עירובין עו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

כי הני מילי דבהיקף שלשה יש רוחב טפח - בעיגולא.

אבל בריבועא, אם באת להקיף את הריבוע בעיגול, עד שתמצא בתוכו של העיגול מרובע באורך ארבעה טפחים לכל צלע, בעינן היקף טפי [על פי רש"י סוכה ח א].

וקא סלקא דעתין, שדי בכך שיהא בהיקף החלון העגול כהיקיפו של חלון ארבעה על ארבעה [מאירי].

ולפיכך תמהינן: והרי בחלון מרובע של ארבעה על ארבעה, יש עיגול פנימי שרחבו באמצעיתו [קוטר] הוא ארבעה טפחים כרוחב אמצעיתו של הריבוע.

וכדי לשרטט עיגול זה, יש צורך להכפיל את קוטרו בשלש [וכדאמרינן: כל שיש בהיקפו שלשה יש ברחבו טפח], מכדי, הרי, כמה היקף המרובע החיצוני יתר על היקף העיגול הפנימי - רביע "מלבר" [דהיינו תוספת שליש על היקף העיגול].

וכיון שלהיקף עיגול שקוטרו ארבעה בעינן תריסר טפחים, כדאמרן. הרי אם הוצרכת להקיף את המרובע החיצוני - שהוא ארבעה על ארבעה - עליך להוסיף שליש על תריסר, ובשיתסר - היקף של חלון עגול - סגיא, כיון שבהיקף זה היה אפשר להקיף חלון של ארבעה על ארבעה. וראה תוס' סוכה ח א?! ומשנינן: הני מילי - דסגי בהוספת רביע מלבר - עיגולא דנפיק מגו [היוצא מתוך] ריבועא.

כלומר: אם באת לחשב היקף הריבוע החיצוני על היקפו של עיגול פנימי, וידעת היקיפו של עיגול פנימי, עליך להוסיף רביע, ויש בידך היקפו של ריבוע חיצוני.

אבל הכא לא סגי בכך, אלא אנו צריכים שיהיה בחלל החלון ריבוע שלם של ארבעה על ארבעה המוקף בעיגול, ודלא כדסלקא דעתין עד השתא.

דהוי ריבועא דנפיק מגו עיגולא, ואתה בא לידע את היקף העיגול החיצוני, כשהנתון שבידך הוא היקפו של הריבוע הפנימי [שבנידון דידן הוא: שיתסר טפחים], בעינן להוסיף עליו טפי מרביע.

מאי טעמא?

משום מורשא דקרנתא [תוספת של אלכסון הריבוע, ההולך מקרן לקרן] כלומר: שרוחבו של העיגול בכל מקום שתמדוד, רחבו כרוחב האלכסון של הריבוע. ואילו בריבוע הפנימי, אין רחבו כרוחב זה, אלא מקרן [פינה] זו לקרן אחרת של הריבוע, ולפיכך מצריך היקף העיגול החיצוני, תוספת יותר מרביע על היקף הריבוע הפנימי.

ותמהינן: סוף סוף לא בעינן כולי האי, שהרי אין אנו צריכים אלא לשלש אורך אלכסונו של הריבוע - שהוא רחבו וקוטרו של העיגול - לפי החשבון של "כל שיש בהיקיפו שלשה יש בו רוחב טפח".

ונחזי אנן: מכדי, כל אמתא בריבוע - אמתא ותרי חומשי באלכסונא [כל אמה מרובעת, אלכסונה: אמה ותרי חומשים], ובחלון של ארבעה על ארבעה, יש באלכסונו - לפי חשבון זה - חמש אמות ושלשה חומשים.

ואם כן: אם יהיה היקף החלון העגול באורך שיבסר נכי חומשא [שבע עשרה אמות פחות חמש אמה] נמי סגיא, שהרי כך עולה משילוש של חמש אמות ושלשה חומשים, ולמה לי עשרים וארבעה טפחים?!

ומשנינן: רבי יוחנן - מרא דהאי מימרא דחלון עגול - אמר [סבר] כי דייני דקיסרי [שם מקום]. ואמרי לה, כרבנן דקיסרי, דאמרי:

עיגולא מגו ריבועא - ריבעא. היקף העיגול הפנימי שבכל ריבוע, קטן ברביע מן הריבוע החיצון [וכדאמרן: כמה מרובע יתר על העיגול, רביע]. וריבועא מגו עיגולא - פלגא.

כלומר: היקף הריבוע הפנימי שבתוך העיגול, קטן מן העיגול החיצוני במחצית מהיקף הריבוע הפנימי, דהיינו, בשליש מן העיגול החיצוני, נמצא היקף הריבוע שתי שליש מהיקפו של העיגול.

והטעם: שכל אמתא בריבועא - לדעתם - תרי אמתא באלכסונא [תוספות]. נמצא, שכדי להקיף בעיגול ריבוע של אמה על אמה, עליך לשלש שתי אמות שהוא היקף של שש אמות. וכיון שהיקפו של הריבוע הוא ארבע אמות, הרי לך שני שליש מהיקף העיגול. וכדי להקיף חלון מרובע ארבעה על ארבעה טפחים, שאלכסונו - לפי חשבון זה - שמונה טפחים, תמצא היקף העיגול עשרים וארבעה טפחים, והיינו דרבי יוחנן! ובגמרא סוכה דף ח ב אמרו על דברי דייני דקיסרי "ולא היא, דהא חזינן דלא הוי כולי האי" [שרואין אנו שאינו כל כך, כמו שאמרו הם].

שנינו במשנה: פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:

אמר רב נחמן: לא שנו דבעינן שיהא החלון מקצתו בתוך עשרה טפחים, אלא חלון שבין שתי חצירות.

אבל חלון שבין שני בתים, אפילו היה החלון למעלה מעשרה טפחים מקרקע הבית נמי, אם רצו לערב יחדיו מערבין אחד

מאי טעמא?

ביתא - כמאן דמלי דמי. שהבית, כיון שהוא מקורה, הרי הוא כמלא, והרי זה כאילו אין החלון גבוה עשרה טפחים, כיון שהבית כולו ממולא [משנה ברורה, וראה גאון יעקב. וראה בזה שיטת רבינו יהונתן].

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דשנינו בברייתא:

אחד לי חלון שבין שתי חצירות,

ואחד לי חלון שבין שני בתים.

ואחד לי חלון שבין שתי עליות,

ואחד לי חלון שבין שני גגין [שלדעת חכמים לקמן דף פט א, אסור להוציא מגג של זה לגג של אחר, עד שיערבו ביניהם - רש"י. וראה גאון יעקב בזה].

ואחד לי חלון שבין שני חדרים - בכולן צריך שיהא החלון ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ושיהיה החלון בתוך עשרה!

הרי חזינן שאף חלון שבין שני בתים צריך שיהא בתוך עשרה. וקשיא לרב נחמן?!

ומשנינן: תרגומא, תעמיד את האמור בברייתא שצריך שיהא החלון בתוך עשרה - אחלון שבין שתי חצירות בלבד, ולא על חלון שבין שני בתים.

ותמהינן: והא "אחד לי" קתני! ומשמע, שכולם שוין הן בדינם.

ומשנינן: תרגומא, משמעות "אחד לי" דקתני, דמשמע שכולן שוין, הוא רק ביחס לדין הראשון, אחלון ארבעה על ארבעה.

ולא על הדין השני, שצריך שיהא החלון בתוך עשרה.

קיימא לן שסולם מדרגות תורת "פתח" עליו. ואם יש סולם בין שתי חצירות שמחיצה ביניהם - אם רצו מערבין אחד.

בעא מיניה רבי אבא מרב נחמן: לול, פתח עגול, הפתוח מן הבית לעליה, והיה הבית שייך לאדם אחד והעליה לאדם אחר, ורוצין לערב כאחד -

מי אמרינן: כיון שגבוה הלול מקרקע הבית למעלה מעשרה, אין יכולין לערב כאחד דרכו [וכמו חלון שהוא למעלה מעשרה שאין מערבים דרכו], אלא צריך להעמיד סולם מדרגות קבוע כדי להתירו דרך הלול.

או דילמא, אמרינן: ביתא כמאן דמליא דמי! ולכן לא חשיב הלול גבוה עשרה, ומערבין ביניהם דרך הלול, ואין צריך סולם קבוע להתיר ו.

ומפרש רבי אבא את ספיקו: האם כי אמרינן "ביתא כמאן דמלי דמי" - הני מילי לענין חלון מן הצד של הכותל, אבל באמצע, בגובה גג הבית, לא אמרינן שגם שם הבית מלא.

או דילמא - לא שנא צד הבית מאמצעו?

אמר ליה רב נחמן לרבי אבא: אינו צריך סולם. דביתא כמאן דמלי דמי אף לענין לול שבאמצע הגג!

סבור מינה: דוקא סולם קבוע הוא דאינו צריך כדי שיוכלו לערב דרכו של הלול.

הא סולם עראי - צריך שיהא שם.

אך איתמר:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחד סולם קבוע, ואחד סולם עראי - אינו צריך.

מתניתין:

כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים - מערבין החצירות שנים, עירוב לכל אחד ואחד, ואין מערבין אחד לטלטל מזו לזו דרך חורים קטנים שביניהם. ^[3] היו בראשו של כותל זה, הרחב ארבעה, פירות - אנשים אלו שבחצר האחת עולין מכאן, ואוכלין על גבי כותל. ואנשים אלו שבחצר השניה עולין מכאן, ואוכלין.

[ראה ציור]

ובלבד שלא יורידו הפירות למטן [למטה - לקמן צב א].

שהרי הכותל משותף הוא לשניהם, ואסור להוציא מחצר המשותפת לחצר של יחיד, [ויתבאר יותר בגמרא].

אבל אם היה הכותל רחב פחות מארבעה טפחים ואינו רשות בפני עצמה, נחלקו בגמרא בסמוך מה דינו.

(נפרצה) [נפרץ - רי"ף, שנויי נוסחאות] הכותל שביניהן, אם היתה הפירצה עד עשר אמות [ועשר בכלל] ולא נפרץ הכותל במלואו לכל רוחב החצר, מערבין - אם רצו - שנים, ומותרת כל אחת בפני עצמה, ואין מטלטלין מזו לזו.

ואם רצו, מערבין עירוב אחד, ומותרין אף לטלטל מזו לזו.

והטעם שאם רצו מערבין שנים ואין חצר אחת אוסרת על חברתה - מפני שהוא [הפירצה שביניהם] כפתח. שכך הוא שיעור פתח בכל מקום, ואין החצרות פרוצות זו לזו שתאסור אחת על השניה, אלא מחיצה - שפתח בה - מפרדת ביניהן!

היתה הפירצה רחבה יותר מכאן [מעשר אמות], ש"פירצה" היא במחיצה המפרדת ביניהן ולא "פתח" [וכן אם נפרצה החצר במילואה לכל רחבה, ולא נותרו בה גיפופים] - נעשו בני שני החצירות כאילו דרין כולם בחצר אחת [רש"י]. ^[4]

ולפיכך: מערבין אחד ומטלטלין כולם בשתי החצרות, ואין מערבין שנים אפילו להתיר טלטול בכל חצר בפני עצמה, שהרי זה כבני חצר אחת שחילקו את עירובן שלא הועילו כלום, ואוסרין אלו על אלו.

גמרא:

הקדמה:

תנן לקמן דף פט א, והובא לעיל דף עד א:

רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

שמותר לטלטל מחצר של זה לחצר של זה כלים ששבתו בחצר, לפי שאין החצירות נחשבות כרשויות חלוקות מחמת שינוי בעלים כדי לאסור טלטול מחצר לחצר כאילו היו אלו שתי רשויות.

ורק בתים לחודייהו נחשבים כרשויות חלוקות מפני שהם מקום מגורים קבוע - רש"י לקמן דף צא א].

אבל כלים ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר, אפילו בדרך היתר - אסור לטלטלן מחצר לחצר.

וגרסינן לקמן דף צא א, ומייתינן לה נמי לעיל דף עד א:

אמר רב: הלכה כרבי שמעון [שהחצרות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן], והוא שלא עירבו [בני אחת החצרות - ריטב"א].

אבל עירבו, לא [יטלטל מזו לזו אפילו כלים ששבתו בחצר]. דגזרינן שלא לטלטל את כלי החצר כיון שמצוי שיהיו בחצר כלים ששבתו בתוך הבית, והוציאן לחצר על ידי העירוב שעירבו, ודילמא אתי לאפוקי כלים של בתים לחצר.

ושמואל ורבי יוחנן פליגי התם, ופסקו כרבי שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו. שלדעתם לא גזרו על כלי החצר גם אם מצויים עתה בחצר כלי הבית.

ובגמרא לקמן דף צב א, מוכחינן מסתם משנה דידן דקתני "ובלבד שלא יורידו למטה", שאסור להוציא מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בתוכו [דהיינו הפירות] במקום שעירבו, וכרב.

שהרי על כרחך טעמא שאסור להוריד הפירות מן הכותל לחצר [דהוי כמו מחצר לחצר] משום דמיירי בעירבו, ונאסרה הוצאה מזה לזו גזירה שמא יעלה לכותל כלים מן החצר ששבתו בבית [רבינו יהונתן. וראה שם], והוי סייעתא לרב.

ולמאן דלא גזר, דחינן לה התם, דמאי "למטה" - "למטה לבתים". כלומר שבאמת מכותל לחצר שרי, ולא אסרינן אלא להכניס לבתים.

אין בו בכותל שבין שתי חצירות רוחב ארבעה טפחים - מאי דיניה בטלטול מן החצרות עליו, ובטלטול על גביו?

אמר רב: אויר שתי הרשויות שמשני צדדיו שולטת בו.

ולפיכך: לא יזיז בו פירות ששבתו על גביו, אפילו כמלא נימא [כחוט השערה].

וביאר רש"י: כיון דלא חשיבא למיהוי רשותא [שאין בו שיעור רשות שתעמוד בפני עצמה] בטיל לגבי תרווייהו, ורשות שתי החצירות שולטות בו, ואוסרין זה על זה, ואפילו על ראשו אסור לטלטל. ^[5]

הערות

^[3] ואפילו לא היה הכותל רחב ארבעה טפחים אלא משהו הוי מחיצה, כל שגבוה עשרה טפחים, ונקט "ורוחב ארבעה" משום סיפא - רש"י.

^[4] ראה ב"יתרון האור" בפרק ט', שלדעת רש"י אין בשתי חצירות שנפרצו זו לזו איסור משום רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה, מפני שמותר לטלטל מחצר לחצר, וכל האיסור הוא בטלטול כלים ששבתו בבית, ראה שם שהוכיח כן בשיטת רש"י. ובאמת, שמדברי רש"י כאן שכתב בטעם האיסור "והוי להו כולהו כדיורי חצר אחת", ולא משום רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה - סיוע לשיטתו. ואמנם רעק"א בתשובה [הובא ביתרון האור שם], כתב בדעת רש"י לא כן. וראה עוד ברש"י דף ז ב ד"ה ומבוי אסור, שכתב גבי מבוי שנפרץ במלואו לחצר, שהמבוי אסור מפני שנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו, אף דאין איסור לטלטל מחצר למבוי וממבוי לחצר, אלא כלים ששבתו בתוך הבית. הרי מוכח לכאורה בדעת רש"י, שאף בזה יש איסור רשות שנפרצה במילואה למקום האסור לה. ומיהו ביתרון האור כתב שם על ההיא סוגיא, דלדעת רש"י האיסור אינו אלא מפני שנעשו המבוי והחצר רשות אחת, ועל דרך המבואר ברש"י כאן.

^[5] בריטב"א בשם התוספות, בתוספות הרא"ש, בתוספות רבינו פרץ ורבינו יהונתן, כתבו: שהמטלטל אפילו כמלא נימא, חשבינן ליה כמוציא מרשות של זה לרשות של זה, ולפיכך אסור. והוסיפו הריטב"א ורבינו פרץ: דרב אזיל לטעמיה - כפי שהובא לעיל - דכשעירבו הבתים עם החצרות אסור לטלטל אפילו כלים ששבתו בתוך החצר מזה לזה, והכא בעירבו מיירי [וכבר הבאנו, דבגמרא לקמן מפרשינן למשנתנו - לדעת רב - בשעירבו]. והא דאין אומרים כן גם בכותל רחב ארבעה, כתב רבינו יהונתן: משום ש"אין רשות אחד מהם שולטת בו, והוא הוי רשות היחיד בלא בעלים". [ובבית מאיר סימן שמ"ט כתב, שאולי כוונתו, כיון שגבוה עשרה לא ניחא תשמישתייהו ולהכי חשיב כבלא בעלים, ראה שם בד"ה ומתוך]. ורבינו פרץ כתב: באית ביה ארבעה אין עליו שם חצר. וראה מה שהאריך הבית מאיר סימן שמ"ט, ונשא ונתן שם עם רבינו עקיבא איגר; וראה בדרוש וחדוש לרעק"א שבת קל ב שהביא דברי הריטב"א; וראה ביאור הלכה סימן שע"ב ד"ה שמא; וראה אריכות בחזון איש סימן ק"ד סעיף קטן כ"א וכ"ב. וראה ביאור אחר בגאון יעקב כאן. וכתב הריטב"א כאן: בכלים ששבתו בבית אסור לטלטלן אפילו על גבי כותל רחב ארבעה, וראה בזה בחזון איש שם.

הני מילי בעיגולא [דברים אלה אמורים בעיגול] וביחס בין היקפו וקוטרו שאורכו ורוחבו ארבעה טפחים, אבל בריבועא בעינן טפי [בריבוע צריכים יותר]. שאם רוצים שיהא ריבוע שלם חסום, שאף עוביו בן ארבעה טפחים, ויכנס כולו בתוך העיגול, יש צורך בהיקף גדול יותר.

ושואלים: מכדי [הרי] כמה מרובע יתר על העגול — רביע, אם כן לכל היותר בשיתסר סגיא [בששה עשר טפחים די] ולא יותר!

ומשיבים: הני מילי בעיגולא דנפיק מגו ריבועא [דברים אלה אמורים בעיגול היוצא מתוך ריבוע], שהריבוע מקיף את העיגול. אבל ריבועא דנפיק מגו עיגולא, בעינן טפי [ריבוע היוצא מתוך עיגול, צריכים אנו יותר] וההבדל בין הריבוע והעיגול גדול אז יותר. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום מורשא דקרנתא [בליטתן של הקרנות]. שהרי המרחק מנקודת המרכז ועד לקצה זוית המרובע, גדול יותר מן המרחק עד לפאת המרובע.

ועדיין מקשים: מכדי [הרי] כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא [אמה בריבוע הריהי אמה ושתי חמישיות באלכסון], ואם נחשב כמה הוא אלכסונו של ריבוע בן ארבעה טפחים נמצא כי האלכסון הריהו חמישה טפחים ושלוש חמישיות, ואם נכפיל מדה זו פי שלוש לדעת את ההיקף, נמצא כי בשיבסר נכי חומשי סגיא [בשבעה עשר פחות חמישית מספיק] להקיף בעיגול ריבוע בן ארבעה טפחים.

ומשיבים: ר' יוחנן אמר כי [כשיטת] דייני קיסרי, ואמרי לה כרבנן דקיסרי דאמרי [ויש אומרים כשיטת חכמי קיסרי שאומרים]: עיגולא מגו ריבועא — ריבעא [עיגול מתוך ריבוע פחות ממנו ברבע], ריבועא מגו עיגולא — פלגא [ריבוע שמילא בתוך עיגול, ההבדל הוא מחצית] של הריבוע. ולפי זה עשה ר' יוחנן את חשבונו, ששני שליש מעשרים וארבעה שהוא היקף העיגול הם שש עשרה, שזהו היקפו של הריבוע, שהוא ארבע על ארבע.

א נאמר במשנה שאם היה החלון פחות מארבעה על ארבעה טפחים מערבין שנים ולא אחד, וכן הדין אם היה החלון למעלה מעשרה טפחים. אמר רב נחמן: לא שנו דין זה של חלון בתוך עשרה אלא בחלון שבין שתי חצירות, אבל אם היה חלון שבין שני בתים — אפילו למעלה מעשרה נמי [גם כן] אם רצו לערב — מערבין אחד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ביתא כמאן דמלי דמי [הבית כאילו מלא נחשב], ולכן אין להבדיל בבית בין למטה מעשרה ולמעלה מעשרה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מהברייתא: אחד לי כלומר אחד הוא, חלון שבין שתי חצירות, ואחד לי חלון שבין שני בתים, ואחד לי חלון שבין שתי עליות, ואחד לי חלון שבין שני גגין, ואחד לי חלון שבין שני חדרים — כולן ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, ובניגוד לשיטת רב נחמן!

ומשיבים: תרגומא [הסבר דבר זה] שדין עשרה טפחים שהוזכר בברייתא זו דיבר רק על חצירות, ותוהים: והא [והרי] "אחד לי" קתני [שנה] משמע שכולם שוים בזה! אלא תרגומא [הסבר זאת] שכולם שוים לענין שצריך שיהא בחלון ארבעה על ארבעה טפחים, אבל לא הכל חייבים להיות בגובה עשרה.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] ר' אבא מרב נחמן: לול (כעין חור או ארובה) הפתוח מן בית של אחד לעלייה של אחר, האם צריך סולם קבוע שיעמוד בתוך לול זה להתירו כדי שתחשבנה שתי הקומות כדירה אחת או אין צריך סולם קבוע להתירו?

וצדדי הבעיה: כי אמרינן ביתא כמאן דמליא דמי [כאשר אומרים אנו שהבית כמלא נחשב] הני מילי [דברים אלה אמורים] בחלון שהיה מן הצד, אבל באמצע — לא, ולכן אין אומרים שהלול סמוך לחלק המלא בבית, וצריך סולם קבוע כדי להתירו. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], וכיון שהבית נחשב כמלא, מגיע הלול עד העלייה ושתי הקומות הם כדירה אחת ואין צורך בסולם?

אמר ליה [לו]: אינו צריך. סבור מינה [סברו חכמים מתשובה זו] כי הכוונה: סולם קבוע הוא שאינו צריך, הא [הרי, אבל] סולם עראי — צריך. ואולם אתמר [נאמר] בענין זה, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחד סולם קבוע ואחד סולם ארעי — אינו צריך, שעצם העובדה שהפתח הוא בתוך הבית דיה כדי להתיר.

ג משנה כותל שהיה בין שתי חצירות, גבוה עשרה ורוחב ארבעה טפחים — מערבין שנים עירוב לכל חצר לעצמה, ואין מערבין אחד.

היו בראשו של הכותל פירות — אלו בני חצר זו עולין מכאן ואוכלין מהם, ואלו בני החצר האחרת עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו את הפירות למטן מראש הכותל לחצירות.

נפרצה הכותל, אם היתה הפירצה עד עשר אמות — מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, שהוא כפתח ככל פירצה פחות מעשר אמות. נפרץ יותר מכאן — מערבין אחד ואין מערבין שנים, שפירצה בגודל זה מבטלת את המחיצה ונעשו שתי החצירות כרשות אחת.

ד גמרא שאלו: אם כותל זה אין בו רוחב ארבעה טפחים מאי [מה יהא דינו]? אמר רב: במקרה זה אויר שתי רשויות שולטת בו, שכיון שאין הכותל רחב כדי להוות רשות לעצמה, נחשב ראש הכותל כשייך לשתי החצירות גם יחד וממילא אסור לשתיהן, ולא יזיז בו ואפילו בראשו אפילו כמלא נימה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This measurement applies only to a circle and the ratio between its circumference and diameter, but with regard to a square that must fit entirely within that circle, we require a circle with a larger circumference. In order for a square of four by four handbreadths to be entirely contained within a circle, the circumference of the circle must measure more than twelve handbreadths

The Gemara asks: Now, how much larger is a square than a circle? It is larger by one quarter. If so, a circle with a circumference of sixteen handbreadths at most should suffice.

The Gemara answers: This statement that a square is larger than a circle by a quarter applies only to a circle circumscribed by a square, but with regard to a square circumscribed by a circle, we require more, and the difference between the square and the circle is greater. What is the reason for this? It is due to the projection of the corners of the square, as the distance from the center of the square to its corners is greater than the distance from the center to its sides.

The Gemara further objects: Since every cubit in the side of a square is a cubit and two-fifths in the diagonal, a square of four by four handbreadths has a diagonal of five and three-fifths handbreadths. And since the diameter of a circle equals the diagonal of the square that it encompasses, the circle circumscribing a square of four by four handbreadths has a diameter of five and three-fifths handbreadths. If that measure is multiplied by three to arrive at the circumference of that circle, the result is that a circle with a circumference of seventeen handbreadths minus a fifth is sufficient to circumscribe a square of four by four handbreadths. Why, then, does Rabbi Yoḥanan say that a circular window must have a circumference of twenty-four handbreadths?

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan spoke in accordance with the opinion of the judges of Caesarea, and some say in accordance with the opinion of the Sages of Caesarea, who say: A circle that is circumscribed within a square is smaller than it by one quarter; with regard to a square that is circumscribed within a circle, the difference between them is equal to half the square. According to this explanation, Rabbi Yoḥanan calculated as follows: Since a square of four by four handbreadths has a perimeter of sixteen handbreadths, the circumference of the circle that encompasses it must be fifty percent larger, or twenty-four handbreadths.

It was taught in the mishna: If a window is less than four by four handbreadths, or if it is above ten handbreadths from the ground, the residents of the two courtyards may not establish one joint eiruv but must instead establish two independent ones. Rav Naḥman said: They taught this halakha of a window within ten handbreadths of the ground only with regard to a window between two courtyards. But with regard to a window between two houses, even if it is above ten handbreadths as well, if they wish to establish an eiruv, they establish one eiruv. What is the reason for this halakha? It is that a house is considered as though it were filled, and therefore there is no difference between below and above ten handbreadths with regard to a window in a house.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from that which was taught in a baraita: A window between two courtyards, and a window between two houses, and a window between two attics, and a window between two roofs, and a window between two rooms are all one and the same to me; they all must be four by four handbreadths and within ten handbreadths from the ground. This directly contradicts Rav Naḥman’s opinion.

The Gemara answers: Explain that this halakha of ten handbreadths mentioned in the baraita is referring only to courtyards. The Gemara objects: Doesn’t the baraita teach: Are all one and the same to me, indicating that they are all equal in this regard? Rather, explain that they are all equal in that the window must be the size of four by four handbreadths, but not that all must be within ten handbreadths of the ground.

Rabbi Abba raised a dilemma before Rav Naḥman: With regard to an aperture that opens from the ceiling of a house occupied by one person to an attic occupied by another, must a permanent ladder be positioned in the opening to render carrying from one level to the other permitted by turning the two into a single residence? Or, is a permanent ladder not necessary to render it permitted?

The Gemara clarifies the two sides of the question: When we say that a house is considered as though it were filled, does this apply only to a window positioned on the side, but not to a window in the middle? In that case, the opening would not be viewed as near the full part of the house, and a permanent ladder would be required. Or perhaps there is no difference, and since the house is considered filled, no ladder is necessary.

Rav Naḥman said to him: It is not necessary. The Sages understood from this response that he meant that a permanent ladder is not required, but a temporary ladder is required. However, it is stated in this regard: Rav Yosef bar Manyumi said that Rav Naḥman said: Neither a permanent ladder nor a temporary ladder is required, as the fact that the opening is located within the house is sufficient to render it permitted to carry from the house to the attic.

MISHNA: If a wall between two courtyards is ten handbreadths high and four handbreadths wide, the residents of the courtyard establish two eiruvin, a separate one for each courtyard, but they may not establish one eiruv.

If there was produce on top of the wall, these residents of one courtyard may ascend from this side and eat from it, and those residents of the other courtyard may ascend from that side and eat from it, provided that they do not lower the produce down from on top of the wall to one of the courtyards.

If the wall was breached, the following distinction applies: If the breach was up to ten cubits wide, they establish two eiruvin, and if they desire, they may establish one eiruv, as it is similar to an entrance, like any opening less than ten cubits wide. If the breach was more than this, they establish one eiruv, and they may not establish two, as a breach of this size nullifies the partition and joins the two courtyards into a single domain.

GEMARA: The Gemara asks: If this wall is not four handbreadths in width, what is the halakha? Rav said: In this case, the air of two domains controls it. Since the wall is not broad enough to be regarded a domain of its own, the top of the wall is seen as belonging to both courtyards and is then prohibited to both of them. Accordingly, one may not move anything on top of the wall, even as much as a hair’s breadth.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכבר פירשנוהו בפרק הראשון וגם פירשנוהו במסכת סוכה בפרק א בסוכה העשויה כבשן וכיון שכל מה שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח (המרובע) [והמרובע] היוצא מן העיגול לטעמיה דדייני דקיסרי ניפחת חציו הוצרך ר' יוחנן לומר (לטעותא והא) [לטעותייהו] דדייני דקיסרי צריך זה החלון שהוא עגול כ"ד טפחים היקפו שנמצא בו ח' טפחים על ח' טפחים והוא שליש היקפו כשתוציא מתוכו מרובע יפחת בסיתומין מכל צד ב"ט ואחרי כן ישאר באמצע ד"ט על (טפח) [ד' טפחים] חלל נמצא סתום מזה החלון מכל צלע מלמעלה טפחים ומלמטה טפחים נמצא באמצע ד' טפחים עכשיו כשסותם מן הצלע התחתון שהוא בתוך י' טפחים אם לא תתן לו יותר מב' טפחים בתוך הי' שאם יסתמו טפחים ישאר מקצת מחללו של חלון אחר שתרבענו בתוך י' טפחים רצו מערבין אחד לפיכך הוצרך ב' טפחים ומשהו שיסיימו הטפחים וישאר אותו משהו בכלל הריבוע פתוח בתוך י' האי דא' מכדי כמה יתר מרובע על העיגול רביע וכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא בשיבסר נכי חומשא סגי פשוטה היא.

אמר רב נחמן מתני' דווקא חלון בין שתי חצירות הוא דבעינן בתוך עשרה אבל חלון שבין ב' בתים אפי' למעלה מעשרה מערבין אחד דביתא כמאן דמלי דמי. ומותיב רבא עליה מהא דתניא אחד חלון שבין ב' חצירות ואחד חלון שבין ב' בתים ואחד חלון שבין ב' עליות ואחד חלון שבין ב' גגין ואחד חלון שבין ב' (חידודין) [חדרים] כולן בתוך י' ופריק רב נחמן כי קתני אחד אחד אד' על ד' [אבל] בתוך י' לא בעינן אלא בחצירות וכיוצא בהן שאין עליה תקרה אבל בית וכיוצא בו אפי' לעיל מעשרה.

בעא מיניה ר' אבא מרבן נחמן לול פתוח מבית ועליה צריך סולם קבוע להתירו להשתמש מזה לזה או לא.

ופשט ליה אין צריך (ולא) [דלא] שנא מן הצד ולא שנא באמצע אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי. ואסיקנא אמר רב נחמן אחד סולם קבוע ואחד סולם עראי אינו צריך:

ריבועא מגו עיגולא פלגא. יש מפרשים טעמא דדייני דקיסרי משום דקסברי כל אמתא בריבועא תרי אמין באלכסונה. וזה דבר תימא היאך יטעו כל כך במה שהוא ניכר לעין. והראב"ד ז"ל פירש: דקסברי דאמתא בריבועא טפי מאמתא ותרי חומשי באלכסונה, וסבירא להו נמי דכל שיש ברחבו טפח אית ליה טפי מתלתא טפחים בהיקיפו, וכן יתרון האלכסון ויתרון ההיקף על החשבון שאמרו חכמים העלו אותו דייני דקיסרי לפלגא. ומ"מ אין הדבר כן וכבר דחינום בפרק קמא דסוכה (ח, ב) גבי סוכה העשויה ככבשן. וגם זה נראה שאינו עולה בחשבון זה ואפילו בקרוב אינו, ומדרך התשבורת מוכרח שהוא רחוק מאד מזה השיעור.
ובתשובות הגאונים ז"ל ראיתי כי דייני דקיסרי כוונו המדה בקרוב, אלא שר' יוחנן הבין דבריהם על הצד שנאמרו. שהם כך אמרו עגולא מגו ריבועא ריבעא, וריבועא מגו ההוא ריבועא פלגא מריבועא קמא בתבריתא וזה באמת פלגא בקירוב, ותדע לך שאם תרבע טבלא עשר על עשר יהיו מאה בתבריתא וכשתעגל בתוכה עגול שוה כטבעת, יהיה ג"כ עשר על עשר עגולות, וכשתרבע בתוך אותו עיגול נמצא אלכסון הרבוע ההוא עשר, וכל שיש באלכסונו עשר יש בצלע הריבוע שבע ומשהו ע"ד החשבון שאמרו כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה, ושבע על שבע הוו מ"ט בתבריתא. וכשתוסיף עוד על החשבון המשהויין יהיו חמשים בקירוב נמצא שהוא פלגא דריבועא קמא בתבריתא. אלא דר' יוחנן סבר דפלגא בעגולא ממש קאמרי. וזה דבר של תימה שיטעה ר' יוחנן כ"כ בדבריהם.
ואני אומר כי שמא דייני דקיסרי ראו כל צלע וצלע מצלעי הריבוע כאילו היה חוט מקיפו, והא בודאי אילו מקיף כל צלע וצלע בעיגול שוה יהיה חוט המקיפו שנים עשר טפחים על דרך החשבון דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקיפו שלש טפחים, וכיון שכן נמצא החוט שעל צלע הריבוע המזרחי ששה [וכן כל צלע הריבוע המערבי ששה] וכן לארבעת רבעיו, וכשתחבר את הכל יהיה חשבון כל ההיקפין כ"ד בכיון, ובאמת כי החשבון הזה אינו אמת, לפי שהוא לוקח ההיקף לכל אחד מן הצלעות ואינו אלא היקף אחד לכולן, וכשתקיף את כל המרובע בהיקף אחד שוה קידור כטבעת לא יהיה רק י"ז נכי חומשא.

מתני': כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה. האי ארבעה לאו דוקא הכא, דאפילו סדין הויא מחיצה. ועוד דאם איתא דכל שאין בו ארבעה מערבין אפילו אחד, א"כ מאי קא מיבעי ליה בגמרא אין בו ארבעה מאי, הא כי אין בו ארבעה אין מערבין שנים. וכי מהדרינן ליה לתירוצי אליבא דר' יוחנן כי אית ביה ארבעה עולין אין מעלין לא כי לית ביה ארבעה אפילו מעלין, הוה לן לאפלוגי בהא ונימא כי אית ביה ארבעה מערבין שנים כי לית ביה ארבעה אין מערבין אלא אחד. והכין נמי מוכח בהדיא מדאמר אביי (לקמן עירובין עז, ב) דאמר סולם ארבעה מכאן וסולם ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה ממעט, ולא אמרן אלא שאין בכותל ארבעה אבל יש בו ארבעה אפילו מפליג טובא נמי. דאלמא אפילו אין בכותל ארבעה צריך סולם ארבעה מכאן ומכאן להיות לשתי החצרות כפתח לערב באחד, הא לאו הכין לא. ואינו דומה לחריץ (לקמן עירובין עח, ב) דבעינן רוחב ארבעה, דהתם כי לא הוי ארבעה אע"פ שעמוק כמה ראוי לפסע עליו, אבל כותל כל שהוא גבוה עשרה חוצץ בין שתי החצרות אין ראוי להשתמש מזו לזו, ורוחב הכותל לא מעלה ולא מוריד לענין זה. ולא שנו כאן רוחב ארבעה, אלא משום סיפא דהיו בראשו פירות רבות, דדוקא ארבעה בין לרב בין לר' יוחנן. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם ולמה לי רחב ארבעה אפילו אינו רחב ארבעה בגין דא מתני' דבתרא אלו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ע"כ בירושלמי.

ובלבד שלא יורידו למטן. לקמן בפרק כל גגות (עירובין צב, א) פסיק ר' יוחנן כר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות וקרפיפות רשות אחד הן. ומפרש להא מתני' מאי שלא יורידו למטה, למטה בבתים, י"ל דלא אמר ר' שמעון אלא לכלים ששבתו בתוכן, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ואיכא למידק למאן דאית ליה התם דלמטה למטה ממש בחצר, מתני' כמאן, דהא כותל רחב ארבעה הרי הוא כגג וגג וחצר רשות אחת הן אפילו לרבנן כדאיתא התם בפרק כל גגות (שם). ויש מפרשים התם דאתיא כר' מאיר (צ, ב) דאית ליה דגגין רשות בפני עצמן הן וחצרות רשות בפני עצמן. ואיכא למידק דהא ודאי הכא לא אסרו אלא בכותל וחצר דתרי גברי וכשלא ערבו, הא כותל וחצר דחד גברא אי נמי בתרי ועירבו לא, ואילו לר' מאיר משמע דאפילו בחד גברא ואי נמי בתרי ועירבו אסור, משום תל ברשות הרבים. וכן פירש שם רש"י ז"ל. ומיהו ודאי איכא למימר דלא אסר אלא דוקא בתרי ולא עירבו ושלא כדברי רש"י ז"ל כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה. ואין לומר דכותל רחב ד' וגבוה עשרה כיון דלא ניחא תשמישתיה הוה ליה כקרפף, ולפיכך אסור ואפילו דחד גברא ואי נמי בתרי ואפילו עירבו, כדמוכח בהדיא בפרק פסין (כג, ב) גבי קרפף שהוקף לדירה וזרע רובו הרי היא כגנה ואסור וכדכתבינן התם. וכן כתבו כאן רבותנו הצרפתים ז"ל בתוספות. והם תירצו דהכא בשעירבו בתים עם חצרות, והלכך לרבנן אסור להוריד אפילו למטה בחצר משום גזירה דמאני דבתי שבחצר, וכדגזרינן נמי בשלש חצרות ועירבה האמצעית עם החיצונות והחיצונות לא עירבו זו עם זו ואמרו דשלשתן אסורות משום גזירה כדאיתא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א).
ואפשר לאוקמוה להא מתניתין ככולהו תנאי. לר' מאיר משום דלדידיה גג וחצר אסור להכניס ולהוציא מזה לזה משום גזירה דרב יצחק בר אבדימי דעמוד ברשות הרבים כדאיתא בריש כל גגות (עירובין פט, א), וכפי מה שכתבתי אני דר' מאיר לא גזר בגג וחצר דחד גברא ואי נמי בתרי ועירבו. וכדרבנן נמי אתיא וכשעירבו בתים עם חצרות, ומשום גזירה שלא ישתמש שם בכלים ששבתו בתוך הבית. ולר' שמעון, לרב דאמר דמודה ר' שמעון בשעירבו דאיהו נמי גזר אטו כלים ששבתו בתוך הבית, הכא נמי בשעירבו. והיינו דאקשינן בפרק כל גגות (עירובין צב, א) ומי אמר ר' יוחנן הכי, כלומר: דהלכה כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו, והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ובלבד שלא יורידו למטה, כלומר: ובשלמא אי אמרת דמודה ר' שמעון בעירבו, מתני' נמי אתיא כר' שמעון ובעירבו, אלא אי אמרת דר' שמעון אפילו עירבו קאמר מתני' דלא כר' שמעון, וכיון דסתם מתניתין דלא כר' שמעון היכי פסיק ר' יוחנן כוותיה. ופריק: מאי למטה למטה בבתים, והלכך מתני' [כר"ש] נמי אתיא, ואפשר לאוקמוה בין לרב(א) ובין לר' יוחנן אפילו כר' שמעון, אלא דלרב דוקא בשערבו ולמטה למטה בחצר, ולר' יוחנן בין בעירבו בין בשלא עירבו ולמטה למטה בבתים.

צריך סול. פי׳ מי אמרי׳ דבאמצ׳ ולא אמרי׳ כמאן דמלי דמי וכיון שגבו׳ עשר׳ שלמיי׳ אין מערבין ביניה׳ אלא ע״י סולם קבוע שיהא נדון כפתח גמור ואסיקנ׳ דאינו צריך לא סול׳ קבוע ולא סולם עראי.

אין בו ד׳ מאי ג׳ פי׳ בתוס׳ דכל פורתא הוה ליה כמי שמוצי׳ מחצר לחצר ומיירי בשעירב׳ ואביי לטעמי׳ דאמר דערבו בתים עם חצר אסור להוציא מחצר לחצר ואפי׳ כלים ששבתו בחצר ואפי׳ לר״ש דליכא למימר דהכא בשלא ערבו לגבי כלי בית קאמר שלא יזוז בו דא״כ אפי׳ כתל שיש בו ד׳ נמי ואמאי קתני מתני׳ כתל ד׳ אלא ודאי כדאמרן ונקיט לה סתמא משום דמשמע מתני׳ בשערבו שנים מיירי כדקתני רישא מערבין שנים כנ״ל. ור׳ יוחנן אמר כו׳ פירש אפילו כלי בית דאלו כלי חצר אפי׳ כשהוא רחב ג׳ מעלין ואפי׳ בשערבו אליבא דר׳ יוחנן ואלו בסמוך אמרי׳ דיש בו ד׳ עולין אין מועלין לא א״ו כדאמרן.

זה שהזכרנו בחלון זה שיהא שיעורו ארבעה על ארבעה אחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שני בתים או שני חדרים ואחד חלון שבין שתי עליות ואחד חלון שבין שני גגים אבל מכל מקום זה שהוצרכנו בו להיותו בתוך עשרה אינו אלא בחלון שבין שתי חצרות ובדומה לזה אבל חלון שבין שני בתים או שבין שני חדרים אפי׳ למעלה מעשרה אם רצו מערבין אחד והוא שאמ׳ ביתא כמאן דמלי דמי לפי שיש בבית כלים גבוהים שהם מצויים לעלות על גביהם ולהשתמש בחלונות בנקל אעפ״י שגבוהים כמה:

אף לול הפתוח מבית לעליה כגון שהיתה העליה גבוהה עשרה שהיא רשות בפני עצמה והיה לול זה ר״ל ארובה זו שבקרקע העליה רחבה ארבעה על ארבעה אפי׳ גבוהה כמה כל שיש ברחבה ארבעה על ארבעה אם רצו בני עליה לערב עם בני הבית מערבין אחד אעפ״י שאין שם סלם קבוע לכל ימות השבוע ולא אפי׳ סלם עראי לשבתות. ומשתמש עם בני הבית אחר כן הן דרך אותו הלול הן דרך חורין הן דרך סלמות הן על ידי זריקה או על יד שישלשל מלמעלה למטה ואעפ״י שהלול כנגד אמצע הבית. ולא מן הצד שאין תשמישו נוח כל כך שמאחר שכתבנו ביתא כמאן דמלי דמי לא שנא באמצע ולא שנא מן הצד שהרי הכלים מצויים תמיד בבית וכשיצטרך לעלות אל הלול הרי כליו מצויים לעלות דרך בהם ולהשתמש דרך הלול ואף אם לא היו לזה כלים הואיל וכל בני אדם מן הסתם יש להם הותר אף לזה בעירוב אחד והוא הדין אם היתה עליה פתוחה לחצר דרך מרפסת שמערבין בני בית זה עם בני אותה חצר דרך הלול:

כל מה שביארנו ברחב חלון זה הוא מצד שיוכל להכנס דרך בה. ובתוספתא אמרו חלון ארבעה על ארבעה עשו לה סריגות סריגות בטלה. ובתלמוד המערב אמרו הסריגין ממעטין בה לענין שבת אבל אין ממעטין לענין חזקות:

המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ד׳ מערבין שנים ר״ל כל א׳ לעצמן ואין מערבין אחד מאחר שיש ביניהם כותל גבוה עשרה ואין ביניהם חלון הא כותל שאין בו עשרה אינו כלום ואינו חולק רשות ומערבין אחד ולא שנים וזה שאמ׳ ורחב ארבעה לא נשנית לעצמה ר״ל שלא סוף דבר ברחבה ארבעה שמערבין שנים הא בשאין רחבה ארבעה שלא תהא קרויה מחיצה ויערבו אחד שכל שגבוה עשרה אפי׳ אין ברחבו אלא כל שהוא אפי׳ סדין או וילון או גלימא מחיצה היא ומעכבת שלא לערב אחד. וכמו שאמרו סלם ארבעה מכאן וסלם ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה ממעט ולא אמרן אלא שאין בכותל ארבעה וכו׳ כמו שיתבאר אלמא שאף בשאין בו ד׳ צריך סלם מכאן ומכאן להיותם בפתח שבין שתי חצרות לערב אחד ואעפ״י שבחריץ שבין שתי חצרות אמרו שאין מערבין שנים אלא בעמוק עשרה ורחב ארבעה בזו כל שאין בו רחב ד׳ ראוי הוא לפסע עליו ואין התשמיש נפקע מצד החריץ אבל כותל כל שהוא גבוה עשרה בין רחב בין שאינו רחב חוצץ שהרי מצד גבהו נפקע התשמיש ואם כן זה שאמרו ורחב ארבעה לא נאמר אלא לצורך מה שאמר אחר כן היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין [וכו׳] וכן הוזכרה בתלמוד המערב בפירוש. ופירוש הענין שאם בראש הכותל פירות רשאין אלו שבחצר זה לעלות מכאן ולאכול לשם וכן אלו שבחצר זה לעלות מכאן ולאכול לשם שמאחר שיש בו ארבעה טפחים רשות לעצמו הוא והרי הוא כגג משותף או חצר משותפת שמותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה בכלו ובלבד שלא יורידו למטה פי׳ וכן שלא יעלו ממטה לשם ופרשו בגמרא למטה לבתים שראש הכותל הואיל ורחב ארבעה דינו כגג וגגות ובתים שתי רשויות הן ואסור להוציא פירות ששבתו בבתים לראש כותל או אותם ששבתו בראש כותל זה לבתים הא בקרקע החצר מיהא מותר להוריד משם לקרקע החצר או להעלות מקרקע החצר לשם שהרי גגות וחצרות רשות אחת הן ואפי׳ עירבו חצרות עם בתים שנמצאו כלי הבתים מצויים בחצר אין גוזרין שמא יעלה מכלים ששבתו בבית לשם ובדין זה מיהא אתה צריך להיות רוחב הכותל ארבעה שברוחב זה הוא נדון כגג אבל ברוחב פחות מד׳ אינו כגג והרי הוא כמקום פטור ומותר להכניס אף לבתים כמו שאמרו מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו כמו שיתבאר בגמרא.

נפרץ הכותל. ר״ל כותל זה שבין שתי חצרות שנפרץ עד עשר אמות רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד שפירצה זו דינה כפתח אף בלא צורת פתח. ומכל מקום דוקא כשנשארו גפופין בכותלי משהו מכאן ומכאן או ארבעה טפחים בגובה עשרה מצד אחד שלא נפרצה במלואה והוה ליה כפתח והואיל ובתוך עשרה הוא מערבין אם שנים אם אחד אבל ביתר מעשר אף בגפופין כמה מכאן ומכאן אינו פתח אלא אם כן עשה בה צורת פתח וכן אף בעשר ולמטה כל שלא נשארו גפופין אינו פתח אלא אם כן עשה בה צורת פתח ונעשו שתיהן כדיורי חצר אחת וכשעירבה כל אחת לעצמה הרי הן כבני חצר שחלקו עירובן שנעשו אלו אוסרים על אלו והרי הוא כנפרצה החצר במלואה למקום האסור לה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שכל שאין בו רחב ארבעה מותר להוריד משם אפי׳ לבתים יש חולקים בה ואף בגמרא נחלקו בה רב ור׳ יוחנן שלדעת רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו כמלא נימא שכל שאין בו רחב ארבעה יצא לו מרשות חצר שלא להתיר טלטול מן החצר עליו ולא בא לכלל שיהא רשות לעצמו להתיר טלטול לעצמו ומעתה נמצא אויר שתי רשויות ר״ל שתי החצרות שולטות בו ואוסרת זו על זו ואפי׳ טלטול בעצמו ממקום למקום אפי׳ בפחות מטפח ואפי׳ כמלא נימא שמאחר שאינו חשוב להיות רשות לעצמו בטל הוא אצל שתי החצרות שולטת בכל טפח ואינו דומה לרשות הרבים או בקעה שמותר לטלטל בתוך ארבע אמותיו שבאלו כל פחות מארבע אמות רשות של אחד הוא אבל זו הכל משתף הא כשרוחב הכותל ארבעה רשות בפני עצמו הוא. ולדעת ר׳ יוחנן בשאין בו ארבעה מעלין מן הבית לשם ומורידין משם לבית שמקום פטור הוא וכשיש בו רחב ארבעה הוה ליה כגג ומגג לבית אסור שבתים וגגות שתי רשויות הם וכל שלא עירבו בני גגין עם בעלי בתים אוסרין אלו על אלו ואעפ״י שאין בכותל זה דיורין לאסור זו על זו אסור לטלטל מבית לכותל שהרי דרך בעל הבית מכאן להשתמש בו בזריקה והרי הוא לזה בזריקה ולזה בזריקה ששניהם אסורים אבל לטלטל בעצמה מיהא מותר ונמצאו דברי ר׳ יוחנן הולכי׳ על שטת מה שאמר במקום אחר מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וכבר ידעת שרב ור׳ יוחנן [הלכה כר׳ יוחנן] וכל שכן בזו שהלכה כדברי המיקל בעירוב וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳. ומותר לכתף בין ברשות של תורה בין ברשות של סופרים ואין הלכה כרב שלא התיר אף לכתף אלא ברשות תורה אבל ברשות סופרים אסר מפני שחכמי׳ עשו חזוק לדבריהם. ואעפ״י ששמואל הלך בה כשטתו של רב כמו שהוזכר בפרק שתוף. אלא בשניהם מותר לכתף. ואף זה שאמר ובלבד שלא יחליפו כתבו גדולי הפוסקי׳ שלא נאמר אלא ברשויות של תורה אבל ברשויות דרבנן מותר אפי׳ להחליף וכמו שהוזכרה בפרק שתוף. ואם כן בכותל זה שבין שתי חצרות שהוא רשות של סופרים שהרי רשות יחיד ויחיד הוא ואין בנתים רחב ארבעה מותר לכתף שם ולהחליף דרך בה מזה לזה כדי שיטלטל מביתו לחצרו של זה. ומכל מקום גדולי הדור מתמיהים עליהם שהרי כשהוזכרה כן בפרק שתוף לאו מסקנא דמילתא היה כמו שיתבאר שם ומתוך כך פסקו שאף בזו אין חלוק בין רשות סופרים כגון זה לרשות תורה כגון עמוד שבין רשות היחיד לרשות הרבים ובשניהם אסור להחליף וכן עיקר. ואסור חליפין אלו לא סוף דבר ליטול מזה שבכאן וליתן לזה שבכאן קודם שיניחנו במקום פטור אלא אפי׳ ליטול מזה ולהניח במקום פטור וליטול אחר כן משם ליתנו לזה אסור כמו שביארנו במסכת שבת וכמו שיתבאר בפרק תפלין בענין חנויות הפתוחות לרשות הרבים. ומכל מקום מה שהתרנו לכתף או לכתף ולהחליף לדעת גדולי הפוסקים כגון רשויות דרבנן פרשוה חכמי הדורות דוקא בין שתי חצרות אבל כותל שבין שני בתים אף בשאין רחבה ארבעה אסור שהכותל נחשבת כחורי רשות היחיד לזה וחורי רשות היחיד לזה ואוסרין זה על זה ועוד שהרי אמרו ביתא כמאן דמלי דמי והרי היא כאלו פחותא מעשרה ורשות שניהם שולטת בו ולא התירו אלא בכותל העומד תחת האויר שאין עליה קירוי כלל. וכן יש מפרשי׳ שכיון שהוא כמלא קרקע הבית נחשב כאלו הוא שוה לאותו חור הכותל או לגבהה של כותל וכמי שיש בו ארבעה טפחים היא ואסור לכתף עליו וכל שכן להחליף. ואף בכותל העומד תחת אויר יש שפרשו דוקא על גבי הכותל אבל דרך חורים שבכותל אסור ואין נראה כן. וגדולי הדורות פסקו כרב וברשויות של סופרים אסור לכתף הואיל ושמואל הלך בה בשטתו של רב. ומכל מקום במה שאמר לא יזוז בה כמלא נימא אין הלכה כמותו אף לדבריהם וטלטול בעצמו או ממנו לחצר מותר ואף בכתוף שפסקו כרב דוקא במקום פטור כזה ר״ל שהוא בין שתי רשויות של שני בני אדם שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן אבל מכרמלית למקום פטור או ממקום פטור לכרמלית מותר:

זה שכתבנו בכותל זה שאין רחב ארבעה לשטתנו שמקום פטור הוא לא נאמר אלא לענין זה הא אלו זרק מרשות הרבים ונח על גביו ודאי חייב אם היו מחיצות החצר עודפות עליו אבל לענין זה הואיל וחצרות מעין רשות הרבים הן רואין אותה כאלו היא רשות הרבים לידון כותל זה לענין שהזכרנו כמקום פטור הואיל ואינו מקום חשוב לעצמו:

ר"י אמר כי דיינא דקיסרי וב' ריבוע' דנפיק מגו עיגולא פלגא ק"ל טובא מ"ט דדייני דקיסרי והא קחזינן בעיינין רלא הוי הכי דכיון דיהבת לי' מורשא דקרנאתא שכל האלכסון של מרובע יחקק בתוכו אמאי בעי' טפי בשביסר נכי חומשא סגי שהן פחות מששה על ששה טפחים ואמאי אמר ר' יוחנן צריך שיהא בהקיפו כ"ד טפחים שהן שמנה על שמנה מה טעם הי' בדבר הנראה לעינים ואע"פ שהאלכסון הוא יותר מעט משני חומשים דבר מועט הוא אותו היתרון ואין אדם יכול לשערו ואם הוא ששה על ששה שיש בהקיפו י"ח טפחים שהוספתה עליו טפח וחומש כל האלכסון ימצא שם ויותר. עיין במהדורא תליתאה:

פיסקא כותל שבין שתי חצירות אשרה שאיסור דבר אחר גרם לה לישתרי קשיא לי אטו באשרה נמי ליכא איסור שבת ואמאי אמר ר' יוחנן כל שאיסור דבר אחר גורם לו מותר ויש לומר כוגן שנתלשה דתו ליכא איסור שבת:

תוס' בד"ה ור"י כו' ועוד תעשה ריבוע בתוך העיגול כו' עכ"ל ציור זה הוא שריבוע פנימי עומד באלכסון של ריבוע חיצון וקצרו דבריהם הכא שסמכו עצמם אמה שכתבו כן בפ' כיצד מעברין בד"ה כל אמתא כו' וכן ציירו התוס' דבר זה בפ"ק דסוכה אבל מהרש"ל הבין מדברי התוס' דהכא לציירו בענין אחר וא"צ ודו"ק:

בא"ד ריבוע מגו עיגולא פלגא ממה שנשאר כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל פי' הריבוע פנימי יהיה פחות מן העיגול פלגא עכ"ל וכן נראה לכאורה ממה שכתבו אח"כ פלגא ממה שנשאר בריבוע החיצון כו' דר"ל דריבוע הפנימי הוא מתמעט מן העיגול חתיכה של אמה על אמה דהוא חציו ממה שנשאר בריבוע החיצון על הפנימי דהיינו ב' חתיכות של אמה על אמה ופלגא ממנו חתיכות של אמה על אמה דהוא נמי חציו של פנימי דכל הפנימי הוא ג"כ ב' חתיכות של אמה על אמה אבל א"א לפרש כן דכיון דהכל קאי אריבוע חיצון תקשי כעין שהקשו לעיל דכי היכי דקאמר עיגולא מגו ריבוע ריבעא מכל ריבוע החיצון ה"נ הל"ל ריבועא מגו עיגולא ריבעא מכל ריבוע החיצון כיון דהכל קאי אריבוע החיצון וע"כ נראה דכוונתם הכא כמ"ש בהדיא בפ"ק דסוכה וריבוע הפנימי נתמעט מריבוע החיצון פלגא כו' וה"ק ריבוע מתוך עיגולא דהיינו ריבוע הפנימי נתמעט מריבוע החיצון פלגא מכל הריבוע החיצון דהיינו ממה שנשאר בריבוע החיצון על הפנימי הוא הפלגא מריבוע החיצון שהם ב' חתיכות של אמה על אמה דהוא נמי חציו של פנימי ר"ל דחציו השני מכל ריבוע החיצון הוא כשיעור ריבוע של כל הפנימי ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ובלבד שלא יורידו כו' והא דשרו רבנן מחצר לחצר היינו דוקא כשלא עירבה כו' אבל עירבה כו' עכ"ל לר' יוחנן ניחא דר"ש פליג ולא גזר אף בעירבו אבל לרב קשה מאי קאמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו הא רבנן דפליגי עליה נמי הכי ס"ל כמ"ש התוס' הכא וי"ל דה"ק רב הלכה כר"ש לענין קרפיפות עם חצירות דהוו רשות א' וקאמר דאליבא דכ"ע והוא שלא עירבו כו' דבהא לא פליגי דבין לרבנן ובין לר"ש דוקא בלא עירבו אבל בעירבו אפי' חצירות ביחד לא הוו רשות א' וקאמר ר' יוחנן דבהא נמי פליג ר"ש וסבר דאפי' בעירבו הוו רשות א' ודו"ק:

רש"י בד"ה אבל הכא כו' מעגולה בעי כו' הד"א:

בד"ה מכדי כל כו' ואלכסונא בעיגולא וכל דבר כו' זויות כמה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה וכי מקפת כו' חמיסר פושכי. נ"ב תרגום של טפח:

בד"ה לול ארובה כו' הבית מי אמרינן כו' עם זה או לא כו' הד"א:

בד"ה אויר שתי כו' ורשות שתי החצירות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ורבי יוחנן כו' ריבוע בתוך העיגול כזה. נ"ב צורה זו* ונ"ב הציור כזה הוא לפי' התוס דהכא שעושין העיגול מתוך הריבוע וריבוע מתוך העיגול אבל בתוספות דסוכה פירשתי הציור בענין אחר שהוא מכוון ממש שעשה ריבוע באלכסון מתוך ריבוע החיצון ואח"כ תעשה העיגול בין ריבוע הפנימי לבין ריבוע החיצון שאז נראה לעינים שריבוע הפנימי הוא חציו של חיצון ממש ויהיה ארכו ורחבו של ריבוע כפנימי אמה וב' חומשין שהרי הוא מכוון באלכסון של אמה על אמה ודו"ק:

בא"ד ובעיגול מתוך ריבוע שלש חתיכות כו' אם ב' שהוא חציו של חיצון דהיינו תילתא פחות מן העיגול אלא שהתלמוד כו' מגו ריבוע ריבעה כלומר פחות רביע מריבוע החיצון כו' כצ"ל:

בא"ד ריבוע מגו עיגולא פלגא. נ"ב סי' הריבוע פנימי יהיה פחות מן העיגול פלגא. ונכתב עוד בצידו ובסוכה פירשו עוד התוס' בלשון אחר וז"ל וריבוע הפנימי נתמעט מריבוע החיצון פלגא וריבוע ופלגא קיימי אריבוע חיצון עכ"ל. (עי' במהרש"א):

במשנה נפרצה הכותל עד ע"א כו'. וכתב התוי"ט ונשאר מהכותל משהו כו' או מצד אחד. בקיצורו נתן מקום לטעות דמצד א' נמי סגי במשהו וז"א דמצ"א בעינן רחב ד"ט וכן סיים הרר"י:

גמרא אמר רב כו' לא יזיז בו אפי' נימא. ולכאורה תמוה שיהא חמור מר"ה שמותר לטלטל בתוך ד"א. וע' שבת (ק"ל ב') דאמר רב גופיה מבוי שלא נשתתפו בו כו' א"מ בו אלא בד"א. ע"ש כל הסוגיא. ועי' בהרר"י שנדחק בזה. ומ"ש שם דכשרחב ד' הוה רה"י בלא בעלים קשה דא"כ אמאי לא יורידו למטה:

גמ' ביתא כמאן דמלי דמי. שבת דף ה ע"א:

הני מילי בעגולא. כדת רוחב דבר עגול הוי טפח ודת רוחב עגול אין רחבו אלא באמצעו ואנן רוחב ד' כדת מרובע בעינן שרחב בדפנותיו כמדת אמצעו: בשיתסר. היקף סגיא ד' היקף לכל רוח דמרובע: ה''מ. דסגי באטפויי ריבעא למיהוי שיתסר בעגולא דנפיק מגו ריבועא כגון חלון מרובע ד' על ד' הקיפו שיתסר ואי מעגלת מגואי דאין רוחב ד' אלא באמצעו אית ליה היקפא תריסר וטפי עליה מרובע רביע: אבל. הכא דבעית למינקט ריבוע ד' על ד' והיקפה שיתסר ד' לכל רוח בגו עיגולא לבד מאי דמדלית מעגולא בעי היקפא טפי כדי למנקט בגוויה מורשי דריבועא דהוי ד' הן ואלכסונן: מכדי כל אמתא כו'. וסגי ליה להאי עגולא בפותיא דד' טפחים ואלכסונ' בעיגולא וכל דבר עגול שוה מדת אלכסונו למדת אמצעו דהא אין לו זויות כמה בעי למיהוי פותיה ד' ותמני חומשי דהוו להו חמשה ותלת חומשי וכי מקפת לעיגולא דהאי שיעורא כמה הוה היקפא חמיסר פושכי ותשעה חומשי דהוה להו שיבסר נכי חומשא: ריבוע מגו עיגולא פלגא. בעי למשקל מיניה פלגא דהאי שיעורא דפייש דהיינו תילתא דמעיקרא דהוו להו תמניא מכ''ד ופשו להו שיתסר דסבירא להו דכל אלכסונא הכי הוי: ל''ש. דבעי' תוך עשרה: שבין שני גגין. ואליבא דרבנן דאמרי לקמן כשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה דלא מצי לטלטל מגג זה לאידך בלא עירוב: תרגמא. להאי בתוך עשרה דקתני משום חצירות: והא אחד לי קתני. אלמא כולן שוין: תרגמא. לאחד לי דמשמע דכולן שוין אארבעה על ארבעה: בית ועלייה. של שני בני אדם: לול. ארובה בקרקעית העליה והעליה גבוה מקרקע הבית מי אמרי' ביתא כמאן דמלי דמי והוי כמאן דלא גבוה עשרה ואין צריך סולם קבוע להיות שם במקום הפתח להתירן לערב זה עם זה או לא אמרינן כמאן דמלי ובעי סולם למיהוי כפתח ביניהן כדאמרי' בכיצד מעברין (לעיל נט:): סולם תורת פתח עליו: מן הצד. בחלון שבכותל: מתני' כותל שבין שתי חצירות. האי דנקט רחב ארבע משום סיפא נקט ליה דבעי למיתני היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה דחשיב רשותא באנפי נפשיה ולא מיבטל לא לגבי האי ולא לגבי האי אבל לענין מיהוי מחיצה בכל דהו פותיא הוי סתימה ואין מערבין אחד: ובלבד שלא יורידו. כדפרישית: יותר מכאן. הוי פירצה והוי להו כולהו כדיורי חצר אחת ואם עירבה כל אחת לעצמה הוו להו כחולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו: גמ' אויר ב' רשויות שולטות בו. כיון דלא חשיב למיהוי רשות' בטיל לגבי תרוייהו ורשות ב' החצירות שולטות בו ואוסרין זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל:

ורבי יוחנן אמר כדייני דקיסרי כו'. דקסבר אמתא בריבועא תרי אמתא באלכסונא וליתא להך דדייני דקיסרי כדאמר בפ''ק דסוכה (דף ח:) דהא קא חזינא דלאו הכי הוא שכל האורך והרוחב לא הוי אלא תרי אמה ואע''ג דהתם מפרש שפיר מילתיה דר' יוחנן הכא לא מצי לאוקומי אלא כדייני דקיסרי וכי היכי דאמר התם דליתא לדייני דקיסרי ה''נ ליתא לדרבי יוחנן דהכא וקשה היאך טעו דייני דקיסרי הא קא חזינן דלאו הכי הוא ועוד דכי היכי דקאמר עיגולא מנו ריבועא ריבעא דהיינו מכל הריבוע הכי נמי הוה להו למינקט ריבועא מגו עיגולא תילתא מכל העיגול שהוא פלגא מן הריבוע שבפנים או הוי להו למינקט עיגולא מגו ריבועא תילתא מן העיגול שבפנים וי''מ דדייני דקיסרי לא דברו אלא לענין קרקע שבתוך הריבוע והעיגול דלענין זה דבריהם אמת שכשתעשה ריבוע ב' אמות על ב' אמות ותעשה עיגול בפנים ב' על ב' ועוד ריבוע בתוך העיגול תמצא בריבוע החיצון ארבע חתיכות אמה על אמה ובעיגול מתוך ריבוע שלש חתיכות של אמה על אמה דמרובע יותר על העיגול רביע ובריבוע הפנימי אין בו כי אם ב' שהרי הוא חציו של חיצון דהיינו תילתא פחות מן העיגול אלא שהש''ס בסוכה ור' יוחנן דהכא טעו בדבריהם והיו סבורים שעל ההיקף אמרו והשתא אתי שפיר מה דנקט פלגא דהכל קאי אריבוע החיצון כלומר עיגולא מגו ריבועא ריבעא כלומר פחות רביע מריבוע החיצון ריבועא מגו עיגולא פלגא ממה שנשאר בריבוע החיצון על ריבוע הפנימי דהוא נמי חציו של פנימי: ובלבד שלא יורידו למטה. דוקא לפי שאין פתח ביניהם שאין החצירות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח בכותל זה ועירבו מותר להוריד ולהביא לבתים מן החצר ומן הבתים מעלין על הכותל ואתיא מתני' דלא כר''ש דלדידיה מותר להוריד ולהביא אע''ג דלא עירבו דאמר לקמן (דף פט.) גגות חצירות וקרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן אי נמי אפילו כר''ש אתיא ומאי למטה למטה לבתים הכי איתא בריש כל גגות (לקמן דף צב.) וא''ת ולרבנן אמאי אסור להוריד למטה לחצר הא מודו רבנן דחצירות רשות לעצמן דאמר רב יהודה בפרק כל גגות (לקמן דף צ:) כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר כו' לדברי חכמים גגות וחצירות רשות אחת וקרפיפות רשות אחת ושם פירש בקונטרס דמותר להוציא מחצר לחצר לרבנן והביא ראייה מברייתא מדתניא התם אנשי חצר ואנשי מרפסת כו' וליכא למימר דעל גבי הכותל כיון דלא ניחא תשמישתא חשיב כקרפף ולהכי אסור להוריד לרבנן דחצר וקרפף שתי רשויות הן דא''כ אפילו יש פתח ביניהן ועירבו אסור להוריד למטה דאין עירוב מועיל לקרפף ואפילו מקרפף שלו אסור לטלטל לחצירו כדאמרינן לעיל בפרק שני (דף כג:) גבי נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור ואם כן מאי איריא כותל שבין שתי חצירות אפילו יש לו כותל שלו בחצירו יהא אסור להשתמש על גביו אי חשיב קרפף ואומר ר''י דודאי לא מטעם קרפף הוא דאסור אלא משום דאסרי אהדדי והא דשרו רבנן מחצר לחצר היינו דוקא כשלא עירבה כל חצר לעצמה דלא שכיחי מאני דבתים בחצר אבל עירבה כל חצר לעצמה גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר אחרת וכן מוכחא ההיא דאנשי חצר ואנשי מרפסת בפרק כל גגות (לקמן דף צא:):

דף עו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד