עירובין צד ע"א

דף צד - א

א. כלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בשתי החצירות, אפילו נפרץ הכותל מבעוד יום, שהרי לא נפרצה החצר למקום האסור לה. כי שמואל הולך לטעמו, שאפילו עירבה כל חצר לעצמה, מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר, מחצר לחצר.

ב. כלי הבית, כיון שהותר במקצת השבת [קודם שנפל הכותל] לטלטלם בכל חצר בפני עצמה, אמרינן: שבת הואיל והותרה הותרה.

ולפיכך: זה שבחצר אחת מטלטל אותם עד עיקר מחיצה. כלומר: עד המקום אשר היה שם המחיצה בתחילה - כשם שהיה מותר בכניסת שבת.

ואף זה שבחצר האחרת מטלטל עד עיקר מחיצה.

אם נפרץ הכותל מבעוד יום, ובא להוציא מן הבית לחצר, אסור אף לשמואל, שכיון שנפרצו זו לזו כחצר אחת שלא עירבה דמיא. ^[49] ומפרשינן: והא דרב - לאו בפירוש איתמר בתורת מימרא.

אלא מכללא דמעשה שהיה אתמר [למדנוה]:

דרב ושמואל הוו יתבי בשבת בההוא חצר שעירבה בינה לבין עצמה, ולא עירבה עם חברתה. נפל גודא [מחיצה] דביני ביני [שבין שתי החצירות].

אמר להו שמואל: שקולו גלימא, נגידו [לשון "גודא"] בה! קחו טלית ופרוסו אותה בין שתי החצירות, להיות להן למחיצה [ומפרש לה בסמוך].

אהדרינהו רב לאפיה [החזיר רב פניו, כלומר: הקפיד]! שהיה סבור: אסור לטלטל בחצר את הטלית שבה.

אמר להו שמואל: אי קפיד אבא [הוא שמו של רב], שקולו המיניה [קחו אבנטו] של רב וקטרו בה [וקשורו בה את המחיצה].

הרי חזינן, שאין דעתו של רב מסכמת לטלטל בחצר, וכדאמרן.

ותמהינן: ולשמואל, למה לי הא מחיצה שאמר לעשותה? הא אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה שהיתה קודם שנפלה, ווזה מטלטל עד עיקר מחיצה, ומחיצה עצמה לא צריך כלל?!

ומפרשינן: שמואל עביד למחיצה, לצניעותא בעלמא!

והשתא תמהינן: ורב - דאדהריה לאפיה ולא אמר ולא כלום - אי סבירא ליה, דאסיר לטלטל בה, לימא ליה [אולי צריך לומר: "להו", והיינו לבני החצר] בהדיא?!

ומשנינן: אתריה [מקומו] דשמואל הוה, "ובאתרא דגברא רבה לא מיבעי ליה לאיניש לאורויי מעשה ואפילו להחמיר, כיון שאינו גדול הימנו" [ריטב"א, וראה עוד שם].

ומקשינן: אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו רב לאפיה, כיון שבדין הם עושים על פי רבם.

ומשנינן: כדי דלא נימרו אינשי, דרב נמי כשמואל סבירא ליה.

מתניתין:

חצר, שהיתה מוקפת מחיצות מארבע רוחותיה, שנפרצה לרשות הרבים הסמוכה לה, והיתה הפירצה לכל מילואה של אותו רוח.

או שהיתה הפירצה יותר מעשר אמות. ^[50]

הרי המכניס חפץ מתוכה [של החצר הפרוצה לרשות הרבים, והנחשבת כמותה] לרשות היחיד. או מכניס חפץ מרשות היחיד לתוכה - חייב, לפי שחצר זו דין רשות הרבים לה, והרי הוציא מרשות לרשות, דברי רבי אליעזר. ובגמרא מפרש לה.

וחכמים אומרים: המכניס מתוכה לרשות הרבים או לרשות היחיד, או מרשות הרבים או היחיד לתוכה - פטור אבל אסור, מפני שהוא ככרמלית. ^[51]

ובגמרא יתבאר מאי קאמרי ובמאי פליגי.

גמרא:

קא סלקא דעתין שטעמו של רבי אליעזר המחשיב את החצר שנפרץ בה כותל לרשות הרבים כאילו גם היא רשות הרבים, על אף שהיא עדיין מוקפת שלש מחיצות גמורות, משום שמדובר במקום שהרבים היו נושאין ונותנין שם תדיר, ולכן חצר זו נחשבת כ"חורי רשות הרבים" [כמו כותל הסמוך לרשות הרבים ויש בו חורים. רש"י לעיל דף פז ב], דכרשות הרבים דמו, היכא דניחא תשמישתיה. ^[52]

ומכל מקום תמהינן: ורבי אליעזר - כיצד הוא נותן לחצר זאת דין של רשות הרבים?

וכי משום דנפרצה החצר מצדה האחד לרשות הרבים הויא לה משום כך רשות הרבים?! והא אינה מקום של רבים, וכל מקום שאינו מסור לרבים, אפילו הוא מסילה גמורה, אין לו דין רשות הרבים [ריטב"א. וראה גם בתוספות].

ומשנינן: אין, אכן שפיר מסורה היא חצר זאת לרבים.

ורבי אליעזר לטעמיה, דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: רבים שבררו דרך לעצמן, על אף שלא היתה שלהן - מה שבררו, בררו!

ותמהינן: איני, איך יתכן לומר כדבריך שיוכלו הרבים לברור לעצמם דרך שאינה שלהן?

והאמר רב גידל אמר רב לפרושי ברייתא זאת: והוא, שאבדה להן דרך שהיתה להן בצפונה או בדרומה של אותו שדה. שרק אז אמרינן שאם ביררו להם דרך אחרת במקום הדרך שאבדה להן, בררו.

אבל ליקח דרך שאינה שלהם, ודאי לא אמרינן!

וכי תימא דרבי אליעזר נמי לא קאמר שתהיה כל החצר רשות הרבים.

אלא, הכא נמי מיירי, כגון שאבדה להן לרבים דרך באותה חצר. וכגון שנשכח המקום שהיתה שם המחיצה בתחלה, ובני רשות הרבים מחולקין עם בעל החצר היכן הוא מקום המחיצה הראשונה, שאינה ניכרת עכשיו, ובעל החצר אומר שהן מהלכין לפנים ממחיצתם.

וכיון שאין לבעל החצר ראיה, ואילו להם יש בחצר "דררא דממונא", שייכות ממונית, שהרי ספק הוא, הרי אם בררו להם דרך הם קנו אותה, הואיל ורבים נינהו. [ריטב"א בהבנת רש"י].

ואם כן, רק אותו מקום שבו נפרצה המחיצה, שעליו טוענים בני רשות הרבים לזכויות הילוך, דין רשות הרבים לו, היות ורבים עוברין בו עתה והוא מקום המסור להם [ותתבאר עוד הך אוקימתא לקמן].

אי אפשר לומר כן. כי

והאמר רבי חנינא: רק בתוך החצר, עד מקום מחיצה - רק שם יש מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר, כשחכמים סוברים שאינו רשות הרבים אלא כרמלית.

אבל מקום המחיצה שנפרצה עצמה - אף לחכמים הוי רשות הרבים.

וכיון שכן, על כרחך שרבי אליעזר חולק וסובר שאף תוך החצר הוא רשות הרבים, והדרא קושיא לדוכתין כיצד יש לרבים זכות בתוך החצר?

ומשנינן: שפיר יש לומר כי רבי אליעזר אינו מדבר אלא על מקום המחיצה שנפרצה. ואימא הכי: על מקום מחיצה - היא מחלוקת חכמים ורבי אליעזר אם הוא רשות הרבים.

ולפי האמור עתה, שמקום המחיצה בלבד הוא רשות הרבים לרבי אליעזר, חוזרת בה הגמרא מההנחה שנפרצה הפירצה במילואה [או יותר מעשר אמות] ושהיה מוקף מקום הפירצה בשלש מחיצות.

אלא, הכא במאי עסקינן, כגון שבשני ראשיה של הפירצה, מימין ומשמאל לעובי המחיצה שהיתה, לא נשאר כלל משתי המחיצות שבצידיה. וכל מקום מחיצה זו שנפרצה, אינו תוך מחיצות הנשארות [לשון תוספות].

ולכן, יש דין רשות הרבים גמורה למקום פירצת המחיצה, שהרי מקום זה אינו מוקף כלל במחיצות.

ולאו משום חורי רשות הרבים אתינן עלה. ^[53]

ואיבעית אימא, כך יש לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:

מדובר במקום המחיצה, וכדאמרן שנפרץ אותו מקום כולו, ואין לו שם מחיצות כלל.

ומיהו, לא היתה בחצר זו מסילה גמורה לרבים, שנטלוה הרבים בלא רשות בעל החצר. אלא שהיו הרבים מהלכין שם לפעמים, ברשות בעל החצר, ולכן יש למקום המחיצה שנפרצה דין של "צידי רשות הרבים". ^[54]

ורבי אליעזר וחכמים - בצידי רשות הרבים, כגון זה, קמיפלגי:

דרבי אליעזר סבר: צידי רשות הרבים - כרשות הרבים דמו.

ורבנן סברי: צידי רשות הרבים - לאו כרשות הרבים דמו.

ומקשינן: וליפלוג רבי אליעזר וחכמים בצידי רשות הרבים דעלמא, שנועצין יתידות ואבנים גדולות סמוך לכתלי החצירות שעל יד רשות הרבים, כדי שלא יוזקו הכתלים על ידי הקרונות העוברים ברשות הרבים.

ואותו מקום שביניהם לכותל נקרא "צידי רשות הרבים".

ומשנינן: אי איפליגו בצידי רשות הרבים דעלמא, הוה אמרינן דכי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר וסברי דלא הוה רשות הרבים - הני מילי היכא דאיכא חיפופי [אותן יתדות ואבנים הסמוכים לרשות הרבים], שמתוך שיש הפסק בין רשות הרבים וצידי רשות הרבים, אין נכנסין בני רשות הרבים שם בהדיא.

אבל היכא דליכא חיפופי כי הך דמשנתנו - אימא מודו ליה לרבי אליעזר דהוי רשות הרבים.

לכן קא משמע לן דבכל גווני פליגי חכמים.

ותמהה הגמרא על מה שפרשנו [בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא], שרבי אליעזר לא נחלק אלא על מקום המחיצה:

והא "חצר שנפרצה לרשות הרבים - המכניס מתוכה לרשות היחיד, או מרשות היחיד לתוכה חייב", קאמר רבי אליעזר במתניתין. ומשמע שכל החצר הוי לרבי אליעזר רשות הרבים, ולא רק מקום המחיצה בלבד?!

ומשנינן: איידי דאמור רבנן "מתוכה לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכה פטור", אמר איהו נמי "מתוכה".

ו"מתוכה" דאמר רבי אליעזר, היינו: מתוך מקום המחיצה [גאון יעקב].

תו תמהינן אלישנא שאמרו חכמים "מתוכה" לרשות היחיד, או מרשות היחיד "לתוכה", פטור: ורבנן - מה פשר לשונם?

והרי אמר רבי אליעזר שצידי רשות הרבים - דהיינו מקום המחיצה - הוי רשות הרבים, ואם כן, כיצד מהדרו ענו ליה אינהו [רבנן] שהזורק מתוכה פטור אבל אסור. והא על "תוכה" של חצר לא דיבר רבי אליעזר כלל. ^[55]

ומשנינן, לפי לישנא בתרא: הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר: מי לא קא מודית לן, היכא דמטלטל מתוכה של חצר לרשות הרבים, ומרשות הרבים לתוכה, דפטור מפני שהיא כרמלית?!

וביאר הריטב"א משמיה דהתוספות: "מי לא מודית דמתוכה דחצר כולה שהוא רחוק הרבה מרשות הרבים, אינו חשוב רשות הרבים, אפילו לא נשארו שם מחיצות כלל, דומיא דמחיצה זו שנפרצה [אלא כרמלית הויא, כיון דאין לה מחיצות] ".

ואם כן, צידי רשות הרבים נמי לא שנא. ^[56]

ומפרשינן: ורבי אליעזר, דמחלק ביניהם, סבירא ליה: התם, בתוך החצר, לא קא דרסי לה רבים. אבל הכא במקום המחיצה קא דרסי לה רבים, ואף זה בכלל רשות הרבים.

מתניתין:

חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים [הראשונים לא גרסו "רשות הרבים" במשנה, וכן נראה ברש"י, אך רש"י מפרש שנפרצה לרשות הרבים] משתי רוחותיה, באופן שאילו היתה נפרצת כן מערב שבת - וכדמפרש לה בגמרא - היתה נאסרת בטלטול ארבע אמות.

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכדמפרש בגמרא.

וכן מבוי - שאסור לטלטל בו בלא תיקון לחי או קורה, כמו שנתבאר ריש מכילתין - שניטלה בשבת קורתו או לחיו [גירסת רש"י, וכן הוא בגמרא] -

מותרים באותו שבת, משום דאמרינן "שבת, הואיל והותרה - הותרה!".

ואסורים לעתיד לבא, בשבת הבאה, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אם מותרין הם לאותו שבת - מותרין לעתיד לבא. ואם אסורין לעתיד לבא - אסורין לאותו שבת!

כלומר: כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין היום. ^[57]

גמרא:

שנינו במשנה: חצר שנפרצה לרשות הרבים משתי רוחותיה:

ותמהינן: משמע, שמחמת שנפרצה משתי רוחותיה היא ראויה להיאסר.

הא נפרצה רק מרוח אחת מותרת היא, ואף לעתיד לבא.

במאי עסקינן?

אילימא שנפרצה בה פירצה ברוחב עד עשר אמות - מאי שנא נפרצה מרוח אחת שאינה נאסרת, משום דאמר [כמו: דאמרינן] "פיתחא" הוא, וכמי שלא נפרצה דמי.

והרי גם אם היא נפרצה משתי רוחות עד עשר אמות בכל צד, זו כנגד זו, נמי נימא "פיתחא" הוא, ותישרי, שאין החצר נאסרת כשיש לה שני פתחים! אלא שמא תאמר שהמדובר במשנתינו הוא בכגון שנפרצה ביתר מעשר אמות. ^[58]

הא נמי תיקשי, דאי הכי, אפילו נפרצה מרוח אחת בלבד נמי תיאסר החצר.

אמר מתרץ רב: לעולם, שנפרצה בה פירצה ברוחב עד עשר אמות.

והא דרב לא אתמר בפירוש אלא מכללא דרב ושמואל הוו יתבי בחצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל אייתו גלימא נגידו ביה משום צניעותא דשרי לטלטולי בכולה עד מקום גודא אהדרינהו רב לאפיה דלא לימרו הדר ביה רב משמעתיה דהוה אסר ולא אמר להו ולא מידי דאתר דשמואל הוה.

ואמר שמואל אי קפיד אבא שקילו הימייניה וקטרו ביה האי גלימא:

מתני' חצר שנפרצה לרה"ר המכניס לתוכה לרה"ר כו'. ואקשינן וכי [ס"ל] לר' אליעזר משום דנפרצה לרה"ר הויא לה רה"ר ופרקינן אין ר' אליעזר לטעמיה דכיון שעוברין ושבין רבים בתוכה הויא כרה"ר.

דתניא ר' יהודה אמר משום ר' אליעזר רבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו. ואוקמה כשאבדה להן דרך באותה חצר.

ועל מקום מחיצה מחלוקת איבעית אימא בצידי רה"ר פליגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמו. והאי חצר כיון שנפרצה לרה"ר ורבים דרסו לה כצידי רה"ר הוא ורבנן אמרי (לה) [לאו כר"ה דמי] ואמאי לא פליגי בצידי רשות דעלמא. (לא) [דלא] תימא כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר דאמרי ליה לאו כרשות [הרבים] דמי אלא היכא דאיכא גיפופי פי' גיפופי שנראין כפסין וככתלים קטנים שעושין שלא (יתחברו) [יתחככו] בכתלים.

אבל היכא דליכא גיפופי לא קא משמע לן חצר זו שנפרצה דלית ליה גיפופי.

ואקשינן והא מתוכה לרה"ר קתני מכלל דאית ליה גיפופי דאי לית ליה גיפופי מאין לה תוך. ופרקינן לעולם לית ליה גיפופי ולית ליה תוך ואיידי דאמור רבנן מתוכה א' נמי מתוכה. ואקשינן והיכי מהדרי ליה רבנן מתוכה והוא לא אמר מתוכה.

ופרקינן הכי קאמרו ליה רבנן מי לא מודי דהיכא דטילטל מתוכה לרה"ר דפטור מפני שהיא ככרמלית צידי רה"ר לא שנא.

ור' אליעזר התם בחצר דדרסי לה רבים הכא בצידי רה"ר דאית ליה גיפופי לא דרסי לה רבים:

אהדרינהו רב לאפיה. פירש רש"י ז"ל: דקסבר אסור לטלטל הסכין לתוכה וכדטעמיה דאמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. והוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש משום עשיית המחיצות, לפי שהוא ז"ל פירש בסוף פרק כל הכלים בשבת (קכה, ב) דלא שייך אהל עראי בשבת אלא בגג אבל בדפנות לא. ואין דבריו מחוורין כמו שכתבנו שם בס"ד (בד"ה שאין). אלא הכא רב דאהדרינהו לאפיה משום עשיית מחיצות הוא דלהדריה, כיון שהמחיצה זו מתרת הרי זו אהל, אבל לשמואל דסבירא ליה הואיל והותרה הותרה, נמצאת מחיצה זו שאינה בה להתיר דבלא היא מותר לטלטל בכל החצר דמעיקרא, ולפי' הקשו לשמואל היכי עבידא, כלומר: כיון דסבירא ליה דשבת הואיל והותרה [הותרה], למה ליה דעביד הדין והא אפילו בלא הא שריא. ואי סבירא ליה מחיצה זו מתרת, א"כ היכי עביד הכי (ואי) דעשיית אהל הוא ואסור. ופריק שמואל דעביד לניחותא ולצניעותא בעלמא הוא דעבד.

וחכמים אומרים המכניס מתוכה לרשות [הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. הא דלא קתני מכניס מתוכה לרשות] היחיד או מרשות היחיד לתוכה כדקאמר ר' אליעזר, משום דאי אמר הכי הוה אמינא דרשות היחיד היא דבר תורה, אלא לאשמועינן שהם ז"ל עשאוה ככרמלית להחמיר עליה, והמכניס מרשות הרבים לתוכה חייב, קא משמע לן דכרמלית גמורה היא. והמכניס מתוכה לרשות הרבים פטור.

יש ספרים דגרסי: עד כאן לא פליגי (אפי') [אלא] היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל. ויש מקשים לגירסא זו דהשתא משמע דר' אליעזר פליג אפילו היכא דאיכא חפופי, ואילו בפ"ק דשבת (ו, א) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימור דשמעת ליה לר' אליעזר היכא דליכא חפופי היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. ויש מתרצים דסוגיא דהכא אזלא כרב פפא (שבת שם). ויש גורסין כאן מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי אבל היכא דליכא חפופי לא קמ"ל. כלומר: אדרבא היכא דליכא חפופי הוא דפליגי אבל איכא חפופי לא פליגי, דבהא אפילו ר' אליעזר מודה. ולהאי גירסא אתיא האי כוותיה דרב אחא דהתם וגירסא זו יותר נכונה.

הכי קאמרי ליה מי לא מודית לן הכא דלטלטל מתוכה לרשותה רבים דפטור מפני שהיא כרמלית. איכא (למימר) [למידק] דהא משמע דאפילו ג' מחיצות לאו דאורייתא משום דנפרצה זו לרשות הרבים בדופן ד' הרי זו כרמלית גמורה והמכניס והמוציא מרשות הרבים לתוכה ומתוכה לרשות הרבים פטור, ואילו בפרק(ין) [קמא] (יא, ב) אמרינן דג' מחיצות דאורייתא. והתם (לעיל עירובין יב, ב) אמרינן דקורה משום היכר אלמא ג' מחיצות לכולי עלמא אסור מדאורייתא ומבוי דאורייתא משרה שרי [בלא] (ב)לחי ובלא קורה.
והראב"ד ז"ל תירץ דהתם במבוי דלא דחקו ביה רבים, וכגון שיש איסקופה גבוהה ג' טפחים לפניו דלא דרסי ביה רבים דלא ניחא תשמישיה, אבל היכא דליכא עכובא ודרסי ביה רבים בהדי, הלכך מבטלים (מותרת) מתורת חצר. ואע"ג דתניא (לעיל עירובין ח, ב) חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, התם איכא ד' מחיצות מעליתא, אבל הכא דליכא אלא ג' אתו רבים ומבטלי ליה. וי"ל [עוד] דהתם במבוי הפתוח לכרמלית, אבל בפתוח לרשות הרבים כחצר זו שנפרצה לרשותה רבים דשלש מחיצות לאו דאורייתא. ולפי דבריהם מבוי הסמוך לרשות הרבים אין [הכשרו] בקורה אלא או במחיצה או בצורת פתח או בלחי, דקיימא לן כאביי דאמר [לחי משום מחיצה גבי] (לאו משום לחי העומד מאליו, לעיל עירובין טו, א). אבל בתוספות פי' כאן דהכי קאמר: מי לא מודית דמתוכה דחצר כולה שהוא רחוק הרבה ברשות הרבים (שאולי) [שאינו] חשוב רשות הרבים אלא אסור לטלטל מתוכה לרשות הרבים ואפילו לא נשארו מחיצותיה כלל, דומיא דחצר זו שנפרצה שאעפ"י שנפלו כל המחיצות ואין שם היקף חשוב כרמלית ליאסר לרשות הרבים לפי שאין לרבים בו זכות. ולפי דברי התוספות כל שיש לו ג' מחיצות בין דרסי בו רבים להדיא בין לא דרסי בה, [בין] פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים, דבר תורה שרי דג' מחיצות דאורייתא, ואין לך מבוי שאינו ניתר בלחי וקורה. וזה יותר נכון דאילו לדברי האחרים כי קתני בפרקא קמא (יא, ב) הכשר מבוי ב"ש או' לחי וקורה וב"ה [אומרים] או לחי או קורה, לא הוא שתקן מלפרושי באיזה מבוי, בסמוך לכרמלית דוקא, כ"ש לדעת הראב"ד ז"ל שאין הכשר בלחי וקורה עד שיהא שם אסקופה גבוהה ג', ובכולהו מכילתן לא משמע הדין. ודברי התוספות עיקר.

במאי עסקינן אלימא בעשר מאי שנא מרוח אחת דאמרינן פתחא הוא משתי רוחות (אי) [נמי] פתחא הוא. וא"ת דילמא בי' וכשפרוץ מרובה על העומד, והלכך מרוח א' שרי בגפופי וכדאמרינן בפ"ק (יב, א) דחצר נתרת בפס ד', או בלחי מכאן ולחי מכאן כיון דאיכא ג' מחיצות קיימות, אבל מב' רוחות כיון שהפרוץ מרובה על העומד אסור כיון דשלש מחיצות מדאורייתא הלכך אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח (אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח). דאפי' ת"ק דחנניה דמקל טפי במבואות המפולשין לרשות הרבים, לחי וקורה מכאן וצורת פתח מכאן בעינן, כדאיתא בריש פרקין קמא (ו, א). וכן לכולי עלמא במפולשין לכרמלית. וי"ל דמשום דר' יהודה קאמר הדין, ולר' יהוד' ב' מחיצות דאורייתא ובלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה כדתניא מי שיש לו ב' בתים בב' צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן ונושא ונותן באמצע דברי ר' יהודה. ותנן לקמן (עירובין צה, א) ועוד א"ר יהודה מערבין במבוי המפולש (דברי ר' יהודה) כך תירצו בתוספות. וקשיא לי אי לר' יהודה מאי קאמר בעשר והא לר' יהודה אפילו ביתר מעשר נמי פתחא הוא לפחות עד שלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות (לעיל עירובין יט, ב) ואפשר נמי אפילו עשרים כפתחו של אולם וכמו שכתבתי בפרק קמא (ב, ב סוד"ה ופריך אביי). וי"ל משום דר' יוסי נקט עשר, ועשר ויותר מעשר דקאמר לאו דוקא אלא שיעור פתח ואפילו מב' רוחות ואפילו לר' יוסי.

ואי ביתר מעשר אפילו מרוח א' נמי. לר' יוסי, וכן נמי בשיותר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה. ואי בפרוץ מרובה על העומד לר' יהודה מיהא לשתרו ואפילו מב' רוחות. אלא דאכתי קשיא כי אוקימנא בקרן זוית מאי מב' רוחות שאוכלת הפרצה מב' כותלים משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, לר' יהודה מאי הוי, והא לדידיה אפילו מבוי מפולש אפילו ביתר [מעשר] סגי ליה בלחי מכאן ולחי מכאן ולא גריעי מותר הכותלים מלחיים. והראב"ד ז"ל תירץ דאע"ג דשרי ר' יהודה במבוי כי האי גוונא, בחצר מודה דבעינן ג' מחיצות מעלייתא ורביעית שלא תהא פרצתה יותר מעשר, דגבי חצר משוו ר' יהודה וחכמים משום דחצר בעיא הרחקה טפי מפני שמשתמש בה הרבה. ולי נראה דטפי גריע כי נפרץ בקרן זוית לר' יהודה מהמבוי המפולש, דאילו במבוי המפולש כל שאינו רחב יותר משלש עשרה אמה ושליש או מכ' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אליבא דר' יהודה (לעיל עירובין י, א) הותר בלחי וקורה משום דהוה ליה כפתח, אבל פרצה אינה ניתרת בלחי וקורה לכולי עלמא, דכיון דאמרינן דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ה"ל כרחב יותר מג' עשרה אמה ושליש דעלמא או מעשרים, (ונפרצה) [ופרצה] דעלמא אינה ניתרת בלחי וקורה.

ושמואל אמר זה כו׳. פי׳ אפילו כלים דבתים דאמרינן שבת הואיל והותרה והרי החצ׳ הזו שערבה לעצמה מותרת כבתחלה להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ואלו כלים דחצר אפילו לחצר אחרת מותר ואליבא דר״ש דאמר כלם רשו׳ אחת הם ואפי׳ ערבו לסברא דשמואל כדאי׳ לעיל והלכתא כשמואל אפילו בזו מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך אמוראי דלעיל קיימי כוותיה והקשו בתוס׳ דהא רבה ס״ל בהא דשמואל לעיל לקולא כדאי׳ לעיל ואלו התם בפרק במה מדליקין אמרי׳ דכל מילי עביד כרב בר מהנהו תלת זימני סתם דעביד כשמואל וכי תימא דשניא הא דאיכא אמוראי כשמואל ואפ״ה הוצרכנו להוציאה מן הכלל. ותרצו בתוספות דהלכות עירוב שאני דכיון דקי״ל דהלכה כדברי המקל בעירוב ליתא משום כללא בהלכותיהם וכדאי׳ לעיל במכלתין וכן ליתיה לההיא כללא באבלות כיון דקי״ל דהלכה כדברי המקל בערוב ואבל ויפה כיוונו במנהגם:

אדרינהו רב לאפיה. פרש״י ז״ל דקסבר אסור לטלטל הסדין עד לשם וכטעמיה דאמר שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות ולפי זה לא הוליכו דסדין בדרך מלבוש והוצרך לפרש כן ולא פרשו דאיסורא משום עשיית אהל דסבר מר״ן ז״ל שאין משום עשיית אהל עראי במחיצות אלא בגג וכבר ביררנו במסכ׳ שבת וגם במכלתין לעיל בס״ד שיש משום עשיית אהל אף במחיצות ושם פרכינן דכל מחיצה שהיא עושה הכשר בדב׳ האיסו׳ אע״פ שהיא מחיצה שלישית או רביעית חשובה כעושה אהל עראי לכתחלה ומחיצה זו אליבא דרב עושה הכשר ומ״ה אהדרינהו לאפיה דלפום טעמים עושין היו אהל עראי לכתחלה בשבת שהוא אסור מה שאין כן לשמואל דלדידיה בלא מחיצה מותר לטלטל בה דשבת הואיל והותרה הותרה ופרכינן והיכי עביד שמואל הכי כלומר למה ליה למעבד הכי ומה היה צריך לכך ולא דק תלמודא בלישנא אי נמי דהכי פרכינן דאי שמואל להחמיר על עצמו עושה שחושש לדברי רב שמצריך שם מחיצה א״כ היאך הוא עושה אותה בשב׳ דהא חשיבא עשיית אהל. ופרקינן דשמואל לצניעותא בעלמא עבד וכה״ג חשוב תוספת אהל עראי דשרי לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בפקק החלון אתרא דשמואל הוה פי׳ ושמעינן מינה דבאתרא דגברא רבה לא תבעי ליה לאיניש לאורויי מעשה ואפילו להחמי׳ כיון שאינו גדול ממנו ואין איסור אלא בדבר התלוי בשקול הדעת שאלו בדבר משנה אין לו לשתוק כלל ולא יניחו לעשות מעשה ואפילו הוא רבו. הא דתנן וחכמים אומרים המכניס מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהוא כרמלית. הקשו בתוס׳ אמאי לא קתני המכניס מתוכה לרשות היחיד ומר״הי לתוכה פטו׳ כדקאמ׳ רבי אליעז׳ ותירצו דאי אמר הכי הוה אמינא דלרבנן רשות היחיד גמורה היא מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים או לרשות הרבים מתוכה חייב אלא שלהחמי׳ עשאוה חכמים כרמלית לאוסרה עם רשות היחיד קמ״ל דכרמלית גמורה היא אף מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים או מתוכה לרשות הרבים פטו׳:

ולרבי אליעז׳ אטו כו׳. פי׳ והא אינה שלהם וכל שאין הדרך מסור לרבים אפילו הוא מסלה גמורה אין לה דין רשות הרבים וכדאיתא בפ״ק והראיה דהיינו קושיין מן התשובה שהשיבו דרבי אליעזר לטעמיה דאמ׳ רבים שביררו דרך לעצמן מה שאין כן ביחיד וכדכתיבנא בדוכתה בס״ד. וכי תימא דהכא נמי בשאבדה להם דרך פרש״י ז״ל שהם מחולקין עם בעל החצ׳ במקום המחיצה הראשונה שאינה נכרת עכשיו ובעל החצ׳ אמר שהן מהלכין לפנים ממחיצתם כלומ׳ דכיון שאין לבעל החצ׳ ראיה ויש להם בו דרך (שהחזיקו) קנו הואיל ורבים נינהו והאמ׳ רבי חנינא כו׳ כלומ׳ עד מקום מחיצה מחלוקת רבי אליעז׳ ורבנן דמשמע דבכל החצ׳ עד מקום מחיצה פליגי ולאפוקי חוץ למחיצה דמודו רבנן והא ודאי לא אבדה להם דרך בכל החצ׳ גזלני נינהו ולא קנו וק״ל אפילו תימא שיקנו אותה והיא שלהם כיון דתוך מחיצות קיימא היאך הויא רשות הרבים ואמאי עדיפא מקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים דהויא כרמלית כדאי׳ בפ״ק. וי״ל דלמאי דקס״ד השתא ההיא דלא כר״א ולא אמרינן לה סתם משום דאיכא לאוקמי דרבי אליעזר כאוקמתא דלקמן א״נ דהכא במאי עסקינן כשהרבי׳ היו נושאין ונותנין שם תדיר כמו בסרטיא ולא דמיא לקרן זוית דלא משתמשי בה אלא הנכנסין שם אבל הכא דמשתמשי בה תדיר הויא כחור רשות הרבים דכרשות הרבים דמי היכא דניחא תשמשתי׳ ורבנן פליגי עליה כי היכי דפליגי בההיא דרבים שבררו דרך לעצמן כנ״ל:

אי אימא בצדי רשות הרבים פליגי. פירש דלית כאן גזל כלל אלא בצידי רשות הרבים פליגי וק״ל א״כ היכי אמר רבי חנינא עד מקום מחיצה מחלוקת או על מקום מחיצה מחלוקת: וי״ל דהכא במאי עסקינן שהרבי׳ מהלכין לפעמים במקום שהיתה שם המחיצה שהחזיקו בה ברשות נפקא לן מצד שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו ומקום המחיצה הוא עכשיו צדי רשות הרבים ואימא על מקום המחיצה מחלוק׳ כדשניין לעיל כנ״ל:

ה״ג וכן הגרסא בנסחי דוקני אי פליגי בצדי רשות הרבים דעלמא היא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר״א אלא היכא דאיכא חפופי אבל הכא דליכא חפופי לא קמ״ל. פירש קמ״ל דאף בדליכא חפופי פליגי והיינו לסברא דרב פפא דפ״ק דשבת אבל לרב אחא בר יעקב דאמ׳ התם דלא פליג רבי אליעז׳ אלא היכא וכו׳ ה״פ קמ״ל דאדרבה בדליכא חפופי בלחוד פליגי ויש גורסין ע״ב לא פליג רבי אליעז׳ אלא היכא דליכא חפופי אבל הכא דאיכא חפופי לא קמ״ל: ואין רגלים לגרסא זו דהא בהא דהכא ליכא חפופי לפי שנפרצה הכתל דאלו בעלמא דאיכא כתלים איכא חפופי ולשון חפופי פרש״י ז״ל יתדות תקועות בארץ שלא יקרבו לכתלים: ורבותי פירשו כי כל מקום שיש שם כתל בני אדם מתרחקים מהם שלא יתחברו ויתחפפו שם וכדפריש במסכת שבת בס״ד:

מי לא מודית הקשו בתוספות דהכא אמרי׳ דחצ׳ זו שנפרצה בכתל רביעית לרשות הרבים אע״פ שעדיין יש לה ג׳ מחיצו׳ הויא כרמלי׳ מתוכה לדברי הכל ואלו בפ״ק אמרי׳ דג׳ מחיצו׳ דאוריית׳ ואפילו לב״ש נמי אמרינן דלזרוק ב״ג הוא דמחייב ומדאורייתא מבוי שרי בלא לחי וקורה ולחי וקורה מדרבנן בעלמא ויש מי שתירץ דהת׳ במבוי הפתוח לכרמלית אבל הפתוח לרשות הרבים בחצ׳ הזאת ג׳ מחיצות לאו דאורייתא. ויש מקשים על זה דא״כ מבוי הפתוח לרשות הרבים אין הכשרו בקורה דהא קי״ל קורה משום היכרא ובעי׳ לחי דק״ל כאביי דאמ׳ משום מחיצה או צורת פתח או תקרה רחבה ד׳ טפחים לומר פי תקרה יורד וסותם וכי תימא ה״נ א״כ היכי פסיק ותני התם בפ״ק דהכשר מבוי לב״ה בלחי או קורה דהא כמה מבואות שפתוחי׳ לרשות הרבים ואין הכשרם בקורה וגם לא בלחי לרב׳ דאמ׳ לחי משום היכר׳ וי״ל דאפילו פתוח לרשות הרבים נמי כיון דמדאורייתא דינו ככרמלית ומן התורה מותר לטלטל בכלו ומות׳ הוא עם החצרות והבתים ואין אסורו אלא מדבריהם תו לא פליג רבנן והכשירוהו בלחי או קורה. ובתוספות אמר דודאי אפי׳ במבוי הפתוח לרשות הרבים ג׳ מחיצות דאורייתא דסתמא אמרינן לה בכל דוכתא ורבי יהודה דאמ׳ שתי מחיצות דאורייתא אפילו היכא דבקעי לה רבים קאמ׳ לה וכדאיתא לקמן בפרקין והכא ה״ק תלמודא מי לא מודית דמתוכה דחצ׳ כלו שהוא רחוק הרבה מרשות הרבים שאינו חשוב רשות הרבים ואפילו לא נשארו שם מחיצות כלל דומיא דמחיצה זו שנפרצה ופרקינן דהתם לא דרסי לה רבים בהדייא אבל הכא דרסי לה רבים להדיא וזה יותר נכון:

במאי עסקינן אי לימא בעשר. פירש ונשארו גפופי מכאן ומכאן כסתם פרצה מ״ש מרוח אחת. דאמרינן פתחא הוא משני רוחות נמי לימא פתחא הוא ואלא ביותר מעשר ברוח אחת נמי אמר רב לעולם בעשר וכגון שנפרץ בקרן זוית והיינו משתי רוחות דקתני כלומ׳ פרצה אחת שנראת בשתי רוחות וכיות׳ מעש׳ דמי או כנפרץ במלואו דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי והקשו בתו׳ למה ליה לרב לאוקומה הכי לוקמה כפשוטה שנפרצ׳ בשתי רוחות ממש ולעולם בעשר אלא שהיה הפרוץ מרובה על העומד הילכך מרוח אחת מות׳ בגפופי דהא ג׳ מחיצות דאורייתא ורביעי׳ נתרה בפס ד׳ או בלחי משהו מכחן ולחי משהו מכאן וכדאי׳ בפ״ק דמכלתין אבל משתי רוחות אסורה דהא ליכא אלא שתי מחיצות ואנן בעינן ג׳ מחיצות וצריך לרוח אחת לכל הפחות ג״פ דאפילו לת״ק דחנניא דמקל במבואות המפולשין לרשות הרבים לחי או קורה מכאן וצ״פ מכאן בעי וכן לכ״ע במפולשין לכרמלית וכדאיתא בפ״ק. ותרצו דהא דלא משני הכי משום דאיירי רבי יהודה במתני דס״ל שתי מחיצות דאורייתא כדאיתא בסוף פרקין ולדידיה אפילו מבוי מפולש משתרי בלחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן וה״ה דחצ׳ לדידיה משתריא בגפופי ואפי׳ הפרוץ בשתי רוחות מרובה על העומד וא״ת אי לרבי יהודה פרכינן ומתרצינן מאי האי דנקטינן עשר ויות׳ מעש׳ דהא לרבי יהודה עד י״ג אמה ושליש הוי פתחא. וי״ל דהכא נקטינן שיעו׳ פתח אליבא דר׳ יוסי וכהלכתא ועשר ויות׳ מעש׳. אלא פתח ויות׳ מפתחא קאמרי וה״פ במאי עסקינן אי לימא בפרצ׳ שהוא כשיעור פתח כגון עשר אמות לרבי יוסי וי״ג אמה ושליש לרבי יהודה מ״ש מרוח אחת דאמרינן פתחא הוא משתי רוחות נמי נימא פתחא הוא בר׳ יוסי בעומד מרובה על הפרוץ ולרבי יהודה אפילו בפרוץ מרובה על העומד אלא ביות׳ מעש׳ לרבי יוסי או ביות׳ מי״ג אמה ושליש לרבי יהודה דלאו פתחא הוא ולא משתרי בגפופי כלל וכנפרץ במלואו חשיב אפילו מרוח אחת נמי. אמר רב לעולם בעש׳ וכגון שנפרץ בקרן אזוית הילכך אפי׳ לרבי יהודה דשרי אפילו בשתי מחיצות דלא עריבן כל היכא דאיכא לחי מכאן ולחי מכאן הכא לא שרי אע״ג דאיכא שתי מחיצות דעריבן מ״ט דפתח בקרן זוית לא עבדי אינשי הילכך אפילו בעש׳ לא חשיב פתחא אלא פרצה וכיון דפרצה היא אין שום לחי וקורה מתיר את הפרצה לא לרבי יהודה ולא לרבנן ה״ל כמבוי שהוא רחב יותר מי״ג אמה ושליש שאינו נכש׳ בקורה ולא בלחיים כלל ואפילו לר׳ יהודה.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה בענין החלק השני והוא שאמר חצר שנפרצה לרשות הרבים ר״ל במלואה והוא שלא נשארו שם גיפופין מכאן ומכאן לעמוד במקום לחי או שהיתה הפרצה ביתר מעשר שאין הגיפופי׳ מועילים עוד כלום המכניס מרשות היחיד לתוכה או מתוכה לרשות היחיד חייב מפני שיש לה דין רשות הרבים. ותמהו עליו בגמרא וכי מפני שנפרצה לרשות הרבים הויא ליה רשות הרבים והלא אינה של רבים ואעפ״י שעוברים ושבים דרך בה אין זה אלא כעין גזלה והרי בעל חצר מונעם לכשירצה שזו שאמרו לענין דיני ממונות רבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו אעפ״י שהשדה של אחד כבר העמדנוה במקומה בשאבדה להם דרך באותה שדה ועכשו ביררו בו דרך לאחד מן הרוחות שאעפ״י שאין יודעין מקום דרכם הואיל ומכל מקום היה להם דרך לשם ואבדה להם וביררוה לעצמם מה שביררו ביררו. ואם תאמר שבחצר זה כן ודאי כך הוא הדין אלא שאי אפשר לפרש כן שהרי אמרו ר׳ חנינא על מקום מחיצה מחלקת אבל תוך החצר עצמה ודאי כרמלית היא ופירושה על מקום מחיצה הסמוך לרשות הרבים. אלמא הדבר פשוט שלא אבדה להם דרך בתוכה שאלו כן לא הוצרך ר׳ חנינא לומר כן. ואעפ״י שלר׳ חנינא מיהא אין קושיא דמקום הכותל מיהא אין תמיהה לר׳ אליעזר אם מחזיקה ברשות הרבים מ״מ לדידן ומפרשים פלוגתייהו אתוכה קשיא דהא מדר׳ חנינא נפקא לן דלאו באבדה להם דרך עסיקינן ומכל מקום תירץ בה עד מקום מחיצה הפנימית (כחו) [כמו] שאף אנו מפרשי׳ בה וכל תוך החצר במשמע ועדיין אפשר להעמידה באבדה להם דרך. וחזר ואמר אי בעית אימא וכו׳ כלומר לא באבדה להם דרך שמכל מקום אי אפשר שבזו חלקו חכמי׳ ומעולם לא נחלקו על תוך החצר שאם אבדה להם דרך בה ועכשו החזיקו ודאי אף לרבנן רשות הרבים גמורה היא ואם לא כן ודאי כרמלית היא והמכניס או המוציא מרשות היחיד או מרשות הרבים לתוכה פטור לדברי הכל ולכתחלה אף בתוכה אסור לטלטל אלא שהענין כר׳ חנינא שאמר על מקום מחיצה מחלקת ר״ל על מקום הכותל ומדין צדי רשות הרבים שמקום הכותל הוא קרוי צדי רשות הרבים שלדעת ר׳ אליעזר כרשות הרבים דמי והמוציא מרשות היחיד להם חייב ולדעת רבנן אף הם כרמלית והיא היא המחלקת בצדי רשות הרבים דעלמא כגון שלא נפרץ הכותל שהמקום הסמוך לכותל בכדי שאין דרך בני אדם לעבור לשם ולהתחכך בכותלים לר׳ אליעזר דינו כרשות הרבים ולרבנן דינן ככרמלית אלא שבזו דוקא לרבנן כשיש שם חפופין והם מיני יתדות ואבנים מונעים ההלוך משם שלא לקלקל את הכותל אלא שבמקום מחיצה מיהא אף בלא חפופין דנין אותה חכמי׳ ככרמלית וזה שאמר ר׳ אליעזר מתוכה לא דקדק לשונו ומפני שחכמי׳ אומרי׳ מתוכה הוא תופשה בלשון זה. כך פירושו שהיו אומרי׳ לו ואי אתה מודה שמתוכה לרשות הרבי׳ פטור שהרי כרמלית היא אף בצדיה כן. והוא השיבם שתוכה כרמלית שאין רגל רבים דורסת שם אבל צדיה רשות הרבים הואיל ורבים דורסים שם והלכה כחכמי׳. אלא שלפי מה שביארנו בסוגיא זו יש שואלים בה תוכה היאך היא כרמלית והרי יש כאן שלש מחיצות ושלש מחיצות דאורייתא כמו שביארנו בפרק ראשון במה שאמרו שהקורה והלחי משום היכר אלמא שאין שם צורך מחיצה ששלש מחיצות מן התורה. תירצו בה גדולי המפרשי׳ שהענין שם ביאורו כשיש בפתח המבוי אסקופה גבוהה שלשה טפחי׳ ונמצא שאין תשמישו נוח לשם ונמצא שאין כאן דריסת רבים אבל מכל מקום אין רשות היחיד גמורה אלא בארבע מחיצות ומה שאמרו חצר שהרבים נכנסי׳ לה בזו ויוצאים בזו רשות היחיד לשבת פירושה בד׳ מחיצות. ויש מתרצים שלא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית אבל בפתוח לרשות הרבים שלש מחיצות לאו דאורייתא ולדעת זה מבוי הפתוח לרשות הרבים אין הכשרו בקורה אלא בצורת פתח או בלחי לדעת האומר לחי משום מחיצה. ודברים אלו מתמיהים שהרי כל הדברים סתם נאמרו בין באסקופא בין בלא אסקופא, בין בפתוח לכרמלית בין בפתוח לרשות הרבי׳. וכן גדולי הדור מביאים ראיה לסתירת דבריהם ממה שאמרו בפרק ראשון כיצד מערבין רשות הרבי׳ עושין לחי מכאן וצורת פתח מכאן ופרשנוה במבואות המפולשין לרשות הרבים וצורת פתח לא עדיפא מדופן שלישי. ומכל מקום בתוספות פרשו שבודאי רשות היחיד היא ולא כמו שכתבנו למעלה שבלא אבדה להם דרך כרמלית היא אלא כל שאבדה להם דרך רשות הרבים ובלא אבדה רשות היחיד. ותירצו בשאלה זו שדברי חכמי׳ לר׳ אליעזר במה שאמרו לו מי לא מודית וכו׳ כך פירושן אי אתה מודה שאם נפרצו כל מחיצות שבחצר כפריצת מחיצה זו שהיא כרמלית והמטלטל מתוכה של חצר לרשות הרבי׳ שאינו חייב הואיל והיא רחוקה מכל מקום מרשות הרבים ואין בה זכות לרבים אם כן אף בשלא נפרצה אלא מרוח אחת במקום מחיצה מיהא אעפ״י שסמוכה לרשות הרבים ושנפרץ מקום הכותל לגמרי דנין בה כן אבל בשלש מחיצות מיהא רשות היחיד היא לדברי הכל וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמ׳ חצר שנפרצה משני רוחותיה ר״ל שנפרצה למקום האסור לה כגון לרשות הרבים או לכרמלית והדבר ידוע במבוי ובחצר הנפרצים למקום האסור להם שאם נפרצו ביתר מעשר אינו פתח הואיל ולא עשו לה משקוף אלא פרצה ואין לחי וקורה ולא לחיים או פס ארבעה ולא עומד מרובה על הפרוץ מכשירה אלא שימעט את הפרצה מעשר ומשנה זו עסוקה שבין השמשות החצר קיימת בארבע מחיצות ומשנכנס שבת נפרצה משתי רוחות ונמצא שנאסרה. ופרשוה בגמרא בשתי רוחות דעריבן ר״ל מזרח ודרום ובפרצה פחותה מעשר שאם היתה הפרצה יתרה מעשר אפי׳ מרוח אחת היתה נאסרת ולא הוצרך להזכיר בה פרצת שתי רוחות ואפי׳ נשארו לה גיפופין ואם אינה יתרה מעשר והיתה הפרצה בשתי רוחות מכוונות אפי׳ בתחלת שבת מותר שכשם שאתה אומר ברוח אחד פתחא הוא אף בשתי רוחות כן אלא שהפרצה אינה אלא בעשר אבל היא בשתי רוחות דעריבן ואין לומר בה פתחא היא שכל שנפרץ בקרן זוית פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ואפי׳ נפרצה בקרן זוית בארבעה טפחים יצאה מתורת פתח וכל כיוצא בזה אסורה אף לאותה שבת והלכה כדבריו שאין אומרי׳ שבת שהותרה הותרה אלא בדיורין אבל לא במחיצות כמו שהתבאר. וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואף בבית שאלו בה בגמרא מפני מה הוא תופש בה פרצה משתי רוחות שאם אתה מכשירה מרוח אחת ומטעם פי תקרה יורד וסותם שהרי בית תקרה יש בו מה שאין כן בחצר ומבוי ואין צריך לבא בה מטעם פתחא הוא ודין פי תקרה נאמר אף בפרצה יתרה מעשר שמאחר שפי התקרה סותם אין חלוק בין עשר ליתר מעשר ואם כן אף משתי רוחות כן והיה יכול לתרץ שנפרצה משתי רוחות זו כנגד זו שבזו אין פי תקרה יורד וסותם הואיל והוא כמבוי המפלש וכמו שאמרו בראשון של סכה בסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין אביי אמ׳ כשרה פי תקרה יורד וסותם ואמ׳ ליה רבא אפי׳ נטל דופן האמצעי אמ׳ ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי המפלש אלא שמשנתנו סתם נאמרה וכל שתי רוחות במשמע אעפ״י שנשארו שתים דעריבן ועוד שהרי ר׳ יהודה הוזכר במשנתנו ולדעתו אף בשנפרץ במבוי המפלש אומרין פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר במשנה הבאה אחר זו ובסוגיא שלה.

פיסקא חצר שנפרצה לרה"ר פירש המורה במילואה או ביותר מעשר וקשיא לי טובא בהא פירושא שאם עשאוהו חכמים כרמלית לחומרא שלא נטלטל בכולה נעשה אותה כרמלית להקל ונאמר שהמטלטל מתוכה לרה"ר פטור והא קי"ל ג' מחיצות דאוריית' ונ"ל דל"ג בדברי חכמים מתוכה לרה"ר אלא מתוכה לרה"י דהויא כרמלית ולא רה"ר כדקא עביד לה ר"א אבללעולם מתוכה לרה"ר חייב סקילה דרה"י גמורה היא מן התורה:

בד"ה מ"ש מרוח אחת כו' ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות כו' עכ"ל וכה"ג מרוח אחת מאותן ג' רוחות השלמים ואי בפרוץ מרובה נמי מרוח א' מאותן ג' מחיצות השלמים לא סגי בפס ד' או בב' משהויין דה"ל תיקון מב' רוחות ואנן קי"ל דג' מחיצות דאורייתא לרבנן ודוחק הוא לאוקמא כר"י דב' מחיצות דאורייתא ודו"ק:

בד"ה בשתי רוחות כו' דבין לרב ובין לשמואל אין חילוק בין מרוח אחת לשנים ואי נפרצה כו' עכ"ל ר"ל לרב אין חילוק בין רוח א' לשתי רוחות דאפי' נפרצו במלואן פי תקרה סותם בהם ולשמואל נמי אין חילוק בין מרוח א' לב' רוחות בדאית בהו שם מחיצה דפי תקרה סותם בהן וסיום דבריהם אי נפרץ במלואו אפי' מרוח אחת לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם כו' היינו אליבא דשמואל אבל לרב אפי' בב' רוחות ואפי' נפרץ במלואו אם לא היה מפולש אמרי' פי תקרה יורד וסותם וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי פריך משתי רוחות נמי נימא פי תקרה נוקי ב' רוחות דמתני' שנפרץ כו' עכ"ל הך קושיא בין לרב ובין לשמואל לרב בנפרץ במלואו ולשמואל בדאית בהו שם מחיצות וק"ל:

גמ' וקטרו ביה והיכי עביד שמואל הכי והא אמר כו' ורב אי ס"ל דאסור כו' כצ"ל:

שם דלא נימרו כו'. ?? ס"א הדר ביה רב משמעתיה ולא נהירא דהא רב לא אמר שמעתא אלא מהאי עובדא שמיע לן וק"ל:

רש"י בד"ה אהדרינהו רב לאפיה דקסבר כו'. נ"ב והתוס' פירשו לעיל בפ' מי שהוציאוהו [עירובין דף מ"ד.] בדבור פקק החלון מאן דאמר דרב קפיד אעשיית מחיצה הבאה להתיר טלטול בשבת וק"ל:

בד"ה שנטלה קורתו או לחיו גרסינן כצ"ל. ונ"ב בסוף פ"ק פירשו התוס' דעת רש"י:

בד"ה משתי רוחותיו נמי נימא פתחא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאי שנא כו' דג' מחיצות דאורייתא כמו סתם מבוי דהוי כלחי וקורה ויש לומר דהכא כו' כצ"ל:

בא"ד אלא שלשה מחיצות וברביעית כו'. נ"ב פירוש א"כ ברוח אחת נמי לא ישארו שלש מחיצות וא"כ אין חילוק בין רוח אחת לשתי':

בא"ד ואיירי נמי שנפרצו כו' אע"ג דהשתא כו' כצ"ל:

במשנה וחכ"א מתוכה לר"ה כו' פטור כו'. לפי פרש"י והתוס' בסוה"ד דלעיל (ודע שנשמט מהתוי"ט כה"ד מתוס' הזה מפני שנדפס שלא במקומו) ראייתם הוא מדאסור לכתחלה. והוא דוחק. א' מה זה ראיה מדרבנן לדאורייתא הלא מצינו הרבה שהחמירו חכמים על ד"ת. ב' דהעיקר חסר מה"ס. לכן הנלע"ד לפ' דהכוונה הוא שהעביר ד"א ואפ"ה פטור אלמא דלא הוה ר"ה וה"ה דהל"ל המעביר בתוכה גופה ד"א אלא אגב שאמר ר"א מתוכה כו' נקטו גם הם מתוכה. והאי דלא נקטו מתוכה לרה"י כו' כדר"א. הוא כתירוץ הראשון דהתוס'. ודע דמה שפי' דרה"י דר"א היינו החצר גופיה אינו עולה לשיטת הרמב"ם בחבורו (רפי"ד וי"ז) דג' מחיצות אינו כרה"י מדאורייתא אלא כמקום פטור:

במשנה ב חצר שנפרצה לר"ה. מדברי התוס' ד"ה מ"ש מבואר דל"ג לר"ה וכן לעיל (יז) ליתא:

שם מותרין באותה שבת כו' דברי רי"ה. נ"פ דע"כ לא שרי אלא שגם עתה אחר שנפלו אינו אסור אלא מדרבנן. אבל אם היה אסור מדאורייתא ודאי לא שרי מטעם הואיל. ולפ"ז יש לגמגם קצת במאי דפריך הגמרא אלא ביתר מעשר א"ה אפי' מרוח אחת נמי דנימא דלרבותא דרי"ה אשמועינן ודוקא מב' רוחות דנשאר עליו עדיין שם רה"י מדאורייתא לשיטתו בס"פ. אבל מג' רוחות מודה דאסור. ולפמש"כ התוס' ד"ה מ"ש בסה"ד א"ש:

תוס' ד"ה מ"ש (הא'). ועוד אור"י כו'. ועי' מהרש"א. וק"ל דא"כ מאי פריך מ"ש מרוח אחת כו' נימא דמיירי בפרוץ מרובה עה"ע. אלא משום דלרי"ה מותר ולא הוה מ"ל ע"ז ואסורים לעתיד לבא. וכן לקמן ע"ב בד"ה דבשתי רוחות שהקשו וא"ת כו' נוקי שתי רוחות כו'. דמ"מ יקשה איך יאמר ר"י ע"ז ואסורים לע"ל:

גמ' זה מטלטל עד עיקר מחיצה. עי' לעיל דף עט ע"ב:

תוס' ד"ה בשתי רוחות וכו' בבקעה שאין לה כלל. עי' לעיל דף פו ע"ב תוס' ד"ה גזוזטרא:

זה מטלטל עד עיקר מחיצה. כדמעיקרא דאמרינן הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי בששבתו. בחצר אפילו מחצר לחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר. הלכה כר''ש ואפי' עירבה כל אחת לעצמה לא גזר משום מאני דבתים ואע''ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי להו בתים דהא שרי לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת: שקולו גלימא נגידו. קחו טלית ופרסו אותה שם להיות מחיצה: אהדרינהו רב לאפיה. דקסבר אסור לטלטל הסדין שבתוכה: שקולי המייניה וקטרו בה. קחו אבנטו וקשרו בו את הטלית למחיצה: מתני' חצר שנפרצה לרה''ר. במלואה או יותר מעשר: חייב. דרה''ר הוא ובגמרא קא בעי לה: פטור. אבל מותר לכתחלה לא אפי' תוך ארבע אמות דלאו רה''ר היא אלא כרמלית היא והוא הדין נמי מתוכה לרה''י: גמ' שבררו דרך לעצמן. בשדה אחת: מה שבררו בררו. ואינו רשאי לגודרה אלמא קנו לה: שאבדה להן דרך באותו שדה. שהיה להן דרך בו ואינו יודע אי בצפונו אי בדרומו ובררו להן אחת מן הרוחות: וכי תימא הכא נמי כשאבדה להן הדרך באותה חצר. שאין מקום המחיצה ניכר ובני רה''ר מרחיבין רה''ר לתוכה במקצת ואמרו שעד כאן היה רשותן וכי אמר ר''א רה''ר היא באותו מקום מחיצה קאמר שאלו עוררין עליו: והאמר רבי חנינא עד מקום מחיצות מחלוקת. דמשמע כל החצר כולה עד מקום המחיצה היו חכמים עושין אותה כרמלית אבל במקום מחיצה מודו מכלל דר''א משוי ליה לכוליה רה''ר: ואיבעית אימא. לעולם בשמקומות מחיצות ניכרות ואפילו הכי משוי ליה ר''א למקום מחיצה רה''ר דקא סבר צידי רה''ר כרה''ר דמו: הני מילי היכא דאיכא חיפופי. סתם צידי רה''ר איכא חיפופי נועצין יתידות אבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם לכותל קרי צידי רשות הרבים ובההוא הוה אמינא הוא דפליגי רבנן ואמרו לאו רשות הרבים הוא ואסור לטלטל מתוכו לרשות הרבים משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהא רבים. להדיא אבל הכא אימא מודו ליה: והא מתוכה. לרשות היחיד קאמר ר''א חייב אלמא כולה חצר רה''ר משוי ליה: איידי דאמרי רבנן מתוכה כו'. ואנן פרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא רבי אליעזר בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי רה''ר: מתני' חצר שנפרצה. בשבת לרשות הרבים: מותרין לאותה שבת. הואיל והותר למקצתה: שניטלה קורתו או (לחייו) גרסינן: לעתיד לבא. לשבת הבאה: אם מותרין כו'. בגמרא מפרש דרבי יוסי מחמיר והכי קאמר כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין היום: גמ' במאי עסקינן. דאצטריך ליה למנקט משתי רוחותיו: אילימא בעשר. ומשום הכי מרוח אחת לא דאמרינן פתחא הוא: משתי רוחותיו נימא נמי פתחא הוא. דקא סלקא דעתיה משתי רוחות זו כנגד זו קאמר כגון מזרח ומערב:

ואיבעית אימא בצידי רה''ר פליגי. ולא מיירי באבדה להם דרך: וליפלגו בצידי רה''ר דעלמא. ואם תאמר דילמא דוקא הכא פליגי משום דמקום מחיצה שלו ואור''י דסתם צידי רשות הרבים הם שלו שרגיל אדם להיות כונס תוך שלו ובונה: אבל היכא דליכא חיפופי מודו ליה קא משמע לן. משמע דר''א איירי בדאיכא חיפופי והקשה ריב''א דבפרק קמא דשבת (דף ו.) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימר דשמעת ליה לר''א היכא דליכא חיפופי היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה וי''ל דסוגיא דהכא כרב פפא דהתם: מאי שנא מרוח אחת דאמר פתחא הוא. ואם תאמר מרוח אחת אע''ג דפרוץ מרובה אמרינן בפ''ק (דף י:) דניתרת בפס ד' או בשני משהויין לכאן ולכאן אבל בשתי רוחות לא משתרי בהכי דג' מחיצות דאוריי' כמו סתם מבוי דהוי בלחי וקורה וי''ל דהכא פריך לר' יהודה דאית ליה לקמן (צה.) שתי מחיצו' דאורייתא ועוד אור''י דסתם חצר אין לה אלא ג' מחיצות וברביעית פס ד' או ב' משהויין ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות ואף על גב דהשתא כשנפרצה הוי מפולש ואמרינן בפ''ק (דף יא.) דבעי לכל הפחות צורת הפתח היינו דוקא כשנפרצה רה''ר או לבקעה אבל הכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לרה''ר: מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פי תקרה כו'. השתא לא קאמר פתחא הוא דאפילו נפרץ במילואו או ביתר מעשר רוצה להתיר בבית מטעם פי תקרה: בשתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם. רש''י מפרש דרב ושמואל דפליגי בפי תקרה היינו דווקא באכסדרה בבקעה שאין לה כלל מחיצות אבל ביש לה אפי' מחיצה אחת מודה שמואל דבשלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואתי שפיר הא דנקט אכסדרה בבקעה לפי שבבקעה דווקא פליגי שאין שם מחיצה וגרס בתר הכי כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה ולפי זה פירוש כל הסוגיא ואין נראה דאפילו לרב בשתי מחיצות זו כנגד זו לא אמר פי תקרה יורד וסותם דהוי מפולש כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף יח:) לכך נראה לר''י דסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות כדאמר בלא יחפור (ב''ב דף כה:) העולם לאכסדרה הוא דומה דרוח צפונית אינה מסובבת ולית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן יש שם ארבע מחיצות ומיהו לרב אפי' פרוץ משתי