מיתיבי [מקשים] אמר ר' יהודה הסבר (החריף, בעל הסברה): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה — שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. על מה נחלקו — על מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים: עירוב לכל חבורה וחבורה לחוד, ובית הלל אומרים: עירוב אחד לכולן.

למאן דאמר [למי שאומר] במחיצות המגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה]! ולמאן דאמר [ולמי שאומר] במחיצות שאין מגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו סייעתא [סיוע], וכן להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: מחלוקת במסיפס — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] אלא יש לברר:

להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: אף במסיפס מחלוקת, לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] מדברי ר' יהודה הסבר המנוגדים לה?

אמר לך רב נחמן: פליגי [נחלקו] במחיצה, והוא הדין במסיפס, שאף בו נחלקו. והאי דקא מיפלגי [וזה שנחלקו במפורש] במחיצה ולא במסיפס — להודיעך כחן של בית הלל. שאפילו שהיו חלוקים במחיצה של ממש, עומדים בית הלל על דעתם שכולם נחשבים כרשות אחת.

ומקשים: אם אמנם בשני הדברים נחלקו, וליפלגי [ושיחלקו במשנה] במסיפס ועל ידי כך להודיעך כחן של בית שמאי שמחמירים אפילו במסיפס! ומשיבים: כח דהתירא [ההיתר] עדיף לתנא להשמיענו. שאם יש בידו לסגנן את המחלוקת באופן שיתגלה יותר כוחם של המתירים הרי הוא מביאה בסגנון זה.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה הסבר שבמחיצות המגיעות לתקרה לדעת כולם צריך עירוב לכל אחת ואחת ולא נחלקו אלא במחיצות שאינן מגיעות לתקרה.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [ששנינו]: ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. מאי [מה משמעם] של חדרים, ומאי [ומה משמעם] של עליות? אילימא [אם תאמר] חדרים — חדרים ממש, שלא היו מעולם מחוברים, ועליות — עליות ממש, פשיטא [פשוט הוא], שהרי כן הוא הדין ברבים הדרים בחצר אחת. אלא לאו [האם לא] הכוונה שהיו כעין חדרים, כעין עליות. ומאי ניהו [ומה הם אלה] — מחיצות המגיעות לתקרה, שאף על פי שאינם חדרים ממש — כעין חדרים הם. ומסכמים: אכן שמע מינה [נלמד מכאן] שכן הוא.

א תנא [שנינו]: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי והצריכו עירוב, הרי זה כשמוליכין את עירובן למקום אחר בחצר, ולא בטרקלין עצמו. אבל אם היה עירובן בא אצלן, שבני החצר רוצים לערב באותו בית — דברי הכל עירוב אחד לכולן. שמאחר שקובעים את מקום עירובם בבית זה, הרי נעשו כל בני הבית כיחידה אחת.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] חמשה שגרים בחצר אחת וגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר — עירוב אחד לכולן. כמאן [כשיטת מי], כבית הלל כפי שהסברנו כאן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] נוסחה אחרת: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הרי זה כשהיה עירוב בא אצלן, שלבית שמאי צריך עירוב לכל אחד, ולבית הלל די בעירוב אחד לכולם. אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר — דברי הכל צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

ואם כן כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת זו ששנינו]: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן, כמאן [כשיטת מי]? שלא כשיטת חד [אחד] מהם, שהרי לפי לשון זו אין זו אף שיטת בית הלל.

ב משנה האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם המיוחדים להם באותה חצר — צריכין עירוב לכל אחד ואחד. לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא עירב — מבטל את רשותו כדי להתיר לכול לטלטל בחצר זו.

אימתי אמרו דין זה, בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר בחצר ושלא בבתיהם. אבל אם היה עירוב בא אצלן להיות מונח בבית אביהם, או שאין עמהם דיורין בחצר אלא האחים ואביהם בלבד — אינן צריכין לערב, שהם נחשבים כיחיד הדר בחצר.

ג גמרא ממה שנאמר במשנה שאם היו ישנים בבתיהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד, לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי מקום לינה גורם, ולפיו קובעים היכן עיקר דירתו של אדם. את המסקנה הזו דוחים: אמר רב יהודה אמר רב. במקבלי פרס שנו, שלא דובר במשנה באחים שהיו ממש אוכלים על שולחן אביהם בביתו, אלא היו אוכלי שולחנו במובן זה שהוא מספק להם את מזונם, ולמעשה הם אוכלין בבתיהם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שיש לו בית שער או אכסדרה כעין מרפסת פתוחה, או מרפסת בחצר חבירו — הרי זה אין אוסר עליו, משום שאין אלה קרויים דירה. אבל אם היה לו את בית התבן ואת בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות בחצר חבירו — הרי זה אוסר עליו עד שיערב. ר' יהודה אומר: אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד, ובית שאינו מיועד למגורים אינו נחשב לאסור על בני החצר.

אמר ר' יהודה: מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצירות באושא והוא עצמו דר רק באחת מהן, ובא מעשה לפני חכמים לשאול האם צריך לערב בכל החצירות, ואמרו: אינו אוסר אלא בית דירה בלבד.

ותוהים: בית דירה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והלא בית דירה יש לו בכל חמש החצירות! אלא אימא [אמור]: מקום דירה כלומר במקום שדר בו — שם הוא אוסר, אבל לא במקום אחר.

נתעוררה השאלה מאי [מה נקרא] מקום דירה? רב אמר: