עירובין פב ע"ב

דף פב - ב

אמר מתרץ רב יהושע בריה דרב אידי: לעולם אינו יוצא בעירוב אמו בלא שתזכה לו, אלא, רק קטן שהוא צריך לאמו. דהיינו, עד בר ארבע ובר חמש, וכדמפרש בסוכה.

וכי קאמר רב אסי - שיוצא בעירוב אמו ואפילו עד בן שש - הוא רק באופן שזיכתה לו אמו את העירוב.

אלא דמיירי כגון שעירב עליו אביו - על ידי זיכוי - לצפון. ואילו אמו עירבה עליו לדרום, ובכי האי גוונא חידש לן רב אסי דיוצא דוקא בעירוב אמו!

משום דאפילו קטן בר שש נמי - בצוותא דאמיה [בחברת אמו] ניחא ליה, וחשיב עירוב אמו כזכות לו, ועירוב אביו כחובה לו.

ובתר אמו שדינן ליה. ומבן שש ואילך נגרר אחר אביו [ריטב"א].

והשתא מותבינן איפכא: מיתיבי לרב יהושע בריה דרב אידי, דסבר, שמ"בר חמש" אינו יוצא בעירוב אמו אם לא זיכתה לו:

דתניא: קטן שצריך לאמו - יוצא בעירוב אמו עד בן שש! שעד בן שש הוא חשיב "צריך לאמו".

הרי חזינן, שאפילו לא זיכתה לו אמו יוצא עד בן שש. ^[2]

ולקמן בגמרא פריך, אם כן הך ברייתא סתרה לברייתא דלעיל, לדעת האמוראים לעיל דאמרי דמ"בר חמש" מיקרי אין צריך לאמו.

אלא שבתחילה פריך קושיא אחריתי לרב אסי:

לימא תיהוי האי ברייתא תיובתיה דרב אסי, דאיהו אמר דאף בן שש יוצא בעירוב אמו, והכא קתני "עד" בן שש. דמשמע, אבל בן שש עצמו - דהיינו בשנה ששית שלו - אינו יוצא בעירוב אמו?!

ומשנינן: אמר לך רב אסי: "עד" בן שש דקתני בברייתא, היינו ועד בכלל, שרק משנכנס לשנתו השביעית אינו יוצא בעירוב אמו.

והשתא הדרינן לאקשויי: לימא תיהוי תיובתיה דרבי ינאי וריש לקיש, דאמרי לעיל שבן חמש מיקרי אין צריך לאמו, ותניא בברייתא לעיל: כשאין צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו. ואילו הכא בברייתא קתני דעד בן שש יוצא בעירוב אמו?!

ומשנינן: לא קשיא.

הא דחשבינן ליה אין צריך לאמו מבר חמש ואינו יוצא בעירוב אמו, היינו בדאיתיה לאבוהי של קטן במתא [שאביו נמצא בעיר], והקטן נכנס ויוצא עמו. ומבן חמש די לו באביו, ואינו צריך לאמו.

והא דקתני בברייתא שעד בן שש מיקרי צריך לאמו, ויוצא בעירוב אמו, מיירי בדלא איתיה לאבוהי דקטן במתא וצריך הוא לאמו עד בן שש. ולפיכך יוצא בעירוב אמו.

תנו רבנן: מערב אדם עירובי תחומין על ידי [בשביל] בנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכין על שולחנו [ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, או שערבו הם עירוב אחר לצד אחר של העיר, שולחן ערוך וגמרא לקמן].

והטעם: דהא קיימא לן אין מערבין אלא לדבר מצוה ועל כן מערב תמיד עליהם, דהיינו שמזכה להם את העירוב על ידי אחר, כדי לחנכם במצוות. ^[3]

וכן מערב אדם [ואין צריך לזכות להם - גאון יעקב] על ידי [בשביל] עבדו ושפחתו הכנענים, בין לדעתן בין שלא לדעתן, מפני שידן כידו [ב"ח].

ואין יכולים למחות, כדלקמן.

אבל, אינו מערב לא על ידי עבדו ושפחתו העברים, [ולא] על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי אשתו, אלא מדעתם.

ולקמן מפרשינן: אי דוקא כשמיחו, או אפילו בסתמא צריך דעתן.

תניא אידך: לא יערב אדם על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו אלא מדעתן.

אבל מערב הוא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, ועל ידי בנו ובתו הקטנים, בין לדעתן בין שלא מדעתן, מפני שידן של עבדו ושפחתו כידו, [תוספות].

וכולן [מפרש לקמן, לכולה הך סיפא דברייתא] שעירבו [אפילו אם עירבו] לצד אחד של העיר, ועירב עליהן רבן לצד אחר - יוצאין בשל רבן.

חוץ מן האשה, מפני שיכולה למחות.

וקא סלקא דעתין, דהא דקתני בסיפא "וכולן", קאי גם על עבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים, והכי קאמר תנא דברייתא: הא דתניא ברישא שאין מערבין על אלו שלא מדעתן, היינו דוקא בשמיחו בו. אבל בסתמא, או אפילו שעירבו בעצמן לצד אחר מעירוב אביהן או רבן, דגלי דעתייהו דלא ניחא להו בעירובו, אפילו הכי יוצאין בעירובו, עד שימחו בפירוש.

[וכל שכן כנענים וקטנים שמועיל עירובו להם אפילו עירבו לצד אחר].

ולפיכך תמהינן: אשה - מאי שנא דאמרת "חוץ מן האשה", שאין דינה כמו דין עבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים, והרי דין אחד להם, שאין מערבין עליהן אלא מדעתן?! אמר מתרץ רבה: "וכולן" לא קאי על עבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים, דאלו דינם כדין האשה.

והא דקתני "חוץ מן האשה" - כונת התנא לומר: אשה וכל דדמי לה, שאין מערבין עליהן שלא מדעתן.

וסיפא לא קאי אלא על אותן שמערבין עליהן שלא מדעתן, וללמד כי אפילו כשגילו דעתם שאין רצונם בעירוב למקום שהניחו עליהן, אפילו הכי יוצאין בעירוב שעירבו עליהן [וכן כשמיחו בפירוש, שולחן ערוך].

ותמהינן אברייתא מיניה וביה: הא גופא קשיא [ב"ח]:

מצד אחד אמרת: חוץ מן האשה, מפני שיכולה למחות.

טעמא דמחי האשה בפירוש, או שעירבה לצד אחר וגילתה דעתה שאין רוצה בעירוב לצד שני של העיר, הוא דאין יוצאת בעירוב בעלה.

הא סתמא, שלא מיחתה ולא גילתה דעתה [רש"י] - נפקא בעירוב דבעלה.

והא קתני רישא: לא יערב אדם על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתם.

מאי לאו, דאמרי בהדיא: אין, שהביעו בפירוש את הסכמתם. אבל בסתמא אין מערבין עליהן, ותיקשי רישא לסיפא?! ודחינן: לא כדקאמרת ד"מדעתם" היינו דאמרי "אין", ולאפוקי סתמא, דלא.

אלא מאי "אלא מדעתם" - אפילו דאישתיקו נמי מהני להו.

ולא אתי "מדעתם" אלא לאפוקי היכא דאמרי: לא בעינן עירוב זה.

ותמהינן: היכי אמרת דבסתמא מהני להו עירוב שעירבו עליהן?

והא בברייתא קתני: וכולן [עבדו ושפחתו הכנענים ובניו הקטנים] שעירבו, ועירב עליהן רבן - יוצאין בשל רבן. ^[4]

דסתמא הוא, ועלה קתני "חוץ מן האשה", דכי האי גוונא לא נפקי [היא, וכל דדמי לה].

אלמא, חזינן דאפילו בסתמא לא מהני עד שיאמרו "אין"?!

אמר רבא: כיון שעירבו לצד אחר [אפילו לא ידעו שעירבו עליהן לצד אחר, גאון יעקב], אין לך מיחוי גדול מזה.

אבל בסתמא, כשלא גילו דעתם כלל ולא מיחו בפירוש, מהני להו העירוב שעירבו עליהן.

מתניתין:

כמה הוא שיעורו של עירוב תחומין? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מאותן המשתתפין בעירוב.

באיזה מזון אמרו?

משערין במזונו לחול, ולא לשבת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: משערים במזונו לשבת ולא לחול. ובגמרא מפרש כמה הוי, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה.

ומפרשת המשנה: וזה [רבי מאיר] וזה [רבי יהודה] מתכוונין להקל, לפחות מהשיעור!

לדעת רבי מאיר מזון של חול הוא פחות משל שבת, משום שבשבת התבשילים טעימים ולכן אוכלים מהן יותר, ומוסיפים גם באכילת הפת [מאירי]. ^[5]

ואילו רבי יהודה סובר: בשבת אוכלים פחות, כיון שאוכלים שלש סעודות, אין אוכלים הרבה בכל סעודה.

ומחלוקתם היא בין שמערב בפת, ובין שמערב בשאר דברים.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: שיעור מזון שתי סעודות - כשעושה עירוב תחומין בפת - הוא מככר [ככר לחם, ראה רש"ש] שנקנה מן הנחתום בפונדיון, כאשר מחיר ארבע סאין חטין הוא בסלע. ויתבאר יותר בגמרא.

רבי שמעון אומר: שיעור מזון שתי סעודות בפת הוא: שתי ידות [שני שליש] לככר, שהוא אחד משלש ככרות לקב חטין.

כלומר: שני שלישי ככר, בשיעור כזה - שאפשר לעשות מקב אחד של חיטין שלש ככרות כמותו. ^[6]

קיימא לן: הנכנס לבית המנוגע בצרעת, הרי הוא טמא מיד כשנכנס. אבל אין בגדין טמאין [להטעינן כיבוס], עד שישהה בבית המנוגע משך זמן כדי אכילת פרס [חצי ככר] פת חיטין.

וקאמר סתמא דמתניתין: זמן אכילת חצייה [פרס] - של אותו ככר שאמרו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי שמעון - הוא השיעור שמשערין בו את משך זמן השהייה לנכנס לבית המנוגע, לטמא בגדים שעליו.

וחצי חציה [חצי פרס] של אותו ככר - לרבי יוחנן כדאית ליה, ולרבי שמעון כדאית ליה - הוא שיעור אוכלין טמאין שגזרו על אכילתן לפסול את הגוויה, שנפסל בכך גופו של האדם האוכל אותן מלאכול בתרומה.

שכך גזרו חכמים, שאדם האוכל מאכל טמא, אף על פי שאינו נטמא, לפי שאין אוכל מטמא אדם מן התורה, בכל זאת יהיה נפסל מדרבנן מלאכול בתרומה, עד שיטבול.

גמרא:

וכמה הוא מזון שתי סעודות - לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה - כשמערב בפת?

אמר רב יהודה אמר רב: תרתי ריפתי איכרייתא [ככרות לחם שנושאין האכרים - מנהיגי שוורים - עמהם לשדה] הוא שיעור מזון שתי סעודות פת. שכך נוהג לאכול אדם בינוני בחול, לרבי מאיר. ובשבת, לרבי יהודה.

רב אדא בר אהבה אמר: תרתי ריפתא [שתי ככרות] הנהוגות במקום הנקרא "נהר פפיתא" [נהר פפא].

ושיעורין אלו הם שיעור אכילת אדם בינוני. וזקן או חולה משערין בעצמם. אבל אפילו מי שאוכל יותר, אין צריך אלא שיעור זה [ריטב"א].

אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך [רבה] - כמאן סבירא ליה בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה, דפליגי אם משערין במזון של חול או של שבת? ^[7]

אמר ליה רב יוסף בריה דרבה לרב יוסף: אבי - כרבי מאיר סבירא ליה.

אמר ליה רב יוסף: אנא נמי כרבי מאיר סבירא לי, דמזון של חול פחות הוא משל שבת, ולפיכך משערין בו.

דאי כרבי יהודה - שבשבת אוכל פחות - קשיא הא דאמרי אינשי: רווחא לבסימא - שכיח. שמתרחבות מעי האדם כדי לפנות מקום לדבר מתוק, ונמצא שבשבת אוכלים יותר.

שנינו במשנה: רבי יוחנן בן ברוקה אומר וכו', רבי שמעון אומר וכו':

תנא: וקרובים דבריהן [שיעוריהן] - של רבי יוחנן ורבי שמעון - להיות שוין.

ותמהינן עלה: מי דמי שיעורו של זה לשיעורו של זה?

והרי לפי שיעורו דרבי יוחנן - יש ארבע סעודתא לקבא! שארבע סעודות אתה מוציא מקב תבואה.

וכך הוא החשבון:

א. בכל סאה יש ששה קבין.

בארבע סאין יש עשרים וארבעה קבין, שהן ארבעים ושמונה חצאי קבין.

ב. בכל סלע יש ארבע דינרין, ובדינר שש מעות, ובמעה שני פונדיון.

הרי לך בסלע ארבעין ושמונה פונדיונין.

ג. נמצא שאם מחיר ארבעה סאים [שהם ארבעים ושמונה חצאי קבים] הוא סלע [שהוא ארבעים ושמונה פונדיונים], הרי בפונדיון אחד קונים חצי קב אחד.

נמצא, ששיעורו של רבי יוחנן בן ברוקה לשתי סעודות האמור במשנה "ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון, כשנקנין ארבע סאין בסלע" - הוא חצי קב.

ואם בחצי קב יש מזון לשתי סעודות, הרי בקב שלם יש מזון לארבע סעודות.

ואילו, לפי שיעורו דרבי שמעון לשתי סעודות - שהוא שני שלישי ככר, העשוי משליש קב - נמצאת כל סעודה רק שליש משלישו של הקב. ואם כן, הרי לך תשע סעודתא לקבא, בעוד שלפי רבי יוחנן בן ברוקה יש ארבע סעודות בקב.

אם כן, האיך אמרת שקרובים דבריהם להיות שוין?!

ומשנינן: הא דאמרנו שאליבא דרבי יוחנן, שככר הנלקח בפונדיון, יש בו חצי קב חיטים במחיר פונדיון, אינו כן.

שהרי החנוני [הנחתום], אינו מוכר ככרות העשויות מחצי קב תבואה במחיר של פונדיון בלבד, לפי שהפונדיון הוא המחיר שהוא עצמו שילם עבור התבואה, והרי הוא צריך להרויח באפייתו.

ושכרו הוא כדאמר רב חסדא: צא מהן - הוצא מכל כמות שלוקח הנחתום - שליש, כריוח לחנוני.

ונמצא, שהחנוני נוטל לעצמו ממחצית הקב [שקנה בפונדיון] שליש ממנו, ואינו נותן בככר שהוא מוכר בפונדיון אלא שני שלישים ממחצית הקב, שהוא שליש הקב. ומככר זה ניזונים שתי סעודות, נמצא שיש בכל קב יותר מארבע סעודות.

ועדיין יש לתמוה: שהרי אכתי לא מגיע שיעורו של רבי יוחנן בן ברוקה לשיעורו של רבי שמעון.

דלמר - רבי שמעון - תשעה סעודות בקב, וכדאמרן.

ואילו למר - רבי יוחנן - שיש בככר של שליש הקב מזון שתי סעודות, תמצא שית סעודות בקב?!

אלא כך יש לתרץ, כאידך] מימרא דרב חסדא.

דאמר: צא מהן - מכל כמות שלוקח הנחתום - מחצה לחנוני.

ונמצא החנוני נוטל ממחצית הקב שלקח בפונדיון את חציו כשכר, ונותן בככר רביע קב ומוכרו בפונדיון, ומזה ניזון האדם שתי סעודות, הרי לך בקב שלם יותר משש סעודות.

ותמהינן: ואכתי לא שוו שיעורייהו.

דלמר - רבי שמעון - תשע סעודות בקב, ולמר - רבי יוחנן - תמני שמונה סעודות בקב, שהרי הוא עושה מרביע קב שתי סעודות?!

ומשנינן: היינו דקאמר תנא דברייתא: "וקרובים" דבריהן להיות שוין, אך אינן שוין לגמרי.

ותמהינן: קשיא דרב חסדא דאמר: צא מהן שליש לחנוני - אדרב חסדא, דאמר: צא מהן מחצה לחנוני?!

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאמר רב חסדא שאינו נוטל אלא שליש בשכרו, מיירי היכא דקא יהיב בעל הבית ציבי [עצים] לנחתום שיאפה בהן.

והא דאמר רב חסדא שנוטל מחצה בשכרו, מיירי היכא דלא יהיב בעל הבית ציבי [ובהכי מיירי נמי ברייתא], שהרי אף העצים במחיר יבואו, ונוטל הנחתום שכרן.

שנינו במשנה: חצייה לבית המנוגע, וחצי חצייה לפסול את הגוייה:

ר' יוחנן בן ברוקא אומ' ככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר' שמעון אומ' ב' ידות לככר מג' לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה הפונדיון הוא חלק אחד משנים עשר בדינר ואיתיה לפירוש דיליה בפר' האשה נקנית דתניא שש מעה כסף והמעה ב' פונדיונות והסאה הוא ו' קבין והקב כ"ד ביצה וכבר פירשו הגאונים ז"ל כי שיעור הביצה משקל י"ג כספים פחות שליש מכספים של ארץ ישר' יעלו בו' ביצים ק' כספים נמצא בקב משקל ת' כסף ובגמרא דבני מערבא במסכ' תרומות אמרו כמה קבא עביד כ"ד ביעין והסלע יש בו ד' דינרין שבכל דינר י"ב פונדיונות יעלה הסלע למ"ח פונדיונות ואיתיה לפירושיה בגמ' דבכורות בפר' יש בכור לנחלה והלא סלע הקדש מ"ח פונדיון ובגמ' דקידושין דבני מערבא גרסי תני ר' חייא סלע ד' דינרין ונפקא לן ממתני' דפר' הזהב דסלע ד' דינרין דתנן כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר' מאיר אומ' ד' איסרות מאיסר לדינר מכלל שהסלע יש בו ד' דינרין והכי אמרי בפר' האשה נקנית חילפיי אותבוני על כיף נהרא דלא אפיקית מתניתא דר' חייא רבה מן מתני' זרקוני לנהרא אמרון ליה והא תני ר' חייה סלעא ד' דינרין אמ' לון אף אנן תנינא כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר' מאיר אומ' ד' איסרות מאיסר לדינר חציה לבית המנוגע עיקרו מן הכתו' והאוכל בבית יכבס את בגדיו ופירשוהו בתורת כהנים אם סופנו לרבות את אע"פ שאינו שוכב מה ת"ל האוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לאוכל וכמה הוא שיעור כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן ואיתה נמי במשנת ננעים הנכנס לבית המנוגע טמא כול' והיא גרורה בתחילת זו המסכת בפר' מבוי ובתוספת' אמרו ר' שמעון אומ' כי מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בעירובי תחומין רביעו נקרא חצי פרס לפסול את הגויה חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע מיסב ואוכלה בלפתן וחצי חציה לפסול את הגויה זו הטומאה גזירה דרבנן היא ופירושה כי כל מי שאכל מאכלים טמאים כשיעור הזה נאסר לאכול בתרומה עד שיטהר ואם נגע בתרומ' פסלה וזה אחד מי"ח דבר שגזרו בו ביום דתנן בסוף מסכת זבין ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כול' והיא קבועה בפרק יציאות השבת ובפרק יום הכיפורים אמרו הנח לטומאת גויות דלאו דאוריתא ובמסכ' נידה בפר' יוצא דופן אמרו אבל גויה דטומאה דרבנן לא ובמסכת שחיטת חולין בפר' השוחט אחד בעוף אמ' עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרות תרומ' נפסל גופו מלאכול בתרומה והמשקין הטמאין נמי נידונין כאוכלין כמו ששנינו במסכת זבין והשותה משקין טמאין ושיערו שיעורו ברביעי' ולפיכך לא הצריכוה טומאת ערב מפני שהיא דרבנן כדתניא בתורת כהנים אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב ואמרו אין טומאה מן התורה עולה מידי טומאתה בו ביום:

ת"ר לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן. ואוקימנא מאי מדעתן בשהודיען ואפילו בסתמא מערב עליהן אלא אם ימחו ויאמרו לא. אבל מערב ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה וכל דכוותה והן בניו הגדולים ועבדיו [ושפחותיו] העברים מפני שיכולין למחות וכיון שעירבו לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה ואין יוצאין אלא בעירוב של עצמן:
מתני' וכמה שיעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד מזונן לחול דברי ר' מאיר כי בשבת דכיון דקבע סעודתי' על היין אכיל טפי וכי רעבתן דמי ולא בעינן אלא (בחול) [לחול] דהוה ליה סעודה בינונית ר' יהודה אומר כסעודת השבת. דכיון דאית ליה בשבת בשר ודגים לא אכיל פת אלא פחות מסעודתו בחול. וזהו שאמרו ושניהן מתכוונין להקל. בא ר' יוחנן בן ברוקה לתת שיעור בעירוב בדבר ידוע דאמר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע פי' שיעור סאה ו' קבין (כשהן) [שהן] כ"ד רטיל והסלע ו' דינרים (כמו) [ואם] שיהיה השער שבשוק ד' סאין בסלע נמצא סאה בדינר וחשבון הדינר שש מעה כסף והמעה ב' פונדיונות נמצאו י"ב פונדיונין בדינר וכבר הוזכרנו למעלה כי סאה היא כ"ד רטלין כשתימכר סאה בדינ' (רטלה בפונדיונין) [ב' רטיל בפונדיון] נמצאת ככר של עירוב (ריטלין) [ב' רטלין בפונדיון] זהו ב' סעודות כל סעודה רטל.

ר' שמעון אומר [שתי] ידות לככר מג' ככרות בקב הוי עירוב נמצא שיעור הככר רטל ושליש (ב') [וב'] ידותיה הן שיעור העירוב.

תנא וקרובין דבריהן להיות שוין.

אוקמה רב חסדא הא דאמר ר' יוחנן בן ברוקה בתר דאפיק מחצה מהן לחנוני.

באתרא דלא יהיב בעה"ב עצים לתנור. נמצאת חצי סאה פת אפויה בדינר. נמצאת רטיל פת בפונדיון והוא ב' סעודות ולר' שמעון דאמר ב' סעודות של עירוב הן ב' ידות לככר מג' לקב נמצאו ב' ידות של זה הככר רטל פחות י"ב תישועין והיינו דאמר וקרובין להיות שוין. הא דא"ר יוחנן בן ברוקה ב' סעודות מד' סעודות בקב ור' שמעון דאמר ב' סעודות מתשע סעודות בקב דבריהן פשוטין הן ומתני' אליבא דר' יהושע שנויה דאמר אין עירוב אלא ככר שלם למעוטי פרוסה.

מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים. פירוש: קטנים אלו אפילו קטנים ממש ולא הגדולים הסמוכים על שלחנו בלבד, משום דאפילו הקטנים מערבין עליהם כמו שאמרנו למעלה (בע"א) משום דמצוה לחנכן במצות. ואפשר דאפילו לר' יוחנן דאמר גבי מציאה בפרק קמא דבבא מציעא (יב, ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, הכא מודה דאינו קטן לצאת בעירוב שעירב עליו אביו כל שהוא מוחה ואינו מערב עליו אלא מדעתו, דכיון שהוא גדול ומוחה מחאתו מחאה, ואם עירב עליו אביו ועירב הוא לעצמו אין לך מיחוי גדול מזה, וכדאמרינן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות, טעמא דמחאי הא סתמא נפקא בדבעלה, והא קתני רישא אלא מדעתה, מאי לאו דאמור אין, לא בסתמא, לאפוקי היכא דאמור לא, והא כולן שעירבו ועירב רבן עליהן דסתמא הוא וקתני חוץ מן האשה מפני שיש לה למחות, אמר רבא כיון שעירבה אין לך מיחוי גדול מזה. ומ"מ שמעינן דאפילו בבנו ובתו הגדולים כל שלא מיחו אם עירב עליהן אביהן יוצאין בעירובו משום דדעתן סמוכה על דעת האב ורוצין מן הסתם במה שהוא רוצה עד שימחו.
ושמעינן נמי מהכא דאע"ג דאמרינן (בביצה לז, ב) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, עבדו ושפחתו הכנענים אינן כרגלי הבעלים אלא צריכין הן עירוב לעצמן, ומיהו כל שעירב רבן עליהן יוצאין בעירובו ואין יכולים למחות.

מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול. הא מתני' כולה תנינא לה חדא זימנא במסכת כלים בפרק כל כלי בעלי בתים (פי"ז, מי"א), גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם ומייתינן לה לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין ל, ב), והכי תני לה התם, יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב ר' מאיר אומר מזונו לחול ולא לשבת וכו'. ופרישנא בפרק בכל מערבין דהכל מה שהוא אדם דקתני גבי עירוב לקולא קאמר, ואחולה וזקן קאי, אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין משערין לו אלא בבינונית של כל אדם, וכדתני ר' שמעון בן אלעזר מערבין לזקן ולחולה כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם. ולפי זה יש לפרש דר' מאיר ור' יהודה בחולה וזקן קא מיירי, וארישא דהכל לפי מה שהוא אדם קיימי, ולומר מזונו לחולה כיצד משערין לו, ר' מאיר אומר מזונו לחול ור' יהודה אומר מזונו לשבת. וכי קא מיבעי לן בגמרא כמה מזון שתי סעודות ברעבתן קא מיבעי להו, דמשערינן לו בבינונית של כל אדם. והא דאמר ליה ר' יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך כמאן סבירא ליה, בחולה וזקן קא מיבעי ליה, ואמר ליה כר' מאיר. ויש לפרש דר' מאיר ור' יהודה ארעבתן קיימי דמשערינן לו בבינונית של כל אדם, דר' מאיר סבר כי משערין לו בבינונית של כל אדם במזונו של אדם בחול משערין לו, ור' יהודה סבר במזונו של שבת, והראשון נראה לי עיקר.

אלא אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנוני. פירוש: אלא כאידך דאמר רב חסדא, דרב חסדא לא מהדר הדר ביה מקמייתא דתרווייהו ודאי אמרינהו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך דרב חסדא אדרב חסדא, ופרקינן להו הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. ומסתברא דלגבי עירוב קיימא לן כדברי המיקל ויהיב תשע סעודות לקבא. והרב אלפאסי ז"ל כתב כמאן דאמר שמונה, ונתן בו שיעור דהוויין משקל כל סעודה חמשים זוז קמח.

לימא תהוי דרב אסי. פירש דהוה משמע ליה דעד ולא עד בכלל קאמר מכיון שסתם דבריו דתפסת מרובה לא תפסת ופרכינן דעד ועד בכלל הוא. ואמרינן ליהוי תיובתיה דר׳ ינאי: ות״ל פי׳ דהכא ודאי כיון שיוצא בעירוב אמו היינו משום דחשיב צריך לאמו עד בן שש הילכך אפילו תימא עד ולא עד בכלל קשי׳ להו דאמרין דבן ד׳ ובן ה׳ אינו צריך לאמו ופרקינן דלא קשיא דההיא דמס׳ סוכה בשישנו לאביו במתא דהכין סתמא דמילתא דאם לא כן מי הוא שחייב לחנכו בסוכה הילכך מבן ד׳ ומבן ה׳ חשוב שאינו צריך לאמו והא דגבי ערוב מיירי בליתיה לאבוה במתא והכין סתמא דמילתא כיון שהאם היא המערבת וכיון דכן נגרר אחר אמו עד בן ה׳ ועד בכלל ויוצא בערובה אע״פ שלא זיכה לו והא דלא מתרצי׳ הכי אליבא דרב יהושע פרש״י ז״ל דאם איתא דרב יהושע אית ליה האי סברא הכי הוה משני לה לדרב אסי בדליתיה לאבו׳ במתא אע״פ שלא זיכה לו ולא הוה דחיק נפשיה לתרוצה בשערב׳ עליו לצפון וערב עליו אביו לדרום:

ת״ר. פי׳ מערב אדם בשביל בנו ובתו הקטנים ושלא מדעתם וקאמר אפי׳ מיחו בפירש או שערבו לעצמן שהוא כמחוי דאלו בשלא מיחו ולא ערבו לעצמן אפילו באידך דסיפא נמי וכדאסקי׳ להדיא בשמעתין ומיהו אפי׳ בעבדו ושפחתו הכנעני׳ דדוקא בשערב עליהם בפירש ואע״ג דקי״ל שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים שאני הני דשייכי במצות וקטנים וגדולים האמורים כאן קטנים ממש וגדולים ממש ואפילו לדברי ר״ת ז״ל שכתב גבי זכוי לעיל בפרק חלון סתם הוא דכל שמזכה לאחרים ע״י בנו הסמוך לשלחנו אפילו הגדול נרא׳ כאלו לא יצא העירוב מרשותו אבל לענין שיהא מערב על בן הגדול בעל כרחו אין לומר כן ואע״פ שהוא סמוך על שלחנו כיון שהוא גדול ובר מצוה וכן דעת כל רבותינו.

אמר רבה אשם וכל דכוותה. פירש וסיפא לא אתא לאשמעי׳ אלא דכל שערבו לעצמן חשוב שלא מדעתן אע״פ שלא מיחו שאין לך מיחוי גדול מזה.

מתני׳ כמה הוא כולי לכ״א ואחד. פי׳ בין מרובין בין מועטין מזונו לחול כולי והא מתני׳ איתא במס׳ כלים דתנן ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא חפניו קטרת מלא קמצו מנחות מלא לגמיו ליום הכפורי׳ ומזון שתי סעודות לעירוב מזונו לחול ולא לשבת דברי ר׳ מאיר כו׳ ובפרקין בכל מערבין מייתי׳ לה למשנת כלים ואוקימנא דלהקל אמר כן לענין חולה או זקן שמשערין בו לפי מה שהוא אבל רעבתן דינו כשא׳ כל אדם ועל רעבתן ושאר כל הדם שאלו לקמן בש״ס אליבא דר׳ מאיר ור׳ יהודה כמה מזון שתי סעודו׳ ומיהו כי קתני פלוגת׳ דמזונו לחול ולא לשבת דבין רבי מאיר ור׳ יהודה אכלהו קאי ואפילו לחולה או זקן דקתני רישא הכל לפי מה שהוא אדם דבדידהו נמי שייך לפלוגי בין חול לשבת וזה ברור ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר ככר בפונדיון ואמר בש״ס מהם מחצה לחנוני ה״ל ככר זה רובע הקב דהיינו לוג שהוא ששה ביצי׳ ר״ש כולי פירש שיש בככר לוג ושליש דהוו ליה שמנה ביצים חציה פירש חצי הככר דר׳ יוחנן או דר״ש לבית המנוגע וזו היא אכילת פרס המוזכרת בכל מקום כלומר חצי ככר ולר׳ יוחנן ס״ל אכילת פרס שלשה ביצים ולר״ש ד׳ ביצים וחצי חצייה לפסול את הגויה פירש שאם אכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטביל או מדאורייתא או מדרבנן וכדאיתא במסכת חגיגה והשיעור הזה הוא לר׳ יוחנן בן ברוקה מחצה ומחצה לר׳ שמעון שני ביצים ומסתברא דהלכתא כר׳ יוחנן בן ברוקה דרב פפא ב״ג קרי ליה בלשון חכמי׳ למימרא דהלכתא כוותיה וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

גמרא וכמה מזון כולי. פי׳ לר׳ מאיר ור׳ יהודה. דאלו לר׳ יוחנן ור״ש מפורש הוא במשנתנו אלא אמר רב חסדא כולי פירש לאו דסתרי׳ לאידך דרב חסדא ולומר דלא אמר רב חסדא אלא כך דא״כ היכי מקשי׳ ומתרצי׳ בסמוך מדרב חסדא אלא ודאי ה״ק דמתני׳ לא אתיא אנא כאידך מימרא דרב חסדא ואתיא מתני׳ באתרא דלא יהיב ציבי לחנוני שהוא משתכר חציה תנא כולי פירש דהוי שמינית הככר לטמא טומאת אוכלין פרש״י ז״ל דלר׳ יוחנן הוי ביצה חסר רביע ולר״ש ביצה שלימה משמע דס״ל דהא נמי בפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ש וכדאוקי׳ לקמן פלוגתא בינייהו בחצי חצייה של פסול גויה ואינו מחוור דסוגיין בכלה תלמודא דביצה לטמא טומאת (אהלים) אוכלין ולא אתיא דלא כר׳ יוחנן בן ברוקה אלא ודאי דהא לענין טומאת אוכלין אתיא לר׳ יוחנן בן ברוקה היא שהוא מודה דשמינית הככר לחם לטומאת אוכלין. וכן פירש בתוספות משום דלא שוו שיעורייהו אהדדי פי׳ שאין שיעור טומאת אוכלין חצי חצי חצייה בצמצום וכדמפרש ואזיל דאלו פסול גויה לר״ש הוא או שיעור שתי ביצים שוחקות לר׳ יוסי וא״כ הוה לן למימר לטומאת אוכלין פלגא דהאי ונימא שהוא ביצה חסר קימעא או ביצה שוחקת ואלו אנן לא תנינן הכי אלא ביצה חסר קליפה לרבנן והרי היא חסרה מקימעא או ביצה וקליפה לר׳ דוסא דהיינו ביצה מצומצמת לא חסרה כלום אלא שוחקת גרש״י ז״ל וכמה ועוד א׳ מעשרים בביצה וכן הגרסא בנוסחאות מדיוקות ופירושו אחד מעשרים לכל ביצה וביצה דהוה ליה לשתי הביצים אחד מעשרה ויש שהיו גורסין כמה ועוד אחד מארבעים בביצה שהיו מפרשין אותה גירסא אחד מארבעים בביצה לשתי הביצים דה״ל אחד משמונים בביצה הוצרכו לפרש כן משום סוגיא דלקמן וכבר דחאה רש״י ז״ל וכדבעי׳ למימר קמן בסמוך בס״ד:

כבר ביארנו שהקטן מבן שש ולמעלה צריך להוסיף בשבילו ומכל מקום מערב בשבילם לצד שהוא הולך אפי׳ על כרחם ר״ל אעפ״י שמיחו וכן הדין בעבדו ושפחתו הכנעניי׳ אבל בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ואשתו אעפ״י שאוכלים על שלחנו אינו מערב להם על כרחם אלא אעפ״י שעירב עליהם יכולים למחות תיכף שידעו בין קודם חשיכה בין לאחר חשיכה וכל שעירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ומכל מקום כל שלא מיחו אעפ״י שעירב בשבילם שלא מדעתם יוצאים הם בעירובו שהניח עליהם במזון שתי סעודות לכל אחד. ומעתה אין צריך שיודיעם מבעוד יום:

תוס' בד"ה הא דאיתיה לאבוה כו' לרב יהושע כו' לא ה"מ לשנויי כו' דהא לא מפליג כו' עכ"ל דליכא למימר דרב יהושע בר אידי הוה סבר כסברת המקשה דעד ועד לא הוה בכלל ושפיר מפליג בין איתיה לליתיה דלא תקשי מההוא דעד בן שש אדר' ינאי ור"ל ודלא תקשי מעד בן שש אדרב אסי הוצרך לאוקמא הא דרב אסי כגון שעירב עליו לצפון כו' דמ"מ תקשי מי הכריחו למימר דעד ולא עד בכלל דאימא דעד ועד בכלל ולא תקשי אלא הא דר' ינאי ור"ל ונוקמא בדאיתיה ודו"ק:

גמ' העברים ולא על ידי כו' אומר ככר בפונדיון כו' כצ"ל:

שם אלא כאידך רב חסדא דאמר צא מהן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר רב יהושע כו' עליו ורב אסי כו' הד"א:

תוס' בד"ה מערב כו' קטן ממש מדאמר בין מדעתן בין שלא מדעתן ושלא מדעתן אמרינן בגמ' היינו דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכים על שלחן אביהם כך פי' ר"י בפסחים בריש פרק האשה כן הוא בתוס' שנ"ן:

גמרא מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד ב"ש. מפרש"י לקמן ד"ה לימא ת"ת דר"י ודר"ל משמע קצת שלא היה גורס שצריך לאמו:

במשנה וזה וזה מתכוונים להקל. כה"ג בפכ"ז דכלים מי"א. והרע"ב העתיק אלו ואלו וכן הגי' שם בפי"ז מי"א וע"ש בתוי"ט. ועי' פרש"י ובכתובות פי' בענין אחר {כאן הערה=וכ"ה בהדיא בירושלמי והעתיקו ר"ח על הגליון עי"ש. והמלאכת שלמה על המשניות (אזני יהושע).}. ע"ש. ולהתוי"ט אישתמיט פה פירושו דשם והביא זה בשם הרר"י:

שם ריבב"א מככר בפונדיון כו'. כאן לא נופל יפה המ' דמככר. (ורש"י העתיק ככר בלא מ') אבל התנא מיסרך בלישניה דפ"ח דפאה מ"ז ע"ש:

ד"ה חציה. אע"ג דלר"ש כו' דבשיעור העירוב כו' להקל. בתו"ח נתחכם לחלק דהכא ובהמשרה כו' להכי סגי בפחות משום דמשערינן כאילו אוכלהו בליפתן. משא"כ בבית המנוגע. ונעלם מאתו משנה דנגעים (פי"ג מ"ט) וגמרא בריש מכילתין דגם שם משערינן כאילו אוכלו בליפתן. ועמש"כ בס"ד לעיל (פ ב):

גמ' א"ל ר"י לר"י בריה דרבא. הב"ח הגיה דרבה. וכ"מ לעיל בתוס' (ס"ד פ):

שם תנא וקרובים כו' עד סיומא. הן שיעורא דככר דלריב"ב ו' ביצים ודלר"ש ח'. הוא הכל לחשבון חטים. ר"ל שהחטים אשר מהם נעשה הככר הוא לכ"א כדא"ל. אבל עדיין נעלם מאתנו שיעור הככר לאחר אפייתו. כי לבד שנפח הקמח משתנה מכמות נפח החטים (תרומות סוף פ"ה) משתנה העסה ג"כ משיעור הקמח לפי רכות הבצק וקשיותה (רפ"ה דמנחות) גם אם חמוצה אי איננה חמוצה (כ"מ פ"ה מהל' תומ"ש ה"ט בשם הרלב"ג) ועוד משתנה באפיה מכמות שיעור הבצק (גמרא ר"פ שתי הלחם) ולפ"ז גם שיעור ביצה דט"א נפל בבירא דהא תנא וחצי ח"ח לטמא ט"א. וכן כל שיעורי דביצה. דמשמע בכ"ד דכל שיעורי דביצה שוו אהדדי וכן לא נוכל לכוון שיעורא דככותבת לענין יוה"כ עיין שו"ע ר"ס תרי"ב ותרי"ח ס"ז. ועי' נו"ב אשר ציינתי לעיל (פ ב): שוב התבוננתי דודאי כביצה האמורה בכ"מ היא ביצה מכוונת בקליפתה לר"נ ור"ד או בלתה לחכמים וכן ביומא (דף פ) אמרו לענין ילפותא לט"א אין בה"ב מחזיק יותר מביצת תרנגולת וכ"מ בד"ט. ולזה כיונה הגמרא באמרה דלא שוו שיעורייהו להדדי. דאינך שיעורייהו בחטים ובפת משתנה כנ"ל. וט"א הוא כביצה מכוונת לר"נ ור"ד כדא"ל ולחכמים כדא"ל. ונ"ל עוד דפלוגתייהו דרי"ה ור' יוסי בח"פ למר ב' ביצים חסר קימעא ולמר שוחקות הוא משום דאינהו מיירי בשיעורא דפת הנעשה מב' ביצי חטים דמשתנה בפחות או ביתר כנ"ל. ובזה מתורץ קושיית ר"ת לעיל (פ ב) בתד"ה אגב דזית הוא חצי ביצה בלא קליפתה כחכמים. ומזון ב"ס (דהוא י"ח גרוגרות) הוא לחשבון ביצים בקליפות ואולי עוד שוחקות כר' יוסי וכנ"ל ודו"ק היטב. זאת אשר העליתי פה על הגליון בקוצר מהדברים ארוכים אשר אתי בזה ועי' בהגר"א ז"ל או"ח סי' תפ"ו:

רש"י ד"ה אבוך כמאן. דקי"ל בעירוב כו'. הוא לעיל (ל ב):

רש"י ד"ה צא מהן. ריב"ב לא הזכיר חצי קב אלא ששיער לך בככר כו'. כצ"ל:

אמר רב יהושע. ודאי כדאמרת בן ה' אינו יוצא עד שיערבו עליו ורב אסי נמי בשעירבה אמו עליו קאמר וקמ''ל דאם עירב עליו אביו לרוח אחרת בתר אמו שדינן ליה: מיתיבי כו' עד בן שש. הא ליכא למימר בשערב עליו זה לכאן וזה לכאן דהא עד קתני דמשמע בן שנה ובן שתים ושלש עד בן שש יוצא בעירוב אמו וכי היכי דבן שנה ובן שתים בלא זיכוי עירוב קאמר בן ד' ובן ה' נמי בלא עירבו עליו קאמר וכי נמי אמרינן עד ולא עד בכלל הויא תיובתא דרב יהושע דתריץ דבן ה' צריך לזכות לו תיובתא: לימא תהוי תיובתיה דרב אסי. דעד ולא עד בכלל משמע ואיהו אמר אפילו בן שש: לימא תיהוי תיובתיה דר' ינאי ודריש לקיש. דמפרשי גבי סוכה בר ארבע ובר חמשא קרי ליה אין צריך לאמו והכא תני יוצא בעירוב אמו ותניא לעיל דקטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירובה: הא דאיתיה לאבוה במתא. והתינוק נכנס ויוצא עמו לא קרי ליה צריך לאמו מבן ד' ולמעלה וברייתא בדליתיה לאבוה במתא ורב יהושע נמי לא מצי לשנויי הכי דהא כי אותביניה לרב אסי לעיל אם איתא דאית ליה לרב יהושע הא סברא הכי הוה משני ליה לדרב אסי בדליתיה לאבוה במתא ונימא בדלא עירב שרי ואשמעינן רבותא: על ידן. בשבילן: ועירב רבן עליהן. לרוח אחרת: אשה מאי שנא. מעבד עברי ובנו ובתו הגדולים: הא סתמא. דאישתיקה ולרוח אחרת נמי לא עירבה: מתני' מתכוונין להקל. ר' מאיר סבר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה ואמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח ור' יהודה סבר כיון דבשבת סועד שלש סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה: ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע. השתא ס''ד חצי קב הוי שתי סעודות כיצד ו' מעות לדינר מעה שתי פונדיונין נמצא דינר י''ב פונדיונין נמצא סלע מ''ח פונדיונין וסאה ו' קבין לד' סאין כ''ד קבין הרי מ''ח חצאי קבין חצי קב לפונדיון: ר''ש. ממעט משיעור ואומר תשע סעודות יש לקב ודי לעירוב בב' ידות של ככר של ג' ככרות לקב נמצאת ככר השלימה שלישית הקב וב' ידותיה הוו שתי סעודות: חציה לבית המנוגע. סתמא היא והכי קאמר חצי ככר השלימה ששיערו בה את העירוב ובין למר ובין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים הנכנס טמא מיד דכתיב (ויקרא יד) והבא אל הבית יטמא אבל כבוס בגדים לא נאמרה בו עד שישהה כדי אכילה דכתיב (שם) והאוכל בבית יכבס את בגדיו ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה כדי סעודה ואע''פ שלא אכל וחצי ככר זו הוי כדי אכילה אע''ג דלר''ש לענין עירובין הוי בככר ג' סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו כולן להקל אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעינן שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו והוא פרס דכוליה הש''ס על שם ששיעורה בפרוסה כלומר בחצי ככר: לפסול את הגוייה. האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס נפסלה גוייתו מלאכול בתרומה ומדרבנן הוא דאין אוכל מטמא אדם ורבנן גזרו שהאוכלו יפסל בתרומה עד שיטבול כדאמר בפרק בתרא דיומא (דף פ:) הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא: גמ' וכמה. לר''מ ולר' יהודה קבעי: ריפתא איכרייתא. שנושאין האכרים עמהם לשדה אכרים מנהיגי שוורים: נהר פפיתא. הוא מקום נהר פפא: אבוך כמאן. מהנך תנאי סבירא ליה בעירוב כר' יהודה או כר' מאיר דקי''ל בעירוב לכל אדם כדי מזונו ואם בא לשער בעצמו באיזו ישער בשבת או בחול: דאי כר' יהודה קשיא לי הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח. כלומר המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק: דבריהן. דרבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון: צא מהן שליש לחנוני. רבי יוחנן בן ברוקה לא הזכיר חצי קב ששיער לך אלא בככר הלקוח מן החנוני בפונדיון והרי החנוני משתכר בחצי קב שלקח בפונדיון שליש ומוכר ב' שלישי חצי קב בפונדיון ובהך שני שלישי אשמעינן רבי יוחנן דאיכא שתי סעודות הרי בחצי קב שלש סעודות: ציבי. עצים לאפות אין החנוני משתכר אלא שליש:

עד ועד בכלל. לא בעי לשנויי הא דאיתיה לאבוה במתא כו' כדמשני בסמוך דא''כ הוי פליגי דרבי ינאי ור''ל אדרב אסי והלכתא כרב אסי דמייתי לה הש''ס בסוף פ' אע''פ (כחובות דף סה:): הא דאיתיה לאבוה במתא כו'. לרב יהושע בריה דרב אידי לא הוי מצי לשנויי הכי דהא לא מפליג בין איתיה לליתיה מדלא משני הכי וכן פירש בקונטרס: מערב ע''י בנו ובתו הקטנים. ואור''י דאף רבי יוחנן מודה הכא דקטן קטן ממש: מפני שידן כידו. אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן בריש הזורק בגיטין (דף עז:) דיד עבד קני ליה רביה: וחצי חציה לפסול את הגוייה. והיינו שני ביצים אומר ר''ת דפסול גוייה גזירת קדמונים היתה ולא מי''מ דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני תדע דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) סלקא דעתיה דהוי דאורייתא ובעי למדרשיה מולא תטמאו בהם ונטמתם בם ובי''ח דבר היו בקיאין ואם היתה דאורייתא א''כ חסר להו ועוד דלשון פסול גוייה משמע דדוקא פסול הגוף דנפסל גופו מלאכול בתרומה וגזירה דהאוכל אוכל ראשון פסול מגע הוא אלא ודאי פסול גוייה גזרו קודם י''ח דבר הרבה ולא גזרו על מגעו שיפסל אלא גופו מלאכול בתרומה וגזרו על טומאת פנים אטו טומאת חוץ שהרואה אוכל תרומה אחר שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאים סבור שמותר ליגע בהן גם בחוץ תרומה טהורה כמו שבתוך מעיו נוגעין זה בזה ודווקא בשני ביצים אבל בכביצה אף על פי שראוי לטמא אחרים לא גזרו דא''א שלא ישאר קצת בין השינים והחניכין או מתעכל קצת במעיו וכיון דאפקוה מכביצה אוקמוה אשני ביצים שהוא חצי הסעודה דבית המנוגע ולר' יוחנן בן ברוקה אביצה ומחצה אבל במשקין טמאין שאינם מתעכלין ונכנס הכל במעיו לא בעינן יותר מרביעית אבל בי''ח דבר דהאוכל אוכל ראשון נזרו אפילו בכביצה ושיפסול תרומה במגע כדמפרש טעמא בפרק קמא דשבת (דף יד.) משום דזמנין דאוכל אח: לין טמאין כו' ואין להאריך כאן: