עירובין עד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

עד שיהו שני בתים בכל חצר, ושתי חצירות פתוחין לתוכו של מבוי.

ומסתמא, התירו מבוי זה כשאר מבוי בלחי וקורה.

ולפיכך: אם היו החצרות פתוחות זו לזו, ועירבו יחד דרך פתחיהם, כחד חצר חשיבי, ואין למבוי זה שתי חצירות אלא רק חצר אחת, ואינו ניתר בלחי וקורה, ואי אפשר לטלטל במבוי.

ולהכי לא תני "פתוחות זו לזו".

כי אין מבוי ניתר בלחי וקורה לדעת רב, אלא אם כן היתה לפחות חצר אחת שאינה מעורבת עם חברותיה. או שהיו החצרות משני צדי המבוי, שאין מתערבין יחד אלא על ידי המבוי שביניהם - רש"י.

ושמואל אמר: אפילו היה פתוח לתוכו של המבוי בית אחד בלא חצר, וחצר אחת, שבית אחד פתוח לתוכה, הרי הוא ניתר בלחי וקורה. ^[83]

ורבי יוחנן אמר: אפילו אם היתה חורבה אחת פתוחה למבוי, ועוד חצר עם בית פתוחה למבוי, הרי הוא ניתר בלחי וקורה.

אמר בעי ליה אביי לרב יוסף: האם אמר רבי יוחנן אפילו בשביל של כרמים שהיה פתוח למבוי, והיה שם עוד חצר ובית, שהמבוי ניתר בלחי וקורה?

אמר ליה רב יוסף לאביי: לא אמר רבי יוחנן אלא בחורבה, דחזי לדירה

אבל שביל של כרמים דלא חזי לדירה - לא אמר.

אמר רב הונא חיננא: ואזדא רבי יוחנן, שהתיר לטלטל במבוי שפתוחה אליו חורבה על ידי לחי וקורה, אף על גב שאותה חורבה לא נשתתפה במבוי, שהרי חורבה, שאינה מקום דירה, אינה אוסרת על שאר בני המבוי, ואינה משתתפת במבוי - לטעמיה:

דתנן: אף שאסרו חכמים להוציא מבית לחצר ומבית לבית, בכל זאת, אחד גגות הבתים, ואחד קרפיפות [היקף מחוץ לעיר, להכניס שם עצים לאוצר], ואחד חצרות של בעלים נפרדים - רשות אחת הן [כיון שאינם מקום דירה, ומותר לטלטל מגג לגג ומחצר לחצר, או מגג לחצר ומחצר לגג] לכלים ששבתו בערב שבת לתוכן של הגגות והחצרות.

ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, שאותן כלים אסור להוציאן מהחצר לחצר או לגג וקרפף.

וכל מה דבעינן לערב חצירות זו עם זו, אינו אלא כדי להתיר את הכלים של הבית בהוצאה מחצר לחצר.

ואמר עלה רב: הלכה כרבי שמעון שהחצירות רשות אחת הן, ומותר לטלטל מזו לזו. והוא, שלא עירבו החצירות בפני עצמן, שאז אין הם יכולים להוציא כלים ששבתו בבית לחצירם.

אבל עירבו החצירות בפני עצמם, שיכולים הם אז להוציא כלים מבית לחצר - גזרינן שלא לטלטל מחצר לחצר דילמא אתי לאפוקי מאני כלים דשבתו בבתים מחצר לחצר.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו.

וכן אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו.

אלמא, סבירא ליה לרבי יוחנן דלא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר אחרת. משום דהוי גזירה לגזירה [משנה ברורה].

ולטעמיה, סבירא ליה הכא גבי חורבה נמי, דלא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר שבמבוי - דרך מבוי - לחורבה. ואף שאסור להוציא לשם כיון שלא נשתתפה במבוי.

אבל ממבוי לחורבה ליכא איסורא אם שבתו במבוי, דמבוי וחורבה רשות אחת הן. ^[84]

יתיב רב ברונא, וקאמר להא שמעתא דשמואל, דאמר לעיל שהמבוי ניתר בלחי וקורה אפילו אין בו אלא בית וחצר בלבד.

אמר ליה רבי אלעזר בר בי רב לרב ברונא: האם אכן אמר שמואל הכי?!

אמר ליה רב ברונא: אין!

אמר ליה רבי אלעזר לרב ברונא: אחוי לי אושפיזיה דשמואל [הראני מקום אכסנייתו של שמואל] ואשאלנו האם אמר הכי!

אתא, אחוי ליה הביאו והראו רב ברונא לרבי אלעזר לקמיה דשמואל.

אמר ליה שאלו רבי אלעזר לשמואל: האמנם אמר מר הכי?

אמר ליה שמואל: אין!

ואקשי ליה רבי אלעזר לשמואל: והא מר הוא דאמר: אין לנו בעירובין אלא כפי הלשון שבמשנתנו [קבלה היא שהתנא דייק בלשונו כדי ללמד - גאון יעקב].

ואנן תנן במשנתנו: שהמבוי "לחצרות" - כחצירות לבתים! ולהכי תנא "חצירות" לשון רבים, ללמד שאין נקרא "מבוי" אלא כ"שחצרות" פתוחים לו, ולא חצר אחת. ^[85]

וכיון שכן, לאו שמיה "מבוי" להתירו בלחי וקורה, אלא "חצר" היא, וניתרת רק בפסין. ^[86]

והיכי אמרת שחשוב מבוי להתירו בלחי וקורה אף בבית וחצר אחת?!

אישתיק שמואל!

ומיבעי לן: האם הך שתיקה מלמדת שקבלה מיניה שמואל והודה לרב דבעינן שתי חצרות ושני בתים בכל חצר להתירו בלחי וקורה.

או לא קבלה מיניה.

תא שמע: דההיא מבואה דהוה דייר ביה איבות בר איהי [שם חכם] בחצר אחת, עם עוד דייר באותה חצר.

ועוד היתה חצר אחרת באותו מבוי שהיה שם בית אחד בלבד. [ראה ציור]

עבד ליה איבות להאי מבוי לחייא [לחי] כדי להתירו, ושרא ליה שמואל לטלטל במבוי.

הערות

^[83] כן פירש רש"י כאן. ולעיל דף יב ב פירש באופן אחר.

^[84] וראה בתוספות, שתמהו: הרי כשעירבו החצירות לעצמם, לכולי עלמא לא אסרינן להוציא מבית לחצר משום שמא יבוא להוציאם לחצר אחרת. ולא אסרו אלא להוציא שאר כלים מחצר לחצר, אטו הוצאת כלים ששבתו בבית מחצר לחצר. וכיון שכן, למה ניחוש הכא שלא להוציא למבוי, משום שמא יבוא להוציאו משם לחורבה, וראה מה שפירשו בזה.

^[85] וכן "בתים" בעינן בכל חצר, ולא בית אחד - גאון יעקב בחד לישנא.

^[86] וראה בגאון יעקב שהאריך הרבה בביאור הדיוק.

עד שיהו בתים וחצירות משמע חצירות — שתים (מיעוט רבים) לפחות, ומשמע בתים — שני בתים לפחות לכל חצר, פתוחין לתוכו, ואם לא נתקיימו תנאים אלה אין זה מבוי שאפשר להתירו בלחי וקורה. ושמואל אמר: אפילו בית אחד בלא חצר וחצר שבית פתוח לתוכה אחת במבוי אפשר להתירו. ור' יוחנן אמר אפילו אינו אלא חורבה יש למבוי זה היתר על ידי לחי וקורה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: האם אמר ר' יוחנן בהיתר מבוי אפילו בשביל של כרמים? שאם היו במבוי בית ושביל כרמים שראשו האחד פונה לחצר והשני למבוי האם דיים כדי לעשות שיתוף במבוי? אמר ליה [לו]: לא אמר ר' יוחנן אלא בחורבה, דחזי [שראויה] לדירה, אבל שביל של כרמים דלא חזי [שאינו ראוי] לדירה — לא.

אמר רב הונא בר חיננא: ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו] דתנן [ששנינו במשנה] אמר ר' שמעון: אחד (גם) גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות — רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן. ומותר לטלטל בין אלה כלים שנשארו בשבת, אבל לא נחשבו רשות אחת לכלים ששבתו בתוך הבית שכלים שהיו בבית אין להוציאם לחצר אחרת בלא עירוב.

ואמר רב: הלכה כר' שמעון, והוא שלא עירבו בני החצירות כל חצר לעצמה שאז יטלטלו רק את הכלים שבחצירות עצמן אבל עירבו גזרינן [גוזרים אנו] ואוסרים אף בכלים ששבתו בחצר דילמא אתי לאפוקי מאני [שמא יבוא להוציא דברים] של הבתים לחצר ויטעה ויטלטל אף כלים אלה מחצר לחצר שלא כדין.

ושמואל אמר: בין עירבו ובין לא עירבו מותר. וכן אמר ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו. אלמא: לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [מכאן שאין אנו גוזרים שמא יבוא להוציא דברים] של הבתים לחצר לדעת ר' יוחנן, הכא נמי [כאן גם כן] לענין היתר במבוי שיש בו חורבה לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [אין אנו גוזרים שמא יבואו להוציא את חפצי] חצר לחורבה דרך המבוי, שאף על פי שהחורבה כיון שאין בה דיורים אינה נכללת בתוך העירוב ואין בה היתר טלטול, מכל מקום ר' יוחנן אינו חושש לאפשרות טלטול אסור זה.

א יתיב [ישב] רב ברונא וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] שלדעת שמואל מבוי שיש בו בית אחד וחצר אחת אפשר להתירו בלחי וקורה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר בי [בן בית מדרשו] של רב: אמר שמואל הכי [כך]?! אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר ליה [לו]: אחוי [הראה] לי את מקום אושפיזיה [דירתו] ואלך ואשאלנו, אחוי ליה [הראה לו]. אתא לקמיה [בא לפני] שמואל, אמר ליה [לו]: האם אמר מר הכי [ אדוני כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן].

הקשה לו ר' אלעזר: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר בענין אחר, אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו, שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, ואם כן לפי לשון משנתינו כדיוקה יש צורך בשתי חצירות ושני בתים. אישתיק [שתק] שמואל ולא ענה לו.

ושואלים: האם לאחר ששתק שמואל ולא נתן תשובה לסתירה זו, קבלה מיניה [קבל אותה ממנו] הסכים לה לקושיה, וחזר בו או לא קבלה מיניה [ממנו]. ומנסים להביא ראיה ממעשה שהיה: תא שמע [בוא ושמע], דההוא מבואה דהוה דייר ביה [אותו מבוי שהיה גר בו] איבות בר איהי בחצר לבדו עבד ליה לחייא, ושרא ליה [עשה לו למבוי לחי, והתיר לו] שמואל לטלטל בו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

unless there are houses and courtyards opening into it. This formulation implies that there must be at least two courtyards, each of which contains at least two houses. In the absence of these conditions, however, it is not considered an alleyway that can be permitted by means of a side post or a cross beam. And Shmuel said: Even one house without a courtyard and one courtyard with just one house is enough. And Rabbi Yoḥanan said: Even a ruin and a courtyard with a house suffice for a side post or a cross beam to render carrying in an alleyway permitted.

Abaye said to Rav Yosef: Did Rabbi Yoḥanan say that even a vineyard path and a courtyard with a house suffice to allow a side post or a cross beam to render carrying in the alleyway permitted? He said to him: Rabbi Yoḥanan said his ruling only in the case of a ruin, which is fit to serve as a residence. However, a vineyard path, which is not fit to serve as a residence, is not sufficient.

Rav Huna bar Ḥinnana said: And Rabbi Yoḥanan followed his regular line of reasoning in this regard, as we learned in a mishna that Rabbi Shimon said: Roofs, enclosures, and courtyards are all considered one domain with regard to vessels that rested inside them at the beginning of Shabbat. Therefore, it is permitted to carry vessels that were in one of these areas at the beginning of Shabbat to any of the other areas. However, they are not considered the same domain with regard to vessels that rested inside the house at the beginning of Shabbat. If the homeowners did not join the courtyard by means of an eiruv, it is prohibited to carry vessels from their houses to the roof, enclosure, or courtyard.

And Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And this is only in a case where the residents of the courtyards did not establish an eiruv for each courtyard, so that they may only carry the vessels left in the courtyards, but they may not take out vessels from their houses into their courtyards. However, if they established an eiruv for each courtyard, we decree against carrying even vessels that were in the courtyard when Shabbat began, lest they come to take out objects from their houses to the courtyard. This would lead to the mistake of carrying those objects from one courtyard to another, which is prohibited.

And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, whether the residents of the courtyards established an eiruv for each courtyard or whether they did not establish an eiruv for each courtyard. And so too, Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, whether they established an eiruv for each courtyard or whether they did not establish an eiruv for each courtyard. Apparently, Rabbi Yoḥanan maintains that we do not decree against carrying vessels that began Shabbat in the courtyard lest they come to take out objects from their houses to the courtyard. Here too, with regard to an alleyway that contains a ruin, we do not decree against carrying in the alleyway lest they come to take out objects from the courtyard to the ruin by carrying it through the alleyway. Although the ruin is not included in the eiruv, as it has no residents, and one may not carry objects into it, Rabbi Yoḥanan is not concerned that one might come to carry in this prohibited manner.

Rav Beruna sat and recited this halakha stated by Shmuel, that an alleyway containing one house and one courtyard can be rendered permitted for carrying by means of a side post or a cross beam. Rabbi Elazar, a student of a Torah academy, said to him: Did Shmuel really say this? Rav Beruna said to him: Yes, he did. He said to him: Show me his lodging and I will go and ask him myself, and he showed him. Rabbi Elazar came before Shmuel and said to him: Did the Master actually say this? Shmuel said to him: Yes, I did.

Rabbi Elazar raised the following objection: Wasn’t it the Master himself who said concerning a different issue: With regard to the halakhot of eiruv, we have only the wording of our mishna. The mishna states that an alleyway is to its courtyards like a courtyard is to its houses, which indicates that an alleyway must have at least two courtyards in order to be considered an alleyway and be rendered permitted for carrying through a side post or cross beam. Shmuel was silent and did not answer him.

The Gemara asks: Did Shmuel’s silence indicate that he accepted Rabbi Elazar’s objection and retracted his statement, or did he not accept it from him? The Gemara attempts to bring a proof from the following incident. Come and hear: There was a certain alleyway that Ivut bar Ihi lived in, which contained only one house and one courtyard. He erected a side post for it, and Shmuel permitted him to carry in it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן אלא היינו טעמא דרב קסבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם הוו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והני כיון דפתוחות זו לזו נעשית כחצר אחת לפיכך לא הוה תני פתוחות זו לזו ושמואל אמר אפי' בית אחד ור' יוחנן אמר אפי' חורבה אם יש במבוי כיון שהיא ראויה לבית דירה ניתר בלחי וקורה אבל שביל של כרמים דלא חזי לדירה לא. וקיי"ל כר' יוחנן ואזדו לטעמייהו דתנן ר"ש אומ' אחד גגות ואחד חצירות [ואחד קרפיפות רשות אחת הן] לכלים ששבתו בתוכן כו'.

אמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.

ושמואל אמר הלכתא כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו וכן א"ר יוחנן מי לחשך. פי' מלשון לחש כלומר (איש) [מי] השמיעך הלכתא כר"ש בין עירבו בין לא עירבו ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ה"נ לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה:

בתים וחצרות פתוחים לתוכו. פירש רש"י ז"ל: שני חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. והכי איתא בירושלמי בהדיא כאן (ה"ח) ובפרק קמא דמכלתין (ה"א), דגרסינן התם רב נחמן בר יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחות משני בתים, והכי נמי משמע בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלא, א). אבל הראב"ד ז"ל פירש: שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואינו מחוור, ולקמן (בע"ב) גבי אבות בר איהי משמע לי לא כדברי הראב"ד ז"ל כמו שנכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה ושמואל).

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו'. ואיכא למידק היכי אזיל לטעמיה, דהא אפילו הוה סבירא ליה לר' יוחנן בהדיא כרב דגזר התם בשעירבו, הכא ליכא למיגזר. דעד כאן לא גזרינן התם אלא להוציא לחצר אחרת כלים ששבתו בחצר זו, גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים [לחצר אבל לכולי עלמא לא אסרינן לאפוקי מאני דבתים] לחצר זו של עצמן [דילמא אתי לאפוקי] לחצר אחרת. והכא נמי אף על פי שנשתתפו במבוי ואיכא חורבה אסורה למאנין דבתי, אמאי אסרינן לאפוקי למבוי מאני דבתים וחצרות שנשתתפו בו משום גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים לחורבה. וי"ל דהכי קאמר דרב דאסר לעיולי מאני דמבוי לחורבה גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים, דינא הוא שלא תחשב חורבה זו מכלל המבוי להתירו. אבל לר' יוחנן דלא גזר ומצי לעיולי מאני דמבוי לחורבה ולא גזרינן, ראויה החורבה להצטרף ולהחשב מכלל המבוי. ומיהו לאו למימרא דכל מאן דלא גזר חשיבא לה חורבה להתיר את המבוי, דהא שמואל נמי אית ליה כר' יוחנן דלא גזר, ואפילו הכי בעי בית וחצר, ולמסקנא נמי בעי בתים וחצרות. אלא מאן דגזר א"א לחורבה להתיר כדאמרן, אבל למאן דלא גזר אפילו הכי אפשר שלא תצטרף משום דלא חשיבא חורבה להחשיב את המבוי לעשותו מבוי הראוי להתיר בלחי וקורה.

הגרש״י ז״ל אפילו בית אחת וחצר אחת ור׳ יוחנן אפי׳ חורבה ה״ק אפי׳ חורבה אחת וחצר אחת וכי בעי׳ שביל של כרמים מהו בשיש שם עוד חצר אחת קאמרי׳ וזה פשוט. ר׳ יוחנן לטעמיה דתנן כו׳ עד ולא גזרי׳ כו׳ פי׳ דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בבתים דרך החצר שערבה לחצר אחרת כיון דמאני דבתים שכיחי בחצר ע״י ערוב שערבו:

הכא נמי לא גזרינן כו׳. פי׳ דרך מבוי פרש״י ז״ל דהא ודאי אף לר׳ יוחנן אסור להוציא מן החצר לחורבה שהרי החורבה לא נשתתפה במבוי מכיון שאינה אוסר׳ במבוי שאינו אוסר אלא בית דירה וכיון דכן אלו ס״ל לר׳ יוחנן כההי׳ דרב דגזר היכ׳ דערבו ה״ל למגזר הכל שלא לשתוף המבוי הוה שיש לו חורבה כדי שלא יבאו להוציא מאני דחצר לחורבה דרך המבוי שהוא משותף אלא ודאי כי היכי דלא גזר התם לא גזר הכא. והקשו עליו בתוס׳ דהא אפי׳ ס״ל לר׳ יוחנן כגזירה דרב דהתם לא ה״ל למיגזר הכא שלא להוציא מאני דבתים וחצרות למבוי דהא אפי׳ רב לא גזר התם שלא לערב הבתים עם החצר שלא להוציא מאני דבתים לחצר אלא דגזר בכל שערבו שלא להוציא מן החצר לחצר אבל מן הבתים לחצר לא גזר כלום שמא יבא להוציא מחצר לחצר. וא״כ מאי אזדא ר׳ יוחנן לטעמיה איכא הכא. לכך פר״י ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דכיון הכא דאפי׳ חורבה מותרת ומכשרת המבוי בלחי וקורה מכלל שאף היא בכלל השתוף ומותרת היא להכניס ולהוציא כלים דמבוי לחורבה ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שהובאו למבוי אל החורבה ואלו ס״ל הגזרה דרב דהתם ה״ל למיסר שלא להכניס מן המבוי לחורבה ומהאי גזרה דאמרן. וכי תימא אה״נ הא לא אפשר דכיון שהיא מתרת את המבוי בלחי וקורה על כרחין היא נתרת עליו אלא ודאי דלא גזרו היינו דאזדא לטעמיה דלא גזר התם בשערבו והא דאמרי׳ דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה לאו דוקא אלא כלומר מאני דבתים לחצר כן פי׳ בתוספות:

גגות העיר וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו כלים ששבתו באחת מהן לחבירו הא מן הבית להם או מהם לבית לא. הא מזה לזה מטלטלין כר׳ שמעון שאמר כן בפרק גגות. ומכל מקום נחלקו בה רב ור׳ יוחנן שלדעת רב הלכה כר׳ שמעון בשלא עירבו בתים עם חצרות שאין כאן טלטול מבית לחצר אבל אם עירבו גזרה שמא יוציא כלים ששבתו בבית לחצרות וממנה למבוי ונמצאו כלים ששבתו בבית יוצאים למבוי ור׳ יוחנן אמ׳ הלכה כר׳ שמעון אף בעירבו ואין גוזרין בה והלכה כר׳ יוחנן אלא שקצת מן הראשונים פסקו בה כרב ואין נראה כן שהרי רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן ועוד שהרי שמואל קם ליה כר׳ יוחנן וכבר כתבנו מזה במסכת שבת פרק מילה:

בפרש"י בית א' וחצר אחת כו' וחצר שבית אחרת פתוחה לה עכ"ל אבל בפ"ק כתבו התוס' בשם פרש"י דהכא וחצר אחת עם הבתים דמשמע שני בתים וזהו שכתבו התוספות הכא לפ"ה דהכא ולמעלה פירשנו באופן אחר דהיינו בשם רש"י גופיה וביש ספרים הגיהו הכא בתוס' ולמעלה פי' דאין לפרש בענין אחר בפ"ק כו' ואין צורך וק"ל:

בד"ה ה"נ לא גזור כו' לאפוקי מאני דחצר לחורבה דרך כו' עכ"ל וכ"ה בכל הספרים שלפנינו ה"נ לא כו' לאפוקי מאני דחצר כו' אבל מדברי התוס' נראה דגרסי' הכא נמי לא גזור לאפוקי מאני דבתים לחורבה אבל מאני דחצר שרי כמו דשרי מאני דמבוי לחורבה דהא חצרות ומבואות כולן רשות א' הן ודו"ק:

תוס' בד"ה עד שיהו כו' ולא משוי להו עירוב חדא חצר כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל (וה"ה) [וכ"כ] בסוף דבריהם אין לחושבם אחד יותר מבשל נכרי ועירבו דטפי מעירוב כו' ודו"ק:

בא"ד כיון שאין פתוחין זו לזו אלא למבוי הכא נמי כו' כשפתוחות זו לזו משום דיכולין כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דמשכחת לרב כו' זו לזו דרך סולמות כו' ועוד יש למצוא כגון שמערבין דרך חלונות כו' עכ"ל כל אריכות דבריהם דהכא ראוי היה לכותבם גם לעיל גבי כל שאין מכניסו כו' שהקשו שם כעין הקושיא דהכא וכן התירוץ שכתבו הכא דרך סולמות היה ראוי לתרץ גם קושייתם דלעיל ואפשר משום דאוקימתא דלעיל כל שאין מכניסו כו' לא קאי לא חשו להאריך בתירוצים ונטרו עד הכא להאריך בו לפי המסקנא דהכא ודו"ק:

בא"ד כמו בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר תורת מחיצה כמו כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה עד שיהו כו' חדא כיון שאין כו' תורת פתח להקל ועוד יש כו' בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר תורת מחיצה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה עד. כיון שאין פתוחין זל"ז אלא למבוי. בהגהות הב"ח מוחק מלת אלא באין מובן:

בא"ד (בסופו) לשוינהו חדא ע"י עירוב. הלשון תמוה דהא רב אוסר כשיכולין לערב אע"פ שלא עירבו וכמ"ש למעלה:

גמ' ואזדא ר"י לטעמיה. עיין לקמן דף צב ע"א תוס' ד"ה איכא דאמרי:

רש"י ד"ה ה"נ לא גזור וכו' והרי רשות אחרת. עיין לקמן דף פה ע"א תוס' ד"ה שני בתים:

בתים וחצירות פתוחות לתוכו. בתים לחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות למבוי והנך כיון דכולן פתוחין זו לזו ומערבות יחד דרך פתחיהם חדא תשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי לערובי אי נמי בעי לערובי ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירות אחד לצידו זה ואחת לצידו אחר והמבוי ביניהן שאינן יכולות להתערב אלא על ידי מבוי: בית אחד וחצר אחת. בית בלא חצר וחצר שבית אחר פתוח לה: אפילו חורבה. מכאן וחצר מכאן דאין חצר בלא בית: אפי' שביל של כרמים. פתוח למבוי מכאן וחצר מכאן: אחד גגות כו'. כולן רשות אחת לטלטל כלים ששבתו בגג זה לגג חבירו ולא אמרי' כשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה וכלים ששבתו בחצר זו מוציאין לחברתה וכן לקרפף וכן לחצר ולקרפף מן הגגין הואיל וכולן רשות שאינה דירה היא ואין צריך לערב מחצר לחצר אלא בשביל כלים ששבתו בבית שבחצר זו להוציאם לחצר אחרת: הלכה כר''ש. שהחצירות מוציאין מזו לזו בלא עירוב: והוא שלא עירבו. בני החצירות כל אחת לעצמה ואסור להוציא מן הבתים לחצר דכיון דאין מצויין כלי הבית בחצר ליכא למיגזר אי מפקת כלים ששבתו בחצר לחברתה אתו לאפוקי נמי כלים ששבתו בבית שהוציאן מחצר זו לחצר אחרת: דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים. שבחצר זו לחצר אחרת: הכא נמי לא גזור דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה. דרך מבוי והרי רשות אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי לא נשתתפו שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בפירקין אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה: להא שמעתא. דאמר שמואל לעיל אפילו בית וחצר: אחוי לי אושפיזיה. דאיזיל ואישייליה לשמואל: שהמבוי לחצירות. דייקינן לישנא דחצירות ולא חצר. קבלה מיניה שמואל והדר ביה לגבי רב אי לא:

עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו. ומערבין יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי עירוב אי נמי בעו עירוב ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירות אחת לצידו אחד ואחת לצידו אחר והמבוי ביניהם שאינן יכולות להתערב אלא ע''י מבוי ע''כ לשון הקונט' וקשה לר''י דלא מסתבר למימר דפליג רב אברייתא דלעיל דהא קי''ל בהא כרב מדאמר רב נחמן בפ''ק (לעיל דף יב:) נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה וכו' ופי' ר''י דלא חשבינן בתים וחצירות דאב ובנו חדא כיון שאין הבתים פתוחים זה לזה ולא החצירות פתוחות זו לזו אלא למבוי דכי היכי דבעירבו ונשתתפו להיות מותרים להוציא מחצר לחצר דרך המבוי חשובות החצירות שתים ולא משוי להו שיתוף חדא חצר לענין בתים וחצירות פתוחים לתוכו כיון שאין פתוחין זו לזו אלא למבוי הכא נמי כי במה שהם של אב ובנו אין לחושבם אחת יותר מבשל נכרים ועירבו דטפי מעירוב לא מהני מה שהם של אב ובנו להחשב אחת ולהחשב המבוי כאילו אין בתים וחצירות פתוחין לתוכו ואם תאמר כיון דמשוי להו כחדא כשפתוחות זו לזו משמע דיכולין לערב יחד בלא מבוי אם כן היכי משכחת לה שעירבו בחצירות ומותרין לרבנן כאן וכאן ולר' מאיר אין מותרין אלא בחצירות ובכל החצירות מיהא מותרין וכשעירבו ונשתתפו מותרים כאן וכאן אע''פ שסתם מבוי דמשנה וברייתא משמע שהכשירו בלחי וקורה דלהכי לא תני פתוחות זו לזו דבעי לאוקומי במבוי הניתר בלחי וקורה הא כיון דבעירוב לחודיה סגי לרבנן בין בחצירות בין במבוי א''כ עירבו כל החצירות יחד ומאחר שרבי מאיר אוסרו למבוי ומתירן כולן מזו לזו שהרי אינו אוסרן אלא המבוי לבדו אם כן פתוחות כולן זו לזו והואיל וכן היאך מותר המבוי בלחי וקורה לרב שאוסר כשיכולין לערב דרך פתחיהן מזו לזו ואף על פי שלא עירבו וכל שכן כאן שעירבו כולן יחד דרך. פתחיהן עצמן בלא פתחיהן הפתוחות למבוי ויש לומר דמשכחת לרב כגון שעירבו חצירות זו לזו דרך סולמות דלא חשיבי בהכי פתוחות זו לזו דהא אמרינן בכיצד מעברין (לעיל דף נט:) דסולם תורת מחיצה עליו להקל אף בשעה שיש עליו תורת פתח להקל ועוד יש למצוא כגון שמערבין דרך חלונות הפתוחות מחצר לחצר בתוך עשרה כיון דהוי כוליה חלון למעלה מארבעה טפחים אין ראוי לאסור אפי' פתח שעשוי ליציאה וכניסה ואין פתח אחר לצאת שם אינו אוסר כיון שיש שם דקה ד' ואפילו אם נפשך לומר שכשהיה פתח והיה עושה לפניו דקה נראה שם הסילוק יותר מכאן לפי שהיה כאן פתח וביטלו אבל בחלון למעלה מד' לא חשיב גובהו ביטול פתח כיון שלא פתח מעולם ולא דמי לפתח המתבטל מ''מ כיון שחלון שמחצר לחצר אינו עשוי ליציאה וכניסה כמו פתח שישנו מזו לזו לא עדיף מסולם לחושבו אחת וגם אם לא יהיה החלון למעלה מד' אלא יהיה למעלה מג' דכיון דלא מידריס יש סברא לומר כן ועוד דאפי' פתח גמור כיון שאינו רגיל אינו אוסר כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) וכיון דתורת מחיצה עליו שלא לאסור גם לענין זה שבכאן בחלון שאין רגילות כניסה ויציאה דרך חלון כמו בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר (יש עליו) תורת מחיצה כמו בסולם שלא להחשיב החצירות אחת ע''י עירוב שמערבין יחד דרך חלונותיהם מזו לזו ולא דמו לפתחים שבין זו לזו דמשוו להו חדא אע''פ שאין בני כל חצר וחצר רגילין בהן כמו בפתחי המבוי כי מה שאין רגילין בהן כמו בפתחי המבוי זה לפי שרשויות החצירות חלוקות ואין עיקר תשמיש ודירה של כל חצר וחצר אלא לבני החצר עצמה ולא לבני האחרת ולהכי חשיב כרגיל לשוינהו חדא על ידי עירוב אבל חלון יהא עליו תורת מחיצה דלא לשוינהו חדא ע''י חלון כיון דלא חזי למיהוי רגיל כפתח הפתוח למבוי אפי' היו כל החצירות של אדם אחד: ושמואל אמר אפי' בית וחצר. פי' בקונטרס בית בלא חצר ובית וחצר למעלה פי' באופן אחר בפ''ק (לעיל דף יב:) גבי הא דאמר ר''נ נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה שאורכו יתר על רוחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו: הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה. תימה מאי קאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כי סבר כרב נמי דאמר והוא שלא עירבו אבל עירבו גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר מכל מקום הכא אין לו לגזור דהא בחצר שעירבו לעצמה לא אסרינן לה לאפוקי מאני דבתים לתוכה דילמא אתי לאפוקינהו לחצר אחרת ה''נ כשעירבו במבוי לא אסרי' לאפוקי מאני דבתים למבוי דילמא אתי לאפוקינהו לחורבה דהא לא אשכחן דגזר מקום המותר דילמא אתי לאפוקי אותם כלים עצמן משם למקום האסור ואור''י דהכי פי' דלרב כשגזר כשעירבו לאסור כלים ששבתו בחצר לאפוקינהו לחצר אחרת אע''פ שכל החצרות רשות אחת לר''ש לכלים ששבתו בתוכה אפי' הכי אסר רב כשעירבו דילמא אתי לאפוקי לחצר אחרת כלים ששבתו בתוך הבית ומצויין באותה חצר ה''נ כשעירבו במבוי היה אוסר כלים ששבתו במבוי לאפוקינהו לחורבה דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בתוך הבית לחורבה שהם מצויין במבוי וכיוון דאסור להוציא מן המבוי לחורבה אם כן אין לחורבה להתיר המבוי אבל רבי יוחנן דלא גזר הכי נמי לא היה אוסר להוציא כלים ששבתו במבוי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה ומש''ה מהני שפיר חורבה להתיר את המבוי:

דף עד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד