עירובין פ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

אמר רב: כל שאנו רואין שמשרתי עבודה זרה שומרין אותה, ואין טועמין מפירותיה, דודאי אי לאו דעבדו לה, לא היו נמנעים מלטעום מפירותיה.

ושמואל אמר: כגון אותם ששומרים את פירותיה, דאמרי: הני תמרי - לשיכרא לעשיית דבי נצרפי, דשתו ליה ביום חגם [תמרים אלו אנו שומרים כדי לעשות מהם שכר, כדי לשתותו ביום החג של עבודה זרה ששמה "בי נצרפי"], שידוע שהיא אשירה [נתבאר על פי שולחן ערוך. וכל שכן הא דרב. ש"ך].

ואמרו לי [אמימר מסיים דבריו] סבי דפומבדיתא: הלכתא כוותיה דשמואל.

והשתא הדרינן להא דאמרן שצריך הזוכה להגביה טפח מן הקרקע, ומקשינן עלה:

מיתיבי: כיצד משתתפין במבוי? מביאים חבית של יין או של שמן, ושל תמרים, ושל גרוגרות, ושל שאר מיני פירות.

אם משלו - של אחד מבני המבוי - היא החבית, צריך לזכות אותה לכל בני המבוי.

ואם לוקח משלהן אין צריך לזכות את של זה לזה.

אבל צריך להודיע למי שלוקח ממנו, שכולם יכולים לאכול את מה שבשיתוף, וצריך לידע אם המשתתפים בעירוב חפצין בכך.

כי שמא מקפידין הן על עירובן שלא יאכלוהו בני המבוי, והמקפיד על עירובו אינו עירוב. ^[28]

וכשמזכה משלו לבני המבוי על ידי אחר, מגביה הזוכה מן הקרקע, משהו.

הרי חזינן דלא בעינן הגבהה טפח?!

ומשנינן: מאי "משהו" נמי דקאמר בברייתא - טפח.

איתמר:

שיתופי מבואות שנותן אחד מבני המבוי משלו: רב אמר: אין צריך לזכות לבני המבוי [ודלא כדאיתא במתניתין].

"דכיון דקאסרי עליה - שאר בני המבוי

- גמר ומקני, ואין צריך זכיה". ^[29]

ושמואל אמר: צריך לזכות להם.

עירובי תחומין שמערב אחד בשביל חבירו.

רב אמר: צריך לזכות לו, דהא הכא אין אוסר חבירו עליו, ואין לו במה להקנות.

ושמואל אמר: אין צריך לזכות לו. [ראה בתוספות ובריטב"א, כמה סברות בטעמיה דשמואל].

ותמהינן: בשלמא לשמואל ניחא טעמיה, כיון שחלוקות המשניות בלשונם.

דהכא גבי שתופי מבואות תנן במשנתנו: ומזכה להן.

ואילו הכא, גבי ערובי תחומין, לא תנן שצריך לזכות לו. אלא תנן לקמן: מניח את החבית, ואומר: הרי זו לכל בני עירי.

ומשמע דבדוקא הוא, ובערובי תחומין אין צריך לזכות [ריטב"א].

אלא לרב, מאי טעמא סבר בעירובי תחומין דצריך לזכות?

והא במתניתין לא נזכר שצריך לזכות [על פי הריטב"א לדעת רש"י]?!

ומשנינן: תנאי היא דפליגי בעירובי תחומין אם צריך לזכות, ואיכא תנא דפליג אמתניתין וסבר דצריך לזכות, ופסק רב כהך תנא.

דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בכלתו של רבי אושעיא, שהלכה בערב שבת לבית המרחץ שהיה מחוץ לתחום עירה, וחשכה לה, שלא היה הזמן מספיק שתחזור לתוך תחום עירה קודם שתחשך.

ועירבה לה חמותה עירוב תחומין עבורה, כדי שתוכל להגיע לביתה.

ובא מעשה לפני רבי חייא, ואסר לה לסמוך על העירוב. ובסמוך מפרש אמאי אסר.

אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי חייא, שהיה מבבל:

בבלאי! כל כך אתה מחמיר בעירובין [בתמיהה]?! והרי כך אמר אבא [רבי יוסי]: כל שיש לך להקל בעירובין - הקל!

ואבעיא להו [דברי התרצן - אליבא דרב - הן] איך היה המעשה:

האם משל חמותה עירבה לה החמות, וטעמא דרבי חייא דאסר, משום דלא זיכתה לה את העירוב.

או דילמא, משלה [משל הכלה] עירבה לה החמות. וטעמא דאסר, משום דעירבה שלא מדעתה של הכלה.

ואמר להן [דברי התרצן הן] ההוא מרבנן [אחד מן החכמים], ורבי יעקב שמיה:

לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן [אני שמעתי מרבי יוחנן לפרש]: משל חמותה עירבה, ומשום דלא זיכתה לה הוא דאסר! ^[30]

אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב, ברה דבת יעקב [בנה של בת יעקב. ואביו שלא היה הגון, לא נזכר שמו]:

כי מטית להתם, כשתלך לבבל - אקיף וזיל לסולמא דצור [מבקש אני ממך: שתרבה את הדרך לבבל דרך מסילת צור]. ושם בעיא מיניה [ותשאל ממנו] מרב יעקב בר אידי, הך בעיא דאמרן, כיצד הוה מעשה.

הקיף רבי יעקב דרך סולמא דצור, ובעא מיניה מרב יעקב בר אידי:

האם משל חמותה עירבה, ולא הועיל העירוב משום דלא זיכתה לה.

או דלמא, משלה עירבה, ולא הועיל משום דשלא מדעתה עירבה.

אמר ליה רב יעקב בר אידי לרבי יעקב: משל חמותה עירבה לה, ולא הועיל משום דלא זיכתה לה.

אמר רב נחמן: נקטינן [מסורת מאבותינו, מנהג מרבותינו, רש"י לעיל דף ה א]: אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות - צריך לזכות. ^[31]

בעי רב נחמן: עירובי תבשילין - שעושין כדי להתיר לבשל מיום טוב לשבת הסמוכה לו - האם צריך לזכות אותו למי שבא להתיר לו, או אין צריך לזכות?

אמר תמה רב יוסף: ומאי תיבעי ליה לרב נחמן סתם, שהוא רב נחמן בר יצחק [רש"י גיטין דף לא ב]?

וכי לא שמיע ליה, הא דאמר רב נחמן בר רב אדא אמר שמואל: עירובי תבשילין צריך לזכות!

אמר ליה אביי לרב יוסף: פשיטא דלא שמיע ליה לרב נחמן הך מימרא דשמואל, דאי שמיע ליה, מאי תיבעי ליה.

אמר ליה רב יוסף לאביי: מהא לא תוכיח שלא שמעה!

כי אטו לענין עירובי תחומין, מי לא אמר שמואל: אין צריך לזכות.

ואמר איהו [רב נחמן, וכדאמרן] צריך לזכות, ודלא כשמואל?!

הכא נמי, דילמא, אף דשמע שאמר שמואל צריך לזכות, מכל מקום קא מיבעיא ליה!

ודחינן לדברי רב יוסף: הכי השתא!

בשלמא התם - גבי עירובי תחומין, שאמר רב נחמן צריך לזכות - הא פליגי בהך מילתא רב ושמואל. וקא משמע לן רב נחמן דעבדינן כחומרין דמר [רב] ובעירובי תחומין צריך לזכות. וכי חומרין דמר [שמואל] ובשיתופי מבואות נמי צריך לזכות.

אבל הכא - בעירובי תבשילין - אי איתא דשמיע ליה לרב נחמן דאמר שמואל צריך לזכות, ודאי לא הוה קמיבעיא ליה, כי מי איכא מאן דפליג עליה דשמואל?!

ועל כרחך לא שמיע ליה.

הסוגיא הבאה מתבארת על פי החזון איש בסימן צט סעיף קטן ה ו

ההוא טורזינא [ממונה על כלי הזין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים], דהוה בשיבבותיה [בשכנותו] דרב יהודה בר אושעיא, ונכרי היה.

וקיימא לן, שהנכרי אוסר על בני החצר ובני המבוי, עד שישכיר להן רשותו [כמו שנתבאר ריש פרק הדר].

אמרי ליה שכניו הדרים אתו באותו חצר או מבוי: אוגר לן רשותך [השכר לנו רשותך שבחצר או במבוי]!

לא אוגר להו.

אתו השכנים לקמיה דרב יהודה.

אמר להו רב יהודה בר אושעיא: הכי אמר שמואל: אשתו של אדם מערבת משל בעלה שלא מדעתו. ^[32]

מיתיבי אהא דשמואל: נשים שעירבו ונשתתפו משל בעליהן שלא מדעת בעליהן - אין עירובן עירוב, ואין שיתופן שיתוף!

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאמר שמואל שמערבת שלא מדעתו, מיירי באופן דאסר עליהם אם לא יערב וישתתף.

והא דתנן שאין מערבת שלא מדעתו, מיירי באופן דלא אסר עליהם אף אם לא יערב וישתתף.

וכגון: שהיו ביתו או חצירו פתוחים לשתי רשויות, ורגיל לצאת ולבא דרך אחת מהן, שאינו אוסר על הדיורין שברשות שניה להוציא מרשותם לרשות המשותפת.

ולפיכך: אם באה אשתו לערב עם הרשות השניה, כדי להתיר להוציא מרשותו לרשות שמערבת עמם, אינה יכולה. ^[33]

הכי נמי מסתברא דמודה שמואל היכא דלא אסר עליהם:

דאם כן - שאין מודה שמואל - קשיא דשמואל דשרי הכא לאשתו לערב שלא מדעתו, אדשמואל אחרינא.

דאמר שמואל: אחד מבני מבוי, שרגיל בכל שבת להשתתף עם בני מבוי מתוך שאוסר עליהם, ובשבת זו לא נשתתף מפני שמתכוין לאסור עליהן - בני המבוי נכנסין לתוך ביתו מדעת אשתו [כך קים לה לגמרא, ריטב"א], ונוטלין שיתופן ממנו בעל כרחו.

ודייקינן: אם היה "רגיל" להשתתף, והיינו מחמת שאוסר עליהם, אין.

אבל שאין רגיל להשתתף עמהם, משום שיש לו פתח אחר למבוי אחר, שדרכו נכנס ויוצא ואינו אוסר עליהם, לא. ואף דאשתו היא שבאה להשתתף!

ותיקשי דשמואל אדשמואל.

ושמע מינה כדאמרן, שלא אמר שמואל אשתו מערבת שלא מדעתו, אלא כשאוסר עליהם. ^[34]

לימא מסייע ליה לשמואל: כופין אותו לעשות [להשתתף בהוצאות] לחי וקורה למבוי להתירו בטלטול.

וממילא, הוא הדין דכופין להשתתף בשיתופי מבואות כדי שלא יאסור עליהם. וכיון שכן מערבת אשתו שלא מדעתו, שהרי מדין כפיה הוא [נתבאר על פי החזון איש].

הערות

^[28] רש"י. והוסיף בגאון יעקב: שאפילו למאן דפליג, צריך להודיעם, דאולי אינם רוצים ליתן כלל.

^[29] רש"י. וכי תימא במאי אקני ליה? יש לומר: בהנאה דמקבל [המזכה, שאין אוסרים עליו] דחשיב ככסף, אקני להו [לבני המבוי] מקום בחצירו [שיזכו בחבית מדין חצר] ריטב"א.

^[30] הרי חזינן דפליגי רבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי משם אביו [ריטב"א], אם צריך לזכות עירובי תחומין. [כן היא שיטת רש"י בביאור הסוגיא. והוסיף רש"י: דהא לא קשיא לן על רב, דקסבר: דבעירובי חצירות אין צריך לזכות, דלא כמתניתין. משום דרב תנא הוא, ופליג. וראה בתוספות וריטב"א שתמהו על רש"י.

^[31] והוא הדין עירובי חצירות, תוספות ורבינו יהונתן.

^[32] והוא הדין שמשכרת רשותו [ריטב"א].

^[33] וביאר הגדר בחזון איש: באמת כיון דאסר עליהם ראוי לכופו, אלא שאין תועלת בכפיה, שאם נוטלין פתו בעל כרחו אינו עירוב. אבל כיון דאשתו ניחא לה, והיא אוכלת בבית בעלה, ואחד מבני הבית שעירב הרי הותר כל הבית, שכן הוא עיקר תקנת חכמים דסגי באחד מהן, מהני כפיה, שיהיה לה רשות לערב משל בעלה, והוי עירוב דידה.

^[34] נתבאר על פי תוספות, כפי שפירשה הגאון יעקב בחד פירושא, והחזון איש. ונקטו שם, שכן הוא דעת רש"י. וראה עוד שיטות ברא"ש, ריטב"א ומרדכי. ומה שכתב המהרש"א בתוספות.

ואין טועמין מפירותיה, הרי זו הוכחה שהיא מקודשת לפולחן.

ושמואל אמר: כגון דאמרי "הני תמרי לשיכרא דבי ניצרפי דשתו ליה [אלה התמרים לשיכר של בית עבודה זרה ששותים אותו] ביום חגם", ודבר זה דיו לדון את האילן כדין אשירה. אמר אמימר: ואמרו לי סבי [זקני] פומבדיתא לענין זה: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של שמואל.

על דברי רב יהודה בענין הגבהת חבית (ר"ח). מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: כיצד משתתפין במבוי — מביאים חבית של יין וכן של שמן וכן של תמרים וכן של גרוגרות וכן של שאר מיני פירות לצורך השיתוף.

ואם נתן את החבית משלו — צריך לזכות לכולם על ידי אחר. ואם משלהן — צריך על כל פנים להודיע להם שהוא עושה את השיתוף. ומגביה מן הקרקע משהו כדי לזכות לאחרים. הרי שאין צורך להגביה טפח! ומתרצים: מאי [מהו] "משהו" נמי דקאמר [זה שאמר גם כן משמעו] טפח ולא פחות.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בנושא שיתופי מבואות, רב אמר: אין צריך לזכות לכולם על ידי אחר, וכל אחד מבני המבוי נעשה שותף מעצמו. ושמואל אמר: צריך לזכות במעשה של הקנאה. וכן נחלקו בעירובי תחומין, רב אמר: צריך לזכות, ושמואל אמר: אין צריך לזכות.

ומקשים: בשלמא [נניח] לשיטת שמואל אפשר להבין את דבריו כי הכא [כאן] בדין שיתופי מבואות תנן [שנינו במשנה] שצריך לזכות, והכא [וכאן] בדיני עירובי תחומין לא תנן [שנינו]. אלא לרב מאי טעמא [מה הטעם] לחלק כך בין הדברים?

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה, וכן מסופר שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה מבעוד יום לבית המרחץ שהיה מחוץ לתחום, וחשכה לה שהגיעה השבת לפני שיכלה לחזור. ועירבה לה חמותה עירובי תחומין עבורה, שתוכל לחזור לביתה.

ובא מעשה לפני ר' חייא לשאול אם אפשר לסמוך על עירוב זה — ואסר. אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי: בבלאי [בבלי], כל כך אתה מחמיר בעירובין?! כך אמר אבא: כל שיש לך להקל בעירובין — הקל.

ואבעיא להו [ונשאלה להם ללומדים שאלה זו] האם משל חמותה עירבה לה, וטעמו של ר' חייא שאסר היה משום שלא זיכתה לה. וכיון שלא היה זיכוי אלא עירוב בלבד — אין העירוב קונה בלא זיכוי. או דלמא [שמא] משלה, משל הכלה, עירבה לה, ולא הועיל העירוב משום שנעשה שלא מדעתה?

אמר להן ההוא מרבנן [אחד מהחכמים], ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מיפרשא לה מיניה [לי עצמי נתפרש לו הדבר ממנו] מר' יוחנן שמשל חמותה עירבה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בריה [בנה] של בת יעקב: כי מטית התם [כשתבוא לשם לארץ ישראל] אקיף [הקף] את הדרך, שלא תלך בדרך הקצרה ביותר וזיל לסולמא [ולך לסולם] צור, ובעית מיניה [ושאל ממנו] מרב יעקב בר אידי ענין זה.

ואכן, כך עשה ובעא מיניה [שאל ממנו]: האם באותו מעשה משל חמותה עירבה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא, או דלמא [שמא] משלה עירבה, ומשום שנעשה שלא מדעתה.

אמר ליה [לו]: משל חמותה עירבה לה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא. ורב סבור כדעת רבו ודודו ר' חייא, ואף הוא סבר שבעירוב תחומין יש לזכות.

אמר רב נחמן נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה פסוקה זו: אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות אחד שיתופי מבואות — צריך לזכות. ולאחר שאמר דבר ברור זה בעי [שאל] רב נחמן דבר שלא היה ברור לו כל צורכו: האם עירובי תבשילין שעושים כדי להתיר לבשל ביום טוב לצורך שבת שלאחריו צריך לזכות לכל אלו שיאכלו מתבשיל זה, או אין צריך לזכות?

אמר רב יוסף: ומאי תיבעי ליה [ומה תישאל לו] בענין זה, וכי לא שמיע ליה הא [שמע דבר זה] שאמר ר' נחמן בר רב אדא אמר שמואל: עירובי תבשילין צריך לזכות. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: פשיטא [פשוט הדבר] שלא שמיע ליה [שמע אותה הלכה]. דאי שמיע ליה, מאי תיבעי ליה [שאם שמע אותה, מה נסתפק לו] מה היא ההלכה?

אמר ליה [לו]: אטו [וכי] בעירובי תחומין מי [האם] לא אמר שמואל אין צריך לזכות, ואמר איהו [הוא] בכל זאת שצריך לזכות, ושמא אף כאן אין רב נחמן מקבל את פסקו של שמואל.

אמר לו אביי: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! בשלמא התם [נניח שם] בשיתוף מבואות ועירובי תחומין פליגי [נחלקו] רב ושמואל, וקא משמע לן כחומרין דמר, וכי חומרין דמר [והשמיע לנו שהלכה כחומרתו של זה, וכחומרתו של זה] שסומך על שתי הדעות כאחת אבל הכא [כאן] בענין עירוב תבשילין, אי איתא דשמיע ליה מי איכא דמאן דפליג [אם אמנם שמע את ההלכה האם יש מי שחלק] בכך? ומן הסתם אם אומר אחד מרבותיו פסק הלכה שאין אחרים חולקים עליו, הלכה פסוקה היא.

ב ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה [אותו פקיד גוי שהיה בשכנותו] של ר' זירא, אמרו ליה [לו] השכנים: אוגיר לן [השכר לנו] את רשותך לצורך טלטול בשבת, לא אוגיר להו [השכיר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' זירא אמרו ליה [לו]: מהו הדין, האם מותר למיגר מדביתהו [לשכור מאשתו] שלא מדעת בעלה?

אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה [משמו של אדם גדול], ומנו [ומי הוא זה] ר' חנינא: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. ולפי עקרון זה, יכולה אשת הפקיד להשכיר שלא מדעתו.

כעין זה מסופר: ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה [אותו פקיד שהיה בשכנותו] של רב יהודה בר אושעיא, אמרי ליה [אמרו לו] השכנים: אוגר לן [השכר לנו] את רשותך לצורך טלטול בשבת, לא אוגר להו [השכיר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] רב יהודה בר אושעיא, אמרי ליה [אמרו לו]: מהו למיגר מדביתהו [לשכור מאשתו], ולא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתו לקמיה [באו לפני] רב מתנא, לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתו לקמיה [באו לפני] רב יהודה, אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר שמואל: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו, ואף בהשכרה כן.

מיתיבי [מקשים] שנינו: נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן — אין עירובן עירוב, ואין שיתופן שתוף! וכיצד פסק שמואל היפך דברים אלה?

ומתרצים: לא קשיא [קשה]: הא [כאן] כשאמר שמואל שאשתו מערבת שלא מדעתו — הרי זה במקרה שאסר על שכניו אם לא עירב עימם, ואז מקילים אנו ואומרים שאף אשתו רשאית לערב עבורו. הא [כאן] שאין אשתו רשאית לערב שלא מדעתו — מדובר כשלא אסר על אחרים.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שיש להבין את הדברים כך, שאם כן קשיא [קשה] מדברי שמואל על דברי שמואל עצמו, שאמר שמואל: אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי, ולא נשתתף שבת אחת — בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן ממנו בעל כרחו.

ונדייק מכאן: רגיל — אין [כן], אבל שאין רגיל — לא, הרי שלא בכל מקרה אפשר לשתף אדם שלא מדעתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נוכל לסייע לו] ממה ששנינו: כל הדר במבוי כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, הרי שלצורך תיקון לשבת אין מתחשבים בדעתו ואפשר לעשות אפילו על ידי כפיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and whose fruit they do not taste. This tree is evidently consecrated to the cult.

And Shmuel said: For example, if they say: These dates are for the beer of the temple of Nitzrefei, which they drink on the day of their festival, then this is enough to establish the tree as an asheira. Ameimar said: And the elders of Pumbedita said to me with regard to this issue: The halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara returns to Rav Yehuda’s ruling that the barrel used for merging the alleyway must be raised a handbreadth from the ground. The Gemara raises an objection from a baraita: How does one merge an alleyway? One brings a barrel of wine, or oil, or dates, or dried figs, or any other type of produce for merging the alleyway.

If one contributed a barrel of his own, he must confer possession to all the other residents by means of another person who acquires it on their behalf. And if the barrel is theirs, he must at least inform them that he is merging the alleyway. And the one acquiring it on behalf of the others raises the barrel a minimal amount from the ground. Apparently, the barrel need not be raised a handbreadth. The Gemara answers: Here too, what is this minimal amount of which the tanna of the baraita spoke? This expression means a handbreadth, but no less.

It is stated that the amora’im disagreed with regard to the acquisition of a merging of alleyways. Rav said: It is not necessary to confer possession of the food used in merging the alleyway to all the residents of the alleyway; and Shmuel said: It is necessary to confer possession to them. They likewise disagreed with regard to a joining of Shabbat boundaries, but the opinions are reversed. Rav said: It is necessary to confer possession of the food to all those who wish to be included in the eiruv, and Shmuel said: It is not necessary to confer possession to them.

The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the opinion of Shmuel, his reasoning is clear, as here, with regard to a merging of the alleyways, we learned in the mishna that he must confer possession, whereas there, with regard to a joining of Shabbat boundaries, we did not learn that this is the halakha. However, according to Rav, what is the reason that he differentiates between the cases in this manner?

The Gemara answers: This is the subject of a dispute between the tanna’im, as Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving the daughter-in-law of Rabbi Oshaya, who went before Shabbat to the bathhouse, which was located beyond the Shabbat boundary, and it grew dark before she was able to return, and her mother-in-law established a joining of Shabbat boundaries for her so that she could return home.

And the incident came before Rabbi Ḥiyya for a ruling as to whether the eiruv is valid, and he ruled that it was not valid and prohibited her return. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said to him: Babylonian, are you so stringent with regard to an eiruv? This is what my father said: Any case where you have the ability to be lenient with regard to an eiruv, be lenient.

And a dilemma was raised before the Sages: Did the mother-in-law establish the eiruv for her daughter-in-law with the mother-in-law’s food, and Rabbi Ḥiyya prohibited it because she did not confer possession to her, i.e., she merely prepared the eiruv but did not confer possession of the food, and an eiruv of this kind is not effective? Or perhaps she established the eiruv for her with the daughter-in-law’s own food, but the eiruv was invalid because it was prepared without her knowledge?

One of the Sages, named Rabbi Ya’akov, said to them: It was personally explained to me by Rabbi Yoḥanan that the mother-in-law established the eiruv for her with the mother-in-law’s food, and Rabbi Ḥiyya prohibited it because she did not confer possession of the food to her.

Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov, son of the daughter of Ya’akov: When you go there, to Eretz Yisrael, take a roundabout route, i.e., do not travel by the shortest path, and go to the Ladder of Tyre and raise this dilemma before Rav Ya’akov bar Idi.

Rabbi Ya’akov did so and raised a dilemma before him: With regard to that incident, did the mother-in-law establish the eiruv for her daughter-in-law from the mother-in-law’s food, and Rabbi Ḥiyya prohibited it because she did not confer possession of the food to her? Or perhaps she established the eiruv for her with the daughter-in-law’s own food, but the eiruv was invalidated because it was prepared without her knowledge?

Rav Ya’akov bar Idi said to him: The mother-in-law established the eiruv for her with the mother-in-law’s food, and Rabbi Ḥiyya prohibited it because she did not confer possession of the food to her. Like his master and uncle, Rabbi Ḥiyya, Rav also maintains that possession of the food must be conferred upon those who wish to be included in a joining of Shabbat boundaries.

Rav Naḥman said: We hold based on tradition that with regard to all of them, joining of Shabbat boundaries, joining of courtyards, and merging of alleyways, it is necessary to confer possession. After issuing this statement, Rav Naḥman raised a dilemma concerning an issue that was not sufficiently clear to him: With regard to a joining of cooked foods [eiruv tavshilin], which must be prepared in order to permit cooking for Shabbat on a Festival that occurs on a Friday, is it necessary to confer possession, or is it not necessary to confer possession?

Rav Yosef said: What is his dilemma? Did he not hear that which Rav Naḥman bar Rav Adda said that Shmuel said: With regard to a joining of cooked foods, it is necessary to confer possession? Abaye said to Rav Yosef: It is obvious that he did not hear that ruling, as had he heard it, why would he have raised this dilemma?

Rav Yosef said to him: Didn’t Shmuel say, with regard to a joining of Shabbat boundaries, that it is not necessary to confer possession, and Rav Naḥman nonetheless said that it is necessary to confer possession? Perhaps here too Rav Naḥman did not accept Shmuel’s ruling.

Abaye replied: How can you compare the two cases? Granted, there, with regard to a merging of alleyways and a joining of Shabbat boundaries, Rav and Shmuel disagree, and Rav Naḥman teaches us that the halakha is in accordance with the stringency of this master and the stringency of that master, i.e., his ruling is based on both opinions. However, here, with regard to a joining of cooked foods, if it is so, if he actually heard Shmuel’s ruling, is there anyone who disputes it? If one of his teachers issued an uncontested ruling, it is presumably an established halakha.

A certain gentile superintendent [turzina] lived in Rabbi Zeira’s neighborhood. The neighbors said to him: Rent your domain to us so that we may carry on Shabbat. However, he would not rent it to them. They came before Rabbi Zeira and asked him: What is the halakha if we seek to rent the domain from his wife without her husband’s knowledge?

Rabbi Zeira said to them: Reish Lakish said as follows in the name of a great man, and who is this great man? It is Rabbi Ḥanina. He stated: A man’s wife may establish an eiruv without his knowledge. According to this principle, the superintendent’s wife could indeed rent out the domain without his knowledge.

The Gemara relates a similar incident: A certain superintendent lived in the neighborhood of Rav Yehuda bar Oshaya. The neighbors said to him: Rent your domain to us so that we may establish an eiruv and carry on Shabbat, but he would not rent it to them. They came before Rav Yehuda bar Oshaya and said to him: What is the halakha if we seek to rent it from his wife? He did not have a ready answer at hand. They subsequently came before Rav Mattana, and he too did not have an answer at hand. They came before Rav Yehuda, who said to them that Shmuel said as follows: A man’s wife may establish an eiruv without his knowledge, and the same applies to renting out his property.

The Gemara raises an objection from a baraita: Women who joined the courtyards or merged the alleyways without the knowledge of their husbands, their eiruv is not a valid eiruv, and their merging of alleyways is not a valid merging. How can Shmuel rule against an explicit baraita?

The Gemara answers: This is not difficult. In this case, where Shmuel said that a wife may establish an eiruv without her husband’s knowledge, he was referring to a situation where the husband would prohibit his neighbors from carrying if he did not join their eiruv, and the halakha is therefore lenient, as a wife may establish an eiruv on his behalf. However, in that case, the baraita, which states that his wife may not establish an eiruv without his knowledge, is referring to a situation where he would not prohibit his neighbors from carrying.

The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is the correct interpretation, as if you do not say this, there is a contradiction between this ruling of Shmuel and another ruling of Shmuel. As Shmuel said: With regard to one of the residents of an alleyway who was accustomed to join in a merging of alleyways with the other residents of the alleyway, but one Shabbat he did not join in a merging of alleyways with them, the other residents of the alleyway may enter his house and take his contribution to their merging of alleyways from him even against his will.

The Gemara infers: If he was accustomed to join in their merging of the alleyway, yes, they may enter his house to collect his contribution, but if he was not accustomed to do so, no, they may not do so. Clearly, it is not possible in all cases to compel a person to participate in a merging of alleyways against his will. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that it is so.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports him. The residents of an alleyway may compel anyone who lives in the alleyway to erect a side post and a cross beam for the alleyway. This teaching indicates that with regard to these Shabbat enactments, a person’s wishes are not taken into account; rather, others may act on his behalf even against his will.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סליק פרק חלון

ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי ושתו ליה ביום אידם אמר אמימר אמרו לי סבו דפומבדיתא הלכתא כשמואל מותבינן על מאן דאמר צריך להגביה חבית של (שותפים) [שיתופי מבואות] מן הקרקע טפח והתניא כיצד משתתפין במבוי מניח אדם חבית של יין של שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות בין משלו ובין משל חבירו צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע כל שהוא ופריק מאי כל שהוא דקתני טפח:

איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך לזכות.

בשלמא לשמואל דתנן בשיתופי מבוי ומזכה להן אלא לרב דאמר בשיתופי מבוי אין צריך לזכות קשיא ליה מתני' ופריק תנאי היא. ר' חייא סבר צריך לזכות. ור' ישמעאל ב"ר יוסי אמר משום אביו אין צריך לזכות דתניא מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה למרחץ ועירבה לה חמותה משלה ולא זכתה לה ואסר לה ר' חייא ואמר לו ר' ישמעאל ב"ר יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין (בעירובין) הקל.

וכן אמר ר' יוחנן דחמותה משל עצמה עירבה ולא זיכתה לכלתה ולפיכך אסר ר' חייא.

אמר רב נחמן נקטינן אחד שיתופי מבואות ואחד עירובי תחומין צריך לזכות. בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או לא.

ואמר רב יוסף מאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות:
ההוא טורזינא דלא בעא לאוגורי להו רשותיה לבני מבוי ואזלו ואגרו אינהו מדביתהו. ואמר להו ר' זירא שפיר עבידיתו דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכן באשתו של נכרי משכרת בלא רשות בעלה. ואם בא בעלה הנכרי ומיחה בטילה אותה השכירות ונאסרו וחזרו לאיסורן. וכן אמר רב יהודה בר הושעיה משמיה דשמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. ואותבינן עלייהו והתניא נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. ופרקינן מתניתא בדלא אסר עלייהו כגון שאינו רגיל לערב עמהן וגם אינו אוסר עליהן.

שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. יש לפרש טעמא דרב משום דכיון דמערב נהנה בכך כדי שלא יאסור חברו עליו את המבוי גמר בדעתיה ומזכה ליה. וא"ת מ"מ במאי קא זכי ליה. מסתברא לי כיון דלאו זכיה גמורה היא וערוב דרבנן הוא, עשאוהו כאותה שאמרו בפרק השוכר עבודה זרה (סג, ב) גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה. ושמואל סבר כיון דקני רשותא בהכין, ועוד דאכתי לא נפק מרשותיה דהאי, לא זכי ביה אידך. ובתחומין מיחלפא שיטתייהו, דרב סבר כיון דלא מתהני מערב בהא מידי לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה לגמרי ומנח ליה לברא גמר ומקנה. ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין.

הא דאמרינן תנאי היא. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: עירובי תחומין, ועובדא דכלתו של ר' הושעיא בתחומין הוה, ולומר דכי היכי דבמתניתין דכיצד משתתפין לא תני פלוגתא ואפ"ה פליגי בה תנאי בברייתא, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תני בה במתניתין פלוגתא, איכא למימר דפלוגתא היא ולאו כולי עלמא מודו בה. ונראה דהזקיקם ז"ל לומר כן כי היכי דתיקום דרב כר' חייא רביה. ומיהו פשטא דמילתא דאעירובי חצרות קאי, דהוא ניהו דקשיא לן טפי, משום דתני לה בהדיא במתניתין דצריך לזכות, ועובדא דכלתיה דר' הושעיא בעירובי חצרות הוה. וזה יותר נכון.

אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. והוא הדין לשוכרת (לעיל עירובין סד, א). ושלא מדעתו דקאמר לאו דוקא בשותק ואינו מוחה, אלא אפילו במוחה, דהא טורזינה כבר גילה בדעתו שאינו רוצה וכמוחה דמי. ועוד דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף. פירוש: ולא רצה להשתתף עכשיו, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ולוקחין ממנו שיתופו בעל כרחו. ועוד דאייתינן לסייעו מדתנן כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, דאלמא אפילו בעל כרחו ממש קאמר. ודוקא בדאסר, כלומר: בחצר האוסרת במבוי כגון שרגילה בו, אבל בשאינה אוסרת כלומר: שאינה רגילה במבוי, בעל כרחו ואפילו שלא מדעתו, כלומר: שגילה בדעתו שאינו חפץ בכך לא, וכדתניא נשים שעירבו ושנשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. אלא מיהו קשיא לי כיון דברגיל אפילו בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו בעל כרחו, ומאי שנא אשתו דאמר שמואל דמערבת שלא מדעתו, אפילו אחר נמי. וצ"ע.

איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו׳.. ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו׳ והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו׳ כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ׳ כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס״ל שאינו צריך אלא לרב מ״ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר׳ חייא ואסר ור׳ ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות׳ משל חמותה אלא דלא איכפ׳ לן כדמפ׳ ואזיל ופרש״י ז״ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר׳ חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע״ג דמתני׳ דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס׳ דהא ודאי מתני׳ דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר׳ חייא ור׳ ישמעאל בעירובי חצרו׳ היא ורב דאמ׳ כר׳ ישמעאל בר׳ יוסי ומסתמ׳ כי היכי דאיכ׳ תנאי בהא איכ׳ תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש׳ דמתני׳ דלקמן צריך לזכו׳ ס״ל ופריש הכ׳ וה״ה לסתם: והשת׳ צריכי לפרושי מ״ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי״ל דרב ס״ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י״ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי׳ ושמואל סבר דאדרבא (דדוקא) בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א״צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ״ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי׳ ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:

אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. פירש וה״ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה״ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו׳ כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.

הא דאסר הא דלא אסר. פי׳ דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש״י ז״ל שאני התם דליכא מחיצות פרש״י ז״ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע״כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע״ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי׳ בתוספת.

המערב בחצרות בשביל כל חבריו אינו צריך להודיע שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אבל משלהם צריך להודיע אם הם חפצים בכך שמא יש בהם שמקפידים על עירובם ר״ל שעינם צרה בפת שלהם והמקפיד על עירובו אינו עירוב. ויש צדדים שאף בשלהם אין צריך להודיע כמו שיתבאר למטה:

כשם שביארנו בעירובי חצרות ושתופי מבואות שצריך לזכות לחבריו על ידי אחר כך הדין בעירובי תחומין כל שמניחם בשביל אחרים הצריכים לילך באותו צד צריך לזכות ואם לא זיכה אינו כלום וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות ושתופי מבואות מזכין על ידו עירובי תחומין ובעירובי תחומין אפילו עירבו לו משלו צריך להודיעו מבעוד יום שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת שמא אינו רוצה לילך באותו הצד להפקיע ממנו שאר רוחות ואפי׳ היה אחד חוץ לעירו ושבת בחוץ לתחום עירו ועירבו לו ליכנס לעירו כל שלא הודיעוהו מבעוד יום אינו עירוב שהרי מכל מקום שמא אינו רוצה להפקיע ממנו שאר רוחות:

עירובי תבשילין כל שמניחם לסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להם על ידי אחר על הדרך שביארנו בעירובין אלו. ומכל מקום אין צריך להודיע שהרי זכות הוא וכל שזוכה באלו זוכה בעירובי תבשילין וכבר [ביארנו] ענין זה במקומו:

כבר ביארנו ששכירו ולקיטו של אדם מערבין לו עירובי חצרות שלא מדעתו וכן שכירו ולקיטו של עכו״ם משכיר שלא מדעתו. צריך שתדע שאין אומרין כן אלא מן הסתם ר״ל שלא נודע להם דעת הבעלים אבל כל שמיחו הבעלים לערב או להשכיר אין יכולים שכירו ולקיטו לערב או להשכיר. אבל אשתו של אדם מערבת או משכרת שלא מדעת הבעלים אפי׳ מיחה הבעל כבר שמן הסתם אדם מתרצה למה שאשתו עושה אעפ״י שכבר היה מוחה בדבר. ומכל מקום אם הוא מוחה בשעת העירוב או השכירות אין עירובה או שכירותה על כרחו כלום ואף כשערבה או השכירה אחר מחאה או מן הסתם אם הוא מוחה לאחר מעשה אינו כלום:

אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי כגון חצר שבין שני מבואות ויש לה דרך על זה ועל זה והיה רגיל באחד מהן יותר מן האחר שהיא אוסרת על אותו שרגיל ואירע עכשו שלא נשתתף עמהם בני מבוי זה נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתוף על כרחו ר״ל שמערבין לו שלא מדעתו על דעת להשתלם ממנו ובמוצאי שבת משתלמין ממנו בעל כרחו. ודברים אלו דוקא בחצר שהוא דר בה אבל בחצר אחרת שאינו רגיל בה הואיל ואינו אוסר בה אין מערבין לו משלו שלא מדעתו ואף בסתם ר״ל שלא מיחה הא משל מערב שיזכה לו אף שלא מדעתו ואף בחצר אחרת הא על כרחו מיהא לא. ולענין גוף ההכשר כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה ואפי׳ מיחה כבר ולא עוד אלא אפי׳ הוא מוחה עכשו עושין אותו על כרחו ומשתלמין המנו הא יחיד או מיעוטו של מבוי אין כופין את האחרים. ומכל מקום אפי׳ יחיד שעשאן על כרחו כלם מכל מקום מחיצות גמורות הם ומועלת להם אלא שאינו משתלם מהן:

יש חולקין לומר שבני מבוי מערבין לאדם על כרחו ממה שמצאוה כן בתלמוד המערב בפי׳ וכמו שאמרו שם בפרק זה ר׳ יעקב בר אדי בשם ר׳ יודן נשיאה מערבין לאדם על כרחו. וכן פסקו שאשתו של אדם משכרת ומערבת אפי׳ על כרחו. והדברים נראין כדעת ראשון:

ולענין ביאור הסוגיא מה שהקשו משמועת נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב. ותירצו בה לא קשיא הא דאסרה הא דלא אסרה. כלומר כשדירתו אוסרת על בני מבוי יש מן הדין לבני מבוי לכופו לערב עמהם ועל הדרך שאמרו נוטלין ממנו שתופו על כרחו והילכך כל שעירבה אשתו במקומו הרי הוא כמי שכפאוהו בכך אבל בשאינו אוסר על בני המבוי כגון שיש לו פתח מחצרו פתוח לרשות הרבים או לחצר אחרת שהוא רגיל בה שאין בני מבוי זה רשאים לכופו לערב עמהם אם עירבה אשתו שלא מדעת אינו כלום. והוא שאמרו אחד מבני מבוי שרגיל וכו׳ דוקא רגיל שהוא אוסר אבל שאינו רגיל אין נוטלין שתוף ממנו על כרחו וכל שאין נוטלין ממנו על כרחו אם עירבה אשתו שלא מדעתו אינו כלום. וזה שאמרו רגיל להשתתף פי׳ אף ברגיל בביאה ויציאה אוסר וכופין אותו ובהווה דבר שמתוך שהוא רגיל בביאה ויציאה מסתמא רגיל הוא להשתתף עמהם. וגאוני ספרד אין מחלקין בענין זה בין שאוסר על החצר בין שאינו אוסר בה. והם גורסי׳ הא דאסר הא דלא אסר ומפרשי׳ הא ר״ל שמוחה בדבר ומתוך שמוחה אין אשתו יכולה לערב על כרחו והוא שאמרו אחד מבני מבוי וכו׳ ואם אשתו מערבת ואף בעל כרחו תערב היא בשבילו אלא שמע מינה שבמקום מחאה אין עירובה כלום וברגיל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובשאין רגיל כיון שמיחה אין כופין אותו הא בלא מיחה אשתו מערבת לו בין ברגיל בין בשאינו רגיל. וגדולי המחברים כתבו בזו דברים זרים לומר שאף במוחה בשעת העירוב מערבת לו מדעת. ולשונם בזה אשתו של אדם מערבת שלא מדעת והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעת וכיצד אוסר כגון שאמ׳ איני מערב ולא משתתף עמכם. ובתלמוד המערב שבסוף פרק זה נראה לכאורה כדבריהם אלא שאין הדברים מתישבים כל כך:

אחד מבני מבוי שכעס על חבריו בשבת והפקיר חלק עירובו כדי לאסור על שכניו זה היה מעשה והורו בה קצת חכמי ההר שאין בטולו כלום מזו שאמרו אחד מבני מבוי וכו׳ ולא נשתתף וכו׳ שאעפ״י שכבר גלה דעתו מערב שבת שאינו רוצה להשתתף כופין אותו כל שכן זה שנשתתף שאין כח בידו לחזור ולהפקיר כדי לאסור עליהם שהרי זכו הם בחלקו זכיה גמורה בין השמשות ועוד ששבת שהותרה הותרה. ומה שאמרו אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השתוף. שמא בערב שבת היא אפי׳ תפרשה בשבת הואיל ומכל מקום אין רצונו לאסור אלא שהוא צריך לאותו דבר ואף כשיתנו לו לא יאסרו זה על זה מצד מה שלקח זה ונמצא שלא היה להם להקפיד והקפידו הרי נתגלה דעתם שאין שתופם שתוף אבל זה שכוונתו להזיק ולאסור דין הוא שיקפידו עליו ושלא יתבטל השתוף מתוך קפדא זו שהרי אין קפידתם אלא שלא יאסרו זה על זה:

תוס' בד"ה רב אמר כו' ובחצרות בזמן שהן מרובין סגי ב' סעודות לכולן ובזמן שהן מועטין סגי בגרוגרת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל בין במרובין ובין במועטין חמיר תחומין מחצרות ודו"ק:

בא"ד והשולח עירוב ביד חש"ו כו' ובחצירות קטן גובה כו' עכ"ל והמ"ל נמי דבתחומין אין מערבין אלא מדעתו ואין מערבין אלא לדבר מצוה ואפשר דבפלוגתא לא קמיירי והני פלוגתא נינהו דאיכא למ"ד לקמן בחצרות נמי אין מערבין אלא לדעת ואיכא למ"ד בפ' בכל מערבין דבתחומין נמי מערבין שלא לדבר מצוה ודו"ק:

בד"ה מעשה בכלתו כו' ולפ"ה דמוקי לה בתחומין יש לפרש דר' חייא ור' ישמעאל כו' אזדו לטעמייהו כו' עכ"ל ר"ל והשתא אין אנו צריכין לפרש טעמא דרב משום דבחצרות גמר ומקני כמ"ש התוס' לעיל אלא דרב כר' חייא דתחומין דאורייתא משא"כ חצרות ושמואל כר' ישמעאל בר"י וק"ל:

בד"ה רגיל אין כו' דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר כו' עכ"ל ר"ל דאסר היינו רגיל ולא אסר היינו אינו רגיל ולאפוקי מפי' הרא"ש והמרדכי דרגיל ואינו רגיל הוא מלתא אחריתא דרגיל היינו רגיל לערב ואינו רגיל אינו רגיל לערב ותרוייהו בדאסרי ע"ש ודו"ק:

גמ' חגם ואמרו לי סבי דפומבדיתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכא תנן בעירובי חצירות כו'. נ"ב פירוש כי שיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות לאפוקי תחומין שאינן בכלל חצירות וכל עירוב שאינו בתחומין קרי ליה סתמא עירובי חצירות נ"ל:

תוס' בד"ה רב אמר כו' דלא אסר עליה ולא גמר ומקני כדפי' בקונטרס כו' בזמן שהן מועטין סגי כו' כצ"ל:

בד"ה מעשה כו' בתחומין הוא ואף ע"ג כו' עליה דרב רב תנא כו' י"ל דר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי כו' לעיל בסוף פ"ק דתחומין כו' כצ"ל:

בא"ד ור"י דמיקל לטעמי'. נ"ב בפרק בכל מערבין ונכתב עוד בצידו וקשה לי א"כ לפרש"י קשה הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן לעיל כר' יוסי והכא קי"ל כר' חייא ורב וי"ל שלא קשה דבודאי כך הוא אליבא דרב אבל לפי המסקנא דקי"ל בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות צריך לזכות אלמא דלא מיירי במה שהוא דאורייתא או דרבנן:

בד"ה רגיל אין כו' דמסתמא לא קפיד מ"מ כו'. נ"ב כי פי' הברייתא שאמרה שלא מדעת בעליהן אינו עירוב היינו כשמוחה הבעל וכן באשר"י ונ"ל שדקדקו מדאמרינן בעל כרחו היינו ע"י אשתו וא"כ אמאי קרי בעל כרחו אלא דאיירי במיחה וק"ל:

תוס' ד"ה רב. במבוי צריך לזכות דלמיקני רשות הוא כו'. לכאורה קשה הא"ר בקדושין (רד"ז) הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני כו' ומסיק שם וכן לענין ממונא. ולק"מ דאם היה מניח בחצר אחר אה"נ דלא הוי בעי זיכוי אבל הכא מיירי דהחבית נשארה ברשותו כדמשמע לישנא דמתניתין:

[בגה"ש שלא רצה לאגורי. כצ"ל] :

תוס' ד"ה מעשה כו'. לא ידעתי למאי נדחקו רש"י ותוס' בזה הא י"ל כפשוטו דרב ס"ל מסברא בהחלט דתחומין דיש לו אסמכתא מקרא חמור מחצירות או מטעם דבחצירות דאסרי אהדדי גמר ומקני. וא"כ דר"י בר"י דס"ל דבתחומים א"צ לזכות כ"ש בחצירות ואף הך תנא מסייע לו דבחצירות א"צ לזכות. אלא דרב עצמו מחמיר בתחומין כר"ח דאסר בתחומין ופשוט:

ד"ה אתו לקמי'. וכ"ש אשתו. עי' לעיל דף סה ע"ב תד"ה דלא הוי שוכר וצ"ע:

בא"ד דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי. ק"ל ממימרא דשמואל באשתו קמייתרא כיון דכבר אמר בשכירו ולקיטו מערבי' והיינו ג"כ אפי' בע"כ דהא דהא מייתי ליה לעיל אההיא דלחמן בר ריסתק דלא רצה לא גזרו. וא"כ מכ"ש באשתו והיה נראה מזה ראיה גדולה לפשוט ספיקא דתוס' לעיל דף ע' ד"ה יורש בסה"ד דאפשר דשכירו ולקיטו רק דנכרי אבל לא דישראל דהוצרך שמואל לאשתו דהכא מיירי בישראל דזהו דוקא באשתו ולא בשכירו ולקיטו:

גמרא, אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו.
קשה לי, הא כבר אמרה חדא זימנא, בריש הדר משמיה דשמואל, שכירו ולקיטו של עכו"ם נותן עירובו ודיו, וא"כ כש"כ אשתו, וי"ל דשכירו ולקיטו רק בעכו"ם, אבל בישראל לא, ושמואל דהכא מיירי בישראל דבזה דוקא אשתו אבל שכירו ולקיטו לא, ובתוס' לעיל (דף ע' סוף ד"ה יורש) נסתפקו בזה [אי שכירו ולקיטו דוקא בעכו"ם או לא. ומכח קושיא זו יש לפשוט ספיקתם]:

גמרא, מעשה בכלתו, פירש"י דמיירי בתחומין, ונדחק דהא דרב פליג בחצירות על מתני' דרב תנא ופליג, ובתוספות כתבו דמיירי בחצירות, ולענ"ד היה נראה דא"צ לדחוקי כלל דהמעשה היה באמת בתחומין, והכי אמרינן דרב סבר מסברא בהחלט דתחומין חמיר מחצירות דיש לו אסמכתא בקרא, או מטעם דלא אסרי עלי', ולא גמר ומקני, ומש"ה לא קתני במתניתין בתחומין, ומזכה כיון דקתני כן בחצירות, מכ"ש בתחומין, ושפיר משנינן דלא תיקשה איך פליג רב על מתני' בחצירות דתנאי היא היינו דרבי ישמעאל בר"י דס"ל בתחומין אין צריך לזכות ומכ"ש בחצירות, א"כ יש לו בחצירות תנא דמסייע דא"צ לזכות אלא בתחומין פסק רב דצריך לזכות דס"ל כר"ח דאסר בתחומין, ועכ"פ בחצירות יש לו סייעתא מר' ישמעאל ב"ר יוסי, ומרווח שמעתא:

(פ רע"א) ואמרו לי סבי דפומבדיתא.—וכן יש בע"ז מח א. והנה בסנה' יז ב איתא: "סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא" (וכ"כ רשב"ם בפסח' קיז ב). ותמוה איך שמע אמימר תלמיד רבא (ורבא נולד משמת רב יהודה, קידושין עב ב) מרב יהודה. ואולי נאמר היכא דמוכח שאני, ויהיו סבי דפומבדיתא דהכא חכמים אחרים מאוחרים לרב יהודה ורב עינא. ועי' באו"ז ח"ב סי' קפ"ב שכתב "סבי דפומבדיתא רב יהודה וישיבתו". אולי כן היתה גירסתו בסנה' שם. ועי' חגי' יג א.

ואין טועמין מפירותיה. דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה: נצרפי. שם ע''ז שהיתה באותה מדינה: צריך להודיע. אם חפצין בכך שמא מקפידין בעירובין ואמר (בפ''ק) המקפיד על עירובו אינו עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו: הכא תנן. בעירובי חצירות ומזכה להן: הכא לא תנן. בעירובי תחומין קתני לקמן (דף פב.) כיצד משתתפין בתחומין וכו'. ולא קתני ומזכה להן: שהלכה לבית המרחץ. מבעוד יום חוץ לתחום עירה וחשכה לה ואסר לה לחזור: ר' חייא בבלי היה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כ.) עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: ואיבעיא להו גרסינן: בריה דבת יעקב. אביו לא היה הגון לפיכך לא הזכירו: אקיף. הרבה עלי הדרך בשבילו: וזיל אסולמא דצור. דרך מסילת צור: ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצירות טעמא דרב משום דכיון דקאסר עליה גמר ומקני ואין צריך זכייה ואע''ג דמתני' פליגא עליה דרב רב תנא ופליג: מי איכא למאן דפליג. מי אשכחן דפליג איניש עליה: טורזינא. נכרי היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר בעיר: הא דאסר. על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתניתין בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה: הכי נמי מסתברא. דמודה שמואל היכי דלא אסר: ולא נשתתף. אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן:

רב אמר א''ל לזכות. דכיון דאסר עליה גמר ומקני ליה ובתחומין צריך לזכות דלא אסר עליה ולא נמר ומקני כדפירש בקונטרס ולשמואל במבוי צריך לזכות דלמקני רשות הוא דקסבר עירוב משים קנין בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) אפילו למ''ד עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חבירו ובתחומין סבר שמואל דאין צריך לזכות דלא קני רשות אחרים הוא אי נמי כיון דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה משום מצוה גמר ומקני ועוד כיון דעירובי תחומין אין מערבין אלא מדעתו אמירתו כשהוא אומר צא וערב לי חשובה כזכייה והשתא יש דברים שאנו מחמירין בחצירות מתחומין דחצירות צריך לזכות לשמואל ובפי פח ובתחומין אין צריך לזכות ואין צריך פת ויש דברים שאנו מחמירין בתחומין טפי דבתחומין בעי ב' סעודות לכל אחד ובחצירות בזמן שהן מרובין סגי [במזון ב' סעודות לכולם ובזמן שהן מועטין סגי] בגרוגרת לכל אחד כדאמרינן סוף פירקין והשולח עירוב ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב בתחומין ובחצירות קטן גובה אח העירוב: מעשה בכלתו כו'. פי'בקונטרס דהאי עובדא בתחומין היה ואע''ג דבחצירות פליגא מתני' עליה דרב רב תנא הוא ופליג וקשיא דעיקר הקושיא לא היתה אלא מחצירות ומהא לא משני מידי וי''ל דבעירובי חצירות היה המעשה וכן פירש רבינו חננאל ורב סבר כרבי ישמעאל וקסבר רב דתנא דיק תנא בחצירות דבעינן זיכוי כל שכן בתחומין דתחומין לכולי עלמא בעי זכיה ולפירוש הקונטרס דמוקי לה בתחומין יש לומר דרבי חייא ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו אזדו לטעמייהו דר' חייא אית ליה לפיל בספ''ק דתחומין דאורייתא ולהכי מחמיר בהו ור' יוסי דמיקל לטעמיה דאמר לעיל (דף צה.) ספק עירוב כשר: אמר רב נחמן נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. וכן הלכה וכן פסק בשאלתות בפרשת ויהי בשלח דכולם צריכין לזכות עירובי תחומין וחצירות ושיתופי מבואות ועירובי תבשילין ואע''ג דבעי רב נחמן עירובי תבשילין מאי הא מסיק אביי דלא שמיע ליה דשמואל דאי שמיע ליה לא הוה מיבעיא ליה: אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם כו'. ואם תאמר ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש כדר (לע. ל דף סד.) משמיה דשמואל שכירו ולקיטי של נכרי נותן עירובו ודיו וכל שכן אשתו והוה מייתי מנכרי אנכרי ויש לומר דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי: רגיל אין שאינו רגיל לא. דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך ואף על גב דאסיקנא דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת פת עבורם נהי דבשביל עצמה יכולה ליתן שלא מדעת בעלה אין לה כח לזכות לשכיניה שלא מדעת וצריך ליזהר שלא תזכה האשה לשכיניה כשאין בעלה בעיר ואף על גב דאם כל אחד ואחד נותן פת נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי כל זמן שלא מיחה הבעל דמסתמא לא קפיד מכל מקום אין לסמוך על זה לענין שתוכל לזכות לאחרים ואם אין הבעל זה אשה בעיר אלא בני ביתו צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות משל בעל הבית דהא בסמוך [עמוד ב] תנן ניתוספו עליהן מוסיף וצדיך להודיע וכשכלה האוכל נמי קתני דצריך להודיע ממין אחר:

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד