עירובין עה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

הוה אמינא, דירת עובד כוכבים נמי שמה דירה לענין "בתים וחצרות פתוחים לתוכו".

[אף שלענין לאסור על ישראל להוציא מביתו לחצר המשותפת לו ולעכו"ם לאו שמה דירה - כדלעיל ריש פירקין].

להכי קא משמע לן רב הכא, דדירת עובד כוכבים לא שמה דירה אף לענין "בתים וחצרות פתוחים לתוכו".

ואי לא ידענא דסבירא ליה לרב דבעינן מבוי שבתים וחצרות פתוחין לו אלא מהכא, הוה אמינא: עדיין לא ידענא בבתים כמה סגי, ואפשר דבעי טפי מתני בתים.

להכי קא משמע לן רב דבעינן "בתים" סתמא, דמשמע תרין בתים פתוחים לתוכו. ^[90]

וכל הך פירושא בדברי רב לא יתכן, אלא רק אי אלא אמרה רב אף בחצר.

אבל השתא דאמרינן דאמר רב אפילו חצר - דלא שייך ביה הך טעמא - על כרחך טעמא דרב דלעולם המבוי יש לו היתר בלחי וקורה, ומשום דדירת עכו"ם שמה דירה. ^[91]

אלא עיקר האיסור הוא שלא יטלטלו מחצר לחצר.

דקא סבר רב: אסור לעשות [כלומר: לדור] יחיד במקום עובד כוכבים שמא ילמד ממעשיו של עכו"ם. ואם לא יטלטלו עמו בני החצר שאינה פתוחה למבוי, יחוש מעצמו שלא לדור עם העכו"ם שמא יהרגנו, וסופו שיצא משם.

אמר רב יוסף: אי הכי - דאמרינן דאסר רב בין במבוי ובין ובחצר - היינו דשמענא ליה לרבי טבלא, דאמר בהא מילתא דרב: "עובד כוכבים" "עובד כוכבים" תרי זימני [שתי פעמים], ולא ידענא מאי אמר.

והשתא ידענא, דחד למבוי, חד לחצר [וראה עוד פירוש ברש"י].

מתניתין:

שתי חצירות זו לפנים מזו, ופתוחה החיצונה לרשות הרבים, ודריסת רגלה של הפנימית לצאת לרשות הרבים היא דרך החיצונה.

א. עירבה הפנימית להתיר לעצמה להוציא מבתים לחצר הפנימית, והרי היא "רגל המותרת במקומה", ולא עירבה החיצונה - הפנימית מותרת לעצמה, והחיצונה אסורה.

ב. עירבה החיצונה לעצמה, ולא עירבה הפנימית, הרי כיון שהפנימית אסורה מפני שלא עירבה, הוה לה "רגל האסורה במקומה", שאוסרת בדריסתה על החיצונה [כי בדריסתה נחשב כאילו היא דרה בחיצונה] עד שתערב עמה. ולפיכך: שתיהן אסורות.

ג. עירבה זו החיצונה לעצמה, וזו הפנימית לעצמה: זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה [אבל מזו לזו אסור, כיון שלא עירבו ביניהן].

ואין הפנימית אוסרת בדריסת רגלה על החיצונה לטלטל בחיצונה בפני עצמה, דקסבר תנא קמא: "רגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה", כלומר על החיצונה, ואף שדורסת דרך החיצונה.

רבי עקיבא אוסר את החיצונה - עד שתערב עם הפנימית - אפילו כשעירבה הפנימית לעצמה. כי סובר רבי עקיבא שדריסת הרגל של הפנימית אוסרתה לחיצונית, היות שאפילו "רגל המותרת במקומה" אוסרת שלא במקומה.

וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה [והיא שיטה שלישית ומפרש לה בגמרא].

ד. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, והפנימית עירבה כולה לעצמה: הפנימית מותרת, והחיצונה אסורה לכולי עלמא, מפני זה ששכח לערב.

ה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב עם חבריו בפנימית, והחיצונה עירבה לעצמה: שתיהן אסורות - ואפילו לתנא קמא - שהרי הפנימית אסורה במקומה, ואוסרת בדריסתה על החיצונה.

ו. עירבו שתיהן זו עם זו, ונתנו עירובן המשותף במקום אחד, כלומר: בחיצונה [הכי מפרש לה בגמרא], ושכח אחד - הרי בין היה אותו אחד ששכח מן הפנימית, ובין מן החיצונה, ולא עירב - שתיהן אסורות.

והטעם: הרי אותה חצר ששכח בה אחד לערב, היא ודאי אסורה.

ולכן, אם היה השוכח בפנימית, הרי כיון שהפנימית אסורה - אף החיצונה אסורה, היות והפנימית דורסת על החיצונה. והוה רגל האסורה במקומה, שאף לתנא קמא אוסרת שלא במקומה.

ואפילו אם היה השוכח מן החיצונה אסורה גם הפנימית.

וטעמו של דבר, כיון שעתה אין יכולה להיות הפנימית משותפת עם החיצונה בעירובה, היות שלא כל בני החיצונה עירבו. ואם כן, צריכה הפנימית "להסתלק" מן השיתוף עם החיצונה ולעשותו כעירוב שלה בלבד [והוא נקרא: "אחדא דשא" [מיחדת לעצמה פתח], שסותמת את הפתח בפני החיצונה כדי לבטל עירובה עמה, "ומשתמשא" לבדה].

וזה הרי אינה יכולה הפנימית לעשות, כיון שאין פת העירוב נמצאת בפנימית אלא בחיצונה, וצריך ליתן פת העירוב בבית שבאותה חצר שמערבים אותה.

[וכבר נתבאר כל זה לעיל דף סו ב].

ז. ואם היו החצירות של יחידים, שבכל אחת מהחצירות יחיד הוא שדר בה: אינן צריכין לערב זו עם זו, שכיון שהפנימית בפני עצמה אין צריכה עירוב, שהרי יחיד הוא שדר שם, והוי לה רגל המותרת במקומה שאינהאוסרת שלא במקומה.

והך בבא כתנא קמא אתיא, דסבירא ליה אינה אוסרת שלא במקומה.

גמרא:

כי אתא רב דימי אמר משמיה דרבי ינאי: זו דברי רבי עקיבא, דאמר: אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה [וכדאיתא במתניתין].

אבל חכמים אומרים: כשם שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, כך רגל האסורה במקומה אינה אוסרת. שלדעת חכמים אין דריסת רגל אוסרת כלל.

ותמהינן עלה ממשנתנו, דתנן: עירבה חיצונה ולא פנימית, שתיהן אסורות

ומשמע: הא עירבה נמי פנימית - שתיהן מותרות!

והוינן בה: לפי רבי ינאי - מני, מי הוא התנא ששנה את משנתנו?

אילימא רבי עקיבא היא, האוסר אפילו דריסת רגל "המותרת במקומה" שלא במקומה.

אם כן תיקשי, מאי איריא דנקט "עירבה חיצונית ולא פנימית", דהוה לה רגל האסורה במקומה.

והרי לפיו, אפילו עירבה הפנימית, דהוה לה רגל המותרת במקומה - נמי אסורה החיצונה. ^[92]

אלא, לאו, רבנן היא!

הרי, שאף רבנן אוסרים כשהרגל אסורה במקומה, והיכי אמרת דלדעת חכמים דריסת הרגל אינה אוסרת כלל?! ומשנינן: לעולם רבי עקיבא היא. והא דקתני עירבה חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות, לא תידוק מינה שאם עירבה פנימית החיצונה מותרת.

דמתניתין לאו לדיוקא אתא, אלא לאשמועינן עיקר הדין דכשלא עירבה פנימית חיצונה אסורה.

ואי קשיא לך, דהוי מילתא דלא צריכא, דהא כל שכן הוא מסיפא, דקתני שאפילו עירבה פנימית, החיצונה אסורה. הא לא תיקשי:

ולא זו אף זו קתני. כלומר: אשמועינן תחילה דלרבי עקיבא אסורה החיצונה ברגל האסורה במקומה, והדר אשמועינן אף ברגל המותרת. וכולה רבי עקיבא היא, ולחכמים אין דריסת הרגל אוסרת.

תו מקשינן על דברי רבי ינאי:

תנן במשנתנו: עירבה זו הפנימית לעצמה, וזו החיצונה לעצמה - זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.

ומשמע: טעמא דעירבה הפנימית לעצמה, אז מותרת החיצונה לעצמה. הא לא עירבה הפנימית לעצמה - דהוי לה פנימית רגל האסורה במקומה - שתיהן אסורות. ^[93]

והשתא תיקשי, והא האי תנא, דאמר: רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה אוסרת - מני? משנה זו, המחלקת חילוק זה ביניהן - לפי מי היא שנויה?

אלימא לפי רבי עקיבא היא שנויה.

לא יתכן. כי לדבריו אפילו רגל המותרת נמי אוסרת!

אלא לאו רבנן היא, אלמא סבירא להו לרבנן דרגל האסורה, אוסרת?!

ועוד, על כרחך רבנן היא.

דהא מדסיפא בהמשך המשנה דקתני בה "ורבי עקיבא אוסר", רבי עקיבא היא - רישא, תנא קמא בר פלוגתיהו - לאו רבי עקיבא היא אלא רבנן.

אלמא, אף לרבנן דריסת הרגל אוסרת, כשהיא אסורה במקומה, כדדייקינן?!

ומשנינן: כולה מתניתין רבי עקיבא היא.

וחסורי מיחסרא בה, והכי קתני:

עירבה זו לעצמה וזו לעצמה - זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.

במה דברים אמורים, שעשתה הפנימית דקה [מחיצה של דלת קטנה] בינה לבין הפנימית, וסילקה בכך עצמה מדריסת הרגל על החיצונה.

אבל לא עשתה הפנימית דקה, ועדיין דריסת רגלה על החיצונה, חיצונה אסורה.

אף שעירבה הפנימית, ומותרת היא במקומה - דברי רבי עקיבא.

שרבי עקיבא אוסר את החיצונה מפני שסבר: דריסת הרגל אוסרת!

ועלה קתני וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרת! ולחלוק באו, הן על הרישא, דקתני: עירבה "החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות", והן על הסיפא, דקתני שאם לא עשתה הפנימית דקה, שתיהן אסורות.

והיינו כרבי ינאי, שלדעת חכמים אין דריסת הרגל אוסרת כלל.

מתיב רב ביבי בר אביי ממשנתנו: ואם היו של יחידים אינן צריכים לערב.

הא של רבים - צריכים לערב זו עם זו!

אלמא, רגל של יחידים המותרת במקומה אינה אוסרת, רגל של רבים האסורה, אוסרת?!

ועוד מתיב רבינא ממשנתנו:

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת וחיצונה אסורה.

שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסור ות.

ומשמע: טעמא דשכח אחד מן הפנימית ולא עירב - דהוה לה רגל האסורה במקומה - הוא דאמרינן ששתיהן אסורות.

הא לא שכח אחד מן הפנימית - שתיהן מותרות, דהוה לה רגל המותרת במקומה!

והיינו, על כרחך דלא כרבי עקיבא, כי לרבי עקיבא אפילו בכי האי גוונא החיצונה אסורה משום דריסת הפנימית.

אלמא לרבנן רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה, אוסרת!

אלא כי אתא רבין, אמר משמיה דרבי ינאי בגוונא אחרינא, והדרינן בן מכל מה דפירשנו במשנתנו:

שלשה מחלוקות בדבר:

א. תנא קמא סבר: רגל המותרת במקומה אינה אוסרת, רגל האסורה, אוסרת! [ופירושא דמתניתין בכל בבותיה, הוא כמו דפירשנו בגופה של משנה].

ב. רבי עקיבא סבר: אפילו רגל המותרת, אוסרת!

ג. ורבנן בתראי [היינו: "וחכמים אומרים" דמתניתין] סברי: כשם שרגל מותרת אינה אוסרת, כך רגל האסורה אינה אוסרת!

שנינו במשנה: נתנו - הפנימית והחיצונה - עירובן במקום אחד, ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות:

ומפרשינן: מאי מקום אחד?

[סימן: חיצונה עצמה בבית יחידאה רבינא דלא משכח בפנים]

אמר רב יהודה אמר רב: האי "מקום אחד" דמתניתין, היינו חיצונה.

ואמאי קרו לה "מקום אחד"?

מקום "המיוחד" [היינו "אחד"] לשתיהן, שהיא החיצונה ששתיהן משתמשין בה.

אבל אם שמו העירוב בפנימית, החיצונה אסורה בין שכח אחד ממנה, בין שכח אחד מן הפנימית. ומשום, דהוי לה רגל האסורה במקומה, ואוסרת אף החיצונה.

ועוד, שאין עירובה במקומו, ואין יכולה להסתלק.

אבל הפנימית אינה נאסרת משום שכחת החיצונה, דאחדא דשא ומשתמשא, שהרי עירוב שלה במקומו, דהיינו בפנימית.

הערות

^[90] וכתבו רש"י והריטב"א: רק בתים לא הוה ידענא כמה, אבל דבתרי חצרות סגי שפיר הוה ידענא, מדקאמר רב: מבוי שצידו אחד עכו"ם וצידו אחד ישראל הוא דלא מהני, הא משני צדיו ישראל שפיר דמי.

^[91] ריטב"א. ובתוספות כתבו עוד פירוש, דמיירי במבוי שלא התירוהו בלחי וקורה אלא בפסין, שמותר אף בלא בתים וחצירות פתוחין לתוכו.

^[92] ואין לומר, דלעולם כרבי עקיבא אתיא, ובאמת אפילו עירבה פנימית נמי אסורה, ומתניתין אתא לאשמועינן דין החצרות כשלא עירבה הפנימית, ולא אתא לדיוקא. הא ליתא, שהרי רבי עקיבא קאמר במתניתין שאפילו עירבה פנימית אסורה החיצונה, כדקתני "ורבי עקיבא אוסר", ואם כשעירבה פנימית אסורה החיצונה, כל שכן כשלא עירבה הפנימית, ולמה לי רישא כלל?! על כרחך לדיוקא אתי, דבעירבה פנימית מותרת החיצונה, והא לא מצי אתיא כרבי עקיבא - רש"י.

^[93] דעל כרחך צריך לומר שכוונת המשנה שבכי האי גוונא שתיהן אסורות. כי אם לא באה המשנה אלא לומר שאם לא עירבה כל אחת לעצמה, זו שלא עירבה בלבד היא אסורה - הא תני לה כבר ברישא. וגם אין לומר שלא באה המשנה לדיוקא, אלא ללמד שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, והוא הדין רגל האסורה. שאם כן ליתני "עירבה חיצונה ולא פנימית חיצונה מותרת" - ואף על גב דפנימית אסורה במקומה - וכל שכל כשהיא מותרת במקומה. ועל כרחך דוקא קתני.

הוה אמינא [הייתי אומר] דירת גוי שמה דירה לענין החשבתו של המבוי. קא משמע לן [השמיע לנו] שדירת גוי לא שמה [אינה נחשבת] דירה ואי מהכא — הוה אמינא [ואם מכאן בלבד, הייתי אומר]: לא ידענא [אין אני יודע] בתים כמה הם, קא משמע לן [הרי הוא משמיע לנו] בתים תרין [שנים]

השתא [עכשיו] שאמר רב אפילו חצר, משמע טעמא [טעמו] של רב דקא סבר [שסבר]: אסור לעשות שיהא יחיד דר במקום גוי ולכן אין מסייעים לו לערב, כדי שיכבד עליו להיות שם ויעקור דירתו.

אמר רב יוסף: אי הכי היינו דשמענא ליה [אם כן לפי פירוש זה זהו ששמעתי] לר' טבלא שאמר: "גוי גוי" תרי זימני [שתי פעמים] שתי הלכות, ולא ידענא מאי אמר [ולא ידעתי, אז מה אמר], וכעת מבין אני שאמר פעם לענין מבוי שבצידו אחד גוי, ופעם אחרת לענין חצר שיש בה גוי.

א משנה שתי חצירות שהיו זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים, עירבה הפנימית לעצמה ולא עירבה החיצונה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

עירבה החיצונה ולא הפנימית — שתיהן אסורות שהרי בני הפנימית עוברים דרך החצר החיצונה והריהם במדת מה כבני חצר שלא עירבו. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה ולא עירבו אלו עם אלו — זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל לא לטלטל מזו לזו.

ר' עקיבא אוסר אף במקרה זה את החיצונה שדריסת הרגל של בני החצר הפנימית אוסרתה שהרי בני פנימית אסור להם לטלטל בחיצונה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה שכיון שאין בני החצר הפנימית משתמשים בחצר החיצונה, ובחצרם שלהם מותרים הם — אינם אוסרים בחצר אחרת.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. שכח אחד מהפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות. שהרי מתוך שהפנימית אסורה, הרי שדריסת רגלה אוסרת אף את החיצונה.

נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מהפנימית בין מן החיצונה ולא עירב — שתיהן אסורות שהרי הן כחצר אחת. ואם היו החצירות של יחידים שבכל חצר רק אדם אחד — אינן צריכין לערב ביניהן שלא אמרו דין עירוב אלא ברבים הגרים בחצר.

ב גמרא כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר ר' ינאי: משנתנו האומרת שאם עירבה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות הרי זו דברי ר' עקיבא, שאמר: אפילו רגל המותרת במקומה אפילו אדם הבא מחצר שבה מותר לו לטלטל — אוסרת שלא במקומה, אם רגיל הוא לעבור בחצר אחרת ואשר בה נעשה כבן החצר אוסר אף אותה בטלטול. אבל חכמים אומרים: כשם שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת בחצר אחרת — כך אפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת ומשום כך גם אם לא עירבה החצר הפנימית ועירבה חיצונה בלבד, אין החיצונה נאסרת משום דריסת רגלי בני החצר הפנימית.

תנן [שנינו במשנתנו]: "עירבה חיצונה ולא פנימית — שתיהן אסורות". מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' עקיבא — מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] שנה מקרה של רגל אסורה? כאשר לא עירבה פנימית, והלא לשיטתו במשנה בדין עירבה זו לעצמה וזו לעצמה אפילו רגל מותרת נמי [גם כן] אוסרת, ואף אם היתה הפנימית מערבת לעצמה היתה אוסרת את החיצונה. אלא לאו רבנן [האם לא כדברי חכמים] ומשמע שחכמים סבורים בכל זאת כי רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. ובניגוד לדברי ר' ינאי!

ודוחים: לעולם דברים אלה כשיטת ר' עקיבא אלא משנתנו בסגנון "לא זו אף זו" קתני [שנויה] שהוא הולך מן הפשוט והקל אל מקרה מסובך יותר, וכך יש להבינה: לא רק אם עירבה החיצונה ולא הפנימית אסורות אלא גם אם עירבו כל אחת לעצמה עדיין החיצונה אסורה.

ועוד שואלים ומבררים: תנן [שנינו במשנה]: עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. טעמא [הטעם, דוקא] שעירבה, הא [הרי] אם לא עירבה שתיהן אסורות,

והא האי תנא [והרי תנא זה] נראה שאמר (שהוא סובר) רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה אוסרת, מני הא [כשיטת מי היא זו]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' עקיבא היא — אפילו רגל המותרת נמי [גם כן] אוסרת, אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא. ומשמע שחכמים סבורים כי רגל האסורה במקומה — אוסרת. ועוד ראיה מדסיפא [אם סופה] כשיטת ר' עקיבא רישא לאו [משמע שראשה איננו] כשיטת ר' עקיבא.

את הקושיה הזו דוחים: כל המשנה כולה שיטת ר' עקיבא היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך יש לשנותה]: עירבה זו לעצמה וזו לעצמה — זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. במה דברים אמורים שכל אחת מותרת לעצמה — שעשתה פנימית דקה (מעין מחיצה לפתחה), אבל לא עשתה דקה — חיצונה אסורה, כדברי ר' עקיבא, שר' עקיבא אוסר את החיצונה, מפני שדריסת הרגל אוסרת בכל מקרה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרת.

מתיב [מקשה] רב ביבי בר אביי שנינו במשנתנו: ואם היו חצירות אלו כל אחת של יחידים — אין צריכין לערב ונדייק הא [הרי] אם היו חצירות אלו של רבים צריכין לערב בכל חצר לחוד, אלמא [מכאן] שרגל המותרת במקומה — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת, ובנגוד לדברי ר' ינאי בדעת ר' עקיבא!

ועוד מתיב [מקשה] רבינא ממשנתנו "שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת, וחיצונה אסורה. שכח אחד מהפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות". טעמא [הטעם, דוקא] ששכח הא [הרי] אם לא שכח ועירבה כל חצר לעצמה שתיהן מותרות. אלמא [מכאן] שרגל המותרת — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת ודברים אלו ודאי אינם דעת ר' עקיבא שהרי לדבריו אף רגל מותרת אוסרת, אלא ודאי הוא מדברי חכמים, הרי שאף חכמים סבורים שרגל האסורה במקומה אוסרת בחצר אחרת.

אלא אין אפשרות להחזיק בגרסה זו כי אתא [כאשר בא] רבין מסר גרסה מתוקנת לפיה אמר ר' ינאי: שלש מחלוקות בדבר: תנא קמא סבר: רגל המותרת — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת. ר' עקיבא סבר: אפילו רגל המותרת אוסרת. ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: כשם שרגל מותרת אינה אוסרת — כך רגל האסורה אינה אוסרת ונתיישבו לפי שיטה זו כל הקשיים שהועלו קודם.

ג נאמר במשנה כי אם נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד מהן הרי הוא אוסר על כולם. ושואלים: מאי [מה משמעו] של מקום אחד, ומדוע אם נתנו במקום אחד שונה הדבר ממה שנתנו בני כל חצר במקום לחוד?

(נתנו סימנים לדברים הבאים: חיצונה עצמה בבית יחידאה רבינא דלא משכח בפנים)

אמר רב יהודה אמר רב: מקום אחד משמעו שנתנו עירובם בחצר החיצונה, ומאי קרו לה [ומדוע קראו לה] "מקום אחד" — הכונה היא שהוא המקום המיוחד לשתיהן לשתי החצירות שהרי גם בני החצר הפנימית עוברים שם, שבמקרה זה אם שכח אחד מבני החיצונה אף הפנימית נאסרת, שהרי החצר הפנימית אין עירובה אלא בחצר החיצונה ואינה יכולה לומר שאין לחיצונה שותפות בה, אבל אם שכח אחד מבני הפנימית אינה נאסרת אלא החיצונה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I would have said that the residence of a gentile is considered a residence with regard to defining an area as an alleyway. Therefore, he teaches us that the legal status of the residence of a gentile is not considered a full-fledged residence in this regard. And if Rav had taught this halakha only from the ruling here, with regard to gentiles, I would have said that I do not know how many houses there are. Therefore, he teaches us that there must be at least two houses and two courtyards.

Now that Rav has said that this halakha applies even to a courtyard, this implies that the reason for the opinion of Rav is that he holds: It is prohibited for an individual to establish his home in the place where a gentile resides. Consequently, he is prohibited from establishing an eiruv, so that the difficulties of living there will force him to move.

Rav Yosef said: If so, this is why I heard Rabbi Tavla say: A gentile, a gentile, two times while teaching this subject, even though I did not understand then what he meant to say. Now I realize that he was speaking about both an alleyway and a courtyard.

MISHNA: With regard to two courtyards, one of which was within the other, and the outer one opened into the public domain, the following distinctions apply: If the inner courtyard established an eiruv for itself and the outer one did not establish an eiruv, carrying in the inner one is permitted and carrying in the outer one is prohibited.

If the outer courtyard established an eiruv and the inner one did not, carrying in both is prohibited, as the residents of the inner courtyard pass through the outer one, and are considered to a certain extent as residents of the courtyard who did not participate in the eiruv. If this courtyard established an eiruv for itself, and that courtyard also established an eiruv for itself, but they did not establish a joint eiruv with one another, this one is permitted by itself, and that one is permitted by itself, but they may not carry from one to the other.

Rabbi Akiva prohibits carrying in the outer one even in such a case, as the right of entry to the outer courtyard enjoyed by the residents of the inner courtyard renders it prohibited. And the Rabbis disagree and say: The right of entry enjoyed by the residents of the inner courtyard does not render it prohibited. Since the residents of the inner courtyard do not use the outer one other than to pass through it, and they are permitted to carry in their own courtyard, they do not render it prohibited to carry in the outer courtyard.

If one resident of the outer courtyard forgot and did not contribute to the eiruv, carrying in the inner courtyard is permitted and in the outer one is prohibited. If one resident of the inner courtyard forgot and did not contribute to the eiruv, they are both prohibited, as the right of way enjoyed by the members of the inner courtyard through the outer courtyard renders the outer one prohibited as well.

If the residents of both courtyards put their eiruv in one place, and one person, whether he was from the inner courtyard or from the outer one, forgot and did not contribute to the eiruv, they are both prohibited for carrying within them, as the two courtyards are treated as one. And if the courtyards belonged to individuals, i.e., if only one person lived in each courtyard, they are not required to establish an eiruv, as this requirement applies only to a courtyard occupied by multiple residents.

GEMARA: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said in the name of Rabbi Yannai: This mishna, which states that if the residents of the outer courtyard established an eiruv but the residents of the inner one did not, they are both prohibited from carrying, is the statement of Rabbi Akiva, who said: Even the foot of one who is permitted in its own place, i.e., even someone from a courtyard in which he is permitted to carry, renders it prohibited when he is not in its own place. If he enjoys the right of entry to another courtyard he is considered like a resident of that courtyard as well, and if he does not participate in the eiruv, no one in that courtyard may carry. However, the Rabbis say: Just as the foot of one who is permitted in its own place does not render it prohibited to carry in another courtyard, so too, the foot of one who is prohibited in his place does not render it prohibited to carry in another courtyard. Consequently, if only the residents of the outer courtyard established an eiruv, the residents of the inner one do not render it prohibited to carry in the outer courtyard.

We learned in the mishna: If the residents of the outer courtyard established an eiruv and the residents of the inner courtyard did not, they are both prohibited. Whose opinion is this? If you say it is that of Rabbi Akiva, why discuss particularly the case of a foot that is prohibited, i.e., a case where the inner courtyard did not establish an eiruv? According to Rabbi Akiva, even a foot that is permitted also renders it prohibited to carry. Therefore, even if the residents of the inner courtyard had established an eiruv, they would still render it prohibited to carry in the outer courtyard. Rather, is it not in accordance with the opinion of the Rabbis? This would indicate that the Rabbis agree that one who may not carry in his own courtyard does, in fact, render it prohibited to carry in a different courtyard through which he has right of entry, contrary to Rabbi Yannai’s claim.

The Gemara rejects this argument: Actually, this part of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and he teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. In other words, he begins by teaching the halakha in a relatively straightforward case and then proceeds to a more complicated example. Consequently, the mishna should be understood as follows: Not only is it prohibited to carry in both courtyards if the residents of the outer courtyard established an eiruv and the residents of the inner one did not, but even if the residents of both courtyards established separate eiruvin, it remains prohibited to carry in the outer one.

The Gemara continues: We learned in the mishna: If this courtyard established an eiruv for itself, and that courtyard also established an eiruv for itself, but the two courtyards did not establish a joint eiruv with one another, this one is permitted by itself, and that one is permitted by itself, but it is prohibited to carry from one courtyard to the other. The reason both courtyards are permitted by themselves is that the residents of the inner courtyard established an eiruv. By inference, if they did not establish an eiruv carrying in both would be prohibited.

But this tanna, who said that the foot of one who is permitted in his own place does not render it prohibited to carry, while the foot of one who is prohibited in its own place does render it prohibited to carry, who is this tanna? If you say it is Rabbi Akiva, there is a difficulty, as he holds that even the foot of one who is permitted in its own place also renders it prohibited to carry in a different place. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, which indicates that the Rabbis agree that the foot of one who is prohibited in its own place does, in fact, render it prohibited to carry in a different place, in contrast to the statement of Rabbi Yannai? And furthermore, from the fact that the latter clause that follows immediately states the opinion of Rabbi Akiva, it is clear that the first clause, with which Rabbi Akiva disagrees, is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara responds: The entire mishna in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and it is incomplete and teaches the following: If this courtyard established an eiruv for itself, and that courtyard also established an eiruv for itself, but they did not establish a joint eiruv with one another, this one is permitted by itself, and that one is permitted by itself, but they may not carry from one to the other. In what case is this statement said? In a case where the inner courtyard constructed a small partition at its entrance. However, if it did not construct a partition, the outer courtyard is prohibited. This is the statement of Rabbi Akiva, as Rabbi Akiva prohibits carrying in the outer courtyard because the right of entry enjoyed by the members of the inner courtyard renders it prohibited to carry. And the Rabbis say: The right of entry enjoyed by the members of the inner courtyard does not render it prohibited to carry.

Rav Beivai bar Abaye raised an objection based upon the final clause of the mishna: And if the courtyards belonged to individuals, i.e., if only one person lived in each courtyard, they are not required to establish an eiruv. Doesn’t this indicate that if they belong to many people jointly, they need to establish an eiruv? Apparently, the foot of one who is permitted in his own place does not render it prohibited, but the foot of one who is prohibited in his own place does render it prohibited. This contradicts Rabbi Yannai’s understanding of Rabbi Akiva’s opinion.

And Ravina raised a further objection from the mishna: If one resident of the outer courtyard forgot and did not contribute to the eiruv, the inner courtyard is permitted for carrying and the outer one is prohibited. If one resident of the inner courtyard forgot and did not contribute to the eiruv, both courtyards are prohibited, as the right of way enjoyed by the members of the inner courtyard through the outer courtyard renders the outer one prohibited as well. The reason is that one of the residents forgot to contribute to the eiruv. But if he did not forget, and each courtyard established its own valid eiruv, both of them would be permitted. Apparently, the foot of one who is permitted in his own place does not render it prohibited to carry, but the foot of one who is prohibited in his own place does render it prohibited to carry. This cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as he holds that even the foot of one who is permitted in his own place renders it prohibited to carry elsewhere. Rather, it must be the opinion of the Rabbis, which proves that even they agree that the foot of one who is prohibited in his own place does render a different courtyard prohibited.

Rather, this version must be rejected, and when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he cited a different version. Rabbi Yannai said: There are three disputes with regard to this matter. The first tanna holds that the foot of one who is permitted in his own place does not render it prohibited to carry elsewhere, but the foot of one who is prohibited in his own place does render it prohibited to carry. Rabbi Akiva holds that even the foot of one who is permitted in his own place renders it prohibited to carry in a different place. And the latter Rabbis hold that just as the foot of one who is permitted in his own place does not render it prohibited to carry, so too, the foot of one who is prohibited does not render it prohibited to carry. This explanation resolves all of the difficulties posed earlier.

It was stated in the mishna: If the residents of both courtyards put their eiruv in one place, and one person, whether he was from the inner courtyard or from the outer one, forgot and did not contribute to the eiruv, it is prohibited to carry in both courtyards. The Gemara asks: What is the meaning of one place? Is the halakha different if the two courtyards established their eiruv in one place or in different places?

Before continuing, the Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Outer; for itself; in the house of an individual; Ravina; where the inner one did not forget.

Rav Yehuda said that Rav said: The mishna is referring to a case when the residents of both courtyards established their eiruv in the outer courtyard. And why did they call it one [eḥad] place? Because it is a place that is designated [meyuḥad] for the residents of both courtyards, as the members of the inner one also pass through the outer courtyard. Therefore, if a member of the outer courtyard forgot to contribute to the eiruv, the inner courtyard is also prohibited. Since the eiruv of the inner courtyard is located in the outer courtyard, the residents of the inner courtyard cannot separate themselves from the outer one. However, if the eiruv was deposited in the inner courtyard and a member of the outer courtyard forgot to contribute to the eiruv, carrying in the inner courtyard is permitted, because in that situation they can separate themselves from the outer courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא מפני דסבר רב כיון דעירבו להו הוו להו כחצר (אחרת) [אחת] ודירת נכרי לא שמיה דירה (הלכתא) [הלכך] ליכא בהאי מבוי אלא חצר אחת ורב סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והאי לית ביה חצירות אלא משום דסבר רב אסור ליעשות יחיד במקום נכרי אמר רב יוסף לאו היינו דשמענא ליה לר' טבלא דאמר נכרי נכרי ולא ידענא מאי היא. פי' דירת נכרי לא שמה דירה ואסור לעשות יחיד במקום נכרי:
ירושלמי רב הונא בשם רב אין תורת חצר לנכרי שאם היה שרוי בעליונה אתה מורידו (לסיד) [לסור]. ואין תורת דקה לנכרי שאם דר בפנימית אתה מוציאו (לסוד) [לסור]. ר' (ולא) [לא] בשם ר"א יש תורת חצר לנכרי שאם היה ישראל ונכרי דרין בפנימית לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין ר' אבא בשם רב יהודה מי שיש לו דקה לפנים מביתו גבוה י' טפחים בישראל אינו אוסר בנכרי אוסר מחלפה שיטתיה תמן א' בשם שמואל כותל שהקיפוה סולמות מיכן ומיכן מערבין שנים ואין מערבין אחד. א"ר יוסי ב"ר אבין תמן ע"י סולמות הן נידונין כפתחין ברם הכא דרך העליונים לירד למטה ואין דרך התחתונים לעלות למעלה:

מתני' ב' חצרות זו לפנים מזו כו'.

א"ר (מינאי) [ינאי] זו דברי רבי עקיבא דאמר אפילו רגל המותרת במקומה כגון שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה והותרה הפנימית במקומה אינה אוסרת את החיצונה כך רגל האסורה אינה אוסרת כלומר אפילו לא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת את החיצונה ואקשינן עליה ממתניתין תנן עירבה חיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות מני אי נימא ר' עקיבא מאי איריא בשלא עירבה פנימית שהיא אסורה במקומה אפי' עירבה הפנימית שהיא מותרת במקומה אוסרת החיצונה בדריסתה לה ברגלה אלא לאו רבנן היא וטעמא דהיא במקומה אסורה. הא רגל שהיא מותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ומפרק לעולם ר"ע היא והכי קתני לא זו האסורה [במקומה] בלבד היא האוסרת אלא אפי' המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה כגון שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ומקשינן איני והא תנן עירבה זו לעצמה כו' טעמ' דעירבו הא לא עירבו שתיהן אסורות אלמא רגל המותרת אינה אוסרת (כמי שרגל) [אבל רגל] האסורה אוסרת.

ופרקי' לעולם ר"ע היא וחסורי מחסרא והכי קתני עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.

בד"א שעשתה הפנימית [דקה] וסילקה עצמה. אבל לא עשתה דקה החיצונה [אסורה] שר"ע אוסר החיצונה כי דריסת הרגל אוסרתה וחכ"א אין דריסת הרגל [אוסרתה] ומותבינן אסיפא דקתני אם היו של יחידים אין צריכות לערב ורבינא נמי מתיב משכח אחד מן החיצונות ולא עירב דייקינן מיניה רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.

ופרקינן אלא כי אתא רבין א"ר ינאי ג' מחלוקות בדבר ר' עקיבא סבר אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. ורבנן סברי אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. והאי ת"ק דתני עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית כו' סבר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ורגל האסורה במקומה אוסרת נמי שלא במקומה:

פיסקא נתנו עירובן במקום אחד מאי מקום אחד אמר רב החיצונה ואמאי קרי לה מקום אחד מקום המיוחד לשתיהן לפנימית ולחיצונה כי הפנימית (שלה) [יש לה] מעבר [על] החיצונה אבל החיצונה אין לה בפנימית לא מעבר עליה ולא דריסה.

כי אתא רב דימי אמר ר' ינאי זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים כשם שהרגל המותרת אינה אוסרת כך רגל האסורה אינה אוסרת. ומסתברא דהזקיקו לרב דימי לומר כן משום דקתני וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרת, דמשמע דאין שום דריסת הרגל אוסרת, דאי לא הוה ליה למתני וחכמים אומרים אינה אוסרת. ואסיקנא דליתא להא דרב דימי אלא כי אתא רבין אמר ר' ינאי שלש מחלוקות בדבר, ר' עקיבא סבר אפילו רגל המותרת אוסרת, ורבנן סברי אפילו רגל האסורה אינה אוסרת, והאי תנא סבר רגל המותרת אינה אוסרת ורגל האסורה אוסרת. וקיימא לן כמאן דאמר רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת, דבכולה מכילתין נסיב לה כוותיה. והכין אסקה שמואל לקמן (בע"ב) לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה, אבל שנים בחיצונה ואחד בפנימית אינן אסורין. דשמעת מינה דרגל המותרת אינה אוסרת אבל רגל האסורה אוסרת. וכן פסק הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל.

והשתא דאמ׳ רב אפי׳ חצר. פי׳ והת׳ לית׳ למייתי עלה מהאי טעמ׳ היינו טעמיה דרב דקסבר אסור לעשו׳ יחיד במקום עובדי כובבים ומזלות כלומר אסו׳ לעשו׳ יחיד כמקו׳ עובדי כוכבים ומזלות לעשו׳ שידור ישראל במקו׳ עובדי כוכבים ומזלות כדי שלא ילמד ממעשיו לפי׳ אסור לשכנו זה לערב עמו כדי שלא ימשמש עמו במבוי או בחצר שאין מערבין עמהם ויירא מן העובדי כוכבים ומזלות ויצא כדי שלא יהרגנו. ולפום האי טעמא הא דקתני שאין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי אפילו בלא התר הוצאה דרך פתחים למבוי אלא לערב החצרות לבדם הוא אסור אלא דנקט הכי לאשמועינן אגב אורחיה שאלמלא הטעם הזה היה מותר לערבן אפילו להתיר להוציא כליו דרך פתחים למבוי ואע״פ שאינם פתוחים למבוי ממש דדירת עובדי כוכבים שמה דירה ואפשר דנקט חלונות מטעמא דכתיבנא לעיל דההוא טעמא נמי אתא לאשמעינן הכא ולהכי נמי נקט להתירו דרך פתחי׳ למבוי ור״י ז״ל פי׳ דלהכי נקט חלונו׳ שאז אסו׳ לעשות יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות כי כיון (שאינו) אלא חלון אם לא יערב עמו יברח משם ולא ידור עם העובדי כוכבים ומזלות אבל אם היה פתח ביניהם מותר לערב דרך פתח שאפילו בלא ערוב אינו חשוב בעצמו שהוא יחידי ולא יברח כי הוא בטוח בישראל חברו זה דעובדי כוכבים ומזלות מרתת להזיקו ואמר השתא נפיק ואתי וחזי ליה וכן נראה עיקר ולפי זה אנו למדים שאם יש שם בחצר או במבוי שני ישראלים בשני בתים אע״פ שיש שם עובדי כוכבים ומזלות מותר לערב עמו דרך חלונות דהא ליכא ישראל יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות ומיהו אפילו יש אנשים הרבה בבית אחד לעולם חשיבי דהוי יחיד במקום עובדי כוכבים ומזלות. דהא ודאי לא מיירי רב בישראל שדר יחיד בלי אשה ובנים אלא ודאי כיון שכלם דרין כאחת בחבורה אחת כיחיד דיינינן להו שמא ייראנו שם יחידים לפעמים אבל בשני בעלי בתים לא חשו לזה ולא חשיב יחידי דכל שיש בעל הבית אחר לא מרתת לדור עמו וכן דעת מורי ז״ל וכן כתב הראב״ד ז״ל היינו דשמעינן ליה לר׳ טבלא דאמר עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני פי׳ חד בחצר וחד במבוי ולא הוה ידענ׳ אמאי נקט תרתי אבל השתא ידענא דאצטריך למקטינהו תרוייהו. ויש שפי׳ עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני אחד מבוי שצדו אחד עובדי כוכבים ומזלות ואחר שאסור לעשות יחידי במקום עובדי כוכבים ומזלות. ורש״י ז״ל כתב שם הפירושים. ויש מקשים על הפי׳ האחרון ומנא ידעי׳ דמשום האי הוא דקאמר עובדי כוכבים ומזלות זימנא אחרי דילמא שהעובדי כוכבים ומזלות השני היינו דדירת עובדי כוכבים לא שמה דירה ולכיי מה שפירשנו ל״ק דאיהו בהדיא שמע מבוי שצדו אתד עובדי כוכבים ומזלות ואסור לעשות יחיד שלא במקום עובדי כוכבים ומזלות׳ אלא שלא היה יודע למה טרח להאריך לומר טעם זו דהא פשיטא דליכא טעמא אחרינא אבל השתא ידעי׳ שהוצרך לומר כן לאפוקי שאין הטעם משום בתים וחצרות כנ״ל וגם דוחק הוא לפרש דהא קאמר דשמע עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני שלא שמע אלא עובדי כוכבים ומזלות א׳ בלחוד וכדמשמע לכאורה מפשוטו של לשונו של רש״י ז״ל דמשום דשמע דאמר עובדי כוכבים ומזלות עובדי כוכבים ומזלות תרי זמני מ״ל דבהא איירי דילמא במילתא אחריני איירי אבל חכמים אמרו כן: הקשו בתוספו׳ מ״ל לרב דימי א״ר ינאי הא מילתא דהא רבנן לא איירי במתני׳ אלא ברגל המותרת ועלה אפליגו עליה דר׳ עקיבא ולקמן נמי דאסיקנא דג׳ מחלוקות בדבר מנלן זה הדעת השלישי לרבנן דסברי אף רגל האסורה אינה אוסרת מסתיין דנימא כי שתי מחלוקות בדבר ר׳ עקיבא אף רגל המותרת אוסרת דסברי רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת ותירצו דלישנא דמתני׳ אכרחן לומר כן מדקתני וחכמים אומרים אין דריס׳ רגל אוסרת דס״ל למתני וחכמים אומרים אינה אוסרת אלא ודאי ה״ק אין דריסת הרגל אוסר׳ כלל ואפי׳ כשהיא אסורה והיינו דאכרחיה לרב דימי ואכרחן לדידן נמי לומר ג׳ מחלוקות בדבר ר׳ עקיבא דאסר אף ברגל המותרת ורבנן דפליגי עליה במתני׳ ושרו אף ברגל האסורה ותנא בתרא דקתני שכח א׳ מבני חצר עד סיפא דס״ל דרגל המותר׳ אינה אוסר׳ ורגל האסורה אוסרת לא זו אף זו קתני תמיה׳ מילתא דה״ל למימר זו ואצ״ל זו קתני דהא ברישא אסור ברגל המותרת דקתני ערבה הפנימית ואעפ״כ החיצונה אסורה והשתא נמי בהאי בבא קתני שהרגל האסורה אוסר׳ וכה״ג זו ואצ״ל זו היא וי״ל דלא דקאי נמי אסיפא דמתני׳ קיימי׳ דקתני ערבה זו לעצמה וזו לעצמה דאסר רבי עקיבא ברגל המותרת וההיא עבדי׳ בתרייתא ולגבי ההיא הוא דאמרי׳ לא זו אף זו קתני וכן פרש״י ז״ל ובדין הוא דהל״ל זו ואצ״ל זו דהא רישא ר״ע היא על כרחין אלא דלא דייק׳ ונקטי׳ לא זו אף זו דמרגלא בפומין טפי:

שעשתה רקה והיה נר׳ לכאורה דלר׳ עקיבא לא מהני רקה אלא לרגל המותרת במקומה דאי לא אמאי נקטה בשערבה הפנימית לינקט אפי׳ בשלא ערבה ועוד דכיון דסיפא בשעשתה רקה קמייתא נמי בשעשתה רקה וקתני חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות אבל א״א לומר כן דכיון דרקה משום סליק הוא דנסתלקו מכאן אפי׳ ברגל האסור נמי אלא ודאי קמייתא בדלא ערבה רקה והא דנקט הא בשערבה לא שמעי׳ דכי לא עשתה רקה אוסרת אע״ג דערבה והויא רגל המותרת במקומה ולהוציא מדברי חכמים החולקים עליו בבבא זו וכן פי׳ בתו׳.

ג׳ מחלוקות בדבר כו׳. וקי״ל כמ״ד רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרות דסוגיין דכל׳ מכלתין כוותיה והכי אסקה שמואל לקמן לעולם מותרין עד שיהו שני׳ בפנימית וא׳ בחיצונה וש״מ דרגל האסור׳ אוסרות רגל המותרת אינה אוסרת וכן פסקו הראב״ד והר״ז ז״ל אבל הגאונים ז״ל פוסקין כרבנן דאפי׳ רגל האסורה אינה אוסרת.

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק (התשיעי) [השמיני] והוא שאמר שתי חצרות זו לפני׳ מזו ר״ל שהפנימית פתוחה מחיצונה והחיצונה למבוי או לרשות הרבים שנמצא דריסת הרגל הפנימית על החיצונה כשהיא צריכה לילך למבוי או לרשות הרבים ויש בכל חצר מאלו בעלי בתים שאוסרים זה על זה וצריכים לערב זה עם זה בחצרן של עצמן ואם ערבו שתיהן מזו לזו מותרות זו עם זו ואמר על זה שאם עירבה הפנימית לעצמה ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת לעצמה שהרי אין לה מי שיאסרנה שהרי חיצונה אין לה דריסת רגל עליה ויכולה היא לסגור פתחה ואין בני חיצונה יכולין לעכב והלכך אפי׳ לא סגרה מותרת בעצמה אבל חיצונה אסורה בעצמה שהרי לא עירבה.

עירבה חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות הפנימית מצד עצמה שלא עירבה והחיצונה אעפ״י שעירבה הרי יש לפנימית דריסת רגל עלי׳ והואיל והיא אסור׳ במקומ׳ אוסר׳ היא שלא במקומ׳ הואיל ודריסתה עליה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה כל אחת מותרת בעצמה ואין פנימית אוסרת לחיצונה אעפ״י שלא עירבה עמה מאחר שהיא מותרת במקומה.

כלל הדברים בענין זה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה ור׳ עקיבא אוסר בחיצונה מפני דריסת רגל הפנימית מפני שהוא סובר שאף רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה וחכמים אומרי׳ אין דריסת הרגל אוסרת. פרשו בגמרא שמחלקת שלישי הוא ומתירים בעירבה חיצונה ולא פנימית שאין הפנימית אוסרת מצד דריסת רגלה אעפ״י שאסורה במקומה הואיל ודריסת רגל שיש לה על החיצונה אינו אלא דרך דריסה ואין לה שתוף בגוף החצר והלכה כתנא קמא. והוא שאמרו בסוף המשנה אם היו של יחידים (אנו) [אינן] צריכים לערב כלומר אם אין החצרות חלוקות לדיורין אלא יחיד בחיצונה ויחיד בפנימית או רבים האוכלים על שלחן אחד אין צריכין לערב זה עם זה שהרי מצד עצמה אין כאן עירוב לאחת מהן ואם משום דריסת פנימי לחיצונה הרי פנימית מותרת במקומה ואינה אוסרת. ויראה שכל שאוכלין בשבת כאחד אעפ״י שחלוקים מעצמם בחול נעשו בשבת כיחיד.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב כלומר שעירבו שתי החצרות זו בעצמה וזו בעצמה ושכח אחד מן החיצונות ולא עירב ונמצא שהוא כאלו לא עירבו ומתוך כך חיצונה אסורה ופנימית מותרת שאין החיצונה אוסרת לפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרו אף בני חיצונה.

שכח אחד מן הפנימית ולא ערב שהוא כאלו לא עירבו שתיהן אסורות פנימית מצד עצמה וחיצונה מצד דריסת הפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרה הפנימית אבל החיצונה אסורה מצד דריסת רגל המבטל שהוא אסור במקומו.

נתנו עירובן במקום אחד כלומר שעירבו שתיהן זו עם זו ונעשו כחצר אחת כל ששכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. ופרשוה בגמרא בשנתנוהו בחיצונה ומאי אחד שמיוחד לשתיהן. ומאחר שכן לא סוף דבר ששכח אחד מן הפנימית שנמצאת הפנימית אסורה במקומה ואוסרת בחיצונה אלא אפי׳ שכח אחד מן החיצונה אף הפנימית אסורה ואינה יכולה לומר הרי סוגרת בעדי שהרי עירובם בחיצונה ואם תסגור בעדה כדי למנוע תשמיש של חיצונה שלא צריך עירוב אצלה ואם נתנוהו בפנימית אם שכח אחד מן הפנימית ודאי שתיהן אסורות עד שיבטל אבל אם שכח אחד מן החיצונה פנימית מיהא מותרת בלא בטול שאף היא סוגרת פתחה הואיל והפשיעה לא באה מצדה שעירובה אצלה ואין אומרין חיצונה עירובה מרגילה בפנים עד שיהא שתוף חיצונה אוסרתה שהרי היא אומרת לתקוני (שדרתיך) [שיתפתיך] ולא לעוותי.

וזה שאמרו אם היו של יחידים אין צריכין לערב כמו שביארנו. פרשו בגמרא תחלה שלשה אסורים כלומר שאם היו שלשה בין שני החצרות אפי׳ היה יחיד בפנימית ושנים בחיצונה עירבו בני החיצונה פנימית אוסרת ואעפ״י שמותרת במקומה מצד יחידותה ומפני שלא יבאו לטעות בשנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה שהרי הדבר קרוב לטעות בו הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה כלומר הואיל ובין שיחיד בפנים ושנים בחיצונה בין ששנים בפנים ואחד בחיצונה נראין הם כרבים בחיצונה שדריסת כלם בתוכה ואין אדם מרגיל בין שנים בפנים ליחיד בפנים ואין הלכה כן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולעולם אינו אסור עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהיא רגל האסורה. ואחד בחיצונה לאו דוקא וכן הלכה. אבל כל שבא להוציא מחצר לחצר אסור עד שיערבו ומ״מ עכו״ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים שאם היו בחיצונה שנים ישראלים ובפנימית עכו״ם אחד הרי דריסת רגל של עכו״ם אוסרה אעפ״י שאינו דר עמהם ושישראל כיוצא בו אינו אוסר מפני שהרואה סבור שהעכו״ם אינו אוסר אפי׳ ביש שם ישראלים אוסרים זה על זה. ושאלו על זו בגמרא מאי שנא יחיד ישראל בפנימית כלומר שאינו אוסר דאי ידע ידע כלומר אם הרואה יודע שהישראל דר שם יחידי הרי טוב ושוב אין לחוש לדבר שהדבר ידוע רגל המותרת אינה אוסרת ואם אין הרואה יודע שהוא דר שם יחידי אלא שסבור שאחר או אחרים דרים עמו יאמרו עירובו עירוב ותולה הענין שלא באסור הם עושים ואם כן עכו״ם נמי אי ידע ר״ל שהעכו״ם אוסר במקום שיש שם ישראלים ושלא הותר בכאן אלא מפני שאינו עומד עם ישראלים הרי טוב ואם אינו יודע וסבור שאף בזו היה ראוי לאסור אף הוא יתלה הענין בשכירות ולא יבא לטעות ממנו למקום אחר. ותירץ עכו״ם מפעא פעי כלומר משמיע קולו ועניניו ידועים והואיל ולא נודע לו שכירותו אינו תולה הענין בשכירות אלא שסבור שאינו אוסר בכאן ויבא לטעות ממנו למקום אחר. זו היא שיטת גדולי הרבנים אבל גדולי הראשונים וגדולי המפרשים אחריהם פרשו בשמועה זו אם היו שלשה אסורים כלומר שלש חצרות זו לפנים מזו ואחד אחד בכל חצר ר״ל ישראל אחד שנמצאו שלשה בחיצונה. ושמואל חולק עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהוא רגל האסורה במקומה. ור׳ אליעזר סובר כשמואל אלא שמחדש בה שאם דר עכו״ם בפנימית ושני ישראלים בשנים החיצונות אחד בכל חצר וחצר שהעכו״ם אוסר עליהם ואינם גורסים עכו״ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים אלא עכו״ם הרי הוא כרבים. וכבר כתבנוה למעלה ויש מפרשים אותה בפנים אחרים אין צורך בהזכרתם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאסרנו מכח דריסת רגל פנימית על החיצונה יש פוסקים שאם עשו פנימית דקה לבני פתחם שזהו גילוי הדעת שנסתלקו להם מדריסת החיצונה וכן הוזכרה בסוגיא זו אלא שלא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהביאוה. ונראה שאין דקה מועלת בכך שהרי על כרחם צריכים הם לצאת ואין בנין דקה לשעה:

פיסקא שתי חצרות כו'. אלא כי אתא רבין אמר ר' ינאי שלש מחלקות בדבר כו' פי' מגופה דמתני' קא דייק הכי דקתני וחכמים אומרים אין דרך דריסת הרגל אוסרת דאי ברגל המותרת במקומה קאמר היינו ת"ק דאמר עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפ"ע וזו מותרת בפ"ע א"ו אפי' ברגל האסורה במקומה קאמר שעירבה החיצונה ואל עירבה הפנימית ופליגי אפילו אתנא קמא:

בפרש"י בד"ה הא לא עירבה כו' ושאינה מעורבת אסורה דהא פשיטא כו' דכבר תני לה לעיל כו' עכ"ל ובקושיא דלעיל דפריך מאי איריא רגל אסורה רגל מותרת נמי ולא תקשי ליה דאימא לגופיה אתא לאשמועינן דפנימית שאינה מעורבת אסורה דמ"מ שתיהן אסורות לא איצטריך למתני דחיצונה אסורה אפי' ברגל המותרת וק"ל:

תוס' בד"ה אלמא רגל כו' הא דלא מוקי בעשתה דקה כו' ההיא דשכח אחד מן הפנימית בלא עשתה דקה עכ"ל משמע להו דאין לחלק וברגל אסורה נמי שרי ע"י דקה ודקשיא להו לאוקמא ההיא דשל יחידים בעשתה דקה ודייקינן מינה דבשל רבים צריכין לערב ה"ק של רבים צריכין לערב משום שנים הדרים ביחד ואסרי אהדדי אבל היחיד (אף) שהוא בחיצונה שרי ע"י דקה גם אם לא עירבו ב' הפנימית ומיהו קצת קשה לדברי התוס' כיון דדקה מהני לר"ע אפי' ברגל האסורה אמאי לא מפליג הכא ברישא דקתני החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות בד"א בלא עשתה דקה אבל בעשתה דקה החיצונה שרי ודו"ק:

גמ' אי הכי היינו דשמענא כו'. נ"ב נ"ל דה"ק שיש עוד טעם אחר איסור למבוי ולפי זה יהא החצר מותר מש"ה איצטריך ר' טבלא לאשמועינן כו' אבל בתחלה לא הייתי יודע שום צד טעם לאיסור זולת הטעם שאסיר חצרות ובתים של ישראל לעשות יחיד במקום נכרי וק"ל:

שם ולא עירב שתיהן אסורות כו'. נ"ב היינו בדלא בטיל אבל אי בטיל רשותו כולי עלמא מודו בין אביי ורבא דלעולם הפנימית שריא וק"ל:

רש"י בד"ה אסור לעשות כו' יחיד וירא מן הנכרי כו' כצ"ל:

בד"ה ושכח כו' ולא עירב שתיהן כו' הד"א:

גמרא הא לא שכח שתיהן מותרות. נ"ב וליכא למידק הא לא שכח פנימית מותרת וחיצונה אסורה. דקשיא נמי לישמעינן רבותא ברגל מותרת דאוסרת ותיתי אידך בכ"ש. אבל א״ל דע"כ ליכא למידק הכי דא"כ הו"ל משנה יתרה בדר"ע דתרוייהו תנינהי בבבא קמייתא. דהא בלא"ה שכח אצטריך לי' דוק:

רש"י ד״ה הא לא עירבה שתיהן אסורות. ואי משום כו'. נ"ב ר"ל דלא תידוק מידי הא לא עירבה א' דלאו אדיוקא מהדר דבבא גופה דערבה זו בפ״ע אצטריכא לאשמעינן דרגל מותרת אינה אוסרת לאפוקי מדר"ע ולעולם רבנן רגל אסורה נמי אינה אוסרת ס"ל. דא"ה "לישמעינן" כצ"ל רגל אסורה דהוי רבותא טפי. ואין לדקדק דאימא לעולם לדיוקא אצטריך ותידוק מיניה הכי הא לא עירבה אחת איזו שתהא ואפי׳ הפנימית. המעורבת מותרת ואין אסור אלא אותה שלא עירבה וקמ״ל רבותא טפי דפנימית לא אסרת אע״ג דהויא רגל האסורה והיינו דרב דימי. שלזה כוון רש"י דיותר היה לו לתנא להשמיענו הרבותא באופן שנלמוד הקל במכ״ש. משא"כ עכשיו יש לטעות ולמידק איפכא ודוק:

הוה אמינא שמה דירה. להא מילתא קמ''ל: ה''ג ואי מהכא ה''א בתים לא ידענא כמה. כלומר אי מהא ה''א נהי דבחצירות שמעינן מינה דבתרתי סגי מדנקט צידו אחד עובד כוכבים הא תרוייהו ישראלים שרי אבל בתים לא ידענא כמה לכל חצר: קמ''ל. בתים וחצירות סתם בתים שנים סתם חצירות שתים: אסור לעשות. לדור יחיד במקום נכרי שלא ילמד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא מן הנכרי שלא יהרגנו ויצא: דשמענא ליה לר' טבלא דאמר. בהא מילתא דרב: עובד כוכבים עובד כוכבים תרתי זמני ולא ידענא מאי קאמר. השתא ודאי מפרש למלתיה דרב הוה מבוי שצידו אחד עובד כוכבים אין מערבין אותו כולו משום דאסור לעשות יחיד במקום עובד כוכבים לשון אחר חד למבוי וחד לחצר: מתני' זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה''ר ודריסת רגלה של פנימית על החיצונה לצאת לרשות הרבים: עירבה פנימית. לעצמה לטלטל בחצירה: שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה: מותרת לעצמה כו'. קסברי דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת: ר''ע סבר אף רגל המותרת אוסרת. במקום שלא עירבה שם: וחכ''א. בגמרא מפרש לה: מן הפנימית ולא עירבה שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה: נתנו עירובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו והאי במקום אחד מפרש בגמ' שנתנוהו בחיצונה: ושכח א'. אפי' מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצירה משום דלא מציא למיחד דשא ואסתלוקי מחיצונה לאשתמושי באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה דאותו עירוב המתירן בחצירן הוליכוהו בחיצונה: אם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה: גמ' אף רגל האסורה אינה אוסרת. וממתני' מותבינן ליה לקמיה: תנן חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות. הא עירבה נמי פנימית תרוייהו שריין אלמא רגל המותרת לא אסרה: אפילו רגל המותרת נמי. דקתני סיפא גבי עירבו שתיהן כל אחת לעצמה ר''ע אוסר את החיצונה ומשום לאשמועינן היא גופה לא איצטריך דמסיפא נפקא לן דהשתא מותרת אסרה אסורה מיבעיא: לעולם ר''ע. ולא תידוק מינה עירבה לא אסרה אלא היא גופה קמ''ל דרגל האסורה אוסרת ודקא קשיא לך מסיפא נפקא אין ה''נ אלא הא אשמועינן ברישא והדר אמר לא זו בלבד אסר ר''ע דהויא רגל האסורה אלא אף זו עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דפנימית רגל המותרת היא אפ''ה רבי עקיבא אוסר החיצונה: טעמא דעירבה. פנימית דהויא רגל המותרת: הא לא עירבה שתיהן אסורות. דרגל האסורה אוסרת דהא ליכא למידק הא לא עירבה חיצונה המעורבת מותרת ושאינה מעורבת אסורה דהא פשיטא דשאינה מעורבת אסורה דהא כבר תני לה לעיל מתני' ואי משום היא גופה לאשמועינן רגל המותרת אינה אוסרת לאשמועינן רגל האסורה וליתני כגון עירבה חיצונה ולא פנימית חיצונה מותרת וכל שכן האי אלא ודאי דוקא קתני: מדסיפא רבי עקיבא. דהא רבי עקיבא אהא מילתא פליג: שעשתה דקה. פנימית עשתה דלת קטנה לפני פתחה וסילקה דריסת רגלה מחיצונה: אין דריסת הרגל אוסרת. ואתרוייהו מילי דרבי עקיבא פליגי ואפי' ארישא דקתני חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות ונטרוה לרבי עקיבא עד דאסקיה למלתיה והדר איפליגו עליה: טעמא דשכח. אחד מן הפנימית הא לא שכח. שתיהן מותרות והא דלא כרבי עקיבא דאי כר''ע אי עירבו שתיהן נמי אסר על החיצונה אלא לאו רבנן ובשכח אסרי אלמא: רגל האסורה אוסרת: אמר רבי יהודה אמר רב חיצונה. דהתם פנימית אסורה משום שכחה דחיצונה דליכא למימר תסתלק מינה ותשמש דליתיה לעירובה גבה וחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל נתנוה בפנימית חיצונה הוא דמיתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל פנימית לא מיתסרא משום שכחה דחיצונה דאחדא דשא ומשתמשא:

הוה אמינא דירת עובד כוכבים שמה דירה. אע''ג דאמר בריש פרקין דלכולי עלמא לא שמה דירה הכא דלהקל להתיר המבוי להחשיב כבתים וחצירות פתוחים לתוכו אמר שמה דירה: מתיב רב ביבי בר אביי. ק''ק דה''ל לאקשויי מרישא מעיקרא: אלמא רגל המותרת אינה אוסרת כו'. הא דלא מוקי בעשתה דקה היינו משום דתיקשי רישא וסיפא בעשתה דקה ומציעתא ההיא דשכח אחד מן הפנימית בלא עשתה דקה:

דף עה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד