עירובין עט ע"ב

דף עט - ב

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: אפילו תימא דמיירי בבית גבוה עשרה  ותבן גבוה שבעה ומשהו, דכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי, וכאילו מגיעות המחיצות לתקרה [ובסמוך פריך עלה].

ותמהינן: בשלמא לאביי, היינו דקתני בברייתא: נתמעט התבן "מעשרה" טפחים, כיון דמתחלה היה גבוה עשרה טפחים.

אלא לרב הונא בריה דרב יהושע - דמוקי לה שהיה מתחלה גבוה פחות מעשרה - מאי "מעשרה"?!

ומשנינן: כוונת הברייתא, שנתמעט "מתורת עשרה". שמתחלה היתה כמחיצת עשרה על ידי לבוד, והשתא נתמעטה.

תנינא בברייתא: נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורין:

ותמהינן: שמע מינה מהאי ברייתא דיורין הבאין לחצר בשבת (אסורין) [אוסרין] על שאר בני החצר מלהוציא לחצר.

ואף דמשנכנסה שבת הותרה החצר, שהרי אלו שדרו בה עירבו, לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

דהכי משמע, מדאמרינן: שאם נתמעט התבן ובאו דיורי החצר האחת - שהיו שולטין רק בחצי בית שלהם בערב שבת - לחצי הבית השני, הרי אלו אוסרים את הבית על בני החצר האחרת.

והשתא תיקשי, דהא בהך מילתא ד"שבת הואיל והותרה הותרה" פליגי בה רב הונא ורב יצחק לעיל דף יז ב, ותיקשי לרב הונא, דסבירא ליה שבת הואיל והותרה הותרה.

[לעיל פליגי בה לענין היקף במחיצה שאינה של שתי וערב, שלא הותרה אלא בהיקף לפי מספר הדיורין שבה, ואם נתמעטו דיורין בשבת, פליגי בה רב הונא ורב יצחק. וכן אמר רב הונא התם, דשתי חצירות שעירבו כאחד מפני שהיה פתח או חלון ביניהן, ונסתמו בשבת, אמרינן: שבת הואיל והותרה הותרה].

ודחינן: דילמא הא דקתני בברייתא "ונתמעט התבן מעשרה טפחים שניהן אסורין", לא מיירי בנתמעט בשבת, אלא דאימעט מאתמ ול.

תנינא בברייתא: כיצד הוא עושה, נועל את ביתו ומבטל רשותו:

ותמהינן: תרתי!? כלומר: וכי צריך את שניהם, ולהוסיף נעילה על הביטול?! ליסגי בביטול, וכשאר חצירות ששכח אחד ולא עירב [ריטב"א].

ומשנינן: הכי קאמר: או נועל את ביתו, ובנעילה זו גלי אדעתיה דאסתלק מהכא, והיינו ביטוליה, [ראה קרן אורה], או מבטל את רשותו.

ואיבעית אימא: לעולם אכן תרתי בעינן.

ומיהו, אם כדי להתיר את חבירו באותו בית - בביטול בלחוד סגי.

אלא שעשו חכמים הרחקה למבטל - שאסור בבית שביניהן - שיצטרך גם נעילה [ריטב"א, וראה לשון רש"י].

שאם לא כן, כיון דדש ביה [שרגיל לטלטל לבית] אתי נמי השתא לאחר הביטול, לטלטולי לבית. ^[24]

תנינא בברייתא: הוא אסור בבית וחבירו מותר:

ותמהינן: פשיטא, שהרי כן הוא הדין בכל מי שביטל רשותו, וכדתנן לעיל דף סט ב.

ומשנינן: לא צריכא להשמיענו אלא היכא שאחר שביטל אחד לחבירו, הדר אידך [חזר מי שנתבטל לו] אחר שעשה צרכיו בבית, ובטיל ליה לחבריה רשותו שבבית.

והא קא משמע לן, דלא תימא, דהשתא יהיה מותר למבטל הראשון, ויאסר למי שנתבטל לו בתחילה. אלא, עדיין הראשון שנתבטל לו מותר, וחבירו אסור.

ומשום דאין מבטלין לזה, וחוזרין ומבטלין באותה שבת לזה, כי היכי דלא ליהוי מילתא דרבנן כי חוכא ואיטלולא [גמרא לעיל דף סח ב].

תנינא בברייתא: וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת:

ותמהינן: פשיטא, דמאי אולמיה תחומין מחצירות? הא אידי ואידי איסור דרבנן הוא?! ומשנינן: לא צריכא, אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר תחומין מדאורייתא הוא, אפילו הכי מותר.

מהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאיחלופי, ויטול זה מתחומו של זה.

קא משמע לן דלא חיישינן.

מתניתין:

כיצד משתתפין במבוי?

אם רוצה, אינו גובה מכל חצר את חלקה בשיתוף, אלא: מניח את החבית של יין או שמן שהיא שלו, ואומר: הרי זו - לכל בני מבוי, כדי שיהיו כולם שותפים בשיתוף המבוי. ומזכה להן את חלקם בחבית על ידי בנו או בתו הגדולים.

שאומר להם: קבלו חבית זו, וזכו בה לשם כל בני המבוי.

וכן מזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים, ואפילו הם קטנים. ^[25]

וכן יכול לזכות להם על ידי אשתו.

אבל אינו מזכה להם לא על ידי בנו ובתו הקטנים, כשהן סמוכין על שולחנו [שולחן ערוך], ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.

מפני שידן - של בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים - הם כידו.

ונמצא, שלא הוציא החבית מתחת ידו, וכמי שלא זכה לאחר דמי. ^[26]

גמרא:

אמר רב יהודה: חבית של שיתופי מבואות, כשהוא מזכה לבני המבוי משלו על ידי אחר - צריך אותו אחר להגביה את החבית מן הקרקע, טפח. כי כל עוד מונחת החבית ברשותו של המזכה - לא הויא זכיה [רש"י].

אמר רבא: הני תרתי מילי - סבי דפומבדיתא אמרינהו [זקני פומבדיתא - שהם רב יהודה וישיבתו - אמרום]:

חדא: הא דאמרן משמיה דרב יהודה.

אידך: המקדש על היין בשבתות וימים טובים, אם טעם מן היין מלא לוגמיו, כל שאילו מסלקו לצד אחד של פיו, נראה כמלא לוגמיו [רבינו תם וריטב"א] - יצא.

ואם לאו - לא יצא.

אמר רב חביבא: הא הלכה זו נמי - סבי דפומבדיתא אמרינהו:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה [היסק גדול] לחיה [יולדת] כל שלשים יום בשבת, אם יש לה צער צינה. ^[27] סבור מינה [סבורים היו בני הישיבה] כי רק לחיה, אין, לה בלבד עושין מדורה, אבל לחולה, אפילו מסוכן וקר לו, לא.

ולחיה עצמה, רק בימות הגשמים, אין. אבל בימות החמה, לא.

אבל איתמר לאו הכי: אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן, כיון דהקזה סכנה היא לו בסתמא, והוא הדין לשאר חולי שיש בו סכנה, וקר לו [משנה ברורה] - עושין לו מדורה בשבת, ואפילו בתקופת תמוז.

אמר אמימר: הא - נמי סבי דפומבדיתא אמרינהו.

דאיתמר: איזו היא אשירה סתם, איזה עץ אנו תולין שמסתמא אשירה היא, ועבדו אותה,

ואף שלא ראינו בעינינו?

לא צריכא לר' עקיבא דאמ' תחומין דאוריתא כבר פירשנוה למעלה דעיקר דברי ר' עקיב' במסכ' סוטה:

ואוקימנא דהאי בית דאית ביה האי תיבנא גובהו י"ג טפחים חסר משהו והתבן י' טפחים (חסר משהו) דכל פחות מג' כלבוד דמי שנמצא התבן כאילו מגיע עד שמי תקרה דבעינן מחיצות המגיעות לתקרה מדקתני הוא אסור וחבירו מותר ש"מ דקסבר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

וכן אתה אומר בניב של תבן שבין ב' תחומי שבת פשיטה לא צריכא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא:

מתני' כיצד משתתפין במבוי כו' אמר רבה חבית של שיתופי מבוי צריך להגביהה מן הקרקע טפח והמקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא.

ואם לאו לא יצא. הני מילי תרי סבי דפומבדיתא אמרוה. שמואל אמר (אף) עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז כו'.

איזו היא אשירה אמר רב כל שהכומרים שומרין אותה ואין טועמין מפירותיה.

בשלמא לאביי היינו דקתני מעשרה. וטעמא דמילתא דכולי האי לא מקילינן, אלא כיון דבעלמא אפילו מחיצות עשרה כיון שאין מגיעות לתקרה אינן מחיצות, כי אם נקל (אלא דהוי) [אם הויא] עשרה וסמוכה לתקרה בפחות משלשה שתהא מחיצה.

ואיבעית אימא לעולם תרתי. ולא להתיר את חברו אלא משום דלדידיה צריך לעשות הרחקה יתירה דלא ליתי לטלטולי, פירש רש"י ז"ל: והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלין רשות דבעי לנעול. וזה תימה אחד מבני חצר ששכח ולא עירב היאך ינעול בפניו ולא יצא מביתו שהוא אין לו דרך לצאת אלא בחצר. ופנימית דאחדא דשא ומשתמשא דאמרינן (לעיל עירובין עה, ב) אחדא דשא שלא תשתמש בחיצונה וכמי שמסלק רשותה מן החיצונה קאמר, ואלא מיהו יוצאה ונועלות דלת אחריה. אלא בשאר מבטלין ליכא למיחש דהא לא משתמשי לעולם בחצר בלא עירוב והלכך לא גזרינן, אבל הכא דהות משתמש לעצמו איכא למיגזר, וכדאמרינן כיון דדייש ביה אתי לאשתמושי. ואפילו בהא נמי אמרו בתוספות דלא מחייבינן ליה למיעבד תרתי לעולם, דמשום שבת אחת שנשתמש בו בלא עירוב לא אתי למטעי לעולם, אלא אותו שבת ושבת הבאה בלבד, אבל לשבת אחרת לא דהא הדר לאיסוריה ומידע ידע ומזדהר. ונראין דבריהם.

ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים. אמרו משמו של רבנו תם ז"ל דכיון דאמר ר' יוחנן בפרק קמא דמציעא (יב, ב) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים הרי הן שלו, אבל מציאת בנו ובתו הגדולים הרי הן שלהן, לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול סמוך על שלחן אביו זהו קטן. ה"נ צריך להזהר שלא יזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים הסמוכין על שלחן אביהם. ואף על גב דפליג עליה התם שמואל, שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב).

וא"ת היאך מזכה על ידי עבדו ושפחתו העבריים. י"ל דהתם שאוכלין בשכרן הוי כמו שאינן אוכלין על שלחנו. אי נמי לא אמרו סמוך על שלחנו אלא בשמציאתן שלו. וא"ת והא איכא אשתו דסמוכה על שלחנו ומציאתה שלו ואפילו הכי תניא ומזכה על ידי אשתו. י"ל דאשתו נמי בשאינה סמוכה על שלחנו ואינה מקבלת ממנו. תדע לך דהא אוקמה רב בשלהי פרק בתרא דנדרים (פח, ב) בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לעצמה זכיא נמי לאחריני, ואי בנוטלת פרס מבעלה לא בעי עירוב כדאמרינן לעיל בפרק הדר אלא בשאינה נוטלת פרס. והוא הדין נמי דאפשר לאוקומה בהכין לכולי עלמא בשאינה מקבלת פרס, הא מקבלת אינו מזכה על ידה. ויש אומרים דהתם שאני דמשום איבה תקנו ליה רבנן מציאתו של בן הסמוך על שלחנו, אבל הכא ליכא איבה כיון שהאב עצמו הוא שנותן לו, אף ע"פ שנותן לזכות בה לאחרים. נתמעט האוכל מוסיף ומזכה. כלומר: כשמוסיף משלו.

ואין צריך להודיע. אפילו כשמוסיף משלהן, דחזקה ניחא להו כיון שידעו בתחילת העירוב. ומיהו קיימא לן כר' יוסי דאמר דבשירי עירוב אפילו בכל דהו.

הא דאמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. יש מפרשים במערב משלו ומזכה להם צריך הזוכה להגביה טפח כדי לקנותה בהגבהה. ואע"פ שפרש"י ז"ל בקידושין (כו, א ד"ה בחבילי) גבי בהמה גסה כמו פיל היכי קני ליה, צריך להגביה ג' טפחים, הכא בעירובין דרבנן אפילו בטפח סגי ליה. והגאונים ז"ל פירשו בכל מערב ומשום היכר שתהא החבית ניכרת בין שאר החביות. והא דאמרינן לקמן (עירובין פ, א) בברייתא (ד)כיצד משתתפין [וכו'] ומגביה מן הקרקע משהו, לפי הפירוש הראשון קאי אמשלו וצריך לזכות, ולפי הפירוש השני קאי אפילו משלהן. והראשון נראה לי עיקר מדקתני בפרק הדר (עירובין עא, א) בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, והלא אין החבית המשותפת גבוה משאר החביות. וכן משמע מן התוספתא (פ"ו, ה"א) דקתני באותה ברייתא לקמן מגביה מן הקרקע גבי מזכה להם משלו, דתניא התם שתוף מבוי כיצד מניח אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה של גרוגרות ושל זיתים בין משלו בין משל חברו ואומר הרי זה לכל בני המבוי, אם היתה שלהם אין צריך לזכות, אם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהוא ואומר זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם. אלמא דוקא במזכה להם משלו צריך לזכות ולהגביה.

לא צריכא לר׳ עקיבא דאמר תחומין דאורייתא מ״ד נגזר דילמא אתי לאחלופי קמ״ל כן גרש״י ז״ל. ופיר׳ הוא ז״ל מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאוריית׳ ע״כ וק״ל דאפי׳ לר׳ עקיבא ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד׳ אמות אין בו איסור לר׳ עקיבא יותר מלרבנן לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתתום ולא ראמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא:

מתני׳ כיצד משתתפין במבוי. פי׳ חדא מינייהו נקט וה״ה לערובי חצרות ואין ביניה׳ אלא שזה בפת וזה אפילו בשאר אוכלין כדלקמן ומ״ה לא חשוב בגמר׳ לעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לא כמו שעשו בתחומין וערובי תבשילין דפשיטא להו דמה שאמרו במבואות בזה ה״ה לחצרות ובש״ס אמרינן זאת אומרת חולקין עליו חביריו על ר׳ יהודה דקאמר עירובי חצרות אינם צריכים דעת דאלמא חצר ומבוי חדא דינא אית להו וכן פירשו הראב״ד ז״ל ושאר המפרשים ז״ל. ומוכח כו׳ ובפ״ק דמציעא תנן גבי מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם אבל מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו נחלקו שם שמואל ור׳ יוחנן דשמואל אמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש. ור׳ יוחנן אמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וקי״ל התם כר׳ יוחנן דשמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכתבו בתוספו׳ משמו של ר״ת ז״ל דמשנתינו נמי על ידו וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו שמזכה על ידו ומיהו עבדו ושפחתו העבריים אע״פ שסמוכין על שלחנו מזכה על ידה משו׳ דהנהו אוכלין בידם נינהו וכשם שמציאתן לעצמן כך מזכה על ידם וה״ה מי שמגדל יתום בתוך ביתו אע״פ שסמוך על שלחנו מזכה על ידו שהרי מציאתו לעצמו וא״ת והרי אשתו דמציאתה של בעל וסמוכה על שלחנו מסתמ׳ ואפ״ה קתני שמזכה על ידה י״ל דההיא נמי כאוכלת בשכרה דמי. ואין תרתי בעינן שאוכלת משלו ומציאתן שלו. ומיהו בפרק בתר׳ דנדרי׳ אוקמה רב בשיש לה בית בחצר מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ולדבריו מתני׳ בשאינה נזונות משלו דאי לא כי אית לה בית בחצר מאי הוי דהא לא בעיא לעירובי דיוצאה בה בעירוב בעלה וכדאי׳ לעיל בפרק הדר גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם שאם עירוב בא אצלם עירוב אחד לכלם ואפילו לשמואל וכ״ש לרב דאמר מקום פיתא גורס דלדידיה אפי׳ במקבלי פרס מאביהן יוצאין בערובו כל שעירוב בא אצלו ומשנתינו העירוב בא אצלו כי הוא מזכה לכלם אלא ודאי דמתני׳ בשאינה סמוכה על שלחנו. ואליבא דר׳ יהודה בן בתירא שהוא מתיר בנשי׳ המקבלות פרס מבעליהן מתני׳ אף כשאינם מקבלת פרס מבעלה אבל לר׳ יהודה בן בבא שהלכה כמותו שהוא אוסר בנשי׳ אתיא מתני׳ אף במקבלת פרס וצריכה עירוב לעצמה ומגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל בנו ובתו ועבדו ושפחתו הכנעניי׳ שהם סמוכין על שלחנו אע״פ שיש להם בית בחצר אינם צריכם עירוב ולית בהו מגו ולפי׳ אינו מזכה על ידם כל זה מיסודם של רבותי בעלי התו׳ ז״ל אבל רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל סובר דמשנתינו כפשוטה גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ואפילו לר׳ יוחנן לא נחלק ר׳ יוחנן אלא התם גבי מציאה דכל הסמוך על שלחנו אם אין מציאתו שלו איכ׳ איבה אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע״י בניו וזוכי׳ הם לאחרים כאיניש דעלמ׳ וזה שלא הוזכרה שם מחלוקתם של שמואל ור׳ יוחנן כלל וכן דעת מורי הרב ז״ל והוא הנכון וכן דעת הגאוני׳ ז״ל. נתמעט האוכל מוסיף ומזכ׳ פירש דס״ל לת״ק דאפילו סוף עירוב בעי שיעור אבל אנן כר׳ יוסי קי״ל דאמר בסיפא דמתני׳ דסוף עירוב אפילו בכל שהוא והא דקתני מוסיף ומזכה י״ל כשבא לערב להם משלו ואין צריך להודיע ואפילו בשמערב משלהם דחזקה הוא דניחא להו כיון שידעו בתחלת העירוב. נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע פירש דלגבי תחל׳ עירוב דס״ל להאי הוא דתחלת עירוב צריך דעת אבל אנן כר׳ יהודה קי״ל דאמר דמערבין שלא לדעת כתב רבי׳ כי עכשו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתו׳ השנה ואע״פ שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילה. שמתחלה מתכוונין לזכות לכל הבא ואע״פ שאין מזכין להן בפי׳ דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו אפילו העתידים לבא ומיהו אם ניתוספו׳ דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור דהיינו שתי סעודות אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הם לא היו בתחלת הערוב עד עכשיו ולדידהו תחלת עירוב הוא ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ב׳ סעודות: ובש״ס מפרש דשיעור שתי סעודות היינו פחות משיעור י״ח גרוגרות:

גמרא וצריך להגביה מן הקרקע טפח. פירשוהו הגאונים והרמב״ם ז״ל דאפי׳ בשמערב משלהם קאמר וכדתניא לקמן ומשלהם צריך להודיע. ומגביה מן הקרקע טפח וטעמ׳ דמילתא משום הכרה שתהא נכרת בין החביות שהוא לשם עירוב ולדבריהם כשהן שותפין בחבית ששנינו בפרק הדר שאין צריכין לערב כ״ש שצריך שתהא גבוה משאר החביות להיכרא. ואין זה במשמע גם אין הטעם מחוור בעצמו ולפיכך הנכון כדפרש״י ז״ל דהא דשמואל במערב משלו על אחרים כי כשהוא מזכה להם ע״י אחר צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח כדי לקנותם בהגבה כי ההגבהה קונה בכל מקום ואפילו בדברים גסים וכבדים כדאיתא בבבא בתרא דמשיכה ברשותו של מוכר וכי קתני לקמן בבריית׳ ומגביה מן הקרקע ארישא קאי כשהוא מזכה להם משלו וכן הוא בתוספתא בפי׳ אם היתה שלהם אין צריך לזכות ואם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהו׳ ואומ׳ זכותו לכם לכל מי שנוספו עליכם ע״כ ואע״פ שרש״י ז״ל כתב בפ״ק דקדושין שאין הגבהה קונה בפחות מג׳ טפחים כדכתב הוא שם דהכא בעירוב דרבנן הקלו דסגי בטפח. אבל הנכון כדברי ר״ת ז״ל שכתב דבכל מקום סגי להגבהה בטפח וכן מוכיח בפ״ק גבי ההופך את הגלל ואמר עליה בירושלמי הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה וליכא למימר דהתם ככזוכה מן ההפקר זוכה בקל וכמו שכתבו דאדרבה כל שיש דעת אחרת מקנה עדיף טפי לקנות בקל כדמוכח בבבא מציעא: הא דאמרי׳ המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא איכ׳ למידק דהא בפ׳ בתרא דיומ׳ מוכ׳ דמל׳ לוגמיו טפי מרביעי׳ ואלו כוס של קדוש שעורו ברביעית כדמוכח מד׳ כוסות של פסח ומורי ז״ל אומר בשם רבו ז״ל דמל׳ לוגמיו לאו דוקא אלא מלא לוגמא שמסלקו לצדדין ונראה כמלא לוגמיו וכל היכא שטעם א׳ מהם מלא לוגמיו שאמרנו יצאו כלם ואע״פ שלא טעמו כלום ואם באו לטעום ממנו השאר למצוה בכל שהו סגי להו: ומורי ז״ל היה מסופק אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו שטעמו בין כלם כשיעור ההוא אם יצאו אבל בתוס׳ כתבו דיצאו דכלם מצטרפין למלא לוגמיו. ומיהו בד׳ כוסות של פסח צריך שיטעום כל אחד מהם רובא דכסא דהיינו רוב רביעית.

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר. כיצד משתתפין במבוי והתחיל לבאר שאחד יכול לשתף על ידי כלם ומעתה עומד אחד ומניח את החבית שלו במקום שרוצה להניח שם עירובו ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ואחר כך הודיע שהוא צריך לזכות ואמר שמזכה על ידי בנו ובתו הגדולים. כלומר שאומר להם קבלו חבית זו לזכות בה לשם כל בני מבוי שמאחר שהם גדולים ואין רשות אב עליהם הרי היא זכייה גמורה. וכן [ע״י] עבדו ושפחתו העברים הואיל ואין גופם קנוי אין ידם כידו. וכן על ידי אשתו אעפ״י שאין קנין לאשה בלא בעלה וכל שכן על ידי אחרים אפי׳ קטנים הואיל והגיעו לקצת בחינה על הדרכים שהוזכרו בגיטין פרק התקבל [סד.] שהרי אמה העבריה על כל פנים קטנה היא. אבל לא על [ידי] בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שכל אלו ידן כידו ונמצא כמי שלא יצא השתוף מתחת ידו לזכות בו אדם אחר. וקצת רבני צרפת היה קשה להם מאי שנא בנו ובתו הקטנים שלא לזכות על ידם משפחה וקטנים דעלמא. ופרשו שלא אמרו כאן בבנים גדולים ממש וקטנים ממש אלא כל שסמוך לו על שלחן אביו נקרא קטן ואפי׳ הוא גדול וכל שאינו סמוך על שלחן אביו נקרא גדול ואפי׳ הוא קטן וכמו שאמרה ר׳ יוחנן בראשון של מציעא [יב.] בענין מה שאמרו שם מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים הרי היא שלהם. ואעפ״י ששמואל חלק שם עליו הלכה כר׳ יוחנן כמו שהתבאר שם. ואעפ״י שעבדו ושפחתו העברים סמוכים על שלחנו הם הואיל ובשכרם הם אוכלי׳ סמוכים על שלחן עצמם הם. וזה שאמרו שמזכה על ידי אשתו והרי היא אוכלת על שלחנו ומציאתה שלו אפשר שאף זו הואיל ומזונותיה עליו חוב גמור אין זו נקראת סמוכה. כך נראה לי. ומכל מקום הם מעמידים אותה בשאין סמוכה על שלחנו וכן שאינה מקבלת פרס הימנו. ומביאים ראיה ממה שהעמידוה במסכת נדרים בשיש לה בית באותו מבוי דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ואלו אוכלת על שלחנו לא היתה צריכה לזכות לעצמה שהרי אינה צריכה עירוב עמו וכשסמוכים על שלחנו מיהא אעפ״י שהם גדולים הרי הם אצלו כעבדים כנעניים שאין זוכין מיד רבם אפי׳ מאחרים וכמו שאמרו העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו ואחרים הסמוכים על שלחנו מיהא אין בהם הדין כן אלא זוכין אעפ״י שאין עומדי׳ בשכרם שלא נאמר אלא בבניו או בעבדיו שרשותו שולטת עליהם וכל שכן באורחים שלו שאין זה נקרא סמוכים. ואף קטנים שאמרו שכשאינם סמוכים גדול הוא לענין זה דוקא בקטן אבל קטנה אפי׳ אינה סמוכה ידה כידו הואיל ואי בעי מסר לה (למנע״ל ומורק) [למנוול ומוכה] שחין. ומכל מקום קטנים דעלמא מזכה על ידם שהרי אמה העבריה קטנה היא. ואעפ״י שאין קטן מגיע לכלל זכייה בעירוב הקלו הואיל ומדרבנן הוא. זו היא שיטת חכמי התוספות. ויש חולקין עליהם לומר שכל שחלקו רשות לעצמן אעפ״י שסמוכים על שלחן האב דינם כשאר בני אדם. ועיקר הדברים שכל שהוא גדול מזכה על ידו וגדול גדול ממש קטן קטן ממש שלא נאמר כן אלא לענין מציאה ומשום איבה וקטנים שלו אינו אלא מפני שידן כידו והרי הוא כאלו לא יצא העירוב מתחת ידו. ואף באשתו מה שאמרו במסכת נדרים [פח.] בשיש לה (חצר) [בית] באותו מבוי לא נאמר אלא לר׳ מאיר אבל לדעת רבנן שהלכה כדבריהם אפי׳ אין לה בית וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חבית של שתופי מבואות צריך להגביהה מן הקרקע טפח ר״ל כשמזכה אותה לבני המבוי שכל שהיא ברשותו לא זכו בה בדבורו ובהגבהה זו הנעשית בשבילם זכו ואעפ״י שבהגבהה דעלמא לענין קנין צריך שיגביהנה שלשה טפחים בעירוב הקלו. ויש אומרים שאף לקנין דיה בטפח כמו שיתבאר במקומו. הא במערב משלהם שאינם צריכים לזכיה אין צורך בהגבהה כלל. ומכל מקום מקצת גאונים פרשו ענין הגבהה זו אף במערבים משלהם ר״ל שצריך שתהא החבית מונחת במקום גבוה כדי שתהא נכרת בין החביות עד שאם תתמעט מכשיעור או נשברה הרגישו בה ויוסיפו או יחזרו ויערבו. ועיקר הדברים כדעת ראשון שהרי בפרק הדר אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב. והרי ודאי אין החבית המשותפת גבוהה על האחרות. ושמא תאמר שזו לא נאמרה אלא לכתחלה הרי בתוספתא פרשוה בפי׳ כדעת ראשון והוא ששנו שם שתוף מבוי כיצד מניח אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים בין משלו בין משל חברו ואומר הרי זו לכל בני מבוי אם היתה שלהם אין צריך לזכות אם היתה שלו מגביהה מן הארץ כל שהו ואומר זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם. אלמא בשלהם מיהא אין צריך לא לזכות ולא להגביה. ומשהו האמור כאן פירושו טפח והוא שאמר גם כן כיצד משתתפין וכו׳ מביאין חבית של יין וכו׳ משלו צריך (שזכות) [לזכות] משלהם צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע משהו. ופרשו בו בגמרא טפח. ולפי שיטתנו זה שאמרו מגביהו וכו׳ אינו מוסב על סוף השמועה ר״ל משלהם אלא על ראשה ר״ל משלו וכמו שביארנו. וזכוי זה אף בעירובי חצרות כן שאין בין עירובי חצרות לשתופי מבואות אלא שעירובי חצרות בפת דוקא ושתופי מבואות אף בשאר מינין הא לענין זכוי זה וזה שוים:

פעמים שאינו צריך לזכות בפירוש אלא סתמו בפירושו והוא שאמרו בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף. ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר. ופי׳ הענין כגון שזמנו אחד לאכול אצלו משלו וסתם הדברים כל שזמנם ויכולין לאכל לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות כך פרשוה גדולי הדור ממה שהקשו בפרק הדר אלא מעתה הקנה להם פת בסלו הכי נמי דלא הוי שתוף והא אמר רב יהודה בני חבורה וכו׳. אלמא הא דבני חבורה במקנה להם ביתו היא כלומר שזמנן לאכול משלו ואעפ״י שלא הקנה להם בפי׳ סתם הדברים כל שזמנם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו:

המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא ומלא לוגמיו לאו דוקא שהרי באחרון של יומא מוכיח שמלא לוגמיו הוא יותר מרביעית והרי כוס הקדוש כלו דיו ברביעית אלא מלא לוגמיו הוא אומר וזה שאמרו מלא לוגמיו כבר פרשו שם כמלא לוגמיו ר״ל כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו ולא המקדש דוקא אלא אף אחד מן המסובין ואפי׳ תנוק וכמו שאמרו לותביה לינוקא וכו׳. ומכל מקום יש מי שאומר שלא יצאו בטעימת התינוק אלא מידי ברכה לבטלה אבל מידי קדוש לא יצאו. ואין נראה כן שהרי בפרק ערבי פסחי׳ [ק:] אמרו בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמ׳ רב ידי קדוש יצאו. ר״ל אעפ״י שלא שתו:

עושין מדורה לחיה בשבת ואפי׳ בימות החמה מפני שהקרירות סכנה לה. וכן הדין לחולה שיש בו סכנה. וכן בהקיז דם ונצטנן וכיוצא באלו וכבר ביארנוה במסכת שבת:

אילן של ע״ז אעפ״י שאין אנו יודעים בו שנעבד כל שנודע לנו שמצניעין פירותיו לשכר לשתייה ביום אידם מחזיקין אותו באשרה וכל שכן כשכמרים משמרין אותה ואין טועמין מפירותיה וכבר ביארנוה במסכת ע״ז:

פיסקא ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים. וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו בפ' בתרא דנדדרים מוקי לה רב אשי בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרים אבל אם אין לה שם חצר מייתינן התם מתניתא דתני אלו שזכין להן בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו הכנעני ואשתו ועיין בפ' יו"ט במהדור בתרא:

פיסקא אמר ר' יהודא כו'. אבל אם יש לו אומנ ות באל היא ה"ז כשר פי' דקסבר ר' יהודא אין זו אסמכתא דלא קנאי שאיזהו תקרא אסמכת' כגון אם לא אפרעך מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלך ההיא ודאי הויא אסמכתא שהוא סומך בלבו שיפרענו ולא יחליט לו שדהו אבל הקובאי כולם הוא יכול לסמוך בלבו שינצח ספק הוא אם ינצח אם יפסיד וכיון שמשים מעותיו בספק אם מפסיד קנאם הלה קנין גמור דמספיק' אדם מקנה מעותיו אבל ר' טרפון פליג ואמר דמספיק' לא גמר ומקני והלכך גזל הן ביד חבירו:

תוס' בד"ה ש"מ דיורין כו' יש דיורין כו' כגון ישראל כו' עכ"ל ולא דמיא לההיא דפ"ק בשיירא שחנתה בבקעה ומת א' מהם דאיכא פלוגתא משום דבהך דישראל וגר לא מקרי דיורין באין בשבת דכיון דה"ל להחזיק מבע"י ה"ל כאילו החזיק מבע"י והך דהכא נמי אין נראה לתוס' לדמות להך דשיירא כו' וכפרש"י משום דלא איירי התם בנפילת מחיצה כי הכא ודו"ק:

בד"ה ואיבעית כו' וקצת תימה באנשי חצר ששכח כו' היאך יכנס ויצא כו' עכ"ל לכאורה במלתא דהכא גופיה דנפרצה המחיצה בין ב' החצרות ואסרי אהדדי תקשי להו היאך יכנס ויצא כו' ונראה לומר בהך דהכא בבית שבין ב' חצרות אף אחר שנתמעט התבן מי' טפחים דין פתח שבין ב' חצרות יש להן דלא אסרי אהדדי דכ"א מהחצרות יש לו פתח לבית שביניהם ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים ולא קאמר דשניהם אסורין אלא להשתמש בבית זה שביניהם כיון שנתמעט התבן שהיה ביניהן והשתא אינן צריכין לנעילת דלת ויוכלו ליכנס וליצא כ"א מביתו שדר בו לחצר ולא קאמר דכ"א נועל ביתו אלא על בית שביניהם דשם אסרי אהדדי וכיון דדש ביה אתו לטלטולי אבל אהך דאנשי חצר ששכח א' מהן כו' דאסרי אהדדי בחצרן תקשי להו שפיר לפרש"י דבעי גם התם נעילת דלת והיאך יכנס ויצא כו' ודו"ק:

בא"ד וגם רבא שצוה לפנות כליו משמע דוקא לפי שביטל הוצרך כו' אבל אם לא היה מבטל כו' עכ"ל משמע להו לפרש"י דלכאורה דלכך ינעול משום דשמא אתי לטלטולי דאין לחלק בין ביטל דהמבטל צריך לנעול ללא ביטל דכולהו צריכין לנעול שלא יטלטלו ואהא קשיא להו מרבא שצוה כו' ותירצו מיהו מצינן למימר כו' אבל ק"ק דלא הוו צריכי לדקדק כן מרבא אלא מפרש"י גופיה שפי' וה"ה דס"ל כו' בכל מבטל רשות בעינן לנעול דמשמע אם לא היה מבטל לא היו צריכין לנעול ודו"ק:

בד"ה ומזכה להם כו' וא"ת אמה העבריה היכי זוכה והלא היא סמוכה על כו' עכ"ל ומעבד עברי לא תקשי להו היכי הוא זוכה והלא הוא סמוך על שלחן רבו דכיון דיש לו יד מדאורייתא פסיקא להו דלא מהני טעמא דסמוך על שולחנו אלא בבנו ודו"ק:

תוס' בד"ה ש"מ כו' שבין ב' חצירות איירי דפליגי ביה רב ושמואל ומיבעיא ליה כו' כצ"ל:

בד"ה ואבע"א כו' לבי נשי ופי' שם בקונטרס דפינה כדי שלא יבא להוציא משם לחצר משמע קצת כו' כצ"ל:

בא"ד לפנות כליו. נ"ב פי' ולא צוה לנעול וכן במרדכי:

בא"ד ומיהו מצי למימר כמו שפירש בקונטרס וליכא למיחש דלמא אתו לטלטולי אלא כשרואה כו' כצ"ל:

בד"ה ומזכה להם כו' גדול ממש כו' וה"ה כו' ואין לתמוה לר' יוחנן היאך יש יד לקטן לזכות דהא ממה נפשך אמה העברייה נמי קטנה היא כו' כצ"ל. ונ"ב ואין לתמוה לר' יוחנן פירוש שמפרש נמי גדולים הנזכר במשנה אפי' קטנים רק שאינם סמוכים על שלחן אביהם:

בא"ד אין קטן זוכה לאחרים הא אמרינן בפרק התקבל שאני שיתופי מבואות דרבנן וא"ת אמה כו' כצ"ל:

בד"ה ועל ידי אשתו כו' סתמא דמילתא נקיט להו כו' כצ"ל:

בסוף ד"ה אם טעם כו' הא אין בו כ"כ. נ"ב פירוש אלא עיקר כמו שפירש ר"ת:

במשנה וע"י אשתו. מש"כ בתוי"ט ועוד תימה כו' אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן. לדעתי כיון דהבעל עצמו מזכה על ידה לכל בני המבוי הוה כמו (או עדיף טפי) שאומר ע"מ כו'. וכ"מ מלשון המ"א שס"ו ס"ק י"ז:

תוס' ד"ה ומזכה. קי"ל כריו"ח לגבי שמואל. הוא לעיל מ"ז ב':

מתני', ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים [כשמשתתפין במבוי מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני המבוי ומזכה וכו'].
לעיל בגמרא (דף עג ע"ב) מוקי לה בדאפקיה ועייליה שהוציא תחילה החבית לכל חצר וחצר, ואח"כ הכניסו למבוי, דכל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף] ובתוס' שם גבי בני חבורה שקידש עליהם היום, שסומכין על פת שעל השולחן משום עירוב כתבו דמש"ה לא מוקי לה נמי בדאפקיה ועייליה דהוצאה והכנסה זו לא מהני מידי, כיון שלא היה קנוי פת לכל בני חבורה באותה שעה.
וקשה לי דלפ"ז מה דמוקי למתני' דהכא באפקיה ועייליה, ע"כ דאחר הזיכוי עייליה ואפקיה, א"כ למה צורך כלל זכות ע"י בנו, כיון דצריך עדיין לעייליה לכל חצר יקנה חצר של כל אחד ואחד את חלקו בזה:

תבן שבעה ומשהו. ולקמן פריך הא נתמעט מעשרה קתני: שניהן אסורין. לעיל קאי דקתני נתמעט התבן מעשרה אסרי אהדדי: שמע מינה דיורין הבאין בשבת. כי הכא דאמש לא היו דיורין אלו שולטין מן התבן והלאה ועכשיו הן שולטין בכל הבית: אסורין. ולא אמר שבת הואיל והותרה הותרה ופלוגתא היא בפ''ק (דף יז.) גבי שיירא שחנתה בבקעה: או נועל את ביתו. דגלי דעתיה דאסתלק מהכא והיינו ביטוליה: ואיבעית אימא לעולם תרתי. ולענין היתר חבירו בחדא סגי ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול: לא צריכא אלא דהדר. האי מקבל רשותו ובטיל ליה רשותיה להאי מבטל לאחר שעשה צרכיו: פשיטא. מאי אולמיה דתחומין מחצירות הא והא דרבנן היא: דרע''ק. במסכת סוטה בפרק כשם (דף כז.): מהו דתימא ניגזור דלמא אתי לאיחלופי. וליקח מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאורייתא: מתני' מניח את החבית. משלו אם ירצה: ומזכה להן על ידי בנו ובתו. ואומר להן קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי: שידן כידו. ולא זכייה היא: גמ' צריך להגביה מן הקרקע. כשהוא מזכה אותה להן דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה והכי תני לה בתוספתא (פ''ו) אם משלהן. אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם: סבי דפומבדיתא. רב יהודה וישיבתו בשילהי פ''ק דסנהדרין: מדורה. היסק גדול: איזו היא אשירה סתם. אף על גב דלא חזינן ליה דפלחוה מחזקינן לה בהכי:

דכל פחות מג' כלבוד דמי. ולאביי אע''ג דבעלמא מהני לבוד בכי האי גוונא כדאשכחן לעיל (דף טז:) גבי חבלים הכא לא חשיב ליה דהא מחיצות שאין מגיעות נמי לא מחשבי להו הכא: שמע מינה דיורין הבאין בשבת אסורין. יש דיורין הבאין בשבת שאסורין כגון ישראל וגר ששרויין בדירה אחת ומת גר מבעוד יום כדאמר בפרק הדר (לעיל דף ע:) והכא בדיורין הבאין בשבת על ידי נפילת מחיצה שבין שתי חצירות איירי [דפליני ביה רב ושמואל] ומיבעיא ליה לרב אושעיא בפרק כל גגות (לקמן דף צג:): ואיבעית אימא לעולם תרתי. פי' בקונטרס ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלין רשות דצריך לנעול וקצת תימה באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב היאך יכנס ויצא אם לא דרך חצר אם צריך לנעילת דלת ושמא י''ל דבעי נעילת דלת ובשעה שיצטרך להיכנס ולצאת יפתח וינעול אחר כך וקצת נראה דדווקא הכא צריך נעילת דלת שעד עתה הורגלו לטלטל בלא שום עירוב שהיה תבן מפסיק ואיכא למיחש כדאמר כיון דדש ביה אתי לטלטולי אבל באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ולא הורגל לטלטל באותה חצר אלא על ידי עירוב או ביטול רשות הלכך לא בעי נעילת דלת ונראה דהכא נמי לא בעו לנעילת דלת אלא שבת ראשונה שאחר המיעוט כיון שבשבת שעברה היו מטלטלין שם בלא עירוב ובלא ביטול רשות אבל לשבת אחרת לא יצטרכו עוד לנעול דאין סברא שעד לעולם יהא צריך נעילה ולא נשוה אותו לשאר ביטול בשביל שהיתה שם מחיצה מפסקת פעם אחת ולעיל בפרק הדר (דף סח.) דאמר להו רבא פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי [ופי' שם הקונטרס דפינה כליו שלא יבוא להוציא משם לחצר] משמע קצת דחיישינן שמא יטלטל ומיהו אדרבה משמע דלא הוו בעו נעילת דלת וגם רבא שצוה לפנות כליו משמע דוקא לפי שביטל הוצרך לפנות שלא יוציא בשוגג ויאסור אבל את לא היה מבטל לא הוה צריך לא הוא ולא שאר בני החצר לפנות כלים ולא לנעול ומיהו מצי למימר כמו שפי' בקונטרס דליכא למיחש דלמא אתי לטלטולי אלא כשרואה אחרים מטלטלין ויותר נראה הטעם דלמא יוציא ויחזיק ונראה דאם הלכה כר' יהודה דאמר בשוגג אינו אוסר אין נראה שיהא טעם שלא יוציא במזיד ויאסור דאין לחוש שיוציא במזיד באיסור: והא קמ''ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין. ומהך ברייתא לא תיקשי לרב דאמר פ' הדר (לעיל דף סח:) חוזרין ומבטלין דהוא מוקי מילתיה כתנאי כדקאמר רב ששת התם: ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים כו'. אומר ר''ת דלר' יוחנן דאמר בפ''ק דב''מ (ד' יב:) בבי מציאה לא גדול גדול ממש והוא הדין הכא וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע''י בנו הגדול הסמוך לשלחנו דידו כיד אביו הוא ואע''ג דשמואל פליג עליה התם ואומר גדול גדול ממש קיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לתמוה לרבי יוחנן היאך יש יד לקטן לזכות דהא מה נפשך אמה העבריה [נמי] קטנה היא דאי אמיא שערות מאי בעיא גביה וקתני דמזכה על ידה ואע''ג דבעלמא אין קטן זוכה לאחרים שאני שיתופי מבואות דרבנן והכי איתא בהדיא בפרק התקבל (גיטין דף סד:) ואם תאמר אמה העבריה היכי זוכה והלא היא סמוכה על שלחן רבה ואר''ת דבשכרה קא אכלה ולר''י נראה דלא מהני טעמא דסמוך על שלחן אלא בבנו שרגיל לפרנסו ואם לא יהיה מציאתו לאביו יש לחוש שלא יתן לו מזונות אבל שאר בני אדם הסמוכים על שלחנו של בעל הבית אין מציאתן שלו ומיהו בתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה משום איבה ודילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפ' נערה בכתובות (דף מז.) דטעמא דאיבה שייך אפילו באינה סמוכה ואפילו בנערה: ועל ידי אשתו. בסוף נדרים (דף פח:) מוקי להשיש לה בית באותו מבוי דמגו דזכייה לנפשה זכייה נמי לאחריני אבל אין לה בית לא דיד אשה כיד בעלה ואם תאמר אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה כדאמר פרק כדר (לעיל עג.) דרבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ואע''ג דהתם בעירוב בא אצלו הכא נמי כיין שהוא מזכה להם מסתמא מניח העירוב בביתו ואי אינה מקבלת פרס אפילו אין לה בית נמי תזכה להם דאין ידה כיד בעלה וי''ל דהכא כשנותן לה הבעל מעות למזונות וכי האי גוונא לא חשיבא מקבלת פרס אלא אם כן הביאה המאכל והמשתה מתוך ביתו ואוכלת אי נמי הכא במספקת במעשה ידיה ולענין מציאה ולכל דנר הוי ידה כיד בעלה דכסמוכה על שלחנו דמיא ולענין מקבלת פרס לא דמיא ואם תאמר א''כ בנו ובתו הקטנים יזכו לאחרים בעירובם כי האי גוונא על ידי מיגו כשיש להם בית באותה חצר וכן עבדו ושפחתו הכנענים דהא ודאי יש להם זכייה לענין עירוב כיין שאוסרין כשיש להם חצר או בית כדאמר לעיל דאוסר בעבדים ומתיר בנשים ולענין עירובי תחומין דאמרינן בריש כיצד משתתפין (לקמן דף פב:) שהרב מערב על ידם אעו אם ליתיה לרבם נאמר שלא יוכלו לערב סתמא דמלתא תקינו להו רבנן זיכוי לענין עירוב ונראה לר''י דלפי המסקנא דנדרים אתי כר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים לעיל בפרק כדר [עג.] ותרוייהו מקבלי פרס ואשתו צריכה לערב אבל עבד אין צריך לערב: צריך להגביה מן הקרקע טפח. מכאן אין להוכיח דהגבהה סגי בטפח דשאני שיתופי מבואות דרבנן תדע דהא לא קאתי הכא לאשמעינן דין הגבהה בכל מקום: אם טעם מלא לוגמיו. פירש ר''ת דהא מלא לוגמיו לאו דווקא מלא לוגמיו אלא ר''ל כדמפרש בפ' בתרא דיומא (דף פ.) כל שאילו מסלקו לצד אחד ונראה כמלא לוגמא ובפ' בתרא דיומא (שם) מזכח דמלא לוגמיו נפיש מרביעית ובערבי פסחים (דף קח:) אמר דבארבע כוסות יש שיעור רביעית וכוס של קידוש אחד מהן ואיך יטעום מלא לוגמא הא אין בו כל כן.: