עירובין צא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - א

וכן קרפיפות רשות לעצמן, שהרי אינן עשויות לדירה.

ואמנם רק מגג לגג, מחצר לחצר ומקרפף לקרפף מותר לטלטל.

אבל מזה לזה - לא. ואפילו הן של איש אחד.

והטעם: מגג לחצר אסור לדעת רבי מאיר, גזירה משום תל ברשות הרבים, וכדחזינן דאסר במתניתין אף מגג גבוה לנמוך, וכל שכן שאסור כשהגג של בעלים אחד והחצר של בעלים אחר.

ומחצר לקרפף נמי אסור לרבי מאיר, כי היכי דאסרי רבנן [כמבואר בברייתא לקמן] משום דהוי שני מיני רשויות, שאין שמן שוה ואין תשמישן שוה. ^[21]

ומגג לקרפף, אסור לרבי מאיר משני טעמים:

האחד, כמו מגג לחצר, גזירה משום תל.

והשני, כמו מחצר לקרפף, דהוו שני מיני רשויות.

ב. לדברי חכמים שבמשנה שאסרו הטלטול מגג לגג, הני מילי גגות, שהדיורין חלוקין למטה, וכאילו חלוקין הן גם למעלה.

אבל גגין וחצירות - רשות אחת הן.

כלומר: מותר לטלטל מגג לחצר או מחצר לחצר ואפילו בשינוי בעלים, כיון שאין תדירות לדירה.

קרפיפות - רשות אחרת הן, ומותר לטלטל רק מקרפף לקרפף ואפילו בשינוי בעלים כיון שאינן תדירין לדירה. אך אסור לטלטל מגגין וחצירות לקרפיפות ואפילו של בעלים אחד [ואפילו הקרפיפות פחותין מבית סאתים]. שמתוך שהגגין והחצרות תשמיש דירה הן, והקרפף תשמיש אחר לו, וחלוקין הן בשמן, אסור לטלטל מזה לזה.

ואיסור טלטול בשני מיני רשויות שמיע ליה לרב יהודה מרבותיו, ומדויק הוא במשנה. דמהא דפליג רבי שמעון במשנה, ואמר "כולן רשות אחת הן", ומתיר בכל אלו השלש לטלטל מז לזו, שמעינן דלחכמים אסור [וכן מסתייע דבר זה מברייתא לקמן, כמו שביאר רש"י].

ג. לדברי רבי שמעון, דאמר במשנתנו "אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן", לא תימא דלא בא לומר אלא שמותר לטלטל מגג לגג או מחצר לחצר ומקרפף לקרפף. אלא, כולן - רשות אחת הן. ומותר לטלטל אף מזו לזו ואף שאין תשמיש קרפף דומה לתשמיש גג וחצר, ואף שונה ממנו בשמו. ^[22] תניא כוותיה דרב דאמר - לעיל דף פט א - דלדעת חכמים שאסור לטלטל מגג לגג, אסור לטלטל אף בגג עצמו, כיון דנפרץ במילואו לגג האסור לו, ולא אמרינן גוד אסיק מחיצות הבית למטה להפריד ביניהם, כיון דאינן ניכרות לעומדין על הגג!

ותניא כוותיה דרב יהודה, דלרבי שמעון כולן רשות אחת הן.

תניא כוותיה דרב: כל גגות העיר - רשות אחת הן לטלטל מז לזה, ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין, גזירה משום תל ברשות הרבים.

וכלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן באותה חצר, ואף על פי שלא עירבו דיירי הבתים שבחצר, והוא הדין שמותר לטלטלן לחצרות אחרות. ^[23]

וכלים ששבתו בגגין - מותר לטלטלן בגגין מגג לגג.

ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה טפחים מחבירו, או נמוך עשרה טפחים מחבירו, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כל אחד ואחד מהגגין רשות לעצמו היא, ואין מטלטלין מגג לגג. ואין מטלטלין בו - אפילו בגג עצמו - אלא בארבע אמות.

והיינו בהדיא כרב!

תניא כוותיה דרב יהודה:

אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן כדי לסוך בו, ואלונטית [מגבת] כדי להסתפג בה, מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר, ואף שהיו בכל אלו שינוי בעלים, עד שהיינו מגיעים אצל המעיין שהיינו רוחצים בו.

הרי בהדיא שכולן רשות אחת לטלטל מזה לזה, ואפילו בשינוי בעלים.

ומסיימינן לכולה ברייתא: אמר רבי יהודה, להוכיח שכולן רשות אחת הן:

מעשה בשעת הסכנה, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו!

אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה!

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אחד גגין ואחד חצירות רשות אחת הן:

אמר רב: הלכה כרבי שמעון שמותר להוציא מחצר לחצר. ^[24] והוא שלא עירבו דיירי הבתים שבחצר. ואינם רשאים להוציא מביתם לחצר, ולא שכיחי בחצר כלים ששבתו בבית. ^[25]

אבל עירבו דיירי הבתים שבחצר, ושכיחי בחצר כלים ששבתו בבית, לא שרי רבי שמעון לטלטל מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בחצר. דגזרינן: דילמא אתי לאפוקי אף מאני [כלים] דשבתו בבתים לחצר אחרת. וזה אסור, וכמו ששנינו, שכל החצרות רשות אחת הן ביחס לטלטול כלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בין עירבו, בין שלא עירבו, דלא גזרינן.

וכן אמר רבי יוחנן: (מי לחשך) הלכה כרבי שמעון - בין עירבו, ובין שלא עירבו.

מתקיף לה רב חסדא לשמואל ולרבי יוחנן שהתירו לטלטל לפי רבי שמעון אף היכא דשכיחי בחצר כלי הבתים:

הרי יאמרו אנשים: וכי שני כלים בחצר אחת - זה ששבת בחצר מותר להוציאו לחצר אחרת, וזה ששבת בבית אסור להוציאו?!

כלומר: אם נתיר כלים ששבתו בחצר, לא יקבלו האנשים את החילוק בין כלים אלו לכלים ששבתו בבית, ויבואו להוציא כלים ששבתו בבתים, כיון דשכיחי בחצר [ריטב"א].

ומשנינן: רבי שמעון לטעמיה, דלא גזר.

דתנן לעיל בדף מה ב בענין תחומין, שאם עמד אדם מחוץ לתחום ולא קנה לו מקום שביתה, אין לו אלא ארבע אמות מסביבו. ואם משני צידיו היו שני אנשים אשר כל אחד מהם רחוק ממנו שתי אמות, יכול האמצעי להעביר חפץ לכל צד, אבל שני העומדים מהצדדים יכולים להביא רק אל האמצעי, אבל אסורים להעביר מצד אחד לצד השני, כי הם רחוקים זה מזה יותר מארבע אמות.

אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה -

לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, והן עצמן גם פתוחות כל אחת בפתח אחר לרשות הרבים, ועירבו החיצונות עם האמצעית, אבל לא עירבו שתי החיצונות זה עם זה.

שהיא, האמצעית, מותרת עמהן, עם כל אחת מהחיצוניות.

והן, מותרות עמה

ושתים החיצוניות - אסורין זו עם זו.

ואילו חכמים, אוסרים אף בין אמצעית לחיצוניות, כי גוזרים שמא יבואו להעביר כלי של חיצונית אחת לחיצונית שניה.

ומוכח כי רבי שמעון לא חשש לכך!

ולא גזר רבי שמעון שלא לטלטל מהחצירות החיצוניות אל החצר האמצעית מחמת החשש דילמא אתי לאפוקי מאני, שמא יבואו להוציא כלים דהא חצר של החצר החיצונית הזו, להא חצר השניה מן החיצוניות! ולכן, הכא נמי לא גזרינן, דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.

מתיב רב ששת למאן דאסר להוציא היכא דעירבו, ממשנתנו:

דתנן: רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

ותיקשי, אי אמרת בשלמא דמיירי מתניתין דעירבו - היינו דמשכחת לה מאני כלים דשבתו בבתים בחצר. שהוציאום לשם על ידי העירוב.

אלא אי אמרת דמתניתין מיירי בשלא עירבו - דאי בשעירבו אסור להוציא אף כלים ששבתו בחצר - היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר, עד שהוצרכנו לאסור להוציא אותם?!

הוא, רב ששת, מותיב לה להך קושיא. והוא גם מפרק לה:

המדובר במשנה, שאסור להוציא כלים ששבתו בבית - בכומתא [כובע - רש"י לעיל דף פד ב] וסודרא בגד, ששבתו בתוך הבית, והוציאן לחצר דרך מלבוש [שמותר אף בלא עירוב חצירות]. ואותם אסור להוציא לחצר אחרת, כיון ששבתו בבית.

הערות

^[21] שלא מצאנו לרבי מאיר שיחלוק עליהם להקל, אלא בחילוק רשויות דגגין, הואיל ושמן שוה. אבל ברשויות החלוקות בשמן וגם בתשמישתן לא שמעינן ליה לרבי מאיר דמיקל. דדוקא קאמר רבי מאיר במשנה כל "גגות" העיר רשות אחת, כיון דשמם ותשמישתן שוה - רש"י.

^[22] ושיטת רש"י לעיל דף כג ב ד"ה כדתנן, דאף לרבי שמעון, אם הוציא כלים ששבתו בבית לחצר "אסור להוציאן מחצר לקרפף או לגג, דבית וקרפף שתי רשויות הן, ואפילו דחד גברא", ולא התיר רבי שמעון, אלא מחצר וגג, לקרפף. וראה שם בראשונים שיש שחלקו עליו, ולרבי שמעון ליכא איסורא כלל בחד גברא. ודבר זה בדעת רבי שמעון שמיע ליה לרב יהודה, וברייתא דלקמן מסייע ליה.

^[23] נתבאר על פי רש"י. אבל תוספות בעמוד ב פירשו דקאי רק על חצירות אחרות, ומשום דבאותה חצר אפילו שבתו בבית מותר. וראה שיטות בזה, בביאור הלכה סימן שע"ב ד"ה שמא.

^[24] כן פירש רש"י לעיל דף עד א, וצריך ביאור מאן פליג עליה בהא, דאמר "הלכה".

^[25] כלומר: אפילו רבי שמעון לא מיירי אלא בשלא עירבו - תוספות.

קרפיפות ואפילו הן של שני אנשים רשות לעצמן ויכולים לטלטל מאחת לשניה. לדברי חכמים: גגין וחצירות של רבים רשות אחת הם, ואילו קרפיפות אפילו של שנים רשות אחת הן. לדברי ר' שמעון: כולן רשות אחת הן ומטלטלים מאחד לאחר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יהודה. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב שבגגות אף השווים בגובהם אין מטלטלים אלא בארבע אמות בלבד, ושלא כשיטת שמואל: כל גגות העיר רשות אחת הן, ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין. וכלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אף על פי שלא עירבוה, וכן ממנה לחצירות אחרות. וששבתו בגגין — מותר לטלטלן בגגין, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים מחבירו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות לעצמו, ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות בלבד.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יהודה בהבנת דברי ר' שמעון, אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן לסוך ואלונטית [מגבת] להתנגב מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר כדי שלא לטלטל במקום האסור, עד שהיינו מגיעין אצל המעין שהיינו רוחצין בו.

ובדומה לכך אמר ר' יהודה: מעשה בשעת הסכנה שגזרו על קיום המצוות, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו.

אמרו לו חכמים: שאין להביא מכאן הוכחה, כי אין שעת הסכנה ראיה, ובשעת סכנה הקלו לטלטל אף במקום האסור מדברי חכמים.

א במשנה למדנו שר' שמעון אומר: אחד גגין ואחד חצירות וקרפיפות רשות אחת הם לכלים ששבתו בתוכם, אבל לא לאלו ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר.

אמר רב: הלכה כר' שמעון, והוא שלא עירבו בני החצר כל אחד לעצמו, שאז אסור להם להוציא חפצים מבתיהם אל החצר. אבל עירבו כל אחד לעצמו אבל לא בין החצירות — לא, דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [שגוזרים אנו שמא יבוא להוציא את החפצים] שבבתים לחצר. שהרי מותר להם להוציאם מלכתחילה מהבתים לחצר, ואחר כך יוציאום לחצר אחרת שלא עירבה עמה, ובאופן זה אין מי שמתיר.

ושמואל אמר: בין עירבו בין שלא עירבו. וכן אמר ר' יוחנן: מי לחשך (לחש לך, גילה לך) שיש הבדל בין עירבו ובין שלא עירבו?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: לשמואל ולר' יוחנן, מעתה יאמרו אנשים: שני כלים מצויים בחצר אחת, זה ששבת בחצר וזה ששבת בבית, זה ששבת בחצר מותר בטלטול לחצר אחרת וזה ששבת בבית אסור, ויבואו להחליף ביניהם!

ומשיבים: ר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שלא גזר ולא חשש לכגון זה. שכן שנינו, אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתי החיצונות עם האמצעית כל אחד לחוד — היא החצר האמצעית, מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתי החיצונות אסורין זו עם זו.

ולא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דהא חצר להא חצר [שמא יבוא להוציא כלים של חצר קיצונית זו לחצר קיצונית זו], אף שהחפצים מצויים שניהם בחצר האמצעית, הכי נמי [כך גם כן] לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [גוזרים אנו שמא יבוא להוציא כלים] של הבתים לחצר.

מתיב [מקשה] רב ששת, ר' שמעון אומר: אחד גגות אחד חצירות ואחד קרפיפות — רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שעירבו הדרים בחצר — היינו דמשכחת לה מאני [זהו האופן שמוצא אתה כלים] של הבתים בחצר, ועל זה אמר שכיון ששבתו בבית, אם הוציאום לחצר, אסור להוציאם ממנה לחצר אחרת,

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בשלא עירבו — היכי משכחת לה מאני [כיצד מוצא אתה כלים] של הבתים בחצר? וקשה לרב! הוא מותיב לה [מקשה אותה את הקושיה הזו] והוא עצמו מפרק לה [מתרץ אותה]: בכומתא וסודרא [בכובע וסודר] שאדם לבשם בבית ויצא לבוש לחצר והניחם שם, כך שיתכן שיהיו חפצי הבית בחצר גם כשלא עירבו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Similarly, enclosures are a domain in and of themselves, and one is therefore permitted to carry from one enclosure to another. According to the statement of the Rabbis, roofs and courtyards constitute one domain, and therefore, one may carry even from a roof to a courtyard; however, enclosures are one discrete domain. According to the statement of Rabbi Shimon, all of them, roofs, courtyards, and enclosures, are one domain, and therefore it is permitted to carry between any of them.

The Gemara comments: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav, and a baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Yehuda. The Gemara elaborates. A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav, that according to the Rabbis one may carry only four cubits on each roof: All the roofs of a city are one domain, and it is prohibited to carry objects up or carry them down, from the roofs to the courtyard or from the courtyard to the roofs. And with regard to vessels that were inside a courtyard when Shabbat began, it is permitted to carry them in the courtyard even if an eiruv was not established, and it is likewise permitted to carry them from that courtyard to other courtyards. With regard to vessels that were on the roofs when Shabbat began, it is permitted to carry them on the roofs, provided that one roof is neither ten handbreadths higher nor ten handbreadths lower than the other. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Each and every one of the roofs is a domain in and of itself, and one may move objects on each roof only within four cubits.

Likewise, a baraita was taught in accordance with Rav Yehuda’s interpretation of the opinion of Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda HaNasi said: When we were studying Torah with Rabbi Shimon in Tekoa, we would carry oil for smearing and a towel for drying from roof to roof, and from roof to courtyard, and from courtyard to courtyard, and from courtyard to enclosure, and from enclosure to enclosure, to refrain from carrying in a prohibited place, until we reached the spring in which we would bathe.

And similarly, Rabbi Yehuda said: There was an incident during a time of danger, when decrees were issued that banned religious observance, and we would carry a Torah scroll from courtyard to roof, and from roof to courtyard, and from courtyard to enclosure, to read from it.

The Sages said to him: The halakha cannot be determined from that incident, as an incident occurring during a time of danger is no proof. At a time of danger it is permitted to carry even in places where carrying is ordinarily prohibited by rabbinic law.

Rabbi Shimon says: Roofs, courtyards, and enclosures are all one domain with regard to vessels that were inside them when Shabbat began, and one may therefore carry from one of these areas to the other. However, they are not one domain with regard to vessels that were inside the house when Shabbat began.

Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, provided that the residents of each courtyard did not establish a separate eiruv for themselves, as in that case they may not move objects from their houses into the courtyard. However, if they established a separate eiruv for each courtyard, without establishing an eiruv between the various courtyards, no, that is not the halakha, as we issue a decree lest one come to take out vessels from one of the houses to the courtyard, an action that is fundamentally permitted, and subsequently proceed to carry them out to a different courtyard with which an eiruv had not been established, which everyone agrees is prohibited.

And Shmuel said: The halakha is in accordance with Rabbi Shimon, whether they established an eiruv or whether they did not establish an eiruv. And similarly, Rabbi Yoḥanan said: Who whispered to you, who told you that there is a difference whether they established an eiruv or whether they did not establish an eiruv?

Rav Ḥisda strongly objects to this ruling. According to Shmuel and according to Rabbi Yoḥanan, people will say with regard to two vessels located in the same courtyard, one of which was in the courtyard when Shabbat began while the other was in the house, that moving this one, which was in the courtyard at the start of Shabbat, to another courtyard is permitted, while moving that one, which was in the house at the start of Shabbat, to another courtyard, is prohibited.

The Gemara answers: In this regard, Rabbi Shimon conforms to his standard reasoning, as he did not issue a decree due to these concerns. As we learned in a mishna, Rabbi Shimon said: To what is this matter comparable? It is comparable to three courtyards that are open into each other, and that are also open into a public domain. If the two outer courtyards each established an eiruv with the middle one, it is permitted for the residents of the middle one to carry into the two outer ones, and they, the residents of the two outer ones, are permitted to carry into it, but for the residents of the two outer courtyards it is prohibited to carry into each other, as they did not establish an eiruv together.

And in that case Rabbi Shimon did not issue a decree prohibiting one to carry objects from the middle courtyard to one of the outer ones lest one come to take out vessels from this outer courtyard to that outer courtyard, despite the fact that both sets of vessels are located in the middle courtyard. Here too, we do not issue a decree lest one come to take out utensils from one of the houses to the courtyard, and carry them to a different courtyard.

Rav Sheshet raised an objection. We learned in the mishna that Rabbi Shimon says: Roofs, courtyards, and enclosures are all one domain with regard to vessels that were inside them when Shabbat began. But they are not one domain with regard to vessels that were inside the house when Shabbat began. Granted, if you say that it is dealing with a case where the residents of the courtyards established an eiruv, that is how you find vessels that were taken from the house in the courtyard. Because those vessels were in the house at the beginning of Shabbat, they may not be moved to a different courtyard.

However, if you say it is referring to a case where they did not establish an eiruv, under what circumstances can the case of vessels from the house in the courtyard be found? This poses a difficulty for Rav. Rav Sheshet raised the objection, and he resolved it: It refers to the case of a hat or a shawl, which one wore in the house and subsequently went out to the courtyard and placed it there. In this manner, it is possible that objects taken from the house can be found in the courtyard, even if an eiruv was not established.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה כשתמצא לומר לדברי ר' מאיר גגין וחצרות רשות לעצמן וקרפיפות רשות לעצמן לדברי חכמים גגין רשות לעצמן וחצרות רשות לעצמן וקרפיפות רשו' לעצמן. לדברי ר' שמעון רשות אחת הן.

תניא כוותיה דרב כל גגות העיר רשות אחת הן. ואסור להעלות ולהוריד מגג לחצר ומחצר לגג. וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בכל החצר וכלים ששבתו בגגין מותר לטלטלן בכל הגגין ובלבד שלא יהי' גג גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים וחכ"א כל אחד ואחד רשות לעצמו. ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות. תניא כרב יהודה.

א"ר כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף ודברים פשוטין הן:
פיסקא ר' שמעון אומר אחד גגות כו' אמר רב יהודה הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו בחצרות אבל עירבו בחצרות חיישינן דלמא אתי לאפוקי מני דשבתו בבתים לחצר ואתי לטלטולי מן החצר לגגין ולקרפיפות. ושמואל ור' יוחנן תרווייהו שוין בין עירבו ובין לא עירבו הלכתא כר' שמעון ואקשינן עלייהו אי בשעירבו ואפיקו מני דבתים לחצר יאמרו ב' כלים בחצר אחד והני מני דקנו שביתה בחצר שרו והני מני דקנו שביתה בבתים אסירי. ופרקינן אין ר' שמעון לטעמי' דלא גזר דתנן א"ר שמעון למה"ד לג' חצרות שפתוחות זו לזו כו' עד הכא נמי לא גזר דלמא אתי לאפוקי מני דבתים לחצר מתיב רב ששת ר' שמעון אמר אחד גגות כו' ואי אמר בשלא עירבו אי לא עירבו מני דבתים לחצר היכי משכחת להו ופריק רב ששת אליבא דרב לעולם בשלא עירבו והני מני דקנו שביתה בבתים דמשתכחי בחצר היכי משכחת לה כגון כונתרא וסודרא דאינון כלי מלבוש ולבשם בבית ויצא בחצר ונזדמן לו ופשט אותם מעליו ונשארו בחצר.

ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו. וא"ת א"כ מאי האי (דאמרינן) דקאמר שמואל בגיטין פרק הזורק (גיטין עט, ב) לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חברו שכשם שדיורין חלוקים למטה כך דיורין חלוקים למעלה. י"ל דלקלוט להכניס לביתו קאמר. וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבהא לכולי עלמא אסור. וי"ל קמ"ל אעפ"י שקולט מן האויר עד שלא נחו מי גשמים בגג. וא"ת [א"כ מ"ש] מגגו של חברו [דנקט] ומשמע מגגו שלו שרי, ואי להכניס [לבית] קאמר אפילו מגגו שלו לתסר, דהא נפרץ במלואו לגגו של חבירו (לאסור) שהוא מקום האסור לו עם ביתו. י"ל דשמואל לטעמיה דאמר לעיל (עירובין פט, א) אפילו מחיצות שאינן ניכרות [אמרינן] גוד אסיק מחיצתא, ואנן בההיא לא סבירא לן כוותיה אלא כרב דאסר, והלכתא אפילו מגגו שלו אסור. י"ל דהתם נמי בדאיכא מחיצות הניכרות וקולט מהאויר בלחוד הוא דאיצטריך ליה כמו שאמרנו.

מתקיף לה רב חסדא לשמואל ור' יוחנן יאמרו ב' כלים בחצר [וכו'] ר' שמעון לטעמיה (דאמ') [דתנן] אמר ר' שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות וכו'. ואיכא למידק דהא בההיא דג' חצרות שייכא ור' שמעון דהכא לטעמיה דההיא, א"כ היכי פסיק שמואל כר' שמעון דהכא, והא שמואל בההיא (לעיל עירובין מח, ב) כרבנן סבירא ליה דאמרי אמצעית אסורה עם שניהם בגזרו כלים דידה אטו כלים (דמחיצות) [דחיצונות]. ורב נמי היכי גזיר הכא והא איהו דפסק התם כר' שמעון דלא גזר. ומיהו (ד)הא דרב איכא לתרוצא דהתם ליכא למגזר מכלים החיצונות דכלים [לא] מחלפי ליה דאדם בקי בכליו, אבל (אין) [בין] כלים ששבתו בבית לכלים ששבתו בחצר [החיצונה] לא רמי איניש אנפשיה ולא מדכר. אלא לשמואל ודאי קשיא, דכיון דאפילו התם גזר כ"ש הכא דאיכא למגזר. וי"ל דלשמואל הוי אפשר דהתם כיון שאתה מתיר לו להוציא כליו ולהכניס בזו ובזו לא רמיא נפשייהו משתמש מזו לזו אפילו בכלים דידהו. אבל כאן שאפילו בכליו אי אתה מתיר אלא באותן ששבתו בחצר רמי אנפשייהו ומדכרי. ואע"ג דשמואל לא סבירא ליה כוותיה בההיא, בהא סבר כוותיה. והא דאמרינן הכא ר' שמעון לטעמיה לאו למימרא דהא דהכא כההיא ממש, אלא כיון דאפי' בההיא לא גזר כל שכן בהא דהכא (דהא) לא גזר, למאי דס"ל דשמואל סבירא ליה כוותיה בחדא וכרבנן בחדא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בכומתא וסודרא. כלומר: שהוציאו כשהוא לובשן. וא"ת מ"מ כי איכא כומתא וסודרא לגזור. יש לומר דוקא בשעה שהוא לבוש לא גזרינן כלים ששבתו בחצר משום ליתהו, דכולי האי לא חיישינן דדילמא פשיט להו ואפיק להו, אבל אי פשיט להו אסרי כלים ששבתו בחצר משום ליתהו. א"נ י"ל דבכל ענין שרי, דכומתא וסודרא דפשט להו בחצר מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן וכו'. וגדולה מזו אמרו לקמן (עירובין צב, א) גבי חורבה דכיון דלא מנטרא כלים בגוה לא גזרינן בה. כנ"ל.

סייעיי׳ לרב יהוד׳ מהא דתני׳ להדי׳ לקמן דלר״ש כלם רשו׳ אחת וכל זה מיסודו של רש״י ז״ל אלא שפירשנו הענין בקוצ׳ תני׳ כוותיה דרב. פי׳ דאמ׳ לעיל בגגי׳ השוי׳ לרבנן שאין מטלטלין בהן אלא בד׳ אמות ותניא כוותיה של רב יהודה פירש דלר״ש כלם רשות אח׳ א״ר וכו׳ פי׳ שאף ר״ש לא התיר אלא בשלא ערבו ושמואל אמר דבין ערבו ובין לא ערבו התיר ר״ש והלכה כמותו והיינו דפרכי׳ לקמן בין לרב בין לשמואל ממתני׳ דר״ש דאלמא אינהו לר״ש קאמרי יש במקצת הספרי׳ וכן א״ר יוחנן הלכ׳ כר״ש בין עירבו בין לא עירבו (והאי מלחשך סימן הלבנה):

לשמואל ור׳ יוחנן יאמרו שני כלים בחצר אחת זה אסור וזה מותר כלומר הא ודאי אי שרינן כלים ששבתו בחצר אתו לאפוקי כלים ששבתו בבתים כיון דשכיחי בחצר ופרקינן ר״ש לטעמיה ולא גזר דתנן פירש דר״ש לא גזר באמצעי׳ אטו חצרות דילמא אתי מביתיה לאחד מן החצונות כלים דחברתה דשכיחי ברשותה הכא נמי לא גזר. וא״ת א״כ תהוי הא מתני׳ תיובתא לרב דקאמר הכא דר״ש גזר דהא ברירנא דרב אליבא דר״ש אמר לה וי״ל דאמר לך רב דשאני התם דאשה בקיאה בכליה וכלים דידה בכלים דחברתה לא מחלפא ומדע ידעה דכלי׳ מותרין עם חברתה לפי שערבה עמה אבל לא בכלי דחיצונה שלא עירבה עם חברתה וא״ת עוד מ״מ קשיא דשמואל אדשמואל דהא התם פסק שמואל הלכה כרבנן דאמרי שאף אמצעית אסורה משום גזרה דחצונות ואלו הכא פסק כר״ש דלא גזר. י״ל דשמואל סבר דהתם שייך למגזר טפי משום דבין כלים דידה ובין כלים דחברתה כלהו כלים דבתים או דחצרות נינהו וליכא היכרא ומחלפי לה אבל הכא כלים דבתים ידיעי ולא מחלפי בכלים דחצר ועוד דהתם משום גזרה לא מבטלי׳ הית׳ שבא לה ע״י עירוב אבל הכא שאין ההית׳ מחמת עירוב מבטלי׳ ליה משום גזרה וא״ת דכיון דטעמיה דפליגן נינהו מאי הוי דאמרינן הכא ר״ש לטעמיה דלא גזר. י״ל דה״ק שמואל דר״ש לטעמיה דלא גזר אפילו התם וכיון דהתם לא גזר כ״ש דהכא לא גזר אבל אליבא דהלכתא בהא דהכא סבי׳ לן כרב ולא כההיא דהתם היכי משכחת לה והוא מפ׳ לה בכומתא וסודרא פי׳ שהוציאן לחצ׳ דרך מלבוש והפשיטם שם ובאו להוציאם משם לחצ׳ (דרך) אחר׳ דהא אסור כיון ששבתו בבתים: ומיהו משום הא לית לר״ש אליבא דרב למיגז׳ בכלים ששבתו בחצר כדגזרינן בשערבו דהא בכומתא וסודר׳ וחבירו שיוציאו׳ לחצר דרך מלבוש ויפשיטום שם מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן כלים אמטולתא. והקשו בתוספות דהכא פסק שמואל הלכה כר״ש ואלו במסכת גטין אמר שלא יעמד אדם בגגו ויקלוט מימי גשמים מגגו של חבירו דאלמא סבר לה כרבנן דגגין אינם רשות אחת ותירצו ה״ק שלא יקלוט אדם מימי גשמים מגגו של חבירו כדי להביא לביתו וקמ״ל דאע״ג דמן האויר קלטם הרי הוא כאלו נתן בקרקע וכאלו הבי׳ מגגו של חבירו לבית וא״ת א״כ אפילו מגגו שלו דלגבי הא פרוץ במלואו למקום האסור לו וי״ל דשמואל לטעמיה דסבר דאפילו מחיצו׳ שאינם נכרות אמרי׳ גוד אסיק מחיצתא ולפי׳ מגגו מותר לקלוט ולהביא לביתו ובמקומה פירשתיה בס״ד:

כבר ביארנו במחלקת משנתנו שהלכה כר׳ שמעון אלא שנחלקו רב ושמואל שלדעת רב דוקא בלא עירבו [אבל עירבו] לא שמא יבא להוציא כלי הבתים לחצר ולשמואל אף בעירבו כן ואין גוזרין זה מפני זה ונמצאו שני כלים בחצר אחת זה אסור וזה מותר והרי הוא כענין שלש חצרות הפתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים החיצונות עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו שאמרו היא מותרת עמהם והם מותרות עמה ואעפ״י שהחיצונות אוסרות זו עם זו אפי׳ דרך אמצעית אין גוזרין שמא יתחלפו בני אמצעית להוציא כלי החיצונות שבה מזו לזו כמו שביארנו בפרק מי שהוציאוהו. ויש מקשים בסוגיא זו דרב אדרב ודשמואל אדשמואל שהרי רב גזר בכאן וכדעת רבנן שאמרו בשלש חצרות שלשתן אסורות והרי הוא עצמו פסק [בפ׳] מי שהוציאוהו [מט:] כר׳ שמעון. ושמואל נראה שם שסובר כרבנן והוא שאמרו שם אמ׳ שמואל זו דברי ר׳ שמעון אבל חכמי׳ אומרי׳ שלשתם אסורות וכטעמיה דאמ׳ שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. ומתרצים בה דרב אדרב לא קשיא שאני התם דמני דידיה אטו מני שאר חצרות לא גזר שאם אתה מתירו בשלו לא יבא להוציא של חצר זו לחצר זו אבל בכאן שכל הכלי׳ שלו אלא שזה שבת בבית וזה שבת בחצר ראוי לאסור זה מפני זה ולשמואל הדבר בהפך שבזו שבכאן הואיל ואתה אוסרו אף בשלו בקצת דברים והם אותה ששבתו בבית אתה רשאי להתירו בשבת בחצר אבל שלש חצרות שאין אתה אוסרו בשלו כלום ואתה מתירו בכלם להוציא את שלו בחצר זו ולחצר זו שמא יטעה ויוציא אף משל חצר זה לחצר זה. והקשו בסוגיא זו לרב מפשוטה של משנתנו שאם כדבריו מה הוצרך לומר במשנתנו אבל לא לכלים ששבתו בבית ומאחר שלא עירבו היאך כלי הבתים נמצאים בחצר והעמידוה בכומתא וסודרא שאדם לובשן ופושטן תמיד והוציאם דרך מלבוש בחצר ופשט את בגדיו והניחם שם בחצר שמותר לטלטלם בחצר אבל לא ממנה לגג ושאר הרשויות שהוזכרו.

לדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת וקרפיפות רשות אחת מה שפירש המורה דלרבנן אפי' חצר וקרפף פחות מבית סאתים שהן של אדם אחד דאין מטלטלין מזה לזה אינו נ"ל כלל ועיין מ"ש עליו בפרק עושין פסיק במה"ק ומהדור' תנינא:

בד"ה אמר רב כו' והשתא סברת שמואל איפכא מדרב כו' עכ"ל מלת והשתא הוא מגומגם בדבריהם דמשמע דתלה הדבר במה שכתבו לעיל ויש ליישב ושיעור דבריהם כך הוא והשתא לפי' זה דרב סבר ר"ש גופיה לא אמר אלא בלא עירבו יש ליישב הא דסברת שמואל איפכא כו' דאיכא למימר דשמואל לא פליג עליה דרב להלכה דהוא נמי גזר בעירבו וכמו שגזר בההיא דג' חצירות לשיטת ר"ת דסבר כרבנן אלא דהכא פליג עליה דרב אליבא דר"ש דלא גזר ר"ש אפילו בעירבו כמו שלא גזר בהך דג' חצירות ודו"ק:

בד"ה מי לחשך כו' ורבינו שמואל פירש דקאי ארב כלומר כו' עכ"ל אבל לפי' הראשון קאי אשמואל דמי לחשך והשמיעך האמת דהלכה כר"ש כמו שאמרת בין עירבו ובין כו' וק"ל:

רש"י בד"ה וקרפיפות רשות כו' אבל בחילוק תשמיש ושינוי שם כו'. נ"ב נ"ל דדוקא תרוייהו צריכי דאי אשינוי השם לבד קפיד א"כ אמאי מסיק לעיל טעמא דר"מ דאוסר מגג לחצר משום גזירה דרב יצחק תיפוק ליה משום שינוי השם ודו"ק:

בד"ה בכומתא. נ"ב הוא כובע לעיל בדף פ"ד:

תוס' בד"ה אמר רב כו' בההיא דג' חצירות כו'. נ"ב ויש חילוק בין הא לג' חצירות דלא שייך למיגזר התם כל כך דכיון דלא מישתרי כלי בתי אמצעית בחיצונה אלא ע"י עירוב מידק דייק. בהו וליכא למיגזר שמא יוליכו שם כלי בתי חיצונה אחרת שלא עירבה עמה אבל הכא אי שרית כלים ששבתו בתוכה בלא עירוב יבא להוליך כלים ששבתו בתוך הבית מן התוס' העתקתי:

בד"ה מי לחשך כו' מי השמיעך הלכה כר"ש כו'. נ"ב ואין פירושו שר"י חולק על שמואל דא"כ מאי וכן ועוד מאי קאמר לשמואל ולר' יוחנן יאמרו ועוד לקמן פריך להדיא ומי אמר ר"י הכי אלא הכי פירושא מי השמיעך חדוש זה ואינו אלא כנבואה כדאיתא לעיל בפ' כיצד מעברין (עירובין דף ס:)

בא"ד ומפרשי שנולד מלחש. נ"ב פי' ר' יוחנן כדאיתא ביומא פרק יום הכפורים ע"ש:

גמרא אין שעת הסכנה ראיה. סוכה יד ב:

תוס' ד"ה מי לחשך. ואור"י דאיתא בתו"כ בכ"מ. וכן במדבר רבה פ"ד א"ר יהודה הלוי מי לחשך. ובספרי פרשה ראה פיס' נד ר"א בנו של ריה"ג אומר מי לחשך:

גמ' אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה. עי' מג"א סי' שז ס"ק ח':

וקרפיפות רשות לעצמן. ואפילו הן של ב' אנשים מטלטלין מזה לזה דהאמר ר''מ כל גגות העיר רשות אחת שמע מינה דס''ל דאין רשות מתחלקת מחמת שינוי בעלים אלא בתים לחודייהו מפני שהם תדירות לדירה דמה לי גגין ומה לי חצירות ומה לי קרפיפות אבל מגג לחצר ומגג לקרפף לר''מ לא ואפילו של איש אחד כדאמרינן גזירה משום תל ברה''ר וכ''ש כשהן של שנים ומחצר לקרפף נמי לא דשמעינן להו לרבנן לקמן בברייתא דאסור לטלטל מחצר לקרפף ור''מ לא שמעינן ליה דפליג עלייהו להקל אלא בחלוק רשויות דגגין הואיל ושמן שוה אבל ברשויות החלוקות בשמן לא שמעינן ליה דמיקל דדוקא קאמר ר''מ גגות דתשמישתן שוה וכן חצירות וכן קרפיפות ואפילו הן של שנים דבשינוי בעלים לא מיתסרי אלא בתים לר''מ וגגין לרבנן אבל בחלוק תשמיש ושינוי שם הרשות קפיד הלכך מחצר לקרפף אסור ואפילו הוא שלו ואינו יותר מבית סאתים דעל כרחך הנך קרפיפות בשאין יתירים על בית סאתים קאמר דאי ביתירים בהא לימא רבי שמעון מטלטלין הא כרמלית היא וליכא מאן דפליג דמחצר המשכן גמרי ועוד בהדיא אמרינן בשלהי עושין פסין דפלוגתא דר''ש ורבנן בקרפף בית סאתים היא ואפילו חצר וקרפף של איש אחד אסרי רבנן דקאמרי התם קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה כו' ואמר רב הונא בריה דרב יהושע כו' וכי דייקת בה שמעינן מינה דלא שרי ר''ש אלא בקרפף בית סאתים ורבנן אסרי אע''ג דלחד גברא הוא: לדברי חכמים. דלא גזרו משום תל גגין וחצירות רשות אחת הן לא שיטלטל מגג לגג אם חלוקין בעליהן משום דגגין לרבנן כבתים משוי להן על ידי חילוק שלמטה אבל מחצר של רבים לחצר של רבים מטלטלין ומגג לחצר דרבים מטלטלין ואע''ג דגג רשותא דידיה וחצר דשותפות כדתניא בברייתא לקמן הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא לא הוי ממש כבית ומטלטל ממנו לחצר: קרפיפות רשות אחת. ואפילו. הן של שנים דכל רשות ששמו שוה מותר לו חוץ מן הגגין אבל מחצר לקרפף אפילו דחד גברא אסיר ולא דמי לגג וחצר דתשמישתיה דגג שוה לחצר הוא והכי שמיע ליה לרב יהודה וממתניתין דייק לה מדקאמר ר''ש כולן רשות אחת מכלל דרבנן לאו חדא רשותא משוי להו לכולהו וברייתא מסייעא ליה לקמן דקתני גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן וחצר ומרפסת כב' חצירות דמי ומדוקיא דידה דלא תנא בה קרפף ומבוי מוקמינן לה כרבנן דאי ר''ש אפילו קרפף נמי מישתרי בהדי חצר ואי ר''מ גג וחצר לא מישתרו דהא בהדיא אסר במתני' מנמוך לגבוה: לדברי ר''ש כולן רשות אחת. דלא תימא האי דא''ר שמעון אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות כל חדא וחדא רשותא באנפי נפשיה משוי לה גגין לעצמן וחצירות לעצמן וקרפיפות לעצמן דהא סברא לר''מ אית ליה אבל ר''ש כולהו חדא רשותא משוי להו הכי שמיע ליה לרב יהודה וברייתא מסייעא ליה דתניא כוותיה לקמן היינו מעלין שמן ואלונטית מגג לגג ומגג לחצר ומחצר לחצר ומחצר לקרפף: תניא כוותיה דרב. דאמר לעיל (פט.) בגגין השוין לרבנן דאין מטלטלין בו אלא בד' דאסרי אהדדי ולא אמרינן גוד אסיק במחיצות שאין ניכרות: רשות אחת. ומטלטלין מזה לזה: ואסור להעלות ולהוריד. ר''מ לטעמיה דגזר משום תל: מותר לטלטלן בחצר. אע''פ שלא עירבה וה''ה לשאר חצירות: רשות לעצמו. ואין מטלטלין מזה לזה אפילו תוך ד': ואין מטלטלין בו. אפילו בגג עצמו: תניא כוותיה דרב יהודה. אליבא דר''ש: שמן. לסוך בו: אלונטית להסתפג בה: מגג לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפף ומקרפף לקרפף כולהו גרסינן: והוא שלא עירבו. בני החצירות כל אחת לעצמה דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצר וליכא למיגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בזו להכניסן לחברתה אתי לאפוקי נמי כלי הבית: אבל עירבו. כל חצר לעצמה ולא עירבו שתי החצירות יחד אסור לטלטל מזו לזו אפילו כלי החצר דכיון דשכיחי מאני דבתים בחצר גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר זו ור''ש מודה בהו דקתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית: מי לחשך. לא גרסינן: היינו דמשכחת לה מאני דבתים בחצר. דאיצטריך למיתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית: בכומתא וסודרא. ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש:

אמר רב הלכה כר''ש והוא שלא עירבו. אין לפרש דר''ש אין מחלק בין עירבו ולא עירבו ורב בלא עירבו סבר ליה כוותיה דא''כ בסמוך דפריך רב חסדא לשמואל ור' יוחנן יאמרו ב' כלים בחצר אחת זה אסור וזה מותר לרב נמי תיקשי אליבא דר''ש ורב ששת נמי דפריך לרב אלא אי אמרת בשלא עירבו היכי משכחת מאני דבתים בחצר הא רב נמי מודה דר''ש אפילו בעירבו קאמר ולכך נראה דרב סבר דר''ש גופיה לא אמר אלא כשלא עירבו והשתא סברת שמואל איפכא מדרב דשמואל לא גזר הכא דאמר בין עירבו בין לא עירבו וגבי שלש חצירות גזר דסבר כרבנן דאמרי שלשתן אסורות לשיטת ר''ת דמי שהוציאוהו (לעיל מח: ד''ה רשות) ורב הכא גזר והתם לא גזר דפסיק התם כר''ש ועוד דמשני הכא שמואל דר''ש לטעמיה דלא גזר משמע דסבר כוותיה בההיא דג' חצירות ולשיטת ר''ת סבר כרבנן: ושמואל אומר בין עירבו בין לא עירבו. והא דאמר שמואל בגיטין בהזורק (דף עט:) לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים בגגו של חבירו אומר ר''י דהתם לקלוט ולהוליך לביתו קאמר דכמו שאסור לטלטל כלים ששבתו בבית לחצר ולגג שלא עירבו אפילו לר''ש כן אסור מגג וחצר לבית ודווקא מגגו של חבירו אבל מגג של עצמו יכול לקלוט ולהוליך לביתו ואין גג של חבירו אוסר עליו דשמואל לטעמיה דאמר לעיל גוד אסיק מחיצתא וא''ת מאי קמ''ל שמואל דפשיטא דאסור להוליך לביתו וי''ל דאשמעינן דאע''פ שקולט מן האויר ועדיין לא נגעו מי גשמים בגג: מי לחשך. רש''י לא גרס ליה ואור''י דאיתא בתורת כהנים בכמה מקומות ור''ת נמי גרס ליה ומפרש מי השמיעך הלכה כר''ש בין עירבו ובין לא עירבו ורבינו שמואל פירש דקאי ארב כלומר מי הגיד לך שאתה מחלק ביניהם אינו כן אלא בין עירבו ובין לא עירבו ואית דגרסי מלחשך בתיבה אחת ומפרשי שנולד מלחש: [כדאיתא ביומא פב:]

דף צא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד