עירובין ע ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

ומשנינן: מהו דתימא: כשם שאין היחיד מבטל לשנים שלא עירבו, כך אין השנים מבטלין ליחיד, דהוה אמינא ליגזר עלה דילמא אתי היחיד לבטולי להו, ולא מהני, שהרי שנים אוסרין זה על זה. קא משמע לן שלא גזרו, ונותנין השנים רשות ליחיד.

שנינו במשנה: שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות:

ותמהינן: למה לי למיתני "ואין נוטלין רשות"?

הא כבר תנא ליה: "היו שנים - אוסרין זה על זה"?!

ומשנינן: לא צריכא משנה יתירה דקתני שאין נוטלין השנים רשות, אלא להשמיענו, דאף על גב דאמרי ליה שאר בני החצר כשביטלו לו רשותן: קני רשותנו בחצר על מנת לחזור ולהקנות לחבירך, אפילו הכי לא מהני שיחזור ויבטל לחבירו.

דלא אמרינן שליחא שוויוהו להקנות לחבירו, אלא הורו לו עצמו לקנות ולחזור ולהקנות לחבירו. וכיון שלא קנה הוא עצמו כשביטלו לו שיהא מותר בחצר, לא מצי לאקנויי לחבירו, וכדאמרן.

בעא מיניה אביי מרבה: חמשה דיירים ששרויין בחצר אחת, ועירבו ארבעה מהן, ושכח אחד מהן ולא עירב.

הרי מצד אחד יש לומר שדי בכך שיבטל האחד שלא עירב כלפי אחד מהם, ודי בכך לפי שאותו האחד שביטל כלפיו הרי הוא מעורב עם השאר מערב שבת.

אך מאידך יתכן לומר, שאדעתא של החלק שהתבטל אליו עתה הוא לא עירב, דההיא שעתא לאו דידיה הוא [רש"י לעיל דף כו ב].

ולפיכך שאל אביי מרבה:

האם כשהוא, אותו אחד שלא עירב, מבטל רשותו - האם צריך הוא לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החצר.

או דילמא, לא צריך לבטל לכל אחד ואחד, דכיון שעירבו שאר בני החצר, כאחד הם חשובין, ודיו שיבטל לאחד מהם [רש"י לקמן]. ^[55]

אמר ליה רבה לאביי: צריך לבטל לכל אחד ואחד.

איתיביה מהא דשנינו בברייתא:

אחד מבני חצר שלא עירב, נותן - אם רצה - רשותו לאחד שעירב [מפרשינן לה לקמן, ומהכא מוכחינן].

ושנים שעירבו ואחד לא עירב, נותנין - אם רצו - רשותן לאחד שלא עירב, כדי שיהיה הוא מותר והן אסורין.

ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לאחד שלא עירב.

אבל לא אחד שעירב עם חבירו נותן רשותו לאחד [לשלישי] שלא עירב, דלא מהני מידי, שהרי עדיין רשות חבירו אוסרת.

ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, כיון שהשנים שלא עירבו אוסרין זה על זה.

ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, דאותן שנים אוסרין זה על זה.

[ולקמן מפרש בגמרא, כולהו הנך בבי למאי איצטריך].

והשתא מותבינן: קתני מיהת ברישא: אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב.

היכי דמי?

אי דליכא אחרינא בהדיה בחצר כלל, ואינם אלא שנים, אם כן בהדי מאן עירב?!

אלא פשיטא, דאיכא אחרינא בהדיה, שהיו שלשה בחצר ועירבו שנים ואחד לא עירב.

ועלה קתני: נותן רשותו לאחד שעירב בלבד.

הרי חזינן בהדיא, דסגי בנתינת רשות לאחד מן המערבים ואין צריך לבטל לשניהם!

ורבה דאמר צריך לבטל לכל אחד ואחד, אמר לך: הכא במאי עסקינן, דהוה אחרינא בהדיה [עם המערב] מערב שבת, ועירבו, והדר מית.

ומשום הכי מבטל זה שלא עירב לזה שעירב, דהשתא הוי יחיד. ^[56] ותמהינן עלה: אי דהוה, ומית, אימא סיפא:

אבל אין אחד שעירב עם חבירו, נותן רשותו לאחד שלא עירב, מפני שחבירו אוסר.

ואי תימא, דהא דקתני "אחד שעירב" היינו שעירב עם אחד דהוה, ומית - אמאי לא סגי שיתן רשותו לחבירו, כיון דליכא השתא אחר, שהרי מת?!

אלא פשיטא, דסיפא מיירי בדאיתיה השתא לאותו שעירב עמו, ולא מת.

ומדסיפא בדאיתיה, רישא נמי מיירי בדאיתיה, ולא מית?!

ומשנינן: מידי איריא?

הא - סיפא דברייתא - כדאיתא, דמיירי דלא מית.

והא - רישא - כדאיתא, דמיירי בהוה, ומית.

תדע שצריך לבטל לכל אחד ואחד, ורישא מיירי בדהוה ומית:

דקתני סיפא דרישא: ושנים שלא עירבו - נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב.

ודייקינן: לשנים - אין, אבל לאחד מאלה שעירבו לא סגי שיבטל לו, משום שצריך לבטל לכולן.

ועל כרחך רישא מיירי בדהוה ומית.

ואביי אמר אהאי "תדע":

לעולם אין צריך לבטל לכל אחד ואחד. ומאי "נותנין רשותן לשנים שעירבו"? לאחד מן השנים שעירבו.

ותמהינן עלה: אי הכי, ליתני כדתני ברישא: לאחד שעירב [וממילא ידעינן שהיו שנים] או לאחד שלא עירב?!

ומסקינן: קשיא!

והשתא מפרשינן לכולה ברייתא למאי איצטריך:

"אחד שלא עירב, נותן רשותו לאחד שעירב" "

לאביי - דסבר אין צריך לבטל לכל אחד - מיירי בדאיתיה לזה שעירב עמו, וקא משמע לן דאין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וסגי בנתינת רשותו "לאחד שעירב".

לרבה - דסבר צריך לבטל לכל אחד ואחד - מיירי דהוה, ומית אותו שעירב עמו.

ואם תאמר: אם כן פשיטא, ומאי קא משמע לן?!

הא קא משמע לן: ולא גזור שלא לבטל לאחד שעירב אף על גב דחבירו מית, משום זימנין דאיתיה לחבירו, ויבואו לבטל רק לאחד.

"ושנים שעירבו, נותנין רשותן לאחד שלא עירב":

ותמהינן: פשיטא?!

ומפרשינן: מהו דתימא, כיון דלא עירב - ליקנסיה שלא יבטלו לו כדי להתירו.

קא משמע לן שלא קונסים.

"ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעי רבו":

לרבה, להכי תנא הך סיפא - לגלויי ארישא, דקתני: נותן רשותו לאחד שעירב, דמיירי בהוה ומית.

[וכדמוכחינן להך פירושא - לעיל - מדקתני בהך סיפא שצריך לבטל לשניהם, ועל כרחך רישא בדהוה ומית, ומשום הכי סגי שיבטל לאחד].

לאביי - דמפרש לעיל, דהא דקתני "לשנים שעירבו" היינו לאחד משנים, דהוה ליה הך דקתני: "נותנין רשותן לשנים שעירבו", מילתא דלא צריכא, דהא תנא כבר דאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד משנים, והוא הדין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לאחד משנים - רישא דהך בבא: "שנים שלא עירבו" איצטריכא ליה, לחדש שיכולין לבטל.

כי סלקא דעתך אמינא, לגזור דילמא אתו לבטולי להו [לשנים שלא עירבו], דהא לא אפשר, וכדאיתא במתניתין ששנים אין נוטלין רשות [אבל לשנים שעירבו נותנין רשות, וכדאיתא במתניתין].

קא משמע לן דלא גזרינן.

והא דקתני "ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב":

למה לי?!

לאשמועינן: מהו דתימא, הני מילי דמועיל ביטול, היכא דמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו ככל הני בטולין דקתני בברייתא.

אבל היכא דכולן לא עירבו - ליקנסינהו דלא לבטל כלל, כדי שלא תשתכח תורת עירוב.

קא משמע לן שלא קונסים.

"אבל אין אחד שעירב, נותן רשותו לאחד שלא עירב":

לאביי, להכי תנא הך סיפא - דמילתא דפשיטא היא - לאשמועינן שכל הברייתא מיירי דאיתיה לאותו אחד, שעירב עמו.

ולגלויי ארישא דקתני "נותן רשותו לאחד שעירב" דבהכי מיירי. ומכל מקום, סגי שיבטל לאחד ואין צריך לבטל לשנים, וכדדייקינן מינה לעיל.

לרבה, דסבירא ליה שאין צריך לבטל לכל אחד ואחד [ואדרבה מהך סיפא תמהינן עליה דמפרש לרישא בדהוה ומית], איידי דתנא רישא: אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. תנא נמי הך סיפא, דאיפכא לא [ואפילו הכי, רישא מיירי בדהוה ומית, וסיפא מיירי בדאיתיה, וכדאמרינן לעיל].

"ואין שנים שעירבו, נותנין רשותן לשנים שלא עירבו":

הא תו למה לי, והרי פשיטא שאוסרים זה על זה?

לא צריכא אלא לאשמועינן, דהיכא דהדר ובטיל ליה חד מינייהו [מאלו שנתבטל להם] לחבריה רשותו, וחלקו במה שנתבטל להם.

מהו דתימא לשתרי ליה [לזה שנתבטל לו עכשיו], קא משמע לן, כיון דבעידנא דבטיל לגביה רשות השנים שעירבו, לא הוה ליה שריותא בהא חצר - לא מצי מבטל, וכמו שנתבאר לעיל דף סט ב בגמרא.

"ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו":

הא תו למה לי, מה לי שנים שעירבו - שאין נותנין רשות לשנים שלא עירבו - מה לי שנים שלא עירבו?!

לא צריכא הך משנה יתירא אלא להשמיענו, שאין אחד מהשנים שנתבטל להם יכול לבטל לחבירו, ואף על גב דאמרי ליה המבטלים הראשונים: קני על מנת להקנות לחבירך, וכמו שנתבאר לעיל ריש עמוד זה בגמרא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכח אחד מבני החצר לערב ואף לא ביטל רשותו, ומת בשבת והשאיר בן, יורש זה - מהו שיבטל רשות?

הערות

^[55] וכתבו התוספות: לא שמיע ליה הא דאמרינן לעיל דף כו ב, [וכן בדף סז א] דהך מילתא פליגי בה רבנן ורבי אליעזר.

^[56] ומיירי שחנו בבקעה שאין מוריש כלום ליורשיו. דבחצר שלו, הרי איכא יורש שאוסר.

ליגזר דילמא אתי לבטולי להו [שיגזור שמא יבואו לבטל להם] שיאמרו שכשם ששניים נותנים רשותם לאחד, אף אחד נותן רשותו לשניים. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים.

א נאמר במשנה ששנים אין נוטלין רשות. ושואלים: למה לי לומר זאת? הלא כבר נאמר הדבר קודם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא אף על גב דאמרי ליה [אף על פי שאמרו לו] שאר בני החצר לאחד מאותם שלא עירבו: קני [קנה] וקבל רשותנו על מנת להקנות רשות זאת לחברך האחר — אינו נעשה שליח, ואינו יכול להקנות לחבירו, משום שאף הוא עצמו אינו מקבל רשות במצב זה.

ב בעא מינה [שאל ממנו] אביי מרבה: חמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהם ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו האם צריך לבטל לכל אחד ואחד מן האחרים או לא? אמר ליה [לו]: צריך לבטל לכל אחד ואחד.

איתיביה [הקשה לו אביי] ממה ששנינו: אחד משלושה הדרים בחצר שלא עירב — נותן (מבטל) רשותו לאחד מהאחרים שעירב. שנים שעירבו — נותנין (מבטלים) רשותן לאחד שלא עירב, וכן שנים שלא עירבו — נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לאחד שלא עירב.

אבל לא אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. קתני מיהת רישא

[שנינו בכל אופן בתחילה]: אחד שלא עירב — נותן רשותו לאחד שעירב. היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דליכא אחרינא בהדיה [אם שאין אחר עמו], שהיו רק שני אנשים בחצר, בהדי מאן [עם מי] עירב? שהרי לא יתכן לומר שעירב לבדו כשהיו בחצר רק שני דיירים?

אלא פשיטא [פשוט, מובן] — דאיכא אחרינא בהדיה [שיש אחר עמו] פרט לזה שלא עירב, ואתו עירב, ובכל זאת קתני [שנינו]: לאחד שעירב, משמע שדי אם מבטל לאחד מן השכנים, ואינו צריך לבטל רשותו לכולם!

ושואלים: ורבה כיצד הוא מבין זאת? ומשיבים שרבה מפרש הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד דהוה [שהיה] בחצר עוד אדם אחד, ועירב עימו ומית [ומת] בינתיים, ולכן נשאר רק אחד שעירב, וזה שלא עירב מבטל לו רשותו.

ומקשים: אי [אם] סבור אתה שמדובר דהוה [שהיה] אחד ומית [ומת] — אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, אבל אין אחד שעירב, נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואי דהוה ומית [ואם מדובר כשהיה אחר עמו ומת], אמאי [מדוע] לא יוכל לתת לו רשות, הרי רק אדם אחד שם!

אלא פשיטא דאיתיה [פשוט, מובן, שישנו] האיש האחר שעימו עירב. ומדסיפא איתיה, רישא נמי איתיה [ומכיון שבסוף הברייתא עוסקים במקרה שישנו, תחילת הברייתא גם כן עוסקים כשישנו].

את ההוכחה הזו דוחים: מידי איריא [האם הדברים שייכים] זה לזה בהכרח, ושני הקטעים מדברים בדבר אחד? הא כדאיתא, והא כדאיתא [דבר זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו]. כלומר, כל פיסקה מדברת במצב דברים מיוחד, ואין הכרח להשוות את המצב בשני הקטעים.

ומוסיפים: תדע שברייתא זו אינה עוסקת אך במצב אחד בלבד, דקתני סיפא דרישא [ששנינו בסוף ההתחלה]: ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעירבו, ונדייק: לשנים — אין [כן], שלא נאמר שיכולים לתת רשותם לאחד בלבד! לאחד — לא.

משמע שחייבים הם לבטל רשות לכל אחד מהם, ואביי אמר: מאי [מה פירוש] "לשנים" — לאחד משנים, והרי זה כמבטל לשניהם. אי הכי ליתני [אם כך שישנה] שמבטלים רשות לאחד שעירב או לאחד שלא עירב ונבין כי מדובר שהיו שניים, וגם נלמד חידוש הלכה על ידי כך. ומסכמים: אכן דבר זה קשיא [קשה] לשיטת אביי, אבל אינו דוחה את דבריו מכל וכל.

נאמר בברייתא זו שאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. לשיטת אביי מדובר דאיתיה [שישנו אדם נוסף], וקא משמע לן [והשמיע לנו בכך]: שאין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד. ולרבה מדובר דהוה ומית [שהיה אחר ומת], וחידוש בכך כי לא גזור [גזרו] זימנין דאיתיה [פעמים שהוא ישנו] ונאסור לבטל אף לאחד שנשתייר משנים.

נאמר בברייתא: ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. ושואלים: פשיטא [פשוט, ברור] שכן הוא, ומה החידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כיון שלא עירב — ליקנסיה [שיקנסוהו] שיצטרך הוא לבטל רשות, אבל אין מבטלים רשות בשבילו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף מותר לבטל לו רשות.

שנינו שם: שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו. לרבה — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות את משמעות ההתחלה] כפי שהסברנו קודם, שמדובר בשהיה דייר נוסף ומת. לאביי — שנים שלא עירבו איצטריכא ליה [נצרכה לו] שיאמר הדבר, משום שסלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: לגזר דלמא אתי לבטולי להו [לגזור שמא יבוא לבטל להם], כדרך שמותר להם לבטל רשותם לו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים גזירה זו.

שנינו עוד: או לאחד שלא עירב. ושואלים: למה לי תוספת זו? ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] נאמרו — היכא [במקום] שמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו, אפשר לבטל רשות ולהתיר. אבל היכא [במקום] שכולן לא עירבו ליקנסינהו [שיקנסו אותם] שלא יוכלו לבטל, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן הבאים אחריהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.

שנינו שם: אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. לאביי, אף שהדבר פשוט — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות את פירוש ההתחלה] כפי שהוכיח אביי מכאן שאפשר לבטל רשות לאחד משנים, ולאו דווקא לכל אחד. לרבה, איידי דתנא רישא תנא נמי סיפא [מתוך ששנה את ההתחלה, שנה גם כן את הסוף] באותו סגנון, אבל אין לדייק מלשון זו להלכה.

שנינו: ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ומקשים: הא תו [דבר זה עוד] למה לי? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דבטיל ליה חד מינייהו לחבריה [שביטל לו אחד מהם שלא עירב רשותו לחבירו] מהו דתימא: לשתרי ליה [שתאמר: שיהא מותר לו], משום שעתה נשאר רק אחד שיש לו רשות בחצר ולא עירב, קא משמע לן [השמיע לנו] כיון דבעידנא דבטיל [שבזמן שביטל], לא הוו ליה שריותא בהא [היה לו היתר באותה] חצר — לא. שהרי לא עירב בה, על כן אי אפשר לבטל לו רשות, שהרי הוא אינו יכול לזכות בה.

נאמר: ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ושואלים: הא תו [דבר זה עוד] למה לי? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאמרי [שאמרו]: קני [קנה] על מנת להקנות. ויעשה אחד מהם שליח ויקנה רשות לחבריו, והשמיענו שבכל זאת אין תקנה זאת מועילה.

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: יורש מהו שיבטל רשות. אם שכח אדם ולא עירב, ומת ביום השבת, האם יכול יורשו לבטל?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Let us issue a decree that two residents may not give away their rights in a domain, lest people come to renounce their rights in favor of two residents as well. People might assume that just as two may give away their rights to one, so too may one give away his rights to two. The mishna therefore teaches us that we do not issue such a decree.

We learned in the mishna: But two may not receive rights in a domain. The Gemara poses a question: Why do I need to say this? Isn’t it superfluous? The Gemara answers: No, it is necessary to teach that rights may not be acquired even if the other residents of the courtyard say to one of the two who did not establish an eiruv: Acquire our rights in the courtyard on condition that you transfer them in turn to your friend, the other one who did not establish an eiruv. The mishna teaches that he does not become their agent and cannot transfer the rights to the other person, as he himself cannot receive such rights under these circumstances.

Abaye raised a dilemma before Rabba: If five people live in the same courtyard, and one of them forgot to join in an eiruv, when he renounces his rights in the courtyard, must he renounce them in favor of each and every one of the others or not? Rabba said to him: He must renounce his rights in favor of each and every one.

Abaye raised an objection from the following baraita: One resident of a courtyard who did not establish an eiruv may renounce his rights in the courtyard in favor of one who did establish an eiruv. Two courtyard residents who established an eiruv may also renounce their rights in the courtyard in favor of one who did not establish an eiruv. And similarly, two courtyard residents who did not establish an eiruv may renounce their rights in the courtyard in favor of two residents who did establish an eiruv or in favor of one resident who did not establish an eiruv.

But one courtyard resident who did establish an eiruv may not renounce his rights in the courtyard in favor of one resident who did not establish an eiruv, nor may two residents who established an eiruv renounce their rights in the courtyard in favor of two other residents who did not establish an eiruv, nor may two residents who did not establish an eiruv renounce their rights in the courtyard in favor of two residents who did not establish an eiruv.

In any event the first clause is teaching: One resident of a courtyard who did not establish an eiruv may renounce his rights in the courtyard in favor of one who did establish an eiruv. What are the circumstances surrounding this case? If there is no other resident with him, i.e., if there were only two people living in the courtyard, with whom did he, the other resident, establish an eiruv? He could not have established an eiruv on his own.

Rather, it is obvious that there is another resident with him, apart from the one who failed to establish an eiruv, and yet it states: He may renounce his rights in the courtyard in favor of one who did establish an eiruv, which implies that it is enough for him to renounce his rights in favor of one of the residents. He does not have to renounce his rights in favor of all of them.

The Gemara now asks: And how does Rabba understand this teaching? The Gemara answers: Rabba can say as follows: With what are we dealing here? This is a special case, where there was another person in the courtyard with whom he established the eiruv, but that person died in the meantime, leaving only one who established an eiruv, to whom the one who did not establish an eiruv may renounce his rights.

The Gemara raises a difficulty: If it indeed refers to a case where there was another person, but he died, say an explanation for the latter clause of the baraita: But one courtyard resident who did establish an eiruv may not renounce his rights in favor of one who did not establish an eiruv. Now if it refers to a case where there was at first another person but he died, why may the one courtyard resident not renounce his rights in the courtyard? Now there is only one other person present in the courtyard.

Rather, it is obvious that there is another person present, with whom the eiruv was established. And since the latter clause of the baraita deals with a case where there is another person present, the first clause of the baraita must also be dealing with a case where there is another person present.

The Gemara rejects this proof: Is this necessarily the designation in both cases? Must the two clauses necessarily be dealing with the same case? This case as it is, and this case as it is, i.e., each clause deals with a unique set of circumstances, which need not accord with each other.

The Gemara adds: Know that this baraita does not only deal with one state of affairs, for the last part of the first clause teaches: And two courtyard residents who did not establish an eiruv may renounce their rights in the courtyard in favor of two residents who did establish an eiruv. It can be inferred from this that in favor of two residents, yes, they may renounce their rights, but in favor of one, no, they may not. This clearly indicates that they must renounce their rights in the courtyard in favor of both of them.

And Abaye can say: What is the meaning of in favor of two? In favor of one of the two, for this is as effective as renouncing their rights in favor of both of them. The Gemara raises a difficulty: If so, let it teach that the two courtyard residents who did not establish an eiruv may renounce their rights in the courtyard in favor of one resident who established an eiruv or in favor of one resident who did not establish an eiruv, from which one would understand that there are two present, for otherwise there could be no eiruv. The Gemara concludes: This is indeed difficult according to Abaye’s opinion, although it does not completely refute his opinion.

The Gemara now explains the need for each clause of the baraita. The baraita opens: One resident of a courtyard who did not establish an eiruv may renounce his rights in favor of one who did establish an eiruv. According to Abaye, this refers to a case where there is another person present, and it teaches us that he need not renounce his rights in the courtyard in favor of each and every one of the others. According to Rabba, this refers to a case where there was another person in the courtyard, with whom he established the eiruv, but that person died in the meantime, and the novel teaching is that the Sages did not issue a decree due to the concern that sometimes that other person is still present.

The baraita continues: Two courtyard residents who established an eiruv may renounce their rights in the courtyard in favor of one who did not establish an eiruv. The Gemara poses a question: Isn’t this obvious? What new halakha is being taught here? The Gemara answers: Lest you say that since he did not establish an eiruv, we should penalize him by insisting that he renounce his rights in their favor and not the reverse, therefore the baraita teaches us that it is permitted even for the ones who established an eiruv to renounce their rights in his favor.

It was further taught in the baraita: And similarly, two courtyard residents who did not establish an eiruv may renounce their rights in the courtyard in favor of two residents who established an eiruv. According to Rabba, the baraita taught the latter clause to shed light on the first clause. As the latter clause teaches that one must renounce rights to every resident in the courtyard, the first clause must refer to the case where the additional resident passed away, for otherwise, he would not be able to renounce his rights to only one of the residents of the courtyard. According to Abaye, it was necessary for the mishna to teach the halakha in the case of two who did not establish an eiruv. For it could enter your mind to say that we should issue a decree determining that the two residents who did not establish an eiruv may not renounce their rights in favor of the two residents who established an eiruv, lest the two who established an eiruv come to renounce their rights in favor of the two who did not. The baraita, therefore, teaches us that we do not issue such a decree.

The baraita continues: Or they may renounce their rights in favor of one who did not establish an eiruv. The Gemara poses a question: Why do I need this addition? The Gemara explains: Lest you say that these permissive rulings with regard to renunciation apply only in a case where some of the residents established an eiruv and some of them did not establish an eiruv. But in a case where none of the residents established an eiruv, we should penalize them by not allowing renunciation, so that the halakhic category of eiruv should not be forgotten by those who come after them. The baraita, therefore, teaches us that we are not concerned about this.

We further learned in the baraita: But one courtyard resident who did establish an eiruv may not renounce his rights in the courtyard in favor of one who did not establish an eiruv. According to Abaye, the baraita taught the latter clause to shed light on the first clause, for Abaye proves from here that a person may renounce his rights to one of the two courtyard residents, and need not renounce his rights to both of them. According to Rabba, since the baraita taught the first clause in a certain style, it also taught the latter clause in that same style, but no halakhic conclusion can be garnered from here.

The baraita further states: Nor may two residents who established an eiruv renounce their rights in the courtyard in favor of two other residents who did not establish an eiruv. The Gemara raises a difficulty: Why do I need this further matter? Isn’t this statement superfluous? The Gemara answers: No, it is necessary for the case where one of the two who did not establish an eiruv subsequently renounced his rights in favor of his fellow resident. Lest you say that it should now be permitted to carry, as there is only one person left who has any rights in the courtyard and failed to establish an eiruv, therefore it teaches us that since at the time of his renunciation he was not permitted in that courtyard, he may not renounce his rights in it, and therefore carrying is prohibited for both.

The baraita concludes: Nor may two residents who did not establish an eiruv renounce their rights in the courtyard in favor of two residents who did not establish an eiruv. The Gemara poses the question: Why do I need this additional matter? Isn’t it superfluous? The Gemara answers: No, it is necessary for the case where the other courtyard residents said to one of the first two who did not establish an eiruv: Acquire our rights in the courtyard on condition that you transfer them in turn to your friend, the other one who did not establish an eiruv. They attempted to appoint one of them as an agent to transfer the collective rights to the other. The baraita teaches us that this method is ineffective.

Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: With regard to an heir, what is the halakha regarding whether he may renounce rights in a courtyard? If a person who had forgotten to establish an eiruv died on Shabbat, may his heir renounce his rights in his stead?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעא מיניה אביי מרבה ה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד אי לא א"ל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד איתיביה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב.

היכי דמי אי ליכא אחריני בהדיה [בהדי] מאן מערב דקתני לאחד שעירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא ועירב בהדיה [ותירץ רבה דבתר] (ובתר) הכי מת.

ואקשינן אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי איהו דעריב בהדיה מת והשתא ליכ' אחרינא בהדיה אמאי לא אלא פשיטא דאיתיה ואסר עליה ומדסיפא איתיה רישא נמי איתיה ודחי רבא מידי איריא סיפא איתיה רישא ליתיה תדע דבעינן לכל חד וחד דקתני סיפא דרישא ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו [מאי לאו] שנים ממש.

בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או אינו צריך. אביי לא שמיע ליה ברייתא דבשלהי פסין (כו, ב) דקתני בהדיא חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב אין צריך לבטל לכל אחד ואחד כשהוא מבטל רשותו. וליכא למימר דההיא ר' אליעזר ואיהו לרבנן קא מיבעיא ליה, דא"כ מאי קא מותיב מברייתא דקתני אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דדילמא ההיא ר' אליעזר היא. וכתב הראב"ד ז"ל: דרבה דקא מתרץ ליה כגון דהוה אחרינא בהדיה ומית, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי הא מני ר' אליעזר היא. ומסתברא לי דעל כרחיה תירץ ליה הכין כדמפרש ואזיל דסיפא דרישא אקשיתיה דקתני ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין לאחד לא. אבל לאביי לא הויא הוכחה דתיהוי כרבנן ולא כר' אליעזר דמאי שנא לאחד משנים.

הכא במאי עסקינן דהוה ומית. פירש רש"י ז"ל: וכגון שיירא שחנתה בבקעה והקיפה חצר ונטו בה איש אהלו, דכי מת אין ליורשין שם כלום. דאי בחצר ממש הא איכא יורשין, וכיון דאילו הוה אבוהון הוה אסר אינהו נמי אסרי. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כר' שמעון דאמר (לעיל עירובין מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיעה מלבו, והלכך אפילו בעיר נמי אין היורשין אוסרין אם אינם דרים שם. ורש"י ז"ל נקט לה כמאן דאמר (לקמן עירובין עב, ב) בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו.

הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל. כבר כתבנו למעלה (סז, א ד"ה והראב"ד ז"ל) משמו של הראב"ד ז"ל דאליבא דשמואל דאמר אין שוכרין בשבת הוא דבעי לה ואליבא דרב המנונא דאמר לעיל (שם) מת גוי בשבת אין מבטלין, אבל לר' יוחנן דאמר שוכרין ומבטלין לא מיבעי ליה אפילו מת גוי בשבת אמר איהו מבטלין וכ"ש בישראל. ולרב ששת נמי אפילו לשמואל אי אתא גוי מאתמול כדאיתא לעיל. והא דאמר ליה רב נחמן אני אומר מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין, הכי קאמר אני אומר דאפילו לשמואל מבטלין, והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין.
ובעיא דרבא בשלא עירב האב דאי בשעירב אע"ג דמת בשבת הרי הותר למקצת שבת והותר לכל השבת, וכדקתני בסמוך בברייתא אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר. וכן נמי א"א לומר דבשהיורש דר עם אביו בביתו דאילו כן פשיטא דמצי מבטל דהא אי בעי מערב מאתמול, דהוה ליה כחמשה שגבו את עירובן דחד מוליך עירוב ע"י כולן, וכדאמרינן לקמן (עירובין עב, ב) גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם דעבדינן להו כחמשה שגבו את עירובן, ואפילו בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס מאביהן. ועד כאן לא אמרו התם במוליכין את עירובן שצריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ואיכא אחרים בהדייהו, ומשום דמיגו דהני אסרי הני נמי אסרי כדאיתא לקמן, הא בשאוכלין על שלחן אביהם עירוב אחד לכולן ואחד מוליך ע"י כולן כחמשה שגבו את עירובן. ועוד ראיה דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן עירובו ודיו דכשתמצא לומר דשכירו ולקיטו אפילו דישראל נותן עירובו ודיו.
ומיהו אפילו היורש דר באותו חצר הוא דמיבעיא ליה, ואע"ג דעירב היורש עם שאר בני החצר מבעוד יום, אפילו הכי צריך ביטול רשות, דהא קיימא לן צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וזה לא ביטל אלא ליורש בלבד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והכי נמי תניא בברייתא אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר משחשיכה הרי זה אוסר.
ואני תמה אם היורש כמי שביטל לו המוריש רשותו, ולפיכך אוסר משום דהוה ליה כמי שביטל רשותו לאחד מבני החצר דלא עשה כלום עד שיבטל לכל אחד ואחד, וא"כ היורש היאך אפשר לו לבטל אצל האחרים, דכיון דמעיקרא לא הוה לה שריותא להאי חצר (לו) [לא] כדאמרינן לעיל. ובודאי כן הוא דאחד ששכח ולא עירב וביטל רשותו לאחד מבני החצר אין אותו שביטל רשותו לו יכול לבטל אצל האחרים, ואפילו אמר לו על מנת שתבטל אצל האחרים, כיון דהא [לא] הוה ליה שריותא מעיקרא וכדאמרינן לעיל. ואם אתה עושה את היורש כבעלים ממש מכיון שנתרוקן זכות האב לו והוא כבר עירב עם הא' בני החצר הרי זה כאילו ביטל אצל כולם. וי"ל דודאי לענין שיכול הוא לבטל אצל האחרים הרי הוא כאביו ממש דכרעא דאבוה הוא, ואינו דומה לנוטל רשות דלית ביה בחצר כלום אלא לשעה מחמת ביטולו של זה שבא להתירו בביטול זה, וכיון דלא הוה ליה שריותא מעיקרא לאו מידי עבד וכמי שלא ביטל לו כלום דמי. ומיהו לענין התירן של בני חצר כיון דמעיקרא לא נכנסה רשותו של אב בתוך עירובו ונאסר למקצת שבת נאסר לשבת עד שיבטל זה אצל בני החצר. ודוקא בשבא היורש ודר באותו בית של מורישו הא לאו הכי לא, דכיון דאיהו דר שם אינו אוסר דקיימא לן כר' שמעון דאמר אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר.
וחוזר אני בי בדבר זה אלא אפילו לא בא היורש לדור בו באותה שבת, לפי שכבר נאסר למקצת שבת, וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות, וכיון שכן א"א בלא ביטול. ואינו דומה למת גוי בשבת דנסתלק רשותו והותר להן, דשאני התם דדירת גוי לא שמיה דירה, וכל שמת ונסתלק הוא הותרה להן רשותו כל שאין היורש דר שם, אבל ישראל כל שנאסר למקצת נאסר לכולה שבת, וכשאמרו (לקמן עירובין פו, א) הלך לשבות אצל בתו, לא כשהלך בשבת אלא מערב שבת. כך נראה לי עיקר.

בעא מיני׳ אביי כו׳. פי׳ ואע״ג דבשלהי פ׳ פסין תניא מתניית׳ שאין צריך לבטל רשות לכל אא׳ אפשר דאביי לא שמעא ליה ההיא מתנייתא ורב׳ לא פשיטא ליה מינה ואע״ג דשמעא ליה מינה ותלמודא כמי לא אותיב מינה לרבה משו׳ דההיא כר׳ אליעזר אוקימנה ורבה דאמר כרבנן וכי אותביה לרבה מברייתא דלקמן לא מצי לדחויי דההיא ר׳ אליעזר היא דקושטא דמילתא תריץ לה דהב״ע דהוה ומת כדאכרח׳ מסיפא דרישא עוד אפשר לומר דאביי שמיעא ליה מתניתא דפרק פסין אלא דאיהו לרבנן מבעיא ליה אי פליגי בההיא על ר׳ אליעזר או לא ומשום דהלכתא כרבנן סתים ליה לבעייה סתומי ומאי דלא דחי רבה ברייתא דלקמן לאוקומה כר׳ אליעזר היינו מטעמא דאמרן דסיפ׳ דרישא מכרחא ליה דרבנן היא ובדהוה ומת מיירי.

איתיביה כו׳. כלה מפרש לה לקמן. ורבה הב״ע דהוה ומת פי׳ דהוה בהדיה אחרינא בבין השמשות ומת בשבת. פרש״י ז״ל ועל כרחין מיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפום מחיצה ונטה שם כל אחד אהלו דכי מתפקע רשותיה ואין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכי היכי דאיהו אסר אינהו נמי אסרי ע״כ. ורבי׳ ז״ל כתב כן לטעמיה שכתב לקמן בכמה מקומות דישראל אע״ג דליתיה אוסר דס״ל כבית התבן וכבית האוצרו׳ שהוא אוסר. ולפי שטה זו יכול הוא עדיין להעמידה בחצר ובגר שאין׳ לו יורשים וכדתניא לקמן בישראל וגר שהיו דרין במגורה אחת ומת הגר משחשכ׳ כי אע״פ שמחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר אלא דניחא ליה לפרושא בגר מדלא קתני גר כדקתני לקמן. ולא היה רבי׳ צריך לכל זה דאנן הא קי״ל כר״ש דאמר שאפילו הולך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר השיאן מדעתו וכבר אמר רב הלכה כר״ש. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב הילכך מתנייתא אתיא אפילו בחצר ובישראל וכן פר״י ז״ל: לשנים אין לא לא. פי׳ דלהכי ודאי תנייה לאשמעי׳ דצריך לבטל לשניהם ומתנייתא רבנן היא דס״ל דצריך לבטל לכ״א ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב פי׳ דהא פשיטא דאחרי׳ הוה בהדיה דאי לא בהדיה מאן ערב והוה שמעי׳ דקתני לא׳ לאשמעי׳ דמבטל א׳ סגי וכיון דקתני להדיא לשנים ודאי לא קני ליה אלא משום דס״ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי רבה דהא ר׳ אליעזר הא ולא כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר׳ אליעזר היא ושנים שערבו נותנין רשות לא׳ שלא ערב למה לי. פרש״י ז״ל דליכא למימר דקמ״ל דלא גזרינן דילמא אתי לבטולי להו דהכא שפיר מצי לבעילי להו כיון דערבו וכי אמרינן שאין שנים נוטלין רשות היינו בשלא ערבו ומשום דאינהו גופייהו אסרי אהדדי אימא נקטינהו כו׳ פי׳ קמ״ל דלהא ליכא למיחש דכיון שהמבטלין עדיין הם אסורין מביתם לחצר לכל הפחות לא סגיא שלא יערבו.

בעא מיניה כו׳. פרש״י ז״ל יורש ששכח אביו ולא ערב ומת בשב׳ מהו שיבטל היורש רשותו לאותן שערבו ויפה כיון ז״ל דאי בשעירב אביהם ומת בשבת אינם צריכין ביטול דכיון שהותרו למקצ׳ שבת הותרו בכלה וכדאמרינן לקמן בשמעתי׳ בא׳ מבני חצר שמת משחשכה והניח רשותו לא׳ מן השוק שאינו אוסר. ואיכא למידק היורש הזה היכן היה דר שאם היה דר עם אביו בבית הזה פשיט׳ דמצי מבטל דהא אבעי לערובו מאתמל מצי מערב דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן את עירובו ודיו וההיא אפי׳ בישראל היא לענין נתינת ערוב מיהת כל שיש לו שם מקום פיאה או מקום לינה ועוד דהא תנן לקמן גבי חמשה ששבתו בטרקלין דא׳ מערב לכלן וגדולה מזו חמש׳ שגבו את ערובן כלומ׳ שעירבו ביניהן שמולך עירוב א׳ ע״י כלם אם רוצין לערב עם שאר בני חצר או עם בני חצר אחרת. ואם כשהיורש אינו דר בכאן למה לי ביטול דהאי קי״ל כר״ש דאמר כל היכא דליתיה אינו אוסר ואע״פ שהלך לשבות בעיר אצל בתו: תירצו בתוס׳ דמשכחת לה בשהיה דר בחצר בבית אחר ולא היה דר עם אביו דאפי׳ ערוב עם בני חצר על ביתו שלא מבעוד יום עכשו שמת מורישו מבעיא לן אם יכול לבטל על הבית שיירש כיון שלא היה דר עם אביו ולא היה יכול לערב עליו מבעוד יום ואלו משום דערוב עם בני חצר לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותה שעה אי נמי משכחת לה שלא היה דר בחצר כלל ובא בשבת לבית ירושתו לדור ולפי׳ אוסר עליהם כיון שלא עירב אביו מבע״י ומסתברא דאע״ג שהיורש דר בחצר אחרת ולא בא לכאן בשבת זו וקא מבעיא ליה דכי אמרי׳ שאם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר דוקא שהולך לשבות שם מבע״י אבל אם היה בכאן מקצ׳ היום ואסור עליהם אע״פ שהלך מקצת היום הנשאר לשבות אצל בתו אוסר הוא עליהם דהואיל ונאסרו ע״י נאסרו ולא נעקרה דירתו מכאן מכיון שקנה בו שביתה לאחר שקדש היום מפני שהלך לשבות מקצת שבת אצל בתו בעיר. ואע״ג דגבי עכו״מז שמת בשב׳ אמרי׳ דנסתלק והותר להם שאני התם דדירת עכו״מז לא שמה דירה ומשום קנסא בעלמ׳ הוא דעשאוה כדירה וכיון שמת נסתלק לאותה שבת ולא גזרו בו כל שאין היורש דר שם אבל בישראל אינו כן וזה טעם כעיק׳ וכן דעת רבותי. ומיהו מה שכתבו בתוס׳ שאם היורש היה דר באחד מן הבתים שבחצר כי צריך הוא לבטל מפני בית ירושתו זה ודאי דין אמת או דילמ׳ יורש כרעא דאבוה הוא פי׳ לאו דוקא משום דהוי יורש ממש דחשבי׳ ליה בכל דוכתא דהא לקמן אקשי׳ למ״ד מבטלין מההוא דגר שמת ובא אחר והחזיק בנכסיו אלא כל שעמד ברשותו וזכה בביתו ואמרי׳ שהוא כיורש וקם בחריקיה וכתב הראב״ד דבעיא דרבא אליבא דשמואל ורב המנונא הוא דס״ל לעיל דאין שוכרין מן העכומ״ז בשבת ואין מבטלין כיון שאין מערבין מבע״י אבל לר׳ יוחנן דס״ל ששוכרין ומבטלין בשבת הכא דעבדי חדא ומבטלין ותדע דהא לקמן בסוגיין אמרי׳ זה הכלל דסיפא לאתויי מת עכומ״ז בשבת שהוא אוסר לכלו שבת וההיא על כרחין לאו לר׳ יוחנן היא דהא לעיל אמרי׳ בהדיא דאליבא דמ״ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מת עכומ״ז בשבת מבטלין אלא ודאי דסוגיין הכא לשמואל ורב המנונא היא ומאי דתריץ ר׳ יוחנן מתנייתא לקמן אפי׳ אליבא דידהו תרתי להו דהכא מיהת מבטלין דיורש כרעא דאבוה הוא והא דא״ל רב נחמן אני אומ׳ מבטלין והני דכי שמואל תנא אין מבטלין ה״פ אני אומר דאפי׳ אליבא דשמואל מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין זו שטת הראב״ד ז״ל ומקצת רבותי שיחיו אבל בתוס׳ פי׳ דרבא לדברי הכל בעי לה ואפי׳ לר׳ יוחנן ורב ששת דאמר דשוכרין ומבטלין דילמ׳ שאני סתם שלגבי רשות זה שהם מבטלין יכולין היו לערב כי שלהם היה אלא דאריא דעכומ״ז רבוע עליה ומבטלי עריבו עד שישכיר מה שאין כן בזו שהרשות שנפל ליורש סיום לא היה לו בו שום רשות מבעוד יום ולא היה בר ערוב כלל:

חמשה ששרוים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשותו צריך לבטלו לכל אחד ואחד והוא שיאמר רשותי מבטלת לך וכו׳ בין ברשות חצרו בין ברשות ביתו וכבר ביארנוה בפרק שני. וזה שאמרו בסוגיא זו אחד שלא עירב נותן רשותו לאחר שעירב ועל כרחך זה שעירב (אסר) [אחד] היה שם שעירב עמו ונמצאו שנים וזה ששכח ולא עירב נותן רשותו לאחד מאותם שעירבו אעפ״י שלא נתן רשותו לשני שמשמע שאין צריך לבטל לכל אחד. פרשוה בגמרא שזה שעירב עמו מת לו ונמצא שאינו נותן רשותו אלא לאחד. ויש מפרשי׳ שמת לאחר הבטול ואעפ״י שבשעת הבטול לא הועיל עכשיו מיהא מועיל:

אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב כיצד הרי שהיו שלשה דיורין בחצר והשנים עירבו והשלישי לא עירב עמהם הרי זה מבטל רשותו לאחד מן השנים שעירבו וכבר ביארנוה בשמת האחר ואינו אוסר עליו וכגון שאין היורש בכאן שיאסור או אתה מפרשה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונטו בה איש את אהלו שכשמת אחד מהם אין ליורשיו בו כלום ואין גוזרין שמא יארע כן כשחברו לשם ונמצא שאינו כלום שהרי צריך לבטל לכל אחד ואחד ושנים שעירבו נותנין רשותם לאחד ואין קונסין אותו על שלא עירב:

שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שעירבו אבל לא לאחד שהרי הוא צריך לבטל לכל אחד ואחד ואין חוששי׳ שיבאו לטעות שיבטלו אותם שעירבו לאותם שלא עירבו וכן שנים שלא עירבו מבטלין לשלישי שלא עירב גם כן ואין אומרין שאין בטול רשות אלא בזמן שמקצתן עירבו ומקצתם לא עירבו אבל כל שלא עירב אחד מהן קונסין אותן ולא יבטלו אף לאחד כדי שלא תשתכח תורת עירוב אלא אף בזו מבטלין. אבל אין אחד שעירב עם השני נותן רשותו לשלישי שלא עירב שהרי עדיין השני אוסר לו. וכן אין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שהרי עדיין יאסור אחד על חברו ואפי׳ חזר אחד מהם ובטל לחברו כמו שהתבאר ואפי׳ אמרו לו קני על מנת להקנות וכן אין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שאף באלו אחד אוסר על חברו:

תוס' בד"ה בעא מיניה כו' לא שמיע ליה ברייתא כו' וההיא ברייתא כר"א כו' עכ"ל הך ברייתא אפשר דשמיע ליה ואפ"ה קמבעיא ליה דה"נ בשמעתין ידע הך ברייתא דמותיב מינה אביי לרבה ואפ"ה קמבעיא ליה אלא דר"ל דלא שמיע ליה דהך ברייתא כר"א כדמסיק התם ודו"ק:

בד"ה הב"ע דהוה כו' ובחנם דחק כו' פסקינן כר"ש כו' אפילו הניח את ביתו כו' אינו אוסר כו' עכ"ל ק"ק [א] דאי כר"ש אמאי מוקי לה בכה"ג דהוה ומית ויורש אינו דר שם אמאי לא מוקי לה בפשיטות טפי דאיתיה בחיים אלא שהניח את ביתו והלך כו' וכר"ש דאינו אוסר ודו"ק:

גמ' מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא כו' ק"ק דבין דהוה ומית ובין דאיתיה ה"מ למתני בין בא' שלא עירב הנותן רשותו לא' שעירב ובין בא' שעירב שנתן רשותו לא' שלא עירב וי"ל דדרך התנא לשנות דברים שאינן צריכין בלישנא אחרת והך סיפא לרבה משנה דלא צריכה היא אלא משום רישא נקט לה בלשון איפכא כדלקמן וכצ"ל לקמן גבי בבא ואין שנים שלא עירבו כו' דמשנה דלא צריכה היא לאשמועינן אע"ג דאמר קני כו' ותני לה בלשון אחר מדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה יורש מהו כו' אחד מבני חצר שמת והניח כו' דלא אסר כדאמר ר"י כו' ור"ש. דפסק כו' כוותיה קאמר דאפי' הלך כו' עכ"ל הך ברייתא שהביא ודקתני בה א' מבני חצר שמת והניח כו' ודאי דלא ס"ל כר"י ור"ש אלא דבית התבן אוסר כפרש"י והתוספות לקמן מ"מ בהך מלתא דבית התבן אינו אוסר ודאי דרבא דקמבעיא ליה הכא כר"י ור' שמעון ס"ל דכוותייהו קי"ל ודו"ק:

בא"ד ומיהו אם היה היורש דר באותו חצר שמא היה אוסר להם כו' עכ"ל לכאורה קשה מאי לשון שמא דקאמרי שהרי ברייתא ערוכה היא לקמן כמ"ש התוס' מדתניא א' מן השוק שמת והניח רשותו לא' מבני החצר כו' משחשיכה אוסר ולשון הרא"ש מכוון בזה שכתב ומיהו אי הוה דייר היורש בחצר בבית אחד אוסר עליהן עכ"ל ויש ליישב דבריהם ע"פ מש"כ הרא"ש בדבריו וז"ל אע"פ שלא נכנס לדור בבית אביו כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאלו נכנס לדור בבית ואוסר עכ"ל ע"ש וזה שכתבו התוס' שמא כשדר בחצר אע"פ שלא נכנס לדור בבית אביו אוסר דמההיא ברייתא דלקמן א' מן השוק כו' ליכא לאוכוחי לאסור בכה"ג דאיכא לאוקמא בנכנס לדור שם ולכך אוסר ודו"ק:

בא"ד ואפילו עירב עם חביריו מע"ש אפ"ה בעי ביטול ולא מהני עירובו כו' עכ"ל ולעיל [עירובין ב] שכתבו התוס' א"נ כגון שזה עצמו שעירב הוא יורש ומהני עירובו גם לחלק שירש מאביו היינו משום דאביו נמי עירב ואפי' בסיפא שלא עירב היורש מ"מ אביו עירב חלקו ועי"ל דלעיל מיירי שהיורש דר בבית אביו דמערבין קרינא ביה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך ודו"ק:

גמ' לא צריכא דאע"ג דאמרי קני כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל אין אחד שעירב עם אחד נותן כו' כצ"ל:

ליגזר. דאי מבטלי אינהו ליחיד אתו למימר נמי יחיד מבטל לשנים: ואין נוטלין רשות למה לי. הא תנא ליה היו שנים אוסרין זה על זה: לא צריכא. משנה יתירה לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי: אחד שלא עירב כו'. כגון ג' דיורין בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב מבטל לאחד מן המערבין ומותר דהאי בהדי חבריה עירב אלמא אין צריך לבטל אלא לאחד דכולהו הוו כחד: ושנים שלא עירבם נותנין רשותן לשנים. הדרים עמהן ועירבו או ליחיד שלישי הדר עמהן ולא עירב לא הוא ולא הן: אבל אין אחד שעירב. עם אחד נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותיה אכתי איכא חבריה דאסר עליה: לשנים שלא עירבו. כדאמרינן לעיל שנים אין נוטלין רשות: דהוה ומית. ועל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו שם איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי: תדע. מרישא דהוה ומית עסקינן דאי איתיה צריך להאי לבטוליה ליה: סיפא דרישה. מרישא דמתניתא עד אבל כו' חדא בבא היא הלכך סיפא דההיא קרי ליה סיפא דרישא: לאחד לא. דצריך לבטל לכל אחד ואחד: אי הכי ליתני לאחד שעירב. כדתנא ברישא ואנא ידענא דתרי נינהו דאין עירוב בלא שנים: או לאחד שלא עירב. סיפא דההיא היא דהכי תנא: לשנים שעירבו או לא' שלא עירב: אחד שלא עירב כו'. השתא מפרש לה לכולה אמאי אצטריך למיתנייהו לכולהו: ולא גזרינן כו'. כלומר אי קשיא כיון דמית פשיטא דמבטל ליה להאי דפייש דהא קתני לה סיפא דאפי' שנים מבטלין ליחיד: ושנים שעירבו כו'. פשיטא דהכא ליכא למגזר דלמא אתי יחיד לבטולי להו דאי מבטל להו שפיר דמי דהא עירבו וכיון דאורי ביחיד דמצי לבטולי. מה לי חד מה לי תרי: כיון דלא עירב ליקנסיה. דמרישא לא נפקא לן דרישא איירי דהאי דלא עירב בטיל להנך דעירבו: תנא הך סיפא לגלויי רישא. דבדהוה ומית עסקינן רישא דקתני לאחד שעירב דאילו איתיה לאידך בעי לבטולי ליה כדקתני בהך סיפא: ולאביי. דמתרץ הך סיפא מאי לשנים לאחד משנים למה לי דתנייה הא תנא ליה רישא דיחיד מבטל לאחד משנים מה לי חד מבטל מה לי תרין מבטלין: הני מילי כו'. דכל הני בטולין דלעיל איכא מקצתייהו דעירבו: תורת עירוב. תורת עירוב מן התינוקות הבאים אחרי כן: לאביי תנא הך סיפא. דלא איצטריך דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה אלא להכי תנייה לאשמועינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרוייהו המערבין עסקינן ואפילו הכי קתני רישא דרישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב דאין צריך לבטל רשותיה לכל אחד ואיהו לא אסר אחבריה: איידי דתנא רישא. אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תנא הך סיפא דאיפכא לא ולעולם רישא בדהוה ומית וסיפא בדאיתנהו: הא תו למה לי. פשיטא דאסרי אהדדי: הכי גרסינן כיון דבעידנא דבטיל להו הנך כו'. ולעיל פרישנא לה: קני על מנת להקנות. ממשנה יתירה נפקא לן דאי לאו הכי לא איצטריך למיתנייה ולעיל פרישנא לה: יורש. ששכח אביו ולא עירב ומת בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש:

בעא מיניה אביי מרבה כו'. לא שמיע ליה ברייתא דלעיל דסוף פ''ב (דף כו:) כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד ומשמע התם דפלוגתא היא דר''א ורבנן וההוא ברייתא כר''א ואין לומר דלרבנן מיבעיא ליה ופשט ליה דצריך לבטל דאם כן מאי פריך מברייתא דבסמוך: הכא במאי עסקינן דהוה ומית. פירש רש''י דעל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו בה איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי ובחנם דחק דאין היורש אוסר אלא א''כ הולך לדור שם דלעיל בפ' מי שהוציאוהו (דף מז.) פסקינן כר''ש דתנן לקמן פרק כיצד משתתפין (דף פו.) ר''ש אומר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מלבו ומיהו אי בעו לאוקומי כר''מ דאמר כשהלך לשבות בעיר אחרת א' נכרי ואחד ישראל אוסר וקאמרינן נמי לקמן בפירקין (דף עב:) בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו צריך לאוקומי בשיירא שחנתה בבקעה א''נ כגון שזה עצמו שעירב הוא יורש: יורש מהו שיבטל. בשלא עירב האב מיירי כדפי' בקונט' דאם עירב הא תני לקמן (עמוד ב') א' מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר ואיירי כגון שבא היורש לדור שם בשבת דאם לא כן לא בעי ביטול דהוי כמו בית התבן ובית הבקר דלא אסר כדאמר רבי יהודה לקמן בפירקין (עב:) דאינו אוסר אלא מקום דירה ור''ש דפסיק פרק מי שהוציאוהו (לעיל מז.) כוותיה קאמר דאפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר ומיהו אם היה היורש דר באותה חצר שמא היה אוסר להם בית אביו כשירש בשבת אע''פ שלא בא לדור שם אפילו עירב עם חביריו בערב שבת אפילו הכי בעי ביטול ולא מהני עירובן לגבי אותה חצר שירש

דף ע - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד