עירובין צא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - ב

תא שמע לסיועי לרב מברייתא:

דתניא: אנשי חצר ואנשי מרפסת [שעולין בני המרפסת מן החצר בסולם מדרגות למרפסת, ופתחי העליות פתוחין למרפסת], ששכחו ולא עירבו זה עם זה - הרי כל תל או עמוד הנמצא בחצר שהוא גבוה עשרה טפחים מקרקעית החצר, נותנין אותו לבני המרפסת, שיהיו הם מותרים להשתמש בו, ולא בני החצר.

כי היות שבני העליות שבמרפסת משתמשין בו ב"פתח" [בתשמיש נוח, כפתח שהוא נוח ליכנס], ובני החצר אין משתמשין בו אלא בזריקה, לפיכך רשות בני המרפסת שולטת בו, ואסור לבני חצר להשתמש שם, כיון שלא עירבו.

אבל תל או עמוד שבחצר, הגבוה פחות מכאן [מעשרה טפחים], שאף לבני חצר ניחא תשמישתיה - נותנין אותו אף לבני החצר. ולכן שניהם אסורין בו, כיון שלא עירבו. [נתבאר על פי המבואר בגמרא לעיל פד א לרב, דקיימא לן כוותיה].

במה דברים אמורים, שיש חילוק בין רשות החצר ובין רשות המרפסת, ואסור לטלטל כלים ששבתו בחצר אל המרפסת או להיפך [וראה היטב ריטב"א פג ב ד"ה תנן], ואין אומרים שרשות אחת הן, ומותר לטלטל מזו לזו, רק היכי דמשכחת לה שיהיו גם כלי הבתים עצמן בחצר, או כלי העליות עצמן במרפסת.

ודבר זה יתכן בשני אופנים:

א. שהיו אלו העליות של אנשים רבים, שהיו הרבה עליות פתוחין למרפסת.

והיו אלו הבתים שבחצר של אנשים רבים.

ועירבו אלו בני העליות לעצמן, ואלו בני הבתים שחצר לעצמן [ולא עירבו ביניהם]. שאז יתכן שיהיו כלי הבתים בחצר, וכלי העליות במרפסת. לפי שהוציאום לשם על ידי העירוב.

ב. או שהיו החצר והמרפסת של יחידים [דייר אחד בחצר, ודייר אחד במרפסת], שאין צריכים לערב כדי שיוכל בעל העליה להוציא כלי ביתו למרפסת, או שיוכל בעל הבית להוציא כלי ביתו לחצר.

שאז משכחת לה כלים של בית בחצר ושל עליה במרפסת.

אבל אם היו החצר והמרפסת של אנשים רבים, ושכחו ולא עירבו אף בינם לבין עצמם, שאז לא יתכן שיהיו הכלים ששבתו בבית נמצאים בחצר או במרפסת, ואנו דנין אז רק על היתר טלטול כלים שהיו מבעוד יום בחצר או במרפסת - אין אסור לטלטלם מזה לזה.

כיון שגג וחצר ואכסדרה ומרפסת - כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכם.

אבל אם עירבו, או שהיו של יחידים, הרי כיון דמשכחת לה שימצאו כלים של בתים בחצר או במרפסת - גזרו חכמים שיהיו אסורים בני חצר ומרפסת לטלטל זה בזה אפילו את כלי החצר או המרפסת, גזירה שמא יבואו לטלטל גם את הכלים של הבתים המצויים בהם.

ועתה מוכיחה הגמרא שאף דקיימא לן כרבי שמעון, שרשות אחת הן, הני מילי בדלא עירבו, אבל עירבו אסור, כרב:

והכי דייקינן: טעמא דלא עירבו הוא דשרינן לטלטל בין חצר למרפסת.

הא עירבו - לא שרינן לטלטל, משום גזירה שלא יבואו לטלטל את כלי הבית.

והיינו כרב! ^[26]

ודחינן: הא מני הך ברייתא - רבנן היא.

שמודים חכמים לרבי שמעון במשנתנו שרשות אחת היא. ומיהו פליגי על רבי שמעון דלא גזר בשלש חצירות [לעיל דף צא א], ואסרו שם משום גזירה. והכא נמי גזרו!

דיקא נמי דהך ברייתא רבנן ולא רבי שמעון היא:

מהא דלא קתני בה: גג וחצר ואכסדרה ומרפסת קרפף ומבוי - כולן רשות אחת הן! כדסבירא ליה לרבי שמעון במתניתין, דקרפף הוי נמי רשות אחת לטלטל מכולן אליו, והוא הדין מבוי [וכדקתני בהדיא בברייתא בסמוך].

ועל כרחך, שברייתא זאת - כרבנן דמשנתנו אתיא, הסוברים דקרפיפות וכן מבואות [וכדקתני בברייתא בסמוך], הן רשות לעצמן.

ומסקינן: אכן שמע מינה שברייתא זו אינה לפי רבי שמעון אלא לפי רבנן.

תא שמע לסיועיה לרב:

מהא דתניא: חמש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות למבוי [שתיקנו אותו בלחי וקורה], ושכחו כולם ולא עירבו [כלומר: אף אם שכחו ולא עירבו, שאז לא מצויים כלי הבתים בחצר, ולא שייכת אז הגזירה אטו הוצאת כלי הבתים] - א. אסור להכניס ולהוציא מחצר את הכלים ששבתו בו למבוי.

וכן אסור להכניס ולהוציא מן המבוי את הכלים ששבתו בו לחצר.

לפי שלדעת חכמים המבוי והחצר אינן רשות אחת, ולכן אסור לטלטל מזו לזו.

ב. כלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן בחצר עצמה. והוא הדין לשאר חצירות. ^[27]

והטעם: מפני שהחצרות רשות אחת הן לכולי עלמא.

ג. וכלים ששבתו במבוי אסור לטלטלם אפילו במבוי עצמו, כדמפרש לה לקמן.

ד. ורבי שמעון מתיר.

שהיה רבי שמעון אומר: כל זמן שהן החצרות [וכן כל הנזכרים לקמן] של רבים, שהם שייכים להרבה בתים נפרדים ושכחו ולא עירבו, ומתוך כך אי אפשר שיימצאו שם כלי הבית - גג וחצר אכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי, כולן רשות אחת הן! ומותרין זה עם זה. ^[28]

והשתא מסייעינן לרב:

טעמא דשרי רבי שמעון להוציא כלים מחצר לחצר וליתר הרשויות, שהן רשות אחת, היות דלא עירבו, ואסור אז להוציא כלים מן הבית, ולא מצויים כלים של הבתים בחצירות.

הא עירבו, ומצויים אז כלים של בתים בחצירות - לא שרי רבי שמעון לטלטל בין החצירות ושאר הרשויות, אף שרשות אחת הן.

ולהכי אמר רבי שמעון דבעינן "כל זמן שהן של רבים, ושכחו ולא עירבו".

והיינו כרב!

ודחינן: מאי "לא עירבו" - לא עירבו חצירות בהדי הדדי, כמה חצירות ביחד. אבל הא חצר ובתים עירבו. שכל חצר בפני עצמה עירבה, ומצויים אז כלי הבית בחצר.

והא דאמר רבי שמעון: גג וחצר אכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן. לא התנה רבי שמעון שלא יערבו. אלא אפילו עירבו בינם לבין עצמם מותר לטלטל מזה לזה, ולא גזר רבי שמעון, וכדעת שמואל ורבי יוחנן.

והא דהקדים רבי שמעון "כל זמן שהן של רבים ושכחו ולא עירבו", אינו תנאי בהיתר הטלטול בין הרשויות הנזכרות. אלא משמעות "כל זמן" היא כמו "אף כל זמן", ולהוסיף היתר בא.

והכי קאמר: אף כל זמן שהן [כל אחת מהחצרות] של רבים [שהרבה דיורין בכל חצר שעירבו בינם לבין עצמם], ושכחו ולא עירבו החצירות ביניהם, מותר לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בו. ואף דשכיחי כלים של בתים בחצרות, שהרי עירבו בינם לבין עצמן.

ואין חוששין שמא מתוך ריבוי הדיורין שבכל חצר אין נזהרין היטב ויבואו לטלטל לחצר אחרת אף כלים ששבתו בבית, אלא אפילו בכי האי גוונא לא גזרינן.

ותמהינן עלה: היכי מפרשת ד"ולא עירבו" דוקא על עירוב שבין חצר לחצר קאי, אבל בני כל חצר בינם לבין עצמם - עירבו.

והא "לא עירבו" קתני, דמשמע שלא עירבו כלל, ואף לא בינם לבין עצמם?!

ומכח הך קושיא, מפרשינן - אליבא דשמואל ורבי יוחנן - לברייתא באופן אחר.

והכי קאמר: רבי שמעון מתיר לטלטל מחצר למבוי, אף כל זמן שהן המבואות של רבים [כלומר: של הרבה חצרות, וצריכים שיתוף], ולא עירבו.

ומאי "לא עירבו" - לא נשתתפו במבוי. ונמצא מוציא מחצר שלו למבוי של רבים, אפילו הכי מותר לטלטל מחצר למבוי, כיון שהיה רבי שמעון אומר דחצר ומבוי החלוקים בשינוי בעלים רשות אחת הן!

והשתא, לא מדבר כלל רבי שמעון בעירוב החצר אם עירבה בינה לבין עצמה או לא, ושפיר איכא למימר כשמואל ורבי יוחנן, שאפילו עירבה נמי שרי.

ואיבעית אימא לשינויי ברייתא אליבא דשמואל ורבי יוחנן:

לעולם ברייתא כפשטה, ו"לא עירבו" - על עירוב שבחצירות עצמן קאי. ואפילו הכי לא תידוק, שאם עירבו אסור לטלטל.

כי רבי שמעון - לדבריהם דרבנן, שגזרו שלא להוציא אף ברשויות שהן רשות אחת, שמא יוציא אף כלי הבית, כשם שגזרו בשלש חצירות, קאמר להו:

והכי קאמר: לדידי, מותר לטלטל מחצר למבוי, לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו. כיון דסבירא לי שאף בשלש חצירות דלא גזרינן.

אלא לדידכו, דגזריתו, אודו לי מיהת, דהיכא דלא עירבו וליכא למיגזר - שחצר ומבוי רשות אחת היא!

ואמרו ליה רבנן: לא כדקאמרת דחצר ומבוי רשות אחת היא. אלא שתי רשויות הן!

אמר מר, שנינו בסיפא של דברי תנא קמא: וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר, ובמבוי אסור.

ומניחה עתה הגמרא, שבמבוי שלא נשתתפו בו אסור לטלטל כלל, אפילו את הכלים ששבתו בו, לפי שדינו של המבוי הוא ככרמלית, שאין מטלטלין בה יותר מארבע אמות.

ולפיכך הוינן בה: לימא, האם מסייע ליה לרבי זירא אמר רב.

דאמר רבי זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו - אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

ודחינן: אל תשנה בדברי התנא קמא "ובמבוי אסור", אלא אימא הכי: כלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר. אבל ולמבוי אסור לטלטל את הכלים ששבתו בחצר.

אבל כלים ששבתו במבוי מותר לטלטלם בו.

ותמהינן עלה: אם כן, היינו רישא של דברי תנא קמא, דקאמר "אסור להכניס ולהוציא מן החצר למבוי", ולמה לו לחזור ולכפול דבריו?!

ומשנינן: משנה יתירה - ולמבוי אסור - איצטריכא ליה לשנות.

כי מהו דתימא - אי קתני רק רישא - כי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון ואסרי להוציא מחצר למבוי, הני מילי היכא דעירבו בני החצר בינן לבין עצמן, דשכיחי כלי הבתים בחצר. ולא אסרי רבנן לטלטולי כלים ששבתו בחצר למבוי, אלא משום גזירה שמא יוציא אף כלים ששבתו בבית למבוי.

אבל היכא דלא עירבו, דלא שייך לגזור, מודו ליה חכמים לרבי שמעון, דחצר ומבוי רשות אחת הן - קא משמע לן משנה יתירה, דחצר ומבוי - לרבנן - שתי רשויות הן! ^[29]

אמר תמה ליה רבינא לרב אשי:

הערות

^[26] ראה בגאון יעקב, שביאר, למה לי דיוקא, והא בהדיא קתני.

^[27] על פי רש"י לעיל בעמוד א ד"ה מותר לטלטלן. ובתוספות כתבו שבאותה חצר מותר אפילו כלים ששבתו בבית, ומיירי הכא רק אשאר חצירות.

^[28] הכי קא סלקא דעתין השתא לפרושי. אבל חכמים סוברים, כשם שהקרפף רשות אחרת מן החצר היא, כן גם המבוי. ואמנם, אין דין המבוי כקרפף לגמרי, שהקרפף רשות אחרת היא מן החצר אפילו בחד גברא, כדלעיל. אבל המבוי, אין רשותו מתחלקת מן החצר אלא בשינוי בעלים.

^[29] וביאר רש"י: הא דהוה סלקא דעתין למימר דחכמים מיירי דוקא בדעירבו, אף כי בהדיא קתני ברישא דמילתייהו "ושכחו ולא עירבו", היינו, דהוה מפרשינן "ולא עירבו ולא נשתתפו" במבוי, לומר שהטלטול מחצר למבוי - טלטול ברשויות החלוקות בשינוי בעלים, הוא. ועל עיקר תירוץ הגמרא ביאר הריטב"א דהך שינויא כשמואל ורבי יוחנן היא, דסברי דלא גזרינן, ולא לרב דגזר אף אליבא דרבי שמעון. אלא, דלרב גופיה דסבירא ליה דמבוי שלא נשתתפו בו כרמלית הוא, קושיא מעיקרא ליתא, דמפרשינן "ובמבוי אסור" כפשוטו, ולא קשיא "היינו רישא".

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בענין זה, ששנינו: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו, כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שייך לענין שימוש בו בשבת למרפסת. פחות מכאן — לחצר. במה דברים אמורים שאסורים בני החצר בטלטול למרפסת ולהיפך — שהיו אלו בחצר של רבים, ואלו במרפסת של רבים, ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן. או שהיו החצר והמרפסת של יחידים שאין צריכים לערב בינם לבין עצמם.

אבל היו החצר והמרפסת של רבים, ושכחו ולא עירבו בתוך חצרם או בתוך המרפסת שלהם — הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן, ומותר לטלטל את הכלים ששבתו בתוכם בין כולן.

ומלשון זו נדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשלא עירבו, הא [הרי] אם עירבו — לא, וסיוע בכך לדברי רב וקשה לשמואל! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם הגגות והחצירות רשות אחת הם, ולא כשיטת ר' שמעון.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] כך, שכן לא קתני [שנינו] שם בין הדוגמאות גם קרפף ומבוי כשיטת ר' שמעון, אלא רק בגג וחצר, וכדברי חכמים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן היא ההבנה הנכונה.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת לענין זה ממה ששנינו: חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ושכחו כולם ולא עירבו — אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי, ומן המבוי לחצר. ואילו כלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אבל במבוי אסור.

ור' שמעון מתיר. שהיה ר' שמעון אומר: כל זמן שהחצירות של רבים, ושכחו ולא עירבו, הרי גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי — כולן רשות אחת הן, שהרי כולם רשות היחיד מבחינת הגדרת הרשויות, ומותר לטלטל מזו לזו.

ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] שלא עירבו, הא [הרי] אם עירבו — לא, וקשה לשמואל! ומשיבים: מאי [מה משמע] "לא עירבו" — יש להבין: לא עירבו חצירות בהדי הדדי [זו עם זו], ואולם הא [הרי] חצר ובתים שבתוכה — עירבו, ובכל זאת מותר לטלטל, וכשמואל.

ומקשים: והא [והרי] "לא עירבו" קתני [שנינו], משמע שלא עירבו כלל, ולא שעירבו במקצת! ודוחים: מאי [מה פירוש] "לא עירבו" — הכוונה: שלא נשתתפו, שלא עשו החצירות הפונות למבוי עירוב במבוי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולא מיצה את כל אפשרויות ההיתר כשיטת עצמו, וכך יש להבין את דבריו בהשלמתם: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] לא שנא [שונה] כשעירבו, לא שנא [שונה] כשלא עירבו. אלא לדידכו [לעצמכם, לשיטתכם], אודו [הודו] לי מיהת דהיכא [לפחות היכן, במקרה] כשלא עירבו רשות אחת היא.

ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: לא, שאף על פי שמסכימים אנו לדבריך בגג, חצר, אכסדרא ומרפסת — בקרפף ומבוי איננו מסכימים, אלא שתי רשויות הן ואסורות בטלטול מכאן לכאן.

ב אמר מר [החכם]: בקטע הקודם נאמר שכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בחצר ובמבוי אסור. ושואלים: לימא [האם נאמר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לשיטתו של ר' זירא אמר רב, שאמר ר' זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ודוחים, אימא [אמור]: למבוי — אסור לטלטל מן החצר, אבל חפצים שבמבוי עצמו — מותר.

ומקשים: אם כן, היינו רישא [הרי זו ההתחלה עצמה] ואין זה מתקבל על הדעת שיחזור וישנה אותם דברים! ומשיבים: משנה יתירא איצטריכא ליה [הוצרכה לו] שאם לא כן, מהו דתימא [שתאמר] כך: כי פליגי רבנן עליה [כאשר נחלקו חכמים עליו] על ר' שמעון — הני מילי היכא [דברים אלה נאמרו במקום] שעירבו, אבל היכא [במקום] שלא עירבו — מודו ליה [מודים לו] שהכל רשות אחת ומותר לטלטל, קא משמע לן [השמיע לנו] שאינם מודים לו כלל, ולמבוי אסור לטלטל אפילו כשלא עירבו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Come and hear proof from a baraita: With regard to the residents of houses that open directly into a courtyard and the residents of upper stories that open onto a balcony from which stairs lead down to that courtyard, who forgot and did not establish an eiruv between them, anything ten handbreadths high in the courtyard, e.g., a mound or a pillar, is attributed to the balcony in terms of its use on Shabbat. The residents of the balcony may move objects between the mound or pillar and their apartments. Anything lower than that is attributed to the courtyard. In what case is this statement, that it is prohibited for the residents of the courtyard to carry to the balcony and vice versa, stated? It is in a case where the residents of the courtyard were many, and the residents of the balcony were many, and these established an eiruv for themselves, and those established an eiruv for themselves; or if the courtyard and the balcony were occupied by individuals who need not establish an eiruv for themselves.

However, if the residents of the courtyard and the balcony were many, and they forgot and did not establish an eiruv for their courtyard or balcony, in that case roof, and courtyard, and portico, and balcony are all one domain, and it is permitted to carry from one to another any vessels that were located in any one of them when Shabbat began.

The Gemara infers: The reason that carrying between them is permitted is that they did not each establish their own eiruv; however, if they each established their own eiruv, no, it is prohibited to carry between them. This inference supports Rav and poses a difficulty for Shmuel. The Gemara answers: Whose opinion is represented by this baraita? It is that of the Rabbis, who maintain that roofs and courtyards form a single domain, contrary to the opinion of Rabbi Shimon. The Rabbis indeed issued a decree that carrying is prohibited if each group established a separate eiruv.

The Gemara comments: The language of the baraita is also precise, as it is not teaching the cases of an enclosure and an alleyway, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, but only the cases of a roof and a courtyard, in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the correct understanding.

Come and hear from another baraita: With regard to five courtyards that are open to each other and are also open to an alleyway, and the residents of all the courtyards forgot and did not establish an eiruv, it is prohibited to carry in or carry out, from a courtyard to the alleyway or from the alleyway to a courtyard. And with regard to vessels that were in the courtyard when Shabbat began, it is permitted to carry them in the courtyard, but in the alleyway it is prohibited to carry them.

And Rabbi Shimon permits doing so, as Rabbi Shimon would say: Whenever the courtyards are in the possession of many people, and they forgot and did not establish an eiruv, the roof, and courtyard, and portico, and balcony, and enclosure, and alleyway are all one domain. These areas are all classified as private domains, and therefore, it is permitted to carry from one to the other.

The Gemara infers: The reason that carrying between them is permitted is that they did not each establish their own eiruv; however, if they each established their own eiruv, no, it is prohibited to carry between them. This inference supports Rav and poses a difficulty for Shmuel. The Gemara answers: What is the meaning of the phrase: They did not establish an eiruv? It means that the residents of the courtyards did not establish an eiruv with each other; however, the residents of each courtyard established an eiruv with the residents of the houses inside it, and it is nevertheless permitted to carry between them, in accordance with the opinion of Shmuel.

The Gemara raises a difficulty. But doesn’t the baraita state: They did not establish an eiruv, indicating that they did not establish any eiruv at all, either with the residents of the other courtyard or within each courtyard? The Gemara rejects this argument. What is the meaning of: They did not establish an eiruv? It means that they did not merge the courtyards facing the alleyway.

And if you wish, say instead: Rabbi Shimon is speaking to the Rabbis in accordance with their own opinion, not enumerating the leniencies inherent in his own ruling. His statement should therefore be understood as follows: According to my own opinion, there is no difference if they established an eiruv and there is no difference if they did not establish an eiruv. However, according to your opinion, agree with me at least that in a case where they did not establish an eiruv it is all considered one domain.

And the Rabbis said to him: No, although we agree with you in the cases of a roof, courtyard, portico, and balcony, in the cases of an enclosure and an alleyway we disagree, as they are two domains and therefore it is prohibited to carry from one to the other.

The Master said above in the baraita: Vessels that were in a courtyard at the start of Shabbat may be carried within the courtyard, but in the alleyway it is prohibited. The Gemara asks: Let us say that this supports that which Rabbi Zeira said that Rav said, as Rabbi Zeira said that Rav said: In an alleyway in which they did not merge the courtyards facing it, one may carry only within four cubits. The Gemara rejects this suggestion. Say that the baraita means: But to an alleyway it is prohibited, i.e., it is prohibited to carry from the courtyard to the alleyway; however, within the alleyway itself it is permitted to carry.

The Gemara raises a difficulty. If so, that is identical to the first clause of the baraita. The tanna would not have taught the very same thing twice. The Gemara answers: The apparently superfluous teaching was necessary, lest you say: When the Rabbis disagree with Rabbi Shimon, it is only in a case where they established an eiruv, but in a case where they did not establish an eiruv, the Rabbis concede to Rabbi Meir that it is all considered one domain and carrying is permitted. The baraita therefore teaches us that the Rabbis disagree with Rabbi Shimon in both cases, as they prohibit carrying in the alleyway even if the residents did not establish an eiruv.

Ravina said to Rav Ashi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכהאי וכיוצא בהן תנן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ת"ש אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י"ט למרפסת פחות מיכן לחצר בד"א בזמן שהיו של רבים ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן או שהיו של יחידין שאין צריכין לערב אבל אם היו של רבים ששכחו ולא עירבו [גג] וחצר ואכסדרה ומרפסת רשות אחת.

טעמא דלא עירבו הוא דהן רשות אחת אבל עירבו לא. קשיא לשמואל ולר' יוחנן ופרקינן הא ברייתא [רבנן] היא כי קאמרי' בין עירבו בין לא עירבו לר' שמעון קאמרינן.

ואמרינן דיקא נמי מדלא קתני מבוי (מבוי) [וקרפף] בהדייהו ש"מ לרבנן היא ולא לר"ש דהא שמעינן ליה לר"ש דמבוי וקרפף כגג וכמרפסת חשיב כדבעינן למימר לקמן.

ת"ש [חמש] חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי.

חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. פירש הראב״ד ז״ל: דמשום הכי נקט פתוחות זו לזו, משום דרישא ר' מאיר היא, ובחצר דקתני היינו לטלטל פי' מחצר לחצר, וכיון שכן אם אינן פתוחות זו לזו אי אפשר לו לטלטל מזו לזו דרך רשות הרבים ולא דרך כותל לא משתמש ליה משום גזירה (דעומד) [דעמוד] ברשות הרבים, והלכך לא משתמש ליה אלא דרך פתחים וכדאמרינן בריש פרקין (עירובין פט, ב) וכשתמצא לומר לדברי ר' מאיר חצרות רשות לעצמן מאי טעמא לאו משום דשרי לטלטולי דרך כותל (לא), אמר רב יהודה אמר רב ששת לא להכניס ולהוציא דרך פתחים.

טעמא דלא ערבו הא ערבו לא. הקשו בתוספות אי בשלא ערבו בתים עם חצרות, א"כ היכי ס"ד לקמן בשמעתין לסעויה לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות מיהא [דקתני] ובמבוי אסור, והא רב גופיה לא אסר אלא בשערבו בתים עם חצרות וגזירה שמא (לא) יוציא מאני דבתים למבוי. לדידי לא קשיא לי מהאי, דדילמא לא אתי' לסיועיה לרב מיניה אלא לבתר דאוקימנא לה (בשערבו) [בשלא ערבו], הא למאי דקס"ד דמקשה מעיקרא לא. ואלא ודאי בלאו הכי קשיא, דאי בשלא ערבו ומבוי אסור דקתני היכי מפרשי ליה, אי אמרת במבוי ממש אסור וכאידך דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והא אפילו רב מודה בשלא ערבו, ואי למבוי אסור קאמר כדאמרינן לקמן, א"כ היינו רישא דקאמר אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי כדקאמרינן לקמן. והשתא לא מצית לשנויי כדמשנינן לקמן משנה יתירה אצטריכא ליה לאשמועינן דרבנן פליגי עליה ובין ערבו בין לא ערבו, דהא אמרת דאפילו ר' שמעון לא שרי אלא בשלא ערבו. ובתוספות דחקו בפרקין בפרוק קושיא זו, דתלמודא קסבר דהאי ובמבוי אסור דקתני מילתא באנפי נפשא היא והכי קאמר: ויש ענין שאף בתוך המבוי אסור לכולי עלמא ואפילו לר' שמעון וכגון שערבו חצרות עם בתים והא דקא (מסייע לר') [מסיים ור'] שמעון מתיר לאו אאיסורא דד' אמות קאי אלא ארישא.
ולי נראה דקס"ד דמקשה מבוי אסור דקתני היינו במבוי עצמו ואפילו בשלא ערבו, ומשום דטעמא דת"ק דהיינו ר' מאיר דאסר חצרות עם מבוי ואפילו בשלא ערבו ושרי חצרות אהדדי, היינו משום דיותר רגילות להוליך כלי החצר למבוי מלהוציא כלי חצר זו לחצר אחרת, ולפי' החמיר יותר במבוי עם החצר מבחצר לחצר. וכן כתבו גם בתוספות טעם זה בדברי ר' מאיר דאסיר חצרות עם מבוי ושרי חצרות בהדדי, והלכך קס"ד דמהאי טעמא גופיה הוא דאסר אפילו לטלטל [ב]מבוי אלא בד' אמות עד שישתתפו בו ואעפ"י שלא ערבו, (ואפי') [שמעינן] שאסור לר' שמעון בשערבו. והיינו דאתיין לסיועיה לרב מהא דמבוי אסור, ולא מן הברייתא הזו ממש דההיא ר' מאיר היא ורב כר' שמעון סבירא ליה אלא כדאמרן דר' מאיר אפילו בשלא ערבו, שמעינן [מיניה] לר' שמעון בשערבו. כנ"ל.

והא דלא ערבו קתני. פירש רש"י ז"ל: לא ערבו לגמרי משמע, כלומר: שלא ערבו כלל לא חצרות אהדדי ולא אפילו בתים. ומשני:

תני נשתתפו. כלומר: האי לא ערבו דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ולא איירי אערוב חצרות מידי. ור"ח ז"ל פירש: והא דלא ערבו דקתני, ואינו נקרא ערוב אלא בחצר עם בתים, אבל בחצר דרך בתים עם מבוי שיתוף נקרא, ואם לא ערבו חצרות בהדדי קאמר כמו שאמרתי, לא נשתתפו הוה ליה למתני, ופרקינן: תני בברייתא לא נשתתפו.

הא מני רבנן היא. פי׳ דאינהו ודאי גזרו הכא בשערבו כי היכי דגזרי התם גבי אמצעי׳ חמש חצרו׳ כו׳ להכי נקט פתוחה זו לזו משום דהך רישא ר׳ מאיר היא דאמר גג וחצר שתי רשויו׳ ולדברו א״א להוציא מחצר לחצר כשלא ערבו דרך כתל גזרה משו׳ תל ברשו׳ הרבי׳ אלא צריך לשכנים ולהוצי׳ דרך פתחי׳ וכדאמרי׳ לעיל בריש פרקין ואלו בהא מתניית׳ לא אסר ר׳ מאיר אלא שלא להוצי׳ ולהכניס מחצר למבוי וממבוי לחצר הא מחצר לחצר שרי ולפיכך צריך לומר שהן פתוחו׳ זו לזו דלא שרי מחצר לחצר אלא בדרך פתחים כן פירש הראב״ד ז״ל:

טעמא דלא ערבו הא ערבו לא. פי׳ דהא בהדיא קתני ר״ש בזמן שהיו של רבים ושכחו ולא ערבו גג וחצר כו׳ רשות אחת היא הא ערבו אסורין זה עם זה וקשיא לשמואל ורבי יוחנן ופרקינן מאי לא ערבו שלא ערבו חצרות בהדי אהדדי פירש ור״ש ה״ק דאפילו בזמן שהם של רבי׳ ושכחו ולא ערבו חצרות זו עם זו גג וחצ׳ ואכסדר׳ ואידך כלם רשות אחת והא לא ערבו קתני פרש״י ולא ערבו משמ׳ שלא ערבו כלל לא חצרות עם בתים ולא חצרות בהדי הדדי ופרקינן תני לא נשתתפו כלומר דלא ערבו לא נשתתפו הוא ור״ת ז״ל פירש והוא שלא ערבו קתני ולא קרינן עירוב אלא לחצרות עם בתים דאלו אחצרו׳ בהדי הדדי שתוף קרינן ליה כיון שפתוחו׳ למבוי והם מתערבו׳ דרך בתים עם מבוי מסתמא ופרקינן תני בברייתא לא נשתתפו כלו׳ דלא דקתני ולשתוף קרי ערוב:

לימא מסייע ליה כו׳. לר׳ זירא אמר רב והקשו בתוספות ולמאי דקס״ד דמתנייתא קתני שלא ערבו חצרו׳ עם בתים היכי מסייע ליה לרבי זירא אמר רב דהא אמרי׳ התם בפ׳ רבי אליעזר דמילה שלא אמר רב אלא בשערבו חצרות עם בתים אבל לא ערבו מטלטלין בכלו ואלו הכא קתני דאע״ג דלא ערבו במבוי אסו׳. ומורי הרשב״א שיחיה היה אומ׳ שאין זו קושיא דדילמא אנן לא מסייעינן ליה ממתנייתא אלא לבתר דאוקימנא דמאי לא ערבו חצרות בהדי הדדי ולא דק בה מרן נר״ו דהא אנן אליבא דשמואל ור׳ יוחנן הוא דפרישנא שלא ערבו חצרות בהדי הדדי. אבל לרב אמרינן שלא ערבו חצרות עם בתים וכיון דלר׳ זירא אמר רב אתא לסיועי מתנייתא בשלא ערבו חצרות עם בתים היא אליבא דרב וקושית התספות קושיא נכונה מאד והרבה תרצו בה ומה שנרא׳ לי נכון דמאי דאמרינן התם שלא אמר רב שאין מטלטלין אלא בד׳ אמו׳ אלא בשערבו אבל לא עירבו מטלטלין בכלו היינו אליבא דר״ש דס״ל איליבא דרב שאם לא ערבו הויין חצר ומבוי רשות אחת ויש למבוי הזה חצרות ומותר לטלטל בכלם דמי גרס לחצרות שיאסרו בבתים ואינם ואם ערבו חצ׳ ומבוי שתי רשויות ואין מוציאין ומכניסין מזה לזה ה״ל מבוי בלא חצרות ודינו בכרמלית אבל רישא דמתנייתא דהכא רבנן היא או ר״מ דסבי׳ להו דבין ערבו ובין לא ערבו חצר ומבוי שהיא שתי רשויות ולא ערבו לרבנן ור׳ מאיר ערבו לר״ש אליבא דרב שנסתלקו חצרות ממבוי ואין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות.

מהו דתימ׳ כי פליגי רבנן כו׳. ויש מקשים הא ניחא לשמואל ורבי יוחנן אלא לרב דאמר שאף רבי שמעון לא התיר אלא בשלא ערבו ובלא ערבו בלחוד פליגי רבנן מאי איכא למימר וזו אינה קשיא דאנן מתרצינן לה השתא לאפוקה מדרב דאלו לרב מתני׳ קתני מבוי עצמו אסור כאידך דר׳ זירא אמר רב וזה פשוט.

וחזרו והקשו לשמואל ור׳ יוחנן ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו זה עם זה ביחד כל שגבוה עשרה למרפסת פחות מכן לחצר כמו שביארנו בפרק שתוף. כלומר דבר זה פירושו בזמן שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שנמצא בני עלייה מותרין להוציא מעלייה למרפסת ובני חצר מבית לחצר אלא שנאסרו בני עליות בחצר בני חצר במרפסת הואיל ולא עירבו ביחד שאילו היו של יחידים ר״ל חצר לאחד ועליות לאחד אין צריך בעל העלייה לערב לעצמו להוציא למרפסת ולא בעל החצר להוציא מביתו לחצר אלא שיש שם הרבה דיורין ועירבו כל אחת לעצמו אלא שנאסרו את של זה בזה. ואמר עליה שבשכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת רשות אחת להתיר מזה לזה אלמא דוקא בלא עירבו. והעמידוה לדעת רבנן וכדעתם בשלש חצרות ודיקא נמי דלא קתני קרפף ומבוי ולר׳ שמעון אף קרפף ומבוי בכלל הא לר׳ שמעון אין כאן גזרה ואף בעירבו כן. וחזרו והקשו להם ממה שאמרו חמש חצרות הפתוחות מזו לזו שנמצאו יכולות לערב אחד וכלם פתוחות למבוי שנמצא שאין דריסה מזו לזו ושכחו כלם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא מחצרות למבוי וממבוי לחצרות אפי׳ כלים ששבתו בחצר ובאה לדעת חכמים שאין עושין את המבוי רשות אחת עם החצרות וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בכל החצר וכן אם שבתו במבוי מותר לטלטלם בכל המבוי. וזה שאמרו ובמבוי אסור אין הענין שהכלים ששבתו במבוי יהא אסור לטלטלם במבוי בחוץ לארבע אמות שאין הלכה כדברי האומר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אלא מטלטלין בכלו כלים ששבתו בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. אלא כך פירושו ולמבוי אסור כלומר כלים ששבתו בחצר אסור להוציאן למבוי ואעפ״י שזו משנה יתירה היא שהרי אמרו בה אסור להכניס מחצר למבוי תירצו בה למטה חדא לעירבו וחדא ללא עירבו. ר״ל שבכלם אסרו חכמים להוציא מחצר למבוי ור׳ שמעון מתיר וכמו שביארנו לדעתו שהמבוי בכלל גג וחצר לרשות אחת וכן הלכה. ומכל מקום אמרו עליה ולא עירבו. אלמא שבעירבו ר״ל החצרות לעצמן הואיל וכלי הבתים מצויים בחצר לא. ותירצו בה מאי לא עירבו החצרות ביחד הא מכל מקום לעצמן עירבו ואף בזו מותר.

בד"ה גג וחצר כו' ותימה היאך משתמשין בפחות מי' בני עליות כו' וי"ל דלשמואל כו' דמפליג בין עירבו ובין לא עירבו כו' עכ"ל יש לדקדק ולעיין בדבריהם דבגובה י' נמי תקשי להו הכי הא אין חצר ומרפסת רשות אחד לכלים ששבתו בתוך הבית והעליות והיאך ישתמשו דרך החלונות כשלא עירבו וע"ק בשלא עירבו תקשי להו בגובה י' היאך ישתמשו דרך החלונות הא בני עליות גופייהו אסרי אהדדי דלזה בשלשול ולזה בשלשול אסור כמ"ש התוס' לעיל לשמואל ונראה לומר לשמואל דבגובה י' למרפסת דהיינו אפילו לכלים ששבתו בעלייה משום דבכלל העליות מקרי ואנשי חצר אפילו מכלים ששבתו בחצר אסורין בו אבל בפחות מי' לחצר לא היינו אפילו לכלים ששבתו בתוך הבית דלאו בית מקרי אלא חצר ולכלים ששבתו בחצר דאל"כ הל"ל פחות מכאן לבתים והשתא אגובה י' דאיכא לפלוגי בין עירבו ללא עירבו כדפי' לעיל דהיינו שכתבו לעיל דבלא עירבו בני העליות גופייהו אסרי אהדדי לכלים ששבתו בעליות שפיר קאמר (בסיפא) לחלק דבלא עירבו הוו כולן רשות א' לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בעליות משא"כ בעירבו בכלל העליות מקרי אבל בסיפא דקתני פחות מי' לחצר מדלא קאמר לבתים ע"כ דהיינו ששבתו בחצר מאי קא בא לחלק בסיפא גבי לא עירבו מבעירבו אם ר"ל דכולן רשות א' לכלים ששבתו בתוכן הא בעירבו נמי הכי קתני ברישא לשמואל ואם אפי' לכלים ששבתו בעליות קאמר והא אין חצר ומרפסת רשות א' כשלא עירבו לכלים ששבתו בתוך הבית ועליות ודו"ק:

בד"ה וכלים ששבתו בחצר כו' פי' בכל חצירות כו' אפי' שבתו בבית נמי ומיירי לרב כו' עכ"ל ר"ל למאי דמוקי לה שמואל ור"י בעירבו חצירות עם הבתים הא דקתני מותר לטלטל בחצר ע"כ בכל חצירות איירי דאל"כ אפילו שבתו בבית נמי ולרב דבעירבו גזר בכל חצירות ע"כ דאיירי הכא בלא עירבו חצירות כו' דאל"כ אפי' שבתו בבית נמי וק"ל:

בא"ד ועוד דרב פסק כר"ש והכא קאמר דר"ש כו' עכ"ל ר"ל בהך מלתא דמבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין אלא בד' כר"ש פסק כדאמר התם והכא בברייתא קתני דר"ש מתיר וק"ק דלפי הטעם שאמר בברייתא דר"ש מתיר משום דחצר ומבוי רשות א' הן אינו מוכח דפליג אלא אהא דאסר ת"ק מחצר למבוי אבל אהא דקתני ובמבוי אסור אימא דר"ש לא פליג וק"ל:

בד"ה מ"ד כי פליגי רבנן כו' ומיהו מחצר לחצר לא אסרי כו' עכ"ל דע"כ מחצר לחצר לא אסרי דכיון דבעירבו איירי השתא אפי' שבתו בבית נמי כמ"ש לעיל לשמואל ולר"י דמוקי לה בעירבו וק"ק דכל דקדוק דבריהם דהכא לפי מהו דתימא לרב ה"מ לדקדק הכי לשמואל ולר"י דמוקי לה לפי האמת בעירבו ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דרבנן דג' חצירות גזרו כו' עכ"ל ור"ל דלפי סברא דהשתא לרב הוה סברא דרבנן הפוכה מסברא דר"ש לפי האמת דהכא גזרו ובג' חצירות לא גזרו ודו"ק:

בא"ד ולרבנן דהכא לית להו הס"ד ואח"כ מה"ד קמ"ל דבלא עירבו פליגי וטעמא דאסור מחצר למבוי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דמחצר לחצר בלא עירבו ליכא מאן דאוסר וא"כ מחצר למבוי מ"ט דאוסר וק"ל:

תוס' בד"ה גג וחצר כו' ותימה היאך משתמשין כו' כצ"ל:

בד"ה וכלים ששבתו כו' למבוי שחצר ומבוי לדידהו כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וכלים. דאי באותו חצר כו' אפי' שבתו בבית נמי ומיירי לרבנן כו'. כ"נ דצ"ל. ור"ל דבר"ש לשמואל ולריו"ח מיירי אפי' בעירבו חצירות אבל ברבנן לכ"ע מיירי דוקא בל"ע כדאמרינן לעיל. ומוכח מזה דס"ל להתוס' כמ"ש לדעת רש"י בשבת (קל ב) בס"ד ע"ש. וקצת עומד לנגדי פרש"י לקמן (ס"ד צג) שכת' דקי"ל חצר שלא עירבה ד"ה מטלטלין כלים ששבתו באוירה דמשמע אבל כלים ששבתו בבית לא:

אנשי מרפסת. דיורי עליות הרבה פתוחין לה: ולא עירבו. בני חצר עם בני מרפסת אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ובני מרפסת אין אוסרים על בני חצר אע''פ שיורדין לה בסולם ודריסת רגלם עליה לרה''ר דאמרינן לעיל בפ' כיצד מעברין (דף נט:) סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל והכא אמרינן תורת מחיצה עליו: כל שגבוה י' טפחים. כגון עמוד או תל: למרפסת. מותר להשתמש בו ולחצר אסור דה''ל לזה בפתח ולזה בזריקה ובסמוכה למרפסת בתוך ד' עסקינן וכדמוקמי לה בפירקין דלעיל (דף פד.): פחות מכאן לחצר. כלומר: אף לחצר ושניהן אסורים בו והכי אוקמינן התם: בד''א. דמחלקין רשות חצר ומרפסת דלא מישתרו בהדי הדדי: בזמן שהיו אלו של רבים כו'. שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת: ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן. דהשתא מפקי בני חצר מאני דבתים לחצירן ובני עליות מאני דעלייה למרפסת ואי שרית ליה כלים ששבתו בחצר לטלטל במרפסת אתי לטלטל בה נמי כלי הבית: או שהיו של יחידים. שאין בחצר אלא בית אחד ואין במרפסת אלא עלייה אחת: שאינן צריכין לערב. לעצמן והשתא שכיחי מאני דבית בחצר ומאני דעלייה במרפסת דליכא דליסר עלייהו הלכך גזרו בהו רבנן דלא לישתרו בהדי הדדי גזרה משום מאני דבתים: ושכחו ולא עירבו. לעצמן דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעלייה במרפסת: כולן רשות אחת הן. לכלים ששבתו בתוכם מאן שמעת ליה האי סברא ר''ש וקאמר עירבו לא: רבנן היא. דמודו בגגין וחצירות דרשות אחת הן ואינהו ודאי לא שרו היכא דעירבו דגזרי כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מט.) גבי ג' חצירות הפתוחות זו לזו דפליגי אדר''ש ואמרו שלשתן אסורין דגזרי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים דחיצונה שבאמצעית לחיצונה חברתה אבל ר''ש לא גזר: דלא קתני. גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי דאי ר''ש כולהו חדא רשותא נינהו: אסור להוציא מן החצר למבוי. כרבנן דאסר במבוי כקרפף: במבוי אסור. ולקמן מפרש קס''ד השתא דאפילו כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטולי ביה דכרמלית משוי ליה כל זמן שלא נשתתפו בו: ור''ש מתיר. אף להוציא כלי חצר למבוי: כל זמן שהן של רבים. קס''ד דה''ק הואיל ובכולן יש דיורין הרבה ושכחו ולא עירבו לעצמן כיון דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצירות כולן מותרים זה עם זה: לא עירבו חצירות בהדדי. וכל חצר עירבה לעצמה והאי כל זמן שהן של רבים דאמר לאו טעמא להיתרא הוא אלא רבותא הוא ואע''ג דלא עירבו חצירות בהדדי וכל חצר עירבה לעצמה וכל חדא אית בה דיורין טובא ומפקי מאני דבתים לחצר ואיכא למיגזר דאיידי דאוושי דיורין ולא מיזדהרי שפיר ומפקי מאני דבתים לחצר האחרת אפ''ה לא גזר: והא לא עירבו. לגמרי משמע: מאי לא עירבו. דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ובעירוב דחצירות לא איירי מידי דלא איכפת ליה בהו בין עירבה כל אחת לעצמה בין לא עירבו קאמר דמותרים במבוי בלא שיתוף: ואמרי לה רבנן לא. בגג וחצר ואכסדרה ומרפסת מודינן לך אבל בקרפף ובמבוי לא הא דר' זירא בפרק ר''א דמילה (קל:): אימא ולמבוי אסור. להוציא כלי החצר: היינו רישא. הא תנא ליה אסור להכניס ולהוציא מן החצר למבוי: מהו דתימא. הא דתנא רישא אסור בעירבו לעצמן קאסרי רבנן ומשום כלי בתים והאי דקתני לא עירבו לא נשתתפו הוא: אבל לא עירבו לעצמן אימא מודו. אשמעינן משנה יתירה דעל כרחך חדא לעירבו וחדא ללא עירבו ואפילו הכי אסור:

גג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן. לרב דאוקי מתני' בכיצד משתתפין (לעיל דף פד.) לאותם הדרים במרפסת אתי הכא שפיר דכשעירבו בני מרפסת לעצמן ובני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר ומאני דעליות במרפסת כשהסלע גבוה י' הוי למרפסת שהסלע שוה להן ולבני חצר אסור להשתמש על הסלע אפילו כלים ששבתו בחצר אטו כלים ששבתו בבית ופחות מכאן אסורין לשניהם וכשלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים ודעליות שם הוי מרפסת וחצר רשות אחת ואין אוסרין זה על זה אבל לשמואל דקרי מרפסת לבני עליות ומיירי כשהסלע כנגד חלונות ומשתמשין שם בני עליות דרך חלונות כשלא עירבו ותימה היאך משתמשין בפחות מי' בני עליות על הסלע כלים ששבתו בעליות דרך חלונותיהן והלא אין חצר ומרפסת רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ועליות וי''ל דלשמואל דוקא ארישא קאי דמיירי בגבוה עשרה הוא דמפליג בין עירבו בין לא עירבו כדפרשינן לעיל אליבא דשמואל אבל סיפא דקתני פחות מיכן לחצר דהוי דוקא לחצר לשמואל מיירי ודאי בין עירבו בני עלייה לעצמן ובני חצר לעצמן בין לא עירבו ובין הכי ובין הכי בני חצר מותרין ובני עלייה אסורין לשלשל מחלונותיהם: וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטל בחצר. פי' בכל חצירות דאי באותו חצר ותו לא אפילו שבתו בבית נמי ומיירי לרב כשלא עירבו חצירות עם הבתים וקשיא דא''כ היכי מייתי סייעתא בסמוך לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' הא רב גופיה לא אסר אלא כשעירבו בתים עם החצירות אבל כשלא עירבו לא אסר כדמוכח בפרק אם לא הביא (שבת דף קל:) ואדרבה קשיא מינה לרב דבכה''ג לא אסר רב ועוד דרב פסק כר''ש והכא קאמר דר''ש מתיר וי''ל דמייתי דכמו שעירבו לרב אליבא דר''ש אין מטלטלין בו אלא בד' וטעמא כדמפרש שם רש''י משום דשעירבו אסור לטלטל מחצר למבוי אפילו כלים ששבתו בתוכה אטו כלים ששבתו בבית ואין במבוי שום תשמיש ודמיא לכרמלית כיון דאין בו אלא ג' מחיצות ולכך אין מטלטלין בו אלא בד' ה''נ לרבנן אפילו בלא עירבו אין מטלטלין בו אלא בד' דאסרי לטלטל מאני דחצר למבוי דחצר ומבוי לדידהו לאו רשות אחת הן: מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר''ש היכא דעירבו. ואסור לטלטל מחצר למבוי משום דשכיחי מאני דבתים בחצר ומיהו מחצר לחצר לא אסרי אע''ג דעירבו דאין תשמיש דחצר זה רגילין בחצר אחרת אבל רגילות הוא להוציא מחצר למבוי ואע''ג דרבנן דשלש חצירות (לעיל מה:) גזרו וגם בברייתא דגג וחצר אכסדרה ומרפסת אמרינן דוקא לא עירבו הא עירבו גזרינן שמא רבנן דהכא אינם רבנן דהתם ובלאו הכי צ''ל כן דבפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מו:) אמר דתנא דפליג אדרבי שמעון היינו ר' יהודה ובברייתא המסייעה לרב יהודה אית ליה לרבי. יהודה דגג וקרפף רשות אחת ולרבנן דהכא לית להו קמשמע לן דבלא עירבו פליגי וטעמא דאסור מחצר למבוי דהוי מבוי כמו קרפף דלא הוי רשות אחת עם החצר:

דף צא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד