עירובין פב ע"א

דף פב - א

האם גברא [רבי יהושע בן לוי] אגברא [שמואל] קא רמית?

מר [שמואל] סבר, פליגי חכמים על רבי יהודה. ואילו מר [רבי יהושע בן לוי] סבר דלא פליגי.

גופא: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים" במשנתינו - אינו אלא לפרש דברי חכמים.

ורבי יוחנן אמר: במקום שאמר רבי יהודה "אימתי" - לפרש דברי חכמים בא. וכשאמר "במה דברים אמורים" - לחלוק בא.

ותמהינן אתרווייהו: וכשאמר רבי יהודה "אימתי" - האם לפרש הוא בא?

והא תנן [המשנה מתבארת כאן, לפי ההוה אמינא שבסוגיין]:

א. כתיב: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ומכאן למדנו שכל "רשע דחמס", דהיינו גזלן, פסול לעדות. ובכלל זה העובר על שאר עבירות שבתורה משום חימוד ממון.

ב. אסמכתא לא קניא.

כגון מי שקיבל שדה מחבירו באריסות על מנת שיהיו חלק מהפירות לבעל השדה, וחלק לאריס. ואמר האריס לבעל השדה: אם אוביר [אניח השדה בורה] ולא אעביד [ולא אעבדנה] אשלם לך אלפא [אלף] זוזי

- אינו חייב ליתן לו. מפני שאינו מתחייב בדעה שלא לעבד את השדה ולתת לו אלף זוזים, אלא סומך על כך שיעבדנה ולא יתחייב לשלם. ולכן, אמדינן דעתו שלא נתכוין להתחייב כלל.

ג. נתחייב אדם לחבירו באסמכתא דלא קניא - חבירו שנטל ממנו הממון הרי הוא גזלן.

ומכל מקום אין פסולו לעדות אלא מדרבנן. "כיון שאינו סבור לעשות איסור, לבא לידי פסול דאורייתא" [לשון תוספות סנהדרין דף כד ב. וברש"י ראש השנה דף כב א כתב: דאין פסולין מדאורייתא, כיון דגזלן לא מיקרי אלא החוטף מיד חבירו. וכן כתב הרמ"ה בסנהדרין דף כה א].

ואלו הן הפסולים לעדות מדרבנן: המשחק בקוביא [חתיכות של עצם שמשחקין בערבון, רש"י ראש השנה דף כב א], ומי שמנצח את חבירו נוטל ממון מן המפסיד. ושלא כדין הוא נוטל, שאף זו אסמכתא היא, שנותן ממון רק משום מחשבתו שינצח. והוה ליה גזלן, ופסול לעדות מדרבנן.

ומלוה בריבית. והן המלוה והן הלוה פסולין מפני שעוברין על איסור תורה משום חימוד ממון. ^[50] ומפריחי יונים [תחרות יונים], ופסולם כפסול המשחק בקוביא, שהמנצח נוטל ממון [רש"י. וראה סנהדרין דף כה א פלוגתא דאמוראי בזה].

וסוחרי שביעית שעוברים על איסור סחורה בפירות שביעית מפני חימוד ממון [ואינו פסול מדאורייתא, דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. וראה שם בתוספות סנהדרין דף כד ב עוד טעם].

אמר פליג רבי יהודה: המשחקין בקוביא ומפריחי היונים, אין פסולם משום שנוטלין ממון שלא כדין, שכדין הם נוטלין.

אלא פסולם הוא מכך שאין הם עסוקין בישובו של עולם. שהואיל וזו היא אומנותם, אין הן מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם, ואינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון, וחשודים לשקר ופסולים מדרבנן. ולפיכך:

אימתי פסולין המשחקין בקוביא ומפריחי היונים - בזמן שאין לו אומנות אחרת אלא היא, ואין עסוק בישובו של עולם.

אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה עד כשר.

ותני עלה בברייתא:

וחכמים אומרים: בין שאין לו אומנות אלא היא, ובין שיש לו אומנות שלא היא הרי זה פסול. ומכאן אתה למד, שתנא קמא פליג על רבי יהודה, שהרי כן איתא בהך ברייתא, דחכמים פליגי. ^[51]

והשתא תיקשי: הרי חזינן, דאף דקאמר רבי יהודה "אימתי", לא לפרש בא, אלא לחלוק.

ומשנינן: לעולם רבי יהודה לא בא לחלוק, אלא לפרש דברי חכמים קאתי, דאף לדידהו כל הפסול אינו אלא משום שאין עסוקין בישובו של עולם.

והא דאמרי חכמים בברייתא דפסולייהו משום גזלן הוא, לאו היינו תנא קמא דרבי יהודה, אלא ההיא - דרבי יהודה אמר רבי טרפון, היא. דסבר אסמכתא לא קניא!

אבל תנא קמא דמתניתין לא פליג. ^[52]

דתניא: אמר רבי יהודה משום רבי טרפון: שנים שיושבין וראו אחד בא, זה אומר: פלוני העובר נזיר הוא, וזה אומר אינו נזיר.

ואמר זה שאמר נזיר הוא: הריני נזיר אם כמותי [אם אני צודק], שאני אומר שהעובר נזיר הוא. והשני אמר, הריני נזיר אם כמותי שאינו נזיר [רש"י סנהדרין דף כה; והרמ"ה שם. ובמאירי כאן פירש בהיפוך] - לעולם אין אחד מהן נזיר.

לפי שאין נזירות אלא להפלאה! כלומר: שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק.

אלמא - סבר רבי טרפון - כיון דמספקא ליה, אי נזיר אי לא נזיר הוא - לא משעביד נפשיה להיות נזיר.

הכא נמי בדבר שהוא אסמכתא, כיון דלא ידע בודאות, והוא מסתפק אי קני אי לא קני

- לא גמר ומקנה. ^[53]

הדרן עלך פרק חלון

פרק שמיני - כיצד משתתפין

מתניתין:

כיצד משתתפין בעירובי תחומין?

אם רוצה, אינו גובה מכל אחד חלק בעירוב.

אלא מניח את החבית של אוכל או משקה [ריטב"א], ואומר: הרי זה עירוב לכל בני עירי, לכל מי שילך.

כלומר: הריני מערב לכל אחד ואחד מבני עירי, אם ירצה לילך לבית האבל שהוא לאותו צד העיר שבו מניח העירוב, או לבית המשתה של חתונת בנו [תוספות יום טוב] שבאותו צד העיר.

[ומזכה להם את העירוב, כדאמרינן לעיל דף פ א שצריך לזכות, ריטב"א].

וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום לסמוך על אותו עירוב ולילך - מותר לצאת חוץ לתחום העיר.

אבל אם החליט לסמוך על אותו עירוב משתחשך - אסור, שאין מערבין משתחשך.

גמרא:

אמר רב יוסף: אין מערבין, לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב [רש"י] אלא לדבר מצוה, אבל מדאורייתא לא שאני לן [ריטב"א].

ותמהינן עלה: מאי קא משמע לן רב יוסף?

והא תנינא לה במשנתנו: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, ומדנקט אלו שהן דבר מצוה, מוכח שאין מערבין אלא לדבר מצוה?!

ומשנינן: ממשנתנו אין להוכיח. כי מהו דתימא, אורחא דמילתא קתני, שאין דרכן של רוב בני אדם לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה [ריטב"א], קא משמע לן שבדוקא לדבר מצוה קתני.

שנינו במשנה: וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום, מותר, משתחשך, אסור:

שמעת מינה ממשנתנו: "אין ברירה" אפילו בדרבנן [ריטב"א]!

דאי יש ברירה, נימא: תיגלי מילתא - השתא כשחשכה שבת ונתרצה בעירוב - למפרע, דמבעוד יום בזמן קנית העירוב, הוה ניחא ליה.

כיון שנודע לו מבעוד יום שהניחו עירוב, ושתק ולא גמר בלבו אם לסמוך עליו או לא, הרי עתה, משחשכה, ונתרצה אז לסמוך על העירוב, אמרינן כי זה שהיה ספק אצלו בזמן קנית העירוב, הוי ליה כאומר: למקום שארצה אחר כך יקנה לי עירובי עתה! וכיון ש"יש ברירה" קונה לו העירוב למפרע, כאילו ברר מקודם [שער הציון בהבנת רש"י].

אמר דחי לה רב אשי: לעולם יש ברירה בדרבנן. ומשנתנו לא הצריכה שיסמוך על העירוב מבעוד יום.

אלא: הודיעוהו מבעוד יום, ולא הודיעוהו אלא משתחשך - הוא דקתני.

כי לא שייך ענין "ברירה", לומר דהוה ניחא ליה, כל שלא ידע כלל מן העירוב.

ולפיכך: הודיעוהו מעוד יום מותר, הודיעוהו משתחשך אסור.

אמר רב אסי: קטן עד בן שש שנים - יוצא בעירוב תחומין של אמו, שעירבה לעצמה, ולא זיכתה לו בעירוב, ולא הניחה עבורו מזון שתי סעודות בפני עצמו.

ומוליכתו עמה, דכגופה דמי. כי מסתמא דעתה עליו, כיון דלא סגי ליה בלאו אמו, [רש"י]. ^[1]

מיתיבי: קטן שצריך לאמו - והוא פחות מבן שש כדמפרש ואזיל - יוצא בעירוב אמו.

וקטן שאין צריך לאמו - אין יוצא בעירוב אמו.

והיכי אמרת דעד בן שש יוצא בעירוב אמו?!

וכי תימא דעד בן שש מיקרי "צריך לאמו".

והא תנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא [בחובת סוכה של קטן ה"צריך לאמו"]:

קטן שכבר אין צריך לאמו - חייב בסוכה, ד"מחנכינן ליה מדרבנן" [רש"י].

והוינן בה [כלומר: ומפרשינן לה] בגמרא סוכה, עלה דההיא משנה: ואיזהו קטן שאין צריך לאמו?

אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה לצרכיו, ואין אמו מקנחתו.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור משנתו ואינו קורא "אימא". דכיון שאינו קורא לאמו, אם כן איך צריך לה.

ותמהינן התם עלה דרבי שמעון בן לקיש: וכי עד שאינו קורא "אימא" סלקא דעתך דעדיין צריך לאמו חשיב?!

והא אפילו גדולים, שבודאי אין צריכים לאמם, נמי קרו "אימא" כשנעורים משנתם?!

ומפרשינן לה התם: אלא אימא: כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא אימא". כלומר: שאינו נח מלצווח ולקרוא לה עד שבאה אמו אליו.

והשתא מוכיחה הגמרא: ובן כמה הוא הקטן שאין צריך לאמו, לפי מה דמפרשינן לה התם? - כבר ארבע כבר חמש, כל קטן לפי חריפותו!

ואם כן תיקשי לרב אסי, דאמר שעד היותו בן שש אין צורך להניח לו עירוב בפני עצמו ודיו בעירוב אמו: והא כבר מ"בר חמש", שאז הוא כבר נחשב "אין צריך לאמו" צריך להניח לו עירוב בפני עצמו, ולזכותו בעירוב?!

פרק כיצד. שמעת מינה אין ברירה אפי' בדרבנן בהרבה מקומו' בתלמוד איתה להוויא דהא מילתא אבל פסק ההלכה איתה במסכת יום טוב בפר' משילין פירות והכין סליקא לה מילתא כי לית ליה לר' הושעיה ברירה בדאוריתא אבל בדרבנן אית ליה דרש בר זוטרא הילכת' כר' אושעיא:

ואקשינן עליה איני והתנן בסנהדרין פרק דיני ממונות בג' זה בורר לו אחד אלו הן הפסולין המשחק בקוביא כו'.

א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר.

וקתני בברייתא וחכ"א בין שיש לו אומנות שלא היא בין שאין לו אומנות אלא היא הרי זה פסול הנה חולקין דר' יהודה אמר כשר וחכ"א אפילו יש לו אומנות שלא היא הרי זה פסול. ופרקינן לעולם אימתי לפרש הוא והאי דקתני בברייתא וחכ"א [ר"י היא] ומפרש דברי ר' טרפון.

(דתנן) [דתניא] ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה שנאמר איש כי יפליא (אלא) [אלמא] כיון דמספקא ליה אי נזיר הוא אי לא נזיר הוא לא ידע (דנחיל) [דנחית] ולא משעביד נפשיה הכא נמי גבי המשחק בקוביא לא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומקני:

הדרן עלך חלון;.

פ"ח כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית כו' אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה כל מי שקבל עליו מבעו"י מותר. ש"מ אין ברירה אפילו בדרבנן דהא עירובי תחומין דרבנן נינהו ודלא כר' עקיבא ופריק רב אשי הודיעוהו קתני פי' הודיעוהו שצריך לערב לילך למקום פלוני כיון שמקבל נתברר כאלו מאתמול עירב.

אמר רב יוסף קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והא דתניא קטן יוצא בעירוב אמו עד בן שש מוקי ליה עד ועד בכלל:

הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני. פירש הראב"ד ז"ל: דהאי מקשה הוה ס"ד דכל שקיבל עליו דקתני במתניתין היינו שרצה המערב, כלומר: אלו רצה המערב מבעוד יום שילך זה, ילך, ואם לא קבל עליו מבעוד יום, כלומר: שלא גילה דעתו על זה מבעוד יום, לא ילך, משום דאין ברירה ואפילו בדרבנן, וכההיא ברייתא דמייתי לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) רציתי אלך לא רציתי לא אלך. ומשני דלא קבל, ולא קבל [לאו] המערב קאמר אלא מי שעירב עליו, כלומר: אלו ידע מי שעירב עליו מבעוד יום שזה עירב עליו אע"פ שהמערב עליו לא עירב עליו בפירוש אלא שעירב בסתם על בני עירו, על מי שילך לבית המשתה או לבית האבל ולא ידע שזה הולך שם עד שחשיכה הרי זה עירוב, דבדרבנן יש ברירה, ובלבד אם ידע זה שעירב עליו מבעוד יום וקבל עליו, הא לאו הכי אסור, לפי שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא מדעתו (לעיל עירובין פא, ב), משום דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

נראה שכך גירסת רש"י ז"ל: איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא גדול נמי קורא הכי, אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. וה"פ הא קורא אימא קטן צריך לאמו הוא, ואקשינן אימא, כלומר: כל שקורא אימא צריך לאמו קרית ליה, והלא אפילו גדול ממש כשניעור לעתים קורא אימא כשהיא לפניו. אלא כל שאינו קורא אימא אימא, כלומר: שצועק אחריה ואומר אימא אימא שאפילו אינה בפניו הוא צועק אימא אימא, שאין זה דרכו של גדול אלא הקטנים הצריכין לאמן. ומקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שניעור משנתו וקורא אימא אימא, גדול נמי הכי קרי, אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. ונראה פירושה לפי גירסא זו: איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שקורא אימא אימא, ואתמהי' למימרא דכל שהוא גדול יותר הוא קורא אימא אימא, אדרבא אין זה אלא דרך הקטנים וכל שהוא יותר קטן הוא קורא כן, אלא אימא כל שאינו קורא.

גופא א״ר יהושע כולי ומסתבר׳ דבהאי פלוגת׳ הלכת׳ כר׳ יוחנן אפי׳ לדברי ר״ת ז״ל שכתב במס׳ מגל׳ ובכמ׳ מקומו׳ דר׳ יוחנן ור׳ יהושע ב״ל הלכ׳ כר׳ יהושע ב״ל שאני הכא דשמואל ורב חסדא קיימי כר׳ יוחנן וה״ל ר׳ יהושע ב״ל יחיד לגבי רבי׳ ולענין פלוגת׳ דר׳ יהודה ורבנן הלכה כר׳ יהודה חדא דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דהלכה כר׳ יהודה בעירובין הילכך קי״ל דאפילו בחצר של שני מבואות אין צריך להודיע דהא קי״ל כר״ש בחצר שבין שתי מבואות שאם ערבה עם שתיהן. וכיון דכן אף בזה זכות הוא לו ומערבין שלא מדעתו כשם שמערבן בחצר שבמבוי א׳ לר׳ יהודה וכדכתיבנ׳ לעיל וכן הסכימו בתוספת לענין פסק משנתנו אלא שהם פוסקים במחלוקת ר׳ יהושע ב״ל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יהושע ב״ל דאפי׳ בד״א אינו אלא לפר׳ ונפקא מינה לענין מילי דעלמ׳. והתנן אלו הן הפסולין וכו׳ פירשתי במס׳ סוכה בס״ד. והלכתא דכל שיש לו אומנות אחרת כשר הוא לעדות דבכה״ג לאו אסמכתא כיון שהוא תולה בדעת אחרי׳ וכדכתיב׳ התם בס״ד:

פרק שמיני כיצד משתתפין
כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבי׳ פי׳ בין של אוכל בין של משק׳ כדברירנ׳ בפ״ג. ואומר הרי זו לכל בני עירי. וקי״ל לעיל בפרק חלון דצריך לזכו׳ לכל מי שילך לבית האבל או לבי׳ המשתה פי׳ שהוא דבר מצוה דקסבר שאין מערבין אלא לדבר מצוה כדאית׳ בש״ס והקדים אבל לבית המשתה משו׳ דכתיב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה: והא דאמרינן במכלתין לעיל אם באו עובדי כוכבים ומזלות למזרח עירובי למזרח מיירי שהולך שם לדבר מצוה לפקח על עסקי רבים או יחיד או כגון דאתי בהדיהו מותיב פרקי או מקריאת שמע או שום חכם שאין מערבין משתחשך פי׳ ואפילו בבין השמשות כדאית׳ בפרק במה מדליקין וכדאיתא וכדפריש׳ סתם ובשלטי פרק הדר לדעת ר״י ז״ל:

אמר רב יוסף וכו׳ פי׳ והא מדרבנן דאלו בדאורייתא לא שאני לן תדע דר׳ נחמן דאית ליה תחומין דחשיב ליה מקומו והרי הוא כעירו ככל שבעירו אפילו לדבר הרשות יכול לילך ולצאת אלא ודאי מדרבנן היא דאמור הכי משום כבוד שבת כנ״ל.

מאי קמ״ל תנינא הו׳ ולא אמרינן מאן דפליג עלה וההוא פלוגתא דרבנן ור׳ יהודה במערבין בבית הקברות שהוא בפרק בכל מערבין הא אסיקנא התם אליבא דרב יוסף דלכ״ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ואפילו הוו פליגי בהא כדס״ד התם מעיקר׳ הלכה כסתם מתני׳ דהכא וא״כ מאי קמ״ל: מהו דתימא כו׳ פי׳ שאין דרכן של רוב בני אדם לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה אבל ה״ה דשרי לדבר הרשות קמ״ל וכן הלכה:

כל שקבל עליו מבעוד יום מותר ושלא קבל עליו אסור ש״מ דאין ברירה. פי׳ דס״ד דה״ק שאע״פ ששמע חבירו שזה עירוב לכל מי שירצה אם לא קבל עליו אלא משתחשך לא קנה עירוב דאמרינן דילמא לא הוה ניחא ליה מבע״י אלמא אין ברירה אפי׳ בדרבנן דאי ס״ד יש ברירה נימ׳ מדהשת׳ ניח׳ ליה מבע״י נמי הוה ניחא ליה וקנה עירוב ומהדרינן דלעולם אימ׳ לך יש ברירה והודיעוהו פירש דבהא דקתני קבל עליו לא סוף דבר קבל עליו ממש אלא אפילו הודיעיהו מבעוד יום בהכי סגי ואע״פ שקבל משתחשך דאמרינן יש ברירה ומיהו על כרחך בעינן הודעה מבעוד יום לפי שאין מערבין ערובי תחומין אלא לדעת ולגבי מאי דלא ידע מבעוד יום ליכא למימ׳ ברירה עד שיהא הערוב לדעת מבעוד יום וזה ברור כן פרש״י ז״ל והוא הנכון וכן הלכה דהא קי״ל במס׳ י״ט דבדרבנן יש ברירה ועירובי תחומין דרבנן היא. והראב״ד ז״ל פי׳ בענין אחר דאנן הוה ס״ד דכי קתני כל שקבל עליו מבעוד יום אמערב קאי שאם לא קבל לזה מבע״י אפילו אע״פ שאמר סתם הריני מערב לכל מי שירצה אין עירוב קונה לזה דלא אמרי׳ הוברר הדבר שכיון לערב על זה ומהדרי׳ דלא קאי אלא על מי שערבו עליו דבעינן שיודיעוהו מבעוד יום וקבל עליו כדי שיהא ערוב לדעת ואם לא הודיעוהו וקבל עליו מבע״י הוי ערוב שלא לדעת ואין חבין לאדם שלא בפניו דעירובי תחומין חוב הוא ופרש״י ז״ל יותר נכון:

אמר רב אסי ה״ג ר״ל אמר כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא. פירש שאינו קורא כן ואפילו פעם אחת ואז חשוב שאינו צריך לאמו. ופרכינן אימא גדול נמי הכי קרי פירש שאפילו הבן הגדול קורא פעם אחת אימא כשנעור משנתו והיאך יהא זה ראיה לדון בקטן שאין צריך לאמו כל מי שאינו קורא אימא אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא פירש דקטן הצריך לאמו כל שניער משנתו קורא הרבה פעמים אימא אימא עד שיהא באה לפניו. וכמה כלומר כמה חשוב שאינו צריך לאמו כבר ארבע וכבר חמש כלומר לכל חד וחד כפום חורפיה. מ״מ כל שהוא בן חמש אינו צריך לאמו כלל והיכי אמר רב אסי דקטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואנן בעינן קטן הצריך לאמו. א״ר יהושע בריה דרב אידי הב״ע כגון שעירב עליו אביו לצפון ואימיה לדרום כלומר דלעולם אינו יוצא בעירוב אמו מן הסתם בשלא ערבה עליו בפי׳ אלא כל שהוא פחו׳ מבן ד׳ או מבן ה׳ והא דרב אסי בשערב׳ עליו בפי׳ והא קמ״ל דאע״ג דערב עליו אביו לרוח אחרת אינו נגרר כל שהוא בן שש שנים אלא אחר אמו דבצוותא דאמה ניחא ליה טפי ומשם ואילך נגרר אחר אביו:

מתיבי. פי׳ דלא מצינן לאוקמה להא בשערב עליו אביו ג״כ דהא בהא קתני עד בן שש כלומר מיום לידתו עד בן שש ואלו בן ד׳ לא בעי זכוי ופעמים אינו צריך וכו׳. וא״ת והא לקמן דתרוצ׳ דמיירי דליתיה לאבוי במתא ומשם ואילך עד בן שש בדליתיה לאבוה במתא דוקא. י״ל דהא לא חשיב לצדדין כיון שלא חלקנו בגופו של עירוב דבכלהו שש שנים מיירי בשלא זיכתה עליו. כן פי׳ בתוספות.

כבר ביארנו במקומו בשלישי של סנהדרין [כד:] שהפסולים מצד (מכירת) [עבירת] חמס אעפ״י שלא גנב או גזל להדיא הם המשחק בקוביא ומלוה ברבית ר״ל אף בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית ומפריחי יונים והוא שהיו מריצים יונים ומתנים זה עם זה שכל שיקדם במרוצתו לשל חברו יתן לו כך וכך. וסוחרי שביעית. ומשחק בקוביא מיהא דוקא כשאין לו אומנות אלא הוא. וכבר ביארנו הענין כלו יפה במקומו:

שנים שיושבין ואחד עובר לפניהם ונחלקו עליו אם הוא נזיר אם לאו זה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר וזה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חברו נזיר ואין אומרין לא נתנה נזירות אלא להפלאה ר״ל כשנודר על הודאי ולא כשנודר בספק אלא אף בנודר לו מן הספק כן. וכן אין מפקיעין זה מדין אסמכתא שאין דין אסמכתא באיסורין. ואף משחק בקוביא לא באו עליה מדין גזל ומתורת אסמכתא שאלו כן לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא אלא טעם פסולו מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם. ומה שהביאו בסוגיא זו ותני עלה וחכמים אומרים בין שיש לו אומנות (אלא) [שלא] הוא בין שאין לו פסול. אלמא מתורת אסמכתא הוא ומדין גזל כבר תירצוה שר׳ יהודה אמרה על דעת האומר אין נזירות אלא בהפלאה ואין הלכה כן כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

כיצד משתתפין וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא חלוקים לארבעה חלקים וענינם דרך כלל הוא: הראשון בתקוני המבואות הן סתום הן מפולש ותקוני החצרות ותקוני רשות הרבים בתקון עצמם ר״ל בהכשר לחיים וקורות ופסים ומחיצות ושאר דינים שבענינים אלו: והשני בתקון הבא להם מצד אחר בעירובי חצרות ושתופי מבואות ועל איזה דרך מערבין ובמה מערבין והיכן נותנין אותו ומי אוסר עליהם ושאר דינין שבענינים אלו: השלישי בענין עירובי תחומין ומפרטיו כיצד מערבין עירוב זה ובמה מערבים ומשתתפים בו: הרביעי בענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין מזה לזה ובאיזה הכשר: וזה הפרק אמנם יכלול קצת שלשה חלקים האחרונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בעניני עירובי תחומין כשאין רוצים לערב ברגלם אלא בפת או בשאר אוכלין כיצד מערבין ואם יכול אחד לזכות לאחרים ועל איזה צד. ואם צריך להודיע ואימתי צריך להודיע וכמה מערבין בו ובאיזה שיעור ולאיזה דבר מערבין אם אף לדבר הרשות או דוקא לדבר מצוה: השני בעירובי חצרות בששכחו ולא עירבו כיצד אוסרים זה על זה והיכן מניחין את העירוב ולבאר קצת דירות שאינן אוסרות: השלישי בענין הרשויות על איזה צד משתמשין בהן ובאיזה הכשר: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תייחד לבאר עניני החלק הראשון שמניח אדם עירובי תחומין על חברו ובלבד שיזכה לו על ידי אחר ושיודיע לו קודם חשיכה וכן לבאר שיעור הצריך לכך והוא שאמר כיצד משתתפין בתחומין מניח אחד את החבית וכו׳ והוא שכבר ביארנו בפרק שלישי שעירובי תחומין ושתופי מבואות שוים לערב בהם ברוב אוכלין מה שאין כן בחצרות שאין מערבין להם אלא בפת. ומתוך כך הוא אומר שאם לא היה זה מערב ברגליו וכן שאינו מערב לעצמו רשאי אחד מן העיר לערב להניח חביתו ברחוק אלפים לאיזה צד שיברור ואומר הרי זו לכל בני עירי הרוצים לילך בצד זה חוץ לתחום לילך לבית האבל או לבית המשתה של שמחת מצוה שהוא בצד זה חוץ לתחום. ואעפ״י שבכל מקום הוא קוראם עירובי תחומין הוא מזכירם כאן בלשון שתוף ר״ל כיצד משתתפין בתחומין על שם מה שהוא רוצה לומר בהם שאחד מערב לכלם. והזכירו בענין זה דברים אלו ר״ל בית המשתה ובית האבל ממה שאמרו בגמרא שאין מערבין עירובי תחומין באוכלים אלא לדבר מצוה כגון אלו שהזכרנו כאן או להקביל פני רבו כמו שהזכרנו בפרק שלישי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. וכן לברוח מן העכו״ם שהוא מתירא מהם וכמו שאמרו שם אם באו עכו״ם למזרח עירובי למערב שהבריחה מן המזיקין ה״ה לענין זה כצורך מצוה הא לדבר הרשות לגמרי אין מערבין ואם עירב לדבר הרשות גדולי הדור מסכימים שאינו כלום ועל דרך מה שפרשו גדולי הרבנים בכאן שלא נתקן אלא לצורך הא שלא לצורך אין כאן תקנת עירוב ואפילו עירב אינו כלום. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי שלא נאמר כן אלא לכתחלה הא בדיעבד עירובו עירוב. וכן כתבוה גדולי המחברים לפי מה שמצאנו ברוב ספרים. אלא שבקצת ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. ומכל מקום כל שמערב ברגליו לית דין ולית דיין שעירובו עירוב אף לדבר הרשות שכל שהוא שובת לשם שם הוא ביתו:

ונשוב לענין משנתנו והוא שכל שאמר כן ר״ל הרי זה לכל בני עירי ורובו (כלם) [ככולם] וכבר ביארנו בפרק חלון דוקא שזכה להם על ידי אחר וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין. וכן צריך שיהא בעירוב זה כשיעור הצריך לו על הדרך שיתבאר. וכשהניחו על דרך זה נאמר אחר כן כל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ופרשוה בגמרא שלא קבל דוקא ר״ל שיהא צריך שיקבל מבעוד יום אלא אין אנו צריכים מבעוד יום אלא ר״ל שכל שלא נודע לזוכה או לזוכים מבעוד יום שזה עירב עליהם אף כשנודע להם משחשיכה ונתרצו בדבר אינו כלום שמאחר שלא ידע זה מבעוד יום בעירוב אין כאן לומר דין ברירה כלל ואם מפני שחברו הניח עליו וזכהו אין זה כלום שאין מערבין עירובי תחומין שלא מדעת שהרי חוב הוא לו ואם נודע לו מבעוד יום ונתרצה מבעוד יום זו לא הוצרכה אלא קבל האמור במשנתנו לא סוף דבר שקבל אלא שהודיעוהו ר״ל שכל שנודע לזוכה מבעוד יום שזה עירב עליו אעפ״י שלא נתרצה בכך עד שחשיכה מותר שמכיון שנתרצה הוברר הדבר שמשעת ידיעתו היה דעתו בעירוב זה אבל אם לא נודע להם עד שחשיכה אינו כלום וכן הלכה.

וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן הרוצים לילך שם ואפי׳ היו כמה צריך שיעור שתי סעודות לכל אחד שמאחר שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום נתפרסם הדבר שעקר דעתו מן העיר ושדעתו לשבות לשם. ולא פי׳ במשנה זו אלא שיעור הפת וכבר ביארנו בפרק שלישי שהיין שיעורו בחצי לוג ושאר מינין שיעורן בכדי שישבע אדם מהן לשתי סעודות. ודבר העשוי ללפת בו את הפת שיעורו בכדי שילפת ממנו שתי סעודות ואעפ״י שאין דרך לפתן בלא לחם. בעירוב הקלו שכל שטרח בכך נתגלה דעתו ששובת הוא לשם. בפת מיהא פירשו בכאן שיעורו למזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול כלומר שאינו אוכל כל כך כבשבת שמתוך מטעמים המוכנים לו בשבת הוא מוסיף אף באכילת הפת כמו שאמרו [במגילה ז:] רווחא לבסומי שכיחא ור׳ יהודה אומ׳ בשבת ולא בחול ואף הוא מתכוין להקל. והוא שר׳ יהודה סובר שבשבת (מעלא) [ממלא] כרסו במטעמים ומיני מתיקה וממעט בפת. ומאחר ששניהם להקל נתכונו כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת דיו. והכל לפי מה שהוא אדם והוא שאמרו בסדר טהרות במסכת כלים [פט״ז] והזכרנוה בפרק שלישי יש שאמרו הכל לפי שהוא אדם. מלא קמצו למנחות. מלא חפניו לקטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים. מזון שתי סעודות לעירוב. ופרשנו שם שלא נאמר בה לפי מה שהוא אדם אלא להקל כלומר ששיעור זה ר״ל מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפי׳ ברעבתן שברעבתני׳ הא כל שדיו בסעודתו בפחות מכן כגון זקן או חולה דיו בשתי סעודות הראויות לו. וכן מי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת שיעורו בשל חול ומי שמזון פתו מועט בשבת ממזון פתו בחול משערין לו בשבת.

ועכשו מפרש שיעור ב׳ סעודות בינוניות כמה הוא והוא שאמר ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע כלומר ככר שאדם לוקחו בפנדיון בשעה שארבע סאין נמכרין בסלע שנמצאת כל סאה נמכרת בדינר והדבר ידוע שהדינר שנים עשר פונדיונין והסאה ששת קבין שהם שנים עשר חצאי קב ונמצא חצי קב לשתי סעודות. ומכל מקום בגמרא פרשו שאין צריך לשתי סעודות אלא רובע קב ושיעור זה לא נאמר אלא אחר שיטול החנוני מחצית הסאה לשכר טרחו והוצאת אפייתו ונמצא רובע הקב בככר הלקוח בפנדיון ובו שיערו שתי סעודות וכבר ידעת ברובע הקב שהוא ששת ביצים ונמצאת כל סעודה כשיעור שלשה ביצי׳.

ר׳ שמעון אומ׳ שתי ידות לככר משלש לקב ובא להקל ולמעט בשיעור ודעתו שתשע סעודות בינוניות יש בקב וכשאתה עושה ממנו שלש ככרות שבכל אחד מהן שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי ככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים שהרי הקב כ״ד ביצים ושלישיתו שמנה ביצים ונמצאו מן הששה ביצים שתי חלקיו ארבעה ומן השני ביצים עשה מהן שלישיות והם שש שלישיות ושני חלקיהן ארבע שלישיות ונמצא שתי סעודות חמשה ביצים ושליש ביצה ולר׳ יוחנן בן ברוקא ששה ביצים אין ביניהם אלא שני שלישי ביצה לשתי הסעודות. וכן לר׳ יוחנן בן ברוקא יש שמנה סעודות בקב ולר׳ שמעון יש תשעה סעודות בקב. והוא שאמרו קרובים דבריהם להיות שוים:

ולענין פסק הלכה כדברי המיקל ומערבין בככר שיש בו חמשה ביצים ושליש לכל אדם אפי׳ בחור ובריא ואפי׳ רעבתן ובפחות מכן למי שאינו רגיל אלא בפחות כגון חולה וזקן וכיוצא בהן. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ פסקו לענין עירובי תחומין כר׳ יוחנן בן ברוקא ממה שאמרו אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע.

חציה לבית המנוגע. ר״ל חצי ככר זה שיעדנו לעירוב כלו לר׳ יוחנן בן ברוקא ושתי ידות ממנו לר׳ שמעון. חצי הככר השלם נתון לשער בו בבית המנוגע שנ׳ והבא אל הבית וכתי׳ והאוכל בבית וכו׳ והדבר ידוע שהנכנס לשם טמא מיד טומאת שבעה וכן אם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתפיו טמאים מיד כטומאתו ר״ל טומאת שבעה אבל בגדים שהוא לובש אעפ״י שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב ונקראים ראשונים לטומאה אבל אם שהה שם כשיעור אכילת סעודה אחת אף הבגדים נעשין אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה. וזהו שכתב והבא אל הבית שמשמעו דוקא בשהיית שיעור אכילה אלא שזה בטומאת ערב. לבגדים וזה בטומאת שבעה אף לבגדים. ונמצא שלדעת ר׳ יוחנן ככר השלם המיועד לעירוב הוא ששה ביצים וחציו שלש ביצים והוא אכילת פרס האמורה בכל התלמוד שהיא שיעור סעודה אחת. ולר׳ שמעון שיעור הככר השלם ששתי ידותיו משוערות לשתי סעודות לענין עירוב חציו משוער לבית המנוגע והרי הככר השלם שמנה ביצים וחציו ארבעה ביצים והיא היא אכילת פרס לדעתו שהיא שיעור סעודה אחת ואעפ״י שלענין עירוב הוא עושה את הככר השלם בין שלש סעודות ונמצא שאין בשיעור סעודה אלא שני ביצים ומחצה ושתות ביצה מיקל הוא בעירובין להכשיר בסעודה דחוקה פחותה שליש מן הסעודה הראויה שהרי שני ביצים ומחצה ושתות הם י״ו שתויות וארבעה ביצים הם כ״ד שתויות:

ולענין פסק אף בזו נחלקו הפוסקי׳ בו והוא שגדולי הרבנים פסקו כר׳ שמעון ומפרשים בכל מקום אכילת פרס ארבעה ביצים וראיה לדבריהם שר׳ יהודה ור׳ יוסי סוברים כן כמו שאמרו בגמרא כמה שיעור שתי ביצים חסר קמעא ר׳ יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער ר׳ שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה. והענין הוא שר׳ יהודה שיער בביצים קטנים ור׳ יוסי שיער בגסים ומכל מקום שניהם סוברים שהפרס ארבעה ביצים. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כר׳ יוחנן בן ברוקא ופסקו בכל מקום שאכילת פרס שלשה ביצים. וראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמרא על ברייתא שהזכרנו אמ׳ רב חסדא זו דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי אבל חכמי׳ אומרי׳ כביצה ומחצה שוחקת. ואעפ״י שפרשו בה מאן חכמי׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא מכל מקום הואיל ורב חסדא קורהו בלשון חכמי׳ לפסוק הלכה נתכון ונמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות. ונראה לי כדעת ראשון שהרי לענין טומאת אוכלין נאמר בסוגיא חצי של חצי חציה לטומאת אוכלין. ולמדת שלר׳ יוחנן בן ברוקא שהככר ששה ביצים וחציו שלש לבית המנוגע וחצי חציו ביצה ומחצה לפסול את הגויה. נמצא חצי של חצי חציה שלשת רבעי ביצה לטומאת אוכלין. ולר׳ שמעון הככר השלם שמנה וחציו ארבעה לבית המנוגע וחצי חציו שנים לפסול את הגויה וחצי של חצי חציו ביצה שלימה לטומאת אוכלין בכביצה ומאחר שזו כר׳ שמעון אף בשאר כן.

חצי חציה ר״ל חצי פרס לפסול בה את הגויה והוא שהאוכל אוכלין טמאים בשיעור חצי פרס נפסלה גויתו מלאכל בתרומה ומדברי סופרי׳ שהרי מן הדין אין אוכל מטמא אדם וחכמים הוא שגזרו לפסול גופו בכך מלאכל בתרומה עד שיטבול ואין זו (גזרת) [מגזרת] שמנה עשר דבר הנזכרת במסכת שבת [יד:] שזו בדורות הראשונים נתקנה וזו אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכל בתרומה שאם יאכל תרומה עמו נראה כאוכל שניהם ביחד ומיטמא אוכל בחבירו. ושיעור חצי פרס שהוזכר בו הוא מפני שנתמעט בעכול ובשמונה עשר דבר גזרו אף בכביצה שיפסול תרומה במגעו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהזכרנו ודברי׳ שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

קטן עד בן ארבע או חמש שנים ר״ל עד סוף ארבע או עד סוף חמש ר״ל אף כל שנה חמשית יוצא בעירוב אמו ואין צריך לערב בשבילו או להוסיף ולזכות לו בעירובה אלא שהוא יוצא עמה בלא עירוב בשבילו ובלא זכוי והרי הוא כגופה לענין זה ואפי׳ היה אביו בעיר ויוצא ונכנס עמו שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה ונמנה עמה. הא מסוף חמש ולמעלה כל שנה ששית אם היה אביו בעיר ונכנס ויוצא עמו אינו יוצא בעירובה אלא אם כן עירבה לו או זכתהו בעירובו. ומכל מקום אף בזה אם עירב לו אביו בצפון ואמו בדרום יוצא לצד שעירבה לו אמו. ואם לא היה אביו בעיר יוצא בעירוב אמו בלא שום עירוב ובלא שום זכוי הא יתר על שש צריך לערב לעצמו. ואם יש לו אב ואין לו אם יש אומרי׳ שכל שאלו היתה אמו לשם יוצאה בעירובו כך הדין באב כשאין שם אם. ויש מפרשי׳ שלעולם אינו יוצא בעירוב אביו שאין הקטן כרוך אחר אביו. ועיקר הדברים כדעת ראשון. ולענין סוכה קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מתורת חנוך:

ולענין ביאור לפי מה שפסקנו צריך שתפרש הסוגיא בדרך זה. קטן בן שש יוצא בעירוב אם. ר״ל כל שנה ששית. והשיבוהו ממה שאמרו קטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו וכמה אמרו ר׳ ינאי וריש לקיש כבר ארבע וכבר חמש ר״ל עד סוף חמש. אלמא כל שנה חמשית אינו יוצא וכל שכן בששית וקשיא לרב אסי בחמשית וששית ותירץ רב הונא בריה דרב יהושע דודאי הכי הוא וכי אמרינן בשנה ששית יוצא בעירוב אמו וכל שכן בחמשית דוקא בעירב לו אביו ועירבה לו אמו דבצוותא דאמיה ניחא ליה טפי כל שנה ששית הא בלא שום עירוב אינו יוצא בעירוב אמו. והשיבו ממה שאמרו קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכמה עד בן שש ומדקתני עד עד בן שש פירשו מבן שנה עד שש ואם כן פירושו בלא שום זכוי עד בן שש אלמא דשנה חמשית מיהא יוצא בלא שום זכוי תיובתא. לימא תהוי תיובתיה דרב אסי דהא בברייתא זו דוקא עד בן שש הא שנה ששית אינו יוצא בלא זכוי ואיהו קאמ׳ דכל בן שש יוצא בלא זכוי דהא איהו לא מפרש למלתיה בעירבו לו אביו ואמו ומפרש לו בלא שום זכוי עד ועד בכלל. והקשה לימא קושיא דר׳ ינאי וריש לקיש דאינהו אמור דשנה חמשית אינו יוצא. ותירצוה דשנה חמשית בליתיה לאבוה במתא יוצא בעירוב אמו. ונמצא דר״ה בדר״י כי איתותב משנה חמשית איתותב והילכך כל שנה חמשית יוצא הא משנה ששית בעירבה לו אמו לא איתותב וריש לקיש ור׳ ינאי אודו ליה בשנה חמשית בדליתי׳ לאבוה אלא (דבאיתיה) [דבדליתיה] לאבוה כל שנה חמשית. ונראין הדברים לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע במאי דלא איתותב והוא כל שנה ששית בעירבה לו אמו מצד אחד ואביו מצד אחד ובשנה חמשית לפסוק כברייתא דאיתותב מינה רב הונא דעד בן שש ולא עד בכלל אלא דטעמא (ראיתיה) [דליתיה] לאבוה איכא לדמויי לטעמא דעירבו לו אביו ואמו ומהניא אף לשנה ששית דהא לחמשית לא צריכא לן דלא פסקינן כריש לקיש. ויש פוסקי׳ כריש לקיש ואף חמשית דוקא בדליתיה לאבוה. ויש פוסקי׳ כרב אסי ואף ששית יוצא בלא שום זכוי בעירוב אמו אף באיתיה לאבוה. וכן דעת גדולי המחברים ועקר הדברים כמו שכתבנו. וענין ארבע וחמש פירושו ארבע לבריא וחמש לחולני או לפום חורפייהו. חמשית (אבריא) [בבריא] כששית לחולני. ומכל מקום גדולי המחברים לא חלקו כלל בין זה לזה ואף לפי שטתנו אני מסכים בזו. ואם כן כל חמש יוצא ובששית אינו יוצא בעירוב אמו אלא או בעירבו לו שניהם או בדליתי׳ לאבוה ועל הדרך שכתבנו וכסתמא דברייתא דקאמ׳ עד בן שש ולא מפליג בין ארבע לחמש:

בד"ה אר"י אימתי כו' ונראה היכא דבידו לגמרי כו' לא הוה אסמכתא כו' עכ"ל ומיהו באם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא כיון דגזים הוה אסמכתא אע"ג דהוי בידו לגמרי ואדרבה איצטריך ליה לרש"י התם נמי לטעמא דבידו הוא דאי לאו בידו כלל אע"ג דגזים לא הוה אסמכתא ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ר יהודה אימתי בזמן כו' דמשחק בקוביא פסול משום דאסמכתא לא קניא היינו לרבנן כו' ולהכי לא גמר ומקני דמעיקרא כי אתני אדעתא דלא יהיב ליה אסמכתא קמתני דטועה וסבור כו' דבידו לגמרי ולא גזים כי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא או היכא דלאו בידו כלל ואפ"ה גמיר ומקני כגון קוביא וכהאי גוונא לא הוי אסמכתא אבל היכי כו' בגט פשוט כל כי האי גוונא כו' כצ"ל:

בא"ד אלא בב"ד חשוב כו'. נ"ב פי' ג' אנשים וכן בטוח"מ בשם מהר"ם:

רש"י בד"ה אלא כל כו' דלא יניח עד דאתיא כו' כן הוא בס"א:

בד"ה וכמה בר כמה שני הוי כצ"ל:

בד"ה כבר ארבעה כו' וטפי מבר ארבעה כו'. נ"ב פי' שאז הוא בר חמש שיום אחד בשנה חשוב כו' ודו"ק אי נמי קאי על בן חורפיה ואל תשגיח בדפוס לובלין כי תלמיד טועה הגיהו שוב מצאתי להדיא באור זרוע הארוך כפרש"י שלנו:

גמרא מ"ס פליגי. וטעמא דת"ק כתב התוי"ט דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר כו'. ותימה שלא הביא פרש"י לעיל (ר"ד פ) דאולי מקפיד כו' וכ"כ התוס' מו ב בד"ה ואין חבין:

התוי"ט הביא דעת הראב"ד שלא לברך על ע"ת. ועי' לשונו בספ"ו מהל' עירובין כי כוונתו באה סתומה ורבים מתקשים בו ולעד"נ בכוונתו דבשלמא בע"ח ושתופי מבואות לא נשאר אחר העירוב והשתוף מגזירת חכמים כלום מאיסור הטלטול בהם. זולת העירוב והשתוף עצמם שע"י יש היכר לגזירתם לכן שייך שפיר לברך עלייהו. משא"כ בע"ת עדיין גזירת חכמים במקומה שהרי גם עתה אסור לו לילך ממקום ערובו יותר מאלפים לכ"ר. ואין צורך להעירוב שיהא היכר. רק שבא להתיר בלבד ונכון בעז"ה:

תוס' ד"ה ש"מ. דלא מסתבר כו'. לכאורה יל"פ משום דסתמא דמתניתין לעיל (לו ב) דתני לכאן ולכאן למקום שארצה אלך ס"ל י"ב:

רש"י (במתני') ד״ה מתכוונין. דבשבת סועד ג"ס כו'. נ״ב ק"ל וכי בחול לא אכיל לערב אלא לפי שבשבת צריך לאכול סעודת מ"ש אמר כך וכמ"ש בפכ"ב (דקי״ח) אבל בפ' אע״פ פרש"י בד"א:

ד״ה ריפתא איכרייתא. מנהגי שוורים. נ"ב מפרש מלת אכרים מלשון כרים ור״ל מנהגי שוורים לחרוש ולעבודת השדה וי"ל אכרים מלשון כר נרחב עובדי אדמה:

תוס' ד"ה קטן בן שש בסה"ד מצוה לחנכו. עי' תה"ד סימן צד:

גברא אגברא. דר' יהושע בן לוי אדשמואל שמואל דאמר הלכה סבר פליגי ור' יהושע סבר לא פליגי: הפסולין. לעדות דכולן גזלנין מדבריהן הן דאסמכתא לא קנייא ומגזל גזיל ליה: בקוביא. בעירבון: מפריחי יונים. אי תיקדמה יונך ליוני: סוחרי שביעית. דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה וזה שחומד ממון לעבור עבירה על הממון רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד (שמות כג): בזמן שאין להם אומנות אלא היא. דקסבר ר' יהודה אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחנו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה קניא ולאו גזלנין נינהו ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון: וח''א כו'. קא ס''ד היינו ת''ק דמתניתין אלמא אימתי לחלוק: ההיא. ברייתא משום ר''ט היא דאמר אסמכתא לא קניא אבל במתניתין לא פליג רבי יהודה אדתנא קמא אלא מפרש לטעמיה: אין אחד מהן נזיר. שנים שיושבין וראו אחד בא ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר ואמר חבירו הריני נזיר שאין זה נזיר: להפלאה. שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק אי נזיר אותו הבא כנגדו: אי קני. אי נצח: מתני' כיצד משתתפין כו' וכל מי שמקבל מבעוד יום. לסמוך על עירוב זה ולילך מותר: גמ' אין מערבין. לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע''י עירוב אלא לדבר מצוה: הודיעוהו מבעוד יום ולא הודיעוהו קתני. הודיעוהו אע''פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי: יוצא בעירוב אמו. עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה עליה דלא סגי ליה בלאו אמו: ותנן נמי גבי סוכה. כלומר וכי תימא בן שש צריך לאמו קרי ליה הא ליכא למימר דתנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא ופרשינן התם הי קטן צריך לאמו: חייב בסוכה. מחנכינן ליה מדרבנן: ואינו קורא אימא. כיון דלא קרי ההיא שעתא לאו צריך הוא: ופרכינן אימא סלקא דעתך גדול נמי קרי. כלומר לא משוית ליה אין צריך לאמו עד שיהא ניעור משנתו ולא יקרא אימא הא אי קרא אימא צריך לאמו משוית ליה הא אפילו גדול דרכו בכך: אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. דלא צוח עד דאתיא לקמיה הוי אינו צריך לאמו: וכמה. בר כמה שני הוי: כבר ארבע כבר חמש. קרי ליה אין צריך לאמו כל חד לפום חורפיה אלמא מכי הוי בר חמש בעי לזכוייה וטפי מבר ד' לא קרי ליה צריך לאמו דליפוק:

ואלו הן הפסולין. מפורש בפרק זה בורר (סנהדו. ין דף כד:): אמר ר' יהודה אימתי כו' בזמן שאין לו אומנות כו'. אע''ג דמסקינן דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה הלכה כרבי יהודה כדפסיק בפרק זה בורר (שם דף כו:) א''ו. אבהו הלכה כרבי יהודה ומכאן משמע דשרי לשחוק בקוביא דאפילו לרמי בר חמא דמפרש טעמא דמשחק בקוביא פסול משום דאסמכתא לא קניא היינו לרבנן אבל לר' יהודה דמכשר היכא דגמיר אומנות אחריתי קסבר דכה''ג לאו אסמכתא היא וטעם דלא הוי אסמכתא כדפירש הקונטרס בפ' זה בורר (שם דף כד:) משום דלא דמי לההיא דב''ע (ד' קד:) אם אוביר ולא איעביד אכלם אלפא זוזי דהתם הוי בידו ולהכי לא גמר ומקני דמעיקרא כי אתני ארעתא דלא יהיב ליה אסמכתא קמתני דטועה וסבור שלא יבא לידי כן. אבל הכא לא סמיך אמידי משום דלא ידע אי נצח או לא ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) משמע גבי מפריחי יונים דקאמר וצריכא דאי תנא דתולה בדעת עצמו התם הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענא ספי ולהכי הוי אסמכתא משמע היכא דבידו הויא אסמכתא טפי וקשה לר''ת דבסוף איזהו נשך (ב''מ דף עג:) גבי האי דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא כו' ופריך מ''ש דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו הכא לאו בידו אלמא משום דלאו בידי הויא אסמכתא טפי ונראה היכא דבידו לגמרי ולא גזים כי ההוא דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא לא הויא אסמכתא וכן היכא דאין בידו כלל ואפילו הכי גמיר ומקני כגון קוביא וכה''ג אבל היכא דבידו ולא בידו כי ההוא חמרא דפשע ולא זבן ליה ואע''ג דיין מצוי הרבה לקנות מ''מ כיון דתלוי באחרים דאם לא ירצו למכור לו ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני והוי אסמכתא גמורה ועוד פר''ת טעם אחר דדווקא כי ההוא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול דפרק הזהב (שם דף מח:) ומי שפרע פ. ח מקצת חובו והשליש את שטרו דגט פשוט (ב''ב דף קסח.) וכל כה''ג חשיב אסמכתא שאינו מתכוין אלא להסמיך חבירו על דבריו שיאמינוהו אבל הכא אדעתא דהכי קעבדו שירויחו או זה או זה ואותם המשחקים באמנה אומר ר''י דאינו חייב לשלם דבמה יקנה דלמ''ד אסמכתא היא לא קני אפילו בקנין אלא בב''ד חשוב כדמוכח בנדרים (דף כו:) ולמ''ד לאו אסמכתא היא היאך יקנה בדברים בלא קנין בשביל שנוצח חבירו: מתני' כיצד משתתפין מניח את החבית. כל פירותיהם היו רגילים להניח בחבית כדתניא לעיל [דף פ] מביאין אח החבית של יין ושל שמן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות: אין מערבין אלא לדבר מצוה. לעול דתנן אם באו נכרים למזרח וכו' ומוקי לה בגמ' בחרי מתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו הוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים: שמע מינה אין ברירה. דלא מסתבר דאחילו בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן פרק בכל מערבין (לעיל דף לז:) מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. אף על גב דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום יוצא קטן בעירוב אמו דאי אפשר לה להניחו משום דכרוך אחריה א''נ בקטן נמי איכא מצוה לחנכו: