עירובין ע ע"ב

דף ע - ב

מי אמרינן: רק היכא דאי בעי לערובי מאתמול מצי מערב, בטולי נמי מצי מבטל.

אבל האי יורש, כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב, שהרי לא היתה החצר שלו, לא מצי מבטל.

או דילמא, יורש - כרעיה דאבוה הוא [כרגל אביו הוא].

כלומר: כרגל מורישו, ובמקומו, וחשיב כאילו היה יכול לערב מאתמול - ר"ן. ^[57]

אמר ליה רב נחמן לרבא: אני אומר: יורש מבטל. ואילו הני דבי שמואל [בני ישיבתו של שמואל] תנו ברייתא: אין יורש מבטל.

איתיביה לרבא דאמר יורש מבטל:

דתניא: זה הכלל, כל שמותר למקצת שבת - הותר לכל השבת.

וכל שנאסר למקצת שבת - נאסר לכל השבת, חוץ ממבטל רשות.

ומפרשינן תחילה לכולה ברייתא, והדר מותבינן תיובתין:

"כל שהותר למקצת שבת מותר לכל השבת":

כגון, שתי חצרות ופתח ביניהן, ועירב דרך הפתח [מכחו של פתח] להתיר להוציא מחצר לחצר, ונסתם הפתח בשבת, ועדיין יש אפשרות להוציא מזו לזו על ידי זריקה, או על ידי חורים קטנים מארבעה טפחים על ארבעה טפחים שאין שם "פתח" עליהם.

או עירב דרך חלון ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ונסתם חלון בשבת - [ראה ציור] מותר להוציא מזו לזו, כיון שהותר למקצת שבת.

והא דקתני בברייתא: "זה הכלל" כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת:

לאתויי מבוי - שאסור לטלטל בו בלי תיקון לחי או קורה כיון שאין לו מחיצה רביעית - שתיקנוהו מערב שבת, וניטלו בשבת קורותיו או לחייו, ואפילו מחיצות אין לו, מכל מקום אמרינן: שבת הואיל והותרה, הותרה.

והא דקתני בברייתא: "כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה":

כגון, שני בתים בשני צדי רשות הרבים,, והקיפום נכרים מחיצה בשבת - ונעשית רשות הרבים שבין הבתים כמו "חצר" של הבתים, ואוסרים זה על זה מלהוציא ל"חצר" - אף על פי שמבטל אחד רשותו לחבירו אין חבירו מותר להוציא מביתו לחצר, שהואיל ואם היה רוצה לערב מאתמול לא מצי לערובי, בטולי נמי לא מצי מבטל.

אבל אין בו איסור "רשות הרבים" כפי שהיה בערב שבת, שמחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא. ולפיכך אם היה רק בית אחד בתוך המחיצה, מותר להוציא מביתו לרשות הרבים המוקפת.

והא דקתני בברייתא: "זה הכלל" כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת - [והיינו, כיון דקתני ברישא "זה הכלל", קאי נמי אסיפא]:

לאתויי מאי?

לאתויי חצר שיש בה נכרי ושני ישראלים, שלא היו יכולים לערב בערב שבת בלא שישכרו רשות הנכרי, ומת נכרי בשבת, שאין יכולים לבטל זה לזה, כיון שמאתמול לא היו יכולים לערב.

וחידוש הוא יותר מרשות הרבים שהקיפוה נכרים. שהרי הכא, אם רצו לערב מאתמול על ידי שכירות היו יכולים לערב, ואפילו הכי, כיון שבלא שכירות אינם יכולים לערב, אין יכולים עכשיו לבטל. ^[58]

והא דקתני בברייתא "חוץ ממבטל רשות":

היינו, מי ששכח לערב מערב שבת יכול לבטל רשותו בשבת, והותרו שאר בני החצר, אף על גב שנאסרו למקצת שבת. ^[59]

והשתא מותבינן: וקתני בברייתא חוץ ממבטל רשות (איהו אין יורש לא - נמחק, ב"ח) ולא קתני חוץ ממבטל רשות ויורש.

שמע מינה יורש אינו מבטל. ^[60]

ודחינן: אימא: חוץ מתורת ביטול רשות.

כלומר: כל שיש לו תורת ביטול ויורש בכלל, דכרעיה דאבוה הוא ותורת ביטול נוהגת בו [ריטב"א לדעת רש"י].

איתיביה לרבא, דאמר יורש מבטל:

אחד מבני חצר שעירב ומת, והניח [והוריש] רשותו לאחד מן השוק, אם מת מבעוד יום קודם שחל עירובו של המוריש, הרי זה היורש אוסר.

[ואף על גב שאינו דר שם, הרי זה כמי שיש לו בית התבן ובית הבקר בחצר, שאוסר לדעת חכמים, בברייתא לקמן דף עב ב].

אבל אם מת משחשיכה אחר שעירב, אינו אוסר, שכיון שהותרו למקצת שבת הותרו לכל השבת. ^[61]

ואחד מן השוק, שיש לו בית דירה בחצר, אך אינו דר בה, ולפיכך אין דרכו לערב עם שאר בני החצר [תוספות], שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר המשתתף בעירוב, אם מבעוד יום מת, אינו אוסר זה שירש.

כלומר: אף שאוסר, הרי מערב ועירובו מתירו.

אבל אם מת משחשיכה, כיון שלא עירב המת, אוסר היורש [ואף שעירב היורש מחמת שגם הוא דר בחצר, לא עירב על דעת מה שיירש בשבת].

והשתא תיקשי לרבא דאמר יורש מבטל:

אמאי קתני בסיפא: משחשיכה אוסר היורש?

ניבטיל השתא בשבת מה שירש?!

ומשנינן: מאי אוסר נמי דקתני, עד שיבטל.

תא שמע: ישראל וגר שרויין במגורה [גורן] אחת, שחלוקה בחדרים, ולכל חדר פתח לחצר ואוסרין זה על זה, ומת גר מבעוד יום,

ש"מ בעינן ביטל רשות לכל אחד ואחד ודחי אביי מאי לשנים דקתני אחד (לשנים) [משנים] ואקשינן אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא עירב דמשמע דאיכא אחריני בהדיה ואפי' הכי בחד סגי ליה אלא מדלא קתני הכי אלא קתני לשנים שעירבו לשנים שעירבו ממש הוא שמעינן מינה דבעינן ביטול לכל חד וחד ונדחה אביי בקושיא פי' להא מתניתא פסקא פסקה פשוטה היא בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות כגון שמת אביו בשבת מאי יורש כרעא דאבוה הוא ומבטל או לא א"ל אני אומר מבטל והני דבי שמואל תנא אין מבטל ומותבינן לתנא דבי שמואל מהא דתניא זה הכלל כל שהותר מקצת שבת כגון שעירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או דרך חלון ונסתם החלון מותר כל השבת כולה וזה הכלל למה לי לאתויי מבוי שניטלה קורתו או לחייו שמותרין בשבת כולה זה הכלל כל שנאסר למקצת שבת כגון ב' בתים בב' צידי רה"ר אע"פ שנאסר במקצת שבת משעה שביטל רשותו הותרה שאר שבת ל"ש הוא ל"ש יורש. מדקתני חוץ מן המבטל רשות דייקינן מינה כל מי שיש לו רשות עכשיו יכול לבטל ופריק תני לברייתא הכי חוץ מתורת ביטול דבר איתיה לאוסר מעיקרא והשתא בטיל רשותי' הותרה מקצת שבת ולאפוקי יורש דלא הוה ליה רשותא הכא בעידנא דקדש היום ולא הוה ליה לערובי דלא אתמר תורת ביטול אלא היכא דליכא עירוב ומאן דלא יכול לערוב לא יכול לבטל רשותיה. תוב אהדרינן ומותבינן לרב נחמן אחד מבני חצר שמת כו' עד אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מת מבע"י בע"ש וזכה בן החצר בנכסיו אינו אוסר שכבר עירב עם בני החצר [גם] הוא.

מת משחשיכה אוסר שכבר נאסר במקצת שבת ואמאי אוסר אי אמרת יורש מבטל יבטל השתא ונשתרו ופריק רב נחמן מאן אוסר נמי דקתני עד שיבטל אבל אם (לא) ביטל הותרו בני החצר לטלטל:
ת"ש ונכרי ששבתו במגורה. פי' בדירה אחת מלשון לגור בארץ וי"א מלשון נהרסו ממגורות כי הוביש דגן.

הכי גריס רש"י ז"ל: כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסתם החלון זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מבוי שניטלה קורתו או לחיו. וגירסתו נכונה, דעכשיו הביא אשר הוא יותר פשוט ואשר היא הלכה מגופה של ברייתא, וניטלה קורתו דאינו פשוט כל כך ודלא קיימא לן נמי הכין אלא כר' יוסי בר' יהודה דאסר הביא מזה הכלל. ויש ספרים דגרסי בהיפך. וכתב הראב"ד ז"ל: אני תמה כי היה לו לפרש כל שהותר למקצת שבת כגון שעירב עם בני החצרות ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק, דאע"פ דאותו לא עירב עמהן מותרין בחצר הואיל וכבר מותרין, דהכי אמרינן לקמן בברייתא.

(זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. תמיהה לי מאי שנא גוי דנקט, דהא לרב נחמן קא מותיב וכדברי רש"י ז"ל דכל שאר הקושיות שבאו כאן ג"כ להקשות על דברי רב נחמן הן. ואפילו לדברי ר"ח ז"ל שפירש דלתני דבי שמואל קא מקשה ליה).

זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת, וקתני חוץ מהמבטל רשות. פירש רש"י ז"ל: דאדרב נחמן קא מותיב דמדקתני חוץ מהמבטל רשות ולא קתני חוץ מהמבטל רשות והיורש, ש"מ דוקא המוריש שהיתה רשות שלו מערב שבת אבל יורש לא. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול רשותו כלומר: כל שיש לו תורת ביטול, ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת ביטול יש בו. ואני תמה כיון שהמקשה היה סבור להקשות מן הברייתא הזו לרב נחמן, מאי שנא דנקט לאיתויי מת גוי בשבת לימא ישראל.
ור"ח ז"ל פירש: דלתני דבי שמואל קא מותיב, דחוץ מן המבטל רשות קא משמע דכל שיש לו רשות מבטל ואפילו יורש במשמע. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול [ותורת ביטול] משמע למי שהיה לו לערב ושכח ולא עירב תורתו לבטל, והיינו האב שהיה לו לערב מערב שבת. אבל היורש שלא היה לו לערב מע"ש אינו יכול לבטל רשותו. ולפי פירושו ניחא לי דמאן דסבירא ליה דיורש מבטל רשות קא מקשה מינה, ולהכי קא מפרש לאיתויי מת גוי בשבת דא"א לו לערב כלל דלאו בר עירוב הוא, אבל מת ישראל כיון דהוה מצי לערובי מאתמול אע"ג דמית ליה יורש [כרעא דאבוה] הוא ומבטל כמותו. ומיהו לפירש"י ז"ל אתיא שפיר טפי, דהא דמקשה בתר הכי מן הברייתא דאחד מבני חצר שמת דמקשה מינה לרב נחמן דאית ליה מבטל, דאילו לפירוש ר"ח ז"ל קשה קצת דמקשה סתם חדא לר' נחמן וחדא לבר פלוגתיה.

אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר. כלומר: אף על פי שאותו שמת כבר עירב, הרי נתבטל עירובו במותו שהרי עדיין לא חל עירובו ולא התיר כיון שמת קודם שקדש היום. ואחד מן השוק דקתני, יש לפרש שהוא מן השוק ממש שאינו דר בחצר ואפילו הכי אוסר, ואתיא כתנא דלקמן (עירובין עב, ב) דתני בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר.

ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר. שבכלל עירובו נכנס. ומסתברא דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ"ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ"ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר נגרר אחר עירובו. דאי בשעירב לאחר שנפלה לו ירושה, פשיטא מאי קמ"ל.

משחשיכה אוסר. שלא נכנס בכלל עירובו וכבר אסר את החצר, דאתיא כמ"ד בית העצים ובית האוצרות אוסר כמו שאמרנו (לעיל ד"ה אחד מבני חצר). ואי נמי יש לפרש דאוסר דקאמר היינו בשבא הוא בשבת לדור שם בבית ירושתו, ואע"פ שמתחילה לא היה האב אוסר לפי שלא היה דר כאן, וזה היורש גם כן כבר עירב עם בני החצר, מ"מ בית זה לא עירב, וכמו שאילו היה האב קיים ובא בשבת לביתו שאוסר את בני החצר, כך זה שעירב שבא לדור שם בשבת אוסר כאביו מחמת ביתו של אביו שלא נתערבה עמהם. כנ"ל. [לכשתמצא לומר שבא ישראל בשבת אוסר. וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל וכמו שכתבנו למטה (פו, א ד"ה גמ') גבי מי שהלך לשבות אצל בתו בפ' כיצד משתתפין].
והראב"ד ז"ל פירש: דאחד מן השוק לאו דוקא, אלא כל שלא עירב קרי מן השוק, ומי שעירב מבני חצר והניח רשותו לאחד מבני חצר ע"כ מבני חצר שעירב קאמר. ומשום הכי קרי למי שלא עירב אחד מן השוק, שנהג עמהם כבן השוק שדרכן של בני חצר לערב, ולעולם לאו בן השוק ממש הוא, שהוא אינו אוסר.

או דילמא דאדרבא שאני הכא דיורש כרעא דאבו׳ הוא ובמקומו עומד ואפי׳ שמואל ורב המנונא מודים הכא דמבטלין והא דמפ׳ המקשה לקמן זה הכלל לאתויי מת עכומ״ז בשבת נקיט ליה בשטתא דשמואל לרוחא דמילת׳ ור׳ יוחנן מוקים לה במלה אוחרי א״נ דלר׳ יוחנן זה הכלל דרישא לא קאי אסיפא כלל וכל שנאסר למקצ׳ שבת נאסר לכלה אינו אלא לענין הקיפוהו עכומ״ז מחיצה בשבת שאין מבטלין לר׳ יוחנן וכדכתיב לעיל וזו השטה היא הנכונה בעיני דוק ותשכח ס״ג והיא גרסת רש״י ז״ל כל שהותר למקצת שב׳ הותר לכלה שבת כגון בני חצרות שערבו דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסת׳ חלון זה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו או לחייו ויש ספרים שגורסין בהפך אבל אינה נכונה דע״כ מאי דפשיט׳ טפי מייתי מגופא דברייתא ומאי דלא פשיט טפי שהותרו לכל השבת והכין נמי קי״ל אבל אידך דנטלה קורתו לא לחייו לא פשי׳ כולו האי והא איכ׳ רבי יוסי בר יהודה דאסר כיון דליתנהו למחיצות וקיימ׳ לן כוותיה אלא ודאי גרש״י ז״ל עיקר וה״ה שהיה יכול לומר כל שהותר למקצת שבת הותר לכלו כגון שערב עם בני חצר ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק כי אע״פ שלא ערב היורש עמהם מותרין בחצר הואיל והיו מותרין עד עכשיו וכדאי׳ בברייתא דלקמן אלא דחדא מינייהו נקט ומשמע ליה דהא דנקט הוי רבות׳ טפי זה הכלל לאתויי מת עכומ״ז בשבת פי׳ דס״ל דזה הכלל דרישא קאי אסיפא וכדפרש״י ז״ל ולית ליה הא דאמרי׳ לעיל דלמ״ד שוכרין בשבת לא תבעי לך א״נ דאליבא דשמואל בלחוד נקיט לה ולא דקנה השתא וכדפריש׳ לעיל וקתני חוץ מן המבטל רשות פרש״י ז״ל דכיון דלא קתני חוץ מן המבטל רשות והיורש מכלל דיורש אינו מבטל וקשי׳ לרב נחמן דאמר מבטלין ופריק אימא חוץ מתור׳ ביטול רשות כלומר כל שיש לו תורת ביטול ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת בטול נוהגת בו ולפי שטה זו כיון דהאי מקשה ס״ל למידק מהא מתנייתא דמת ישראל אין היורש מבטל הא דקתני סיפא בזה הכלל דפרי׳ לה כגון שמת עכומ״ז בשבת יכול הוא לפרשה בישראל נמי אלא דכיון דאכתי לא קא״ל הא מילתא עד סיפא דברייתא דקתני חוץ מן המבטל רשות דלא נתנו מעיקרא בפשיטותא אלא מאי דמשמע ליה דהוי הלכתא טפי ושאינו מן המחלוקת שבכאן ומיהו בתר דפרי׳ חוץ מן המבטל רשות ולא היורש יכול היה לפרושי זה הכלל כגון ישראל שלא ערב ומת בשבת כנ״ל ובתוספ׳ הקשו על פרש״י ז״ל דמשום דקתני חוץ מן המבטל רשות ולא קתני היורש מה ראיה יש למקשה שאין היורש מבטל אטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזיל כל המבטלין אדרבה כי קתני חוץ מן המבטל רשות כולל כל המבטלין לכך הנכון כמו שפר״ח ז״ל שקושיין להנהו דבי שמואל דתנו אין מבטלין ואלו הכא קתני ויש במשמע אפי׳ היורש שהרי רשות שלו הוא מבטל ותנא בביטול רשות תני לה לכלה מילתא ופרקי׳ אימ׳ חוץ מתורת ביטול כלומר כל שתורת ביטול נוהגת בו משעת ערוב מפני שלא עירב והיינו האב מה שאין כן ביורש שלא היה יכול לערוב מבע״י והפי׳ הזה נכון ואע״ג דאידך תיובתא דמותב תלמודא בסמוך היא על רב נחמן והא מפרשה לה לדבי שמואל אורחא דתלמודא הוא בהכין דפריך פרכי סתם חדא להאי גיסא וחדא לה״ג ויש מבעלי התוס׳ ז״ל שאפי׳ לפי שטה זו ומטו בה משמי׳ דר״ת ז״ל שהמקשה היה סבור דכי קתני חוץ מן המבטל רשות אגופא דברייתא קאי וה״ק דכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכלה שבת כדאמרן אלא א״כ בטלו רשותן אלמא אפי׳ במת עכומ״ז מהני ביטול וה״ה דמהני ביורש ישראל ופרקי׳ אימא חוץ מתורת ביטול ולא קאי אסיפא אלא דמילתא באנפי נפשה:

באחד מן החצר ששכח א׳ מהם ולא ערבו ולעול׳ אמר לך דמת ישראל בשבת אין היורש מבטל וה״ה למת עכומ״ז ואין הפי׳ הזה נכון בעיני כלל חדא דלישנא דחוץ מן המבטל לא הוה אפשר ליה לפרושי דאמתנייתא גופא קאי דא״כ ה״ל למתני אלא א״כ בטלו ועוד דאי משמע ליה דאמתנייתא גופא קאי כיון דמשמע ליה דקאי על מת עכו״מז בשבת דאתיא בזה הכלל כ״ש דקאי על הקיפוהו עכו״מז מחיצה בשבת דאתיא מגופא דמתנייתא. והת׳ דכ״ע לא מהני ביטול ואפי׳ לר׳ יוחנן וכדאי׳ לעיל בפרקין לדידהו ועוד דא״כ כי קתני בזה הכלל כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כלה כגון מת עכו״מז בשב׳ היינו בשלא בטלו וא״כ פשיט׳ ומאי קא מרבה בזה הכלל אלא ודאי א״א לפרש כן וגם ר״ח ז״ל אינו מפרש כמו שכתבנו:

והניח רשותו א׳ מן השוק כו׳. פרש״י ז״ל אע״פ שהמתערב עמהם קודם שימות אינו מועיל שאין הערוב חל אלא בבין השמשות וכבר מת הוא קודם לכן ונתבטל עירובו. ופרש״י ז״ל שאותו היורש שהוא מן השוק אוסר עליהם ואע״ג דליתיה דתניא בהאי פרקא בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליהם ע״כ אע״פ שאינו דר שם וא״כ אתיא מתנייתא דלאו כהלכתא דהא קי״ל כר״ש לפי פר״י ז״ל דמיירי שבא היורש לדור בכאן בבית ירושתו בשבת והראב״ד ז״ל פי׳ דאחד מן השוק לאו דוקא כי המוריש והיורש כלן דרין בחצר דהאי תנא קורא למי שערב שהוא מבני חצר דכי קתני אחד מבני חצר על כרחין בבני חצר שערבו מיירי משום הכי מי שלא עירב עם בני חצר שכניו קורא אותו אחד מן השוק שנהג עמהם כאחד מן השוק שדרכן של בני חצר לערב ונכון הוא:

ישראל וגר ששבתו במגורה אחת. פי׳ בחצר אחת מלשון ארץ מגוריהם ומשום גר נקט האי לישנא. ורש״י ז״ל פי׳ בגורן א׳ שהיא חלוק בחדרים. וכ״א פתחו לחצר ואין צריך לכך. אמר רב פפא אימא כו׳ ובדין הוא דהוה לן למפרך אם לא החזיק שם ישראל למה זה אסו׳ דהא יחיד הוא מבעוד יום אלא דניחא ליה טפי למפרך מגופה דמתנייתא דהא החזיק קתני ולא אפשר דטעי תנא כולי האי דיאמר על הן לאו ועל לאו הן דבהא ודאי דייק. ואע״ג דזמנין דמתני׳ חסורי מחסרא וכדפריש׳ בכמה דוכתי. הכי קאמר אע״פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשכה פי׳ ולא אמרי׳ הואיל והותרה למקצ׳ יום קודם שבא זה והחזיק מותר לכל׳ שבת כדמפ׳ טעמא דהתרו של זה אינו היתר של עיקר שהיה לו לזה להחזיק מבע״י אוסר משחשכה. ולענין מי שיש לו בית בחצר היו שם עד שחשכה אם אוסר עליהם בבואו אליבא דר״ש פלוגתא דרבוותא ז״ל היא ודעת הראב״ד זה שהוא אוסר ולקמן נפרשנה בפ׳ כיצד משתתפין גבי מי שהלך לשבות אצל ביתו בס״ד.

יורש יכול הוא לבטל רשותו בשבת כיצד הרי שהיו שלשה שדרים בחצר אחת ועירבו השנים ושלישי לא עירב שנמצא אוסר עליהם עד שיבטל להם רשותו ועכשיו מת לו אותו שלישי קודם שיבטל את רשותו ויורשו זכה ברשותו הרי יורש זה יכול לבטל רשותו ואין אומרין אין בטול רשות אלא במי שאלו רצה לערב עמהם אתמול היה מערב והרי זה לא היה לו כלום בבית זה מאתמול שיהא עירובו עמהם כלום אלא יורש כרעא דאבוה הוא וכל שהיה אביו יכול לבטל אף הוא יכול לבטל ואעפ״י שאמרו בברייתא חוץ מן המבטל. אלמא שאף היורש אינו בכלל המבטל עצמו פירושו חוץ מתורת בטול רשות אם לבעלים אם ליורש ואף בטול זה לא הוצרך אלא בשלא עירב האב עמהם מבעוד יום שאלו עירב האב מבעוד יום ומת לו משחשכה כל שהותר למקצת שבת הותר לכולה כמו שיתבאר ואין צריכין לבטולו אלא אם כן מת מבעוד יום שנתבטל עירובו. וכן אם היורש היה דר במקום אחר ולא בא לדור שם בשבת אינו אוסר שהלכה כר׳ שמעון שאפי׳ הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר אלא שבא עכשיו לדור שם ואסר עד שיבטל רשותו ואפי׳ עירב יורש זה עם בני חצר בשביל בית אחר שהיה לו באותה חצר נעשה עכשיו אוסר עליהם בשביל בית זה אם היה דר זה עם אביו או עם מורישו לשם. ושמא תאמר ומה הוצרכת ללמדנו כן והלא זה היה אפשר לערב מבעוד יום שהרי אף שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. יש מפרשי׳ שלא נאמרו הדברים אלא בעכו״ם הואיל ומן הדין אינו אוסר אבל בישראל בעל הבית עצמו צריך לערב ואעפ״י כן מכל מקום יכול זו לבטל. ומכל מקום יש מפרשי׳ בזה שאלו רצה לערב מבערב יכול לערב כדין חמשה שגבו עירובן שאחד מוליך על ידי כלן וכמו שאמרו באחים שאוכלין על שלחן אביהם שדנין אותם כחמשה שגבו עירובן ואפי׳ בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס אביהם ולא אמרו במוליכין את עירובן שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ויש עמם דיורין אחרים בחצר שמתוך שאלו אוסרי׳ אף אלו אוסרין הא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש עירוב אחד לכלן ואחד מוליך על ידי כלם כחמשה שגבו את עירובן. ואף בדין שכירו ולקיטו הם מפרשי׳ אותה בשכירו ולקיטו של ישראל כמו שהתבאר לדעת קצת מפרשי׳ והם משיבים בשאלה זו שזה שהיה אפשר לזה לערב מבעוד יום מכל מקום מתורת שליחות אב הוא:

זה שכתבנו שכל שלא בא היורש לדור שם אינו אוסר גדולי הדור חולקי׳ בה ממה שכתבו גדולי המפרשי׳ הטעם במה שכתבנו שאפי׳ עירב היורש עם שאר בני חצר מבעוד יום אעפ״י כן צריך בטול רשות מפני שהמוריש אינו אלא כמבטל רשות והרי צריך לבטל לכל אחד ואחד. ושאלו הם אם היורש אינו אלא כנוטל רשות היאך הוא מבטל לאחרים הואיל ובשעת הבטול אינו מותר לטלטל עדיין בחצר. ותירצו שמכל מקום הואיל והם בעלים גמורים רשאים לבטל ולא עוד אלא שהוא כרעא דאבוה לגמרי אלא שמאחר שלא נכנס רשות המוריש בתוך עירוב היורש ונאסר למקצת שבת נאסר לכלה שבת עד שיבטל ומאחר שנאסר למקצת שבת אף בלא בא לדור שם כן ואין הדברים נראין:

מבוי או חצר שהותרו כדינן בלחיים או בקורות או בצורת פתח או בעומד מרובה ונטלו הלחי או הקורה בשבת או נפרץ הכותל ונתמעט העומד או שנסתרה צורת הפתח אעפ״י שכבר הותרה בכניסת שבת אין אומרין הותרה לכל השבת. ומכל מקום יתבאר בפרק גגות דוקא בשנפרצו בכרמלית או לרשות הרבים אבל אם נפרצו לחצר שאינה מעורבת מותר. אין כאן אלא דיורין הבאין בשבת לאסור ודיורין הבאין בשבת אין אוסרין. למדת שכל שעירב דרך הפתח או דרך חלון ר״ל שהיו חצרות סמוכות זו לזו והיה פתח או חלון ביניהם המכשירים לתורת עירוב ועירבו על ידי אותו פתח או חלון וקדש היום בהכשרו אעפ״י שנפלה אחר כן מפלת וסתמה את הפתח או החלון הרי כל אותה שבת בהתירה להשתמש מזו לזו דרך חורים או דרך חלונות קטנים שנשארו לשם וכבר ביארנוה בסוף פרק ראשון. ודין שני בתים שבשני צדי רשות הרבים שהקיפום מחיצה עכו״ם בשבת. וכן דין מת עכו״ם בשבת כבר ביארנוה למעלה:

הוזכר בסוגיא זו באחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק שמבעוד יום אוסר אפי׳ עירב עמהם שהרי נתבטל עירובו משעה שמת ועדיין לא חל עירובו משחשיכה אינו אוסר ואם אחד מן השוק מת והניח רשותו לאחד מבני חצר משחשיכה אוסר מבעוד יום אינו אוסר. ודבר זה יש שפרשוהו מן השוק ממש כלומר שלא היה מבני חצר ואמ׳ שמבעוד יום אוסר הואיל ולא הותר מקצת שבת ולדעת זה אתה צריך לפרשה כדעת האומר שאעפ״י שאינו דר שם אוסר וכדעת האומר שמי שיש לו בית התבן או בית הבקר בחצר חברו אוסר. ואין הלכה כן שלא אסרו אלא בית דירה ר״ל מקום דירתו והוא מקום פתא כמו שיתבאר. והלכך אחד מבני חצר שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מן השוק אינו אוסר אלא אם כן בא לדור שם משחשיכה אינו אוסר אפי׳ בא לדור שהרי שבת שהותרה הותרה אבל אם לא עירב ומת משחשיכה אסור עד שיבטל היורש לכל בני החצר:

אחד מן השוק שמת והניח רשות שיש לו באותה חצר לאחד מבני חצר שכבר עירב עם חבריו מבעוד יום אינו אוסר שהרי נכנס בכלל עירובו מבעוד יום ואפי׳ עירב קודם הירושה שהרי מכל מקום כשקדש היום נכנס כל מה שיש לו באותה חצר בכלל העירוב. מת משחשיכה אף זה אינו אוסר שהרי לא היה הוא אוסר אחר שאינו דר שם והואיל והותרה הותרה. וזה שאמרו בכאן אוסר אינו אלא לדעת האוסר אף בשאינו דר שם כמו שביארנו ויש פוסקי׳ שאוסר. וגדולי המפרשי׳ פרשו שמן השוק לאו דוקא אלא כלם מבני חצר וכל שלא עירב עם חבריו הוא קוראו מן השוק לפי שהסיע עצמו מן האחוה. ופי׳ הדברים אחד מבני חצר שעירב שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר שלא עירב מבעוד יום אוסר אם בא לדור שם בבית המוריש אעפ״י שבטל רשות ביתו הראשון משחשכה אינו אוסר שכבר חל עליו עירובו וכל שבטל זה רשות בית הראשון אינו אוסר מחמת בית הירושה. ואחד מבני חצר שלא עירב שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד שעירב אפי׳ בא היורש ודר באותו בית אינו אוסר שהרי כשנכנסה שבת חל עירובו על כל רשות שיש לו בחצר כמו שהתבאר. משחשיכה אוסר שכבר נאסר למקצת שבת ומכל מקום דוקא עד שיבטל שהרי יורש מבטל כמו שביארנו:

כבר ידעת שהגר שמת בלא יורשי׳ שיהו נולדים לו משנתגייר כל המחזיק בהם זכה בהם ישראל וגר שהיו שובתים במגורה אחת ר״ל בשכונה אחת ומת הגר בשבת אפי׳ החזיק בהם אחד אינו אוסר שכשמת נעשה כמבטל רשותו אצל הכל וזה שאמרו בסוגיא זו אדרבה כי החזיק הוא דאסר פירושו אלו היה שם מקום ליאסר היה ראוי לאסור יותר בהחזיק משלא החזיק. אלא שכל שעירב ומת משחשיכה אינו אוסר בין לא אחזוק אלא הרי הוא בהיתרו הראשון. מת מבעוד יום אם לא החזיק בו אדם הרי רשותו מבוטלת אצל הכל ומותר אבל אם החזיק בו אדם הרי זה אוסר ואפי׳ לא החזיק בו אלא משחשיכה שהמחזיק נעשה לו למפרע כיורש ואוסר עד שיבטל. למדת לענין פסק שכל אוסר האמור בסוגיא זו פירושו עד שיבטל שאם תפרשהו אוסר לגמרי אתה צריך להעמידו לדעת בית שמאי שאמר אין בטול רשות בשבת כמו שהעמידה ר׳ יוחנן בסוף השמועה ואין הלכה כן אלא אוסר עד שיבטל על הדרכים שביארנו:

מאי אוסר נמי דקאמר עד שיבטל פי' דכי היכי דאוסר דרישא אית ליה תקנתא דהא מבע"י היא ויכול לערב ולבטל הה"נ אוסר דסיפא אית ליה תקנתא בביטול:

בד"ה אבל האי כו' למ"ד לעיל מבטלין גבי מת נכרי בשבת כו' עכ"ל ר"ל לפירושם דלעיל דרב ששת דאמר מבטלין אפי' באתא נכרי בשבת ומת נכרי בשבת וכמ"ש התוס' בסמוך וק"ל:

בד"ה וקתני חוץ כו' ופריק ליה לברייתא כו' דא"כ מאי נאסר למקצת שבת דקאמר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל מאי נאסר למקצת שבת דקאמר שתלה בוכל השבת כולה דהא כולה מדינא אסור כיון דאיירי בלא עירב ולא ביטל מהיכא תיתי להתיר מקצת האחרון וק"ל:

בא"ד ונראה דלמאי דמשני אימא חוץ מתורת ביטול לא קאי אב' בתים אלא אבני חצר ששכח כו' עכ"ל דאל"כ תקשי גם למאי דמשני ארב ששת ואדרב חסדא דסברי בב' בתים דלא מהני ביטול ועוד כיון דקאי אב' בתים כ"ש איורש כמ"ש התוס' לעיל ותקשי אכתי לדבי שמואל אלא דקאי אבני חצר ששכח כו' דאיהו גופיה יכול לבטל ומיהו לרב ששת דקאמר לעיל במת נכרי ואפילו אתא בשבת דמבטלין מצי קאי שפיר אמת נכרי ולרב המנונא דאמר אין מבטלין במת נכרי ניחא דלא קאי אלא אבני חצר ששכח כו' וכמ"ש התוס' וק"ל:

שם בגמרא משחשיכה אוסר אמאי אוסר ניבטל כו' ומרישא דאחד מבני חצר שמת והניח כו' מבע"י אוסר אע"ג דודאי מצי מבטל מ"מ כיון דבזולתו לא הוה מאן דאוסר קאמר שפיר דאיהו אוסר משא"כ הכא באחד מן השוק שמת והניח כו' משחשיכה דבלאו איהו נמי הוה אסור שהרי נאסר למקצת שבת לא ניחא ליה למקשה לישנא דאוסר אי הוה מצי מבטל מיהו לקמן דפריך כה"ג מהך דאע"פ שלא החזיק מבע"י אלא משחשיכה כו' אוסר אמאי אוסר ניבטל ליכא לפרש הכי דהא התם בזולתו לא הוה מאן דאוסר וע"כ נראה לפרש דהכא בא' מבני חצר כו' שבא הרשות לידו מבע"י וה"מ לאערובי מבע"י ולא עירב שייך למימר אוסר כיון דלא עירב אבל הכא בסיפא וכן בהך דלקמן שלא בא הרשות לידו עד משחשיכה לא שייך למימר אוסר כיון דלא הוה מצי לאערובי מבעוד יום ודו"ק:

תוס' בד"ה וקתני חוץ כו' יכול לבטל ופריק לה לברייתא כו' הותרה לשאר שבת לאפוקי כו' פירוש דשוב מותבינן לרב נחמן כו' כצ"ל:

גמרא כל שמותר למקצת שבת כו' חוץ ממבטל רשות כו'. עמש"כ לעיל בר"פ בס"ד:

רש"י ד"ה חוץ. ומדלא קתני חוץ ממבטל רשות כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ת"ש. "רבא דמכח". נ"ב נראה שצ"ל "הבא מכח" [כי אין הכרח דרבא קאמר להאי ת״ש כי י"ל סתמא דתלמודא קא״ל]: