דבר שאינו הגון לפי דעתו, צריך להוכיחו על כך. "ותען חנה ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'" (שם, שם, טו). על המילים "לא אדוני" אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר' חנינא שכך אמרה ליה [לו] ברמז: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך בדבר, שכן אתה חושדני בדבר זה שאין בי.

איכא דאמרי [יש אומרים, גירסה אחרת], הכי [כך] אמרה ליה [לו]: בדרך שאלה: וכי לא אדון אתה, לאו איכא [האם אין] שכינה ורוח הקודש גבך [אצלך]? שדנתני לכף חובה, ולא דנתני לכף זכות. מי לא ידעת [האם אינך יודע] שאשה קשת רוח אנוכי.

מדברי ההתנצלות של חנה המודיעה "ויין ושכר לא שתיתי" אמר ר' אלעזר: מכאן לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו לחושדו שנקי הוא מאשמה, ולא להסתפק בכך שהוא עצמו יודע זאת.

"אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה" (שם, טז). מן הביטוי הקשה "בת בליעל" אמר ר' אלעזר: מכאן לשכור שמתפלל, כאילו עובד עבודה זרה. שהרי כתיב הכא [נאמר כאן] בדברי חנה הנחשדת בתפילה מתוך שיכרות "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" שהצטדקה חנה שאין היא בכלל "בת בליעל", וכתיב התם [ונאמר שם], בעיר הנידחת לעבודה זרה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יג, יד), ומהשוואת הכתובים יש ללמוד: מה להלן [הלאה, שם, במקרא בעיר הנידחת] "בליעל" משמעו עובד עבודה זרה, אף כאן (בתפילת שיכור) משמעו של ביטוי זה הריהו עובד עבודה זרה. מהמשך הדברים שנאמר

"ויען עלי ויאמר לכי לשלום" (שם, יז), אמר ר' אלעזר: מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא שצריך הוא אף לברכו. שכן נאמר בהמשך דברי עלי לחנה: "ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (שם), שהוסיף ובירכה.

א ואגב הלימוד מתפילת חנה מבררים דברים אחרים בנושא זה. בדברי תפילתה נאמר "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורא לא יעלה על ראשו" (שם, יא). על כך אמר ר' אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא "צבאות", עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות", שכן זוהי הפעם הראשונה במקרא שמכנים את הקדוש ברוך הוא כך.

והסביר שכך אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הלא אתה אדון הצבאות, ומכל צבאי צבאות ברואים שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?

משל למה הדבר דומה — למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?!

על כפילות המלים "אם ראה תראה" אמר ר' אלעזר שכך אמרה חנה ל פני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם "ראה" עכשיו — מוטב, ואם לאו [לא] — בכל אופן "תראה", כיצד?

— שאלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי עם גבר, וכיון דמסתתרנא [שאסתתר] משקו לי [ישקו אותי] מי סוטה, לבודקני אם זניתי, ומאחר שאהיה נקיה מעוון, והרי אי (אין) אתה עושה את תורתך פלסתר [שקר, זיוף], שכך נאמר בתורה בהאשה הנחשדת לחינם בזנות ושתתה את מי הסוטה "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כח), ועל ידי כך בהכרח שיהיו לה בנים. ואולם דברים אלה שאמר ר' אלעזר קשורים במחלוקת תנאים בפירושו של פסוק זה בהלכות סוטה.

הניחא למאן דאמר [זה נוח, לשיטת מי שאומר] שפירוש הפסוק הוא: אם היתה עקרה — נפקדת בבנים שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שפירוש הפסוק הוא רק הבטחה לאשה שנחשדה לחינם שלידתה תהיה קלה ומוצלחת יותר, כגון שאם היתה יולדת בצער תהא מעכשיו יולדת בריוח (בקלות), או אם עד אז היתה יולדת נקבות (בנות) תהא מעתה יולדת זכרים (בנים) או אם ילדה ילדים שחורים (הנחשבים ללא יפים) תהא מעכשיו יולדת לבנים, או אם ילדה עד אז ילדים קצרים (נמוכים וחלשים) תהא מעכשיו יולדת ארוכים (גבוהים וחזקים), מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים בפירושו של האמור בסוטה: "ונקתה ונזרעה זרע" — מלמד, שאם היתה עקרה — נפקדת, אלו דברי ר' ישמעאל. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו עם גבר זר, וזו האשה שלא קלקלה בזנות — נפקדת בבנים. אלא מלמד שאין זו אלא הבטחה על הקלת הלידה, וכגון שאם היתה יולדת בצער — יולדת בריוח, קצרים — יולדת ארוכים, שחורים — יולדת לבנים, אחד — יולדת שנים.

ולשיטה זו של ר' עקיבא, מאי [מה] טעם לכפילות הלשון שאמרה חנה בתפילתה "ראה תראה" — דברה תורה כלשון בני אדם, שאין זה בא ללמד דבר, אלא שכך הוא דרך לשון הכתובים.

ב בתוך דברי התפילה—הנדר אומרת חנה שלוש פעמים לשון "אמתך": "בעני אמתך... אל תשכח את אמתך... ונתתה לאמתך" (שמואל א א, יא).

ועל כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש אמתות הללו למה הם באים? — ללמד שכך אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה (מקומות מסוכנים, רופפים, העלולים לגרום למיתה) בראת באשה, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] שמועה בגירסה אחרת: שלשה דבקי מיתה (דברים המקרבים את המיתה. תרי"ח), שהן מצוות שבדרך כלל שייכות לנשים, ואלו הן: שמירה על דיני נדה, והפרשת חלה מן העיסה, והדלקת הנר של שבת. ואני כלום עברתי על אחת מהן?! וחנה מעידה על היותה אמה לה' בשלושת הדברים הללו, הגורמים למיתה, עם שיש בדברים התייחסות לזיקת המלים "אמתך" — מיתה.

ועוד בהמשך תפילתה אומרת חנה: "ונתת לאמתך זרע אנשים".

ושואלים: מאי [מה] פירוש ביטוי זה "זרע אנשים"? אמר רב: גברא בגוברין [גבר בגברים], שהתפללה חנה לבן שיהיה בולט ומיוחד. ואילו שמואל אמר בפירוש ביטוי זה: זרע שמושח למלוכה שני אנשים, ומאן אינון [ומי הם שני אלה] — שאול ודוד. ור' יוחנן אמר בפירוש הביטוי, שביקשה חנה זרע שיוולד לה בן שיהיה שקול כשני אנשים, גדולי עולם, ומאן אינון [ומי הם שני אלה] — משה ואהרן. שכן נאמר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צט, ו), הרי ששקל הכתוב את שמואל בן חנה כמשה ואהרן. ואילו רבנן [חכמים] אומרים בפירושו של ביטוי זה "זרע אנשים" — שכך ביקשה חנה, שיהיה לה זרע שמובלע בין אנשים, שאינו יוצא דופן בדבר מן הדברים, ואינו מתבלט בהיותו בין הבריות.

ומוסרים, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בפירוש הדברים, שכך אמרה חנה בתפילתה שלא יהיה ניכר בנה בהיותו בין האנשים, וכיצד? שיהיה לא ארוך מדי ולא גוץ (נמוך), ולא קטן ולא אלם (גדול ומגושם), ולא צחור (לבן ביותר) ולא גיחור (אדום ביותר), ואף לא חכם ביותר ולא טפש ביותר.

ג כשבאה חנה עם בנה שמואל למקדש שילה מודיעה היא לעלי: "ותאמר בי אדוני חי נפשך אדוני, אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'" (שמואל א, א, כו). ועל כך אמר ר' יהושע בן לוי: מכאן יש ללמוד לענין תפילה, שאסור לישב (לשבת) בתוך ארבע אמות של תפלה של המתפלל. שכן "הנצבת עמך" משמעו שאף עלי היה כמוה בעמידה, משום שהיא התפללה אז.

ועוד בענין חנה, ההדגשה שבדברי חנה אל עלי "אל הנער הזה התפללתי" (שם, כז) מורה שבאה לגונן עליו מפני סכנה. שכך אמר ר' אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, ורצתה חנה לבקש שלא ייענש בידי שמים על עבירה זו. שכן נאמר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי" (שם, כה). וסגנון הדברים בפסוק תמוה, וכי משום ש"וישחטו את הפר" לכן הביאו הנער אל עלי, שהרי מה הקשר בין שחיטת הפר להבאת הנער לעלי?

אלא כך היה מעשה, שאמר להן עלי למביאי הקרבן: קראו כהן, ליתי ולשחוט [יבוא וישחוט, את הקרבן]. חזנהו [ראה אותם] שמואל דהוו מהדרי בתר [שהיו מחזרים אחר] כהן למישחט [שישחוט], אמר להו [להם]: למה לכו לאהדורי בתר [לכם לחזר אחר] כהן למישחט [לשחוט]? והרי שחיטה אף של קרבן, שנעשתה בזר (על ידי מי שאינו כהן) הריהי כשרה! ועל כן אייתוהו לקמיה [הביאוהו לפני] עלי לבירורם של דברים אלה. אמר ליה [לו] עלי: מנא [מנין] לך הא [דבר זה]? אמר ליה [לו] שמואל: מי כתיב [האם נאמר] בתורה "ושחט הכהן", ללמדנו שאף השחיטה צריכה להיעשות רק על ידי הכהן?! והלא "והקריבו הכהנים" כתיב [נאמר], הרי שבסדר הקרבת הקרבנות רק משלב הקבלה של דם השחיטה במזרקים, ואילך (והלאה) בעבודות השונות של הקרבן הרי זו מצות כהונה בלבד, מכאן הלכה לשחיטה שכשרה בזר.

אמר ליה [לו] עלי לשמואל: מימר שפיר קא אמרת [מה שנאמר, יפה אמרת], ודבריך נכונים מצד עצמם, אולם מיהו [בכל זאת] מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו (אף אם הורה כדין) הריהו חייב על כך מיתה בידי שמים כמזלזל בכבוד רבו. ואז אתיא [באה] חנה וקא צווחה קמיה [וצווחה לפניו]: "אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה' ". ואל תעניש את הילד שנולד על ידי תפילתי. אמר לה: שבקי [הניחי] לי דאענשיה [שאענישנו], ובעינא רחמי [ואבקש רחמים, אתפלל] עליך, ויהיב [ויתן] לך הקדוש ברוך הוא בן שהוא רבא מיניה [גדול ממנו]. אמרה ליה [לו]: "אל הנער הזה התפללתי" ואיני רוצה אחר.

ד ועוד עוסקים בתפילת חנה. נאמר "וחנה היא מדברת על לבה". ובפירוש ביטוי זה, במקום "אל לבה" (מהרש"א) נאמרו פירושים שונים: אמר ר' אלעזר משום (בשם) ר' יוסי בן זמרא שדברה—התפללה חנה לפני ה' על עסקי לבה. שכך אמרה לפניו: רבונו של עולם, הרי בכל מה שבראת באיבריה של האשה, לא בראת דבר אחד מהם לבטלה, וכל איבר ואיבר ממלא את תפקידו. וכגון: עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים (שדיים) להניק בהן. ואם כן דדים הללו שנתת על לבי, למה (לשם מה)? האם לא על מנת להניק בהן?! תן לי בן, ואניק בהן. ובדרך אגב מביאים עוד מה שאמר

ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא: כל היושב (כל שנותיו) בתענית בשבת גדולה זכותו וקורעים לו גזר דינו של שבעים שנה, שקשה התענית בשבת כשהכל מתענגים בה, והכל מוכן לסעודה, יותר מבכל יום אחר. ואף על פי כן חוזרין ונפרעין מן הצם דין עונג שבת שלא קיים.

על כך שאלו: מאי תקנתיה [מה תקנתו] אם צם? על כך ענו: אמר רב נחמן בר יצחק, ליתיב תעניתא לתעניתא [ישב בתענית על תעניתו] ויצום באחד מימי השבוע לכפרה על שלא עינג את השבת כראוי.

ה ומכיון שהוסבר כאן הביטוי הנדיר "על לבה" מובא עוד מה שאמר ר' אלעזר בעניינה של חנה: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, כלומר, זרקה דברים, בתקיפות, כלפי ה'. שכן נאמר: "ותתפלל על ה'" — מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה. ובענין זה של הטחת דברים כלפי מעלה,

אמר ר' אלעזר שאף אליהו הטיח דברים כלפי מעלה בתפילתו, בהר הכרמל, שכן נאמר: "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוהים ואתה הסבת את לבם אחרנית" (מלכים א יח, לז), כטוען כי ה' הוא שגרם לישראל לחטוא. ועל כך אמר ר' שמואל בר ר' יצחק: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו לאליהו שהוא צודק,