמרו קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אעפ״י שמן התורה רשות היחיד הוא והיה ראוי לטלטל בכלו גזרו בו שלא יטלטלו בתוכו אלא בארבע אמות להחמיר שמא יטעו לומר מותר לעשות כן ברשות הרבים והם הם בעצמם הוא שהחמירו ואסרו טלטול מכרמלית לרשות היחיד שלא יבאו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והקלו בגזרה זו השניה שלא לאסור הוצאה מכרמלית לרשות היחיד ולא בבית סאתים שמתוך שהוא מותר לטלטל בכלו אסרוהו שלא לטלטל מתוכו לים או לכרמלית אחר הא כל שיש בו יתר מבית סאתים שכבר אסרו עליו לטלטל בכלו לא העמידו בה גזרתם שלא להוציא ממנו לכרמלית הסמוכה לו שאם יחמירו עליו בכך יבאו לחשוב שרשות היחיד הוא ויטלטלו בכלו. והקשו ומה ראית להקל בגזרת הוצאה ממנו לכרמלית ולהחמיר בגזרת טלטול לתוכו ותירץ בו טלטול בתוכו שכיח. טלטול ממנו לכרמלית לא שכיח שאם לטיול הוא צריך דיו בקרפפו וכן הלכה. ולמדת שכל קרפף היתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם הוא סמוך לכרמלית מותר להוציא ממנו לתוכו הא בשל בית סאתים אסור ואף ביתר מבית סאתים שהתרנו גדולי המפרשי׳ חולקי׳ לומר דוקא בסמוך לכרמלית של ים והם מפרשי׳ לא שכיח בטלטול כרמלית מן היבשה לים משום דבעיתא תשמישתה אבל סמוך לכרמלית אחר שביבשה לא ואף גדולי המחברי׳ נסכמים בה. ומכל מקום רבני צרפת התירו אף בכרמלית של יבשה הואיל ועיקר הקולא לא היתה אלא להחמיר לאסור טלטול בכלה הרי אף בסמוך לכרמלית שביבשה ראוי לומר כן. ומכאן התירו גדולים שבהם בגנה או פרדס יתר מבית סאתים שאין הקפו לדירה לטלטל מתוכה לחוץ ומחוצה לה לתוכה בתוך ארבע אמות כל שאין עוברת לפניה רשות הרבים גמורה כגון סרטיא פלטיא והתירו להצניע המפתח בתוך הגנה תוך ארבע אמות אעפ״י שעומד בחוץ ונותן בתוך הגנה או שמוציאה מתוכה לחוץ לפתוח הדלת:

קצת מפרשי׳ למדו מסוגיא זו באלו שמפרשי׳ מן היבשה לים וצריכים לנקות עצמם ואין להם מקום לפנות אלא מן הספינה לים מעל גבי המשוטות שאם אותו מקום אינו גבוה מן המים עשרה טפחי׳ אעפ״י שרחב ארבעה מותר שהרי טלטולו מכרמלית לכרמלית ואעפ״י שכשהיתה הספינה ביבשה היה אותו מקום המשוטות למעלה מעשרה והיה לנו לדונו כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד השתא מיהא הואיל ואינו גבוה מעל המים עשרה הרי הוא כאויר כרמלית שהוא ככרמלית ואעפ״י שהספינה מתוכה נקראת רשות היחיד הואיל ועמוקה עשרה אעפ״י שאינה גבוהה מן המים עשרה וכמו שאמרו על זו עמוקה עשרה אינה גבוהה מעל המים עשרה אין מטלטלין מתוכה לים בזו שאני הואיל ועמוקה מתוכה עשרה כדין בור בכרמלית העמוק עשרה או בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרשות היחיד הא ממקום המשוטות כל שאינו גבוה על המים עשרה כרמלית הוא וכל שכן אם אינו רחב ארבעה שהוא מקום פטור הא בגבוה עשרה ורחב ארבעה אין לו תקנה לנקות עצמו מן הנקב לים אלא אם כן עושה לו מחיצה עשרה אלא שיש מתירין אם אין לו מקום אחר משום כבוד הבריות ושלא לחלל שום קרן זוית שבספינה שלא יתגנה על הבריות שהרי התירו ביוצא חוץ לתחום כמו שביארנו בפרק רביעי. ולהשתין מן הספינה לים אסור שהרי מרשות היחיד לכרמלית הוא אבל אם משתין בדפני הספינה ומים שותתין ויורדים לים מותר שכחו בכרמלית לא גזרו:

כבר ביארנו במקומו שכל חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ושהקטן אחר מילתו כל שלשה ימים סכנה היא ומחמין לו מים בשבת וכל שכן שמביאין לו בלא עירוב אם כן מה שנאמר בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה פירושו בחמין שהוחמו לו מערב שבת להרחיצו בהם בשבת קודם המילה וכשנשפכו הורה רבה שהיה דר בבית אחר בתוך אותה חצר להביא מים חמין טמונים שהיו לו בביתו וכשהודיעוהו שלא עירבו בחצר הורה שיסמכו על שתוף שבמבוי ולמדנו מכאן שאעפ״י שהלכה כר׳ מאיר שלא לסמוך על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב כמו שיתבאר הואיל ואין הטעם אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות במקום מצוה כגון מילה בזמנה הקלו ויש מפרשי׳ אותה לאחר מילתו ולאחר שלשה ומשום צערא דינוקא אעפ״י שאין בו סכנה. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שבמקום מצוה היה. ויש מפרשי׳ ששתי חצרות ופתח אחד ביניהם היו והיה רבה סבור שעירבו שתי חצרות דרך הפתח וכשהודיעוהו שלא עירבו היה סבור ששתפו דרך המבוי ובחצרו של רבה לא היו דיורין אלא הוא וחצרו של קטן יחיד היה ולא היו צריכים לעירובי חצרות. ומכל מקום נראין הדברים כדעת ראשון שאף במקום צורך עירוב סומכין על השתוף בדבר מצוה ואף אחר כך הודיעוהו שלא נשתתפו במבוי והורה שיביאום על ידי ארמאי ושמא תאמר יבטלו כלם רשותם לבעל הבית שהתינוק שם אפשר שהיה באותה חצר בעל הבית שלא מצאוהו באותה שעה והוצרכו להביאם ע״י ארמאי והיה אחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב עד שמנעוהו ממה שאמרו כל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן כלומר שכל שהורה הרב לקולא ואחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב באיסור תורה שומעין לו וישיב עד שלא נעשה מעשה ובדברי סופרים עושין תחלה ואחר כך דנין. ומכל מקום אחר מעשה חקרו הדבר היאך התירו שבות אף במקום מצוה שהרי הזאה לטמא אינה אסורה אלא משום שבות ואינו דוחה שבת אף במקום מצוה כגון לשחוט את פסחו כמו שיתבאר בפסחים והשיבו דבריהם בנסח זה. ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר ליה לעכו״ם זיל אחים ליה. כך היא הגירסא הנכונה. ויש מי שאין גורסין בה דהא מר לא אמ׳ ליה לעכו״ם זיל אחים. ומפרשי׳ שהדברים חוזרים להזאה לאמר שהזאה יש בה מעשה על ידי ישראל אמירה לעכו״ם אין בה מעשה על ידי ישראל. עד שפוסקים מכאן שאפי׳ יש בה מעשה על ידי עכו״ם מותר לדבר מצוה ואם נגנב האיזמל מביאין אותו על ידי עכו״ם אפי׳ ברשות הרבים ואם נפגם מתקנין אותו על ידו וכן כתבוה קצת גאונים ובעל הלכות בכללם אלא שאין הדברים נראין. וודאי אף במקום מצוה אסור לומר לעכו״ם לעשות מלאכה שאלו עשאה הוא חייב. ובסוגיא זו אנו גורסין דהא מר וכו׳ ואין הדברים חוזרין להזאה אלא לגוף המעשה שבכאן שלא אמר לו אלא להביא דרך המבוי שאין כאן אלא שבות דשבות שאפי׳ עשאו ישראל אין כאן חיוב תורה וכן שאף מעשה אין כאן דהא לא אמ׳ זיל אחים לי׳ שזה ודאי היה אסור ואלו היה כן היה לך להקשות מהזאה שאסרנוה לישראל הואיל ויש בה מעשה ולמדנו מגירסא זו ששבות שיש בו מעשה של איסור תורה אסור לומר לעכו״ם לעשותו ואעפ״י שבלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו על ידי עכו״ם אפי׳ בשבת משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה. וקצת חכמי הדור מתרצין בה שבדבר שמן הסתם אין ישראל בקי בה (כגון כתיבת אונו) עושין אותו לדבר מצוה על ידי עכו״ם אף על ידי מעשה כגון כתיבת אונו שמן הסתם אין ישראל בקי בה ואין לגזור בה שמא יעשה ישראל אבל במלאכות שאפשר לעשותו על ידי ישראל החמירו אלא אם כן בדבר הנעשה כלאחר יד ואינו נראה כמלאכה כגון צנור שעלו בו קשקשים שממעכן ברגלו ובענין מת התירו לו לטלטלו בידים בכרמלית משום כבוד הבריות ובחולה שאין בו סכנה התירו לו כל שבות על ידי עכו״ם אף באיסור תורה ואף על ידי מעשה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבת פרק מילה:

ההיא ינוקא דאשתפיך חמימי' כו'. פירש המורה שהיו רוצי' למולו והוחמו לו חמים מבערב ונשפכו היום ויפה פירש דדווקא מפני שעדיין לא מל ואין התינוק מסוכן היא דלא דחינן מקמי' אפילו שבות דרבנן אבל אי אשתפיך בתר דאימהיל מחמין לו אפילו ע"י ישראל מפני שהוא מסוכן ועיין מה שביארתי והקשתי ותירצתי בזה בפ' ר"א בה' מרחיצין את הקטן ולא שני לך בין שבות דאי' ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה עיין מה שכתבתי בשבת בפ' שואל במהדורא בתרא ועיין מה שכתבתי בתשובת:

בד"ה ומ"ט דלמא כו' שהרי כל עיקר גזרה זו שלא יבא לטלטל כו' עכ"ל אע"ג דבעי נמי טעמא דלא שכיח משום קושיא דמאי שנא והכא בגינה תקשי מאי שנא אית לן למימר דלא פלוג רבנן וכיון דבהך דשמעתין אית לן למיזל בתר הך גזירה שלא יבא לטלטל בכולו ומשום דלא שכיח מתוכו לים ה"נ אית לן למיזל בתר הך גזירה גם בגינה אע"ג דשכיחא ודו"ק:

בא"ד ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפ"ק דשבת כו' ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית כו' משכחת להו חמשה עכ"ל כצ"ל וצ"ל דרבא דמוקי לה אדיוקא אתוכו קאי אבל מתוכו לים אסור לטלטל אף ביתר מבית סאתים לא ידע הך ברייתא דפ"ק דשבת דחשיב רק ד' רשויות ולא חשיב חמשה רשויות ודו"ק:

גמ' דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן כו' הוה אמר לן בדאורייתא כו' אמר ליה דתניא הזאה כו' כצ"ל. ונ"ב כך גירסת הרי"ף בכל המקומות וגירסת הרא"ש מכדי הזאה כו' וגירסת הרי"ף עיקר בעיני. דש"י בד"ה והם אמרו כו' לא גזר מאי טעמא כו' הד"א:

בד"ה בדאורייתא כו' דברי תורה אבל כו' הד"א:

תוס' בד"ה וישראל כו' במקום אויר של מבוי כו'. נ"ב פי' אינו חשוב כמותו וא"כ אוירא דמבוי ניחא ליה וק"ל:

גמרא אמר [ליה דתניא] הזאה שבות כו'. זהו הגהת רש"ל ע"פ גי' הרי"ף שנראית לו עקרית ולדעתי יותר נכונה הגי' הישנה וכ"ה ברא"ש:

רש"י ד"ה מתוכו לים לא שכיח. ול"ג רבנן במילתא דל"ש. אינו מדויק דהא משמע בגמרא דלולי דחיישי דלמא אתי לטלטולי בכולי הוי גזרי ביה:

בא"ד ואע"ג דבשאר רה"י כו' הנהו שכיחן כו'. לכאורה כך הל"ל הנהו ל"ל למיגזר דילמא אתי לטלטל בכוליה דבאמת שרי ואין לומר דאתי לאפוקי מהיתר דר"ת שבתוס' דמסיום דבריו למ"כ:

רש"י ד"ה בדאורייתא. אבל בדרבנן כגון ע"ח. לכאורה הל"ל כגון אמירה לעו"ג. ואולי משום דאזיל בשיטת הרי"ף דאפי' ע"י עו"ג לא שרי אלא איסור דרבנן וכדמשמע מדבריו בההוא ינוקא דלקמן דפי' נחים ליה עו"ג אגב אימיה:

גמ' נימרו ליה לנכרי. עי' לעיל דף סד ע"א תוס' ד"ה א"כ:

בדרבנן עבדינן מעשה והדר אותבינן תיובתא לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותובי וכו'. הקשה הרב מהר"ר שלמה אבואלעפייא זלה"ה ממ"ש בר"ה דף כ"ט ריש פ' יום טוב ת"ר פעם אחת חל ר"ה להיות בשבת א"ל ריב"ז לבני בתירא נתקע אמר להם נדון א"ל נתקע ואח"ך נדון לאחר שתקעו א"ל נדון א"ל כבר נשמע' קרן ביבנ' ואין משיבין לאחר מעשה והרי אמרינן הכא דאחר מעשה מותבינן וראיתי בס' טורי אבן בשיטתו לר"ה שם שכתב וז"ל א"ל נתקע ואח"כ נדון נ"ל דה"ט משום דאמרו פ"ו דערובין בדרבנן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא עכ"ל. ולא העיר הרב בסתירת הסוגיות כדקשיתיה להרב מהר"ש אבואלעפיא דהכא אמרו מותבינן והתם אריב"ז אין משיבין לאחר מעשה ויראה משום דהוה פשיטא ליה דמעיקרא קושיא ליתא דיש לחלק דדוקא בעובדא דהכא דאינו מפורסם שנכרי הביא החמין מותבינן וכל כי האי גוונא דאף אי הדר ביה מאריה דשמעתא אין הדבר מפורסם ואינו גנאי כל כך משא"כ התם דאוושא מילתא דנשמעה קרן ביבנה ונתפרסם הדבר מאד ובכה"ג יש גנאי גדול לכך אין משיבין. אבל יש להרגיש דאיך אמר ריב"ז נתקע ואח"כ נדון והוא סבר דאין לדון דיהיה גנאי גדול ואפשר דכונתו לדידכו שאתם רוצים לדון נתקע ואח"כ נדון כיון דהוי דרבנן ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן ולאחר שתקעו גילה דעתו דהכא שאני דנשמעה קרן:
שוב ראיתי להרב הגדול מהר"ם ן' חביב בשיטתו שם בר"ה דאיהו מותיב לה ואיהו מפרק לה שפיר דהכא בסוגיין המותיב סבר דשפיר קמותיב ותיובתא ודאית היא אצלו ומשו"ה אחר מעשה מותבינן וכן בכל כיוצא בזה. משא"כ התם דבני בתירא יספו"ק עלימו ספקא בעלמא אי גזור גם על ב"ד דיבנה ורצו לדון בדבר זה ובכי הא אמר ריב"ז אין משיבין אחר מעשה זהו תורף דבריו והוא חילוק ברור ועמ"ש הרדב"ז בראשונות סי' י"ט והרב אש דת פ' שופטים:

אפי' פתוח לקרפף. ניחא ליה ביה טפי דאיכא אוירא טפי ממבוי ואינו אוסר על בני מבוי: נכרי בית סאתים אוסר. אם היה לו פתח לקרפף בית סאתים ופתח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי דאוירא דקרפף לא נפיש אבל אם יותר מבית סאתים נפיש אוירא ובההיא ניחא ליה ואינו אוסר: ישראל. שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי ושכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים הוא שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע''ג דלגבי נכרי חשיב זוטרא לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאת משואות יתירין וסגי בהכי ונפיש אוירא ממבוי אבל יותר מבית סאתים דכרמלית הוא כגון שלא הוקף לדירה כיון דאסיר ליה לאישתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי: פתוח לקרפף מהו. אנכרי קאי ואמילתיה דרב יהודה: הזורק לתוכו. מרה''ר: חייב. חטאת ואע''ג דלענין איסור טלטול שויוה רבנן כרמלית שאסרו לטלטל בתוכו אלא בד' מדאורייתא רה''י גמורה היא דמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין ומש''ה אסרי רבנן לטלטולי: ים. כרמלית הוא: אין מטלטלין לא מתוכו לים. אפילו בד' אמות משום דכל גבוה עשרה ורוחב ד' הוי רה''י: פחות מכאן. שאינו גבוה עשרה כרמלית היא כים ומטלטלין מזה לזה תוך ד' אמות: עד כמה. יהא רחב סלע: עד בית סאתים. אבל טפי לא ולקמיה מפרש אהייא קאי: אי נימא אסיפא. אפחות מעשרה תרוייהו כרמלית נינהו לא שנא רחב ולא שנא קצר: הא יותר מבית סאתים. בטל תורת רה''י מיניה והוי כרמלית אפי' לקולא ואף על גב דגבוה עשרה: לעולם ארישא. ולאו אמתוכו לים קאי אלא אדיוקא קאי והכי קא דייק הא בתוכו מטלטלין דהא רה''י היא עד כמה עד בית סאתים אבל טפי לא דשויוה רבנן ככרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברה''ר מיהו לענין מתוכו לים רה''י היא: רב אשי אמר לעולם ארישא. ולאו אדיוקא קאי ואפי' לענין מתוכו לים נמי כרמלית שויוה ושרי מיהו לר' יוחנן לא תיקשי דודאי לענין חיובא מדאורייתא רה''י היא ומאי טעמא שרו רבנן לטלטולי מניה לכרמלית משום דאיסור טלטול מרשות היחיד לכרמלית מדרבנן הוא דהם אמרו זאת והם אמרו עוד איסור אחר וראו שאין שניהם עומדים כאן וביטלו זה מפני זה וכדמפרש: הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו. דשויוה כרמלית לענין טלטול משום דמיחלף ברה''ר ומיהו אסור לטלטל מרה''ר לתוכו ומתוכו לרה''ר כדר' יוחנן דמדאורייתא רה''י היא: והם אמרו אין מטלטלין מרה''י לכרמלית. משום דלא ליתי לטלטולי מרה''י לרה''ר ובהאי רה''י שהיא ביותר מבית סאתים לא גזור מאי טעמא בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה כי אסרינן ליה לטלטולי מיניה לכרמלית לא אתיא מיניה חורבה אבל טפי מבית סאתים אי אסרת מתוכו לים תוך ד' אמות אתי למימר רה''י גמורה היא אפי' מדרבנן ומטלטלי בכולה ומיעקרא אידך תקנתא דרבנן ובטלו הא מקמי הא: ומאי שנא. דאלים הך תקנתא טפי מהך השתא נמי קא מטלטלי מרשות היחיד לכרמלית: תוכו שכיח. וכי שרי ליה לטלטולי בגווה חזו ליה עלמא ומיחלף ברה''ר: מתוכו לים לא שכיח. ולא גזרו רבנן במלתא דלא שכיחא ואע''ג דבשאר רה''י לכרמלית גזור רבנן הנהו שכיחן אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח: דאישתפך חמימיה. שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום: מגו ביתאי. מביתיה דרבה והתינוק היה בבית אחר באותה חצר: נסמוך אשיתוף. דמבוי דתנן (לקמן עג.) במתני' אם נשתתפו במבוי מותר כאן וכאן במבוי ובחצירות אף על פי שלא עירבו: בדאורייתא מותבינן תיובתא. באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב. ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות שבקינן לחכם לעשות כהוראתו: והדר מותבינן. ליה ללמוד אם יפה הורה: הזאה. על הטמא אינה אסורה בשבת אלא משום שבות:

וישראל בית סאתים אינו אוסר כו'. אומר ר''י דאם הוקף לדירה אפי' בית סאתים אוסר דכיון שהוקף לדירה הוה כביתו ואינו עומד במקום אויר של מבוי ואוסר עדיין פתח הפתוח למבוי ובקונט' לא פירש כן דאדרבה פירש יותר מבית סאתים דוקא כשלא הוקף לדירה אבל הוקף לדירה אינו אוסר: ומאי טעמא דלמא אמרי רה''י גמורה היא. מכאן התיר ר''ת בגינה אחת יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ הואיל ולא היתה רה''ר גמורה כגון סרטיא ופלטיא עוברת לפניה והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע''פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או ליטול מתוכה לחוץ ואין לחלק בין סלע דהתם משום דלא שכיח שהרי כל עיקר גזירה זו שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפ''ק דשבת (דף ו.) ארבע רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת להו חמשה: והא לא ערבינן כו'. קודם מילה היה כדפירש בקונט' וכן משמע מדמדמה הך אמירה להזאה שהיא משום מצוה לעשות פתח אבל לאחר מילה ומשום סכנה על זה לא היה אומר והא לא ערבינן דבפקוח נפש הזריז הרי זה משובח כדאמרינן פרק בתרא דיומא (דף פד:): נסמוך אשיתוף. דמבוי פירש בקונט' דתנן במתני' אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן ולא היה לו להביא מאותה משנה דלקמן בגמ' מוקמינן לה כולה כר''מ דבעינן עירוב ובעינן שיתוף ואם נשתתפו נמי קאמר אלא היה לו להביא ראיה מהא דתניא לקמן בפירקין (דף עא:) וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ואע''ג דפסיק רב לקמן הלכה כר''מ דבעי תרתי סבר לה כר' יוחנן דאמר נהגו כר''מ אבל לכתחלה לא עבדינן כוותיה אי נמי סבר כמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי. דבחדא סגי ונסמוך אשיתוף דקאמר היינו אם נשתתפו בפת:

דף סז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד