עירובין סח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

ניתיב מר בדוכתיה. כלומר: למה העברת כליך לבית הנשים? השאר כליך במקומם, וניבטיל להו לדידהו, לבני החצר האחרת עד שיעבירו החמין לחצרם. וניהדרו אינהו - אחר שיעבירו החמין - וניבטלו ליה למר את רשותך שהיה לך בחצר, ותוכל לטלטל מביתך לחצר.

דהא אמר רב [ופליג אשמואל]: מבטלין לזה, וחוזרין ומבטלין לזה?! ^[45] אמר ליה רבא לרבינא: אנא - בהא, כשמואל סבירא לי.

דאמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין! אפילו באותה חצר. דלחצר אחרת - לשמואל - אי אפשר לבטל כלל.

ותמה ליה רבינא: וכי לאו חד טעמא הוא?!

מאי טעמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין - לאו, משום דכיון דבטליה לרשותיה שיש לו בחצר לשאר בני החצר, אסתלק ליה המבטל מהכא לגמרי.

והוה ליה מעתה כבן חצר אחרת. ולכןשוב אי אפשר לבטל לו שנית, דאין ביטול רשות מחצר לחצר.

ואם כן - דסבירא לך דאין ביטול רשות מחצר לחצר - מר נמי לא ניבטיל כלל מחצר לחצר?!

אמר ליה רבא: טעמא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, לאו משום דאין ביטול רשות מחצר לחצר.

אלא התם היינו טעמא, כי היכי דלא ליהוו מילתא דרבנן כחוכא ואיטלולא [כשחוק וליצנות]!

גופא: רב אמר: מבטלין וחוזרין ומבטלין.

ושמואל אמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

והוינן בה: לימא רב ושמואל, בפלוגתא דרבנן ורבי אליעזר קמיפלגי?

דמצינו לרבנן ורבי אליעזר דפליגי במי שביטל רשות חצירו, אם מותר להוציא מן ביתו לחצר. דרבנן סברי מביתו אסור להוציא, דרשות חצירו ביטל ורשות ביתו המיוחד לו לא ביטל. ולפיכך, אסור להוציא מביתו לחצר.

ורבי אליעזר סבירא ליה רשות ביתו נמי ביטל, ומותר להוציא מביתו לחצר. ^[46]

וסבירא לן השתא, דטעמא דשמואל דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, הוא משום דאיסתליק ליה לגמרי מהאי חצר, ואין ביטול רשות מחצר לחצר.

ולפיכך אמרינן: הני מילי לרבי אליעזר, דאיסתליק ליה לגמרי אף מרשות ביתו, הוה ליה בן חצר אחרת.

אבל לרבנן, דלא ביטל רשות ביתו, לא איסתליק לגמרי מהכא, ולא הוי כבן חצר אחרת. ^[47]

ואם כן לימא: דרב דאמר: מבטלין וחוזרין ומבטלין, כרבנן סבירא ליה דלא איסתליק לגמרי.

ושמואל דאמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כרבי אליעזר סבירא ליה, דאיסתלק לגמרי מהאי חצר? אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לרבי אליעזר.

כי עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם: המבטל רשות חצירו, רשות ביתו ביטל [לאו דוקא לשון "ביטל", אלא דרשות ביתו מתבטלת מאליה לענין עירוב חצירות וכדמפרש הגמרא ואזיל - על פי ריטב"א לעיל כו:] משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. ודירה כי האי גוונא אינה אוסרת על שאר בני החצר [ולאו משום דמסתמא ביטל רשות ביתו].

אבל לענין איסתלוקי מהיות בן חצר זו לגמרי, שלא יוכל לחזור ולקבל רשותו - מי אמר?!

ושמואל אמר לך: אנא דאמרי אפילו כרבנן.

כי עד כאן לא קאמרי רבנן התם: אלא דמאי דבטיל - דהיינו רשות חצירו - בטיל, ומאי דלא בטיל - דהיינו רשות ביתו - לא בטיל.

אבל מאי דבטיל, מיהא - דהיינו רשות חצירו - איסתלק לגמרי, וכיון דנסתלק ממנה הוי ליה כבן חצר אחרת. ^[48]

אמר רב ששת: הך פלוגתא דפליגי רב ושמואל אי מבטלין וחוזרין ומבטלין - כתנאי היא:

דתנן: מי שנתן רשותו שיש לו בחצירו או במבוי, והוציא מביתו לרשות שביטל, בין בשוגג בין במזיד, הרי זה חוזר ואוסר [אם עדיין לא החזיקו בני המבוי ברשות שביטל], שהרי חזר ולקח רשותו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

דמר רבי מאיר סבר: המבטל רשותו, לא חשיב מסולק לגמרי מרשותו, עד שנאמר דכבן חצר אחרת מיקרי. ולפיכך: מבטלין וחוזרין ומבטלין ולא מיקרי ביטול מחצר לחצר. ומהאי טעמא גופיה, אף כשהוציא וחזר ונשתמש ברשותו בשוגג, חוזרת אליו רשותו.

ומר רבי יהודה סבר: המבטל רשותו, מסולק הוא לגמרי מרשותו וכבן חצר אחרת מיקרי. ולפיכך: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. דהוי ליה כביטול מחצר לחצר. ומשום הכי סבירא ליה דאם שכח שביטל רשותו, וחזר ונשתמש בה אין חוזרת אליו רשותו [נתבאר על פי ריטב"א בהבנת רש"י].

ודחינן: אמר רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא: לא בהכי פליגי.

אלא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, דאיסתלק ליה לגמרי, ובדין הוא שלא היה עליו לאסור בשוגג.

והכא, בקנסו גזרו [תוספות] שוגג אטו מזיד קא מיפלגי.

מר סבר: קנסו שוגג אטו מזיד.

ומר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.

רב אשי אמר: רב ושמואל - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי. וכדבעינן למימר לעיל. ^[49]

שנינו במשנה: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי [והחזיקו בו] עד שלא יוציא [הצדוקי כליו אחר שיבטל] ויאסר עליכם:

ותמהינן: צדוקי - מאן דכר שמיה?!

וכי תנא קמא אמר שצריך לשכור מהצדוקי, עד שצריך רבן גמליאל ללמדנו ממעשה שהיה שהצדוקי יכול לבטל?!

ומשנינן: חסורי מיחסרא במשנה והכי קתני בה:

צדוקי הרי הוא כנכרי ואינו יכול לבטל אלא להשכיר רשותו.

ורבן גמליאל אומר: צדוקי אינו כנכרי, ויכול לבטל רשות.

ואמר רבן גמליאל להוכיח כדבריו:

מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי, והחזיקו במבוי משקידש היום, עד שלא יוציא הצדוקי את כליו לאחר שביטל, ויאסר עליכם.

אלמא, בביטול דצדוקי סגי, דאם לא כן אין יכול לחזור בו בהוצאת כלים למבוי! והתניא, גם כן, דפליגי רבנן וסבירא להו דאף צדוקי צריך להשכיר רשותו:

דתניא: הדר עם נכרי, צדוקי ובייתוסי [צדוקי ובייתוסי תלמידי אנטיגנוס איש סוכו, כפרו בדברי חכמים, והנוהים אחריהם נקראו צדוקים ובייתוסים - אבות דרבי נתן פ"ה, ורשב"ם בבא בתרא דף קטו ב] - הרי אלו אוסרין עליו עד שישכירו רשותן - דברי חכמים.

וחסורי מחסרא ברייתא: רבן גמליאל אומר: צדוקי ובייתוסי אינן אוסרין [תוספות].

ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל [ראה מהרש"א ורש"ש היכי גרסינן, ואם היינו מעשה דמתניתין] במבוי בירושלים.

ואמר להם רבן גמליאל לבניו: בני, מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והחזיקו במבוי, והכניסו [או הכניסו] מה שאתם מכניסין והחזיקו במבוי [ריטב"א], עד שלא יוציא התועב הזה את כליו, ויחזיק ברשותו שביטל, ויאסר עליכם.

שהרי רק ביטל רשותו לכם ולא השכיר לכם אותה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אף רבן גמליאל מודה שהצדוקי צריך להשכיר.

ורבן גמליאל אמר להם בלשון אחרת:

מהרו ועשו צורכיכם במבוי, עד שלא תחשך ויאסר עליכם, כיון שלא השכיר לכם רשותו, ושוב לא תוכלו לעשות צרכיכם במבוי.

אמר מר: הוציאו מה שאתם מוציאין, והכניסו מה שאתם מכניסין, כי על ידי שתוציאו או תכניסו מה שהיה אסור לכם בלא הביטול, הוי חזקה במבוי, עד שלא יוציא התועב הזה, ויאסר עליכם, דברי רבי מאיר:

ותמהינן: למימרא, דכי מפקי אינהו [שאם יוציאו תחלה] והדר מפיק איהו [הנכרי] לא אסר?! ^[50]

הערות

^[45] וביאר הריטב"א: כיון שתיכף שיביאו את החמין יכולין לחזור ולבטל רשות שנתן להם, ואין בזה שהות כל כך, ליכא למיגזר שמא יוציא, ולא היה צריך לפנות כליו.

^[46] מדברי הרשב"א בד"ה רב אשי, נראה דהשתא סבירא לן, דטעמא דרבי אליעזר משום דמסתמא נתכוין לבטל רשות ביתו.

^[47] ויתכן לפרש בדרך אחרת: לרבי אליעזר, דסבר, מסתמא מסתלק הוא אף מרשות ביתו, סבירא ליה נמי דמחצירו כוונתו להסתלק לגמרי. ולרבנן, דמרשות ביתו לא נסתלק, הוא הדין דאף מחצירו לא נסתלק לגמרי. וראה היטב ריטב"א, וברשב"א הנזכר לעיל, ובלשון הגמרא בדחייתה.

^[48] וכתבו התוספות: הוה מצי למימר נמי, דשמואל לא שייך בהאי פלוגתא כלל, דטעמיה משום חוכא ואיטלולא. וראה עוד, מה שכתבו הראשונים בזה

^[49] וכתב הרשב"א: רב אשי לא סבירא ליה הא דדחי הגמרא לעיל דטעמא דרבי אליעזר משום דבלא חצר לא דיירי אינשי. אלא כדמסקינן לעיל סוף פרק עושין פסין, דטעמא דרבי אליעזר משום דמסתמא ביטל גם רשות ביתו.

^[50] וכתבו תוספות: כן יש לדייק גם מהמשנה, שהרי אותו ענין נאמר במשנה. והא דתמהינן אברייתא, משום דקתני בהדיא "דברי רבי מאיר", ופרכינן מרבי מאיר ארבי מאיר.

ניתיב מר בדוכתיה, וניבטיל לדידהו [ישב אדוני במקומו, ויבטל רשותו להם]. וכדי שיוכל אחר כך לטלטל, וניהדרו אינהו וניבטלו ליה למר [ויחזרו הם ויבטלו לו לאדוני] לאחר הבאת המים, דהא [שהרי] אמר רב: שנים הדרים בחצר אחת, ושכחו לערב, הריהם מבטלין רשותם כל אחד לחבירו בזמן שהוא צריך להשתמש בה, וחוזרין ומבטלין אותם שביטלו עבורם אותה רשות עצמה, בזמן שהראשונים צריכים לה.

ענה לו: אנא בהא [אני בדבר זה] כשמואל סבירא לי [סבור אני] שאמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

הקשה רבינא: ולאו חד טעמא [וכי לא טעם אחד] הוא לשתי ההלכות? שהרי מאי טעמא [מה טעם] אין מבטלין וחוזרין ומבטלין — לאו [האם לא] משום שכיון דבטליה לרשותיה, אסתלק ליה מהכא [שביטל את רשותו, הרי הוא כמי שהסתלק לו מכאן] לגמרי, והוה ליה [ונהיה לו] כבן חצר אחרת, וכדעת שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואם כן מר נמי, לא נבטיל [אדוני גם כן, לא יבטל]. שאם מקבל אתה את שיטת שמואל לענין ביטול חוזר, צריך אתה לקבל שיטתו אף לענין ביטול רשות מחצר לחצר.

ענה לו רבא: לא זהו טעמו של שמואל בענין ביטול חוזר, אלא התם היינו טעמא: כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא [שם זהו הטעם: כדי שלא יהיו דברי חכמים כצחוק וליצנות] שעל ידי כך נראה שעושים כרצונם ומבטלין וחוזרים ומבטלים עד שאין לדבר כל משמעות.

א כיון שהוזכרה הלכה זו דנים בה כעת. גופא [לגוף הענין] רב אמר: מבטלין וחוזרין ומבטלין, ושמואל אמר: אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

ורוצים להציע לימא [האם נאמר] שרב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] דרבנן ור' אליעזר קא מיפלגי [הם חולקים]. שמצאנו שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בדין אנשי חצר ששכח אחד מהם לערב, ולמחר ביטל רשותו, שלדברי ר' אליעזר (לעיל עירובין כו, א—ב) ביתו אסור לו להכניס ולהוציא ולאנשי החצר מותר, וחכמים סבורים (להלן עירובין סט,ב) כי אף להם אסור.

שרב אמר כשיטת רבנן שדעתם שאף המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו ולא הסתלק לגמרי, ולכן אפשר לחזור ולבטל לו. ושמואל שאמר כר' אליעזר שהריהו כמסולק מן החצר, ולכן אי אפשר לחזור לבטל לו רשות, שהרי אינו נחשב כדר שם.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב, אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לר' אליעזר אמרתי, וכך אפשר לפרש: עד כאן לא שמענו שאמר ר' אליעזר התם [שם] שהמבטל רשות חצירו — רשות ביתו ביטל, משום שבבית בלא חצר לא דיירי אינשי [דרים אנשים], ולכן נראה שביטל הכל. אבל לענין איסתלוקי [סילוק], שיחשב כמסלק עצמו לגמרי מהחצר, ולא יוכלו לבטל אותה חזרה בשבילו, מי [האם] אמר? וייתכן שבכך יודה לשיטת רב.

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי דברי], אפילו כרבנן [כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] אלא שקבעו מאי דבטיל — בטיל, ודלא בטיל — לא בטיל [מה שבוטל — בוטל, ומה שלא בוטל — לא בוטל] אבל מאי דבטיל — מיהא איסתלק [אבל מה שביטל — בכל אופן הסתלק] לגמרי מאותו דבר. והכל מודים שהמבטל רשותו כאילו אינו מצוי עוד באותו מקום.

אמר רב אחא בר חנא אמר רב ששת: כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר] ששנינו: מי שנתן רשותו לשאר דיירי החצר, לאחר ששכח לערב מבעוד יום וביטלה להם, וחזר והוציא אחר כך, בין בשוגג ששכח שביטל ובין במזיד — אוסר שוב על כל בני החצר, שעל ידי כך הפקיע את הביטול, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם הוציא במזיד — אוסר, אם בשוגג — אינו אוסר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, ר' מאיר] סבר שכשמבטל, הריהו מסולק לגמרי מרשותו, ולכן מבטלין וחוזרין ומבטלין, וכיון שהוציא הרי זה כמבטל את ביטולו. ואילו מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר שכשמבטל, הריהו מסולק לגמרי מרשותו, ולכן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

אמר רב אחא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא: לא בענין זה נחלקו, דכולי עלמא [שכן לדעת הכל] לאחר שביטל, הריהו מסולק לגמרי, ולכן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. והכא [וכאן] בשאלה אם קנסו שוגג אטו [משום] מזיד קמיפלגי [הם נחלקו]. מר [החכם ר' מאיר] סבר: קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ומר [והחכם ר' יהודה] סבר: לא קנסו שוגג אטו [משום]

מזיד. רב אשי אמר שבאמת רב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי [וחכמים הם חולקים], ולא כפי שדחינו.

ב במשנתנו מסופר שאמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בחצר, ודנו כיצד אפשר להשתמש בחצר כשהוא מצוי שם. ותחילה שואלים: צדוקי מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי קודם דובר רק בגוי, ומשום מה בא רבן גמליאל לספר מעשה שהיה בצדוקי?

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: צדוקי הרי הוא כגוי, ורבן גמליאל אומר: צדוקי אינו כגוי. ואמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וביטל לנו רשותו, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי כדי להחזיק בו, שלא יוכל הצדוקי לחזור בו מביטולו עד שלא יוציא כליו ויחזור בו מביטולו, ויאסר עליכם.

והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכך יש להבין את הדבר, שיש בו מחלוקת תנאים: הדר עם גוי, צדוקי וביתוסי, הרי אלו אוסרין עליו. רבן גמליאל אומר: צדוקי וביתוסי אינן אוסרין. ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי אחד בירושלים, ואמר להן רבן גמליאל לבניו: בני, מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב (המתועב) הזה את כליו ויחזור בו מביטולו, ויאסר עליכם, שהרי ביטל רשותו לכם, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: בלשון אחרת אמר: מהרו ועשו צורכיכם במבוי מבעוד יום, עד שלא תחשך ויאסר עליכם. ומעתה מעיינים בברייתא זו.

אמר מר [החכם]: הוציאו מה שאתם מוציאין, והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם. ושואלים: האם אפשר לדייק בלשון, למימרא [האם לומר מכאן] דכי מפקי אינהו, והדר מפיק איהו לא אסר [שאם מוציאים הם חפצים, ואחר כך יחזור ויוציא הוא ביום השבת, לא יאסור עליהם]?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

let the Master remain in his place, i.e., in the men’s chamber, and renounce his rights to his courtyard in favor of the residents of the baby’s courtyard, so that they may transfer the water from one courtyard to the other. And then, after the water has been moved, let them renounce their rights in favor of the Master, so that he may once again carry in his courtyard. As Rav said: If two people who live in the same courtyard forgot to establish an eiruv, one person may renounce his rights in favor of the other when he needs it, and the second person may then renounce his rights in favor of the first when he needs it.

Rava replied: In this regard, I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who said: One person may not renounce his rights in favor of the other and then subsequently have the second person renounce his rights in favor of the first.

Ravina raised a difficulty: Isn’t the reason for both halakhot one and the same? What is the reason that one may not renounce his rights in favor of the other and then subsequently have the other renounce his rights in favor of the first? Is it not because it is assumed that since he renounced his rights to the courtyard, it is as if he has completely removed himself from here, and he is now considered like the resident of a different courtyard, and Shmuel holds that there is no renouncing of rights from one courtyard to another? If so, the Master should likewise not renounce his rights to his courtyard. If you accept Shmuel’s opinion with regard to subsequent renouncing, you should likewise accept his opinion with regard to renunciation of rights from one courtyard to another.

Rava responded: That is not Shmuel’s reason for prohibiting subsequent renunciations. There, this is the rationale for his opinion: So that the words of the Sages should not be a subject of laughter and mockery. If it is permitted for one person to renounce his rights in favor of another and then for the second person to renounce his rights in favor of the first, the Sages’ enactment will lose all meaning.

The Gemara proceeds to examine in greater detail the issue raised in the previous discussion. Returning to the matter itself, Rav said: If two people who live in the same courtyard forgot to establish an eiruv, one may renounce his rights in favor of the other, and then the second person may renounce his rights in favor of the first. And Shmuel said: One may not renounce his rights in favor of the other and then subsequently have the second person renounce his rights in favor of the first.

The Gemara suggests: Let us say that Rav and Shmuel disagree about the same point of dispute as the Rabbis and Rabbi Eliezer. Elsewhere it is taught that Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree with regard to the halakha in a case where one of the residents of a courtyard forgot to join in the eiruv, but subsequently renounced his rights to the courtyard on Shabbat. The dispute revolves around the status of this resident’s house. Rabbi Eliezer holds that it is prohibited for him to carry in and out of his house, while the other residents of the courtyard are permitted to do so. However, the Rabbis hold that the other residents are prohibited from carrying in and out of his house as well.

The suggestion is that Rav stated his ruling in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that even one who renounces his rights to his courtyard does not renounce his rights to his house. As he has not completely removed himself from the courtyard, the other residents may later go back and renounce their rights in his favor. And Shmuel stated his ruling in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. He maintains that this resident has completely removed himself from the courtyard. Therefore, there is no possibility of others subsequently renouncing their rights in his favor, as he is no longer considered a resident of the courtyard.

The Gemara rejects this comparison: Rav could have said to you: What I said is even in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. Rabbi Eliezer stated his opinion there, that one who renounces his rights to his courtyard also renounces his rights to his house, only because people do not live in a house without a courtyard, and therefore it is evident that he has renounced his rights to his house as well. However, with regard to whether or not the person himself is considered entirely removed from the courtyard to the extent that the others would be unable to then renounce their rights in his favor, did he state this? According to this explanation, it is possible that Rav’s opinion concurs with Rabbi Eliezer’s statement.

And Shmuel could have said: What I said is even in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis stated their opinion only there, where they ruled: That which he has renounced, i.e., his rights to his courtyard, is renounced; and that which he has not renounced, i.e., his rights in his house, is not renounced. However, from that which he has renounced, he has removed himself completely. Consequently, all agree that one who renounces his rights to his courtyard is no longer considered a resident of that place.

Rav Aḥa bar Ḥana said that Rav Sheshet said: This dispute between Rav and Shmuel is like an earlier dispute between tanna’im. We learned elsewhere in a mishna: If one gave away his rights to his share of the courtyard to the other residents of the courtyard by renouncing them after having forgotten to establish an eiruv with the other residents on the previous day, and then he carried something out from his house into the courtyard, whether he did so unwittingly, forgetting that he had renounced his rights, or intentionally, he once again renders carrying prohibited for all the residents of the courtyard, as his action cancels his renunciation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he did so intentionally, he renders carrying prohibited for the other residents; but if he did it unwittingly, he does not render carrying prohibited for them.

What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Meir, holds that a person who renounces his rights does not remove himself completely from his domain, and therefore one person may renounce his rights in favor of another, and the second person may then renounce his rights in favor of the first. As a result, even an inadvertent act of carrying serves to cancel the renunciation. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that one who renounces his rights removes himself completely from his domain, and therefore one person may not renounce his rights in favor of another and then subsequently have the second person renounce his rights in favor of the first. In that case, only an intentional act of carrying can cancel the renunciation.

Rav Aḥa bar Taḥalifa said in the name of Rava: No, everyone agrees that a person who renounces his rights removes himself completely from his domain, and therefore one person may not renounce his rights in favor of another and then subsequently have the second person renounce his rights in favor of the first. And here, they disagree with regard to the question: Did the Sages penalize an unwitting offender due to an intentional offender? One Sage, Rabbi Meir, who states that the resident always renders carrying prohibited for the others, holds that they penalized an unwitting offender due to an intentional offender. And one Sage, Rabbi Yehuda, who states that the resident renders carrying prohibited for the others only if he acted intentionally, holds that they did not penalize an unwitting offender due to an intentional offender.

Rav Ashi, disagreeing with the Gemara’s refutation, said: Rav and Shmuel disagree in the same dispute as do Rabbi Eliezer and the Rabbis.

It was stated in the mishna that Rabban Gamliel said: There was an incident involving a certain Sadducee who lived with us in the same alleyway in Jerusalem, who renounced his rights in the alleyway before Shabbat. The mishna then continues with a discussion about how and whether the alleyway may be used on Shabbat. The Gemara first poses a question: A Sadducee; who mentioned his name? The mishna had thus far spoken only of a gentile, so why does Rabban Gamliel invoke an incident involving a Sadducee?

The Gemara answers: The mishna is incomplete. It is missing an important element, and this is what it is teaching: The legal status of a Sadducee is like that of a gentile, and Rabban Gamliel says: The legal status of a Sadducee is not like that of a gentile. And Rabban Gamliel further said: There was an incident involving a certain Sadducee who lived with us in the same alleyway in Jerusalem, who renounced his rights in the alleyway before Shabbat, and Father said to us: Hurry and take out your utensils to the alleyway to establish possession of it before he changes his mind and takes out his utensils, in which case he would render it prohibited for you to use the entire alleyway.

And similarly, wasn’t it taught in a baraita that the status of a Sadducee is a matter of dispute between tanna’im: If one lives with a gentile, a Sadducee, or a Boethusian in the same alleyway, they render carrying prohibited for him. Rabban Gamliel says: A Sadducee or a Boethusian do not prohibit one from carrying. There was an incident involving a certain Sadducee who lived with Rabban Gamliel in the same alleyway in Jerusalem, and he renounced his rights to the alleyway before Shabbat. Rabban Gamliel said to his sons: Hurry and take out those utensils that you wish to take out, and bring in those utensils that you wish to bring in, before that loathsome person retracts his renunciation and takes out his utensils and prohibits you from using the alleyway, as he renounced his rights in your favor; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: Rabban Gamliel spoke to them with a different formulation, saying: Hurry and do whatever you must do in the alleyway prior to Shabbat, before night falls and he prohibits you from using the alleyway.

The Gemara proceeds to analyze this baraita. The Master said previously: Take out those utensils that you wish to take out, and bring in those utensils that you wish to bring in, before that loathsome person takes out his utensils and prohibits you from using the alleyway. The Gemara poses a question: Is that to say that, according to Rabbi Meir, if they took out their utensils and then afterward the gentile or Sadducee took out his utensils on Shabbat, he does not render carrying prohibited for them?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נינח מר אדוכתיה וניבטל להו רשותיה ונשקלו חמימיה וניהדרו אינהו ונבטלו רשותייהו למר ולישתרי למר לאשתמושי בחצר כרב דאמר מבטלין מהני להני ותוב הדרי הני ומבטלי להני.

א"ל בהא כשמואל סבירא לי דאמר אין חוזרין ומבטלין. א"ל ולאו הדא היא טעמא דשמואל בקמייתא דסבר כיון דבטיל רשותיה אסתליק ליה מההיא חצר והוה ליה בן חצר אחרת. ומשום הכי אין חוזרין ומבטלין ליה דאין מבטלין מחצר לחצר. א"ל לאו מהאי טעמא אלא משום דלא מהוויין מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. כלומר כמו שחוק אלו מבטלין להן וחוזרין אחרי שעה ומבטלין אלו לאלו:

גופא רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. נימא רב דאמר כר' אליעזר דתנן וכן שמעתי מר' אליעזר אנשי חצר ששכח א' מהן ולא עירב [ביתו] אסור להכניס ולהוציאו לו אבל הן מותרין ומקשינן והא תנן אסור לו ולהן. ופרקינן הא מתני' ר' אליעזר היא וסבר המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל ושמואל דאמר כרבנן דתנן הכא אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור כו'. ואוקימנא כשביטל רשותו וקתני ביתו אסור לו ולהם ש"מ המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל כו'. ורב מוקים לטעמי' אפילו כרבנן ושמואל אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר כו' ואתא רב ששת לאוקומי לרב כר' מאיר דאמר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. דייק כיון דבשוגג אוסר על בני החצר ש"מ דלא נסתלקה רשותו ואם יבטלו החצר לגביה חזרה רשותו אליו והותר בכל ושמואל אמר כר' יהודה דאמר בשוגג אינו אוסר. ונדחה ואסקה רב אשי דרב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי ודברי רבי אליעזר מפורשין בסוף פ' עושין פסין לביראות:
ירושלמי שלהם מותרין לו ולהם שביטלו רשותו (מהם) [מהו] שתחזור חלילה. תלמידי דרב משמיה דרב אמרי חוזרות חלילה הוא מותר והן אסורין פתר לה לצדדין הא מתניתא כו':
אר"ג מעשה בצדוקי אחד כו'. אוקימנא חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי אינו כנכרי ר"ג אומר הרי הוא כנכרי ואר"ג מעשה בצדוקי וכו' עד והתניא הדר עם הנכרי וצדוקי הרי אלו אוסרין עליו. ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר"ג במבוי בירושלים. ואר"ג לבני מבוי מהרו והוציאו מה שתרצו להכניס שלא יוציאו (התועבה הזה) [התועב] ויאסר עליכם שהרי ביטל לכם רשות דברי ר"מ ואקשינן עלה ואי מפקי בני מבוי והדר מפיק הצדוקי מי לא אסר והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר"מ. ודחי רב יוסף תני במתנית' אינו אוסר דברי ר"מ ופירק אביי פירוק אחר ואמר מתניתא בשלא החזיקו בני המבוי במבוי לפיכך אע"ג דביטל רשותו אם הוציא אוסר.

אבל המבטל רשותו וקדמו בני המבוי והחזיקו במבוי אע"פ שהוציא אח"כ:

אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר. ומיהו קושטא דמילתא אית לן למימר דרב ושמואל ביש ביטול רשות מחצר לחצר פליגי וכדפשיטא להו לעיל בסמוך ולרבא ורבינא דאמר ליה לרבא ולאו חד טעמא הוא. ותדע לך דדילמא סבירא ליה לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי קא מהדרי להו בהא, דהא רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דאמר בסמוך לא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי, ובקושטא דמילתא לא איצטריך ליה לעיולי נפשיה בהכין דהא איהו ס"ל דרבא כר' יוחנן סבירא ליה דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ופלוגתא דרב ושמואל חד טעמא הוא בהך פלוגתא דיש ביטול רשות מחצר לחצר או אין ביטול, והלכך אפי' לכשתמצא לומר דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה במבטל אי מבטל לגמרי וביטול אלים או לא וסבירא ליה לרב בההיא אפי' כר' מאיר, לא איכפת לן מידי דלא שייכא ההיא בפלוגתא דרב ושמואל כל כך. ואלא מיהו בההיא אפשר דרבא משום דאינהו אמרי דר' מאיר ור' יהודה בפלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין, ואיהו ס"ל בההיא כמאן דאמר אין חוזרין ומבטלין ולא משום דמסתלק לגמרי והוה ליה כדין חצר אחרת דהא איהו כר' יוחנן ס"ל אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא, משום הכי דחי ואמר דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

אמר רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. יש לפרש דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא מבטלין וחוזרין ומבטלין, אלא משום דרבא ס"ל הכין, קאמר דכולהו ס"ל דאין חוזרין ומבטלין וכמו שכתבתי למעלה.

רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי. רב כרבנן ושמואל כר' אליעזר. תמיהה לי והא טעמי דרבא אית ליה לרב דאיהו דאמר אפילו כר' אליעזר, וכדדחינן לעיל דעד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. וניחא ליה דהא דחינן לההוא טעמא לעיל בשלהי פסין (עירובין כו, ב), דאי לההיא טעמא לר' אליעזר אפילו פריש ואמר חצר בלא בית לאו כל כמיניה משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. ואסיקנא לעיל דבין לרבנן בין לר' אליעזר אי פריש פריש.
ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דרב אשי דהוא בתרא אוקי פלוגתייהו בדר' אליעזר ורבנן ואנן קיימא לן כרבנן ורב דאמר כרבנן, א"כ קיימא לן כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ולדבריו הא דתניא לעיל בפרק חלון (עירובין עט, ב) בית שבין שתי חצירות ועלה בו תבן דבנמעט התבן וכו' [ומבטל את רשותו] הוא אסור וחבירו מותר, דאמרינן עלה פשיטא, ופרקינן לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, אפשר כר' אליעזר. וכן נמי הא דאמרינן לקמן גמרא (סט, ב): נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין. [ודחינן] לא דכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין והכי קאמר אם ביטלו לו רשותן מעיקרא. לאו בדוקא קאמר אלא בדרך אי מהא לא תסייעיה קאמר. ואלא מיהו איכא לאתמוהי טובא מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי פלוגתייהו כר' אליעזר ורבנן למימר דכל היכא דמסלק לגמרי ממאי דמבטל אינו חוזר ומבטל, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. אלא שיש לומר לכשתמצא לומר דרב ושמואל תרווייהו ס"ל דאין ביטול רשות מחצר לחצר ובפלוגתא דהני תנאי פליגי, טפי שייכא פלוגתייהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן מדלא שייכא בפלוגתא דהנך תנאי.
ומיהו אנן לאו בהכי מוקי לה אלא ביש ביטול רשות מחצר לחצר דרב סבר יש ביטול רשות ושמואל סבר אין ביטול, אלא מיהו בהא דמבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דרב אשי כשמואל סבירא ליה וכטעמיה דרבא דאמר דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. וכן פסק הראב"ד ז"ל, ונראין דבריו.

הא דאמרינן הכא בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי. לישנא דקנסו לאו דוקא, דהכא מאי קנסו איכא, דהכא למאן דאפיק מעיקרא נמי אסירא וכדתנן ביתו אסור אלא גזרו קאמר.

והתניא הדר עם צדוקי נכרי וביתוסי וכו'. הא נמי צריך לאוקמי דחסורי מיחסרא והכי קתני ר"ג אומר צדוקי אינו אוסר ומעשה בצדוקי. והא דמייתי מינה סייעתא, משום דההיא פשיטא טפי דמוכח לן.

ר"י אומר וכו'. ושני ליה לר' יהודה בין ביטול דישראל גמור לביטול דצדוקי, דאילו ישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דהחזיקו בני מבוי במבוי לא מצי למישקל מאי דיהיב, אבל צדוקי אף ע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ואפילו החזיקו בני מבוי במבוי מאי דיהיב שקיל. והכין משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם רב אחא בשם ר' חיננא כולי עלמא מודו שיש לו ביטול רשות, מה פליגן לחזור בו ר' מאיר אומר מבטל רשותו ואינו חוזר בו ורבנן אמרו מבטל רשותו וחוזר בו, ותימר אע"ג דר' מאיר אמר מבטל רשותו ואינו חוזר בו מודה והן שזכו במבוי תחילה. ע"כ בירושלמי, הנה זה מבואר כדברי. ולפי דברי הירושלמי נתכוונו דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' עירובין ה"ו) שאינו יכול לאסור לאחר שהחזיקו בישראל ואפילו (לר' מאיר) [לר' יהודה] אבל הצדוקי מבטל ואוסר כדברי ר' יהודה. והרב ר' זרחיה הלוי פסק דצדוקי הרי הוא כגוי.

לימא רב ושמואל כו׳. פרש״י ז״ל ודכ״ע בין לרב בין לשמואל סבי׳ להו דאין ביטול מחצר לחצר ורב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין סביר׳ לי׳ כרבנן וכיון שלא ביטל רשו׳ ביתו לא הוי כבר חצר אחריתי ושוב אינו חוזר ומבטל שאין ביטול מחצר לחצר ודחי׳ לה דלאו תנאי היא דרב אמר אפילו נר׳ אליעזר ושמואל אמר אפילו לרבנן. ולפי פי׳ זה תהיה זו הסוגיא הפך דברי רבא ורבינא דלעיל דאלו לעיל בין לרבא בין לרבינא רב סבר דיש ביטול רשות מחצר לחצר וזה דבר של תימ׳ ועוד מאן אכרחינן לאוקומי לרב דלא כהלכתא כיון דאפשר לפרושי טעמא דידיה שפיר דס״ל בין כר׳ אליעזר בין כרבנן וס״ל כר׳ יוחנן דיש ביטול מחצר לחצר כדאוקמא רבינא ורבא אין זה דרך התלמוד בשום מקום. לכך נראה לפרש דהשתא נמי סבי׳ לן כדאסיק רבא לעיל דטעמא דשמואל משום דלא להוי מילי דרבנן כי חוכא ורב סבר דמשו׳ דחוזרין ומבטלין לא מיחזי כחוכא. והיינו דאמרינן דרב דאמ׳ כרבנן דסבי׳ להו שהמבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו וכיון דכן לא אסתלק ליה לגמרי ומאן דיהיב אינו אלא כמתנ׳ וע״מ להחזיר וכי הדר ומהדרינן ליה ליכא חוכא ושמואל סבר כר׳ אליעזר שביטל רשות ביתו ואסתלק לגמרי בעין יפה וכיון דכן אי הדרי וערבי ויהיב ליה להוי כחוכא כמי שנותן לחבירו מתנה סתם והלה חוזר ונותנה לו בחצי היום שזה מעשה הנערים ודחי׳ דלעולם רב דאמר אפילו לר׳ אליעזר דע״כ לא קאמר ר׳ אליעזר שנותן רשות לביתו אלא דבית בלא חצר לא מהדר אבל לענין אסתלוקי ודאי מודה הוא דלא אסתלק לגמרי ומאי דבטל ויהיב לא היה אלא מתנה לפי שעה ובמתנה ע״מ להחזיר. ושמואל אמר דאפילו לרבנן התם הוא מסתמא אין אדם מוותר ומבטל רשות ביתו אלא במאי דמבטל מסתלק הוא לגמרי דאלו בטל אף רשו׳ (ביתו) בפי׳ הוי מבטל וכיון דמסתלק ממאי דיהיב אי הדרי ויהבי ליה מיחזי כחוכא:

והא דאמר רב ששת כתנאי מי שנתן רשות והוציא כו׳. פרש״י ז״ל דמ״ד שאם הוציא בשוגג אוסר ס״ל דמעיקרא לא אסתלק ליה לגמרי ומ״ה אפי׳ כשהוצי׳ בשוגג חוזר לחזקת רשותו ואוסר וכיון דלא אסתלק לגמרי מעיקרא לא הוי כבני חצר אחריתי ולפי׳ חוזרין ומבטלין ומ״ד דבשוגג אינו אוסר ס״ל דמעיקרא לגמרי נסתלק ולפי׳ אינו חוזר לחזקתו עד שיחזור ויחזיק ברשותו במזיד והיא הנותנת דהויא לה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבשוגג אינו אוס׳ וס״ל דמעיקר׳ לגמרי נסתלקו ולפי׳ (אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבר) אינו חוזר לחזקתו עד שיחזו׳ ויחזיק בזכותו במזיד והיא הנותנת דהויא ליה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאין ביטל מחצר לחצר. ולפי השטה שכתבתי יש לפרש דהא דרב ששת בשיטתא דרבא דלעיל דמ״ד שאם הוציא בשוגג חוזר לחזקתו ס״ל דלא אסתלק מעיקרא מרשותיה אלא בקל ולפי שעה ולפי׳ חוזרת רשותו אליו בקל והיא הנותנת כשחוזרין ומבטלין לו לא מחזי כחוכא ומאן דסבר בשוגג אינו חוזר לחזקת ביתו ס״ל דאסתלק לגמרי וכיון דכן אי הדרי ומבטלי ליה מחזי כחוכא כנ״ל.

מר סבר קנסו בשוגג אטו מזיד מסתברא דקנסו לאו דוקא להכא למאן קנסו אי לדידיה בין הכי ובין הכי אסור הוא בחצר ואי לדידהו אמאי קנסינן להו דהא לא עביד מידי אלא ה״ק שגזרו שוגג אטו מזיד שאם אתה אומר שאינו אוסר כשהוציא בשוגג יבאו לומר דאף במזיד אינו אוסר וכלה חדא גזירה הוא. ואיידי דנקטי׳ בעלמא האי לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד בפ׳ הניזקין ודוכתי אחריתי נקטוה הכא באשגרת לישן דעלמא וכן פי׳ בתו׳ וגם רבותי כך פירשו:

רב אשי כו׳. פי׳ לא ניתא ליה לרב אשי במאי דדחי׳ לעיל דע״כ לא אמר ר׳ אליעזר אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי אינשי וההיא סברא אתיא כמ״ד דלא כר׳ אליעזר אפי׳ פרש ואמר שלא בטל רשות ביתו לאו כל כמיניה. ואנן אסקי׳ בפ׳ עושין פסין דבין לר׳ אליעזר בין לרבנן אי גלי גלי.

ולענין פסק י״א דהלכתא אין חוזרין ומבטלין כסברא דרבא דהו׳ בתרא ואע״ג דרב אשי אסקה לפלוגתייהו כפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דרב דאמר כרבנן ואנן הא ק״ל כרבנן י״ל דהכא לא בדוק׳ לאו אלא לומר דאם איתא דבתנאי אמרו׳ למלתייהו לא כפלוגת׳ דתנאי דרב ששת היא אלא כתנאי דר׳ אליעזר ורבנן ומיהו אפשר הוא דלא פליגי בהא ואפילו רבנן סבי׳ להו דכשחוזרין ומבטלין מחזי מילי דרבנן כי חוכא וכיון דכן לית לן למשבק. פשיטותא דרבא משום הא דרב אשי ועוד דסוגיין בעלמ׳ כשמואל דאמר בפ׳ חלון חלון שבין שתי חצרות ומלאו תבן עד הא קמ״ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלי׳ ודוחק הוא לאוקומה כר׳ אליעזר וכן פסק הראב״ד ז״ל והוא הנראה נכון אבל הרי״ף ז״ל פסק כרב משום דלאוקומה דרב אשי דאמר כרבנן ואנן קי״ל כרבנן ובודאי כי לפרש״י ז״ל הלכה כרב דהא כלה פלוגתא דרב ושמואל תלינן כדברי שמואל דאין בטול מחצר לחצר אבל אין הפי׳ הזה נכון כפי מה שכתבו גם הרי״ף ז״ל לא פסק כרב מן הטעם ההוא נראה שאינו סובר כפירושו של רש״י ז״ל:

צדוקי מאן דכר שמיה כבר פירשנו במשנתנו כי התוספת הזו אינה אלא בדברי רבי אליעזר בן יעקב וה״ק ר׳ אליעזר אומר לעולם אינם אוסרים עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה וצדוקי הרי כעובד כוכבים ומזלות ומשום דשמעוה לר״מ שאינו אוסר אלא במי שאינו מודה בעירוב קאמר אינו כצדוקי אע״פ שמודה בעירוב הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ובא ר״ג ואמר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות.

ג״ה והתניא הדר עם נכרי צדוק וביתוס הרי אלו אוסרין עליו ומעשה בצדוקי ובודאי דלפום האי נסחא ברייתא חסורי מחסרא וה״ק ר״ג אומר צדוקי אינו כעובדי כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי וא״ת א״כ היאך מאי קא מייתי׳ סייעתא מהא מתניית׳ למאי דתריצנ׳ למתני׳ י״ל דמ״מ מתניית׳ פשיטא טפי דקתני בה בהדיא כדברי ת״ק דצדוק וביתוס הרי הוא כעובד כובבים ומזלות ואיכא דגרסי בהדיא במתניית׳ ר״ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי כו׳ אמר להם ר״ג לבני מבוי כו׳ פי׳ או הכניסו מה שאתם מכניסים דבחדא מינייהו סגיא דכיון דאחזוק בחצר משחשכה בדבר שהיה נאסור להם בלא ביטל הרי זו חזקה ר׳ יהודה אומר כו׳ פי׳ דס״ל דצדוקים דינו כעובד כוכבים ומזלות אפי׳ לר״ג דלא פליג ר״ג עם ת״ק בצדוקי והיינו דלא תלי מילתא בשיוציא הצדוקי אלא כשתחשך היום כלומר דמכוין שחשכה שוב אין להם תקנ׳ בבטול וחזק׳ דאפי׳ למ״ד ששוכרין מן העובד כוכבים ומזלות בשבת מ״מ לא שכיח למיגר בשבת ובמתני׳ דתני ר׳ יהודה עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם משמע לפום פשטא דאלו לא הוצא התועב הזה לא היה אוסר דסבי׳ ליה דצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ובבטול סגי ליה אלא שהוא סובר דאפי׳ קדמו בני מבוי והחזיקו לאחר ביטולו יכול לחזור בו וחוזר ומחזיק ואוסר ולקמן רמי׳ לה אהדדי ומתרצי׳ להו דלא קשיין אמר מר כו׳ וכי מפקי כו׳ עד אמר רב יוסף תני אינו אוסר תמיהא מילת׳ אמאי איצטריך רב יוסף לשבושי מתניית׳ ומקשי גופיה מאי קשי׳ ליה דהא מצי לתרוצי כדתריץ אביי בסמוך דמתני׳ בשקדם הוא והחזיק וליכא למיחש דאיהו ס״ל דליכא לאפלוגי בין שקדם והחזיק הוא לשקדמו הם והחזיקו והא מדנקט בלישנא למימרא דכי מפיק אינהו מכלל דפשיט׳ ליה דלכ״ע כי לא מפקו אינהו פשיטא מילתא דכי מפיק איהו אוסר וכ״ת דמשמע ליה דמתני׳ סתמא קתני בין שקדם הוא ובין שקדמו הם והא כי תריץ רב יוסף תני אוסר הא ודאי לאו בכל אנפה מוקים לה דהא כ״ע מודו דכשקדם הוא והוציא אוסר עליהם לפי׳ תרצו בתוס׳ דמקשי משמע ליה דכיון דקתני מי שנתן רשותו ולא קתני מי שביטל רשותו דהא נתינה מעליית׳ משמע שנגמרה מתנתו בשקדמו והחזיקו כמי שאומר לחבירו לך חזק וקנה והלך והחזיק דאז נגמרה מתנתו ומ״ה שבשה רב יוסף למתני׳ ואמר תני אוסר ואביי אמר דמשום הא ליכא לשבושה דאשכחן לשון נתינה ואפי׳ בשלא החזיקו וכדתניא כו׳ והא תניא פי׳ סייעתא היא אם עד שלא נתן כו׳ פרש״י ז״ל דר׳ יהודה סבר דכיון שהוציא במזיד ה״ל מומר לחלל שבתות ודינו כעובד כוכבים ומזלות ורבי מאיר סבר מומר לחלל שבתות אינו כעובד כוכבים ומזלות ויכול לבטל והקשו עליו בתוספות דא״כ ה״ל למתני בשהוציא במזיד בפרהסיא דהא אפי׳ לר׳ יהודה לא קאמר אלא במומר לחלל שבתות בפרהסיא כדאי׳ לקמן. ועוד דמשום דחלל שבת פעם אחת אין אדם נעשה מומר דא״כ כל העושה עבירה במזיד יהיה מומר לאותו דבר והא ליתא שאין מומר אלא הפורק עול הדבר ההוא מעליו ורגיל לעבור בו תמיד. ועוד לכאורה לא משמע דפליגי אלא לאותו שבת בלבד ואם הו׳ מומר לעול׳ אוסר עד שיחזור בחשובה לכך פר״י ז״ל והוא הנכון דטעמא דר׳ יהודה משום דכיון דקתני והוציא במזיד אלים חזקתיה בחצר לגלויי דעתא שאינו רוצה להסתלק משם כל אותו היום וכשהו׳ מבטל אינו מבטל בלב שלם שכבר מסר מודעא על בטולו ור׳ מאיר סבר דהא לאו גלויי דעת׳ הוא ואינו אוסר אלא בשהחזיק לאחר בטולו דגלי דעתיה דמאי דיהיב שקל:

בד"ה קנסו שוגג כו' אטו מזיד דעלמא דהכא כו' אלא כלומר גזרו כו' כצ"ל:

גמ' ור"ג אומר צדוקי אינו כנכרי ואמר ר"ג מעשה כו' כצ"ל לפי הגרסא שלפנינו במתני' ר"ג והוא ר"ג דיבנה ובברייתא דאמרינן שהיה דר עם רשב"ג כו' וא"ל רשב"ג לבניו כו' הוא רשב"ג שהיה מעשרה הרוגי מלכות אבל לפי גרסת הספרים דגרסי' במתני' רשב"ג כמ"ש התוס' לעיל צ"ל נמי הכא ורשב"ג אומר צדוקי אינו כנכרי ואמר רשב"ג והיינו רשב"ג אביו של רבינו הקדוש דהלכה כמותו במשנתינו ולקמן בברייתא גרסי' שהיה דר עם ר"ג כו' וא"ל ר"ג לבניו והיינו ר"ג דיבנה ודו"ק:

תוס' בד"ה והתניא כו' מ"מ בברייתא זו צ"ל חסורי מיחסרא כו' עכ"ל מדבריהם מוכח דל"ג בברייתא ורשב"ג אומר צדוקי וביתוסי אינן אוסרין אלא שהוא מחסרא דאל"כ ה"ל מעשה לסתור וק"ל:

בא"ד אבל בברייתא מסיים בה דברי ר"מ שהיה שונה כו' עכ"ל והיה לבעל דין לחלק לומר דבכה"ג לא הוה מעשה לסתור וע"ז קאמרי דאין סברא לחלק ובכה"ג נמי הוה מעשה לסתור וק"ל:

בד"ה והוציאו כו' והא דקתני בסמוך מי שנתן רשות והוציא כו' עכ"ל אהא דקתני במתני' והוציאו את הכלים כו' דאיירי בהוצאת המחזיק ע"כ דלאו דוקא הוציא דהא הכא בברייתא קתני נמי הכנסה אבל בהוצאת המבטל דלא קתני ביה הכנסה הוצרכו לומר דלאו דוקא נמי קאמר הוציא אלא אפילו הכניס דומיא דהוצאת המחזיק ומיהו אהא דקתני עד שלא יוציא דאיירי נמי בהוצאת המבטל המ"ל דלאו דוקא הוא ואפשר כיון דמתני' מעשה שהיה הוא לא חשו לפרש בו דלאו דוקא הוא ודו"ק:

בד"ה למימרא כו' דהא כי משני רב יוסף אימא אינו אוסר ע"כ לאו בכל ענין כו' עכ"ל ומאביי גופיה שהביאו לעיל ליכא ראיה דאימא שלא חש לסברת המקשה דהוה משמע ליה דאיירי בכל ענין אבל לרב יוסף קשה אמאי מגיה הברייתא אמאי לא שבק אותה כפשטה אלא דלא איירי בכל ענין וכמו שתירץ אביי ודו"ק:

בא"ד דמברייתא דלעיל שמעינן ליה דקתני מהרו והוציאו כו' עד שלא יוציא כו' עכ"ל ר"ל מלישנא דנקט הוציאו או הכניסו ולא קאמר ועשו כל צרכיכם כדקאמר ר"י שמעינן דסגי בהחזיקו אבל מעד שלא יוציא כו' ודאי דלא שמעי' מידי דהא ר"י נמי קאמר עד שלא יוציא במתני' ואינו מחלק בין החזיקו ללא החזיקו ומיהו טפי הל"ל מלישנא דמתני' דקתני מהרו והוציאו כו' שמעינן דסגי בהחזיקו אבל בברייתא דקתני נמי הכנסה אפשר דבעי תרוייהו דהיינו כל צרכיכם אי לאו מתני' דקתני והוציאו לחוד ואפשר משוס דבמתני' לא מסיים בה דברי ר"מ נקטו הברייתא כמ"ש לקמן אקושיית התלמוד אברייתא מטעם זה ודו"ק:

גמ' משמיה דרבא לא דכ"ע כו' כצ"ל:

שם ורשב"ג אומר צדוקי וביתוסי אינן אוסרין נמחק:

רש"י בד"ה ניתיב מר כו' חצרך דהא כו' הד"א:

גמרא ומעשה כו' שהיה דר עם ר"ג כו' וא"ל ר"ג כו'. צ"ל רשב"ג תחת ר"ג והוא אביו של ר"ג דיבנה עי' מהרש"א ולגי' שלפנינו י"ל דזה היה מעשה אחרת בר"ג גופיה:

גמ' רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. עי' לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה והא קמ"ל:

ניתיב מר אדוכתיה. דמדקאמרת פנו לי מאני גלית אדעתך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היום היתר בחצר והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר אדוכתיה ובטל להם רשות חצרך שעה אחת עד שיקחו החמין ויחזרו הם ויבטלו לך אותו הרשות ויחזירו לך חצרך: דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה: מר נמי לא ליבטיל. דהא מחצר לחצר הוא: התם. דאין חוזרין ומבטלין טעמא לאו משום דה''ל כבן חצר אחרת אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן: כחוכא. שחוק: ואטלולא. ליצנות: רב דאמר כרבנן. דאמרי במתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם דאמרי המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו אלמא לא מסתלק ליה לגמרי ולא הוה ליה כבן חצר אחרת: ושמואל כרבי אליעזר. דאמר בפרק עושין פסין (לעיל דף כו:) ביתו מותר להכניס ולהוציא להם מאחר שביטל רשותו דרשות ביתו נמי ביטל: אבל לענין איסתלוקי. לשוויה נפשיה כבן חצר אחרת דלא לימצי למהדר וקבולי רשותיה מי אמר: אבל מאי דבטיל מיהא איסתלק לגמרי. מן החצר שביטל בפירוש ודאי איסתלק וה''ל כבן חצר אחרת: מי שנתן רשותו. לבני חצר מפני ששכח ולא עירב ולאחר שביטל הוציא מביתו לחצר אוסר על בני חצר דהדר שקליה לרשותיה: ר''מ. דאמר אפילו בשוגג הדרא ליה רשותיה סבר לא מסולק הוא וגבי ביטול נמי חוזרין ומבטלין והדרא ליה: לא דכ''ע אין חוזרין ומבטלין. דאיסתלק ליה ובדין הוא דבשוגג לא הדרא ליה אלא ר''מ קניס שוגג אטו מזיד ובמזיד כולהו מודו דאף על גב דאיסתלק ליה כיון דהדר הדר דהא לא זבניה וכגון שלא החזיקו בני מבוי במבוי לאחר ביטול קודם חזרה: צדוקי מאן דכר שמיה. מי קאמר ת''ק דבעי למיגר דפליג רבן גמליאל ואמר דיכול לבטל: הרי הוא כנכרי. דאינו יכול לבטל בלא שכירות: והוציאו את הכלים. והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקדש היום עסקינן דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא: והתניא. בניחותא דפליגי רבנן בצדוקי: עד שלא יוציא. כליו במבוי ויחזור ויטול את רשותו: ועשו צורכיכם. מבעוד יום עד שלא תחשך קסבר ר' יהודה דלא פליג רבן גמליאל אלא צדוקי כנכרי ס''ל ואין יכול לבטל ולקמן פריך והתנן לרבי יהודה עד שלא יוציא אלמא לר' יהודה אליבא דרבן גמליאל יכול הוא לבטל ובהא הוא דפליג רבי יהודה דקסבר לאחר חזקה נמי יכול לחזור בו:

אנא דאמרי אפילו כרבנן. הוה מצי למימר טעמא דלעיל דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא: קנסו שוגג אטו מזיד. לא שייך לקנסו שוגג אטו מזיד דעלמא דהכא לא קנסי' לדידיה מידי דבלאו הכי הוה אסיר אלא כלומר גזרו שוגג אטו מזיד: רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דרבי אליעזר כו'. לית ליה לרב אשי הא דאמר רבא לעיל אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין דהא מסיק לעיל. כי קאמר לרבנן והכא לרב אשי הוה שמואל כרבי אליעזר: אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי כו'. פירשתי במשנתנו: והתניא. בניחותא ומייתי סיועא דפליגי רבנן בצדוקי אבל מכל מקום בברייתא זו צ''ל חסורי מיחסרא שלא יהא מעשה לסתור ואינו נראה כלל לחלק משום דמתני' סתמא קתני אבל בברייתא מסיים בה דברי ר''מ שהיה שונה דברי רבותיו: והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה כו'. פירוש או הכניסו דבחד מינייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר לאו דוקא הוציא אלא אפילו הכניס: למימרא דכי מפקי אינהו כו'. מתוך הלשון משמע דמסיק אדעתיה שפיר לחלק בין מפיק אינהו והדר מפיק איהו למפיק איהו ברישא ותימה דאם כן מאי קא קשיא ליה הא איכא לאוקומי מתני' דמי שנתן רשותו כו' כגון דמפיק איהו ברישא כדמשני אביי כאן שהחזיקו ואין לומר דמי שנתן רשותו והוציא משמע ליה בכל ענין שהוציא אפילו דמפקי ליה אינהו ברישא דהא כי משני רב יוסף אימא אינו אוסר ע''כ לאו בכל ענין קתני דהא בעי למימר כי מפיק איהו ברישא אוסר ומפרש ר''י דמי שנתן רשותו משמע ליה שנגמרה לגמרי מתנתו דהיינו כי החזיקו דאפקי אינהו ברישא מדלא קתני מי שביטל דמשמע אמירה בעלמא כדקתני לעיל שהרי ביטל לכם רשותו ואביי דמוקי לה בשלא החזיקו קא סבר דשייך למיתני מי שנתן אף על גב דאיירי בלא החזיקו ומייתי סייעתא מברייתא דקתני מי שנתן וקתני סיפא בד''א בשלא החזיקו אבל להא לא אצטריכא ליה לאביי לאתויי ראיה לחלק בין החזיקו ללא החזיקו דמברייתא דלעיל שמעי' ליה דקתני מהרו והוציאו כו' עד שלא יוציא הוא כו' ומאי אולמיה דהא מהאי:

דף סח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד