עירובין עה ע"ב

דף עה - ב

תניא נמי הכי כרב יהודה, ד"מקום אחד" היינו חיצונה: נתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה ובין מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, וכמו ששנינו במשנה.

נתנו עירובן בפנימית:

ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, אם משום דריסת הרגל, אם משום שאין יכולה להסתלק מן הפנימית, וכמו שנתבאר.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דברי רבי עקיבא, ומפרש לה לקמן בגמרא.

וחכמים אומרים: בזו - ששכח אחד מן החיצונה - פנימית מותרת, שהרי יכולה להסתלק מן העירוב המשותף, וחיצונה אסורה.

והשתא מפרשינן טעמא דרבי עקיבא: אמר ליה רבה בר חנן לאביי: מאי שנא לרבנן דאמרי: פנימית מותרת משום דפנימית אחדא דשא בפני החיצונה ומשתמשא, כלומר: שמסתלקת הפנימית מן העירוב המשותף.

לרבי עקיבא נמי, תיחד הפנימית דשא ותשתמש!

כלומר: מאי טעמא דרבי עקיבא דלא סבירא ליה כרבנן?!

אמר ליה אביי לרבה בר חנן: עירוב של החיצונה הנתון בפנימית מרגילה לתוך הפנימית, כלומר: עירובה מכניס רגלי החיצונה בפנימית [ר"ח], וכדריסת הרגל על הפנימית, דמי [וכמבואר כל זה לעיל דף סו ב].

ותמהינן: אי הכי, לרבנן נמי נימא: עירוב מרגילה, וכיון שאסורה היא במקומה, אוסרת על הפנימית כמו בדריסת הרגל [וכדלעיל דף סו ב]?!

ומשנינן: משום דאמרה פנימית לחיצונה: לתקוני - שנשתמש אחת בחצר השניה - שיתפתיך בעירוב אחד. ולא לעוותי, שתאסרי עלי מפני שיתוף העירוב שבינינו המרגילך לתוך שלי! ותמהינן: לרבי עקיבא נמי, תימא פנימית לחיצונה: לתיקוני שיתפתיך ולא לעוותי?!

ומשנינן: דאמרה לה חיצונה לפנימית: מבטלינן לך רשותי, כלומר: דאין זה עיוות, כיון שיכולה חיצונה לבטל לפנימית רשות שיש לה בפנימית על יד הרגל עירוב, וכיון שיכולה לבטל, אין הפנימית מותרת עד שתבטל החיצונה.

וטעמא דרבנן דפליגי: משום דקא סברי, אין ביטול רשות מבן חצר אחת לבן חצר שניה, ואין יכולים בני החיצונה לבטל רשות לבני פנימית. וכיון שאין מועיל הביטול הוי לה עיוות, ומותרת הפנימית.

ותמהינן עלה: הא לעיל דף סו ב איפליגו אמוראי בהך מילתא, אי יש ביטול רשות מחצר לחצר [ומשכחת לה נמי בגווני אחריני, כגון: שתבטל פנימית דריסת רגל שיש לה בחיצונה לחיצונה. או שתי חצירות ופתח ביניהן שלא עירבו, ובאה חצר אחת לבטל רשותה לשניה, כדי שתותר השניה להוציא מרשותה לרשות. או אף אם עירבו ושכח אחד לערב, ובא לבטל רשותו לבני חצירו, ולבני חצר השניה שעירבו עמה].

והשתא: לימא שמואל ורבי יוחנן - דפליגי בה לעיל - בפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא קא מיפלגי?

דשמואל דאמר אין ביטול רשות מחצר לחצר, כרבנן.

ורבי יוחנן, דאמר יש ביטול מחצר לחצר, כרבי עקיבא?! ומשנינן: אמר לך שמואל, אנא דאמרי אפילו לרבי עקיבא.

כי עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא, אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי משום הרגל עירוב, וכן בשתי חצירות ופתח ביניהן, שעירבו זו עם זו ואסרן אהדדי משום הרגל עירוב.

[ולאו דוקא נקט הגמרא: זו לפנים מזו - רשב"א], וכן בשתי חצירות זו לפנים מזו שאוסרת הפנימית על החיצונה משום דריסת הרגל, דכיון שאוסרין זו על זו - מבטלין.

אבל התם, במימרא דשמואל, מיירי בשתי חצרות ופתח ביניהן ואין אוסרות זו על זו, דבהא אמרינן: מי קא אסרן אהדדי, דליתקון חז"ל ביטול כדי להתירן?! ^[94]

ורבי יוחנן - דאמר לעיל יש ביטול רשות מחצר לחצר ואפילו בשתי חצירות ופתח ביניהן שאין אוסרין זה על זה, וכל שכן הכא - אמר לך:

אנא, דאמרי אפילו לרבנן, ואף לרבנן יש ביטול רשות מחצר לחצר.

הכא, שיכולה פנימית לומר לחיצונה: לתיקוני שיתפתיך ולא לעוותי, לאו משום דאין "יכולה" חיצונה לבטל וכדפרישנא לה לעיל.

אלא משום דאמרה לה פנימית לחיצונה: אף דיכולה את לבטל לי רשותך שאצלי, מכל מקום עיוות הוא. שהרי: אדמבטלת [עד דמבטלת] לי - קא אסרת עלאי! הילכך: דל אנת, ודל ביטולך, דלא בעינא ליה [רש"י].

אבל התם - גבי שתי חצרות ופתח ביניהן, דאמר רבי יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר - מי קאסרת חצר עלה דחברתה בפתח שביניהן בלא עירוב, דאי אמרת תבטיל ניהוי עיוות?! ^[95]

שנינו במשנה: ואם היו - חצר הפנימית והחיצונה - של יחידים אינן צריכין לערב:

אמר רב יוסף: תני רבי: היו בשתי החצרות כאחת שלשה אנשים (אסורין) [אוסרין - רש"י וריטב"א] הפנימית על החיצונה, משום דריסת הרגל הפנימית.

וטעמא: לא מיבעי אם היו שנים בפנימית ולא עירבו, שמתוך שאסורה הפנימית במקומה, אוסרת היא על החיצונה. אלא אפילו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, אוסרת הפנימית על החיצונה עד שתערב עמה, ולא סגי לה לחיצונה בעירוב בינה לבין עצמה. וטעמא מפרש לקמן [נתבאר על פי ריטב"א].

אמר להו רב ביבי לבני הישיבה: לא תציתו ליה לרב יוסף [אל תקבלו ממנו] דהך שמעתתא ברייתא משמיה דרבי היא.

דאנא הוא דאמריתה ניהלה לרב יוסף קודם שחלה ושכח תלמודו, ולאו משמיה דרבי אמרתי לו, ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמריתה ניהלה!

ואמרתי הטעם בדין זה: הואיל ואני קורא בהן "רבים" בחיצונה, גזרינן אטו "רבים" בפנימית שלא עירבו. ^[96]

שוב נזכר רב יוסף שכך היה, ואמר רב יוסף מריה דאברהם! "רבים" - ששמעתי מרב ביבי - ב"רבי" איחלף לי, וטעיתי לומר ש"רבי" תני לה להאי דינא בברייתא.

ושמואל פליג אעיקר דינא, ואמר: לעולם מותרות שתי החצרות בשלשה אנשים ואפילו היו שנים בחיצונה ועירבו, ואחד בפנימית, עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו ואחד בחיצונה, דהכא שפיר אוסרת הפנימית על החיצונה, משום דריסת רגל האסורה במקומה.

אמר רבי אלעזר: קיימא לן שנכרי הדר עם שנים בחצר אחת הרי זה אוסר עליהם עד שישכרו ממנו רשותו, וכדאמרינן בריש פירקין [וכרבי אליעזר בן יעקב - דקיימא לן כוותיה - דבעו שנים עם הנכרי].

וקא משמע לן רבי אלעזר: אפילו אם היה הנכרי דר לבדו בפנימית ודורס דרך החיצונה שדרים בה שנים, הרי הוא כרבים שלא עירבו, שהן אוסרין בדריסת הרגל על החיצונה, ואין מותרת החיצונה עד שתשכור רשות מן הנכרי.

[והך מילתא דרבי אלעזר עיקר חידושה היא לשמואל. דלדעת רב ביבי, שאף ישראל אחד בפנימית ושנים בחיצונה אוסר הישראל, למה לי דאמר רבי אלעזר דנכרי אוסר והרי אף ישראל אוסר בכי האי גוונא, [רש"י].

והטעם שנכרי חשבינן ליה לרבי אלעזר "כרבים", ולא אמרינן דיחיד הוא ולא יאסור כשם דישראל אינו אוסר [וכמו שביארו תוספות, שאם היה כיחיד ולא כרבים לא היה אוסר, שאין להחמיר בעכו"ם יותר משישראל]?

היינו, משום דחיישינן דאיכא מאן דלא ידע שהעכו"ם יחידי [וכמו שכתב רש"י בד"ה מיפעא פעי] וחושבים שיש שם רבים, ולפיכך אוסרים.

ותמהינן עלה: מאי שנא גבי ישראל יחיד בפנימית, דלא אסר שמואל משום דלא ידעי דאיכא התם רק אחד שאינו אוסר, ומשום: דמאן דידע שאין שם אלא אחד הרי ידע, ומאן דלא ידע - דאיכא שם אחד - סבר, שאפילו יש שנים, מסתמא עירובי עירב עם חבירו והוה לה רגל המותרת במקומה. [נתבאר על פי המאירי, אך ראה היטב בגאון יעקב].

נכרי נמי אמרינן [כמו: נימא] דידע - דאין שם אלא אחד - הרי ידע, ומאן דלא ידע שנכרי יחידי הוא בחצירו וחושב שהם רבים, סבר: אגירי אוגר [כבר השכיר העכו"ם רשותו] ולפיכך מותרת החיצונה, ואמאי אמרת, דחיישינן לרואין שאין יודעים שהוא יחיד?! ^[97]

ומשנינן: בנכרי אין תולין הרואין שהשכיר רשותו כשבאמת לא השכיר, מפני שאומרים: אי איתא דאוגר מיפעא פעי!

אם היה משכיר היה לו קול, שהעכו"ם משמיע קולו ועניניו ידועים [מאירי, וראה עוד ביאורים ברבינו יהונתן]. ולפיכך אומר מאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי, שאין דריסת הרגל אוסרת [רש"י].

אמר רבי יהודה אמר שמואל: עשרה בתים זה לפנים מזה הנמצאים בחצר עם עוד דיורין אחרים, ואין לבתים הפנימיים דרך לצאת לחצר אלא דרך החיצוניים, פנימי נותן את עירובו - כדי להתיר החצר בטלטול - עם שאר דיירי החצר, ודיו. ואין צריך שיתנו אף תשעת החיצוניים את עירובם. [ראה ציור] וטעמא: כל התשעה "בית שער" לבית הפנימי הם, ואמרינן לקמן במשנה [ולעיל דף עב ב] הדר בבית שער אינו אוסר על בני החצר, ואין צריך להשתתף בעירוב החצר.

ורבי יוחנן אמר: אפילו חיצון נותן בעירוב החצר.

וקא סלקא דעתין דאכולהו חיצוניים אמר.

ותמהינן: חיצון בית שער הוא, ולמה יתן עירוב?!

ומפרשינן לה: חיצון של פנימי, כלומר: החצר החיצון התשיעי הסמוך לפנימי.

ומפרשינן טעמא, במאי קמיפלגי?

מר - שמואל, שפוטר את כולם ואפילו בית תשיעי שהוא בית שער לפנימי - סבר: אף בית שער דיחיד שמיה בית שער, ונמצא שכולם בתי שער הם.

ומר - רבי יוחנן, שמחייב הבית התשיעי

- סבר: בית שער דיחיד לא שמיה בית שער. ולפיכך שמונה הראשונים נחשבים כבתי שער לשני הבתים הפנימיים, והתשיעי לאו שמיה בית שער, וחייב אף הוא ליתן את עירובו.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: שתי חצירות שיש בהם דיורין, ויש עוד שלשה בתים ביניהם, שאחד מן הבתים פתוח לחצר אחת, ואחד פתוח לחצר השניה, ובין שני הבתים בית שלישי שאינו פתוח לחצר, אלא פתוח משני צדיו לבתים הפתוחים לחצר [ויש לו לאותו בית אמצעי יציאה אחרת לרשות הרבים, וכל שאין חייב לצאת דרך הבתים הסמוכים לו, אינם נעשים לו "בית שער", והרי הם אוסרים - ר"ן].

אם באים שתי החצירות לערב זו עם זו [ריטב"א, שולחן ערוך], משכחת לה שיהיו כל שלשת הבתים פטורים מליתן עירוב ויהיו מותרים לטלטל.

כגון: זה בא דרך זה ונותן עירובו בזה, כלומר: חצר האחת יגבו עירובן, ויתנו עירובן בבית אמצעי.

ואף זה [בני חצר השניה] בא דרך זה [דרך הבית החיצון השני] ונותן אף הוא עירובו בזה [בבית אמצעי]. [ראה ציור 1]

והשתא, שלשה בתים אלו אין צריכין כלל ליתן בעירוב.

לימ' שמואל ור' יוחנן בפלוגתא דר' עקי' ורבנן קא מיפלגי והיינו חלוקתם בזה הפרק לשעבר אמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר:

סליק הדר

תניא נמי הכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח בין מן הפנימית [ובין] מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד ולא עירב בין מן הפנימית בין מן החיצונית שתיהן אסורות. דברי רבי עקיבא וחכ"א בזו ששכח אחד מן החיצונית ולא עירב פנימית מותרת והחיצונה אסורה ואקשינן לרבנן מ"ש פנימית דשריא דאמרי אחדא לדשא ומשתמשא לעצמה.

לר' עקיבא נמי נימא הכי אמאי תני שתיהן אסורות ודחינן סבר ר"ע [עירוב] מרגילה כלומר עירובה מכניס רגלי החיצונה בפנימית ופרקי' רבנן סברי יכולה לומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי א' שליח לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי.

ור' עקיבא אמר לך כי האי גוונא לא מקריא עוות דאמרה לה חיצונה מבטילנא לך רשותאי וכאלו הרשות כולה לפנימית והנה (יש הן) [יש כאן] מי שלא עירב ואוסר עליה ורבנן [ס"ל] אין ביטול רשות מחצר לחצר כרבנן ור' יוחנן דאמר מבטלין רשות מחצר לחצר כרבי עקיבא ופרקינן לעולם רבי יוחנן (עקיבא) ואפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין ביטול רשות מחצר לחצר אלא משום דאמרה להאי (מבטלת) [אדמבטלת] לי בטולי רשותיך הא (אם) [קא] אסרת עלי אבל מחצר לחצר כגון ב' חצרות ופתח ביניהן מאי קאסר עלה הלכך אפי' רבנן סברי מבטלין רשות מחצר לחצר וקיי"ל כר' יוחנן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן:

פיסקא ואם היו של יחידים אין צריכין לערב. אמר רב יוסף אמר רב ג' אסורין פי' אין ניתרין יחידים אלא בזמן שהן ב' חצרות ובכל חצר דר אחד. אבל בג' חצירות ובכל חצר דר אחד שנמצאו כולן ג' אסורין.

ואמר רב ביבי אנא אמרתה ליה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמרת ליה ולא משמיה דר' ומ"ט ג' חצירות ובכל חצר שוכן יחיד אסורין הואיל ואני וקורא רבים בחיצונה כי כל שלשה רבים הם ועכשיו שנמצאו דורסין אותה שלשה והן רבים אסורין [אמר רב יוסף] מארי דאברהם רבים ברבי איחלף לי. כלומר אמר לי רב ביבי רבים ונתחלף לי וקבעתי שמועה זו ברבי ושמואל אמר לעולם מותרין עד שיהו בפנימית ב' ולא עירבו לפיכך אסורין בחיצונית שהן רגל האסורה. אר"א נכרי הרי הוא כרבים ואוסר ואמרינן מ"ש דישראל יחיד לא אסר דכל מאן דחזי ליה דמטלטל אמרינן אי ידע דיחיד הוא הא ידע ואי לא אמר בדעתיה האי דמטלטל משום דאגר מיניה.

ודחינן סתם גוי לא שתיק אלא פעי ומכריז מלשון כיולדה אפעה. כלומר צועק ואומר אנא אוגרית רשותי להאי ישראל וכיון דלא פעי ידעיה דלא אגר ואמרי מטלטל במקום נכרי הוא לפיכך אסור.

אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה לפנים מזה הפנימי נותן עירובו ודיו. פי' כיון שדורסין כולן [על החיצונים] כאילו רשותו הן ורשות אחת הן.

אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לר' עקיבא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא התם אלא דשתי חצרות זו לפנים מזו דקא אסרן אהדדי. קשיא לי והא חיצונה היא דמבטלת לפנימית דלא אסרה עלה אלא משום דרגל ערובה בלבד, וא"כ אפילו שתי החצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהן כמו שעירבו ושכח אחד מבני החצר שאין העירוב אצלה יבטל לבני אותה שהעירוב אצלה. וכי תימא הכי נמי א"כ למה לי דנקט שתי חצרות זו לפנים מזו, לימא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא כגון שתי חצרות שעירבה זו עם זו דקאסרן אהדדי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכין, אלא משום דעל שתי חצרות זו לפנים מזו קאי נקט הכין, וה"ה לכל דדמי לה. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש דאסרן אהדדי ע"י הרגל עירוב, וכי אמרי אנא בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ולא עירבו ע"כ.

אבל הכא מי קא אסרה עילויה. דלימא לה כיון דמקלקלת עלויי לא ממתינא לך ולביטולך לא צריכנא, הא ודאי צריכה היא לביטולה וביטול מיהא סגי לה.

אמר רב יוסף תני רבי אם היו שלשה אוסרין זה על זה. פירוש: אם היו שלשה בין שתי החצרות, ולא מיבעיא אם היו שנים בפנימית ואחד בחיצונה דרגל האסורה אוסרת, אלא אפילו היו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, משום שאני קורא רבים בחיצונה וגזירה משום רבים בפנימית.

ושמואל אמר לעולם מותרות עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה. דלא גזרינן וכדמפרש טעמא בסמוך דאי ידע, ואי לא ידע אמר עירובי עירוב.

אמר ר' אלעזר וגוי הרי הוא כרבים. כלומר: אם היה גוי דר בפנימית ושני ישראלים בחיצונה, דריסת רגלו אוסרת עליהן. ואע"פ שאינו דר עמהן וישראל דכוותיה אינו אוסר, אפילו הכי גוי אוסר וכדמפרש טעמא משום גזירת הרואין, דאיכא דלא ידע וסבר דגוי [אינו] אוסר אפילו בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה דרין עמו, דמימר אמר גוי לא השכיר דאם איתא מיפעא פעי. ור' אלעזר אליבא דשמואל אמרה לשמעתיה, דאי לרב מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכך קיימא לן כשמואל, זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ולפי שיטה זו ההוא עובדא דישראל וגוי בפנימית ובעיא דישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית שבתחילת פירקין (סה, ב), אפשר לומר שאין הלכה כרב ור' חייא דאסרו ואף על גב דהוו רבים בחיצונה. משום דלא אמרו כאן אלא בשיש שני ישראלים בחיצונה וגוי בפנימית, דמכל מקום הא איתא בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה.
אבל הראב"ד וגם ר"ח ז"ל פירשו: אם היו שלשה אסורין, כלומר: שלש חצרות ובכל חצר אחד ונמצא בחיצונה שלשה שהם רבים. ושמואל פליג בישראלים ואמר שאינן אוסרין עד שיהיו שנים בפנימית דרגל האסורה אוסרת אבל רגל המתרת אינה אוסרת. ור' אלעזר קאי כשמואל בישראלים, אבל גוי הרי הוא כרבים שאם דר גוי בפנימית ושני ישראלים בשתים החיצונים אחד בכל חצר הרי אוסר עליהן. ולפי פירוש זה ההיא דלעיל דרב ור' חייא דישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה, ואי נמי ישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית החיצונה אסורה כרב ור' חייא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל שם במקומה. וכבר כתבתיה משמו למעלה בס"ד (שם בד"ה אמר ליה). והתימא מן הרב אלפאסי ז"ל שפירש כאן כפירושו של ר"ח ז"ל ועם כל זה לא כתבן להנהו דרב ור' חייא ור' אלעזר בהלכות (לעיל עירובין סה, ב), דנראה שדחאן מהלכתא.

מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער. כתב הראב"ד ז"ל: אע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הכא הלכה כשמואל משום דקאי רב כשמואל, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן שם את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד. דאלמא בית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר ואין צריך ליתן עירוב. וזה כשיטתו של הראב"ד ז"ל שפוסק כרב ושמואל לגבי ר' יוחנן כשאר רבים דעלמא לגבי יחיד, ולא אמרו שמואל ור' יוחנן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא בשלא נחלק עליו אלא האחד מהם. אבל הגאונים ז"ל פסקו בכל מקום כר' יוחנן ואפילו במקום שניהם. ובתוספות כתבו דההיא דרב אפילו כר' יוחנן אתיא, דההוא בית שער היינו בית שער דחצר שאינו עשוי לדירה אלא לבית שער, וכי הא דאמרינן לעיל (עירובין עב, ב) מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר. אבל האי דהכא דשני בתים זו לפנים מזו שהחיצון עשוי לדירה לא הוי כשאר בית שער דיחיד והדר שם אוסר. ונראין דבריהם מדקאמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו, דמשמע דמילתא פשיטא היא לכולי עלמא. והלכך בשני בתים זו לפנים מזו אפילו החיצון אוסר כיון דעשוי לדירה ואינו בית שער אלא ליחיד.

תניא נמי הכי כו׳. עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם כו׳ פרש״י ז״ל עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרין אהדדי ע״י הרגל עירוב וכי אמרי אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח ביניהן ולא ערבו והפי׳ הזה נכון הולך לפי שטת רבא דקאמר לעיל בפרקין אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ולדבריו לא אמרו בברייתא זו דמבטלין אלא בסיפא דאמר רבי עקיבא שתיהן אסורות כלומר אסורות עד שתבטל החיצונה לפנימית דלא אסרה לפנימית אלא ע״י הרגל עירוב ופנימית אחדא דשא ומשתמשין וכדאי׳ לעיל ובהא הוא דאיפש׳ בבטול אבל פנימית לחיצונה דאסרה בדריסת הרגל לא מבטל שאין ביטול מחצר לחצר ולפי שטה זו יפה פי׳ רבי׳ ז״ל שלא אמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות דלא אסרן אהדדי אפילו ע״י הרגל עירוב לא אמר וכ״ש שלא אמר כן בשתי חצרות דאסרן ע״י דריסת הרגל כגון פנימי׳ לחיצונה אבל הסוגיא הזאת דאביי היא ואליבא דידיה הוא דשקלי׳ וטרי׳ השתא ולאביי כל מאי דתני במתנייתא אסורו׳ סגי להו ביטול אפי׳ אליבא דשמואל דבכל שתי חצרות זו לפנים מזו מודה שמואל דמבטלא ומהני לה ביטול כל היכא דערובה וא״כ לפי שטתו יכולנו לפרש בכאן עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו דאסרן אהדדי הן ע״י דריסת רגל הן ע״י הרגל העירוב אבל שתי חצרות זו לפנים מזו דלא ערבו ולא אסרן אהדדי כלל לא וכן פי׳ בתוספות ומיהו עדיין אפשר לומר דאפילו לפי שטתו של אביי נפרש כמו שפרש״י ז״ל דאע״ג דלאביי הכי נמי דלשמואל מבטלא פנימית לחיצונה כיון דהשתא דר׳ עקיבא ורבנן שקלי׳ וטרי׳ ופלוגתייהו אינו אלא בביטול חיצונה לפנימית שאוסרן ע״י הרגל עירוב נקטי׳ מאי דאמר ר״ע בהא כנ״ל.

ורבי יוחנן אמר אנא דאמרי. פרש״י ז״ל מי אוסרה חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת להוי עוות עכ״ל ולפי פשוטו כן מוכיח לשון הש״ס כפירושו ומיהו קשה דמשמע מהכא דלא אמרי׳ מבטלין מחצר לחצר אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח אח׳ ביניהן ולא ערבו אבל לא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי וזה אינו אפילו לשטתו של רבא שלא מצינו שחלק הוא לרבי יוחנן בזה וכ״ש לאביי דאמר דאפילו לשמואל מבטלין שתי חצרות זו לפנים מזו והכא ה״פ אבל הכא מי אסרה עליה שיהא האיסור בא מחמת הביטול דאלו במשנתינו אם אתה אומר שאין מבטלין אינה אוסרת על הפנימית דפנימית אחדא דשא ומשתמשא ואמר לה לתקוני שדרתיך עמי ולא לעוותי וכסברא דרבנן אלא שר״ע קאמר דכיון דערובה מרגילה ואפשר בביטול תיבטל נמצא שהעובדי כוכבים ומזלות איסורה על הפנימית הוא מפני שאתה מצריכה ביטול אבל בעלמא אין הביטול גורם האיסור דאלו בשתי חצרות זו לפנים מזו והרי הפנימית מדינא אוסרת על החיצונה מפני דריסת סרגל ואם לא תבטל כ״ש שתהא החיצונה אסורה ובשתי חצרות זו בצד זו אס ערבו הרי הן מוסרות זו על זו מן הדין אם שכח אחד מהם ולא עירב ואם לא ערבו בין שתבטל ובין שלא תבטל אינם אוסרות זו על זו וזה ברור וכן פיר׳ בתוספות ואף פרש״י ז״ל יש להלום לשטה זו ולאו דוקא נקט חצרות שפתח אחד ביניהן אלא חדא מינייהו נקט והיינו דאמר מר״ן ז״ל דהכא ליכא למומר דאי אמרת תבטל להוי עוות וזה עולה למה שפירשנו. פרש״י ז״ל וכן בתוספו׳ אמר רב יוסף תני ר׳ אם היו ג׳ אוסרין זה על זה. ופי׳ הוא ז״ל אם היו ג׳ בשתי החצרות אוסרין הפנימיי׳ על החיצונה ולא מבעיא בשהשנים בפנימי׳ שאוסרין זה על זה וה״ל רגל האוסרת במקומה שאוסרת שלא במקומה אלא אפילו אחד בפנימית ושתים בחיצונה שהפנימי מותר במקומה אפ״ה אוסר על החיצונ׳ ואפילו להאי תנא דס״ל דרגל המותר׳ אינה אוסרת מ״ט גזירה שנים בחיצונה אטו שנים בפנימית. ושמואל א״א ולא גזרי׳. ולעולם מותרין עד שיהו שנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה א״ר אלעא עובדי כוכבי׳ ומזלות הרי הוא כרבים כלומר שאם היה עובדי כוכבי׳ ומזלות דר בפנימית אפי׳ יחיד ושני ישראלים בחיצונה הרי הוא אוסר עליהם כדי שישכרו ממנו דחשבינן ליה כאלו דר עמה בחיצונ׳ כיון שדריסת רגלו עליהם. אבל כשאין שני ישראלי׳ בחיצונה אינו אוסר עליה׳ דקי״ל כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר דבעי׳ שני ישראלי׳ אוסרין זה על זה. והא דר׳ אלעא בשטת שמואל היא דאמר דישראל א׳ בפנימית ושנים בחיצונה אינו אוסר עובדי כוכבי׳ ומזלות יחיד אוסר כדי שלא ידור עמו וילמדנו ממעשיו. דאילו לרב יוסף מאי אירי׳ עובדי כוכבי׳ ומזלות בפנימי׳ אפי׳ ישראל נמי כיון שיש שנים בחיצונה וכיון דכן שמעי׳ מינה דהלכת׳ כשמואל זו היא שטתו של רש״י ז״ל ורבותינו בעלי התוספו׳ ז״ל. ויש שסוברין לדקדק מכאן דלית׳ לההוא עובדא דאמרי׳ בפרקין גבי ישראל עובדי כוכבי׳ ומזלות בפנימית ואחר בחיצונ׳ ובעיא דישראל ועובדי כוכבי׳ ומזלות בחיצונה דישראל בפנימית ואסרו התם ר׳ חייא דהא הכא אין העובדי כוכבי׳ ומזלות אוסר אלא בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה וי״ל שזו אינה ראיה כלל דלעול׳ אימא לך דה״ה להנהו דהתם כיון דאיכא טעמא דדייר התם ישראל עם העובדי כוכבים ומזלות משום דעובדי כוכבי׳ ומזלות מרתת דאוסרין זה על זה לאו דוקא והא דנקטה הכא ר׳ אלעא בשיש שני ישראלים בחיצונה משום דרבותא דההיא דלעיל דשרי שמואל בישראל אחת בפנימית ושנים בחיצונה נקטה ולעולם לאשמעי׳ דכה״ג עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כרבים דאע״ג שאין ישראל דר עמו בחצר כאחת כדי שילמוד ממעשיו. אפ״ה אסור אבל לעולם אימא לך דה״ה בהנהו התם ויש ספרים שגורסין כאן אמר רב יוסף אס היו ג׳ אוסרין ויש שגורסין אם היו ג׳ אסורות כלומר אסורות החצרות ואף לפרש״י ז״ל יש לפרש כן ואסורות דקתני לאו דוקא אלא לומר שהחיצונ׳ אסורה ור״ח והר״ף ז״ל פי׳ בע״א כמו שהיו באלנות ואינו נכון.

מ״ש ישראל דלא וכו׳ פי׳ דאי ידע מאן דחזו להו לישראל אחד בפנימית אינו אוסר כיון דהוי רגל המותרת במקומה ניחא ואי לא ידע יאמר דעירוב עירוב כלהו עובדי כוכבי׳ ומזלות נמי כולי כלומר אי דידע הרואה שאין העובדי כוכבי׳ ומזלות ראוי לאסור כיון שאינו דר עמהם בתצר ולא ילמדו ממעשיו ידע ואי לא ידע אלא שהוא סבור שאף זו היה לו לאסור מ״מ הרי הוא אומר מגר אגריה מיניה ופרקי׳ דסתם עובדי כוכבי׳ ומזלות דמגר מבעיא בעי ומפרסם הדבר. במאי קמפלגי כו׳ פרש״י ז״ל דדוקא בהאי שהוא בית עשוי לדיר׳ אבל בבית שער בעלמ׳ שאינו עשוי לדירה דכ״ע אינו אוסר ואע״פ שדרין שם וכדתניא לעיל בבית שער אכסדרה ומפרסת אינו אוסר וסתם בית שער דיחיד הוא מעתה הא דאמר רב יהודה אמר רב בפ׳ כיצד משתתפין חוץ מבי׳ שער דיחיד דאלמא בית שער דיחיד אינו אוסר אפי׳ כר׳ יוחנן היא ולאו משום דס״ל כשמואל דדעת רבים. הילכך אפי׳ תימא דכי פליג ר׳ יוחנן על רב ושמואל תרוייהו אין הלכ׳ כר׳ יוחנן כמו שסובר הראב״ד ז״ל הלכה כר׳ יוחנן דלא קאי רב עם שמואל וכ״ש לדעת הגאונים ז״ל שאומרי׳ דהלכה כר׳ יוחנן אפי׳ לגבי רב ושמואל תרוייהו:

אמר רב. פי׳ והבתי׳ הם פתוחי׳ זה לזה ופתוחי׳ לחצרות והם לתשמיש החצרות ושתי חצרות אלו באו לערב ביחד ונתנו עירובן באמצעית וכלה פשוטה היא. בדיק להו רחבה לרבנן פי׳ הא מיירי בשערבה כל חצר לעצמה ויש לכל אחת זכות בבתים ההם שפתוחי׳ להו כל אחת מהן נותנה העירוב בבית הסמוך לחברת׳ ועוש׳ מן הבית הסמוך לה בית שער נמצא כל בית ובית מהם שזו עוש׳ אות׳ בית שער וזו עושה אותו בית שמניחין בה עירוב דבעי׳ דלא להוי בית שער ובודאי כל שאתה עושה אותו בית אסור לטלטל ולהכניס ולהוציא לשם שהרי לא ערבו אותו ואם אתה אומר לזה שהביא הסמוכ׳ לא נידונית כבית נמצא שערובו רחוק ממנו שהרי הבית האסו׳ מפסיק בינו ובין עירובו וא״א לו להביאו אצלו ודוק:

עשרה בתים זה לפנים מזה בחצר אחת והחיצון פתוח לחצר ויש בחצר דיורין אחרים מלבד אלו שהם צריכים לערב עמהם והרי כל אותם הבתים שהם זו לפנים מזו דריסת רגל על החיצון ונמצאת דריסת הפנימי על כלן. נחלקו בה שמואל ור׳ יוחנן שלדעת שמואל פנימי נותן עירובו ודיו והותרו כל החיצונים עם שאר הדיורין בנתינת עירוב של זה שהרי כלן נעשין בית שער לפנימי ואינן אוסרין על בני חצר וכמו שאמרו בפרק שתוף (פה:) הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ומעתה כשבאים שאר דיורי חצר לערב עם אלו פנימי זה נותן עירוב ודים. ור׳ יוחנן אמר אפי׳ חיצון ר״ל שאף החיצון צריך ליתן עירוב ולא חיצון ממש שהרי בית שער של רבים הוא אלא חיצון של פנימי ר״ל הסמוך לו שאינו בית שער אלא לפנימי לבד ובית שער של יחיד אינו בית שער הא כל שאר החיצונים פטורים שהרי הם בית שער של רבים זה של שנים וזה של שלשה וכן כלם:

ולענין הלכה גדולי המפרשים פסקו כשמואל ואעפ״י שאמרו שמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן בזו הלכה כשמואל ולא מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב שלא נאמר אלא במחלוקת התנאים אבל במחלוקת אמוראים לא. וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק שתוף אלא שטעם דבריהם ממה שאמר רב בפרק שתוף [שם] כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן עירובו לשם אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד. אלמא בית שער של יחיד אינו אוסר ונמצאו רב ושמואל כנגד ר׳ יוחנן והרי הוא יחיד במקום רבים ולא אמרו לדעתם רב ושמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן אלא בשחלק עליו אחד לבד. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שכתבו בשם גאונים שאף כשנחלקו עליו שניהם הלכה כר׳ יוחנן. ובתוספות פרשו שזו של פרק שתוף אף לדעת ר׳ יוחנן נאמר׳ ובית שער האמור שם הוא בית שער של חצר שאינו ראוי לדיר׳ כלל. וכמו שאמרו בפ׳ זה מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חברו אינו אוסר אבל זו שעשויה לדירה הואיל ואינה אלא בית שער של יחיד אוסרת ואם כן בזו אף חיצון ר״ל חיצון של פנימי אוסר וצריך ליתן עירוב עם שאר דיורי החצר אבל בית שער של חצר אינו אוסר ואינו צריך ליתן את העירוב:

שתי חצרות ושלשה בתים ביניהם ר״ל שתי חצרות בצד צפון של מבוי והרבה דיורין בתוכם ויש בין החצרות שלשה בתים מזו לזו בית אחד פתוח לחצר זה ובית אחד פתוח לחצר אחרת והאמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן והחצרות רוצות לערב זו עם זו ונמלכו להניח עירובן בבית אמצעי ובני חצר זה באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם באמצעי ובני חצר אחרת באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם גם כן באמצעי כל דיורי שלשה בתים אלו פטורים מליתן פת בעירוב השנים הסמוכים לחצרות מפני שנעשו בית שער כל אחד לחצר הפתוח לו שהם רבים ואמצעי מפני שהניחו שם את העירוב ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת. ולמדנו שאף בית שער ליום אחד נקרא בית שער שהרי לא עשאוה בית שער אלא לשבת ולתקון עירוביהם:

תוס' בד"ה ע"כ לא כו' וי"ל דהוה מפרש כר"י כו' אדמבטלת לי קאסרת עלי כו' עכ"ל [א] לאו ממש כר"י דאליביה בכל זו לפנים מזו אין מבטלין לרבנן כדקאמר סתם אדמבטלת לי קאסרת עלי אבל לאביי אליבא דשמואל בכל זו לפנים מזו מבטלין חוץ מהך דנתנו עירובן בפנימית והחיצונה לא עירבה דאין מבטלין מה"ט דקאמרי אדמבטלת קאסרת עלי בפשיעותך כו' ויש לדקדק דלפ"ז לאביי נמי הל"ל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין בזו לפנים מזו כמו לרבא דבכולן אין מבטלין חוץ מהך דאסרת בפשיעה ה"נ לאביי בהיפך בכולן מבטלין חוץ מהך דאסרת עלי בפשיעה וי"ל דמלתיה דאביי לעיל אליביה דר"ע הוא דבכולן מבטלין וכן מלתיה דרבא לעיל אליביה דר"ע דלרבנן בכולן אין מבטלין וה"ה דה"מ למיפלג לעיל אליבא דרבנן לאביי בכולן מבטלין חוץ מהך דאסרת עלי בפשיעה ולרבא בכולן אין מבטלין ומיהו ק"ק לפי זה בעיקר קושייתם דלק"מ דאימא אביי לעיל אליבא דר"ע אמר למלתיה אבל לרבנן בכולן אין מבטלין ובהא לא פליגי עליה דרבא אלא אליבא דר"ע פליגי לעיל ודו"ק:

גמ' ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דאמר לה אדמבטלת לי קא אסרת עלי אבל התם מי קאסרת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה י' בתים כו' כדאמרן בפירקין והדר שם כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שבית שער אינו אוסר:

בד"ה שלשה בתים כו' לחצר זו וזה לזו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ע"כ לא קאמר כו' ושכח א' מהן. נ"ב פי' מן הפנימית:

בא"ד ולא עירב דבלאו הכי כו' מוקי נפשייהו ככולהו כו' כצ"ל:

בא"ד מי נימא נמחק:

גמרא אבל התם מי קאסרת עלה. לכאורה הכי הוה ליה למימר אבל בטולי מצי מבטל:

גמרא מפעא פעי. נ״ב דכוותיה פ׳ הזרוע (קל"ג ב') [ובערכין ו:]:

תניא נמי הכי. כרב יהודה דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר: ובין מן הפנימית כו' שתיהן אסורות. כדפרשינן: נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות. דחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית דלא מצי אסתלוקי מינה ועוד דליתיה לעירובה גבה: שתיהן אסורות דברי ר''ע. ולא אמרי' תסתלק פנימית מינה כדמפרש לקמיה דעירוב החיצונה המונח לתוכה מרגילה שם: בזו פנימית מותרת. דמשום שכחה דחיצונה לא מיתסרא אלא אחדא דשא ומסתלקא מינה: מבטלינן לך. וכי אמר ר''ע פנימית אסורה עד שתבטל לה חיצונה רשות הרגל עירובה קאמר: אין ביטול רשות מחצר לחצר. ואי אמרת תיסר עלה מעוותא לה הלכך אמרה לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי: שמואל ורבי יוחנן. דאיפלגו לעיל בפרקין (דף סח.) בבטול מחצר לחצר: דאסרן אהדדי. ע''י הרגל העירוב ומתוך שאוסרין מבטלין וכי אמרי אנא בשתי חצירות ופתח ביניהן ולא עירבו והוצרכה זו לטלטל לרשות של זו אין מבטלין: אפילו לרבנן. דרבנן נמי מודו דיש ביטול ואפילו הכי עיוות קרי ליה: דאמרה לה. פנימית: אדמבטלית לי. בעוד שלא בטלתה את אוסרת עלי הלכך דל אנת ודל ביטולך דלא בעינא ליה: מי קאסרת. חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת תבטיל ניהוי עיוות: אמר רב יוסף תני רבי אם היו ג'. בין ב' החצירות אוסרין ולא מיבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שעירבו שתיהן יחד גזירה משום רבים בפנימית: לא תציתו ליה. למאי דתני לה משמיה דרבי דלאו מתני' היא אלא שמעתא (דרב יוסף) היא: ואנא אמריתה ניהלה משמיה דרב אדא. ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא רבים בחיצונה גזרי' משום רבים בפנימית. רב יוסף חלה ושכח תלמודו: רבים ברבי אחלף לי. הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי כששכחתי הדבר בחליי וחזרתי לגירסתי הראשונה נזכרתי שהוזכר לי רבים בדבר וסבור הייתי שנאמר לי בשם רבי: הרי הוא כרבים. אם דר נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכיר ואליבא דשמואל אמרה ר''א למילתיה דאי לרב אדא מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסר דהשתא אפילו דר עמו בחצר עצמה הא קי''ל כר''א בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כל שכן דלא אסרה: דידע. שהוא שם יחידי וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפקא מינה חורבה: מפעא פעי. קלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת א''נ עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום נכרי בלא שכירות: י' בתים זה לפנים מזה. חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס על כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כדאמרן בפירקין (דף עב:) והדר שם אינו אוסר הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר ולערב את חצירן פנימי זה נותן פת והשאר אין צריכין: אפילו חיצון. צריך ליתן את הפת: חיצון של פנימית. בית התשיעי לחצר: ג' בתים ביניהן. בית זה פתוח לחצר זו וזה לזו ובית אמצעי פתוח לב' הבתים: זה בא בדרך זה. בן חצר זו בא דרך בית הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי וכן בן חצר האחרת עשה בית הפתוח לו כבית שער ועירב באמצעי חצר האחרת אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב:

עד כאן לא קאמר ר''ע הכא אלא בב' חצירות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי. יש לישב הך סוגיא נמי אליבא דרבא דאמר לעיל (דף סו.) לשמואל דבשתי חצירות זו לפנים מזו פעמים אין מבטלין אע''ג דאסרן אהדדי דהכא קאמר דאסרן אהדדי בפשיעות בני חיצונה שהורגלו עירובן בפנימית דשכח א' מהן ולא עירב אבל בכל הנהו דאמר שמואל אין מבטלין מי אסרן אהדדי בפשיעה דכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב אין האיסור בא ע''י שפשעו במה שהרגילו עירובן ושכח אחד מהם ולא עירב דבלאו הכי היה להם דריסת הרגל ואין לתמוה היאך מתוקם לרבא שמואל כר''ע וכרבנן הא ע''כ כר''ע דוקא ס''ל כדפי' בקונטרס לעיל דמ''מ בעיקר פלוגתייהו דאין ביטול רשות מחצר לחצר מוקמי נפשיה בכולהו וא''ת ולאביי דאמר שתי חצירות זו לפנים מזו דמבטלין בכל ענין לשמואל (מי נימא) שמואל כר''ע ולא כרבנן דלרבנן ב' חצירות זו לפנים מזו אין מבטלין וי''ל דהוה מפרש כר' יוחנן דבסמוך עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דאמר' לה אדמבטלת לי קאסרת עלי בפשיעותא שהרגלת עירובך ושכח אחד מכם: ואני קורא בהם רבים בחיצונה. ויסברו שיש כמו כן שנים בפנימית ולא עירבו אבל כשיש שנים בפנימית ועירבו לא גזרינן אטו לא עירבו דעירבו אטו לא עירבו לא גזרינן אבל כשיש אחד בפנימית ולא עירבו יסברו שהם שנים כמו בחיצונה והרי לא עירבו: נכרי הרי הוא כרבים. אליבא דשמואל קאמר כדפי' בקונט' דליכא למימר דביחיד בחיצונה נמי אסר דאפי' היה דר עמו בחצר לא אסר דקיימא לן כראב''י כ''ש דריסת רגל דלא אסרה וכן מוכחא בהדיא לעיל גבי ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה דאי ליכא ישראל בפנימית אלא נכרי לחודיה לא אסר וא''ת ולמה ליה למימר הרי הוא כרבים אפילו לא הוו כרבים אסר דכיון דיש שני ישראלים בחיצונה ואוסרין זה על זה ויש לו דריסת רגל עליהן וי''ל כיון דישראל לא אסר נכרי נמי לא אסר דאין להחמיר בנכרי יותר מבישראל אי לאו דהוו כרבים: ורבי יוחנן סבר בית שער דיחיד לא הוי בית שער. והא דאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן דף פה:) כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד פי' דאף על גב דהדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו הוי עירוב אתי נמי כר' יוחנן דהתם איירי בבית שער דחצר כדפי' שם בקונטרס דאינו עשוי לדירה אבל הכא העשוי לדירה אוסר: