דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

ודחינן: ודילמא, סבר לה האי תנא דאמר דלא מיחו בה חכמים  כרבי יוסי. דאמר לקמן: נשים סומכות - רשות.

שאעפ"י שאין הנשים חייבות במצות סמיכה על הקרבן, בכל זאת הרשות בידן לסמוך, אם הן רוצות בכך.

והוא הדין במצות תפילין, שלעולם הנשים פטורות מהן, ובכל זאת מותרות הן להניח תפילין.

דאי לא תימא הכי, תיקשי אהא דאמרו: אשתו של יונה היתה עולה לרגל, ולא מיחו בה חכמים.

וכי מי איכא למאן דאמר שמצות העליה לרגל, לא מצות עשה שהזמן גרמא הוא, והנשים חייבות בה? והרי ודאי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות הימנה.

אלא, ודאי קסבר שאמנם הנשים פטורות מעליה לרגל, ובכל זאת רשות בידן לעלות.

הכא נמי בתפילין, אף שפטורות הן - רשות בידן להניחן. [22]

ואם כן, אין לנו ראיה דהאי תנא סבר כי שבת זמן תפילין הוא?

ומשנינן: אלא האי תנא הוא.

דתניא: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג.

אחד האיש ואחד האשה שמצאו תפילין.

אחד חדשות ואחד ישנות מכניסן זוג זוג, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אוסר להכניס בתפילין חדשות, שמא לאו תפילין הן, אלא קמיע בעלמא, ומחלל שבת בהכנסתן. ומתיר בישנות.

ומדייקת הגמרא: עד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אלא בחדשות וישנות.

אבל באשה לא פליגי שמכניסה זוג זוג.

שמע מינה: תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות.

שאילו היו הנשים פטורות ממצות תפילין, הרי התפילין להן כמשא, ואינן תכשיט להן, ואסורות להכניסן מהשדה לעיר. [23]

ומאחר שתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא - שמע מינה דשבת זמן תפילין הוא.

ומקשה הגמרא: ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר נשים סומכות רשות, ומותרות להניח תפילין. וממילא הוי להן התפילין כתכשיט?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך!

דלא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי דנשים סומכות רשות.

ומבארינן מנא לן שהם לא סוברים כרבי יוסי:

לא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, מהא דתנן במסכת ראש השנה:

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. אין הבית דין צריכין למנוע מקטנים שלא יתקעו בראש השנה, שהרי צריך לחנכן במצוות.

ודייקינן: הא נשים - מעכבין אותן מלתקוע!

דכיון שהן פטורות מתקיעת שופר הרי הן נראות כמוסיפות על המצוות. והוא הדין לכל מצוות שהנשים פטורות מהן, שאין להם רשות לקיימן מצד "בל תוסיף".

וסתם מתניתין בכל מקום, וכן מתניתין דראש השנה - רבי מאיר היא.

הרי שרבי מאיר לא סבר כרבי יוסי דנשים סומכות רשות.

ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, מהא דתניא בתורת כהנים:

נאמר בפרשת ויקרא "דבר אל בני ישראל: אדם כי יקריב מכם קרבן", ובהמשך הפרשה נאמר "וסמך ידו על ראש העולה".

ודרשינן מסמיכות "בני ישראל" אל "וסמך"

- דוקא בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אעפ"י שהן פטורות מכל מקום נשים סומכות רשות.

וסתם סיפרא תורת כהנים מני - רבי יהודה היא!

הרי, שאף רבי יהודה חולק על רבי יוסי.

אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת, צמר צבוע בצבע תכלת בשוק. הרי אם מצא את הצמר בצורת לשונות, שהן עדיין בשלב של צמר סרוק וצבוע, הן פסולות למצות תכלת שבציצית.

אך אם מצא את התכלת במצב של חוטין - כשרין אותם חוטין למצות תכלת.

והוינן בה: מאי שנא לשונות של תכלת דפסולות, דאמר אדעתא דגלימא צבעינהו, שמא לא צבען לשם מצוה אלא כדי לעשות מהן בגד, וצביעת התכלת צריכה להיות לשמה.

אם כן, חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא טוינהו, שמא טויית החוטים נועדה כדי לארוג מהם בגד, ולא לשם מצות ציצית?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן בשזורים. שמצא חוטין עבים, שכל חוט שזור מכמה חוטין דקים, שודאי נעשו לשם ציצית, כי אין הדרך להשתמש בחוטין שזורים לצורך אריגה.

ומקשינן: שזורים נמי - נימא, אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו, ששזרם כדי לאורגם בשפת הבגד, שהדרך לשים שם חוטין שזורים, ולא לשם מצוה?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן במופסקין, חוטין חתוכין. דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי לחתוך אותם קודם ולקשור אותם שוב כדי לארגם בבגד. אלא ודאי הם נועדו לשם ציצית. [24]

אמר רבא: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין בצורה של תפילין? ובכל זאת מצינו שחוששין גם לאפשרות רחוקה כזאת.

דתנן בריש פירקין: במה דברים אמורים, בישנות, אבל בחדשות פטור מלהכניסן לעיר, שכיון שלא ניכר בהם רושם של קשר של תפילין אנו חוששין שמא אינן תפילין אלא קמיע בעלמא בצורת תפילין. [25] והכא נמי נחשוש שמא טרח לטוות חוטין ולחתוך אותם בצורת תכלת של ציצית, למרות שכוונתו לארוג מהם בגד?

אמר רבי זירא לאהבה בריה: פוק תני להו לך אמור לחכמי הישיבה שהקשו על רבי אלעזר מדוע הכשיר במצא חוטין, שיש בידי ברייתא מפורשת כדבריו:

המוצא תכלת בשוק - לשונות פסולין. חוטין מופסקין - כשרין. לפי שאין אדם טורח!

אמר רבא: וכי משום דתני לה אהבה בריה דרבי זירא - כיפי תלא ליה? וכי זה ששנה אהבה בן רבי זירא ברייתא זאת, הוא תלה עליה נזמים? כלומר, מה הועיל בשנותו הך ברייתא.

והתנן במשנה להיפוך: במה דברים אמורים בחדשות, אבל בישנות פטור, הרי שאמרינן אדם טורח?

אלא אמר רבא: טרח ולא טרח - תנאי היא נחלקו תנאים בסברא זו.

דתניא: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה,

הערות

[22] ומסתמא מיכל גם היתה מברכת על התפילין. ומכאן הביא ר"ת ראיה דנשים מותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אעפ"י שהן פטורות ולא הוי ברכה לבטלה. תוד"ה דילמא.

[23] שמאחר שהן אסורות בהנחת תפילין אין זה דרך מלבוש עבורם. ומקשה הגמ' דדילמא נשים סומכות רשות ומותרות להניח תפילין, וא"כ הוי דרך מלבוש, דלפעמים הן מניחות תפילין כמיכל בת שאול. רשב"א.

[24] לכאורה סגי כמופסקין לחוד ואין צריך שיהיו גם שזורין, אולם ברמב"ם וראב"ד מבואר שצריך שניהם. רש"ש.

[25] וסוברת הגמ' עתה דבין ישנות ובין חדשות מיירי שאינן מקושרות. אלא, שבישנות ניכר שהיה בהם פעם קשר. הלכך לא חיישינן לקמיע שאין אדם טורח עד כדי כך לעשות כעין תפילין. ובישנות אינו ניכר רושם קשר. ומה דמותר להכניס ישנות, משום דגם כשלובשם בלא קשירה הוי דרך מלבוש. אי נמי דלובשם על ידי עניבה. תוד"ה וכי.

כר' יוסי שאמר: נשים סומכות רשות שאף שמצות הסמיכה על הקרבנות נאמרה לגברים, בכל זאת מותר לנשים הרוצות בכך לסמוך אף הן. וכמו כן יכולות הנשים לקיים שאר מצוות שלא נתחייבו בהן.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן] שהדבר הוא כשיטת ר' יוסי, אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה בענין זה, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שרגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? והלוא מצות עליה לרגל ודאי קבוע לה זמן מסוים! אלא קסבר [סבור הוא] שעלתה לרגל לא כחובה אלא כרשות, הכא נמי [כאן גם כן] לענין תפילין רשות. ולכן אין להוכיח מברייתא זו כלל לגבי זמן מצות תפילין עצמה.

אלא מי הוא אותו תנא הסבור ששבת זמן תפילין? האי תנא היא [תנא זה הוא] בעל הלכה זו דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג. אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אוסר בחדשות, שייתכן ואינן אלא קמיע העשויה כתפילין, ומתיר בישנות משום שבאלו יודעים אנו ודאי שהן תפילין ראויות וכשרות.

וכשנדקדק בתוספתא זו נמצא כי עד כאן לא שמענו שפליגי [נחלקו] ר' מאיר ור' יהודה אלא בחדשות וישנות, אבל באשה — לא פליגי [נחלקו] שמותר לה להביא את התפילין. שמע מינה [למד מכאן] שהתנא שניסח כך את המחלוקת סבור כי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות. לפיכך יכולה אשה להניח תפילין אלו ולהכנס עמם לעיר.

ומנסים לדחות: ודילמא סבר לה [ושמא סבור הוא אותו תנא] כר' יוסי, שאמר: נשים סומכות רשות ואף כאן נשים מניחות תפילין רשות? ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] כי לא ר' מאיר סבר לה [הוא] כר' יוסי, ולא ר' יהודה סבר לה [הוא] כר' יוסי כפי שנוכיח;

לא ר' מאיר סבר לה [הוא] כר' יוסי, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשופר בראש השנה, ואף שיש מקצת איסור בתקיעה שאינה של מצוה, מכל מקום כיון שסופם להיות מחוייבים במצות תקיעה — אין מעכבים אותם לתקוע וללמוד. הא [הרי] מכאן נדייק כי נשים — מעכבין אותן מלתקוע. וסתם מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' מאיר, משמע שר' מאיר סבור שאין אשה יכולה לקבל על עצמה כרשות קיום מצוה שהזמן גרמא.

וכן לא ר' יהודה סבר לה [הוא] כר' יוסי שכן שנינו במדרש ההלכה תורת כהנים (ספרא) על הפסוק "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א, ב וד) למדו מכאן שבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.

וסתם סיפרא מני [כשיטת מי היא] כשיטת ר' יהודה היא. ולמדנו מכאן שר' יהודה סבור שאין נשים סומכות רשות. וכיון שאין ר' מאיר ור' יהודה מקבלים את שיטת ר' יוסי שנשים יכולות לקיים מצוות שאין חובתם אלא כרשות בלבד, יש להבין שהתנא המוסר בשמם שאשה מביאה תפילין סבור כי מצות תפילין נוהגת תמיד, ולכן גם הנשים חייבות בה.

א אמר ר' אלעזר: המוצא תכלת בשוק, אם מצא את התכלת בצורת לשונות שהן רצועות של צמר סרוק וצבוע — פסולות לציצית, כי דרוש שתהא עשיית פתיל התכלת לשם מצות ציצית, ושמא נצבעו הלשונות לשם נתינתן בבגד אחר. אבל אם מצא חוטין — כשרין, שמן הסתם לצורך ציצית נעשו.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] לשונות שאסרנום, שאמר: משום שחוששים ואומרים שמא אדעתא [על דעת] לעשות מהן גלימא צבעינהו [צבע אותן], ואם כן חוטין נמי, נימא: אדעתא דגלימא טוינהו [גם כן, נאמר: על דעת לעשות מהם גלימא טוה אותם] ומשיבים: מדובר כאן בחוטים שזורים, שאין דרך להשתמש בהם לאריגה.

ומקשים: שזורים נמי, נימא: אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו [גם כן, נאמר: על דעת להניחם בשפת הגלימה שזרם] שיהיו כקישוט לה! ומשיבים: במופסקין, שהיו חוטים שזורים אלה מופסקים וחתוכים חוטים חוטים קצרים כציצית. דכולי האי [שכל כך] ודאי לא טרחי אינשי [טורחים אנשים] בגדילי גלימה לעשותם כעין ציצית.

אמר רבא: אין לסמוך על נימוק זה שאין אנשים טורחים בכך, וראיה לדבר: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין? ובכל זאת חוששים אנו בדבר הדומה לתפילין שמא לא תפילין הן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: במה דברים אמורים שמביא תפילין, בישנות. אבל בחדשות — פטור, שיש לחשוש שמא עשה אדם קמיע כצורת תפילין. וכן צריך לחשוש גם לדברים אחרים, שאף שיש טורח גדול בעשייתם עושים אנשים כמותם.

אמר ר' זירא לאהבה בריה [בנו]: פוק תני להו [צא שנה להם] לחכמים שמצויים בבית המדרש, שכך לשונה של ברייתא: המוצא תכלת בשוק, אם מצא לשונות — פסולין, חוטים מופסקים — כשרים. לפי שאין אדם טורח עד כדי כך, ונמצא כי אמנם זה הוא טעמה של ההלכה.

אמר רבא: ומשום דתני לה [ששנה אותה] להלכה זו אהבה בריה [בנו] של ר' זירא כיפי תלא [נזמים תלה] לה?! שהרי הקושי שהקשה רבא לא נתיישב בעצם לשון הברייתא. והתנן [והרי שנינו במשנה]: במה דברים אמורים — בישנות, אבל בחדשות — פטור! והיא הוכחה ברורה שיש לחשוש שמא טרח ועשה אדם דבר בדומה למכשירי מצוה.

אלא אמר רבא: את הסתירה בין המקורות יש ליישב באופן זה: טרח ולא טרח עד כדי כך — תנאי [מחלוקת תנאים] היא, יש סבורים שאדם טורח, כמשנה לענין תפילין. ואחרים סבורים שאינו טורח, כמו בענין תכלת.

דתניא [שהרי שנינו בתוספתא]: המוצא תפילין — מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: It is optional for women to place their hands on the head of a sacrificial animal before it is slaughtered. Although only men have this obligation, women may perform that rite if they wish. Similarly, women may perform other mitzvot that they have no obligation to fulfill.

As, if you do not say so, that this tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, the baraita states that Jonah’s wife would ascend to Jerusalem for the Festival pilgrimage and the Sages did not reprimand her. Is there anyone who says that the mitzva of Festival pilgrimage is not a time-bound positive mitzva and that women are obligated to fulfill it? Rather, he holds that she did not embark on the pilgrimage as an obligation, but that it was optional; here, too, with regard to phylacteries, it is optional. Consequently, no proof can be cited from this baraita as to whether or not Shabbat is a fit time for phylacteries.

Rather, who is the tanna who maintains that Shabbat is a time for phylacteries? It is this tanna who taught the halakha, as it was taught in the Tosefta: One who finds phylacteries brings them in pair by pair, whether the finder is a man or whether she is a woman, and whether the phylacteries are new or whether they are old. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda prohibits bringing in new phylacteries since they might merely be amulets in the form of phylacteries, but he permits bringing in old ones, which are certainly valid phylacteries.

Analysis of this Tosefta indicates that Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree only with regard to the issue of new phylacteries and old ones; however, with regard to a woman bringing in the phylacteries, they do not disagree that it is permitted. Learn from it that this tanna maintains that donning phylacteries is a positive mitzva not bound by time, and since women are obligated in every positive mitzva not bound by time, a woman may don these phylacteries and walk into the town.

The Gemara attempts to refute this. But perhaps that tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: It is optional for women to place their hands on the head of a sacrificial animal before it is slaughtered. Here too, perhaps it is optional for women to don phylacteries. The Gemara answers: This cannot enter your mind, as neither Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, nor does Rabbi Yehuda hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as the Gemara proceeds to prove.

Neither Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as we learned in a mishna: One need not prevent children from sounding the shofar on Rosh HaShana. Although there is an element of prohibition in sounding the shofar when there is no obligation to do so, since the children will one day be obligated to sound the shofar, one need not prevent them from doing so and learning. It may be inferred from here that one must prevent women from sounding the shofar. And an unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, indicating that according to Rabbi Meir, a woman does not even have the option of performing a time-bound positive mitzva.

Nor does Rabbi Yehuda hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it was taught in the Sifra, the halakhic midrash on Leviticus. The verse states: “Speak to the sons of Israel…and he shall place his hands on the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:2–4). By inference, the sons of Israel place their hands, but the daughters of Israel do not place their hands. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: It is optional for women to place their hands on the head of a sacrificial animal before it is slaughtered.

And who is the author of an unattributed Sifra? It is Rabbi Yehuda. This teaching proves that Rabbi Yehuda maintains that women do not have the option of placing their hands on a sacrifice. Neither Rabbi Meir nor Rabbi Yehuda accepts Rabbi Yosei’s opinion that it is optional for women to perform time-bound positive mitzvot; therefore, the tanna who cited their opinions that a woman may bring in phylacteries on Shabbat maintains that the mitzva of phylacteries is not time-bound and is in effect even on Shabbat, which is why even women are obligated.

Rabbi Elazar said: With regard to one who one finds fabric dyed sky blue in the marketplace, if he found strips of combed and dyed wool they are unfit for use as ritual fringes. The sky blue threads used in ritual fringes must be spun and dyed for the purpose of the mitzva, and these strips might have been dyed for a different purpose. However, if one found sky blue threads, they are fit for use in ritual fringes, as it can be assumed they were prepared for that purpose.

The Gemara asks: What is different about strips that renders them unfit? It is because Rabbi Elazar said: One dyed the strips with the intent to use them for a cloak. If so, with regard to threads as well, let us say: One spun them with the intent to use them for a cloak. In that case, they too would be deemed unfit. The Gemara answers: Here, it is referring to threads that are twisted, which are not typically used for weaving.

The Gemara asks: With regard to twisted threads as well, let us say that one twisted them with the intent of attaching them to the hem of a cloak as ornamentation. The Gemara answers: It is referring to twisted threads that were cut into short strings suitable for use as ritual fringes, as people certainly do not exert themselves and fashion fringes of a cloak to resemble ritual fringes.

Rava said: The assertion that people do not exert themselves is problematic, as by the same token, does a person exert himself to fashion an amulet in the form of phylacteries? Nevertheless, the Sages were concerned that an object that appears to be phylacteries might actually be a different object. As we learned in a mishna: In what case is this statement that one is permitted to carry phylacteries inside on Shabbat said? It is with regard to old phylacteries. However, with regard to new ones, he is exempt from the obligation to bring them in, as it is possible that they are not phylacteries but amulets in the form of phylacteries. Similarly, there should be concern lest people fashion items similar to objects used for a mitzva, even if exertion is involved.

Rabbi Zeira said to his son Ahava: Go out and teach this baraita to the Sages. With regard to one who finds fabric dyed sky blue in the marketplace, if he finds strips, they are unfit for use in ritual fringes; however, if he finds threads cut into short strings, they are fit for use in ritual fringes because a person does not exert himself. Apparently, that is the reason for the halakha.

Rava said: And because Ahava, son of Rabbi Zeira, taught this halakha, has he hung ornamental rings on that line of reasoning, i.e., does that constitute an absolute proof? The difficulty posed by Rava from the mishna is not resolved by the baraita, as we learned: In what case is this statement that one is permitted to carry phylacteries inside said? It is with regard to old phylacteries. However, with regard to new ones, he is exempt. Apparently, there is concern lest one exert himself to fashion an object similar to one used in a mitzva.

Rather, Rava said: The sources are not contradictory, as the question of whether one exerts himself or does not exert himself is the subject of a dispute between tanna’im. Some hold that one exerts himself as indicated by the mishna with regard to phylacteries, whereas others hold that one does not exert himself as stated with regard to sky blue dye.

As it was taught in the Tosefta: One who finds phylacteries in a field brings them in to the town pair by pair, whether the finder is a man or a woman,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודחינן ודלמא חכמים סבירא להו הנחת תפילין בנשים רשות כדאמרינן נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי רגלים מי איכא מ"ד לעלות ברגל מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אלא ודאי מ"ע שהזמן גרמא הוא ולמה לא מיחו בידה משום דסבירא להו עליית נשים ברגל רשות.

אלא האי תנא הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא דתניא המוציא תפילין כו'. עד ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות לפי שאין אדם טורח. ודייקינן מדלא פליג באשה ש"מ דסברי מ"ע שלא הזמן גרמא היא ואפי' בשבת זמנם הוא ודחינן ודלמא הני נמי סבירא להו נשי [במ"ע שהז"ג] רשות כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות ודחינן לא יכלת למימר דר' מאיר ור' יהודא כר' יוסי סבירא להו דסבר נשים במצות עשה שהזמן גרמא רשות דתנן אין מעכבין כו' ש"מ דר"מ ור' יהודה לא סבירא להו הא דר' יוסי (לא אתבריר) לן מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפלין היא:

א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק [לשונות] (לשתות) פסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו אבל אם מצא חוטין תכלת שזורין פי' כפולין ומפוסקין בקרנתא כשרין לציצית דכולי האי לא טרח איניש לעשותן למלאכה כגון עשיית שפתא דגלימא וכיוצא בה. ואע"ג דאמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפלין [דתנן] בד"א בישנות אבל בחדשות פטור דחיישינן שמא קמיע נינהו. הא אסקה רבא טריח ולא טריח תנאי היא דתניא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג.

עד כאן לא פליגי אלא בישנות וחדשות אבל באשה לא פליגי. אלמא בין ר' מאיר בין ר' יהודה תרווייהו סבירא להו דשלא הזמן גרמא הוא דשבת זמן תפילין, ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ומיהו דוקא (קשיא) [רישא] דמתני', אבל סיפא דמתני' ר' יהודה ולא ר' מאיר, דהא קתני במתני' ישנות ולא חדשות.

אבל באשה לא פליגי. וא"ת דילמא משום דדרך מלבוש. (אבל אשה שאין רגילה ללובשן) [וי"ל דלאיש] הוי ליה דרך מלבוש [דרגיל ללובשן בחול] אבל אשה שאין רגילה ללובשן [לא הוי] להם דרך מלבוש, דנשים [עם] בפני עצמן הן כדאמ' התם בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב, א) גבי תכשיטין וחלופיהם באיש, דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. ומיהו אפי' למאן דאמ' מצות עשה שהזמן גרמא היא אי סבירא לן דנשים סומכות רשות הוי נמי דרך מלבוש, דאף הן מניחות לעתים כמיכל בת שאול, הלכך אפי' אשה מצילתו. והיינו דאמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' עקיבא דאמ' שבת לאו זמן תפילין דכתיב והיו לך לאות יצאו שבתות שהן גופן [אות].
ור' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון הקטן לענין שבת כולהו סבירא להו שבת לאו זמן תפילין ורשב"ג נמי כוותייהו קאי. ור' נתן (לעיל ע"א) נמי הא אמר דאפשר [ד]סבירא ליה כר' עקיבא דשבת לאו זמן תפילין, אע"ג דלילה זמן תפילין. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עלייהו, תלמידיהם נינהו לגבי ר' עקיבא ור' יוסי. ועוד דהלכה כר' עקיבא מחברו וכ"ש מתלמידו.
וכתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דקיימא לן דשבת לאו זמן תפילין כר"ג, לענין הצלה קיימא לן דזוג א' טפי לא, הואיל וסתם לן תנא הכי, דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי [אלא] כדרך מלבושו בחול כיון דבחול [אחד] טפי לא, בשבת נמי אחד אין טפי לא. ואשה נמי (ב)כלל [לא] דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא, ומתני' נמי דיק' דאם איתא ליתני א' האיש וא' האשה כדקתני [ברייתא]. ואע"ג דסתים לן תנא כר' מאיר ור' יהודה לענין זוג זוג, לענין אשה לא סתים לן תנא כוותיהו. והרב אלפסי ז"ל [נראה] שכן דעתו שהביא משנתנו כצורתה לבד ולא הזכיר מכל מה שנאמר עליה בגמרא כלום.
ודברי רש"י ז"ל נכונים הם בעיני, דאם איתא דטעמא דמתני' כדרך מלבושו בחול [כך] דרך מלבושו [בשבת] אפי' למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא, היאך לא נאמר אותו הטעם בגמרא, לימא אי בעית אימא [דכ"ע] שבת לאו זמן תפילין, מר סבר כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן (ואפי') זוג אחד [אין] טפי לא, ומר סבר כדרך מקום [הנחת] תפילין שרו ליה רבנן ואפי' (הכי) [תרי] נמי, אלא ודאי משמע דלא אמ' הכי ולא אשכח פיתרא מחוורתא למתני' אלא דבשבת זמן תפילין ולאו זמן תפילין פליגי ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ש"מ דסתמא דמתני' ג"כ משום דשבת זמן תפילין ומתני' כולה ר' יהודה ור' יהודה ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ אפי' לר' מאיר. ועוד דמה שאמ' הרב ז"ל דנשים אין מצילות דאינו דרך מלבוש, הא תמיהא לי(ה) טובא, דכיון דקיימא לן נשים סומכות, דרך מלבוש בחול דהוה להן לנוי, ותדע לך מדאתי למדחי הא ר' יהודה הא ר' מאיר דאמרי א' האיש וא' האשה, ואמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות, דאלמא אעפ"י שהזמן גרמא להכניס בשבת דרך מלבוש קרינן ליה אף לאשה הואיל ומנחת רשות. ולולי שאמ' הרב ז"ל וגם מהלכות הרב אלפסי שנראה כדבריו, הייתי אומר דהלכה כר"ג דמכניס אפי' שנים שנים דפלוגתא דת"ק [ור"ג] בפלוגתא דשבת זמן תפילין או לאו זמן תפילין תליא, ת"ק כר' מאיר ור' יהודה ור"ג כר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. וכיון דקיימא לן כר' עקיבא (ו)הלכתא נמי כר"ג דאפי' שנים שנים.
אלא דקשיא לי קצת דא"כ תיקשי לן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דאילו ר' יוחנן [אמר] הלכה כסתם משנה (שבת מו, א), ואיהו אמר בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, ב) המניח תפילין בלילה עובר בלאו, וכיון דלילה לאו זמן תפילין לדידיה אלמא כר' יוסי סבירא ליה דדריש מימים ימימה למעוטי שבתות וימים טובים. וא"ת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדמשני בעלמא כר' יוחנן, מ"מ הוה להו לאקשויי ולפרוק הדין כדמותיב ומפרק הכין בעלמא. ויש לומר משום דטעמא דמתני' לא מתפרש (ד)גביה בהדיא, ואנן ספוקי מספקא לן טעמא הכא, משום הכי לא מקשי מינה התם לר' יוחנן דהא טעמא לא מידכר דליקשי מיניה, כנ"ל. ואשה נמי מכנסת, הואיל שסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה.
ולענין לילה: קיימא לן כר' עקיבא דלילה זמן תפילין דבחוקת הפסח הכתוב מדבר, ובמנחות איפסיקא הלכתא הכין, דתניא התם בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, א) עד מתי מניחין בראשו עד שתשקע החמה, ר' עקיבא אומ' עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה, ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה החמה שוב אין מניחן, אמר רב נחמן הלכה כר' (עקיבא) [יעקב]. אע"ג דאיכא דאמרי אין הלכה אתמר, הא אקשו עליה מדרב חסדא ורב הונא דמצלו בהו באורתא, ואמרינן ההיא פליגא. וכיון שכן לכשתמצא לומ' אין הלכה אתמר, אנן כרב חסדא ורב הונא קיימא לן (דרב) לגבי רב נחמן, ואמרינן נמי התם (לו, ב) אמר רב הוה קאימנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי ואמר ליה לשומר קא בעי מר, ואמ' ליה אין, ולדעתיה דלאו לשומרם קא בעי אלא קא סבר הלכה ואין מורין כן, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. והא דאמרינן בפ"ק דברכות (ט, ב) לתפילין כאחרים, היינו משום רואה את חברו בתוך ד' אמות, לא קשיא דלכולי עלמא מזמן שינה ואילך אסור להניחן גזירה שמא ישן בהם ויפיח בהם, וכיון שהוא חולצן בזמן שכיבה אשמעי' אביי עד שיכיר את חברו ברחוק ד' אמות הוי זמן שינה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהנחתן כאביי ובסלוקן כרב אשי.

בשזורין ושמעי׳ מהכא דחורי ציצית צריכין להיות שזורין. וכי אדם טורח לעשות כו׳ פי׳ דקס״ד דבין חדשות בין ישנות חינם מקושרו׳ אלא שבישנות נרא׳ רושם הכשר וניכר בו שהם תפילין והחדשו׳ אין רושם הכשר ניכר בהם וכדפריש״י ז״ל ולפי׳ היה אוס׳ דחיישי׳ דילמ׳ קמעו׳ נינהו דהא לא טרח איניש אלא בהכין אלא טעמא דידיה מפני שהחדשות אינם מקושרות ואסור לקושרו בשבת ואם מניחן בלא קשר אין זה כדרך מלבוש בחול וה״ל משוי ורבי מאיר דשרי בחדשות משום דסבר דמות׳ לקשרן בשבת קשר שאינו של קיימא כלומר קשר מרופה וא״ת ולאבוה דשמואל כיון דלא מספקינן להו בקמיע נסי דאינו מניחן יחשיך עליהם כדעבדי גבי צבתין וכסתות וי״ל דכיון שלא נגמרה מלאכתן לא חשו להם כ״כ דהא אפילו במקושרות צריכין הם בדיקה כל זמן שאינו יודע בהם שהם מן המומחה אלא שלענין הצלה לא חששו כ״כ ואמרו להציל על הספק אכל כשאינו מקושרות חששו כנ״ל ומינה כל שחסרות מעברתא או תקנתא ושום דבר המעכב בתפילין שא״א לעשותו בשבת אין מכניסין אותם ולא מחשיך עליהם וכדמוכחא שמעתין דוק.

תכלת של ציצית צריך שיהא צבוע לשם תכלת. ומעתה המוצא תכלת בשוק אעפ״י שבדקם ויצאו מתורת ספק קלא אילן פסול ולא סוף דבר בלשונות ר״ל לשונות של צמר (סדוק) [סרוק] וצבוע שהדברים נראין שעל דעת מלבוש (וצבעו אלף) [צבעו אלא] אף בחוטים וכן לא סוף דבר בחוטים שאף בהם אפשר שטוואם לארגם בשפת הבגד אלא בשמצאם טוואים ושזורים שהדברים מוכיחים שלצורך ציצית נעשו כמו שאמרו בספרי פתיל תכלת תכלת טווי ושזור אעפ״י כן פסולים ולא עוד אלא אפי׳ מצאן מופסקין למדת הציציות והוא שיהו משולשלים ארבע אצבעות מן הטלית כמו שיתבאר במקומו שהיה לנו לומר אלמלא שלצורך ציצית נעשה לא טרח (כלי הא) [כולי האי] אעפ״י כן הכל פסול עד שיתברר שלשמה טואוהו וצבעוהו:

בד"ה אבל באשה לא פליגי וא"ת דלמא משום דהוי מלבוש לאיש כדאמר בפרק במה אשה דתפילין דרך מלבוש עביד כו' עכ"ל הכי אמרינן התם אמתני' דאם יצא בתפילין בשבת אינו חייב חטאת דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עביד מיהו משמעתין דלעיל נמי מוכח דדרך מלבוש עביד למאי דמוקמינן דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין גם קושייתם ותירוצם גמרא ערוכה היא שם (ד' ס"ב) אהא דאמר עולא וחילופיהן באיש וקסבר עולא נשים עם בפני עצמן ואיתיביה אביי המוצא תפילין כו' ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן והא מ"ע כו' קסבר ר"מ כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה לא ס"ד כו' דממ"נ סתמא דברכות דלא כר"מ דקסבר ההוא מתניתין דנשים סומכות לאו רשות כו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא הך סתמא דברכות דנשים פטורות מן התפילין כמאן אתיא דכר"מ ור"י לא אתיא דאינהו סברי דתפילין מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות וכר' יוסי נמי לא אתיא דאיהו סבר רשות והך מתניתין דברכות סבר דלאו רשות ודו"ק:

בא"ד משום דלא מתרצא מילתי' דר"מ זוג אין טפי לא אא"כ סבר שבת (לאו) זמן תפילין כו' עכ"ל ק"ק דאם כן הוא בפשיטות טפי ה"ל לאוכוחי דר"מ ור"י ס"ל דשבת זמן תפילין מדתני זוג א' אין טפי לא אלא ע"כ דא"ל למימר אע"ג דשבת לאו זמן תפילין הוא אפ"ה זוג א' אין טפי לא משום דדרך מלבוש וכחול שוויוהו רבנן ובחול אינו לובש רק זוג א' כדאמרינן [לעיל] וכן פי' הר"ן וכצ"ל ע"כ בפ' במה אשה לאביי דהוה ס"ד דהך ברייתא דאחד אשה ואחד איש סברה דתפילין מ"ע שהזמן גרמא היא אע"ג דקתני בה זוג א אין טפי לא והא דלא אוקמי פלוגתא דתנאי במתניתין בהכי משום דסתמא דמתניתין כר"מ היא ור"מ ס"ל דשבת זמן תפילין הוא מדקתני אחד האיש ואחד האשה ודו"ק:

בד"ה וכי אדם כו' וס"ד דתרוייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר כו' וא"ת כיון דאין מקושרות היאך מכניסן כו' עכ"ל דבתרוייהו מקושרות ליכא לאוקמא דבישנות נמי למה לא ניחוש לקמיע כמו בחדשות דהא ודאי קמיעות עבידי להתיישן כמו תפילין אלא ע"כ דבקמיע אין עושין קשר דכולי האי לא עביד בהו כעין תפילין וישנות היינו שהקשר ניכר וליכא למיחש לקמיע ובחדשות שאינו ניכר יש לחוש לקמיע ואהא קשיא להו לכולי עלמא לרבי מאיר בין בחדשות בין בישנות ולר"י בישנות כיון דאינן מקושרות היאך מכניסן ותירצו דס"ד דבלאו קשירה לר"מ נמי הוי דרך מלבוש ולר"י אף בלא עניבה ואפשר שיהיו מהודקין בלא קשירה ובלא עניבה לר"י על ידי כריכות הרצועות א"נ עונבו אפילו לר"י כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה המוצא תכלת כו' שיודע שטעימה פסולה. נ"ב פי' צבע נסיון שמנסין בו הצבע מקודם והוי כלא לשמה:

גמרא וסתם סיפרא מני ר"י. בהגהת הב"ח וצ"ע מנדה (מו). כוונתו דשם אמרינן מאן תנא ס"ע ר"י ואפ"ה משני התם תני לה ולא סבר לה. הנה לעיל (ט ב) כתבו התוס' דל"א כן אלא ע"ד הראשונים ממנו. והכא למאן שמעת דל"ל רשות ר"מ חבריה. ועוד דא"כ הל"ל רבי יוסי ור"י ור"ש אומרים נס"ר. והעיקר נ"ל דפי' מאן תנא ס"ע ר' יוסי היינו דהוא סדרו. ולכן י"ל דסדריה אליבא דאחרים אף דלא ס"ל. אבל סתם סיפרא ר"י פי' דאליביה סתמו כמו סתם מתניתין ר"מ דהא רבי סדרה. וכן הספרא לדעת הרמב"ם בהקדמתו לס' הי"ד סדרו רב:

שם במופסקין דכולי האי כו'. לכאורה נראה דהשתא הדר ביה מתירוצא דבשזורים ובמופסקים לחוד סגיא. וכ"מ מהברייתא דר"ז דל"ת בה אלא מופסקין. אבל בטלה דעתי נגד דעת הראב"ד בפ"ב מהל' ציצית והרמב"ם בתשו' שהביא הכ"מ שם שהצריכו שזורים ג"כ:

שם אר"ז לאהבה בריה פוק ת"ל כו'. (ר"ה ל ב):

רש"י ד"ה דגלימא. לארוג כו' ולא לעשות מהן ציצית טוואם. כצ"ל ולמחוק תיבת שזרינהו ונקודותיו:

תוס' ד"ה וכי אדם. וי"ל דקס"ד דבל"ק הוה נמי דרך מלבוש. לפ"ז הא דלא שרו אלא זוג א' ע"כ דל"ל דר"ש בר"י כמ"ש לעיל סד"ה לא ס"ד. אבל לפמש"כ לעיל (צה ב) בס"ד רבא לשיטתיה ונכון בעז"ה:

גמ' עייפינהו. נ"ב כפול ת"א עיף והשזירה היא כפילת החוטין לעשותן עבים:

תוס' בד"ה דילמא. ולא חשיב ברכה לנטלה כו'. נ"ב דבר פשוט שאין הכרח בכל ראיותיו של ר״ת וכמ"ש תוס׳ ג"כ. מה מזקיקנו לכל זה להכנס במשעול צר ודחוק לקבל עלינו אחריות איסור חמור והלא ברכות אינן מעכבות אף במצווה ועושה:

בא"ד וממה שהאשה עולה כו' אור"ת כו'. נ"ב לע"ד א"צ לדחוק. אב"א ההיא דאשה עולה למנין שבעה לדינא דמתני' איתניא דהפותח והחותם מברך ואשה אינה פותחת ולא חותמת [וער"ן שם ובא"ז הל' ר"ה סימן רס"ו]. אב"א אע"ג דלא מחייבא בת"ת לגמרי כאיש מיהא במצות דמפקדא בהו מי לא שייכא בגוייהו. וכתיב נמי בכולה תורה הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' הא ודאי איתנהו וכ"כ הר"מ דאשה י"ל שכר ת"ת. ולא מפטרא אלא מתורה שבע"פ אבל בתורה שבכתב אינה כמלמדת תפלות. וחיובא נמי מחייבא בה כדלעיל דהא ודאי לא סגי לה בלא"ה במצות דידה: [א"ה מדברי התוס׳ ראיה לדברי רבינו הגר"א בא"ח ס"ס מ"ז דלא כאגור. ולדעת האוסרין נשים לברך על מצות שהן פטורות גם ברכת התורה ומכללן]:

[בא"ד תדע כו' ומברך. כ"ה בירושלמי פ"ז דברכות ועי' באור הגר"א א"ח סי' קל"ט]:

דר' יוסי. לקמן: נשים סומכות רשות. ואע''ג דכתיב (ויקרא א) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וסמיך ליה וסמך ידו בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות: אוסר בחדשות. לחלל עליהן שבת דילמא קמיע בעלמא נינהו: נשים סומכות רשות. דאין כאן בל תוסיף ומשום איסורא נמי ליכא דקסבר תכשיט נינהו: אין מעכבין. אין ב''ד מוזהרין למונען מלתקוע ביום טוב של ר''ה דבעו לחנוכינהו במצות: הא נשים מעכבין. אע''ג דלא חלול י''ט הוא כדתנא דבי שמואל (ר''ה דף כט:) יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה מיהו נראות כמוסיפות: סתם סיפרא. תורת כהנים: לשונות. צמר סרוק וצבוע: פסולות. שמא לא צבע לשם ציצית ואנן עשייה לשמן בעינן: דגלימא טוואתיה. לארוג מהן טלית ולא לעשות מהן ציצית: שזרנהו. טוואם: בשזורים. שאין דרך לארגם: דשיפתא דגלימא. שכן דרך להסך שזורים בשפתו שהוא גדיל ונקרא בלע''ז צימוש''י והחוטים נקראים אורי''ל: במופסקין דכולי האי לא טרח. לחזור ולקשרם ולהסך אותן: וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין. ואפ''ה חיישינן לה במתני' דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללין שבתא עלייהו: פוק תני להו. להנך רבנן דבי מדרשא דקשי להו בדר' אלעזר צא ושנה להם שיש בידי ברייתא דמסייע ליה ומפרשת טעמא בהדיא: לפי שאין אדם טורח: כיפי. מרגליות ל''א נזמים וכן עיקר:

עביד יומא טבא והלא מפסיד כל הברכות של כל המצות וק' ברכות בכל יום ולא חשיב. ברכה לבטלה כיון שמברך על המצוה שעושה אע''פ שפטור ומיהו אין ראיה מסומא לאשה דסומא מיחייב מדרבנן ומ''מ היה שמח רב יוסף משום דמדאורייתא לא מיפקד ועביד כדמוכח קצת בערבי פסחים (דף קטז:) דקאמר סומא פטור מלומר אגדתא ופריך מרב יוסף ומרב ששת שהיו אומרים הגדה ומוציאין בני ביתם ומשני דקסבר מצה בזמן הזה דרבנן משמע דמיחייבי מדרבנן ולכך היו יכולים להוציא אחרים ומיהו יש לדחות דאפי' רשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) ועולה למנין ז' ומוציא אחרים מידי מגילה לר' יהודה כדאמר במסכת מגילה (דף יט:) אבל יש לדקדק בפרק הקורא מעומד (מגילה דף כד.) ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה אע''ג דהשתא נסתמא פורס על שמע אע''ג דלר' יהודה סומא פטור מכל המצות אלא ודאי מיחייב מדרבנן ויכול לומר קדשנו במצותיו וצונו כיון דמחייב מדרבנן כדאמרי' בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) היכן צונו מלא תסור אבל אשה. דאינה מיחויבת אפי' מדרבנן במצות עשה שהזמן גרמא כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) גבי נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ובריש סוכה (דף ב:) גבי הילני המלכה היכי מצי למימר וצונו ואין לתמוה דסומא חייב מדרבנן ואשה פטרו לגמרי דהחמירו חכמים בסומא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כעו''ג אם היה פטור מכל המצות אבל לאשה כי פטורה נמי לגמרי ממצות עשה שהזמן גרמא אכתי מחויבת בכל שאר מצות וממה שהאשה עולה למנין ז' ומברכת קריאת התורה אע''ג דפטורה מתלמוד תורה כדאמר בפ''ק דקדושין (דף כט.) ובריש בכל מערבין (לעיל דף כז.) אור''ת דאין זו ראיה דברכת קריאת התורה לאו משום מצות תלמוד תורה שאפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך תדע דבמקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אע''פ שכבר בירך בקריאה ראשונה ומקטן דמברך ברכת המזון אע''פ שהוא פטור אין ראיה לאשה דקטן אתי לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא: אבל באשה לא פליגי. וא''ת דילמא משום דהוי מלבוש לאיש כדאמר בפרק במה אשה (שבת דף סא.) דתפילין דרך מלבוש עביד וי''ל דהיינו דוקא לאיש משום דרגיל ללובשן בחול אבל לאשה לא כדאמרי' התם וחלופיהן באיש דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש: לא ס''ד לא ר''מ ס''ל כר' יוסי כו'. משמע דר''מ ור' יהודה תרוייהו אית להו דנשים חייבות בתפילין דלאו זמן גרמא הוא ותימה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן התפילין ופריך עלה בגמרא פשיטא ומשני דאיצטריך משום דאיתקש תפילין למזוזה והשתא הא איצטריך לאפוקי מדר''מ ור' יהודה וי''ל דלמאן דחשיב תפילין זמן גרמא הוי פשיטא דנשים פטורות ומשום הכי איצטריך לשנויי טעמא דאיתקש הקשה ה''ר יום טוב מווין היכי דייק בסמוך דר''מ לא סבר לה כר' יוסי מכח ההיא סתמא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתוך כך אנן צריכין לומר דההיא דפרק מי שמתו דלא כר''מ אדרבה נימא דההוא סתמא כר''מ דקסבר נשים פטורות והא דקתני הכא ר''מ אחד האיש ואחד האשה משום דסבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות וסתם מתני' דאין מעכבין דלא כר''מ ותירץ לו ר''י דמה נפשך סתמא דברכות דלא כר''מ דקא סבר ההוא מתני' דנשים סומכות לאו רשות דקתני התם נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש ותפילין וחייבין בתפלה ובבהמ''ז ובמזוזה והנהו קטנים על כרחין בלא הגיעו לחינוך איירי דבהגיעו לחינוך בתפילין נמי חייבין כדאמר בסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין אלא בלא הגיעו לחינוך איירי ולא קאי וחייבין אקטנים אלא אנשים ועבדים ולא נקט קטנים אלא לענין פטור והא נמי אינו שום חידוש דפטירי בלא הגיע לחינוך ולא תני להו אלא לאשמועינן דנשים ועבדים כקטנים לענין תפילין דאי בעי לאנוחי לא שבקינן להו משום בזיון תפילין היכא דלא הגיעו לחינוך ועוד י''ל דניחא ליה טפי למימר דההיא דברכות דלא כר''מ משום דלא מיתרצא מילתיה דר''מ דאמר זוג אין טפי לא אא''כ סבר שבת זמן תפילין הוא כדאסיקנא לעיל אם לא נאמר דלית ליה דרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש להניח בו ב' תפילין: וסתם סיפרא ר' יהודה. בפ' בתרא דר''ה (דף לג.) אית דגרסי בה דברי ר' יהודה והכא מוכח דלא גרסי' ליה: המוצא תכלת בשוק וכו' חוטין כשרין. כדמסיק בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח וא''ת ואע''ג דלציצית נעשה אמאי כשירה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מב:) דאין תכלת ניקחת אלא מן המומחה שיודע שטעימה פסולה אבל ממי שאינו מומחה לא דאיכא למיחש לטעימה וי''ל דכשמצאן שזורין ומופסקין שאנו יודעים שלצורך ציצית נפסקו יש לתלות דמן המומחה נפלו דכשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שיודע שלא יקנו ממנו ואפי' לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו בקי בהלכות צביעה: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין. השתא לא מסיק אדעתיה טעמא דמקושרות ואין מקושרין דבסמוך וס''ד דתרוייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר שבהם ובחדשות אינו ניכר וחיישינן בחדשות שמא קמיע היה אבל בישנות אין לחוש לקמיע דאם היה קמיע לא היה עושה קשר דכולי האי ודאי לא הוה עביד ביה כעין תפילין ואם תאמר כיון דאין מקושרות היאך מכניסן דבשבת אסור לקשור וי''ל דס''ד דבלא קשירה נמי הוי דרך מלבוש אי נמי עונבן אפי' לר' יהודה דס''ד דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד