דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - ב

אבל כשהחצר פחות מארבע על ארבע אמות, שקטנה היא ואינה ראויה לתשמיש של כבוד [ריטב"א], אין אדם רוצה לזלפה, אלא אדם רוצה לשופכן לחוץ, ועל דעת כן שופכן לחצר כדי שיצאו לרשות הרבים, וכי נפקי המים מתקיימא מחשבתו, וגזרו חכמים שמא יבוא להתיר לזרוק חפץ לרשות הרבים, [גאון יעקב בהבנת רש"י].

ולפיכך: אי עביד עוקה - שמחזקת סאתים שופכין שלו - שרי.

אי לא עביד עוקה, אסור.

רבי זירא אמר: כיון ששיעור שופכין של אדם ביום אחד הוא סאתים, הרי בחצר רחבה ארבע אמות תיימי [נבלעים] מים כשיעור זה ואינם נעשים רפש וטיט, ואם יוצאין לחוץ לא נתקיימה מחשבתו.

פחות מארבע אמות לא תיימי מים בשיעור כזה.

וכדי שלא יעלו רפש וטיט, רוצה הוא שיצאו לחוץ ונתקיימה מחשבתו כשיצאו, ולפיכך אסור. דגזרינן, שמא יזרוק חפץ לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים.

מאי בינייהו בין רבה לרבי זירא?

אמר אביי: חצר אריך וקטין [ארוכה יותר מארבע אמות, וצרה מרוחב ארבע אמות] ששטחה אינו עולה על שש עשרה אמה מרובעות [כשטחה של חצר ארבע על ארבע אמות], איכא בינייהו:

לרבה, דסבר בעינן חצר שתהא חשובה וראויה לזילוף, הכא כיון שאין ברחבה ארבע אמות אין משתמשין בה תשמיש של כבוד ואינו רוצה בזילוף, ואי לא עביד עוקה, אסור.

אבל לרבי זירא, דסבר בעינן חצר הראויה שייבלעו בה סאתים מים, סגי אף באריך וקטין, כיון ששטחה כחצר של ארבע על ארבע אמות.

ומקשינן: תנן במשנתנו: חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות [לעשותן כחצר שיש בה ארבע אמות] שהיא פטורה מן העוקה.

וקא סלקא דעתין "שהאכסדרה הוא מן הצד האחד, והשלים החצר למידת שני אמות על שמונה אמות וכיוצא בו" [ריטב"א, וראה רש"י].

וכיון שכן, תיקשי: בשלמא לרבי זירא, שאפילו חצר ארוכה וצרה פטורה מן העוקה כל שיש בה שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, ניחא.

אלא לרבה, דבעי ארבע על ארבע אמות בריבוע, קשיא!

תרגמה [פירשה] רבי זירא למתניתין, אליבא דרבה בר פלוגתיה, דמיירי באכסדרה מהלכת על פני כל החצר כולה, והאכסדרה משלמת לריבוע של ארבע אמות על ארבע אמות [ריטב"א].

תא שמע מברייתא לסיועי לרבה: חצר שאין בה "ארבע אמות על ארבע אמות", אין שופכין לתוכה מים בשבת, והיינו דבעי ריבוע.

ובשלמא לרבה ניחא.

אלא לרבי זירא, קשיא!

אמר לך רבי זירא: הא מני הך ברייתא - רבנן היא.

ורישא דמתניתין דידן, רבי אליעזר בן יעקב - דסיפא - היא.

כלומר: פליגי רבי אליעזר בן יעקב וחכמים בסיפא דמתניתין, אם מותר לשפוך מים לתוך ביב קמור ברשות הרבים, דלרבי אליעזר בן יעקב מותר, ולרבנן אסור.

ויסוד פלוגתתם: רבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה כסברת רבי זירא, דשרינן לשפוך בחצר גדולה היכא שראויים המים ליבלע בלא לצאת לחוץ. ולהכי מותר לשפוך בביב שיש בו שיעור שייבלעו בו המים.

אבל רבנן לא סבירא להו הך סברא, והא דשרינן בחצר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, היינו דוקא משום שהיא ראויה לזילוף וכסברת רבה, והא לא שייכא אלא בחצר, אבל כששופכן לביב הרי גלי דעתיה שאינו רוצה בזילוף, ולפיכך אסור. [61] ומפרשינן: ומאי דוחקיה דרבי זירא לומר דמתניתין סבירא ליה דאף בחצר שאין בה ארבע אמות בריבוע מותר לשפוך בלי עוקה, ולדחוק מתוך כך ולאוקמה לרישא דמתניתין כרבי אליעזר בן יעקב?

לימא דמתניתין סבירא ליה דבעי ארבע אמות בריבוע, ואתיא שפיר כחכמים? [62]

אמר ומפרש לה רבא: לישנא דמתניתין קשיתיה לרבי זירא, ודחקתו!

כי מאי איריא דתני: חצר שהיא "פחותה" מארבע אמות, דמשמע "שנחסר" שיעורה משיעור ארבע אמות על ארבע אמות,

ליתני: חצר "שאין בה" ארבע אמות (על ארבע אמות מחקו הגר"א, וראה רש"י) דמשמע "שאין בה" ריבוע של ארבע על ארבע אמות, ואריך וקטין לא מהני?!

אלא לאו, שמע מינה, דאף אריך וקטין מהני. ומתניתין דרבי אליעזר בן יעקב היא.

ומסקינן: שמע מינה! ומקשינן לרבי זירא, דמוקי לרישא דמתניתין כרבי אליעזר בן יעקב:

והא מדסיפא דמתניתין - גבי ביב - רבי אליעזר בן יעקב היא. משמע, דרישא לאו רבי אליעזר בן יעקב היא?! [63]

ומשנינן: כולה מתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא!

וחסורי מיחסרא, והכי קתני:

חצר שהיא "פחותה" מארבע אמות, אין שופכין לתוכה מים בשבת.

הא אם יש בה כשיעור ארבע אמות על ארבע אמות, ואף שאינן בריבוע, שופכין לתוכה מים בשבת, כיון שהמים נבלעין בה!

שרבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת!

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג והמים יורדין לביב:

ומפרשינן: מתניתין - דשרו חכמים לשפוך על הגג, ונשפך מן הגג לביב החקוק בגג, ומשם לרשות הרבים - דלא כחנניה!

דתניא: חנניה אומר: חצר מותר לשפוך לה, ואף שנופל ממנה לביב, ומשם לרשות הרבים.

אבל בגג, אפילו היה אורך הגג מאה אמה לא ישפוך, לפי שאין הגג - שהוא חלק - עשוי לבלוע כמו חצר, אלא לקלח, ונופל בכח לרשות הרבים, ויאמרו ששופך סמוך לרשות הרבים כדי שיצאו.

ויבואו לומר: מה לי צינור, מה לי לשפוך בהדיא לרשות הרבים.

תנא: במה דברים אמורים - שאסור לשפוך לחצר קטנה, כל שאין בה עוקה - בימות החמה שאין אדם רוצה ללכלך שדהו ברפש וטיט, וניחא ליה שיזובו המים להלאה מחצירו אל רשות הרבים.

אבל בימות הגשמים, שופך בחצר, ושונה לשפוך, ואינו נמנע! [64]

ומפרשינן: מאי טעמא? אמר רבא: בימות הגשמים ששדהו מלוכלכת ברפש וטיט, אדם רוצה לא איכפת ליה שיבלעו מים במקומן, ולא יצאו לרשות הרבים. וכיון שלא נתקיימה ביציאת המים לרשות הרבים - מחשבתו, שהרי לא נתכוין לה, מותר.

אמר מתמה ליה אביי: והרי אף שופכין הנשפכין לביב דאדם רוצה שיבלעו במקומן, שהרי לא איכפת ליה שם ברפט וטיט, ומכל מקום קתני במתניתין לדעת חכמים, שלא ישפוך לביב.

הרי חזינן, דאפילו הכי אסור?! [65]

אמר ליה רבא: [66]

התם כלומר: בחצר בימות הגשמים - למאי ניחוש לה?

אי משום קלקול חצירו שמכח זה רוצה שיצאו - הא בימות הגשמים מיקלקלא וקיימא, ולא איכפת ליה.

ואי משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, וכי הא דאסרי חכמים בביב - סתם צנורות בימות הגשמים מקלחים הם, ולפיכך שרי, אבל בביב, שייך שפיר הך גזירה, ולפיכך אסור.

אמר רב נחמן: הא דאמרינן בברייתא דבימות הגשמים שופך ושונה, לאו למימרא דלא בעי עוקה, אלא הכי קאמרינן: בימות הגשמים: עוקה מחזיק סאתים נותנין לו סאתים, עוקה שאינו מחזיק אלא סאה נותנין לו לשפוך שם סאה.

בימות החמה: עוקה מחזיק סאתים נותנין לו סאתים, מחזיק סאה, אין נותנין לו כל עיקר!

כלומר: אין חילוק בין ימות החמה לימות הגשמים, אלא, שבימות החמה אם העוקה מחזקת סאה אין אומרים שישפוך סאה, וישנה, וישפוך סאה אלא אסור לשפוך כלל. ובימות הגשמים מקילינן לשפוך סאה ולשנות ולשפוך סאה.

וזהו שאמרו בברייתא: שופך כדי מדת העוקה, ושונה. [67]

ותמהינן: בימות החמה נמי, היכא דהעוקה מחזיק סאה - ניתיב ליה [ניתן לו], סאה?!

ומשנינן: גזירה, דילמא אתי ליתן ליה סאתים, כשעור כל שופכין שלו.

ומקשינן: אי הכי בימות הגשמים נמי ליגזור?!

ומשנינן: התם [בימות הגשמים] באמת לא היה לנו לאסור לשפוך לשם אפילו סאתיים, דמאי ניחוש לה?

אי משום שרוצה הוא שיצאו לחוץ משום קילקול חצירו, ויבואו להתיר אף לשפוך בהדיא לרשות הרבים - הא מיקלקלא וקיימא מחמת הגשמים.

ואי משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, הרי בימות הגשמים סתם צנורות מקלחין הן. וכיון שכן, אף דמכל מקום אסרינן לשפוך סאתים, לא גזרינן שלא לשפוך בעוקה מחזקת סאה, שמא ישפוך סאתים.

אמר אביי: הלכך - דאנת גופיה מודית דליכא למיחש למידי - מותר באמת לשפוך בימות הגשמים אפילו כור ואפילו כוריים, ואפילו בלא עוקה כלל.

שנינו במשנה: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה מותרין, את שלא עשו עוקה אסורין:

אמר רבא: לא תימא דמיירי מתניתין שלא עירבו את החצר המשותפת לבני שתי הדיוטאות, וטעם האיסור הוא משום דילמא יוציאו אותם שלא עשו עוקה מביתם לחצר, [וכדמפרשינן במסקנת הגמרא, ושם יתבאר יותר].

אלא מתניתין מיירי אפילו עירבו את החצר, ואפילו הכי אסורין.

אמר תמה עלה אביי: אי בעירבו - מאי טעמא ליתסר?!

אילימא משום נפישא דמיא [שרבים המים] לבני שתי הדיוטאות יותר מסאתיים שמחזקת העוקה, ולפיכך אסור.

הא ליכא למימר.

כי התניא דלא קפדינן בכי האי גוונא:

דתניא: אחת לי שמותר לשפוך, אם עשו עוקה, ואחת לי אם שמו בחצר גיסטרא [חצי כלי חרס] שמחזקת סאתים, או בריכה [חריץ רחב], ועריבה ספינה [סירה] קטנה.

ואף על פי שנתמלאו - אחד מכל הנזכרים - מים מערב שבת - שופכין לתוכן מים בשבת.

כיון שמדאורייתא ליכא איסורא כי אם בשופך בהדיא לרשות הרבים, רק שתקנו חכמים עוקה זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לרשות הרבים. [68]

אלא אי איתמר הכי איתמר:

הערות

[61] נתבאר על פי רש"י וריטב"א כאן, וריטב"א במשנה. ואמנם רש"י במשנה כתב טעם אחר בהא דאסרו חכמים לשפוך לביב, ואף שראויין המים ליבלע, והדברים צריכין תלמוד. ובגאון יעקב האריך בזה, והסיק שם: דהא דאמרינן דרבי אליעזר בן יעקב וחכמים פליגי בסברות רבה ורבי זירא, היינו לדעת רבי זירא. אבל רבה לא סבירא ליה הכי, ומפרש פלוגתייהו באופן אחר. והוא, דביב עדיף מחצר, ואף על גב דבחצר לא שרי היכא דיש בו שיעור דתיימי מיא לסברת רבה, היינו משום דבחצר אי לאו דרוצה בזילוף חייש לקלקול חצירו, ולא ניחא ליה שייבלעו המים, [ולפיכך בחצר שאין בה ארבע אמות בריבוע, כיון דבזילוף לא ניחא ליה, חושש הוא לקלקל חצירו ומתקיימת מחשבתו כשיצאו המים, ואסור]. אבל בביב, כיון דראויין המים ליבלע, ניחא ליה בזה, והיינו טעמא דשרי רבי אליעזר בן יעקב, לשפוך לביב. וחכמים סבירא להו: בביב אסור מטעמא שכתב רש"י במשנה [והשלימה בגמרא], שכיון ששופך הוא בתוך הביב, יוצאין הן להדיא ובכח לרשות הרבים, וחושבין הרואין ששפכן סמוך לרשות הרבים, ורוצה שיצאו לחוץ [יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת"], ומתוך כך יאמרו: מה לי צינור, מה לי לשפוך בהדיא לרשות הרבים, ראה שם. וראה מה שהאריך התוספות יום-טוב בדברי חכמים.

[62] ביאר הריטב"א: קשיא ליה, משום דאי מוקמת לה כרבי אליעזר בן יעקב, צריך לדחוק דחסורי מחסרא מתניתין, כדלקמן.

[63] נראה לפרש: מדקתני בסיפא "רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב וכו"', משמע, דרישא לאו דברי רבי אליעזר בן יעקב הן.

[64] על פי רש"י כאן, והיא מסקנת הגמרא לקמן. אבל רב נחמן מפרש לברייתא - לקמן - באופן אחר.

[65] וביאר בגאון יעקב: אביי לא הוה סבר דטעמא דחכמים כדפירש רש"י במשנה, אלא כדאסברה לה רבי זירא לעיל, ולפיכך הקשה, ראה שם.

[66] ביאר בגאון יעקב: שעיקר תירוצו של רבא, לומר: טעמייהו דרבנן בביב, משום שמא יאמרו "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת", וראה רש"י וריטב"א.

[67] כן היא שיטת רש"י, ראה בריטב"א. וראה שם, שתמה על פירוש זה.

[68] וכיון דאיכא הכירא על ידי עשיית הגומא, שרי [משנה ברורה]. וכיון דשרינן אפילו בנתמלא מים מערב שבת, מהאי טעמא יהא מותר נמי לשפוך כל מה שירצה, אף שהגומא מחזקת רק סאתים, ובודאי יצאו הנותרים לחוץ, וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו. דמכל מקום, זכור הוא על ידי עשיית הגומא ולא גזרו ביה [משנה ברורה].

פחות מארבע אמות — שופכן, לפי שאין המקום ראוי לזלף בו. ולכן אי דעביד [אם שעושה] עוקה — שרי [מותר], אם לא — אסור, שהרי ודאי כוונתו שיצאו מחוץ לה.

ור' זירא אמר טעם אחר: בחצר ארבע אמות — תיימי [כלים] המים ונבלעים בשטח זה, פחות מארבע אמות — לא תיימי [כלים] ויוצאים מחוץ לה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל ביניהם למעשה] בין הסבר זה להסבר הקודם? אמר אביי: בחצר אריך וקטין איכא בינייהו [ארוכה וצרה יש ביניהם הבדל], שכיון ששטחה אף הוא שש עשרה אמות מרובעות, המים נבלעים בתוכה, ולדעת ר' זירא אינה צריכה עוקה. אבל מאחר שחצר כזו אינה צריכה שיזלפו בה מים לדעת רבה צריכה עוקה.

תנן [שנינו]: חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות, בשלמא [נניח] לשיטת ר' זירא, ניחא [נוח הדבר], כי לשיטתו יש בכמות השטח המצורף כדי להסתפג בה מים. אלא לרבה קשיא [קשה], כי בשל האכסדרה שוב אין צורת ריבוע לחצר ואין מזלפים בה.

תרגמא [הסבירה] ר' זירא אליבא [על פי] שיטת רבה שמדובר כאן באכסדרה מהלכת על פני כל החצר כולה ומשלימה את רוחב החצר. והחצר עם האכסדרה הן יחד ריבוע של ארבע על ארבע אמות, ויש טעם לזלף על פני כל החצר.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה להכריע במחלוקת, ששנינו בברייתא: חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות — אין שופכין לתוכה מים בשבת. בשלמא [נניח] לרבה ניחא [נוח הדבר], שהרי לדבריו אם היא ארוכה וצרה אין שופכים לתוכה, אלא לר' זירא שלדבריו אין חשיבות אלא למידת השטח, קשיא [קשה]!

אמר לך ר' זירא: הא מני [דבר זה של מי הוא] כשיטת רבנן [חכמים] היא בסוף משנתנו, שלדעתם אין במידת השטח כל חשיבות, ואילו מתניתין [סתם משנתנו] ר' אליעזר בן יעקב היא, ולדבריו מידת השטח היא הקובעת.

ושואלים ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' זירא לאוקמה למתניתין [להעמיד את משנתנו] כר' אליעזר בן יעקב? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו], מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דוקא ששנה] "חצר שהיא פחותה מארבע אמות ", שמשמע שאם יש בה ארבע על ארבע, אף שלא בריבוע, די להתיר לשפוך בה, ליתני [שישנה]: "חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות" בריבוע, אף שיש בה שיעור זה!

אלא לאו [האם לא] שמע מינה [תלמד מכאן] שהוא מדגיש כאן רק את השטח הכללי של החצר, וכשיטת ר' אליעזר בר יעקב היא. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומקשים על מסקנתנו: והא מדסיפא [והרי מתוך שבסופה] של המשנה מובאים במפורש דברי ר' אליעזר בן יעקב משמע כי רישא לאו [ההתחלה לא] כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא!

ודוחים: לא היא, כל המשנה כולה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. ולענין הקושי הסגנוני, חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: חצר שהיא פחותה מארבע אמות — אין שופכין לתוכה מים בשבת. הא [הרי] אם היתה ארבע אמות — שופכין, שר' אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת.

א שנינו במשנה כי ר' אליעזר בן יעקב אומר: ביב הקמור שופכים לתוכו בשבת, וחכמים מתירים רק לשפוך לגג שממנו ישפכו המים לביב מעצמם.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת חנניא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חנניא אומר: אפילו גג מאה אמה — לא ישפוך, לפי שאין הגג עשוי לבלוע כלל אלא לקלח, והשופך מים עליו הריהו כשופך במישרין החוצה.

תנא [שנינו]: במה דברים אמורים שצריך עוקה — בימות החמה, אבל בימות הגשמים — שופך ושונה ואינו נמנע. מאי טעמא [מה הטעם]? אמר רבא: אדם רוצה שיבלעו מים במקומם, כלומר, כיון שמרובים המים בין כה וכה לא איכפת לו שהמים נבלעים בחצר או יוצאים ממנה.

אמר ליה [לו] אביי: והרי שופכין הנשפכים לביב אדם רוצה שיבלעו בתוך הביב ולא יצאו החוצה, ובכל זאת קתני [שנה] "לא ישפוך"!

אמר ליה [לו]: התם [שם] בחורף למאי ניחוש לה [למה נחשוש], אי [אם] אדם חושש משום קלקול חצרו — הא מיקלקלא וקיימא [הרי היא מקולקלת ועומדת] בשל מי הגשמים. ואי [ואם] משום גזירה שמא יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים בשבת ", ושמא יחשבו שמשקה גינתו או עושה איסור אחר, ויבואו אף הרואים לעשות כן אף בימות החמה, שהרי יחשבו שמן הסתם הוא עושה כן בהיתר — הרי סתם צינורות מקלחים הם בימות הגשמים, ואין חושדים.

אמר רב נחמן: בימות הגשמים עוקה מחזיק סאתים — נותנין לו רשות לשפוך אליה מים סאתים, מחזיק סאה — נותנין לו סאה. בימות החמה, מחזיק סאתים — נותנין לו סאתים, מחזיק סאה — אין נותנין לו רשות לשפוך מים כל עיקר, שלא תיקנו חכמים בגודל זה.

ומקשים: בימות החמה נמי [גם כן], מחזיק סאה ניתיב ליה [ניתן לו] סאה, שהרי אם יתן בו כשיעורו לא יצאו המים! ומשיבים! גזרה דלמא אתי [שמא יבוא] ליתן ליה [בו] סאתים. ומקשים: אי הכי [אם כן] בימות הגשמים נמי [גם כן] ליגזור כן!

ומשיבים: התם [שם] בימות הגשמים אם ישפוך לתוכה יותר מבית קיבולה, מאי ניחוש [מה נחשוש] לה, אי [אם] משום קלקול — הא מקלקלא וקיימא [הרי מקולקלת ועומדת], אי [אם] משום גזירה שמא יאמרו: "צינורו של פלוני מקלח מים" — הלוא סתם צינורות מקלחין הן בימות הגשמים.

אמר אביי: הלכך, לפי טעם זה יכול לשפוך בעוקה קטנה אפילו כור ואפלו כוריים, שכיון שכל הצינורות מקלחים מים, אין לחשוש.

ב שנינו במשנה: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו וחצר ביניהם, שיכולה רק זו שעשה עוקב בחצר לשפוך אליה מים, וזו שלא עשתה אינה יכולה. אמר רבא שדין זה קיים אפילו עירבו שתי הדיוטות.

אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] משום נפישא דמיא [ריבוי המים] שיש בשתי דיוטות יותר מבאחת, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחת לי בין שהיתה זו עוקה ואחת לי גיסטרא (כלי חרס סדוק) שעושים אותן בית קיבול למים. או בריכה או עריבה (סירה), אף על פי שנתמלאו מים מערב שבת — שופכין לתוכן מים בשבת! הרי שאין אנו חוששים למים היוצאים כל עוד העוקה היא כשיעור.

אלא יש לדחות נוסח זה של דברי רבא, ולומר שאי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: אמר רבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if the courtyard is less than four cubits by four cubits in area, one simply pours the water out, as the place is not fit for sprinkling. Therefore, if one fashioned a pit, it is permitted to pour out water; but if not, it is prohibited to do so, as one certainly intends for the water to flow outside.

Rabbi Zeira offered a different reason and said: In a courtyard of four cubits by four cubits, the water is likely to be absorbed into the ground. If it is less than four cubits in size, the water will not be absorbed but will flow out.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? Abaye said: There is a difference between them with regard to a long and narrow courtyard. As the area of this courtyard is also sixteen square cubits, it likewise absorbs the water. Rabbi Zeira would therefore rule that it does not require a pit. However, as this courtyard is not in need of sprinkling, it requires a pit according to Rabba.

We learned in the mishna: A courtyard and a portico combine for the requisite four cubits, permitted the pouring of water into a courtyard that lacks a pit. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Zeira, this works out well, as the total area is large enough to absorb the water. However, according to Rabba it is difficult, for when the courtyard is joined with the portico it is no longer in the shape of a square, and it is therefore unfit for sprinkling.

Rabbi Zeira explained the mishna in accordance with the opinion of Rabba, by saying that it is referring to a portico that extends along the entire courtyard, so that it adds to its width alone. Consequently, the courtyard and the portico together form a square of four by four cubits, an area that is fit for sprinkling.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita that can decide this dispute. With regard to a courtyard that is not four cubits by four cubits in area, one may not pour water into it on Shabbat. The Gemara assumes that the baraita, which teaches that one may pour water only into a courtyard that it is four by four cubits, is precise in its wording. Granted, according to Rabba, this works out well, as he maintains that it is prohibited to pour water into a long and narrow courtyard. However, according to Rabbi Zeira, who maintains that the critical factor is the area of the courtyard, this is difficult.

The Gemara answers that Rabbi Zeira can say to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of the Rabbis at the end of the mishna, who maintain that the area of the courtyard is of no importance, whereas our unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, according to whom the area is the decisive factor.

The Gemara asks: And what forced Rabbi Zeira to establish the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? Rava said: The mishna was difficult for him. Why did the tanna specifically teach his ruling with respect to a courtyard that is less than four cubits, from which it can be inferred that if it has an area of four by four cubits it is permitted to pour water, even if it is not square in shape? Let the mishna teach: A courtyard that is not four cubits by four cubits, i.e., one that is not square shaped, even if it includes an area of sixteen square cubits.

Rather, shouldn’t one conclude from this argument that the unattributed section of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from this that it is so.

The Gemara raises a difficulty with this conclusion: But from the fact that a latter clause of the mishna explicitly cites the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, it can be inferred that the first clause does not represent the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.

The Gemara rejects this argument: In fact, the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, and as for its problematic style, the mishna is incomplete and it teaches the following: With regard to a courtyard that is less than four cubits in area, one may not pour waste water into it on Shabbat. Consequently, if it is four cubits in area, one may pour water into it, as Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If the first four cubits of a drainage ditch were arched over in the public domain, one may pour waste water into it on Shabbat.

We learned in the mishna that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If the first four cubits of a drainage ditch were arched over in the public domain, it is permitted to pour waste water into it on Shabbat. However, the Rabbis say: One may pour water only upon the roof, from which it will spill into the drain of its own accord.

The Gemara comments: The mishna was not taught in accordance with the opinion of Ḥananya. For it was taught in a baraita that Ḥananya says: Even with regard to a roof one hundred cubits in area, one may not pour water onto it, because a roof is not apt to absorb the water. Rather, it causes it to run off. Consequently, pouring water onto this roof is equivalent to pouring it directly outside.

A tanna taught: In what case is this statement, that a pit is required, said? In the summer, but in the rainy season, one may pour and repeat, and he need not hold back. What is the reason? Rava said: A person is equally willing for the water to be absorbed on the spot, i.e., as there is abundant water in the courtyard during the rainy season, it will remain muddy in any case, and he therefore does not care whether the added waste water remains in the courtyard or if it flows out.

Abaye said to him: With regard to waste water poured into a drainage ditch, that a person wants it to be absorbed in the ditch itself, rather than flow out, and yet the mishna teaches that one may not pour water into the ditch.

Rava said to him: There, during the rainy season, there is no reason to prohibit the practice, for with regard to what need we be concerned? If you say he wants the water to flow out into the public domain because he is concerned about spoiling and sullying his courtyard, it is already spoiled by the rainwater. And if you say it should be prohibited due to a decree lest people say that so-and-so’s gutter is flowing with water on Shabbat, which might lead them to think he is watering his garden or violating some other prohibition, and they might act likewise even in the summer, this is not a relevant concern. As gutters ordinarily flow with water in the rainy season, people do not entertain this suspicion.

Rav Naḥman said: In the rainy season, with regard to a pit that holds two se’a, we grant him permission to pour two se’a of water into it. If it holds only one se’a, we grant him one se’a. However, in the summer, if the pit has a capacity of two se’a, we grant him two se’a; if it holds only one se’a, we do not grant him permission to pour any water at all.

The Gemara raises a difficulty: In the hot season as well, if the pit holds one se’a, let us grant him one se’a, for if he pours only this amount of water, it will not flow out into the public domain. The Gemara answers: This is prohibited due to a decree lest he come to put two se’a into it. The Gemara asks: If so, in the rainy season let us also apply the same preventive measure.

The Gemara answers: There, in the rainy season, there is no reason to prohibit the practice, for if one pours more water into a pit than it can take, about what need we be concerned? If you say he wants the waste water to flow out into the public domain because he is concerned about spoiling his courtyard, it is already spoiled by the rainwater. If you say it should be prohibited due to a decree lest people say that so-and-so’s gutter is flowing with water on Shabbat, gutters ordinarily gush with water in the rainy season, as stated above.

Abaye said: Therefore, in accordance with this reasoning, one can pour even a kor and even two kor of waste water into a small pit. As all gutters flow with water in the rainy season, there is no cause for any concern.

We learned in the mishna: And likewise, with regard to two upper stories, one opposite the other in the same courtyard, the residents of the one who dug a pit in the courtyard may pour water into it, while the residents of the other one who did not dig a pit in the courtyard are prohibited from doing so. Rava said: This halakha applies even if the residents of the two upper stories established an eiruv together.

Abaye said to him: What is the reason for this ruling? If you say it is due to the increase in the amount of water, as two upper stories pour out more water than one, wasn’t it taught in a baraita: The same halakha applies to a pit, and the same applies to a cracked earthenware vessel used as a receptacle for water, or a small pond, or a basin: Even though they were already filled with water on Shabbat eve, one may pour water into them on Shabbat. It is evident from here that as long as the pit is the requisite size, there is no concern about the amount of water that will flow out from it.

Rather, if it was stated it was stated as follows. Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' עוקה מלשון חקיקה והיא כמו חפירה בארץ להתקבץ בו המים מ"ט אמר רבה סאתים מים אדם עשוי להסתפק בכל יום בחצר שהיא בד' אמות ולמעל' ניחא ליה לאיניש לזלפן בחצר שהיא פחותה מד' אמות שופכן. אי איכא עוקא להתקבץ בה המים שרי ואי לא נעשה כשופכין מבחוץ לחצר ברה"ר ואסור.

רב זירא אמר בד' אמות תיימי מיא פחותה מד' אמות לא תיימי מיא בחצר אלא נפקא ברה"ר ואמר אביי חצר אריכא וקטינא (דאי) איכא בינייהו לרבה אסור דהא לא מזדלפי לרב זירא שרי דהא כיון דאריכא תיימי מיא.

תנן חצר ואכסדרא מצטרפין לד' אמות קשיא לרבה. ופריק כגון שהיתה אכסדרה מקפת את החצר שנמצאת החצר והאכסדרה ד' אמות על ד' אמות.

ת"ש חצר שפחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת. קשיא לר' זירא ומשני הא רבנן היא דבעי ד' אמות על ד' אמות ומתניתין ר' אליעזר בן יעקב היא. דתנן ביב שקמור ד' אמות ברה"ר שופכין לתוכו מים בשבת הנה אע"פ שאין בו ד' אמות על ד' אמות קתני שופכין לתוכה מים בשבת.

ומאי דוחקי דרב זירא לאוקומי למתני' כר' אליעזר בן יעקב נוקמה כרבנן. אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא חצר שפחותה מד' אמות ניתני חצר שאין בה ד' אמות אלא מאי פחותה פחותה מכל צד. הא אריכא וקטינא שופכין.

והכי קתני חצר שפחותה מד' אמו' אין שופכין לתוכה מים בשבת. הא יש בה ד' אמות שופכין שר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ד' אמות ברה"ר שופכין לתוכו מים בשבת. פי' ביב קמור (י' קנ"א היא ממיל מיצהד"ג). מתני' דקתני אבל שופך לגג והן יורדין לביב דלא כחנניה דתניא חנניה אומר אפילו גג ק' אמות לא ישפוך לתוכו מים לפי שאין הגג עשוי לבלע אלא לקלח לרה"ר.

תנא במד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע. מאי איכא למימר שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים.

סתם צינורות מקלחין הן.

אמר רב נחמן בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לו סאתים סאה נותנין לו סאה בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לו סאתים סאה אין נותנין לו כל עיקר. ואמרינן בימות החמה נמי ניתיב לו סאה גזירה שמא יתן לו בה סאתים אי הכי בימות הגשמים נגזור ופרקינן הכי השתא בימות הגשמים במאי ניחוש לה אי משום חצרו הא קא מיקלקלא וקיימא כו' א' אביי הלכך אפילו כור אפילו כוריים שרי:
פיסקא וכן ב' דיוטאות ב' חצרות זו כנגד זו מקצ' כו'.

אמר רבה אפילו עירבה ב' דיוטאות זו עם זו אסור לשפוך זו שאין לה עוקה (של זו) לשל זו שיש לה עוקה.

ומקשה אביי מ"ט גזרינן דלמא אתי לאפושי בעוקה אי הכי אפי' עירבו נגזור דלמא אתי לאפושי יתר מבית סאתים בעוקה. ותוב מי חיישינן לרבויי מיא.

אריך וקטן איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל: שמונה על שתים איכא בינייהו, לרבה דאמר אדם רוצה לזלפן, כל שאין בה ד' על ד' אין אויר רב שולט בה ואינה ראויה לזילוף ואדם שופכן. אבל לר' זירא דאמר בארבע תיימי הכא נמי תיימי, דכל שיש בה י"ו אמה בתבריתא, מכילה סאתים מים ליבלע במקומן.

ואקשינן עלה דר' זירא מן הברייתא דקתני: חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אין שופכין מים לתוכה בשלמא לרבה ניחא כי ארבעה אמות על ארבעה אמות מרובעות משמע, אלא לר' זירא דלא בעי מרובעות קשיא. ופרקינן:

אמר לך ר' זירא הא מני רבנן היא דמחמרי במתני' ואמרי אפילו בגג גדול מאה אמה לא ישפוך לפי הביב, דהרי הוא כאילו מגלה בדעתו דניחא ליה דישפכו בחוץ. אבל מתניתין דקא מפרישנא משום טעמא דתיימי ר' אליעזר בן יעקב היא דלא חאיש להכי, אלא כל היכא דאיכא שיעור מקום למיתם תמן סאתים מיא שפיר דמי. ולפי פירוש זה דגרסינן בסמוך מתניתין קשתי' מאי איריא דתני שפחותה מארבע אמות ליתני שאין בה ד' אמות על ד' אמות, כלומר: דפחותה מד' אמות משמע שאין ההקפדה אלא מפני שאין בה כשיעור, אבל כל שיש בה כשיעור הזה בין מרובעת בין שאינה מרובעת שפיר דמי.
אבל רבנו האי ורב חננאל והראב"ד ז"ל כולם פירשו אריך וקטין שיש בה ארך ד' אמות ואע"פ שאין ברחבה ד' אמות, וגרסי הכא: מאי איריא דקתני פחותה ליתני שאין בה ד' אמות, דפחותה משמע בין בארכה בין ברחבה, אבל שאין בה ד' אמות משמע שאין בה ארבעה על ארבעה. ואני תמה אם לא נתנו חכמים שיעור לרחבה היאך אפשר דכל שיש בה ארבעה אמות ארך אף ע"פ שאין ברחבה אלא אמה מיתם תיימי בה מיא. וביב שהוא קמור ארבע אמות ארך אעפ"י שאין ברחבו אלא פותח טפח שיכול לבלוע סאתים. וא"ת דארבע אמות רחב אינו צריך אבל כשתים או כשלש צריך, היאך לא פירשו בו שיעור. ועוד דאריך וקטין ודאי משמע דשיעורא אית ביה אלא דבתכונת החצר בלבד הוא דאיפליגו, כאותה שאמרו בפרק פסין (כג, ב) גבי הגנה והקרפף, ואי אשמעינן הלכה כר' עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא. כלומר: דבית סאתים מרובעות דוקא בעינן אבל אריך וקטין שיהא מאה על חמשים או בכיוצא בזה שיעור בית סאתים לא קמ"ל. אלמא אריך וקטין בכל מקום לא למעט מן השיעור בא אלא שלא להקפיד על תכונת צורתו.
ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב, משום דקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וכדאמר אביי לעיל בריש פרק הדר (עירובין סב, ב) והשתא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אסרינן זה על זה, וקיימא לן הלכה כר' אליעזר בן יעקב וכו', דאלמא הכין קים להו בכל דוכתא כוותיה ואפילו במקום רבים. ועוד דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב. וה"מ דחצרות הויא ואזלינן בהו לקולא כדברי המיקל וכן פסקו רבותנו בעלי התוס' ז"ל.
ויש מי שאומר דלית הלכתא כוותיה, והא דאמרינן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו כללא הוא. ותדע לך דהא ר' יוחנן ורב יהודה סבירא להו דאין סומכין על זה, דהא ר' יוחנן אמר לעיל בפרק הדר (שם) נהגו העם כר' אליעזר ור' יהודה אמר מנהג. וכבר ידוע דמאן דאמר מנהג סבר מדרש לא דרשינן אורויי מורינן, ומ"ד נהגו אפילו אורויי לא מורינן, אלא דמאן דעבד כוותיה לא מחינן בידיה. אלמא לא סמכינן על מה שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ואפילו שמואל דאמר בריש פרק הדר הלכה כר' אליעזר בן יעקב, משמע נמי דלית ליה שיהא הלכה כמותו בכל מקום, דאם איתא למה לי למפסק התם הלכתא כוותיה, לשתוק מיניה ואנא ידענא דהא כל מקום ששנה הלכה כמותו, אלא מה שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אין זה פסק הלכה אלא דמסתבר טעמיה קאמרי, ונפקא מינה דבמקום יחיד עבדינן כוותיה. ואביי דאמר וקיי"ל כר' אליעזר בן יעקב, סייעתא הוא דקא מייתי לשמואל דאמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב, והכי קאמר: ואמרינן בעלמא משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דאמרינן בהאי שמעתא ומאי דוחקיה דר' זירא לאוקומי למתני' כר' אליעזר בן יעקב, ואם איתא דהלכתא כוותיה לאו דוחקא הוא אלא כי היכי דתיקום מתני' כהלכתא. ואי משום דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב וה"מ בחצרות נינהו, שאני הכא דאיסורא דאסרי רבנן הכא משום גזירת רשות הרבים הוא, הלכך לא דמיא לעירובי חצרות, דרשויות דרבנן נינהו ולא אתי [למנגע] באיסורא דאורייתא כלל. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו, הט"ז והי"ח).
ומסתברא כפסקא קמא דכיון דאביי דהוא בתרא אמר וקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, דאלמא בתראי הכין קים להו, אע"ג דר' יוחנן לא הוה סבירא הכין כאביי דהוא בתרא קיימא לן. והא דאמרינן הכא מאי דוחקיה דר' זירא לאוקומה למתניתין כר' אליעזר בן יעקב, לאו משום דליתיה לדר' אליעזר בן יעקב קא מקשינן הכין, אלא משום דפשטא דמילתא מתני' ודאי כרבנן אזלא, דאי כר' אליעזר בן יעקב איצטריכיה לחסורה למתני' כדמפרש ואזיל, הלכך קא מתמה ואמר מאי דוחקיה דמחסר לה ומוקי לה כר' אליעזר בן יעקב. ונראה לי שיש כעין זה בריש פרק קמא דנדרים (ה, ב) גבי ידים מוכיחות ושם כתבתי (בסוד"ה לימא).

תנא במד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע. וכיון דפשטה דברייתא כוותיה דאביי קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל. והלכך חצר שפחותה מארבע על ארבע בימות הגשמים שופך ושונה ואפילו כור ואפילו כוריים. וכן ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים בימות הגשמים שופך לתוכו ואינו נמנע, דאי משום קלקול חצרות קא מיקלקלא וקיימא ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן. ואי משום שיאמרו צנורו של פלוני מקלח מים, סתם צנורות מקלחים מים בימות הגשמים. אבל בימות החמה וחצר הסמוכה לרשות הרבים היינו פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן. וכבר כתבנו למעלה דעת הראשונים יש מי שפסק כתנא קמא ויש מי שפוסק כר' אליעזר בן יעקב. אבל חצר הסמוכה לכרמלית וביב הקמור לכרמלית שופך ואינו נמנע דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) וזה לשונו: היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאים לכרמלית וכו'. הנה שעשאה לזו כההיא דספינה דפרק הזורק (שבת ק, ב) ואפשר לחלק ביניהן וכמו שכתבתי למעלה (בע"א ד"ה הני) גבי מותר למלאות ואסור לשפוך בשם רת"ם ז"ל.

ירושלמי (ה"ט): אמר ר' ירמיה ר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר אחד, ר' אליעזר דתנינן ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב. ר' מאיר דתני סילונות שבכרכין מחזיקין סאתים אף על פי שנקובין שופכין לתוכו מים בשבת דברי ר' מאיר. ותנינן אם היתה מזחילה מותר, אם עונת גשמים הוא מותר, צנורות מקלחין בו אסור. והא תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר, הדה פליגא על רב ולית לה קיום, דרב אמר כל שהוא אסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

וכן שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה וכו'. כולה חדא מתני' היא, והכי פירושה: שתי עליות ולפניהם חצר פחות מד' אמות אסורות לשפוך מים בחצר אלא אם כן עשו עוקה, ואם עשו מקצתן עוקה, כלומר: שעשתה א' מן העליות עוקה לעצמה סמוכה לעליתה, את שעשתה מותרת ואת שלא עשתה אסורה, ובשלא עירבו כדאסיקנא בגמרא גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים, כלומר: דעליה דחצר לשפוך לעוקה שרחוקה ממנה, ולחוש לדין זה נקט שתי עליות דאי לא לימא וכן עליה. כענין זה פירש רש"י ז"ל וכן רוב המפרשים ז"ל. ולשון מקצתן קשה קצת שהול"ל עשו לאחת ולא עשו לשנים כמו ששנינו למעלה גבי גזוזטראות.
והראב"ד ז"ל פירש: דוכן שתי עליות קאי אמתני' דקתני וחצר ואכסדרה מצטרפין לארבע וכן שתי דיוטות. ולענין צירוף קאמר שאם היו שתי דיוטות מוחלקות לפני עליה אחת, והיו הדיוטות זו כנגד זו שלא היו זו למעלה מזו, ופתח אחד של העליה פתוח לדיוטא זו ופתח אחר פתוח לדיוטא השני, אע"פ שאין בזו ד' אמות ולא בזו ד' אמות, כיון שיש לפני העליה שתי דיוטות שבין שתיהן ארבע אמות מזלף כאן וכאן ואינו שופכן בחוץ. אבל אילו לא היה זו כנגד זו, פעמים שיראה אחת מתקלקלת במים ויצטרך לחזור אל האחרת, יכבד עליו וישפוך בחוץ.

מקצתן עשו עוקה. עכשיו חזר לדין החצר, כלומר: וחצר פתוחה שאמרנו שצריכה עוקה, אם מקצת בני החצר עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה אלו שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו אסורין.

מאי בינייהו כו׳. עיקר הפי׳ כפרש״י ז״ל שהיה החצר ארוך וקצור והוא שתי אמו׳ על ח׳ דהשת׳ יש בו מדת ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ אלא שאינו כצורתו. לר׳ זירא אינו צריך עוק׳ דהכא נמי לא תיימי מיא לרבה צריך עוק׳ שאין דרך לזלף חצר כזה שאין משתמשין בו תשמיש של עיקר וכן הלשון מתפרש בפרק פסין וכדפרישנ׳ בס״ד ולא כמו שפירשו בכאן ר״ח והראב״ד ז״ל שיש בו ארך אמו׳ (ח׳) אלא שאין בו רחב ד׳ אמו׳ בשלמ׳ לר׳ זירא ניחא אלא לרבה קשיא פירש דקס״ד שהאכסדרה הוא מן הצד הא׳ והשלים החצר למדת שני אמות על שמנה. וכיוצא בו כגון שהיתה כו׳ פירש שהשלים החצר לד׳ אמות על ד׳ אמות. הא מני רבנן היא פירש דסבי׳ להו טעמא דזלוף וכדפרי׳ במתני׳ ואהא דאמרינן לר׳ אליעזר בן יעקב דרישא דמתני׳ נמי כר׳ אליעזר בן יעקב היא.

ואקשי׳ ומאי דוחקיה דר׳ זירא לאוקומי רישא כר׳ אליעזר בן יעקב. וא״ת ומאי קושיא דהא אמרי׳ משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי ויש למדין מכאן דההיא לאו כללא היא ותדע דהא ר׳ יוחנן ורב יהודה סבי׳ להו הכין דאמרי׳ בפרק הדר ר׳ יוחנן אמר נהגו העם כר׳ אליעזר בן יעקב ורב יהוד׳ אמר מנהג ולית להו שנאמר הלכ׳ כר׳ אליעזר בן יעקב אבל הגאונים ז״ל כתבו דההוא כללא דוקא הוא וסומכין עליו בכל מקום שאין סוגיית התלמוד כנגדו. ותדע שהרי אמר אביי בריש פ׳ הדר והשתא דאמר שמואל הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב דקי״ל משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי דאלמא כללא דוק׳ הוא ומיהו לא נאמרו הכללות אלא על הרוב ולפיכך ומנין שהלכה כיחיד במקום רבים והוצרכו ג״כ לפעמים לפסוק הלכה כרבים משום דהוה מסתבר טעמא דיחידאה דפליג עלי׳ וכיוצא בזה פעמי׳ שאומ׳ התלמוד שאין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ופעמים שהוצרכנו לפסוק הלכה כמותו כדפסק שמואל בפרק הדר וכדפסקי׳ במס׳ נדרים ובמקומות אחרים והא דהכא להכי קשיא לן מאי דמוקים לה כר׳ אליעזר משום דכיון דסיפא ר׳ אליעזר צריכינן לדחוקה ולמימר דחסורי מחסרא וכדפרשינן תלמודא בסמוך: ופרקינן דמתני׳ קשיתיה דא״כ איתא דאינה חסרה אלא רבוע ליתני חצר שאין בה ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ אבל כיון דקתני חצר שפחות׳ משמע האי לישנא שהיא חסרה שיעור בה מדת ד׳ אמות על ד׳ אמות וזהו האמת הילכך בהא נמי הלכה כר׳ אליעזר ב״י וכדברי ר׳ זירא ועוד דהא קי״ל הלכה כדברי המקל בעירוב והא מילת׳ דחצרו׳ היא וכן פסקו בתו׳: מתני׳ דלא כחנניא יש שפירשו כי מתני׳ דנקט אפי׳ חצר ואפי׳ גג דלא כחנני׳ דלא קאמ׳ אלא בגג לפי שאין הגג עשוי אלא לזלף ואין זה נכון כלל. אלא הפירש מתני׳ דקתני דשרו רבנן לשפוך לגג והם יורדי לביב דלא כחנניה דאיהו סובר שאין שופכין אפי׳ לגג לפי שאינו עשוי לבלע אלא לקלח וכן פירש״י ז״ל.

תנא בד״א כו׳. פירש״י ז״ל דארישא דמתני׳ קאי וה״ק בד״א דחצר שאין בה ד׳ אמות צריך עוקה בימות החמה שאיהו רוצה שלא תטנף חצרו במים והוא שופכן כדי שיצאו לחוץ אבל בימות הגשמים שאין אדם מקפיד אין צריך עוקה ופרכינן והרי שופכין שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן וקתני לא ישפוך דאלמא אין הפרש בזה בין ימות החמה לימות הגשמים ומהדרינן סתם למאי ניחוש לה כלומר דאם איתא דבימות הגשמים אסרו לשפוך למאי חששו אלא על כרחין אף היא אינה אלא בימות החמה שאין דרך צנורות לקלח בימי גשמים ויאמר העולם צנורו של פלו׳ מקלח מים לחוץ ואיכא מפני מראית העין וסבורין לומר דליכא הפרשה בין שופך דרך צנור לשופך דרך ידיו ממש לרשות הרבים אבל בימות הגשמים ודאי שרי: וקשה קצת לפי זה למה הביאוה לזו בכאן בש״ס ולא הביאוה על רישא דמתני׳ לכך כר״ת ז״ל דאסיפא דמתני׳ שלא ישפוך קאי והא דא״ל אביי והא שופכין לאו דמייתי לה מתני׳ אחריתי אלא ה״ק והא כל שופכין שאדם שופך בבית אפילו בימות החמה אדם רוצה שיבלעו במקומן וקתני לא ישפוך ומה לי ימות החמה או ימות הגשמים. ופרקינן שנא ושנא דהתם בימות הגשמים למאי ניחוש לה ולעולם משנתינו דוקא בימות החמה מטעמא דפרישנא ויש מקשים על פירש זה דא״כ מאי קא מפרש רבא טעמיה לפי שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן דהא אפי׳ בימות החמה איתא לההוא אעמא וה״ל לרבא למימר מ״ט משו׳ דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים דהכ׳ היינו טעמ׳ דשריות׳ בימות הגשמים והיינו טעמא דאסור בימות החמה:

לשון והרי שופכין כו׳. יבא דחוק ומשונה לפי זה והנכון כמו שפי׳ הראב״ד ז״ל דיכולה קאי בין אחצר פחותה מד׳ אמות או אביב קמור ולהכי מסדר לה בתר כלה מתני׳ והכא דפרכינן והרי שופכין וכו׳ אתי שפיר כלומר דהאי טעמא אינו מספיק לגבי סיפא דמתני׳.

אמר רב נחמן כו׳. פרש״י ז״ל דסאתים דנקט דוקא הוא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואע״ג דתניא לעיל דבימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שופך ושונה כדי מדתה האמו׳ דס״ל לרב נחמן דברייתא בעוקה קטנה מחזקת סאה ושופך ושונה עד כדי סאה ואביי אמר דכיון דמחזקת סאתים כשיעור מים שאדם מסתפק מהם בכל יום שופך אפי׳ כור ואפי׳ כוריים ולאביי מתנייתא לעיל במחזקת סאתים ושופך ושונה עד כדי שירצה ואפי׳ כור ואפי׳ כורים ואין פי׳ זה נכון חדא דדחיקא מתנייתא דלעיל לרב נחמן ולישנא לא משמע הכין וכל כה״ג ה״ל לתלמוד׳ לאקשויי ולתרוצי הכין ועוד דא״כ הא דתניא לקמן אחת עוקה ואח׳ גסטרא ברכה וערבה אע״פ שנתמלאו מים מע״ש שופכין מים לתוכן בשבת לא אתיא אפי׳ לאביי אלא בימת הגשמים וא״כ היכי מותיב מינה אביי לרבא על מאי דפריש במתני׳ דהא מתני׳ בימות החמ׳ היא כדתנ׳ לעיל והנכון כמו שפירשו דבמחזק׳ סאתים מודה רבי נחמן ששופך כל צרכו דטפי מסאתים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה כלום וסאתים דנקט לאו דוק׳ אלא שמן הסתם אין אדם מסתפק יותר ומחזקת סאה נותנין שם סאה דוקא ואפילו בימות הגשמים לא נתן שם כל עיקר גזירה שמא יתן סאתים שהוא השיעור שאדם מסתפק בכל יום ואי שרית ליה מקצת אתי לשפוך כל שיעורו.

אביי אמר הילכך כל בימות הגשמים אפי׳ מחזקת סאה בלבד נותנין שם אפי׳ כור ואפי׳ כוריים ולאביי מתניתא דלעיל מיירי אפילו בעוקה קטנה אבל לרב נחמן אתיא במחזקת סאתים ודכ״ע שופך ושונה כמו שירצה קתני והלכה אביי דבתר׳ הוא ומסתב׳ טעמיה ודברי הרמב״ם ז״ל נוטין לפרש״י ז״ל דוק ותשכח הא דאמרי׳ דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים פירש שמקלחין כן מפני הגשמים שאפי׳ שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר הגשמים: וכן שתי דיוטות. פירש כגון שתי עליות ולפניהם חצר שהיא פחותה מד׳ אמות על ד׳ אמות ועשתה אחת מן העליות עוקה לעצמ׳ סמוכ׳ לעלייתה והאחרת לא עשתה כלום אותה שעשת׳ עוקה מותרת לשפוך מים ואותה שלא עשתה אסורה וכטעמא דפרישנא בש״ס והא דנקט׳ תנא בדיוטות לאשמעי׳ דאפי׳ בהא חיישינן דילמא אתי לאפוקי מאני דעליות למטה בחצר וכן פירשו כל המפרשים ז״ל. וקשה לפי זה הא דנקט מקצתן עשו עוקה דה״ל למתני עשו לאח׳ ולא עשו לשניה׳ וכדקתני גבי שתי גזוזטראות ומיהו טעמים שאין התנא מדקדק בכך והראב״ד ז״ל פירש דהא מתני׳ תרתי מילי קתני והא דקתני וכן שתי דיוטות קאי אמאי דקתני חצר ואכסדרה מצטרפין לד׳ אמות ועלה קתני דה״ה אם היו שתי דיוטו׳ לפני עליה אחת והיו הדיוטו׳ זו כנגד זו שלא היו זו למעלה מזו ופתח אחד של העליה פתוח לדיוטא זו ופתח אחר פתוח לדיוטא השניה אע״פ שאין בזו ד׳ אמו׳ ולא בזו ד׳ אמות כיון שיש לפני עליה שתי דיוטות שבין שתיהן ד׳ אמות מזלף כאן וכאן ואינו שופכן בחוץ אבל אלו לא היו זו כנגד זו פעמים שיראה האחת מתקלקלת במים ויצטרך לחזור על האחרת ויכבוד עליו וישפוך בחוץ הדר קתני דינא אחרינא מקצתן עשו עוקה ועכשיו חזר לדין החצר דאיירי ביה מעיקרא דחצר פחותה שאמרו שהיא צריכה עוקה ומקצת בני החצר עשו עוקה לפניה׳ ומקצתן לא עשו אותן שעשו מותרין לשפוך ואותן שלא עשו אסורין מטעמא דמפרש בש״ס והפי׳ הזה דחוק מאד מטעמא דמפרש בש״ס ופרש״י ז״ל מחוור ממנו:

מ״ט אלימא משום דנפישי מיא. פירש דהתם עוקה זו אינה אלא סאתים כדינא דלעיל ושתי הדיוטות יש להן ד׳ סאין לשפוך כל אחת בית סאתים ויצאו המים לחוץ והתניא אחת לי עוקה כו׳ אלא אי איתמר וכו׳ ופרכי׳ כי לא ערבו אמאי אסורין הקשו בתוס׳ אדרבה תקשי לן כי לא ערבו אמאי מותרין אפי׳ אותם שעשו עוקה דהא קא שפכי מרשותם לחצר המשותפת בלא עירוב ותרצו דקים לן דמתני׳ דקתני את שעשו מותרין היינו שישפכו בפנים בבתיהם או בדיוטא שלהם ויורדין מעצמן לעוקה דכחו בחצר המעורבת לא גזרו חכמים ומשום הכי פרכי׳ דכי לא ערבו אמאי לא נתיר לעשות כן אפי׳ לאותן שלא עשו העוקה ואמרי׳ אמר רב אשי גזיר׳ דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצר פי׳ דכיון שהעוקה רחוקה מהם אם באים לשפוך בדיוטא שלהם לא ילכו המים מאיליהן יפה לעוקה ונתקלקל דירתם ויוצאין המים בכליהם מחוץ לעלייתם אל החצר שאינה משותפות כדי לשופכם לעוקה יפה והא דאמרי׳ מאני דבתים בלאו מאני נמי איכא למיחש משום מיא גופייהו אלא דלאו ארחא לשפוך מים ולהוציא׳ אלא בכלים.

חצר הפחותה מארבע שביארנו שאין שופכין בתוכה אלא בעוקא. דוקא בימות החמה שאין חצרו מטנפת והוא רוצה שיצאו מימיו לחוץ. אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שמאחר שהחצר מלוכלכת בעצמה מצד הגשמים אינו חושש להוציאם לחוץ ומאחר שאינו קפיד על יציאתם אף הוא רוצה שיבלעו במקומן ומתכוין בכל כחו לכך ואין לחוש שיגרום להוציאם מכחו ואם תאמר שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים ויחשבו שמכחו ובכונתו הם באים ויבאו להקל כבר הם יודעים שסתם צנורות מקלחין הם בימות הגשמים מתמציתן של גשמים ואעפ״י שהשופכין הנמאסים מיהא הנשפכין דרך הביב אף בימות החמה אדם רוצה שיבלעו במקומם דרך שטח הביב ואעפ״י כן נאסרו אלא אם כן הוא קמור על הדרך שהתבאר. בזו איסורה שמא יאמרו צנורו מקלח ר״ל ביב שלו וסבורים הם שמכחו הוא ובכונתו אבל בחצר ובימות הגשמים סבורים הם שתמצית גשמים הוא. ומכל מקום אף בביב בימות הגשמים מותר שאף זו יש לתלותו בתמצית הגשמים העוברים דרך שם. ויש מפרשים בסוגיא זו שאינה חוזרת אלא על הביב ולדעת חכמים שאמרו לא ישפוך על פי הביב אבל בחצר אסור אף בימות הגשמים. ומביאים ראיה ממה שלא סדרוה בעלי הגמרא אלא אחר משנת וחכמים אומרים אפי׳ גג וכו׳. ואין הדברים כלום שלא שימרוה עד כאן אלא ללמד שעל הכל היא חוזרת ובביב מיהא אין אנו צריכים לה שהלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו בשם רב נחמן בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לו סאתים ר״ל להשתמש בה בכדי סאתים ואם מחזקת סאה נותנין לו רשות להשתמש בסאה. אין הלכה כן אלא כאביי שאמר הילכך אפי׳ כור ואפי׳ כורים כלומר מכיון שאף אתה סובר טעמים אלו הכל מותר ואפי׳ באין שם עוקה כלל. כלומר אחר שבימות הגשמים אי אתה חושש לקלקול חצרות ולא לגזרת צנורו של פלוני מקלח מים בימות הגשמים מיהא אפי׳ כור או כורים אפי׳ בלא שום עוקה. וכן מה שאמר בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה אין נותנין לה כל עיקר. אין הלכה כן שאף בימות החמה אם מחזקת סאתים נותנין לה אפי׳ כור או כורים וכמו שאמרו אחת לי עוקה וכו׳ אעפ״י שנתמלאו מים מערב שבת וכו׳ וסתמא נאמרה אפי׳ בימות החמה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והם תקנוה על רוב תשמישן של בני אדם שהוא בסאתים ולא הפליגו בין למרבה בין לממעיט אבל אם אינה מחזקת אלא סאה אין נותנין לה כל עיקר מגזרת שמא יבא להשתמש בסאתים שהוא רוב תשמישן:

זהו עיקר הדברים לענין פסק. ומכל מקום יש שפסקו שבימות החמה אין נותנין לה אלא סאתים ובאינה מחזקת סאתים אין נותנין לה כל עיקר. ובימות הגשמים במחזקת סאתים אפי׳ כור אפי׳ כורים מצד פירושי׳ שיש להם בסוגיא זו. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ומה שכתבנו עיקר בלא שום פקפוק. ויש מי שכתב באותם הצנורות הנעשות בתוך חללי הכותל מלמעלה למטה ונקראות בלשון לעז אייגייראש ושופכין על פיהם את המים מלמעלה והמים יורדין למטה בחלל שבקרקע דרך הצנור וחלל הקרקע ברשות הרבים שצריך להזהר שלא לשפוך המים על פי הביב מלמעלה אלא שופכין בקצה השוקת והם נמשכות לפי הביב. ואף בזו יש מפקפקים לומר שכל אותו השוקת כפי הביב הוא נחשב. ולמדת שאף לדבריהם אותו חלל שבקרקע נקרא כרמלית ויש מקילין בה לכללה בדין חורי רשות היחיד על הדרך שביארנו בביב הקמור ברשות הרבים שפתוח לרשות היחיד. וכן נראה עיקר. ומאחר שכן כש״כ אם חלל שבקרקע נעשה מקצתו ברה״י.

ומפרשי הלכה זו של עוקה. נתנו לה שם בחמורה ועמוקה. ועשאוה גדולה שבגדולות. ודקה מן הדקה. ופרשוה בסברות עמוקות. שלא רצו לזוז מהן כאלו נאמר בהן חקה. וכל הפורש מהם פרשו ממנו ועשו לפני פתחו רקה. לאמר מי שלח ידו בדברי הראשונים ונקה. ובמחילה מכבודם כשתעיין בדברינו תמצא הדברים נכוחים אין בהם נפתל ועקש מכשול ופוקה. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. אמן אמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל

בד"ה אי משום כו' אבל גבי ביב בימות החמה אע"ג כו' עכ"ל גם לפירושו דהברייתא קאי אעוקה מ"מ גבי ביב נמי מה"ט גופיה לא איירי אלא בימות החמה ודחקו לפרש הברייתא דקאי אעוקה מלישנא והרי שופכין דהיינו הנך דביב דמשמע דעד הכא לא איירי בביב אלא במים דהיינו עוקה וק"ל:

תוס' בד"ה תנא בד"א כו' ולפירושו צ"ל דלרב נחמן כו' והא דלא מייתי כו' כצ"ל וק"ק דלפי' ר"ת נמי ההיא מימרא דרב נחמן דמפרש ביה אעוקה ואמאי לא מייתי ליה לעיל אמתני' דעוקה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מחזיק סאתים כו' לאו דוקא כו' דאל"ה אין חילוק בין סאתים לסאה עכ"ל וז"ל (ודברי) הרא"ש רב נחמן גופיה אפילו כור או כוריים שרי כמו שפירש ר"י דהא דקאמר ר"נ כו' ע"כ בית סאתים לאו דוקא כו' דאי בית סאתים דוקא נקט א"כ אין חילוק כו' ואמאי נקט במתני' מחזקת סאתים כו' עכ"ל ואין דבריהם מובנים לי דבמתניתין דאיירי בימות החמה ודאי דאיכא חילוק בין סאתים לסאה דמחזיק סאה אין נותנין לו כל עיקר ושפיר איכא למימר דבית סאתים דוקא קתני ובדברי התוס' היה אפשר לומר דדבריהם ע"פ פי' ר"ת לעיל דהברייתא דלעיל לא קאי אעוקה אלא אביב והשתא לענין עוקה מצי איירי מתני' אף בימות הגשמים אבל דברי הרא"ש א"א ליישב כן דבהך מלתא גופיה שהביא דברי התוס' כתב בפרש"י דהברייתא קאי אעוקה ואפשר דטעות נפל בדברי הרא"ש מלת במתני' גם בב"י שהביא דברי הרא"ש מלת במתני' אינו והשתא איכא לפרש דבריהם דדברי רב נחמן מוכיחין כן מדנקט גבי בימות הגשמים סאתים וסאה אי דוקא קאמר נמי סאתים דבין בסאתים ובין בסאה לא שרינן טפי משיעורם א"כ לא ה"ל למנקט כלל סאתים גבי בימות הגשמים אלא דעד סאה שרי כדי שיעור העוקה ומיהו קשה דלא איצטריכו להוכיח כן מדברי רב נחמן כיון דברייתא ערוכה היא לקמן גבי דיוטאות דאע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכין כו' ואין אנו חוששין לנפישא דמים דיש כאן ד' סאין כפרש"י שם ויש ליישב דבדיוטא דיכול לשפוך על הדיוטא דלא הוי רק (פחות) [כחו] ולכך שרי טפי משיעור בית סאתים אבל הכא ששופך בחצר להדיא אימא דאסור טפי משיעור בית סאתים אפי' בימות הגשמים וצ"ע ולכך הוצרכו להוכיח מדברי ר"נ גופיה ודו"ק:

גמ' הכי איתמר אמר רבא כו'. נ"ב הסוגיא הזאת תמוה אם לא שגרסינן לעיל אמר אביי ולא גרסינן אמר ליה ודו"ק:

פחות מד'. אינו ראוי לזלף ושופכן וכי נפקי מקיימא מחשבתו וגזור רבנן עליה דילמא אתי למישרי זריקה בהדיא לרה''ר: תיימי. מיא בד' אמות ראוין ליבלע סאתים הלכך אי נמי נפקי לבר לא מקיימא מחשבתו: דאריך וקטין. כגון שישנה ח' אמות על שתים דאיכא קרקע כשיעור ד' מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה (לרב) אסור לשפוך בלא עוקה לר' זירא לא בעי עוקה ובין למר ובין למר ד' אמות דמתני' באורך וברוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפילו רחבה משהו וליכא לאוקומי בה טעמא: תנן החצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות. לפוטרה מן העוקה קס''ד באכסדרה העומדת חוץ לחצר כנגד אחד מן המקצועות ומצטרפת להשלים השיעור אלמא טעמא כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזו לזלף: באכסדרה מהלכת על פני כל החצר. כגון חצר ארבע על שתים ואכסדרה מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד': ד' אמות על ד' אמות גרס בברייתא אלמא מרובעות בעינן: הא מני רבנן היא. דלא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים כדתנן במתני' אפילו ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלי דעתיה דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתניתין ר''א בן יעקב היא דאמר טעמא משום שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות: ומאי דוחקיה דרבי זירא. לפרושי מתני' משום דתיימי מיא ושרי ליה באריך וקטין ומיבעי ליה לאוקומי כר''א לוקמה דבעיא ד' אמות מרובעות ומשום זילוף וכרבנן: שהיא פחותה. משמע שחסר שיעורה הא יש בה שיעור ד' אמות על ד' אמות לא שנא בריבוע ולא שנא באריך וקטין שרי: ליתני חצר שאינה ד' על ד' אמות. דמשמע שאינה עשויה בריבוע זה ואפילו יש בה כשיעור: מתני'. דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצנור החקוק בו: דלא כחנניא. דלדידיה בחצר שרי בגג אסור גגין שלהן לא היו משופעין אלא חלקין כעין עליות שלנו וטחין אותו בטיח מעזיבה וחוקקין צנורות לקלח גשמים ושופכין השופכין שם: במה דברים אמורים. דצריך עוקה: שיבלעו במקומן. ולא איכפת ליה דליפקו דבלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני הגשמים: א''ל אביי והרי שופכין. הנשפכין לו לביב ארוך מאה אמה שיש בו שיעור להיבלע בו וקא אמרו רבנן במתניתין לא ישפוך להנך דביב קרי שופכין סתמא ולהנך דחצר קרי מים לפי שפעמים הוא מזלפן: התם. בימות הגשמים למאי ניחוש אי משום דניחא ליה דניפקו משום קלקול חצרו: הא מקלקלא וקיימא. בגשמים: אי משום שלא יאמרו. ואתי למעבד בימות החמה אי נמי אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרה''ר דמה לי בצנור ומה לי ברה''ר ממש האי נמי להכי מתכוון להא ליכא למיחש דסתם צנורות בימות הגשמים מקלחין הן ואמרו מי גשמים נינהו אבל גבי ביב בימות החמה אע''ג דיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומן איכא למיחש שמא יאמרו: מחזיק סאה. עוקה נותנין לו רשות להסתפק ולשפוך סאה והאי דקאמרי לעיל שופך ושונה ואינו נמנע ס''ל לר''נ בעוקה קטנה ושיעור מדתה קאמר תנא דברייתא דשרי: התם למאי ניחוש לה. אי נמי אתי למיתב סאתים לא איכפת לן דהא הוא גופיה לא יליף מינה חורבה למימר כי היכי דשרי ליה לשפוך בעוקה זו כדי לצאת לחוץ ה''נ שרי למשדינהו לבראי דהא לא מקיימא מחשבתו ולא ניחא ליה דליפקו מיא דהא חצרו מקלקלא וקיימא: ואי משום שמא יאמרו. הרואים הרי צנורו של פלוני כו' וסבורין שהוא מתכוון לכך: סתם צנורות כו'. ומיהו לכתחלה לא שרינן ליה טפי משיעורא: אמר אביי הלכך. כיון דליכא למיחש למידי: אפילו כור וכוריים. קא שרי תנא דברייתא: ואפילו עירבו. שתי העליות דליכא למיחש אי שרי להו להני ע''י עוקא דהנך אתי לאפוקי מאני מן הבתים ולהורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקה ברגליהם וקא מטלטל בחצר דלא מיערב אפילו הכי אסור: משום נפישא דמיא. דיש כאן ארבע סאים לשני בתים: גיסטרא. כלי חרס שנסדק ונתנו שם חציו לקבל המים להכי נקט גיסטרא דלא חזיא לתשמישא אחרינא: בריכה. חריץ רחב כעין ביבר שעושין לדגים: עריבה. ספינה קטנה:
תנא במה דברים אמורים. פי' הקונט' במה דברים אמורים דצריך עוקה ולפירושו צ''ל דלרב נחמן דבסמוך ה''פ במה דברים אמורים שצריך עוקה של סאתים אבל בימות הגשמים אין צריך עוקה של סאתים אבל עוקה של סאה צריך ודוקא כדי מדתה שופך ושונה בה וכן פירש בקונטרס בסמוך והא דלא מייתי הש''ס הך ברייתא לעיל אמתני' דעוקה משום דבעי לאקשויי עלה ממתני' דביב ור''ת מפרש דאמתני' לא ישפוך על הביב קיימא ברייתא והא דקאמר והרי שופכין כלומר והרי ביב וגרסינן אלא למאי ניחוש לה ולא כמו שכתוב בספרים אלא התם: מחזיק סאתים נותן לתוכו סאתים. לאו דוקא סאתים אלא אפילו כוריים דאי לאו הכי אין חילוק בין סאתים לסאה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד