עירובין צו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי דלצאת ידי חובתו לא בעי כוונה. והכא בלעבור משום "בל תוסיף" קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: כשם שלצאת לא בעי כוונה, הוא הדין לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה. ולכן אינו יכול להכניס שתי זוגות, שאף אם לא יכוין בהם לשם מצוה, הוא עובר בבל תוסיף.

ורבן גמליאל סבר: אמנם לצאת ידי חובה לא בעי כוונה, אבל לעבור משום בל תוסיף בעי כוונה. וכל שאינו מתכוין לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף. הילכך יכול להכניס שתי זוגות מבלי שיתכוין לשם מצוה, שבכך אינו עובר על בל תוסיף.

ואיבעית אימא: אי דסבירא לן אם היינו סוברים דשבת זמן תפילין, הרי דכולי עלמא יסברו כי לא לעבור בבל תוסיף בעי כוונה, ולא לצאת ידי חובת המצוה בעי כוונה.

והכא לכולי עלמא שבת לאו זמן תפילין הוא.

ובלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו של המצוה קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: אף שלא בזמן המצוה לא בעי כוונה. והמוסיף על המצוה שלא בזמנה, אף אם אינו מתכוין לשם מצוה, יש על זה שם מצוה ותוספת מצוה, והרי הוא עובר בבל תוסיף.

ולכן, אינו יכול להכניס בשבת לעיר שתי זוגות, אפילו שלא בכוונה לשם מצוה.

ורבן גמליאל סבר: לעבור על בל תוסיף שלא בזמנו - בעי כוונה. שכיון שעתה אין זה זמן המצוה, וגם אינו מתכוין לשם מצוה, הרי אין כאן לא מצוה ולא תוספת.

ולכן, יכול להכניס שתי זוגות בשבת, שאינו זמן תפילין. שלא יתכוין לשם מצוה, ולא יעבור בבל תוסיף.

ומקשינן: אי הכי, לרבי מאיר [היינו תנא קמא] זוג אחד נמי לא יכניס, מחמת שעצם ההנחה בשבת היא הוספה על המצוה, כיון ששבת לאו זמן תפילין!?

ועוד, אסכן, הישן בשמיני עצרת בסוכה ילקה משום בל תוסיף, אף אם לא יתכוין לשם מצוה!

והרי אנן קיימא לן שבחוץ לארץ יושבין בסוכה בשמיני עצרת [משום ספיקא דיומא שמא עדיין סוכות היום]. ואם לפי תנא קמא שלא בזמנו לא בעי כוונה, הרי עוברין על ספק בל תוסיף בישיבה זו?

אלא, ודאי לכולי עלמא לעבור שלא בזמנו בעי כוונה. והיושב בשמיני מתכוין שאם היום אינו סוכות אינו מתכוין לשם מצוה.

ומסקינן: אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא, דפליגי בשבת אם היא זמן תפילין או לאו זמן תפילין. ^[17]

והוינן בה: ומאן שמעת ליה דסבר שבת זמן תפילין הוא?

ומשנינן: רבי עקיבא! דתניא: כתיב בפרשת "קדש לי", שנאמר בה מצות תפילין: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה".

ודרשינן: "ימים" - ולא לילות, שאינן זמן תפילין.

"מימים", מקצת ימים, ולא כל ימים - פרט לשבתות וימים טובים שגם הם אינם זמן תפילין, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לא נאמר "חוקה" זו אלא לענין פסח בלבד, שהפרשה מדברת בה לעיל, ולא לענין מצות תפילין. ו"מימים ימימה" היינו משנה לשנה.

ולדעת רבי עקיבא אין לנו דרשא למעט תפילין בלילות ושבתות, והוא התנא הסובר דשבת זמן תפילין הוא.

והוינן בה: ואלא, הא דתנן בריש מסכת כריתות: הפסח והמילה מצות עשה הן. ולפיכך אינו מביא קרבן חטאת על שגגתו באי עשייתן, למרות שיש בהן כרת במזיד, כי אין מביאין חטאת אלא על חטא שיש בו לאו.

לימא משנה זו דלא כרבי עקיבא היא.

דאי רבי עקיבא, כיון דמוקי לה לקרא ד"ושמרת את החקה הזאת" בפסח, אם כן לאו נמי איכא באי הקרבת קרבן פסח. לפי שהכתוב "ושמרת", יש במשמעותו "לאו", כדרבי אבין אמר רבי אילעאי:

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעאי: כל מקום שנאמר בתורה "השמר" או "פן", וכן "אל"

- אינו "עשה", אלא בלא תעשה הוא!

ואם כן, אף בקרבן פסח לרבי עקיבא, דכתיב בו "ושמרת" - הוי איסור לא תעשה.

וכיון שזדונו בכרת, יהיה חייב על שגגתו באי עשייתו!?

ודחינן: אפילו תימא רבי עקיבא היא, לא קשיא.

משום דרק "השמר" דלאו, כשהתורה מזהירה שתשמר ואל תעשה כן, הוי לאו.

אבל "השמר" דעשה, כגון הכא, שהאזהרה היא לקיים מצות הפסח, הוי עשה.

ומקשינן: וכי סבר רבי עקיבא שבת זמן תפילין הוא?

והתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים?

תלמוד לומר "והיה לך לאות על ידך".

ומשמע דוקא מי שצריכין אות דהיינו ימות החול שישראל צריכין להעמיד בהם אות על עצמן, להוכיח שהם מחזיקים בתורת ה'.

יצאו אלו, שבתות וימים טובים, שפטורין מתפילין, לפי שהן גופן אות בין הקב"ה לישראל. כדכתיב בשבת "כי אות היא ביני וביניכם". ^[18]

הרי, שרבי עקיבא סבר שבת לאו זמן תפילין. ^[19] ואם כן, מי הוא התנא הסובר שבת זמן תפילין?

ומשנינן: אלא האי תנא הוא.

דתניא: הניעור בלילה, שאין לו לחשוש שמא יפיח בשעה שהוא ישן והתפילין עליו - רצה חולץ את התפילין, רצה מניח אותן. ואין כאן "בל תוסיף" לפי שהלילה זמן תפילין הוא מן התורה, ורבנן הוא דגזרו שלא להניחם בלילה שמא יפיח בהם כשהוא ישן.

ולכן זה הניעור מותר לו להניח תפילין בלילה, דברי רבי נתן.

יונתן הקיטוני אומר: אין מניחין תפילין בלילה, לפי שלילה לאו זמן תפילין הוא.

ומדלילה, לתנא קמא, זמן תפילין הוא, הרי שהוא אינו דורש קרא ד"מימים ימימה" לענין תפילין, אלא לענין פסח.

ואם כן, לפיו - שבת נמי זמן תפילין הוא! שהרי רק מאותו הפסוק אפשר למעט שבת.

ודחינן: דילמא אע"ג דסבירא ליה לתנא קמא דלילה זמן תפילין הוא, משום ד"מימים ימימה" קאי אפסח, מכל מקום סבירא ליה דשבת לאו זמן תפילין הוא. דנפקא ליה מ"לאות על ידך" - יצאו אלו שהן גופן אות.

דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: לילה זמן תפילין הוא, שהרי הוא דורש "מימים ימימה" לענין פסח, ובכל זאת סבירא ליה דשבת לאו זמן תפילין הוא, וכדאמרן לעיל.

ומשנינן: אלא, האי תנא הוא.

דתניא: מיכל בת כושי [הוא שאול], היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים!

ואשתו של יונה בן אמיתי היתה עולה לרגל במועד, ולא מיחו בה חכמים!

מדלא מיחו בה במיכל חכמים על שהניחה תפילין, אלמא קסברי דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים חייבות בה. ^[20] דאילו היו פטורות, היה אסור להן להניח תפילין, דהוי כתוספת על דברי תורה. ^[21]

הרי שהם סוברים דלילה ושבת זמן תפילין הם, ואין שום זמן שפטורין ממצות תפילין. שאם לילה או שבת לא היו זמן תפילין, נמצא שהתפילין הן מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

הערות

^[17] רש"י. והקשה הרש"ש דמנין לו לאפוקי משתי האוקימתות האחרות דלכו"ע שבת זמן תפילין, שגם עליהם אין פירכא.

^[18] כתבו התוס' בד"ה ימים, דלכאורה גם בחוה"מ אין מניחין תפילין שאינו צריך אות של תפילין, שהרי יש בו אות דאסור במלאכה, ובפסח אסור בחמץ ובסוכות חייב בסוכה. אולם בירושלמי משמע דמניחין תפילין בחוה"מ. והרא"ש בהלכות תפילין [הלכות קטנות בסוף מסכת מנחות] סי' ט"ז כתב שהדבר תלוי במחלוקת התנאים מהיכן ילפינן דשבת לאו זמן תפילין. דלריה"ג דנפקא ליה מימים ולא שבת ויו"ט אף חוה"מ בכלל כיון שקרוי מקרא קדש. ולר"ע דנפקא ליה מ"לאות" אין חוה"מ בכלל כיון שאינו אסור במלאכה מה"ת. ובשאגת אריה סי' מ"א הקשה על הרא"ש, דהא גם המ"ד ד"מימים" סמוך אקרא ד"לאות" כמבואר בתוד"ה ימים, וע"כ דגם בקרא ד"לאות" ממעטינן חוה"מ.

^[19] כתב בב"י סי' כ"ט דיש נפ"מ בין שתי הילפותות דשבת לאו זמן תפילין. דלרבי יוסי הגלילי דנפק מקרא דימים ימימה יש איסור מדאורייתא להניח תפילין בשבת ויו"ט ד"ושמרת" משמע השמר לך פן תניחם, ולר"ע דנפק מלאות על ידך אין כאן רק פטור מלהניחם ולא איסור.

^[20] כתב הגאון יעקב, דמשמע מכאן דאפילו למ"ד דנשים חייבות בתפילין מ"מ למעשה אינן מניחות משום שאינן יכולות ליזהר בהם, שאל"כ למה רק מיכל היתה מנחת והרי כל הנשים חייבות בתפילין. ועוד, דמשמע שרק לא מיחו בה אבל לא שהיתה חייבת. ומיושב בזה מה דלא מצינו בהדיא מחלוקת אי נשים חייבות בתפילין אי לא משום שלכו"ע אינן מניחות תפילין.

^[21] והתוס' בד"ה מיכל, כתבו דהטעם שאסור לנשים להניח תפילין [למ"ד דנשים אין סומכות רשות] משום דתפילין צריכים גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר בזה. וכן עליה לרגל הטעם משום הקרבן ראיה שמביאה שנראה כחולין בעזרה, או כניסה לעזרה שלא לצורך. ותקיעת שופר משום דתקיעה אסורה ביום טוב משום שבות. וסמיכה משום דנראה כעבודה בקדשים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דכולי עלמא [לדעת הכל] כדי לצאת ידי חובת מצוה לא בעי [צריך] כוונה, והכא [וכאן] בשאלה בענין לעבור משום "בל תוסיף" קמיפלגי [נחלקו], דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר [סבור]: לעבור משום "בל תסיף" לא בעי [צריך] כוונה, ולכן אם יניח זוג תפילין נוסף, אף אם לא יתכוון בהנחתם לשם מצוה, הריהו עובר ב"בל תוסיף". ורבן גמליאל סבר [סבור]: לעבור משום "בל תסיף" בעי [צריך] כוונה של עשיית מצוה. וכיון שכאן אינו מתכוון אלא לטלטול התפילין בלבד, יכול להניח עוד זוג.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] אי דסבירא לן [אם שסבורים אנו] ששבת זמן תפילין הוא — דכולי עלמא [לדעת הכל] לא לעבור על "בל תוסיף" בעי [צריך] כוונה ולא לצאת ידי חובת המצוה בעי [צריך] כוונה, וכיון שעשה מעשה אין כוונתו מעלה או מורידה.

והכא [וכאן] בענין "לעבור שלא בזמנו" על "בל תוסיף" כשעושים מצוה שלא בזמנה קמיפלגי [נחלקו], וכך יש להבין: תנא קמא [התנא הראשון] סבר [סבור]: שאם עושים מעשה מצוה שלא בזמנה לא בעי [צריך] כוונה שיתכוון אז לעשיית המצוה, אלא כיון שעשה הריהו עובר על "בל תוסיף", לכן אסור לו להניח יותר מזוג אחד. ורבן גמליאל סבר [סבור]: שלעבור שלא בזמנו בעי [צריך] כוונה למצוה, ואם אינו מתכוון, אינו עובר, ולכן יכול להניח זוג נוסף.

על הסבר זה מקשים: אי הכי [אם כך] לדעת ר' מאיר זוג אחד נמי [גם כן] לא יניח, שהרי בעצם הנחתו עובר הוא משום "בל תוסיף", שמקיים מצות תפילין בזמן שאינו מצווה על כך.

ועוד שלפי זה הישן בשמיני עצרת בסוכה ילקה משום "בל תוסיף", שמוסיף על המצוה "בסוכות תשבו שבעת ימים". והרי תיקנו חכמים שבגלות יקיימו שמונה ימי חג ושני ימים טובים של גלויות, ואם כן הישן בסוכה בליל שמיני בגולה עובר על דברי תורה! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שתרצנו בתחילה] בתירוצים האחרים.

א וכיון שדנו כבר בענין תפילין, באים לברר עוד את הנושא לגופו, ושואלים: מאן [מי הוא החכם] ששמעת ליה [אותו] שדעתו ששבת זמן תפילין? ר' עקיבא הוא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הנאמר בסיומה של פרשת "קדש לי כל בכור", הדנה במצוות פסח ובמצות תפילין: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י), וכך דרשו: "ימים" — לדייק ולהוציא: ולא לילות. "מימים" — המ"ם באה למעט, ללמדנו: ולא כל ימים, משמע: פרט לשבתות וימים טובים שאין מניחים בהם תפילין, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד ואין ענינה כלל לתפילין, וממילא מובן כי לדעת ר' עקיבא אין הגבלה להנחת תפילין בשבתות ובימים טובים.

ושואלים: ואלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפסח והמילה מצות עשה אבל אין בהן צד מצות לא תעשה, לימא [האם לומר] שדבר זה לא כר' עקיבא? דאי [שאם] תאמר כשיטת ר' עקיבא — כיון דמוקי לה [שמעמיד אותו] את הפסוק הזה בענין הפסח, לאו נמי איכא [גם כן יש], וכדברי ר' אבין אמר ר' אילעאי. שאמר ר' אבין אמר ר' אילעאי: כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" — אינו אלא בלא תעשה, שאף אלה ביטויים של שלילה הם. והרי אף לענין הפסח נאמר "ושמרת את החוקה", ושמירה משמעה מצות לא תעשה!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שההלכה שאין בפסח מצות לא תעשה, אף כר' עקיבא היא, אלא יש לזכור כלל נוסף שאמנם "השמר דלאו — לאו", שאם נאמרה לשון שמירה בציווי התורה שעניינו להימנע מלעשות דבר, הרי "השמר" זה משמעו כעין לא תעשה — להישמר ולא לעשות דבר זה. אולם "השמר" של עשה — עשה, שמשמעו תוספת הקפדה וזהירות בעשיית המצוה, ובפסח נאמרה לשון שמירה בתוספת לעשה.

ומקשים: ולעיקרו של דבר, וכי סבר ר' עקיבא שבת זמן תפילין הוא?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים — תלמוד לומר "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות יג, ט), ומתי חל חיוב התפילין על מי שצריכין אות, להוכיח ולאמת את יהדותם ובחירתם בימות החול, יצאו אלו שבתות וימים טובים, שהן גופן אות של בחירת ישראל, וזכר ליציאת מצרים, ואינן צריכין לאות נוסף, ואם כן ברור שר' עקיבא לא סבר ששבת זמן תפילין.

אלא האי תנא [תנא זה] הוא דתניא [ששנינו בברייתא]: הניעור בלילה, רצה — חולץ תפילין, רצה — מניח ואינו חושש ל"בל תוסיף", אלו דברי ר' נתן. יונתן הקיטוני אומר: אין מניחין תפילין בלילה, מכיון שלילה לשיטת תנא קמא [התנא הראשון] — הוא ר' נתן, זמן תפילין — שבת נמי [גם כן] זמן הנחת תפלין, שהרי אינו מקבל את המיעוט של "מימים ימימה" כשיטת ר' יוסי הגלילי.

ודוחים: זו אינה הוכחה, דילמא סבירא ליה [שמא הוא סובר] לילה זמן תפילין הוא, שבת — לאו [לא] זמן תפילין הוא. דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר: לילה זמן תפילין הוא, שאינו ממעט "מימים ימימה", ובכל זאת שבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, שהרי אין צורך בהן לאות! ואף ר' נתן ייתכן שסובר כן.

אלא יש לומר כי האי תנא [תנא זה] הוא שסבור ששבת זמן תפילין הוא, דתניא [ששנינו בברייתא]: מיכל בת כושי (בת שאול המלך) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים שהרשות בידה לעשות כך, וכן אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מכיון שלא מיחו בה חכמים — אלמא קסברי [מכאן שסבורים הם] חכמים אלה, כי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא וחייבים בה בכל עת ואף בלילות ובשבתות, ולפי הכלל המקובל כל מצות עשה שלא הזמן גרמא גם נשים חייבות בה.

ודוחים: ודילמא סבר לה [ושמא סבור הוא] אותו תנא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead that everyone agrees that to fulfill a mitzva one does not need intent, and here they disagree with regard to the condition needed to violate the prohibition: Do not add to mitzvot of the Torah. As the first tanna holds that one does not need intent to violate the prohibition: Do not add to mitzvot. One who dons another pair of phylacteries transgresses the prohibition against adding to mitzvot even if he does not don them with the intention of fulfilling the mitzva. And Rabban Gamliel holds that in order to violate the prohibition: Do not add to mitzvot, one needs intent to perform a mitzva. Since in this case one’s intention is merely to move the phylacteries to a safer place, he may don a second pair.

And if you wish, say instead that the dispute may be explained as follows. If we were to maintain that Shabbat is a fit time for donning phylacteries, everyone would agree that one does not need intent to violate the prohibition against adding to mitzvot, nor does one need intent to fulfill a mitzva. In this case, one’s intention has no bearing on his action.

However, here, they disagree with regard to the condition for violating the prohibition against adding to a mitzva not in its proper time, i.e., when a mitzva is performed not at its prescribed time. The first tanna holds that if the act of a mitzva is performed not in its proper time, one does not need intent; that is, even if one does not intend to perform the mitzva he nonetheless violates the prohibition against adding to mitzvot by his action alone. Consequently, in this case, a person may not don more than one pair of phylacteries. And Rabban Gamliel holds that to violate the prohibition against adding to a mitzva not in its proper time, one needs intent to fulfill the mitzva. Without such intent one does not violate the prohibition, and therefore in this case he may don a second pair of phylacteries.

With regard to this last explanation the Gemara asks: If so, according to the opinion of Rabbi Meir one should not even don one pair of phylacteries. According to Rabbi Meir’s opinion, one who does so violates the prohibition against adding to mitzvot merely by donning one pair, since he is fulfilling the mitzva of phylacteries at a time when he is not commanded to do so.

And furthermore, according to this opinion, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should be flogged for violating the prohibition against adding to mitzvot, as he adds to the mitzva of: “You shall dwell in booths for seven days” (Leviticus 23:42). Yet the Sages instituted that outside of Eretz Yisrael, Jews must observe Sukkot for eight days, even though one who sleeps in a sukka on the eighth night outside of Eretz Yisrael transgresses a Torah law. Rather, it is clear as we originally answered, i.e., you must accept one of the other explanations.

Since the topic of phylacteries was discussed, the Gemara continues to explore this issue. Whom did you hear who said that Shabbat is a fit time for donning phylacteries? It is Rabbi Akiva, as it was taught in a baraita with regard to the end of the section in the Torah beginning with: “Sanctify all firstborns to me” (Exodus 13:2), which deals with the mitzvot of the Paschal lamb and phylacteries: “And you shall observe this ordinance in its season from year [miyamim] to year” (Exodus 13:10), which indicates that these mitzvot apply during the days [yamim] and not during the nights. Furthermore, the letter mem in “from year” [miyamim] teaches: But not on all days; this excludes Shabbat and Festivals, on which phylacteries are not worn. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

Rabbi Akiva says: This ordinance is stated only with regard to the Paschal lamb, and it does not refer to phylacteries at all. According to Rabbi Akiva, there is no reason to refrain from donning phylacteries on Shabbat and Festivals.

The Gemara asks: But with regard to that which we learned in a mishna that the Paschal lamb and circumcision are positive mitzvot, let us say that this statement is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The reason for this claim is that if you say this teaching is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, since he establishes this verse as referring to the Paschal lamb, this would mean that in failure to bring this offering there is also the violation of a negative mitzva, in accordance with the principle that Rabbi Avin said that Rabbi Elai said. As Rabbi Avin said that Rabbi Elai said: Any place where it is stated: Observe, lest, or do not, this means nothing other than a negative mitzva, as these are negative terms. Consequently, the verse “You shall observe this ordinance,” which refers to the Paschal lamb, constitutes a negative mitzva.

The Gemara rejects this: Even if you say that Rabbi Akiva holds that no negative mitzva applies to the Paschal lamb, it is not difficult, as an additional principle must be taken into account. Although it is true that the term observe with regard to a negative mitzva indicates the presence of another negative mitzva; that same term observe with regard to a positive mitzva has the force of a positive mitzva, as the Torah is warning adherents to take special care in the observance of a mitzva. The word observe in connection with the Paschal lamb is an example of this type of positive mitzva.

The Gemara returns to the issue at hand: And does Rabbi Akiva really hold that Shabbat is a time for donning phylacteries? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Akiva says: I might have thought that a person should don phylacteries on Shabbatot and Festivals. Therefore, the verse states: “And it shall be for a sign for you on your arm, and for a remembrance between your eyes, so that God’s law shall be in your mouth; for with a strong arm God brought you out of Egypt” (Exodus 13:9). The obligation to don phylacteries applies when Jews require a sign to assert their Judaism and their status as the Chosen People, i.e., during the week, excluding Shabbat and Festivals, as they are themselves signs of Israel’s status as the Chosen People and a remembrance of the exodus from Egypt. Consequently, no further sign is required on these days. This teaching proves that Rabbi Akiva maintains that Shabbat is not a fit time for donning phylacteries.

Rather, it is this tanna, Rabbi Natan, who maintains that Shabbat is a fit time for donning phylacteries, as it was taught in a baraita: With regard to one who is awake at night, if he wishes he may remove his phylacteries, and if he wishes he may continue to don them, and he need not worry about violating the prohibition against adding to mitzvot. This is the statement of Rabbi Natan. Yonatan HaKitoni says: One may not don phylacteries at night. From the fact that according to the first tanna, Rabbi Natan, night is a fit time for phylacteries, it may be inferred that Shabbat, too, is a time for donning phylacteries, as Rabbi Natan evidently does not accept Rabbi Yosei HaGelili’s limitation based on the phrase: From year to year.

The Gemara rejects this contention: This is not a conclusive proof, as perhaps he holds that although night is a fit time for phylacteries, Shabbat is not a fit time for phylacteries. As we have heard that Rabbi Akiva said that night is a time for phylacteries, because he does not accept the limitation of “from days to days,” and yet he maintains that Shabbat is not a time for phylacteries, as no sign is required on Shabbat. It is therefore possible that Rabbi Natan holds the same opinion.

Rather, we must say that it is this tanna who maintains that Shabbat is a time for phylacteries, as it was taught in a baraita: Michal, daughter of Kushi, King Saul, would don phylacteries, and the Sages did not protest against her behavior, as she was permitted to do so. And similarly, Jonah’s wife would undertake the Festival pilgrimage and the Sages did not protest against her practice. From the fact that the Sages did not protest against Michal’s donning phylacteries, it is apparent that these Sages hold that phylacteries is a positive mitzva not bound by time, i.e., it is a mitzva whose performance is mandated at all times, including nights and Shabbat. There is an accepted principle that women are obligated in all positive mitzvot not bound by time.

The Gemara rejects this contention: But perhaps that tanna holds

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(ספר אחר זמן תפילין היא) לא לצאת ולא לעבור (ולא) בעי כוונה והכא בלעבור שלא בזמנה פליגי.

אי הכי לר' מאיר דאמר שבת לאו זמן תפילין היא לא לצאת ולא לעבור ולא בעי כוונה אלא אע"פ שאינו מתכוין לא לצאת ולא לעבור חייב אפי' זוג אחד אסור.

וכן הישן בשמיני בסוכה ילקה שעובר על בסוכות תשבו שבעת ימים והוא ישב ח' הוסיף על ז' ימים שבתורה ואע"פ שלא נתכוון לעבור אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומתני' דלא כר' מאיר. מאן תנא הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא ר' עקיבא הוא דתניא ושמרת כו' עד אלא לפסח בלבד אבל תפילין אפילו בשבתות וי"ט.

ואקשינן אלא הא דתנן בכריתות פ"א הפסח והמילה מצות עשה הן דלא כתיב בהו לאו כיון דאוקמה לפרשה זו בפסח דכתיב בה ושמרת שמירה זו לאו היא כר' אבין א"ר אלעאי הנה גם בפסח יש בו לאו. ופרקינן ר' עקיבא סבר שמירה דלאו היא לאו והאי שמירה דעשה הוא.

וסבר ר"ע שבת זמן תפילין והתניא כו' ונתברר כי ר' עקיבא סבר שבת לאו זמן תפילין היא דשבת גופה אות היא.

אבל לילה זמן תפילין היא מדקאמר פרשה זו כולה בפסח נאמרה. ואתינן למפשט דר' נתן הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא מדקתני היה נוער בלילה רצה חולץ רצה מניח ש"מ דלילה זמן תפילין הוא סבירא ליה. ודחינן להא דוקיא אלא האי תנא הוא דתניא מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין בלילה ולא מיחו בה חכמים לאו משום דסברי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא כלומר זמנם בכל יום ואפי' בשבתות וי"ט לפיכך לא מיחו בה חכמים ש"מ דשבת זמן תפילין סבירא להו.

ואי בעית אימא כולי עלמא לצאת לא בעי כונה. והכא בלעבור בעי כונה אפילו בזמנו (קאמר) [קמפלגי], ת"ק סבר לעבור בזמנו לא בעי כונה, ור"ג סבר לעבור אפילו בזמנו בעי כונה.

ואי בעית אימא שבת לאו זמן תפילין. ובזמנו לא לצאת ולא לעבור בעי כונה. והכא בלעבור שלא בזמנו קא מפלגי ות"ק סבר לא בעי כונה. ותמיהה לי דבשמעתין דהכא משמע דבמניח שתי תפילין איכא משום בל תוסיף דתפילין אחד אמר רחמנא ולא שנים וג', א"כ אף אנו לא נוסיף בד' מינים שבלולב אלא לר' עקיבא (סוכה לד, ב) אתרוג א' לולב א' וערבה א' והדס א', ולרבנן אתרוג א' ולולב א' וג' הדסים ושתי ערבות, ואנו מוסיפין כמה. ומיהו אם אין התוספת מין הכשר ללולב כגון בהדס שוטה ובערבה שיבשה או שנקטם ראשה, אין בו משום בל תוסיף, דמשום תוספת מינין ליכא (ד)לדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד, [ד]האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ולמאן דאמ' לולב צריך אגד (סוכה ל, ב) גרוע ועומד הוא ואין בו משום בל תוסיף אלא שלא (על) [יוצא] ידי חובתו וכדאיתא בסנהדרין (פח, ב) גבי זקן ממרא. ואי משום בל תוסיף במין בעצמו ליכא דהא לא ממין הכשר הוא. וכן יש מן הגדולים שהיו מניחין שתי זוגות תפילין משום ספק סדר כתיבת פרשיות ולא היו חוששין לבל תוסיף, משום דאין כאן כשרים אלא זוג אחד והאחד כמו שאינו. אבל אנו שאנו מוסיפים בהדס כשר ובערבה כשרה. ואולי נאמר כל שמוסיף הדס וערבה לנוי הוא וכל שהוא נותן לנוי אין בו משום בל תוסיף, וכדאית' בפרק לולב הגזול (סוכה לו, ב) דתנן התם אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומ' אפי' במשיח', ותניא אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהן בגימוניות של זהב, אמרו לו משם ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה, כלומר: לפי שאגד העליון אינו אלא לנוי לפיכך אין בו משום בל תוסיף. ועדיין צריך לי עיון.

אי הכי לר' מאיר חד נמי לא. לאו דוקא ר' מאיר, דאדרבא משמע בסמוך דמתני' [לאו] ר' מאיר, אלא משום דלעיל אמרינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר ואמר רבא אפילו תימא ר' מאיר קא מסיק ליה לת"ק בדר' מאיר, והכא לת"ק חד נמי לא קאמר.

ימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט. הא דמפיק שבתות וי"ט, (אותן) [אדרשא] דלאות על ידך בסמוך קא סמיך, כדתנן מי שצריכים אות יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, וקסבר דמחד לחוד לא הוה דרשינן, וכענין זה מצאתי בירושלמי (ה"א) גרסינן התם: והיו לך לאות את שהיו לך לאות פרט לשבתות וי"ט שכלהם אות והלא כבר כתיב מימים ימימה כדאמר ר' יוחנן כל מילה דלא מחוורא מסמכינן ליה מן אתרין סגיאין.

ושמרת את החוקה הזאת. כתב רבנו תם ז"ל: דאף להאי תנא דקרי ליה לחוקת תפילין, ולמערבא דסברי לה כוותייהו ומברכי בתר תפיליהו לשמור חקיו כדאיתא בנדה פרק בא סימן (נדה נא, ב), אפילו הכי לא מברכי כל שעה שחולצין אלא כשחולצין דוקא סמוך לחשיכה, דהא חוקה זו אינה אלא (שניהם) [שלא יניחם] בלילה (א') דלילה לאו זמן תפילין. ופשיטא בסלוק ציצית וגמר שאר מצות דלא מברכינן דלא כתיבא ביה חוקה. והא דתנן התם בפרק בא סימן יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ואמרינן עלה בגמרא לאתויי מאי, ואמרינן לאתויי מצות, ואקשינן ולמערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר, ואמרינן לאתויי ריחני, ה"ה דהוה מצי למימר לאתויי כל שאר מצות חוץ מתפילין. ומיהו אומר רבנו תם ז"ל דאנן אפילו אתפילין נמי לא מברכינן דקיימא לן כר' עקיבא דמוקי לה בחוקת הפסח. דבהקומץ רבה (מנחות לו, ב) פסקינן דלילה לאו זמן תפילין, ורב אשי ורבינא מסקי התם דהלכה ואין מורין כן, והיינו כר' עקיבא דשמעתין. וכתוב (בפסיקתא) [בירושלמי] בפרק היה קורא (ה"ג) כשהוא חולצן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא.

השמר דעשה עשה. ואפילו לר' יוחנן דאמר (במנחות שם) בחוקת תפילין הכתוב מדבר ואמרינן המניח תפילין בלילה עובר בלאו דהשמר דעשה נמי לאו הוא, הכא בפסח מודה דליכא אלא עשה, וגבי תפילין היינו דעביר ליה בלאו משום דר' חיננא הכי קאמ' השמר להניח תפילין ולא בלילה, אלמא לענין לילה איכא לאו. ודכוותא נמי השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בשבת בפר' אם לא הביא כלי (רבי אליעזר דמילה קלב, ב) אע"ג דכתיב לשמור ולעשות, משום דהכי קאמר: השמר שלא תקוץ את הבהרת, אבל גבי הנחת יום אם אינו מניח ביום אינו עובר בלאו, דהשמר דעשיית עשה הוא, כלומר: השמר לקיים מצות תפילין להניחם ביום. והוא הדין והוא הטעם למילה ופסח דליכא אלא קום עשה, כלומר: השמר למול ולעשות הפסח, והלכך לא הוי השמר דעשה כי הוא לאו.

יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. וכתבו בתוס' דחולו של מועד בכלל, שאף הוא אין צריך אות שאסור במלאכה בדבר שאינו אבד. ועוד דחייב בסוכה בחג, ובפסח אסור באכילת חמץ ומצה שהן גופן אות. ומגדולי האחרונים אמרו שחולו של מועד זמן תפילין הוא מדאמרינן במועד קטן (יח, ב) דכותב תפילין לעצמו במועד, אם אינו מניח במועד אף לעצמו אינו כותב.

מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. בירושלמי אמרו בריש פרקין דהכא פליגי בה, דאיכא מאן דאמר לא מיחו, ר' חזקיה בשם ר' אבהו אמר אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידה חכמים, ובגמרין כמאן דאמר לא מיחו. ופי': לא מיחו אלא כרצון חכמים היו לעשות, דהא אתי למידק מינה דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכיון שכן אף הנשים חייבות כאנשים. ואינו כאותו שאמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נו, א) לאנשי יריחו גודשין לפני העומר שלא כרצון חכמים ולא מיחו בידם.

מדלא מיחו בהם חכמים אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. ואיכא (למימ') [למידק] אפילו תמצא לומר שהזמן גרמא למה מחו, ר' יהודה נמי (דאית) [דלית] ליה אף נשים סומכות אמאי לא, ומאי שנא מסוכה דאף נשים יושבות בה אפי' לר' יהודה, דשמעינן ליה לר' יהודה בפ"ק דסוכה (ב, ב) דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה. ואי איכא בסמיכה ובהנחת תפילין משום בל תוסיף על המצות אף בסוכה נמי לא תשב. ויש לומר דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים אף הנשים אינן חייבות משום בל תוסיף, דקולא היא שהקילה התורה אצל הנשים למפטרם מן המצות שהזמן גרמא, דומיא דסומא דפטור מכל המצות ואינו עובר בהם משום בל תוסיף, אבל בסמיכת קדשים והנחת תפילין ותקיעת שופר ועליה לרגל שאמרו דאסורות לר' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות, לאו משום בל תוסיף אלא משום דתפילין צריכים גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר לשומרם בנקיות, ועליה לרגל משום דמחזי כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה אף על גב דרשות. אי נמי משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות בעזרה שלא לצורך. ועוד כי לירושלים באה משום שמחה, אבל להר הבית אינה צריכה לעלות לכך. (וסמכינן) [וסמיכה] משום עבודה בקדשים אפילו באקפת יד. ותקיעת שופר משום דמלאכה דרבנן היא כדאמרינן (ר"ה כט, ב) יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. והכי מוכח בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) דקאמר התם תקיעת שופר בגדולים תוכיח שאין ודאה דוחה שבת. וכן פירשו בתוספות, ולא כמו שפירש רש"י ז"ל (כאן ור"ה לג, א) כיון שנראה כמוסיפות על המצות.

הישן בשמיני בסוכ׳ ילקה לרבי מאיר ואנן קי״ל דלא לקי והני תרי פרכי חדא ועוד דלא צריכין להדדי. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כלומר דפליגי בחד מאידך אוקמת׳ וקשיא להו לרבנן דהכא משמע שהמניח שני זוגות בתפילין עובר משום בל תוסיף או בכוונה או אפילו שלא בכוונה למאן דסבר דבזמנו לא בעי כוונה ומ״ש מד׳ מינין שבלולב דיהיב רחמנא שיעורא אתרוג א׳ ולולב א׳ ולרבי עקיבא הדס אחד וערבה אח׳ ולרבנן ג׳ הדסים ושתי ערבו׳ ומות׳ להוסיף עליהם וכדמוכח מההיא דאמרינן התם אשוו זיבינייכו ואי לא דרשי׳ לכו כרבי עקיבא וכן נהגו העולם ויש מתרצים מרבותי דכל שמוסיף בהדס וערבה לנוי הוא וכל שהוא נותן לנוי אין בו משום בל תוסיף ואין צריך לכל זה דהת׳ קים להו כי שיעורין שנתנה תורה בד׳ מינין אינם אלא למטה אבל למעלה אין לו שיעור וגבי תפילין קים לן שהתור׳ נתנה שיעור בין למעלה בין למטה ולא עוד אלא שנראה כשתי רשויות וזה ברור כנ״ל:

רבי עקיבא אומר לא נאמרה חוקה אלא כנגד הפסח הכתוב מדבר וסכין הלכתא כדאיתא בפסח שני ונפקא מינה שאין לברך כשחוצץ תפילין לשמור חוקיו כדמברכי בני מערב׳ דההיא כמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר כדאיתא בירוש׳ וכבר כתבתיה במס׳ ברכות ובמס׳ נדה בס״ד.

ואלא הא דתנן במס׳ כריתות הפסח והמילה מצות עשה ועומדים עליהם בהכרת. פירש ואעפ״כ אין בשגגתן חטאת שאין מביאין חטאת על שגגת כרת אלא כשיש בו לאו כדאיתא התם. אפילו תימא רבי עקיבא השמר בעשה עשה הקשו בתו׳ דהא אמרינן במנחות דלמ״ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר המניח תפילין בלילה עובר בלאו מדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה אלמא השמר דעשה נמי לאו הוא. ותרצו דלא דמי דכל דדרשי׳ קרא בחקת הפסח פשיט׳ שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו וה״ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשי׳ קרא בחקת תפילין כוונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאלו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה וה״ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפרק מילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי דהא לשמור ולעשות כתיב אלא ודאי דההיא נמי השמר דלאו חשוב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעי׳ בדברי הכהן אלא לזרז בכל אשר יורו ולא בעי׳ אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והויא לה אזהרה דלאו.

יצאו שבתות כו׳. פירש דהא גבי שבת כתי׳ אות וה״ה לימים טובים דכלהו שבתון נינהו כדכתיב תשבתו שבתכם ונחלקו המפרשים ז״ל אם חולו של מועד כנגד ימים טובים או לאו י״א שאין זמן תפילין שאף בחולו של מועד יש אות דבפסח איכא איסור אכילת חמץ ובחג חובת סוכה. ואחרים כתבו שהוא זמן תפילין דאשכחן בירוש׳ שכותב אדם תפילין לעצמן במועד ואם לא היה זמן תפילין במועד היה אסור כדמוכח התם במכילתן: וליכא למימ׳ דההיא אתיא כמ״ד שבתות וי״ט זמן תפילין דדוחק הוא לאוקומי כל הנהו אמוראי דשרי לכתוב תפילין במועד דשרי תפילין במועד דלא כהלכת׳ דהא קי״ל כר״ע דאמר שבתו׳ וימי׳ טובים לאו זמן תפילין וכדעת הזה נ״ל חדא דבכל דוכתא דאמרינן בש״ס בכמה דוכתי שבתות וימי׳ טובי׳ אין חולו של מועד לא וכדמוכח נמי בפ׳ כיצד מברכין ובפרק שלשה שאכלו לאחת דמני שבתות וימים טובים לחוד וראשי חדשים וחולו של מועד ועוד דהא אות דכתיב גבי שבת בשמירת מלאכ׳ היא ודכות׳ אות דימים טובים היינו מפני שהם עצורי׳ ממלאכה וכדתנן אין בין י״ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואלו חולו של מועד מותר מן התורה בכל מלאכת דבר האבד ובכל שהוא לצורך המועד ואפי׳ בפרהסיא ושלא בשנוי וכל מה שאסרו בו אינו אלא מדברי סופרי׳ וכדבריר׳ בדוכת׳ ואעפ״כ ראוי לחוש לדברי האומרים שאין זמן תפילין במועד ומניחן בלא ברכה מפני הספק וליכא למימר דשמא אינו זמנן ועובר משום בל תוסיף דכל שעושה מפני הספק אין בו משום בל תוסיף כדברירנ׳ במסכת ר״ה ותדע דהא קי״ל דכל שלא בזמנו בעי כוונה והכא כן דעתו שאם היינו זמנן שלא תהא הנחה למצות כלל וקי״ל כרבי עקיבא וכדאידך תנאי דסבי׳ להו דשבתו׳ וימים טובים אינם זמן תפילין וקי״ל נמי כרבי עקיבא דלילה זמן תפילין דהא דכתיב ושמרת את החקה הזאת בחקת הפסח הכתוב מדבר והכין אפסיק הלכתא בהנחו׳ דתפילין בלילה הלכה ואין מורין כן דרבנן גזרו בהו בלילה שהוא זמן שינה גזרה שמא יפיח בהם ולא עוד אלא שאסור להניחם בשחר עד שיראה את חבירו ברחוק ד׳ אמו׳ ויכירנו כדאמרי׳ בפ״ק דברכות אמ׳ אביי תפילין באחרי׳ מפני שעד הזמן ההוא זמן שינה שגזרו חכמי׳ וכן פסק רבי׳ ז״ל בסלוקן כרב אשי ובהנחתן כאביי וכן עיקר מדלא מחו בהם כו׳ כלומר דקים לן כי לכך לא מיחו בהם לפי שהיו עושות ברשות חכמים ולא כאותה ששנינו בפרק מקום שנהגו בדברי׳ שעשו אנשי יריחו דקא תני התם וגודשין לפני העומר שלא ברצון ולא מיחו בהם חכמים ויש מקשים ודילמא הא דסברי רבנן שהנשים מניחות תפילין לאו משום דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא משום דאתקוש תפיילין למזוזה שהנשים חייבו׳ ונ״ל דהא לא קשי׳ דהא אתקיש נמי תפילין לתלמוד תורה וכיון דאיכא היקשה הכא והכא אין לנו לסתור הכלל שבידנו דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות על כרחין אין חיובן אלא שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא (נשים פטורות) ובירו׳ נחלקו אמוראין על ברייתא זו ואיכא מאן דתני אשתו של יונה הושבה ובתו של כוש ומיחו בידה חכמים ובש״ס דלן קים להו דהא מתרצא וקושטא ולהכי אקשו מינה להדיא.

מיכל בת כוש. פרש״י ז״ל מיכל בת שאול דכתי׳ ביה על דברי כוש בן ימיני. אבל באשה לא פליגי. פירש אלמא נשים חייבו׳ בתפילין בחול וה״ל שבת דרך מלבוש בחול ושרי דאי ס״ד נשים פטורות מתפילין הא אינו דרך מלבושן כלל ומשוי הוא להם כיון שהוא מלבוש לאיש ולא לאשה וכמו ששנינו בפרק במה אשה יוצאה גבי טבעת וחלופיהן באיש. ודילמא סבר לה כמ״ד נשים סומכות רשות כלומר דבכל מצות עשה שהנשים פטורות אם רצו לעשות הרשות בידן וכיון דכן אף לדידהו הוו נמי תפילין בשבת כדרך מלבושן בחול ולא משוי הוא ומשום הכי שרו להכניסן להצלת תפילין. ואין בנות ישראל סומכות. נראה מדברי רש״י ז״ל כי לדברי רבי יהודה אם עושות עוברו׳ על בל תוסיף והקשו בתוספות דהא סוכה שהנשים פטורות ממנה ואשכחן לר׳ יהודה דסב׳ שהנשים יושבות בה דקאמר בפ״ק דסוכ׳ מעשה בהילני המלכה שהית׳ יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה: ויש שתרצו דהתם לא היתה יושבת אלא בשביל בניה וכה״ג אין בל תוסיף. ור״י ז״ל אומר דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים אף הנשים שאינ׳ חייבות אין לו משום בל תוסיף דקל הוא שהקנה תורה בנשים דומיא דסומא שפטור מכל מצות ואין בו משום בל תוסיף ולא אסר רבי יהודה אלא במצות שיש שם חשש נדנוד איסור כגון תקיעת שופר שיש בו משום שבות והנחת תפילין לפי שצריכין גוף נקי ולשמור מהסח הדעת ועולת ראייה מפני שנרא׳ כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה א״נ משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות לעזרה שלא לצורך ועד ירושלם באה משו׳ שמחה אבל להר הבית אינה צריכה לעלות מפני כן וסמיכה מפני שנראה כמשתמש בקדשים ואפילו למ״ד דסמיכה באקפיית יד אבל בסוכה וכיוצא בה דליכא שום נדנוד איסור בעשייתה לא אסר רבי יהודה כלל והא כתיבנא לי׳ במסכת סוכה ובמסכת ר״ה בס״ד בשם רבי׳ הרמב״ן ז״ל וכן עיקר ומיהו הא קי״ל דנשים סומכות רשות כרבי יוסי ורבי שמעון. דרבי יהודה יחידאה הוא ועוד דרבי יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי.

הלילה זמן תפלין הוא אלא שגזרו בהם שמא יישן בהם ויבא עמהם לידי הדיטות. ומעתה לכתחלה אינו מניחן אבל אם היה לובשם אינו צריך לחלוץ עד זמן שינה ואם הניחם משחשיכה אין כאן לא איסור לאו ולא איסור עשה אלא איסור מדברי סופרי׳. ושמא תאמר אם כן היאך דקדקו כל כך במסכת ברכות בזמן הנחתן כדי שיראה את חברו ברחוק ארבע אמות אפשר מפני שעד תחום זה הוא זמן שינה לרוב בני אדם. וגדולי המחברים חולקים בזו לומר שלילה אינו זמן תפלין ושהמניחם משחשיכה עובר בלאו. ואין הדברים נראין. ובמקומו יתבאר בע״ה:

פסח ומילה מצות עשה הם ולא מצינו כרת לעשה אלא בשני אלו ואף באלו מתוך שאינן בלאו אין בשגגתן חטאת ואעפ״י שנאמר בפסח לשון שמירה שנ׳ ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה וכל מקום שנ׳ השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה היה לנו לחייב חטאת בשגגתן כבר אמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה:

כבר ידעת שמצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות וכן למדת שהתפלין הואיל ואין שבת ויום טוב זמן תפלין מצות עשה שהזמן גרמא הם ומכל מקום אם רצו לעשותה הרשות בידן ואין כאן איסור בל תוסיף שלא באה תורה להחמיר עליהן אלא להקל. ואם כן אשה שמצאה תפלין בשבת אף היא מכניסתן זוג זוג והוא שאמרו מיכל בת כושי ר״ל בת שאול והיו קורין אותו כן על שם דברי כוש בן ימיני שנאמ׳ על שאול כמו שהתבאר במועד קטן [עז.] ואמרו עליה שהיתה מנחת תפלין וכן על אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ומביאה עולת ראיה ולא מיחו חכמים בידן. וכן אמרו [חגיגה יז] נשים סומכות רשות ואעפ״י שאמרו דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. פירושו מתורת חובה אבל כל שרצו לעשות עושות ואין בזה דין בל תוסיף. וכן בכל מצות שהנשים פטורות בהן אם רצו לעשותן עושות וכן הדין בכל הפטורין כגון מקמץ ומצרף נחשת בעולת ראיה. וכן בעוסק במצוה אלא שבאלו הואיל ושייכי במצות אלו אעפ״י שאיזו סבה פוטרתם כשעושין אותה מברכין עליה אבל אשה אינה מברכת עליה שהרי אי אפשר לה לומר וצונו. ויש חולקי׳ להתירן אף בברכה כמו שביארנו בקצת מקומות. וכן גדולי המפרשי׳ חולקין לומר שמאחר שאין האשה חייבת בתפלין אם מוצאתם בשבת אינה מכניסתם הואיל ואין זה דרך מלבושה בחול מתורת חיוב. ולענין תקיעת הרשות ביום טוב אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל נשים ודאי מעכבין:

יצאו שבתות ויו"ט שא"צ אות דוקא יו"ט ואל חולי של מועד כדכתבית בשלהי הקומץ רבה: איבעית אימא ר"ע השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה עיין מ"ש בפ"ק דכריתות:

תוס' בד"ה ימים כו' פרט לשבתות וי"ט נראה דאדרשה דלאות כו' עכ"ל דמדרשה מימים ולא כל ימים לא משתמע למעט שבת וי"ט טפי מימים של חול אי לאו דאדרשה דלאות קסמיך דשבת וי"ט סברא למעט שהן גופן אות וק"ל:

בד"ה מיכל בת כו' ולגבי אשה דלא מחייבה הוי כשלא בזמנו דכיון דלא מיכווני כו' עכ"ל ובכה"ג איירי הך דהילני המלכה וק"ק דא"כ מאי מוכיח מהך דמיכל בת כושי דקסברי מצות עשה שאין הזמן גרמא אימא דהוה מ"ע שהזמן גרמא ולא מיחו בה רבנן משום דלא הות מיכוונה כההיא דהילני ויש ליישב דבסוכה י"ל דאדם יושב בה כל השנה שלא לשם מצות סוכה מה שאין כן תפילין דודאי אין אדם מניחן אלא אם כן נתכוין לשם מצוה ומהרש"ל הקשה בזה וז"ל ותימה לי דלמא מ"ד לאו רשות מיחו בה משום ברכה לבטלה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין ואפשר שהתוס' ר"ל כו' עכ"ל ע"ש גם שהרא"ש כתב כן שם התוס' דהכא מיאנו בזה דאי משום ברכה תקשה ליה לר"י ההיא דהילני המלכה ואם נאמר דלא היתה מברכת על הסוכה אם כן במיכל נמי נימא דלא היתה מברכת ברכת תפילין ולכך לא מיחו בה חכמים ומנלן דקסברי דמ"ע שאין הזמן גרמא היא ודו"ק:

רש"י בד"ה ואב"א אי סבירא לן דלכ"ע כו' כצ"ל:

בד"ה השמר דלאו כו' בהרתו השמר כו' הד"א:

תוס' בד"ה מיכל בת כו' משום דתפילין צריכין גוף נקי. נ"ב ותימה לי דלמא מאן דאמר לאו רשות מיחו בה משום ברכה לבטלה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין ואפשר שהתוס' רצו לומר אפי' לאותן שסברי דאף למ"ד רשות אפי' הכי לא מברכי לכך צריכי להאי טעמא ודו"ק:

בד"ה דלמא סבר כו' משום דמדאורייתא לא מיפקד כו' תדע דבמקום שאין לוי כו' כצ"ל:

גמרא לימא דלא כר"ע כו'. עתוי"ט בכריתות שם ד"ה הפסח:

רש"י ד"ה מחוורתא. בשבת זמן ולזת"ה קמיפלגי. ל"י מה הכריחו לפ' דלאפוקי גם ב' שנויי האמצעים קאתי. דהלא גם עלייהו ליכא פירכא:

תוס' ד"ה דלמא (בע"ב). אבל יש לדקדק כו' אלא ודאי מיחייב מדרבנן. לכאורה נראה כוונתם כיון דחייב מדרבנן יכול להוציאם דגם הם נמי לא מיחייבי אלא מדרבנן דק"ש דרבנן הוא וכ"כ להדיא בב"ק (פז) אבל כאן א"א לפרש כן. דא"כ גם הכא יש לדחות דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן. אלא צ"ל דהכא אזלי בשיטת רש"י בברכות (מח) דחיובא מדרבנן יכול להוציא ב"ח דאורייתא. ועי' בתשובת ש"א סימן ו' ובט"א ספ"ג דר"ה:

תוס' סד״ה ימים. גבי משלחין תפלין [עי' בהג"א שם]. נ"ב זו אינה ראיה עלח"ש שם [ועי' באור הגר״א א"ח ס"ס ל"א וערמב"ם בפי' המשנה שם]:

מִיכַל בַּת שָׁאוּל הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִלִּין. יש להבין למה נשתוקקה למצוה זו יותר משאר מצות שהזמן גרמא?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש שוחר טוב (תהלים א, ב) בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ, אמר רבי אליעזר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם רוצין אנחנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי! אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה, עד כאן לשונו.נמצא מצות תפילין מועלת במקום עסק התורה, ולכן מיכל שהיתה אשה שאין לה יגיעה בתורה וגם אין לה פנאי נשתוקקה למצות תפילין שמועלת במקום עסק התורה.
והא דנשתוקקה לדבר זה יותר משאר נשים? נראה לי בס"ד דידוע מצות תפילין מסוגלת לבנים, ולכן איתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש באותו שחלם תפילין שלו פסולין וצוה לעשות אחרים, ופתר לו רבינו האר"י זיע"א שאשתו מעוברת בזכר ותפיל אותו ותחזור ותתעבר בבן זכר של קיימא יע"ש. ולכן אמרה מיכל אקיים מצות תפילין המסוגלת לבנים אף על פי שאני איני חייבת בה, אולי אזכה לבנים על ידה.
ואשתו של יונה הנביא ע"ה אחר שראתה מה שנעשה לבעלה בים ובדג להיותו בורח מלפני ה', רצתה לקיים מצות עלייה לרגל שהיא לראות את פני ה', אף על פי שהיא עצמה פטורה ממצוה זו, דכתיב (דברים טז, טז) יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ, לעשות מצוה נגד מעשה בעלה שברח מאת פְּנֵי הֳ' לתקן בזה בשביל בעלה דאשתו כגופו.

השמר דלאו לאו וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב בס"ד:

מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין וכו' עמ"ש אנכי איש צעיר בס' הנזכר א"ח סימן תקפ"ט בס"ד וע"ש סי' תקפ"ט בקונטריס שיורי ברכה ובס' הקטן מחזיק ברכה סי' תקי"א מ"ש בסוגיין דבסמוך ע"ב ע"ש:

(צו סע"א) מדלא מיחו בה חכמים אלמא קסברי מ"ע שלא הזמן גרמא היא.—צ"ע דלהיפך יש להוכיח מכאן דמ"ע שהזמן גרמא היא, ולפיכך כל הנשים פטורות, ולא היה מנהגן להניח תפילין כדמשמע ממה שסיפרו דבר יוצא מן הכלל, שמיכל בלבד היתה מנחת תפילין, אלא שחכמים לא מיחו בה. דאי מ"ע שלא הזמן גרמא היא הרי כל הנשים חייבות בתפילין והיה להם לחכמים למחות בכל הנשים, שאינן מניחות. ואולי נאמר דודאי המ"ל ולטעמיך אלא דדחינן באנפא אחרינא.

ואיבעית אימא. לענין לצאת כולי עלמא לא פליגי דידי חובתיה נפיק אע''ג דלא איכוון ולענין בל תוסיף פליגי לת''ק כי היכי דלענין מפיק נפיק לענין בל תוסיף נמי עבר ולרבן גמליאל אי לא מכווינן למצוה לא עבר: ואיבעית אימא אי סבירא לן. דלכ''ע שבת זמן תפילין לא לעבור ולא לצאת בעי כוונה ואיכא בל תוסיף אלא שבת לאו זמן תפילין הוא ובהא פליגי דת''ק סבר שלא בזמנו נמי אפילו בלא כוונה מצוה היא ותוספת עמה ולרבן גמליאל שלא בזמנו ואינו מתכוין אין כאן רמז מצוה ואין כאן תוספת: זוג אחד נמי לא. דיש כאן תוספת שמוסיף שבת על החול למצות תפילין: ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה. דמוסיף שמיני על השביעי ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה אלא שלא בזמנו בלא כוונה לאו תוספת הוא ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה: מחוורתא כדשנינן מעיקרא. בשבת זמן ולאו זמן תפילין הוא קא מיפלגי: ומאן. תנא דשמעת ליה דאמר שבת זמן תפילין דמוקים מתני' אליביה: ושמרת את החוקה. בפרשת קדש לי כתיב והיא אחת מד' פרשיות של תפילין: אלא לענין פסח. דאיירי בה לעיל מינה והאי מימים ימימה משנה לשנה דמתרגמינן מזמן לזמן אלמא מדלא דריש ר' עקיבא האי קרא בתפילין ש''מ דס''ל לילה ושבת זמן תפילין דלא קא ממעט להו קרא: והא דתנן. בפ''ק דכריתות [דף ב.]: הפסח והמילה. אע''פ שיש בהן כרת הואיל ואין בהן לאו אלא מצות עשה הן אין מביאין על שגגתן חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו דכרת כדכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה וגו': לאו נמי איכא. דהא כתיב ושמרת וכל שמירה אזהרת לאו היא כדר' אבין: השמר דלאו לאו והשמר דעשה עשה. פירוש השמר שלא תעשה כן כגון השמר לך פן תכרות ברית וגו' (שמות לד) השמר לך פן תנקש וגו' (דברים יב) השמר בנגע הצרעת (שם כד) שלא יקוץ בהרתו השמר דעשה כי האי ושמרת את החוקה: מי שצריכין אות. ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב''ה יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב''ה לישראל דכתיב (שמות לא) כי אות היא ביני וביניכם: הניעור בלילה. שאין לו לחוש שמא יפיח בתפיליו: רצה מניח. ואינו כמוסיף על המצוה דלילה זמן תפילין הוא ורבנן הוא דגזור שמא יפיח כשהוא ישן: מדלילה לת''ק זמן תפילין. אלמא לא דריש מימים ימימה למעוטי לילות דמוקים לקרא בפסח: שבת נמי זמן תפילין הוא. מההוא קרא גופיה ממעט שבת: ודילמא סבירא ליה לילה זמן תפילין. דלא דריש מימים ימימה לענין תפילין אבל שבת לאו זמן תפילין הוא ונפקא ליה מוהיה לך לאות כדנפקא ליה לר''ע לעיל דמוקי מימים ימימה לפסח דלא ממעט לילה מימים וקא ממעט שבת מוהיה לך לאות: בת כושי. בת שאול כדכתיב (תהלים ז) על דברי כוש בן ימיני דהיינו שאול כדאמרי' באלו מגלחין (מו''ק דף טז:): ולא מיחו בה חכמים. דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא: של יונה. בן אמיתי: שלא הזמן גרמא. אלמא מצות תפילין כל שעה גם בלילה גם בשבת דאי מפקת חד הוי להו זמן קבוע:

ימים וכו' פרט לשבתות וי''ט. נראה דאדרש' דלאות על ידך דבסמוך קא סמיך ולכאורה אין להניח תפילין בחוה''מ שא''צ אות דאסור במלאכה בדבר שאינו אבד ועוד דחייב בסוכה בחג ובפסח אסור באכילת חמץ וכן פסקו בהלכות גדולות אבל בירושלמי (פרק אלו מגלחין הלכה ד) משמע דצריך להניח דגרס ההוא גברא דאבד תפילין אתא לקמיה דרב חננאל שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה לספרא זיל הב ליה תפילך ואת כתוב לך דתנא כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב א''ל זיל כתוב ליה להדיא מתני' פליגי עליה דרב כותב אדם תפילין לעצמו אבל לאחרים לא רב פתר להניח פירוש מעמיד המשנה שרצה להניח לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים וכן עמא דבר עוד מביאין ראיה מספ''ק דביצה (דף טו.) גבי משלחין תפילין: ושמרת את החוקה הזאת. מכאן אור''ת דאפי' בני מערבא דהוו מברכין כשהיו חולצין תפילין לשמור חוקיו היינו דוקא כשחולץ סמוך לחשיכה משום דלילה לאו זמן תפילין הוא דאהא כתיב חוקה מיהו לא קי''ל הכי ואין צריך לברך אפי' חולצן משום לילה דקי''ל כר' עקיבא דאמר לא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד ובהקומץ רבה (מנחות דף לו:) פסקינן דלילה זמן תפילין עד שעת שינה ורב אשי ורבינא מסקי התם הלכה ואין מורין כן אלא כל הלילה זמן תפילין כרבי עקיבא דשמעתין: השמר דעשה עשה. ואפי' ר' יוחנן דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית פסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר' יוחנן דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' אם לא הביא (שבת דף קלב:) אע''ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין. בפסיקתא [רבתי פכ''ב דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים מה שפי' בקונטרס דאי מצות עשה שהזמן גרמא הוא היו מוחין בידה שנראה כמוסיפה אין נראה לר''י דהא ר' יהודה לית ליה נשים סומכות רשות ושמעינן ליה בפ''ק דסוכה (דף ב:) דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וז' בניה ומיהו יש ליישב דמשום בניה היתה יושבת ולא מיחזי כבל תוסיף אי נמי משום דשמעינן ליה לרבא בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה דף כח:) דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ולגבי אשה דלא מיחייבא הוי כשלא בזמנו דכיון דלא מיכווני לה לא עברה אך נראה דוחק ונראה לפרש דטעמא למ''ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ועלייה לרגל משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך ותקיעת שופר וסמיכה נמי דמעכבין למאן דלית ליה רשות לאו משום דמיחזי מוסיף אלא משום דתקיעה מלאכה דרבנן היא כדאמר בפ' כיסוי הדם (חולין דף פד:) דאין וודאה דוחה שבת וסמיכה אפי' בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים: דילמא סבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות מכאן אר''ת דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע''ג דפטורות כמו מיכל בת שאול שהיתה מסתמא גם מברכת אע''ג דר''מ ור' יהודה פליגי עליה כדאמר בסמוך קיימא לן כר' יוסי לגבי תרווייהו ואע''ג דסתם מתני' דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע דלא כר' יוסי דמשמע הא נשים מעכבין כדאמר בסמוך אפ''ה מעשה רב דמיכל בת שאול ואשתו של יונה ועובדא דפרק אין דורשין (חגיגה דף טז:) דהביאנוהו לעזרת נשים כדי לעשות להם נחת רוח ועוד הביא ראיה מהא דאמר רב יוסף בפרק החובל (ב''ק דף פז.) מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא כו'. ואם במקום שפטור ועושה אסור לברך אם כן אמאי קאמר דהוה

דף צו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד