עירובין פא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

ומודים חכמים: במי שנתן מעות לשאר כל האדם [מפרש בגמרא, שנתנן לבעל הבית ולא לחנוני או לנחתום], ואמר לו "זכה לי בעירוב" - שזכו לו מעותיו.

שאם זיכה לו בעל הבית חלק בעירוב על ידי אחרים, בכלל שאר בני החצר, קנה עירוב.

לפי שאין דרך בעל הבית למכור משלו, ולא התכוון הנותן לקנות ממנו במעותיו אוכל שיהיה חלקו בעירוב. אלא נתן לו את המעות על דעת שהוא יקנה עבורו. וכאילו אמר לו "ערב לי", שבכך כאילו עשאו שליח לערב עבורו [ובעשאו שליח במפורש מהניא אפילו בחנוני, וכדאמרן].

ועל כן, אפילו אם לקח בעל הבית מככרו, וזיכה לו עם כל אנשי החצר, גם כן מהני.

והטעם שבחנוני ונחתום לא קנה עירוב, משום שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, והנותן מעות לחנוני הוא לא עשאו שליח, אלא התכוון לקנות ממנו במעותיו, ומעות אינן קונות.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, בעירובי תחומין, מפני שחוב הוא לו, שמפסיד תחום העיר לצד שני, ושמא אינו נוח לו.

אבל בעירובי חצירות - מערבין לדעתו ושלא לדעתו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו.

ותמהינן: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר שקנה במעות שנתן לחנוני כדי לקנות העירוב? והא לא משך ממנו את הככר, ומעות אינן קונות במטלטלין! אמר מפרש רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: עשאו רבי אליעזר כארבעה פרקים [זמנים] שבשנה, שבהם אמרו חכמים שמעות קונות. וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא, לדעת רבי יוחנן.

דתנן: בארבעה פרקים אלו, שהם: ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב יום טוב של עצרת [שבועות], וערב ראש השנה, וערב יום טוב האחרון של חג [סוכות], וכן בערב יום הכפורים בגליל [שהיו מרבין בסעודה, כדעת רבי יוסי הגלילי, שהאוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, מאירי חולין פג א] - משחיטין את הטבח [כופין אותו לשחוט ולמכור את הבשר] בעל כרחו.

ואפילו היה לו לטבח שור שוה אלף דינר, ואין ללוקח בו אלא דינר אחד, שנתן עבורו הלוקח דינר, מקודם, כדי לזכות בשוה דינר אחד בלבד מהבשר - כופין אותו לשחוט, וליתן ללוקח את חלקו בשווי דינר אחד בבשר, כיון שקנה את חלקו בבשר

לפיכך, שקנה הלוקח במעותיו את חלקו בבשר השור - אם מת השור קודם ששחטו אותו, הרי הוא מת ללוקח, שהפסיד חלקו, וכדמפרש ואזיל. ^[47]

והוינן בה: האיך אמרת שמת השור ללוקח? והא לא משך הלוקח, ומעות אינן קונות!

אמר רב הונא: כאן מדובר בשמשך הלוקח את השור כדי לזכות בחלקו.

והוינן בהא דרב הונא: אי הכי, אימא סיפא דמתניתין:

אבל בשאר ימות השנה אינו כן, שאין מחייבים את הטבח לשחוט ולמכור אם אין לו קונים נוספים.

לפיכך אם מת - מת למוכר, ומחזיר מעותיו ללוקח.

ולרב הונא תיקשי: אמאי מת השור למוכר? והא משך וקנה את חלקו בשור, ומת השור השייך לו [בחלקו]!?

אמר מפרש רב שמואל בר יצחק להא דרב הונא [תוספות]: לעולם בשלא משך.

ודקשיא לך, אמאי מת ללוקח?

הכא במאי עסקינן, בשזיכה לו המוכר ללוקח על ידי אחר [והיינו "משך" דקאמר רב הונא, תוספות]. שמסר לו השור, ואמר לו: זכה ללוקח [שעדיין לא נתן מעות] בשור זה, שוה דינר!

והלוקח לא עשאו שליח לאותו אחר, ולפיכך, חלוק הדין בין ארבעת הפרקים לשאר ימות השנה:

בארבעה פרקים אלו, דזכות הוא לו ללוקח להוציא מעות ולקנות בשר, שהכל דרכן בכך - זכין לו שלא בפניו [שלא מדעתו]. ולכן, אם מת השור - מת ללוקח.

אבל בשאר ימות השנה, דחוב הוא לו ללוקח להוציא הוצאות - אין חבין לו אלא בפניו, ולא זכה הקונה בשעה שהטבח "זיכה" לו באמצעות משיכה של אדם אחר עבורו.

ורב אילא אמר משמיה דרבי יוחנן ביאור אחר באותה משנה:

בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות!

ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן בעלמא: דבר תורה מעות קונות. ^[48]

ומפני מה אמרו חכמים שאין מעות קונות אלא רק משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו המוכר, אחר שקיבל המעות מהלוקח: נשרפו חיטיך בעלייה!

כיון שאם נשרפו החיטין, ללוקח נשרפו, שהרי קנאם במעותיו, הרי אם תפול שריפה בעלייה ששם החיטין, לא יטרח המוכר להצילם.

"הלכך אוקמוה רבנן ברשות מוכר, כי היכי דלימסר נפשיה עילוייה וניטרח לאצולינהו [רש"י].

אבל במשיכה קונה, משום דסתם מושך מביאם לביתו [רש"י חולין דף פג א], וכיון דמדאורייתא מעות קונות, העמידו דבריהם על דין תורה בארבעה פרקים אלו.

וכדעת רבי יוחנן, הוא שאמר רב נחמן משמיה דרבה בר אבוה לעיל, שאף לענין עירוב העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, שמעות קונות אף שלא משך.

שנינו במשנה: ומודים בשאר כל האדם שזכה לו מעותיו:

ומפרשינן: מאן שאר כל אדם?

אמר מפרש רב: בעל הבית [שאינו חנוני ולא נחתום] שנתנו לו מעות, וכמו שנתבאר במשנה.

וכן אמר שמואל: בעל הבית.

דאמר שמואל: לא שנו במשנה שלא זכו לו מעותיו, אלא בנותן מעה לנחתום. אבל הנותן מעה לבעל הבית - קונה.

ואמר עוד שמואל: לא שנו במשנה שבקונה מן הנחתום לא זכה, אלא בנותן מעה, כיון שמעות אינן קונות. אבל קנה ממנו ב"קנין סודר", שעושין בכלי - קונה.

ואמר עוד שמואל: לא שנו אלא דאמר לו [לחנוני] "זכה לי". אבל אמר "ערב לי" - שליח שויה לחנוני, וקני, וכמו שנתבאר במשנה.

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו, בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה. ולא עוד, לא רק כאן, אלא בכל מקום ששנה רבי יהודה הלכה בהלכות עירובין - הלכה כמותו.

אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה: האם אמר שמואל שהלכה כרבי יהודה אפילו במבוי (שניטלו קורותיו או לחייו) [שניטל ממנו בשבת קורתו או לחיו, רש"י לקמן, וגמרא לקמן], דקאמר רבי יהודה בפרק כל גגות, שאומרים "שבת - הואיל והותרה, הותרה", ומותר לטלטל במבוי באותה שבת, אף אחר שניטל היתירו?

אמר ליה רב יהודה: בעירובין, היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב [רש"י], אמרתי לך שאמר שמואל הלכה כרבי יהודה, ולא במחיצות, שבענינם אין הלכה כרבי יהודה.

אמר תמה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, על הא דשמואל:

מדקאמר שמואל "הלכה" כרבי יהודה - מכלל דסבר שמואל דפליגי חכמים עליה.

והרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה לשון "אימתי" [כגון הא דמייתינן לקמן דף פב א] ו"במה דברים אמורים" [וכי הך דמתניתין] במשנתינו [ולא בברייתות, תוספות] - אינו אלא לפרש דברי חכמים שקדמו לו במשנה, ולא בא רבי יהודה לחלוק עליהם!

והיכי אמר שמואל, "הלכה" כרבי יהודה?!

ותמהה גמרא על רב אחא בריה דרבא: וכי לא פליגי במשנה חכמים ורבי יהודה?! והא אנן תנן [במשנה לעיל דף פ ב]: אם נתוספו דיורין עליהן [על בני מבוי שעשו שיתוף לכמה שבתות] לאחר זמן - מוסיף, אם ירצה משלו, ומזכה לאותן דיורין את השיתוף שהוסיף, וצריך להודיע להם.

אלמא צריך דעת, ודלא כרבי יהודה. אלמא פליגי!

ומשנינן: מהא לא תיקשי לרב אחא בריה דרבא.

דהתם בההיא משנה, יש לפרש דמיירי בחצר שבין שני מבואות, שיכולים הדיורין להשתתף הן עם מבוי זה ועם מבוי זה. וכיון דלא ידעינן בהי ניחא ליה, צריך דעתו. אבל בעלמא, אפילו חכמים מודו שאין צריך דעת. ^[49]

ואכתי תמהינן ארב אחא בריה דרבא:

והאמר רב שיזבי אמר רב חסדא [לעיל על אותה משנה]: זאת אומרת, חלוקין עליו חביריו על רבי יהודה.

ולא ניחא ליה לפרש דמיירי בחצר שבין שתי מבואות. אלמא פליגי חכמים עליה?!

אלא, הכי דחינן לקושית רב אחא בריה דרבא על שמואל, מהא דרבי יהושע בן לוי:

הערות

^[47] והטעם שכופין את הטבח לשחוט, מפני שבימים אלו רגילין כולם להרבות בסעודה, מאירי. וראה במאירי חולין פג א שהאריך בטעם הדבר שהיו רגילין להרבות בסעודה בימים אלו.

^[48] דילפינן מהקדש שקונהו הפודה בנתינת כסף הפדיון, רש"י. ושאר ראשונים ביארו באופן אחר.

^[49] ונחלקו הראשונים: יש אומרים, דהא דאמרינן דבחצר שבין שני מבואות צריך דעתו, הני מילי למאן דאמר - חכמים דפליגי ארבי שמעון, לעיל מה ב - שאין יכול להשתתף עם שניהם. אבל למאי דקיימא לן כרבי שמעון - שיכול להשתתף עם שניהם, אין צריך דעתו כיון שזכות הוא לו, שהרי אין מפסיד משום כך. ויש חולקים, דבין כך ובין כך צריך דעתו. [ראה בכל זה בגאון יעקב לעיל דף פ. בד"ה כלה].

ומודים בשאר כל האדם. שאם נתן מעות למי שאיננו חנווני או נחתום כדי שיזכה לו בעירוב, שזכו לו מעותיו. שאין מערבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו, ולכן בחנווני שאין דעת נותן המעות שייעשה החנווני שלוחו, וגם המעות אינן קונות — אין במעשהו כלום. אבל באומר לאחר, ודאי נתכווין לעשותו שלוחו, ומועיל.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצרות — מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין צריך שיגלה דעתו ויסכים אלא אפשר לזכות עבורו, ועירוב חצירות זכות הוא לו. ואין חבין לאדם שלא בפניו, ובעירובי תחומין, אף שמשתכר שיכול להלך יותר מצד זה של התחום, הריהו מפסיד מצידו האחר. ואין לגרום לאדם כל הפסד, אלא בידיעתו ובהרשאתו.

א גמרא שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר הסבור שאם נתן פרוטה לחנווני או לנחתום זכה בעירוב? והא [והרי] לא משך, וכיון שלא משך אינו יכול לזכות בדבר!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: עשאו ר' אליעזר כארבעה פרקים בשנה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) אלו: ערב פסח, ערב שבועות ערב ראש השנה, וערב שמיני עצרת, משחיטין את הטבח לשחוט בהמה בעל כרחו. ואפלו היה בידו שור שוה אלף דינר, ואין ללוקח שקנה ממנו אלא דינר אחד — כופין אותו את הטבח, לשחוט, ויקח הקונה בשר בדינר. כי ארבעה פרקים אלה הם זמנים שבהם הכל קונים בשר. והטבח שהבטיח לספקו, חייב לתתו לקונה, אפילו הוא מפסיד על ידי כך סכום ניכר.

לפיכך אם מת השור, מת ללוקח. מת ללוקח — מדוע? הא [והרי] לא משך הלוקח את השור ולא נעשה בו קנין, ואם מת השור הרי זה לא קנה מאומה, ויקבל דינרו בחזרה! אמר רב הונא: מדובר כאן במקרה שמשך.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש אמור את סופה של אותה משנה]: בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך, אם מת — מת למוכר, ואולם אם אומר אתה שמדובר שמשך הלוקח, אמאי [מדוע] מת למוכר? הא [והרי] משך הלוקח, ואם משך קנה, והשור שמת — ברשותו מת!

אמר רב שמואל בר יצחק: לעולם מדובר בשלא משך, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשזיכה לו על ידי אחר, שזיכה הטבח ללוקח על ידי אחר, ואמר לו שיזכה בבשר שור זה שווה דינר עבור פלוני, בלא לשאול את דעתו.

ומעתה, בארבעה פרקים אלה שזכות הוא לו, שהכל רוצים לקנות בשר — זכין לו לאדם שלא בפניו, ונגמר הקנין בכך. בשאר ימות השנה, שחוב הוא לו, שיתחייב לשלם, ושמא איננו רוצה כלל בהוצאה זו — אין חבין לו אלא בפניו.

ורב אילא אמר בשם ר' יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דברי תורה. שכן אמר ר' יוחנן: דבר תורה מעיקר הדין, כפי שהוא בתורה, מעות עצמן קונות, וכיון שנתן מעות בעד חפץ מסוים — נקנה החפץ.

ומפני מה אמרו חכמים שלא המעות קונות אלא משיכה של גוף החפץ עצמו קונה — גזירה שמא יאמר לו לקונה לאחר שנתן מעות: נשרפו חיטיך בעלייה, ואבדת הכל. שהרי עם נתינת המעות, זכה באותו חפץ שקנאו בכל מקום שהוא. וכיון שעשוי הדבר להביא לידי רמאות, תיקנו שהקנין יגמר רק על ידי משיכה. ובארבעה פרקים אלה תיקנו חכמים להחזיר את הדבר לקנין היסודי שמן התורה. וסבר ר' אליעזר כי תקנה זו קיימת גם לענין עירוב.

ב נאמר במשנה כי מודים חכמים בשאר כל האדם. ושואלים: מאן [מהו] שאר כל האדם? אמר רב: משמעו בעל הבית, אדם שאינו סוחר, שאמר לו חבירו שיזכה לו בעירובו על ידי מעה שנותן לו.

וכן אמר שמואל: בעל הבית קונה. שכן אמר שמואל: לא שנו אלא נחתום, אבל בעל הבית קונה. ואמר שמואל: לא שנו אלא שנתן מעה, אבל נתן כלי — קונה את העירוב בדרך קנין חליפין. שאם נותן את הכלי עבור העירוב נקנה לו העירוב בכל מקום על ידי חליפין, מה שאין כן במעות שאין קנין חליפין במעות.

ואמר שמואל: לא שנו אלא שאמר לו לנחתום: זכה לי, אבל אמר: ערב לי, הרי שכוונתו היתה שליח שויה [עשאו] לערב עבורו, וממילא קני [נקנה לו] העירוב מכוחה של שליחות.

ג במשנה שנינו, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים רק לדעת, בעירוב תחומין, ולא בעירובי חצירות. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בענין זה, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' יהודה הלכה בעירובין — הלכה כמותו.

אמר ליה [לו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] לרב יהודה: האם אמר שמואל פסק זה אפילו לענין מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בתוך השבת?

שלדעת ר' יהודה מותר לטלטל בו באותה שבת אמר ליה [לו]: בקניית עירובין אמרתי לך, ולא במחיצות. שדין המחיצות אינו חלק מדיני עירובין, אלא נוגע בכמה גופי הלכה וביניהם גם לענין עירוב, ובענין זה לא פסקו כר' יהודה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אם נאמר ש"הלכה" כר' יהודה, מכלל דפליגי [מכאן שנחלקו] בדבר זה. והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים "במשנתנו — אינו אלא לפרש דברי חכמים שקדמוהו ולא לחלוק עליהם! ולפיכך מדוע קובעים הלכה כר' יהודה, אם לדעת ר' יהושע בן לוי לא באו דבריו אלא לפרש, והכל מודים להם.

לפני שמתייחסים לעצם השאלה תוהים על הדבר: וכי לא פליגי [נחלקו] ר' יהודה וחכמים בענין זה? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] נתוספו עליהן, על בני המבוי, דיורין חדשים — מוסיף ומזכה לאחרים, וצריך להודיע להם. הרי שאף בעירובי חצירות צריך להודיע, שלא כדברי ר' יהודה. ומכאן שיש חכם שאינו מקבל את שיטתו!

ומתרצים: התם [שם] מדובר בחצר שבין שני מבואות שיכולה לערב עם כל מבוי שתרצה. וכיון שיש שם גם צד של חוב, שמא אין בני החצר רוצים לערב עם מבוי זה להפסיד את המבוי האחר, ולכן צריך להודיעם.

ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רב שיזבי אמר רב חסדא על אותה משנה: זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על ר' יהודה לענין הודעה לאחרים בעירובי חצירות. משמע שיש סבורים שיש מחלוקת בדבר זה, ולא הכל מסכימים לר' יהודה.

אלא חייבים אנו לתרץ ולישב את שתי הקושיות כאחת:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the Rabbis concede with regard to all other people, apart from grocers and bakers, that if one gave them money for the food of an eiruv, his money confers possession upon him, as one may establish an eiruv for a person only with his knowledge and at his bidding. With regard to a grocer or baker, the person giving the money does not intend to appoint the grocer or the baker as his agent and the money itself does not effect an acquisition, and consequently, he did not accomplish anything. With regard to anyone else, however, there is no doubt that he must have intended to appoint him his agent, and his act is effective.

Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? It is said with regard to a joining of Shabbat boundaries, but with regard to a joining of courtyards, one may establish an eiruv for a person either with his knowledge or without his knowledge. The reason is because one may act for a person’s benefit in his absence, but one may not act to a person’s disadvantage in his absence. As a participant in a joining of courtyards benefits from his inclusion in the eiruv, his consent is not required. However, with regard to a joining of Shabbat boundaries, although it enables one to go farther in one direction, he loses the option of traveling in the opposite direction. When an action is to a person’s disadvantage, or if it entails both benefits and disadvantages, one may act on that person’s behalf only if he has been explicitly appointed his agent.

GEMARA: The Gemara poses a question: What is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion that one who gave money to a grocer or a baker has acquired possession of the food for the eiruv? This ruling is difficult, as he did not perform a transaction by pulling the food into his possession, and one can acquire an object only by performing a valid act of acquisition.

Rav Naḥman said that Rabba bar Abbahu said: Rabbi Eliezer established this acquisition so that it should be like the four times during the year that the payment of money effects acquisition, as we learned in a mishna: On these four times every year, on the eves of Passover, Shavuot, Rosh HaShana, and the Eighth Day of Assembly, one who paid for meat may force the butcher to slaughter an animal against his will. Even if his ox was worth a thousand dinar, and the customer has paid for only one dinar’s worth of meat, the customer may force the butcher to slaughter it, so that the buyer can receive his meat. The reason is that on these four occasions everyone buys meat, and therefore the butcher who promised to supply the customer with meat must give it to him, even if this causes the butcher a considerable loss.

Therefore, if the ox died, it died at the buyer’s expense. That is to say, he must bear the loss and is not entitled to get his dinar back. The Gemara asks: Why is this so? The customer did not pull the ox into his possession. As he did not perform an act of acquisition, he has not acquired any part of the ox, and his dinar should therefore be restored to him. Rav Huna said: We are dealing here with a case where he did pull the ox into his possession.

The Gemara raises a difficulty: If so, say the latter clause of that mishna as follows: With regard to the rest of the days of the year, it is not so. Therefore, if the animal died, it died at the seller’s expense. If, as Rav Huna claims, the mishna is referring to a case where the purchaser had already pulled the animal into his possession, why must the seller suffer the loss? Since the customer pulled it into his possession and has acquired it, the ox died in his possession.

Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: Actually, the mishna is referring to a case where the customer did not pull the animal into his possession. With what are we dealing here? We are dealing with a case where the butcher conferred possession upon his customer by means of another person, i.e., the butcher conferred possession upon the customer by instructing another person to acquire a dinar’s worth of the ox’s meat on his behalf, without having obtained his consent.

Consequently, at these four times, when it is for his benefit, as everyone wishes to buy meat on these days, one may act for his benefit in his absence, and the acquisition is valid. With regard to the rest of the days of the year, when it is to his disadvantage, as it obligates him in payment and he might have no interest in this purchase, one may act to his disadvantage only in his presence.

And Rav Ila said that Rabbi Yoḥanan said: At these four times, the Sages based their statement on Torah law, i.e., they ruled in accordance with Torah law. As Rabbi Yoḥanan said: By Torah law, the payment of money is an effective act of acquisition, which acquires movable property. Merchandise that is purchased with money is immediately transferred to the ownership of the buyer.

And why, then, did the Sages say that the mode of acquisition of pulling, not monetary payment, acquires movable goods? It is a decree issued by the Sages, lest the seller say to a buyer who has already paid for his merchandise: Your wheat was burned in the upper story of my house, and you have lost everything. According to Torah law, once the buyer pays, he owns the merchandise wherever it is located. As this state of affairs can lead to fraud, the Sages instituted that only an act of physical transfer of the item purchased can finalize the sale. On these four occasions, however, the Sages ordained that Torah law remains in effect. Rabbi Eliezer maintains that this enactment applies to an eiruv as well.

The mishna stated: The Rabbis concede with regard to all other people that if he gave them money for food for an eiruv, his money confers possession upon him. The Gemara asks: Who is included among all other people? Rav said: The reference is to an ordinary homeowner, not a merchant, who was asked by someone to receive possession of food for an eiruv on his behalf, by means of the money that he provided.

And likewise, Shmuel said: The reference is to an ordinary homeowner. As Shmuel said: They taught this halakha only with regard to a baker, but an ordinary homeowner may acquire the food on behalf of another person. And Shmuel also said: They taught this halakha only in a case where he gave him a ma’a, but if he gave him a utensil, he acquires the food for the eiruv by the mode of acquisition known as exchange. By handing over the utensil in exchange for the food of the eiruv, he acquires that food wherever it is located. However, one cannot perform the mode of acquisition of exchange with money.

And Shmuel further said: They taught this halakha only in a case where he said to the grocer or baker: Confer possession upon me; but if he said to him: Establish an eiruv on my behalf, he clearly intended to appoint him his agent to establish an eiruv on his behalf, and therefore the eiruv is acquired by means of his agency.

We learned in the mishna: Rabbi Yehuda said: In what case is this statement, that one may establish an eiruv only with a person’s knowledge, said? This halakha applies to a joining of Shabbat boundaries, but not a joining of courtyards. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this regard, and not only that, but any place where Rabbi Yehuda taught a halakha with regard to eiruvin, the halakha is in accordance with his opinion.

Rav Ḥana from Baghdad said to Rav Yehuda: Did Shmuel state this ruling even with regard to an alleyway whose cross beam or side post was removed during Shabbat? Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to carry in this alleyway on that same Shabbat.

He said to him: I spoke to you with regard to the acquisition of eiruvin, and not with regard to partitions. The halakhot of partitions are not considered part of the halakhot of eiruvin, as they touch upon several areas of halakha, only one of which is the issue of an eiruv. With regard to partitions, the halakha is not in accordance with Rabbi Yehuda.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: As it is stated that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda, this proves by inference that there is a dispute concerning this issue. But didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: Any place where Rabbi Yehuda says when, or in what case is this, in the Mishna, he intends only to explain the earlier statement of the Rabbis, not to disagree with them. Why, then, did Shmuel say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, when according to Rabbi Yehoshua ben Levi he is merely clarifying the opinion of the Rabbis, and there is no dispute between them?

Before addressing this question, the Gemara expresses surprise over the claim itself: And do Rabbi Yehuda and the Sages not dispute this issue? Didn’t we learn in an earlier mishna: If new residents were added to the original residents of the alleyway, he may add to the eiruv for those residents and confer possession on them, and he must inform the new residents of their inclusion in the merging of alleyways. Apparently, this tanna maintains that one must inform them even with regard to a joining of courtyards. This ruling contradicts the opinion of Rabbi Yehuda, which proves that there is at least one Sage who does not accept his opinion.

The Gemara answers: There, the mishna is referring to a courtyard situated between two alleyways, in which case the residents of the courtyard may join a merging with whichever alleyway they prefer. As their participation in the merging involves a certain disadvantage, for perhaps the residents of the courtyard would not want to establish a merging of alleyways with one alleyway and lose out on a potential merging with the other, it is necessary to inform them.

The Gemara raises a further difficulty: Didn’t Rav Sheizvi say that Rav Ḥisda said with regard to that same mishna: That is to say that Rabbi Yehuda’s colleagues disagree with him over the need to inform the other residents about the eiruv? This statement indicates that at least some Sages hold that the matter is in dispute, and not everyone agrees with Rabbi Yehuda.

Rather, the Gemara resolves both difficulties together:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' נותן אדם מעות לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר כו'. ואמרי' מ"ט דר' אליעזר והא לא משך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה השוה ר' אליעזר מדותיו בעירובין כאותן ששנינו בשחיטת חולין (פ') (בפרק כסוי הדם) בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ ואסקה ר' יוחנן לעולם בשלא משך ושלא זיכה ובד' פרקים אלו העמידו דבריהן על דין תורה דדבר תורה מעות קונות.

ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה [שמא] יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה ומודים חכמים לר' יהודה בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו.

מאן שאר כל אדם. אמר רב מן בעה"ב.

וכן אמר שמואל בעה"ב קני דלא שנו חלוקה אלא בנחתום ולא שנו בנחתום דלא קנו אלא מעה יהיב אבל יהיב כלי קני ולא שנו אלא דאמר ליה לנחתום זכי ליה אבל אמר ערב לי קניה:

פיסקא א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לו אלא מדעתו בעירובי תחומין שפעמים שהיא חובה לו שאתה מתירו בצפון ואוסרו בדרום כנגד מה שהתרת והוא אין לו צורך אלא בדרום נמצאת עושה לו חובה לפיכך אין חבין לו אלא בפניו (אלא) [אבל] בעירובי חצרות אתה מתירו תוספת ואינך אוסרו בדבר לפיכך זכין לו אפילו שלא מדעתו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יהודה ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו והני מילי בעירוב אבל לא במחיצות ואקשינן למה הוצרך שמואל לומר הלכה כר' יהודה מכלל דחכמים פליגי עליה בהא.

והאמר ר' יהושע כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה [אינו] אלא לפרש דברי חכמים ומתני' במה היא ודחינן ולא פליגי והתנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הלא המשנה זו לרבנן היא ושנו בעירובי חצרות צריך להודיע. ושנינן התם דקתני צריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות שכשאתה מתירו במבוי אחד אתה אוסרו במבוי האחר. ונמצאת לו חובה. אבל חצר אחד במבוי אחד לא פליגי עליה.

איני והאמר רב חסדא אתה מדחה דברי ר' יהודה. ריב"ל ור' יוחנן נמי הודה בריב"ל בהא כי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש הוא.

גמרא: מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא דאמר ליה זכה לי אבל אמר ערוב לי קונה. ומסתברא דאע"ג דר' אליעזר מיקל וקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דר' אליעזר שמותי הוא ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה. ועוד מדאמר שמואל לא שנו אלא נחתום ולא שאנו אלא מעה ולא שנו אלא דאמר ליה זכה לי (משום) [משמע] דכחכמים ס"ל. ואע"ג דשקלי וטרי אליביה דר' אליעזר ואמרינן והא לא משך וכו', לאו ראיה היא למפסק בהכין כר' אליעזר, דאיכא למימר דלא נאמרו דברים אלא לברר מהם דברי חכמים דאפילו בשזיכה לו על ידי אחר אסרי חכמים. כנ"ל.
הא דאמרינן דבבעל הבית מודו חכמים, איכא למימר דטעמא משום דכל שאמר לבעל הבית זכה לי, הרי הוא כמאן דאמר ליה ערב לי וזכה לי על ידי אחר, הא לאו הכי היכי קאמר, דהא קיימא לן בכולהו עירובין דצריך לזכות אלא שליחא שווייא לכל מאי דצריך לתיקוני העירוב. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. ואקשינן הלכה מכלל דפליגי והאמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי במה אינו אלא לפרש. ואע"ג דתנן במתניתין נתוספו מוסיף ומזכה וצריך להודיע, התם בחצר שבין שני מבואות, דבההוא על כרחין אפילו ר' יהודה יודה שצריך להודיע דחוב הוא לו [גם] אליבא דר' יהודה, כדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א) עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, וההיא ר' יהודה תני לה וכדאמרינן בההוא פירקא (מה, א) גבי מי שישן בדרך, והלכך בחצר שבין שני מבואות אפילו ר' יהודה מודה בה, ובחצר שבמבוי אחד אפילו רבנן מודו דאין צריך להודיע. ורב שיזבי דאמר לעיל גבי ההיא דנתוספו זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה לית ליה דר' יהושע בן לוי וגברא אגברא לא רמינן.
והרב אלפאסי ז"ל כתב למעלה גבי מתני' דנתוספו צריך לזכות וצריך להודיע, ואסיקנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע מאי טעמא דזכות הוא לו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל נראה כי הרב ז"ל מפרש הענין לדעת ר' יהושע בן לוי, והקשה עליו הוא ז"ל טובא, חדא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן דאמר במה לחלוק. ועוד דרב חסדא ושמואל סבירא להו כר' יוחנן ואמרי דפליגי רבנן ור' יהודה בהא מילתא ור' יהושע בן לוי יחיד אצל רבים הואי. ועוד כיון דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה, מה לי חצר שבין שני מבואות מה לי חצר של מבוי אחד, תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה ואינו צריך להודיע. אלו הן דברי הרב ז"ל.
ובודאי שקושיא זו אחרונה קושיא, אבל כל מה שהקשה עליו בראשונה אינו קושיא לפסק הרב ז"ל, כי אפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בחצר שבמבוי אחד, מ"מ בחצר שבין שני מבואות לא פליגי אלא כולהו מודו בה דצריך להודיע. דהא ס"ל לר' יהודה דחוב הוא לו וכמ"ש למעלה. וכיון שכן לדידן דקיימא לן כר' יהודה וכדפסק שמואל חצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע כר' יהודה, אבל במבוי שבין שתי חצרות לא פליג ר' יהודה, ובין לר' יהודה בין לרבנן דר' יהודה צריך להודיע. ונמצא פסק הרב ז"ל כשמואל ור' יוחנן ורב חסדא.
ועוד שאף רבותנו הצרפתים ז"ל פוסקים בכל מקום משם רת"ם ז"ל דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, ומדקדק כן במגילה בפרק בתרא (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. ואף כאן כתבו במה שנחלקו [במה] אם לחלוק ואם לפרש דקיימא לן כר' יהושע בן לוי דבמה לפרש ואע"ג דנחלקו עליו ר' יוחנן ושמואל ורב חסדא הלכה כריב"ל לגבי כולהו. אלא שהיה לו לרב ז"ל לפסוק ודאי להקל אפילו בחצר שבין שתי מבואות, לדידן דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בחצר שבין שתי חצרות דעירבה עם שתיהן, דאלמא אפילו בשני מבואות הוה לי זכות כבחצר שבמבוי אחד.
וגם מה שכתב הרב ז"ל בהלכות גבי נתמעט האוכל סוגיא דשמעתא אם ממין אחד אפילו כלה [מוסיף ומזכה] ואינו צריך להודיע, ואם משני מינין וכלה צריך להודיע כברייתא, ואם נתמעט אינו צריך להודיע כמתני'. נראה לי שגם זה כפי שיטת הפסק שלו, שפסק בחצר של שני מבואות שצריך להודיע. אבל לדידן דקיימא לן כר' יהודה דהכא וכר' שמעון דשלש חצרות, אפילו כלה ואפילו משני מינין אין צריך להודיע דזכות הוא לו.
גם מה שנראה מתוך דבריו דבכלה כלומר: בשנתמעט צריך להוסיף, הן דברי תימה, דהא קיימא לן כר' יוסי דאמר (לעיל עירובין פ, א) דבסוף עירוב אפילו כל שהוא. וכבר אמרו בפירקין דמי שהוציאוהו דהלכה כר' יוסי גבי מי שישן בדרך (לעיל עירובין מה, א). ואלו פירש הרב ז"ל כלה שכלה לגמרי אין זה תוספת אלא מניח לכתחילה. ועוד דבגמרא לעיל משמע דכלה היינו נתמטמט וכמו שכתבתי למעלה. וגם זו אחת מתשובות שהשיב הראב"ד ז"ל על הרב אלאפסי ז"ל.

גמ׳ מ״ט דר׳ אליעזר דהא לא משך עשאו׳ כד׳ וכו׳ פירשתי׳ במקומ׳ בס״ד. והא תנן ומודי׳ חכמי׳ בשאר כל אדם והוינן בה מאן שאר כל אד׳ אמר רב כולי. פי׳ בעל הבי׳ שאינו עשוי למכו׳ לכל אד׳ והילכך כי נתן לו מעה וא״ל זכה לי אין דעתו שימכור לו אלא שיערב לו ושליחא שוי׳ כאלו אמר לו ערב לי וזכה לי ע״י אחר דאלו בערב לי בלחוד לא סגי ליה כל כמה דלא קנו ליה דהא קי״ל דבכלהו ערובין צריך לזכות. והא דאמרי׳ אבל אמר לו ערב לי קונה היינו נמי טעמא דכל אומר ערב לי שליחא שויה לכל מאי דצריך לתקוני בעירוב והרי זה כאומר לו ערב לי וזכה לי וכן פירש הראב״ד ז״ל. וכלו האי סוגיא אליבא דרבנן היא ושמעי׳ מינה דהלכתא כוותייהו דלא אמרינן בהא הלכה כדברי המקל בעירוב. לא שנו כו׳ פי׳ שנתן לו כלי בתורת חליפין עסקינן וקונה הככר בכל מקום שהוא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין אבל אם לא נתנו אלא בתורת משכון לא קונה כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין.

ומודים בשאר כל אדם ר״ל שלא לנחתום ולחנוני אלא לאחד מבעלי בתים שאם אמ׳ לו כן זכו לו מעותיו שכל שאמ׳ לו חברו הילך מעה וזכה לי בעירוב וזכהו בפתו זכה לו שמאחר שאין בעל הבית עשוי למכור פת ויין ודאי לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי שאף בחנוני עצמו אלו אמ׳ לו ערב לי קונה לו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. כלומר זה שאמרנו בחנוני ונחתום שמאחר שלא זכה לו אין זכויו כלום הוא מפני שאף בעירובי חצרות אין מערבין לו לאדם משלו אלא לדעתו ואעפ״י שמשל מערב מיהא זוכין לו שהרי אין כאן אלא זכות וזכים לאדם שלא בפניו משלו מיהא אין זכין לו שלא מדעתו הא אם משך הככר והניחו אצלו ודאי שליח עשאו. וכן יתבאר בגמרא שלא נחלקו אלא במעה אבל אם נתן לו כל אחד שיזכה לו בעירוב קונה מדין חליפין ומכיון שקנאו והודיעו שלעירוב הוא מתכוין גלוי הדעת הוא וזוכה לו שלא מדעת.

אמר ר׳ יהודה במה דברי׳ אמורים בעירובי תחומין וכו׳ ונחלקו בגמרא ר׳ יהושע ור׳ יוחנן שלדעת ר׳ יהושע כל מקום שאמ׳ ר׳ יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ונמצא שר׳ יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים כלומר זה שאמרו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו שהדבר נאמר בסתם בין במערבין לו משלו בין בשל מערב דוקא בעירובי תחומין שיש בו צד חובה שאעפ״י שמרויח ברוח זה מפסיד הוא בכל שאר הרוחות אבל בעירובי חצרות כל שהמערבים מזכים משלהם מיהא מערבין לו אף שלא מדעתו שזכין לאדם שלא בפניו הא בשלו מיהא לא עד שיודיעוהו כמו שביארנו. ומה שהוזכר למעלה בנתוספו דיורין שצריך להודיעם פירושו בחצר שבין שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו ואם עירבו לה בשאינה רגילה שלא לדעתה חוב הוא הוא לה ולדעת ר׳ יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ואם כן לדעת ר׳ יהודה אף במערבין לו משלו אין צריך להודיע ואין צריך אפי׳ לומר לחנוני זכה לי וכבר אמר כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ונמצא שבעירובי חצרות אף משלו מערבין לו שלא מדעתו הואיל ואין כאן אלא זכות מצד קניית הרשות אעפ״י שיש קצת חובה מצד פתו שכל שזכותו מפורסם אעפ״י שנמשך ממנו קצת חובה זכה אלא שאם לא ידע זה עד שנגלית החובה ונמנע מלקבל רשאי. וכן כתבוה קצת מפרשי׳ ומפני שידוע שר׳ יהושע ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכן שרב יהודה בשם שמואל ורב (זבי) [שיזבי] בשם רב חסדא סבורים כן ר״ל שר׳ יהודה בא לחלוק. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ נראה שסוברים בכאן שלא בא אלא לפרש ולעולם במערבין לו משלו צריך להודיע.

ומכל מקום קצת מפרשי׳ מהנדזים שלא להעמיד משנה זו בעירובי חצרות שהרי כל שהנחתום עמו בחצר מעות קונות לו על הדרך שכתבנו שפסקוה בפרק הזהב ופרשו ענין משנתנו בעירובי תחומין והוזכרו בה חנוני ונחתום שהרי בכל מערבין עירובי תחומין כמו שהתבאר. והענין הוא כגון שבני העיר רצו לערב לעיר אחרת ואמרו לו לחנוני או לנחתום להוליך להם פת או יין למקום פלוני וכל שירצה לקנות לצורך עירובו יהא הוא מזומן לשם והוא לא נעשה שליח לשם אלא שנעשה מזומן להם ליקח פתו ויינו והם מערבין לעצמם ברגלם או בפיהם ונתן זה מעה לחנוני שיזכה לו בעירובו ר״ל שיהא מונהו באחד מלוקחי פתו ולא אמ׳ לו שיערב לו או שיזכה לו על ידי אחר ולר׳ אליעזר הרי זה גלוי דעת אחר שהמעות קונות לו ממה שאמרו בה שמעמידהו על דין תורה. וחכמי׳ אומרי׳ לא זכו לו מעותיו ואין דעת הלוקח סומכת עליו והרי זה כמערב שלא מדעת. וכן יש מפרשי׳ הפרש שבין חנוני ונחתום לבעל הבית שחנוני ונחתום אין דעת בעל הבית סומכת עליו חושב הוא עליו שמא ימכרנו לאחרים הואיל ועשוי הוא למכור לכל אדם אבל בעל הבית דעתו סומכת עליו שאעפ״י שאמרו אין מעות קונות מכל מקום דוקא שאם רצה חוזר בו אבל כל שמשך אחר כן קנאו למפרע משעת נתינת מעות וכשאותו בעל הבית מעמיד לו ממכרו וזה עירב באותו [פת] בין נתינת מעות למשיכה כשמשכו משחשיכה כבר קנאו הלוקח לאותה פת מבעוד יום ונמצא שכבר עירב לעצמו אבל נחתום אעפ״י שמעמיד לו ממכרו הואיל ולא סמך עליו הרי הוא כעירב לו שלא לדעתו. ויש מפרשי׳ בזה שהפרשנו בין נחתום לבעל הבית שפירושו בבעל הבית המערב לבני העיר ומזכה להם את החבית או את הסל מלא ככרות ובא אחד ונתן לו מעה ליחשב לו למזון שתי סעודות ולא שיערב הוא עליו אלא שיערב הוא לעצמו בדבורו ואעפ״י כן כיון שבעל הבית זה מערב לבני העיר ומזכה להם את הסל על ידי אחר אעפ״י שלא זיכה לזה ממצותו נעשה כאומר לו זכה לי עירובי על ידי אותו הזוכה לאחרים שהרי לא הוציא עצמו מכללם ומתוך שזוכה לעצמו זוכה אף לזה. ומביאים ראיה לפי זה שאם לא כן מהו ששאלו מאי ניהו (שהו) [שאר] כל אדם וכל שאינו לא חנוני ולא נחתום הרי הוא בעל הבית שאף בשאר בני אדם יש הפרש בין קצתם לקצתם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שביארנו במשנה שבבעל הבית קנה עירוב וכן אף בנחתום אם אמר לו ערב לי וכן אף בזכה ובכלי אף בתורת חליפין לא סוף דבר בעירובי חצרות אלא אף בעירובי תחומין כן:

ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה ואלו הן. ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר״ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואעפ״י שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי׳ היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואעפ״י שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט ואם מת מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו אם מת מת ברשות מוכר. וכבר כתבנוה כן במקומה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת נאסר אף לאותה שבת ואין אומרין בה שבת שהותרה הותרה כמו שהתבאר ואעפ״י שר׳ יהודה מיקל בזו וכבר אמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירוב אמרו ולא במחיצות וכבר ביארנוה:

בד"ה ד"ת מעות כו' דורש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי כו' עכ"ל עיקר דבריהם הכא לר"ל ולא ה"ל למנקט דרשה דר"י אלא דרשה דר"ל הא לנכרי בכסף ויש ליישב דדרשה דר"י הוזכר בהדיא שם בפ' הלוקח וממילא נשמע להיפך לר"ל ודו"ק:

בד"ה שמא יאמרו כו' והדר ביה וא"ל שקול זוזך כו' דאי לא הוה א"ל שקול זוזך הוה עלייהו ש"ש וה"נ גבי חיטין כו' עכ"ל לא אסקי אדעתייהו האי טעמא דהוי ש"ש על הזוזי משום דיכול להוציאם כמ"ש לקמן אלא משום כיון דמתחילה בתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון אע"ג דהדר ביה הוה עלייהו ש"ש ה"נ בחיטין אף אם המשיכה לא תקנה לא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כפי' ריב"ן משום דהוה עלייהו ש"ש כיון שבתורת מכירה באו לידו ולא בתורת פקדון ודו"ק:

גמ' בד' פרקים אלו משחיטים כו' ורב אילא אמר רב יהודה כו' שמא יאמר לו כו' כצ"ל:

שם ר' יהודה אלא גברא אגברא כצ"ל. ונ"ב בס"א דגרסינן א"ל נ"ל הא דמסיק ולא פליגי כו' מדברי סתמא דתלמודא הוא דמפסיק וקאי והוכיח דפליגי והדר חוזר לסוגיא דהשיב רב אשי לרב אחא מיד על תמיהתו ודו"ק:

רש"י בד"ה בשזיכה כו' ואמר לו זכה לו בו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דבר תורה כו' דדריש ליה אמשיכה. נ"ב פי' ר"ל:

בא"ד ובכה"ג קאמר התם ועוד אפרש כו' כצ"ל:

בא"ד קנין בכסף. ונ"ב ל"ג קנין כספו:

תד"ה הכי גרסינן. וכ"נ כספרים דגרסי כו'. כצ"ל:

ומודין בשאר כל אדם. מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א''ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני: שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו: עירובי תחומין. חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו: גמ' בד' פרקים. דמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה: בד' פרקים אלו. בפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו''ט הראשון של פסח ועיו''ט של עצרת וערב ר''ה ועי''ט האחרון של חג וערב יוה''כ בגליל: ואין ללוקח. באותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר: אם מת. השור אבד הלוקח מה שנתן: אינו כן. אין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר: בשזיכה לו. טבח ללוקח בשור זה שוה דינר ע''י אחר שמסר השור לאחר ואמר לו זכה לו בו בשם פלוני והוא לא עשאו שליח לאותו אחר הזוכה בשבילו: זכות הוא לו. להוציא מעות ולקנות בשר שהכל דרכן בכך: חוב הוא לו. שמוציא הוצאות: דבר תורה מעות קונות. דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא ס) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט: נשרפו חיטיך. שנתת לי מעות עליהן הלכך מוקמינן להו ברשות מוכר כי היכי דלימסר נפשיה עלייהו וניטרח לאצולינהו: אבל כלי. קנין סודר: בעל הבית. פרישית טעמא לעיל: אלא דאמר זכה לי. דלא שוויה שליח אלא כשאר מוכרין דעלמא אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו בפרק בכל מערבין (לעיל ד' לב.) הלכך מערב לדעתיה הוא: אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיו. בשבת דמיקל בה ר' יהודה בפ' כל גגות ואמר: מותרין לאותו שבת: בעירובין. כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב:

בארבעה פרקים כו'. בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) מפרש ערב יו''ט הראשון של פסח ועיו''ט של עצרת וערב יו''ט האחרון של חג וערב ר''ה ועיו''כ בגליל והא דלא חשיב עיו''ט ראשין של חג אומר ר''ת משום דכו''ע טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך: לעולם כשלא משך. מלתא דרב הונא דאוקמי כשמשך אתא לפרושי דהיינו משיכה שזיכה לו ע''ו אתר ומש''ה לא קאמר אלא דלא כדר ביה כלל: דבר תורה מעות קונות. פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק''ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ''כ דמ''מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר''י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר''ל אם כן לנכרי במה וכ''ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר''י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני (דברים ב) שדות בכסף יקנו (. רמ. ה לב) ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ''מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי: שמא יאמר חיטיך נשרפו בעלייה. וא''ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוי דאורייתא היה להם לתקן דמבעי כסף ומשיכה ותירץ ר''י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב''ן תירץ. דאם המשיכה לבדה לא תקנה אם כן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חיטיך בעלייה ואם תאמר א''כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיין דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב''ן היינו יכולין לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דאם כן לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו הכסף אחר משיכת הפירות כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה וי''ל דמעות נוח לשמרן ואין פורח בהצלתם כמו פירות דאין יכול להציל אלא בטורח גדול ועוד אומר ר''י דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן בפרק המפקיד (ב''מ דף מב.) דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כדמוכח התם גבי ההוא דאותיב זוזי בצריפתא דאורבני וא''ת והיכי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה הא הוי עלייהו שומר שכר ואם לא יציל ישלם דכי היכי דגבי זוזי הוי מוכר עלייהו שימר שכר כדמשמע בפ' הזהב (שם דף מט.) גבי ההוא גברא דיהיב זחי אשומשמי אוקירו שימשמי והדר ביה וא''ל שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא דכל כה''ג צא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' משמע דאי לא הוה אומר ליה שקול זוזך הוי עלייהו שומר שכר וה''נ גבי חיטין הוי נמי שומר שכר ואור''י דלעולם גבי זוזי נמי לא הוי שומר שכר והא דקאמר לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי ה''פ לא מיבעיא היכא דנותן לו שכר וקאמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר. שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכה''ג צריך לפרש באידך עובדא (שה ע''ב) דא''ל ליהוי הוץ. זחי גבך פקדון דחשכה לי וא''ל הא ביתא קמו. ומסיק עלה לא מיבעיא דשומר שכר לא הוי כו' היינו ע''כ בנותן לו שכר קאמר ועוד י''ל דאע''ג דגבי זוזי הוי שומר שכר היינו משים דשרי להוציאם ואפ''ג דמפקיד מעות אצל בעה''ב תנן בהמפקיד (שם מג.) דלא ישתמש בהן מ''מ מוכד ישתמש בהן כיון דובר תורה מעות קונות אמם כחו ויכול להוציא אע''ג דתקין רבנן דלא קני אלא במשיכה: ה''ג אמר ר' יהושע ב''ל כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים וכ''נ כספרים דגרסי במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דרבי יהודה לחלוק בפרק כיסוי הדם (חוצין דף פח.) גבי דם הניתז ושעל גבי הסכין ופ''ק דגיטין (דף ז.) גבי המביא גט בספינה ואין להאריך כאן: [וע''ע תוס' ב. צה ס: ד''ה ולא היא ותוס' סוכה מא. בד''ה שמא יגדל ותוס' גיטין ז: ד''ה אמר ותוס' שבועות מח. סד''ה נשבע ותוס' חולין פח. ד''ה רבנן]:

דף פא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד