עירובין פד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

"בני עליה".

כלומר: קא סלקא דעתין דתנא מילתא פסיקתא נקט, ומיירי אפילו בכזאת מרפסת שיש מעליה קומה נוספת, ועולים ממנה אל העליות שלמעלה בסולם נוסף, הגבוה עשרה מהמרפסת. [ריטב"א] [ראה ציור 2]

ואמאי קרו להו אנשי מרפסת - אף שדרין בעליות שמעל למרפסת - משום דקסלקי במרפסת [עולין דרך המרפסת].

ונמצא, שהעמוד או התל שבחצר, נמוכין הן בהרבה מן העליות [שלמעלה מהמרפסת], ומכל מקום נותנין אותן לבני העליות.

אלמא, כל שהשימוש לזה, לבני עליות, הוא בשלשול, ולזה, לבני חצר בזריקה - נותנין אותו לזה שבשלשול. ^[11]

וכיון שכן, תיקשי לרב דאמר שניהם אסורין?!

ומשנינן: כשם דאמר רב הונא - לקמן בשמעתין - דלא מיירי מתניתין בבני עליות הדרין למעלה מן המרפסת, אלא לאותן בני עליות הדרין בקומה שבמרפסת עצמה, שפתחיהם בשוה למרפסת. ^[12]

הכא נמי - לאותן הדרין במרפסת! ואין העליות גבוהות מן העמוד עשרה טפחים, ונמצא שלבני העליות הוי ב"פתח", ולבני החצר בזריקה [ריטב"א].

ותמהינן עלה: אי הכי, אימא סיפא דמתניתין:

פחות מכאן [מגובה עשרה מפני החצר] - נותנין אותו לחצר.

והשתא, למאי דאוקמת לה שבני העליות דרין בשוה למרפסת, מסתמא אין המרפסת גבוהה כל כך שיהא ממנה עשרה טפחים עד ראש התל, ואף לא מן העליות הפתוחות לה [ריטב"א].

ותיקשי: אמאי נותנין אותו לחצר?

והא הוי שימושו לזה - אף לבני העליות - בפתח, כיון שאין גבוהים עשרה, וגם שימושו לזה - לבני החצר - בפתח הוא.

ואם כן, למה נותנין אותו רק לחצר?!

הניחא למאי דאוקמינן לה בקושיין, דמיירי בבני עליה הגבוהים עשרה מן המרפסת, אם כן הוי לזה - לבני העליות - בשלשול, ולזה - לבני החצר - בפתח, ונותנין אותו לחצר, שמשתמשת בו בפתח.

אבל למאי דמשנינן אליבא דרב, תיקשי?!

ומשנינן: מאי לחצר - דקתני במתניתין - אף לחצר קאמר.

כלומר: שתי הרשויות שולטות בו, ושניהם אסורין בו, משום דהוי לזה בפתח ולזה בפתח.

ומסייעינן לפירוקין: הכי נמי מסתברא, דבדיורין השוין למרפסת מיירי מתניתין, ו"אף לחצר" קאמר.

והראיה: מדקתני סיפא: במה דברים אמורים בסמוכה למרפסת, אבל במופלגת - אפילו גבוה עשרה טפחים, הרי הוא שייך לחצר.

מאי לחצר דקתני בסיפא?

אילימא דהכי קאמר: נותנין אותו לחצר, ושרי לבני חצר לאישתמושי ביה.

אמאי יהבינן לה לבני חצר? והרי אין נוח תשמישה לבני חצר, שמשתמשין בו בזריקה, יותר מאשר לבני המרפסת שצריכים לזרוק, משום הפלגת העמוד, ורשותא דתרוויהו הוא! ^[13]

אלא, על כרחך, מאי "לחצר" דקתני בסיפא - נותנין אותו אף לחצר קאמר, ושניהן אסורין.

אם כן, הכא נמי בהא דאמרינן פחות מכאן נותנין אותו לחצר, מאי "לחצר" - אף לחצר קאמר, ושניהן אסורין.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

תו מקשינן מסיפא דמתניתין, כעין דאקשינן לרב מרישא דמתניתין:

תנן: חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה - למרפסת. פחות מכאן - לחצר.

וקא סלקא דעתין דמיירי בבני עליות הגבוהין מן המרפסת דהויא להו בשלשול, ומכל מקום יהבינן להו, ולא אמרינן כרב, דכיון דלבני עליות בשלשול ולבני חצר בזריקה, שניהם אסורין [ריטב"א].

אמר מתרץ רב הונא [דמייתינן לעיל]: הכא מיירי לאותן הדרים בשוה למרפסת, דהוי לבני עליות בפתח ולבני חצר בזריקה. ^[14]

ותמהינן עלה: תינח סלע, כדמשנינן.

אלא בור, שתשמישו בדליית מים מן הבור, ומקרקעיתו דולין, נמצא שאף בני עליות הדרין בשוה למרפסת צריכין שלשול כדי לדלות. ומכל מקום, נותנין אותו להם ולא לבני החצר שמשתמשין בו בזריקה, והיינו כשמואל.

ומאי איכא הכא למימר דלא תיקשי לרב?!

אמר מתרץ רב יצחק בריה דרב יהודה: הכא מיירי בבור מלאה מים עד שפת החוליא עסקינן, והמים העליונים שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה [ריטב"א], שלבני עליה הדרין בשוה למרפסת הוי תשמישו בפתח, ולבני החצר בזריקה.

ותמהינן עלה: והא חסרה!

כלומר: משמע דמותר אף לאחר שהשתמשו בו הרבה בשבת וחסר הבור, והוי לבני מרפסת בשלשול ולבני חצר בזריקה, ומכל מקום נותנין אותו לבני מרפסת, ותיקשי לרב.

ומשנינן: כיון דכי מליא [כשהיתה מליאה] בבין השמשות הוה שריא - כי חסרא במשך השבת נמי שריא. דאמרינן: שבת - הואיל והותרה, הותרה! [ריטב"א, וראה שם].

ותמהינן אשינויין: אדרבה, כיון דכי חסרא אסירא הבור מעיקר הדין, ובור עבידא דחסרה, כי מליא - בבין השמשות - נמי אסירא!

כי כבר מעתה חשבינן ליה כמחוסר, ורשות שניהם שולטת בו [ריטב"א, וראה מה שכתבו התוספות].

אלא, אמר אביי שינויא אחרינא, אהא דמקשינן לרב, מבור, שנותנין אותו לבני מרפסת המשתמשין בו בשלשול, ולא נותנין אותו אף לבני חצר המשתמשין בו בזריקה: הכא, בבור מליאה פירות עסקינן, וכדמפרש לה ואזיל.

וקא סלקא דעתין דמשתמש בבור ליטול ממנו פירות.

ולפיכך מקשינן: והא חסרי הפירות כשנוטל והולך מהם, וכבר עכשיו חשיב כחסר, וליתסר?!

ומשנינן: מיירי הכא בפירות טיבלא [טבל, ואסורים בטלטול כיון שהן מוקצין מחמת איסור], ואין יכול ליטול כלל מן הפירות.

ומתניתין מיירי, שבא להשתמש על גבי הפירות לשימוש כל שהו [על פי משמעות רש"י].

דיקא נמי דמיירי במידי דלא חסר: דקתני בור דומיא דסלע, דתני במתניתין בהדיה דבור.

ומסקינן: שמע מינה.

והשתא תמהינן: כיון שאת הבור מוקמת לה כשתשמישו בפתח לבני מרפסת - למה לי למיתנא גם בור, ולמה לי למיתני גם סלע?

כלומר: ליתני סלע ולא ליתני בור?! ^[15]

והניחא אי מיירי בבור מים שתשמישו בשלשול, איצטריך בור לאשמועינן דלזה בשלשול ולזה בזריקה, יהבינן לה לבני מרפסת המשתמשין בו בשלשול.

אבל השתא, דבור מיירי דומיא דסלע, לא ליתני בור כלל?!

ומשנינן: צריכא גם בור למיתני.

דאי אשמועינן רק סלע דמותר לבני מרפסת להשתמש בו, הוה אמינא דוקא סלע כיון דליכא למיגזר ביה ולא מידי.

אבל בור מלא פירות, הוה אמינא דאסור, דליגזור על מלא פירות טבל, משום זימנין דמליא הבור פירות מתוקנין [מעושרין], והם עומדים להתחסר, הילכך צריכא!

תא שמע לסיועיה לרב: אנשי חצר, אנשי הבית שמתחת לעלייה, ואנשי עלייה, ששכחו ולא עירבו ביניהם - אנשי חצר משתמשין בכותל הבית מבחוץ בעשרה טפחים התחתונים, ואנשי עלייה משתמשין בעשרה טפחים העליונים - של כותל הבית - הסמוכים לעליה.

לפי שבני החצר משתמשין בזריקה באותן עשרה טפחים עליונים, היות שהם גבוהים עשרה מהחצר.

ולאנשי עלייה, שעשרה אלו סמוכים להם, חשיב כתשמיש בפתח, ולפיכך נותנין אותן לבני עלייה.

כיצד?

זיז רחב ארבעה היוצא מן הכותל של הבית למטה מעשרה טפחים מקרקע החצר, נותנין אותו לחצר.

למעלה מעשרה טפחים [אין הכוונה למעלה מעשרה טפחים מהחצר, אלא למעלה, מסוף טפח עשירי, כשתמדוד מכיוון העליה ולמטה, עשרה טפחים] - נותנין אותו לעלייה. [ראה ציור]

והשתא תיקשי: משמע, הא אותם זיזין דביני ביני [שבין עשרה טפחים תחתונים לעשרה טפחים עליונים] שבכותל - אסור לשניהם להשתמש בהם.

ואף שלבני העלייה הם בשלשול, ולבני חצר בזריקה, אין נותנין אותו לזה שבשלשול. ותיקשי לשמואל?! אמר רב נחמן: הכא, בכותל גבוה תשעה עשר טפחים עסקינן. [ראה ציור בעמוד קודם]

וכך הוא פירוש הברייתא: כיון שאנשי חצר משתמשין [יכולים להשתמש] בפתח בעשרה טפחים תחתונים, ואנשי עלייה משתמשין [יכולים להשתמש] בפתח בעשרה העליונים, נמצא: שתשעת הטפחים התחתונים הם רק לבני החצר בפתח, ותשעת הטפחים העליונים הם רק לבני העלייה בפתח. ואילו הטפח העשירי [מכל כוון] דביני ביני, הוא בפתח לשניהם.

והיה זיז יוצא ממנו [מן הכותל].

אם היה למטה מעשרה מן העלייה [ולא מן החצר, כדסלקא דעתין], כשתמדוד ממנו ולמטה, דהיינו עד סוף תשעה טפחים מקרקע החצר - נותנין אותו לחצר, משום דהוי לזה [לבני חצר] בפתח, ולזה בשלשול.

ואם היה הזיז למעלה מעשרה מקרקע החצר [ולא מן העלייה כדקא סלקא דעתין], דהיינו תשעה טפחים עליונים - נותנין אותו לעלייה. משום דהוי לזה [לבני עליה] בפתח, ולזה [לבני חצר] בזריקה.

הערות

^[11] וביאר הריטב"א: אין אוסר על בני החצר מלהשתמש בעמוד אלא התשמיש שעושין בני העליות בשלשול מעליותיהם, אבל מה שמשתמשין שם דרך מרפסת אינו אוסר, ראה שם הטעם. ולפיכך מיקרי: לזה בשלשול ולא בפתח.

^[12] ריטב"א, וכתב: אפשר שכן כוונת רש"י.

^[13] הוקשה לרש"י: והרי אנו באים להוכיח כדפרישנא אליבא דשמואל, דמיירי בבני עליות הגבוהין מן המרפסת. והרי לדידיה ניחא שפיר מתניתין שנותנין אותו לחצר, שהחצר אין צריכה אלא זריקת גובה בלבד, ובני העליות צריכים גם זריקת הפלגה וגם שלשול, ויותר נוח התשמיש לבני חצר?! וביאר רש"י: מסתברא, כיון דלשמואל גופיה נוח תשמיש השלשול יותר מזריקת גובה. הכא, דאיכא שלשול וזריקת הפלגה שוין הן לזריקת גובה של חצר, ואין ליתנו לבני חצר לבדם - ריטב"א בהבנת רש"י.

^[14] ביאר הריטב"א: קושיא זו נשנית תחלה בבית המדרש, ולהכי תירצה רב הונא אהך קושיא.

^[15] אבל בור בלא סלע לא קשיא, דסלע ללמד בא , דמיירי בבור שאינו חסר.

בני עלייה הגרים בקומה גבוהה למעלה מהמרפסת. ומאי קרו [ומדוע קוראים] לה מרפסת לעליה? משום שבני העליה קסלקי [עולים] ויורדים במרפסת, אלמא [מכאן נסיק]: כל לזה בשלשול ולזה בזריקה — נותנים אותו לזה שבשלשול, שהרי בני עלייה המשתמשים במקום הגבוה מעשרה משתמשים בו בשלשול. הרי שאם לזה בשלשול ולזה בזריקה, נותנים אותו לזה ששימושו בשלשול. וקשה לרב!

ודוחים: הכוונה כמו שאמר רב הונא לענין אחר: לאותן הדרים במרפסת. הכא נמי [כאן גם כן] לענייננו: לאותן הדרין במרפסת. ונמצא שלבני המרפסת שימושו בנחת, שהרי הוא בשוה (בכעין פתח) לאותו מקום, ולבני החצר שימושו בקשה, וברור שיינתן לבני המרפסת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: היה העמוד פחות מכאן מגובה עשרה — הריהו שייך לחצר. אמאי [מדוע] נאמר כן? הלוא לזה בפתח ולזה בפתח הוא! שעדיין הוא נוח במדה שווה גם לבני מרפסת וגם לבני חצר, ומדוע יתנוהו לבני חצר לבדם?

ומשיבים: מאי [מה משמע] "לחצר" — הכוונה: אף לחצר, שאף בני חצר יכולים להשתמש בעמוד זה. וממילא שניהן אסורין, שמקום ששתי רשויות שלא עירבו יחד יכולות להשתמש בו, אסור על שתיהן עד שיערבו.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את המשנה, מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה של המשנה]: במה דברים אמורים — בסמוכה. אבל במופלגת, אפילו גבוה עשרה טפחים — שייך לחצר. מאי [מה משמע] "לחצר"? אילימא [אם תאמר]: לחצר ושרי [ומותר] לבני החצר להשתמש בו, אמאי [מדוע]? הלוא רשותא דתרוייהו [רשות שניהם] הוא שעדיין הוא קרוב לבני המרפסת ויכולים אף הם להשתמש בו!

אלא יש להבין מאי [מה פירוש] "לחצר" — אף לחצר, וממילא כיון ששתי רשויות ראויות להשתמש בו, וממילא שניהן אסורין. הכא נמי, מאי [כאן גם כן לעניננו, מה משמעות] "לחצר" — אף לחצר, ושניהן אסורין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך יש להבין.

תנן [שנינו במשנתנו]: חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה — נותנים אותם למרפסת, פחות מכאן — לחצר. הרי שאף לבני העליה העוברים דרך המרפסת ששימושם קשה, מכל מקום נותנים אותו להם. ותירצו, אמר רב הונא: "מרפסת" פירושה כמשמעה: לאותן הדרים במרפסת.

ושואלים: תינח [נניח] לגבי סלע, הרי הם משתמשים בראש הסלע, ומניחים עליו דברים. ואולם בור מאי איכא למימר [מה יש לומר], והרי המים שבבור עמוקים מן המרפסת, ואין שימושה בהם אלא בדרך שלשול, ומדוע נאמר כי הבור נוח לשימוש לבני מרפסת?

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: הכא [כאן] בבור מלאה מים עסקינן [אנו עוסקים], ואת המים דולים מחלקו העליון הסמוך לבני מרפסת. ומקשים: והא חסרא [והרי חסר] בור זה ממימיו עם השאיבה, ואף שמתחילה מי הבור מגיעים סמוך למרפסת, לאחר מכן גדל המרחק!

ומשיבים: כיון דכי מליא שריא, כי חסרא [שכאשר הבור מלא הוא מותר, כאשר הוא חסר — נמי שריא [גם כן מותר]. ומקשים: אדרבה (להיפך), כיון דכי חסרה, אסירא [שכאשר חסר הבור, הוא אסור]. כי מליא, נמי אסירא [כאשר הוא מלא, גם כן הוא אסור].

אלא אמר אביי: הכא [כאן] בבור מליאה פירות עסקינן [אנו עוסקים], שהפירות העליונים שבבור סמוכים למרפסת. ומקשים: והא חסרי [והרי חסרים הפירות], שהרי גם הפירות כאשר משתמשים בהם, מתמעטים ומתרחקים מן המרפסת.

ומשיבים: מדובר כאן בטיבלא [בטבל], שהיו הפירות טבל (בלתי מעושרים), ואסור לתקן (להפריש מעשר) מטבל בשבת. וכיון שאי אפשר להשתמש בהם, גובהם קבוע ועומד במשך השבת.

ומעירים: דיקא נמי [כך גם כן מדויק] להבין מלשון המשנה דקתני דומיא [ששנינו חוליית הבור בדומה] לסלע, כשם שסלע אין משתמשים אלא על גביו, אף חוליית הבור הכוונה היתה לשימוש שעל גבה, ולא לשימוש במצוי בבור. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: אם כן שמדובר במקרה כזה, למה לי למיתנא [לשנות] בור ולמה לי למיתנא [לשנות] סלע אם עניינם שווה בכול? ומשיבים: צריכא [נצרכה לומר], דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] סלע בלבד, היינו אומרים: שדוקא בסלע מותר לבני החצר להשתמש משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור בו] שמא יתמעט מגובהו, אבל בור — ליגזור [שיגזור בו] שיהא אסור להשתמש בו משום זימנין דמליא [פעמים שהוא מלא] פירות מתוקנין, שאפשר לקחת ולהשתמש בהם ויתמעטו, ועל כן צריכא [צריך] היה לומר גם דבר זה.

ולענין מחלוקת רב ושמואל מנסים להביא ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] פתרון, כי נאמר בברייתא: אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו ביניהם — אנשי חצר משתמשין בעשרה הטפחים התחתונים של הכותל הסמוכים להם, ואנשי עלייה משתמשין בעשרה טפחים העליונים הסמוכים להם. וכיצד? אם היה זיז יוצא מן הכותל למטה מעשרה — לבני חצר הוא משמש, למעלה מעשרה טפחים — משמש לבני העלייה.

ומדייקים: הא דביני ביני [הרי זיז שנמצא בין זה לבין זה, באמצע] — אסור, והרי המקום שבאמצע נחשב כ"לזה בשלשול ולזה בזריקה", ומכאן שכל שהוא לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים, וכדברי רב!

אמר רב נחמן: אין להוכיח מכאן, שכן הכא [כאן] בכותל בן תשעה עשר טפחים עסקינן [עוסקים אנו], והיה זיז יוצא ממנו. אם היה הזיז למטה מעשרה — הרי לזה לבני החצר הוא בפתח בנוחיות, ולזה לבני העלייה בשלשול. אם היה למעלה מעשרה — לזה לבני העליה הוא בפתח, ולזה לבני החצר הוא בזריקה. אבל אין כאן מקום באמצע, ואין ללמוד מכאן לענייננו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is referring to the residents of an upper story above the balcony; and if so, why do we call the upper story a balcony? Because the residents of the upper story ascend and descend to and from their apartments by way of the balcony. From here the Gemara infers: With regard to any place that can be used by one set of residents only by lowering an object down to it and by another set of residents only by throwing an object on top of it, we grant Shabbat use of it to those who can use it by lowering, as the residents of the upper story who use the area ten handbreadths high do so by means of lowering. Apparently, the mishna supports Shmuel and presents a difficulty to Rav.

The Gemara rejects this argument: As Rav Huna said with regard to a different issue discussed in a subsequent mishna, that the tanna is referring to those who live in apartments that open directly onto the balcony rather than those who live in an upper story; here too, the tanna is speaking of those who live in apartments that open directly onto the balcony. In this case, the use of an area ten handbreadths high is convenient for the residents of the balcony, as it is on their level; whereas its use is relatively inconvenient for the residents of the courtyard. Consequently, the right to use this area is granted to the residents of the balcony.

The Gemara raises an objection: If so, say the next clause of the mishna: Anything that is lower than this, i.e., lower than ten handbreadths, its use belongs to the courtyard. But why should this be the halakha? This is similar to a case of residents of two courtyards who have equally convenient access to a certain area. The residents of this courtyard access the area through one entrance, and the residents of that courtyard access the area through another entrance. In our case, the use of the area is equally convenient for the inhabitants of both the balcony and the courtyard; why should the latter be granted exclusive right of use?

The Gemara answers: What is the meaning of the phrase to the courtyard? It means also to the courtyard. In other words, even the residents of the courtyard can make use of this mound or post, and therefore residents of both the courtyard and the balcony are prohibited. If residents of two domains can conveniently use a single area and they did not establish an eiruv between their domains, they are all prohibited to carry in that area.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to explain the mishna in this manner, as it was taught in the latter clause of the mishna: In what case is this statement said? When the mound or embankment is near the balcony; but in a case where it is distant from it, even if it is ten handbreadths high, its use belongs to the courtyard. What, then, is the meaning of the phrase to the courtyard in this context? If you say it means to the residents of courtyard, and therefore the use of the mound or embankment is permitted to them, why should this be so? It is the domain of the residents of both the courtyard and the balcony, as the mound or embankment is positioned near enough to the balcony for its residents to use it as well.

Rather, what is the meaning of the phrase to the courtyard? It means also to the courtyard. And, consequently, as the residents of both the courtyard and the balcony can use it, both are prohibited to carry there on Shabbat. Here too, in the earlier part of the mishna, what is the meaning of the clause to the courtyard? It likewise means also to the courtyard, and therefore both sets of residents are prohibited to carry. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the correct interpretation of this phrase.

The Gemara attempts to adduce further proof from the mishna to resolve the dispute between Rav and Shmuel. We learned in the mishna: The embankments that surround a cistern or a rock that are ten handbreadths high may be used by the balcony; if they are lower than that height, the right to use them belongs to the courtyard. The Gemara assumes that the phrase to the balcony is referring to the residents of an upper story, who access their apartments through the balcony. The mishna indicates that if one set of residents can make use of a place by lowering and another set of residents can use it by throwing, the use of the place is granted to those who lower their objects, in accordance with the opinion of Shmuel and contrary to the opinion of Rav. The Gemara answers: Rav Huna said that the phrase to the balcony is to be understood here literally as referring to those who live in apartments that open directly onto the balcony.

The Gemara asks: Granted, in the case of a rock, the residents of the balcony can use it conveniently, as its surface is more or less level with the balcony itself. But with regard to a cistern, what can be said? The water in the cistern is lower than the balcony and can be reached only by lowering a bucket down to it. How, then, can it be argued that the cistern is conveniently used by the residents of the balcony but not by the residents of the courtyard?

Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: We are dealing here with a cistern full of water, as the water can be drawn from the cistern’s upper portion, near the balcony. The Gemara raises an objection: But doesn’t the cistern gradually lose its water as the liquid near the surface is drawn out? Although the water might at first reach the balcony, the water level gradually recedes. Eventually, the only way to reach the water will be by lowering a bucket into the cistern.

The Gemara answers: Since it is permitted to draw water from the cistern when it is full, it is likewise permitted even when it is lacking. The Gemara counters this argument: On the contrary, you should say that since the cistern is prohibited when it is lacking, it should likewise be prohibited even when it is full.

Rather, Abaye said: Here we are dealing with a cistern full of produce, as the upper produce is near the balcony. The Gemara raises an objection: But doesn’t the amount of produce also diminish, as the produce is removed, increasing the distance between the pile and the balcony?

The Gemara answers: This teaching is referring to untithed produce, which one may not tithe on Shabbat. Since this produce may not be used, the height of the pile will remain constant for the duration of Shabbat.

The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches the halakha of an embankment of a cistern together with that of a rock. Just as in the case of the rock only the upper surface is used, so too, in the case of the embankment of the cistern, the mishna is referring to the use of the surface of the cistern and not its contents. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the correct explanation.

The Gemara asks: But if this is indeed correct, and the cistern and rock are similar in all respects, why do I need the tanna to state the case of a cistern, and why do I need him to state the case of a rock as well? The Gemara answers: It was necessary to teach both cases. As had the mishna taught us only about a rock, one might have said that only a rock may be used by the residents of the balcony, as there is no need to decree in case its height is diminished. But with regard to a cistern, perhaps we should decree and prohibit its use, as at times it might be filled with tithed produce, which may be removed and eaten, thereby diminishing its height. It was therefore necessary to teach us that this is not a concern, and a cistern, as well as a rock, may be used by the residents of the balcony.

Returning to the dispute between Rav and Shmuel, the Gemara suggests a different proof: Come and hear a baraita: If the residents of houses opening directly into a courtyard and the residents of apartments in an upper story forgot and did not establish an eiruv together, the residents of the courtyard may use the lower ten handbreadths of the wall near them, and the residents of the upper story may use the upper ten handbreadths adjacent to them. How so? If a ledge protrudes from the wall below ten handbreadths from the ground, its use is for the residents of the courtyard; but if it protrudes above ten handbreadths, its use is for the residents of the upper story.

The Gemara infers: Consequently, a ledge situated between this and between the other, i.e., in-between the courtyard and the upper story, is prohibited. This middle area has the status of a place that can be used by one set of residents by lowering and by another set of residents by throwing, and yet they are both prohibited, in accordance with the opinion of Rav and in opposition to the opinion of Shmuel.

Rav Naḥman said: No proof can be adduced from this teaching, as here we are dealing with a wall of nineteen handbreadths that has a protruding ledge. If the ledge protrudes below ten handbreadths from the ground, for this set of residents, those of the courtyard, it can be used as an entrance, and for that set of residents, those of the upper story, it can be used only by lowering. If the ledge protrudes above ten handbreadths, for this set of residents, those in the balcony, it can be accessed as an entrance, and for that set of residents, those of the courtyard, it can be used only by throwing. In this case, there is no middle area between the ten-handbreadths available to each set of residents. Consequently, this case cannot serve as a proof with regard to the dispute between Rav and Shmuel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פשיטא לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלון שבין ב' חצרות שניהן שוין בו וכן לזה בשלשול ולזה בשלשול כלומר אין אחד מהן יכול להשתמש בחריץ שביניהן אלא ע"י (שלשול) [עירוב]. לזה בזריקה ולזה בזריקה היינו כותל שבין ב' חצרות לזה בפתח ולזה בזריקה היינו דרבה אמר רב נחמן דאמר בפ' חלון שבין ב' חצרות. כותל שבין ב' חצרות גבוה י' ורחב ד' וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ שתשמישו בנחת כו' לזה בפתח ולזה בשלשול היינו דרב שיזבי אמר רב נחמן דאמר חריץ שבין ב' חצרות עומק י' ורחב ד' וצידו אחד שוה לארץ נותנין לזה ששוה לארץ דהוי ליה תשמישו בנחת לזה בשלשול ולזה בזריקה כגון דהוו להו חד למעלה וחד למטה והכותל ביניהן מאי רב אמר שניהן אסורין עד שיערבו ושמואל אמר נותנין אותו לזה שבשלשול דהוה ליה תשמישו בנחת. ואקשינן לרב מהא דתנן אנשי חצר ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י' טפחים למרפסת מאי לאו האי דקתני במרפסת להנהו דדיירי בעלייה דהוה להו בשלשול ולאנשי חצר בזריקה וקתני נותנין אותו למרפסת. ופריק רב לאו להנהו דדיירי בעלייה אלא להני דדיירי במרפסת עצמה דאע"ג דמרפסת ליתה בית דירה מיהו (אי) איכא דדיירי במרפסת אי הכי אימא סיפא פחות מיכן לחצר ואי להני דדיירי במרפסת אמאי לא לזה בפתח ולזה ולזה בפתח הוא (אלא) [לא] מאי לחצר אף לחצר ושניהן אסורין בו עד שיערבו הכי נמי מסתברא כו'.

ת"ש חוליית הבור והסלע שגבוה י' טפחים למרפסת והא להנהו דדיירי בעלייה בשלשול הוא. ופריק רבינא להני דדיירי במרפסת דהוה תשמישן בנחת.

התינח סלע אלא בור לא אפשר אלא בשלשול ופרקינן בבור מלא מים וליכא שלשול.

והא כי חסרו מיא הוה ליה בשלשול כו' ופרקינן אלא בבור מלא פירות והא אכיל מינהון וחסרי להו (והיה) [והוה] תשמישתיה בשלשול ואסיקנא בור מלא פירות של טבל דלא (הוה) [חזיא] ליה ולא שקיל מינהון ולא חסרי דיקא נמי דקתני דומיא דסלע דלא חזי ליה כו'.

ת"ש אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו כל שהוא למעלה מעשרה טפחים לבני עלייה למטה מי' לחצר כיצד זיז היוצא מן הכותל למעלה מעשרה טפחים בני עלייה משתמשין בו למטה מי' בני חצר משתמשין בו הא דביני ביני דהוה לבני עלייה בשלשול ולבני החצר בזריקה שניהן אסורין בו ופריק רב נחמן הכא בכותל [תשעה עשר] עסקינן וזיז היוצא ממנו למטה מי' (הנה) [הוא] לבני חצר בפתח ולבני עלייה בשלשול נותנין אותו לאלו שתשמישן בו ע"י פתח למעלה מעשרה טפחים הוה לבני עלייה בפתח ולבני חצר בזריקה כו' וליכא התם דביני ביני.

לאותן הדרים במרפסת. כלומר: שהבתים פתוחים למרפסת. אבל א"א לפרש הדרים במרפסת ממש, דמרפסת אינה אוסרת וכדתנן לקמן (עירובין פה, ב) הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אין אוסר עליו. ואף ע"פ שרש"י ז"ל פירש הדרין במרפסת כגון שיש בה דיורין, לא במרפסת עצמה קאמר אלא דיורין פתוחין לה קאמר. כנ"ל.

מאי לחצר אילימא לחצר דהיתירא האי לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא. כלומר שלזה שבמרפסת הוי בזריקת הפלגה ולזה שבחצר בזריקת גובה, ואפילו לשמואל שניהן אסורין בו.

תינח סלע בור מאי איכא למימר. וא"ת בור נמי (למרפסת משום ד)הוי לבני מרפסת בשלשול לחודיה ולבני חצר בזריקה ושלשול, והוה ליה אפילו לרב כלזה בפתח ולזה בזריקה וכדאמרינן לקמן (עירובין פה, א) גבי שתי גזוזטראות. וי"ל דהתם דיחויא בעלמא הוא דבעינן למימר, דרב נמי אית ליה דאדם אוסר על חברו דרך אויר. אבל במסקנא דאסיקנא דלרב אין אדם אוסר על חברו דרך אויר תו לא אצטרכינן לההוא שינויא, אלא אפילו לזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול כלזה בשלשול ולזה בשלשול דמי ואסור לרב. אי נמי התם בזריקת הפלגה וזריקת גובה וכלזה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה נותנין אותו לזה שבשלשול, אבל לזה בזריקת גובה לחודיה ושלשול, אי נמי זריקת הפלגה לחודה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה, כלזה בזריקה ולזה בשלשול דמי וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן.

כיון דכי חסרה אסירא כי מליא נמי אסירא. ואסיקנא במליא פירות של תבן שאין ניטלין בשבת. ואע"ג דאמרינן בפרק חלון (עירובין עט, א) דעפר ועתיד לפנותו לא חייץ ולא מבטל חריץ שבין שתי חצרות מלמיהוי מחיצה. אפ"ה הכא דלמעט גובה המרפסת לשוותה כפתח למרפסת, כיון דאינו ניטל בשבת ממעט אע"ג דעתיד לפנותו, כמו כפה ספל דאמרינן לעיל (עירובין עז, א) דממעט. כן כתבו בתוספות.

אילימא לחצר דהיתרא. פירש שמותר לחצר ולא אסרי עלייהו בני מרפסת אמאי רשותא דתרוייהו הוא פרש״י ז״ל דאפילו לשמואל רשותא דתרוייהו הוא דאע״ג דלשמואל מאי מרפסת בני עלי׳ וה״ל תל זה לבני חצר בזריקה ולבני עליו׳ בשלשול וזריק׳ הפלגה ונראה כאלו היא לבני חצר בנחת ולבני עליו׳ בקוש׳ אפ״ה כיון דלשמואל חשוב שלשול שהוא נחת לגבי זריקת גובה השתא דאיכא שלשול וזריק׳ הפלגא שוים הם לזריקת גובה של בני החצר ואסרי אהדדי ויפה דקדק אבל בתוס׳ אמרו שלא היה צריך לכך שאפילו לרב שהוא משום שלשול לזריקה כל שיצא מתורת פתח לשניה׳ לא שני לן בין כח אחד לב׳ כחות ושלשול וזריקה דחד גיסא וזריקה דאידך גיסא שוים הם וכדרהטא סוגיין לקמן גבי חוליית הבור והסלע ודוכתי אחריני כדבעי׳ לומר בכל חד וחד אלא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורים בו פי׳ דשוים הם בתשמישן ואסרי אהדדי והקשו בתו׳ דהא אנן אליבא דרב מתרצי׳ וא״כ היאך אוסרין בני המרפסת על בני החצר במה שהוא מופלג ד׳ דהא ה״ל תשמיש אויר כדלקמן וסבר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כדאי׳ לקמן. ותירץ ר״י ז״ל דהכא מתרץ לה רב אליבא דשמואל דסבר אדם אוסר על חבירו דרך אויר והכין קאמר ליה דעל כרחין סיפא לשמואל מאי לחצר אף לחצר וא״כ אל תתמה לדידי דאמינ׳ דלחצ׳ דרישא אף לחצר קאמר וקשיא לי היכי שייך לומר הכי נמי מסתברא ולאכרוחי רישא מסיפא דלהוו בחדא גוונא לפום מאי דאמרן וי״ל דרב ה״ק דלשמואל ה״נ מסתברא דלודי ברישא דאף לחצר קאמר כיון דסיפא לדידיה על כרחין אף לחצר קאמר ועדיין הוא דחוק. ומקצת רבותי תירצו דאפילו לרב מפרשי הכא דאף לחצר קתני דע״כ לא קאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא בדב׳ שאינו משותף ממש ביניהם כגון ההיא דג׳ חורבות שבין שתי חצרות אבל הכא התל והעמוד משותף הוא ממש בין החצר ומרפסת דאי לא לא אסרי ליה בני מפרסת על בני החצר דיש דין גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים וכיון שהם בשותפות ומשתמשין שם בחול בעמוד בשותפו׳ לאו תשמיש אויר הוא חשוב אלא תשמיש גמור וכאותה שדחו לקמן גבי גג הסמוך לרשות הרבים דילמ׳ כדרב פפא דאמר בשרבי׳ מכתפין עליו בכומת׳ וסודרא והתירוץ הזה נכון. אלא דקשיא לי עליה דהא לקמן אתי׳ למידק והא דרב דסבר שאין אדם אוסר לחבירו דרך תשמיש אויר מדאמ׳ רב גבי גזוזטראות לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת ד׳ טפחים עליונה מותרת והא סתם שותפו׳ יש בין שתיהן דהא אוקימ׳ בשעשו מחיצה בשותפות ואפ״ה ס״ד דטעמ׳ דעליונה מותרת מפני שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וי״ל דאין הכי נמי לפום מאי דס״ד למידק לה מהתם אבל ההיא כבר אדחיא לה ולא נפק׳ לן סבר׳ דרב אלא מההיא דג׳ חורבת שאינן משותפות ממש להשתמש לבני חצרות כנ״ל לתרץ לפי תירוץ זה של רב״י שיחיה. אבל אין זה דעת ר״י ז״ל כי הוא כתב לקמן דמאי דדחי׳ התם דילמא שאני סתם דכיון דלוה בשלשול וכו׳ דחוי׳ בעלמא הוא ואין טעמו של רב אלא כמסקנא דשמעתין לפי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ולדברי רב״י ז״ל אפילו בדבר שעשו בשותפות סובר רב דאין אדם אוסרו לחבירו בתשמיש אויר.

ת״ש חוליית וכו׳ פירש וקושיין הכא כקושיין דלעיל דקס״ד דמאי מרפסת בני עליות ומפני שהזכרנו זה למעל׳ קצרו בכאן והא אתמרא מעיקרא בבי מדרשא מדאמרינן לעיל כדאמר רב הונא אלא שרבינא ורב אשי כשחברו התלמוד סדרו הקושיות כסדר המשנה ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד.

התינח סלע בור בור מאי איכא למימר. פירש דהא סתם בור עמוק עשרה טפחים ואפילו לאותם הדרים במרפסת צריך שלשול עשר׳ טפחי׳ וה״ל לזה בגוב׳ ולזה בשלשול ואפילו הכי קתני למרפסת וקשיא לרב ואע״ג דלבני מרפס׳ צריך שלשול וזריקת אויר דהפלגה מקשי׳ מינה משום טעמא דכתיבנ׳ לעיל דאפילו לרב לא שני לן בין כח א׳ לשתי כחות. תירץ ר״י ז״ל דהתם בדחוייא בעלמא איתמ׳ דהא למסקנ׳ טעמ׳ דרב לפי שאין אדם אוס׳ על חברו בדרך אויר ואין זה מחוור דכיון דהת׳ איתמ׳ כל ההוא טעמ׳ ולא איפוך היכי פרכי׳ הכא להדי׳ לרב ולא דחי׳ כדדחי׳ התם אבל הנכון בתירוץ קושיא זו מה שפרש״י ז״ל שם דהתם ג׳ כחות איכא מחד גיסא דלבני תחתונה צריך שלשול וזריקת גובה וזריקת הפלג׳ ולבני עליונה בשלשול לחודיה ודכ״ע כל שהוא לזה בכח אחד ולזה בשלש כחות ה״ל כלזה בפתח ולזה בזריקה אבל כח אחד ושתי כחות שוים הם כדאמרי׳ הכא והכין נמי מוכח התם ואיכא למידק טובא מאי מקשי׳ הכא מקרקעיתו של בור שהוא עמוק עשרה לבני מפרסת דהא אנן במאני׳ בחוליית של בור עסקינן כדקתני בהדיא דה״ל חולית הבור כפתח לאותם סדרים במרפסת ולפיכך אוסרין אותו על בני החצר ומצאתי שהקשו כן בתו׳ ותירצו דסתם חוליית הבור אינה רחבה ד׳ טפחי׳ וכל שהוא פחות מד׳ בטל הכא והכא ולא אסרי ביה אהדדי. וא״כ מתני׳ לגבי גופו של בור קתני דהוי למפרסת ועוד תירצו דחוליא טפילה היא לבור ועיקר תשמישו של בור אינו אלא למילוי לא חשיב תשמיש לדונו כפתח לאלו ולאלו.

בבור מליאת מים עמוקי׳ פירש והמים העליוני׳ שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה דה״ל כפתח. הקשה ר״י ז״ל דמשמע מכאן דלשמואל בבור עסקינן משום דס״ל כשילשול לבני מפרסת וא״כ על כרחין כי קתני פחות מכן לחצר היינו אף לחצר דהא רשותא דתרוייהו היא ואסרי אהדדי כי אע״פ שהחוליא פחותה מעשרה לחצר מ״מ הבור הוא עמוק עשרה וה״ל לזה ולזה כשלשול ואין הפרש בין שלשול גדול לשלשול קטן כל שיש בו שלשול עשרה טפחים וא״כ כי אמרינן לעיל הכי נמי מסתברא דאף לחצר קאמר ומייתי׳ לה מסיפ׳ דסיפ׳ הוה לן לאתויי מהא מציעתא ותירץ ז״ל דכיון דלגבי סלע ולגבי חוליא דבור איכא לפרושי דלחצר דוקא קאמר דה״ל לזה בפתח ולזה בשלשול ניחא לן לאתוייה מסיפא.

והא חסרה. פירש וכי חסרה הויא לן למפרסת בשלשול ולחצר בזריקה וקשיא לרב ופרכינן כיון דכי לא מסרה שריא כי חסרה נמי שריא אדרבא כיון דכי חסרה אסורה כי לא חסרה נמי אסורה ומסתבר לי דבהא פלגינן דאנן פרקי׳ דכיון דכי לא חסרה בבין השמשות שריא לבני מרפסת כי חסר׳ נמי שריא דאמרי׳ דשבת כיון דהותרה הותרה ואפילו למאן דפליג בהא לעיל במכלתין לענין מחיצות שבת הכא לגבי תשמיש בני חצר ובני מרפסת בדבר המשותף בין שניהם מודה הוא דלמאן דשרי ליה בבין השמשות לדידיה יהבי׳ ליה בכוליה שבת ופרכינן דאדרבא אפילו למ״ד בעלמא דשבת הואיל והותר׳ הותרה שאני הכא דהכא דחסרה ולהכי נמי קיימ׳ וכיון שכן מעתה חשבינן ליה כמחוסר ורשות שניהם שולטות בו ואסרי אהדדי:

כטבלא. פי׳ שהם מוקצים מלטלטל ולאו לחצר קיימי ואע״ג שעבד ותקנן מתוקן הילכך כמלא דייניינן ליה וכיון דהותרה הותרה אפילו עבר ותקנו וא״ת והא בפרק חלון אמרינן דאפילו עבר והותיר לפנותו לא חייץ ולא מבטל מחיצה דחריץ שבין שתי חצרות וי״ל דשאני הכא דלמעט עומק הבור ולעשותו תשמיש נוח לבני מרפס׳ דכיון דאינו ניטל בשבת והוא תשמיש נוח להם לדידהו יהבי׳ ליה כן תרצו בתו׳ דייקא נמי דקתני דומיא דבור וסלע פירש לאו דיוקת׳ גמו׳ הוא דהא איכא למימר דבור ריקן הוא ותנא בור לעומקה ותנא סלע לגובהה כדאמרי׳ בעלמא למה לי ליתני סלע ולא ליתני בור דהא סוף סוף בור דומיא דסלע הוא דקתני וקושיין אמאי קתני בור והיינו דלא עבדינן צריכותא אלא לבור דאלו סלע איצטריך לפרושי בור דומיא דסלע כדפרש״י ז״ל הא דביני ביני אסור פירש ואע״ג דלבני עלייה בשלשול ולבני חצר בזריקה אסירי אהדדי וקשיא לשמואל וא״ת ולמה ליה למידק דביני ביני אסור אדרבה קתני למעלה מעשרה בני עליה משתמשין בו ומשמע כל למעלה מעשרה מן הארץ ואפילו יש ממנו עד בני עליה שלשול גדול דהא ליתה דהא ברישא קתני אנשי עליה משתמשין כעשרה עליונים אלמא דביני ביני אסור וכי קתני סיפא למעלה מעשרה איו מודדין מן הקרקע אלא מעשרה עליונים קאמר וכן פרש״י ז״ל אמר רב נחמן וכו׳ פי׳ דהשתא כי מוקים לה ביני ביני ה״ל בתשעה ומחצה לזה בט׳ ומחצה לזה דה״ל לזה בפתח ולזה בפתח ולפי׳ אסור וק״ל אמאי לא אוקמה בכותל עשרים דהתם נמי כי מוקמת ליה באמצע הוה פחות מעשרה לכל צד כי הזיז ממעט מכאן וי״ל שהוא בא לשער הכתל בלא מקומו של זיז דהשתא ודאי אי מוקמת ליה בכתל עשרים ומוקמת ליה לזיז באמצע ס״ל לחצר בזריקה ולבני עליה בשלשול והדרן קושיין לשמואל וכן תירץ רש״י ז״ל אלא שצריך פי׳ לפירושי כמו שכתבנו.

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שעל סמך אחת מן הדיעות שהזכרנו הקשו לרב מבור ותירצוה בבור מלא מים שנמצא שתשמישו לבני מרפסת בנחת שהרי אין צריכין בה לשלשול שהרי אף המים בתוך עשרה להם ולא עמד תירוץ זה שהרי מכל מקום מתחסר הוא בדלייתו ונמצא שיבא לידי שלשול ואף אם אין חסרונן מביאות לידי נמוכות עשרה שיצטרך בו לשלשול חוששין בה ואוסרין בה. ומכל מקום במים נובעין מיהא כל שמימיו בתוך עשרה למרפסת יש מתירין לבני מרפסת שאין כאן חסרון. וכן מצאתיה לקצת חכמי הדור ואיני מודה בכך שאף הנובעים מתחסרים הם ברוב דלייה ואעפ״י שאינם מתחסרים מכל וכל מכל מקום קרובים הם להתחסר למעט שיעורם מגובה עשרה לפחות מעשרה וכל שבא לידי חסרון מכל מקום אסור שאין נותנין את דברנו אלא לשיעורין. ומכל מקום חזרו ותירצוה בבור מלא פירות ולא פירות מתוקנים שאם כן חוששי׳ שיהו נוטלין מהן עד שיביאו את הבור לנמוכית עשרה ויבאו לידי שלשול אלא בפירות של טבל שהם מוקצי׳ מצד איסור טבל ולא יבאו לטלטל בהם. ואעפ״י שאמרו [ביצה לד:] טבל מוכן הוא אצל שבת דוקא שאם עבר ותקנו מותר אעפ״י שהיה מוקצה בין השמשות. הא קודם שתקנו מיהא מוקצה הוא לטלטול. ואעפ״י שביארנו בפרק חלון שהטבל הואיל וסופו ליטלטל בחול. אינו חשוב לבטל מחיצה המפסקת מכל מקום חשוב הוא למעט שיעור עשרה. ולמדנו מכל מקום שאין גוזרין בזה פירות של טבל מגזרת פירות מתוקנים. והקשו לשמואל משמועת אנשי חצר ולענין ביאור הדברים הוא מקשה ממה שדקדקו ממנה הא דביני ביני אסור כלומר שהוא גבוה עשרה מן התחתונים ונמוך עשרה מן העליונים. ותירצוה לדעתו בכותל תשעה עשר שאמצעיתו אינו גבוה עשרה לזה ולא נמוך עשרה מזה והוה ליה לזה כפתח ולזה כפתח. ולענין פסק אין צורך בכך ואף בכותל גבוה כן. והילכך לענין פסק אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו כאחד אנשי חצר משתמשין בעשרה התחתוני׳ ואנשי עלייה משתמשין בעשרה העליוני׳ כיצד זיז היוצא מן הכותל אם למטה מעשרה הרי הוא לבני חצר בלבד בשהוא רחוק עשרה מן העלייה שהרי הוא לזה בפתח ולזה בשלשול למעלה מעשרה הרי הוא לבני עלייה והוא שיהא בתוך עשרה לבני עלייה שנמצא לזה בפתח ולזה בזריקה. היה הזיז בנתים ר״ל באמצע הכותל אם לא היה הכותל גבוה כ׳ אוסרין זה ע״ז שהרי לזה בפתח ולזה בפתח הוא. ואם הוא גבוה עשרים או מהם ולמעלה עד שלא ימעט מקום הזיז שיעור עשרה שלמעלה ממנו אף זו אוסרין זה על זה שהרי מכל מקום לזה בשלשול ולזה בזריקה הוא. דברים אלו בזיז שיש בו ארבעה על ארבעה הא פחות מכן אינו כלום ומותר לזה ולזה ודוקא בחצר אבל ברשות מקורה זיז שבכותל פחות מארבעה אסור לבני הבית ולבני העלייה שרשות היחיד משותף הוא וביתא כמאן דמליא דמיא כמו שהתבאר. ועלייה זו פרשוה גדולי המפרשי׳ בשפתוחה לרשות הרבים ויש לה גם כן חלון פתוח לחצר שיכולה לערב עם בני חצר ואינה אוסרת עליהם לפיכך בני חצר משתמשים בעשרה התחתונים או שעשו בני עלייה דקה בחצר שאינם אוסרין על בני חצר שאם לא כן אף הם אוסרי׳ עליהם אף בעשרה התחתונים.

תוס' בד"ה הנ"מ כו' א"כ מראש חוליא עד קרקעית הבור יש יותר כו' עכ"ל דהא לא אסיק אדעתיה השתא דאיירי בבור מליאה פירות ועוד דלא מוקמינן הכי לקמן אלא לרב אבל לשמואל דקיימינן השתא ניחא ליה לקמן דאיירי אף בבור חסרה וק"ל:

בד"ה בור מא"ל וא"ת כו' אבל בזריקה גובה ושלשול לא עדיף לרב שלשול לחוד כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד כיון דלזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה כלזה בזריקה כו' אלא יהיה לזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול כלזה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כיון דכי חסרא כו' דאמר לעיל דלא חייץ כו' [עכ"ל כצ"ל]. ובד"ה ת"ש אנשי כו' אלא ת"ש גרסינן עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה זיז הבולטת כו' קס"ד כו' והאי למעלה לאו מן הקרקע מודד כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דלמאי דמסיק בכותל י"ט עסקינן כו' למעלה מעשרה היינו מקרקע מודד א"כ אמאי לא מוקי בפשיטות אף בעלייה גבוה טובא אלא דלמעלה מי' היינו מלמעלה מן הקרקע וי"ל דמ"מ תקשי הא דביני ביני אסור דהיינו באמצע הכותל דמה"ט לא מוקי לה בכותל כ' כפרש"י אבל למאי דמוקי בכותל י"ט ניחא דכל ביני וביני דהיינו באמצעי של כותל מלמטה למעלה אסור דה"ל לשניהם בפתח מיהו ק"ק דא"כ נימא למאי דס"ד נמי השתא דלמעלה מי' נמי מן הקרקע הוא מודד ובגבוה' הכותל טובא אלא דקשיא ליה אביני ביני דאסור דהיינו באמצע מלמטה למעלה ועוד יש לדקדק בזה לפי המסקנא מאי קאמר דכל למטה מי' דידיה לחצר בפתח הא למטה מי' בטפח עשירית הוה גם לבני עלייה בפתח ויש ליישב דלצדדין קתני למטה מי' דקאמר היינו כשתמדוד מן העלייה ולמטה דה"ל לעלייה בשלשול ולחצר בפתח ולמעלה מי' דקאמר היינו כשתמדוד מן הקרקע למעלה ה"ל לעלייה בפתח ולחצר בזריקה ודו"ק:

רש"י בד"ה ה"נ מסתברא דמאי לחצר אף לחצר קאמר ובדיורי כו' כצ"ל:

בד"ה אלא על כו' ואסור לרב נמי כו' הד"א:

גמרא הכא בכותל י"ט עסקינן כו'. ולכאורה עדיין יקשה רישא דתני א"ח משתמשין בעשרה תחתונים. הלא בטפח עשירי אסורים וכמ"כ יקשה במה שאמר וא"ע משתמשין בעה"ע. ועוד דקשיין אהדדי דמזכה טפח עשירי לאלו ולאלו. ונל"פ דהרישא אינו אלא הצעה וה"ק עשרה התחתונים נוחים להשתמש בהן אנ"ח. והעליונים נוחים לא"ע ומזה יוצא הדין אשר מבאר בסיפא וכפי' המהרש"א ע"ש. ודביני וביני דהיינו עשירי אסור לשניהם. ומה שכתב רש"י דליכא ביני וביני היינו בין עשרה לעשרה ר"ל בין פתח לפתח:

תוס' ד"ה הנ"מ. א"כ מראש חולי' עד קרקעית הבור יש יותר מעשרה. (עי' מהרש"א) ולענ"ד י"ל קושית התוס'. דהמקשה לא אסיק אדעתיה שתהא הבור מלאה עד ראש החולי' (כדצ"ל אליבא דרב) דאם כן היינו סלע כדפריך לקמן ול"ל למיתנא כו' אבל הא אסיק אדעתיה דהבור מלא עד תחתית החוליא ולכן לשמואל פחות מכאן לחצר דוקא דלהם הוי כפתח ונכון בס"ד. ובזה מוצל פרש"י לקמן ע"ב מעיון המהרש"א עליו שם:

תד"ה בור. ונראה לר"י כו' ולזה בשלשול כלזה כו'. כצ"ל:

גמרא, אילימא לחצר רשותא דתרווייהו נינהו.
תמוה לי הא לחצר הוי בזריקה לחוד, ולהמרפסת זריקת הפלגה ושלשול, מש"ה נותנין לחצר, אף דהתוס' כתבו דלמסקנא לרב לאחד בזריקה ושלשול ולאחד בשלשול שניהם שוין, היינו לרב דלא אזלינן בתר נחת יותר, דמה"ט לזה בשלשול, ולזה בזריקה, דכל דקשה לשניהם שניהם שוין, אבל לשמואל דאזל בתר נחת יותר, דמה"ט לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנים לזה שבשלשול' ה"נ לחצר נחת יותר דהוי לזה בזריקה ולזה בשלשול וזריקה.
ומלשון רש"י דזריקת הפלגה לא הוי קשה כמו זריקת גובה, מש"ה זריקת הפלגה עם שלשול הוי בשוה עם זריקת גובה לחוד, אבל הא בתוס' ד"ה בור מא"ל, מבואר דס"ל דאדרבא הפלגה קשה יותר מזריקת גובה וא"כ קשה כנ"ל, וצע"ג:

בני עלייה. דגביהי ממרפסת טובא אבל דרך מרפסת זו עולין ויורדין ותל שבחצר שהוא גבוה י' הוי נמוך מן העלייה י' דהוי לזה בשלשול ולזה בזריקה וקתני דבני עלייה מותרין בו: הדרין במרפסת. כגון שיש בה דיורין דלדידהו הוי האי תל שבחצר שוה להן בתוך עשרה או נמוך או גבוה מהם פחות מי': לזה בפתח ולזה בפתח הוא. ותרוייהו בעי איתסורי ביה דהא סתם מרפסת לא גביהה טובא: אף לחצר. כלומר שתי הרשויות שולטות בו ואוסרין זה על זה: ה''נ מסתברא. דמאי לחצר אף לחצר קאמר ובדיורי מרפסת עסקינן: מדקתני סיפא מופלגת. אפילו גבוה י' הוי לחצר: אי נימא. דשרי ליה לאשתמושי: אמאי. נהי נמי דמאי מרפסת בני עלייה רשותא דתרוייהו היא דלשניהן תשמישו בקשה לחצר בזריקת גובה ולעלייה בזריקה את משך ההפלגה ובשלשול את הנמוכות ונהי דלשמואל שלשול לגבי זריקת גובה נוח הוא הכא דאיכא שלשול וזריקת משך שוין הן לזריקת גובה ואמאי לחצר: אלא. על כרחך אף לחצר ואסורין לרב נמי דמתרץ לה בדיורי מרפסת מאי לחצר דקתני אפחות מכאן אף לחצר קאמר ואסורין: חוליית הבור. או שיש בחצר סלע: למרפסת. וקס''ד לבני עלייה קאמר וקשיא לרב: תינח סלע. דהוי לבני מרפסת כפתח שעל גביו הוי תשמיש דידיה וגבוה שוה להן הוא: אלא בור. שממלאים הימנו תשמישתו בשלשול הוא אפילו לבני מרפסת שהרי מקרקעיתו דולין וש''מ דהואיל ולבני חצר תשמישו בזריקה שאין יכולין למלאות אלא א''כ זורקין דלי למעלה מן החוליא יהבינן לה לבני מרפסת דבשלשול כשמואל: מלאה מים. דהוי כפתח לבני מרפסת: בדטיבלא. שהן מוקצין מחמת איסור טבל ואסורין לטלטל: דומיא דסלע. שאינו חסר: ולמה לי למיתנא. תרוייהו הואיל ובדטיבלא מוקמת לה בשלמא אי אמרת בבור מים קאמר איצטריך בור לאשמעינן דאע''ג דבשלשול הוא לבני מרפסת אפ''ה לגבי חצר דתשמישתיה בזריקה נחת חשיב ליה לשלשול דמרפסת אלא השתא דבור וסלע שניהן תשמישתם על גבן תרוייהו למה לי ליתני סלע ולא ליתני בור הואיל וסוף סוף כדומיא דסלע בעית לאוקמיה נהי דבור בלא סלע לא מצי למתני דאם כן הוה אמינא בבור סתם קאמר להכי אצטריך סלע לגלויי עליה דבדטיבלא עסקינן אלא סלע בלא בור ליתני: ה''ג צריכא דאי תנא סלע דליכא למיגזר כו'. ולא גרסינן אי תנא בור אבל סלע לא דהא בור בלא סלע לא מצי למיתני כדפרישית: מתוקנין. דשקלי מנייהו וחסרי ואתו לידי שילשול: ולא עירובו. אלו עם אלו: בעשרה תחתונים. בכותל הבית בחצר אנשי חצר משתמשין דלדידהו כפתח ולבני עלייה בשלשול: בעשרה העליונים. שהן מתחת לעלייה אנשי עלייה משתמשין דסמוכין הן לבני עלייה והוי לדידהו כפתח ולבני חצר בזריקה: זיז. הבולט חוץ לכותל למעלה מעשרה קא ס''ד בעלייה גבוה טובא עסקינן והאי למעלה לאו מן הקרקע מודד אלא ה''ק למעלה מתחלת טפח עשירי כשתמדוד מן העלייה ולמטה עשרה דהיינו כדקתני רישא בי' עליונים אנשי עלייה משתמשין: הא דביני ביני. שבין י' עליונים לי' תחתונים דהוי לחצר בזריקה. ולעלייה בשלשול: אסור. לתרוייהו כרב: בכותל תשעה עשר עסקינן. דליכא ביני דכל למטה מעשרה דידיה לחצר בפתח ולעלייה בשלשול וכל למעלה מי' דידיה לחצר בזריקה ולעלייה בפתח ובכותל עשרים לא מצי לאוקמיה דאם כך שמעינן מינה ראש טפח עשירי דלזה בשלשול ולזה בזריקה אסור דהא לא שרי תנא קמא אלא למעלה ולמטה ובזיז רחב ארבעה עסקינן דבציר מהכי לא הוה רשותא ומקום פטור הוא ובטיל להכא ולהכא:

הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא כו'. אומר ר''י דהאי ה''נ מסתברא ליתא אלא אליבא דשמואל דוקא דסבר אדם אוסר על חבירו דרך אויר בשמעתין אבל לרב דאמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר הויא הא לחצר דוקא ומותרין וא''ת למה הוצרך לדקדק ה''נ מסתברא מסיפא דסיפא מפחות מכאן לחצר דקתני גבי חוליית הבור הו''מ לדקדק דאף לשמואל הוי פירושו אף לחצר דהא חוליית הבור והסלע דקתני שגבוה י' טפחים ע''כ כשגובה החוליא עשרה טפחים משפת הבור דהיינו מקרקעית החצר מדחשיב לה לבני חצר בזריקה וא''כ כי קתני עלה פחות מכאן לחצר שהחוליא פחות משהו מעשרה א''כ מראש חוליא עד קרקעית הבור יש יותר מעשרה ואם כן לא הוי לבני חצר דוקא דלבני חצר הוי נמי בשלשול כמו לבני עליות דאין לחלק בין שלשול עשרה לכ' וי''ל דמ''מ לא ה''ל למתני לשמואל אף לחצר גבי חוליית הבור דנהי דקרקעית הבור הוי אף לחצר מ''מ תשמיש שעל הסלע וראש החוליא הוי דוקא לחצר לשמואל אבל לרב אכולהו הוי אף לחצר ה''ל למתני בהדיא אף לחצר ולהכי מייתי מסיפא דסיפא דלשמואל נמי הוי התם פירוש לחצר אף לחצר בין אסלע בין אקרקעית הבור כמו שצ''ל לרב גבי פחות מכאן לחצר: בור מאי איכא למימר. וא''ת בור נמי הוי לבני מרפסת בשלשול ולבני חצר בזריקה ושילשול דאמר לקמן (פה.) כיון דלזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה כלזה בזריקה ולזה בפתח דמי וי''ל דלקמן בזריקה של הפלגה איירי דהוי דרך אויר אבל בזריקת גובה ושלשול לא עדיף לרב משלשול לחודיה ואין נראה לר''י חילוק זה דאם היה אדם אוסר על חבירו דרך אויר לרב לא היה מפליג בין זריקת גובה לזריקת אויר מדפריך ליה ר''א לקמן (שם:) והא מר הוא דאמר לזה בזריקה ולזה בשילשול ונראה לר''י דהא דאמר לקמן שאני הכא כיון דלזה כו' ולזה בזריקה כלזה בזריקה ולזה בפתח דמי דיחוי הוא כלומר דמצינו למידחי ולמימר דלרב אדם אוסר על חבירו דרך אויר בעלמא היכא דהוי לתרוייהו בזריקת אויר אבל לפי המסקנא הוי טעמא דרב משום דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר לא נאמר דלזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה כלזה בזריקה ולזה בפתח דמי אלא יהיה לזה בזריקה ושלשול ולזה בזריקה כלזה בזריקה ולזה בשלשול ולא נחלק ביניהן כמו שהיה סבר המקשה לקמן ועוד י''ל דלזה בזריקה ושלשול דלקמן איכא ב' עניני זריקה זריקת אויר וזריקת גובה אבל היכא דלזה בשלשול לחודיה ולזה בזריקת גובה ושלשול או בזריקת אויר ושלשול שניהם אסורין: כיון דכי חסרא אסירא כי מליא נמי אסירא. דהוי דבר הניטל בשבת ואינו ממעט ומסיק בפירות של טבל דאין ניטלין בשבת ולא דמי לעפר ועתיד לפנותו דאמר לעיל (דף עט.) דלא חייץ דכיון דעתיד לפנותו לא מבטל ודאי מחיצה המפסיק בין ב' חצירות אבל למעט גובה עשרה ולשוייה כפתח למרפסת כיון דאינו ניטל בשבת ממעט אע''ג דעתיד לפנותו כמו כפה ספל דאמר לעיל (דף עז.) דממעט: תא שמע אנשי חצר ואנשי מרפסת כו'. ל''ג תנן דאינו משנה בשום מקום אלא ת''ש גרס: וכן ב' גזוזטראות כו'. פי' רש''י ל''ג וכן ור''ת גריס לה דארישא קאי דקתני בפירקין גזוזטרא שהיא למעלה מן כו':

דף פד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד