דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

אמר ליה אביי לרב: במאי אוקימתא למתניתין - בסכנת נכרים, שגזרו על מצות תפילין.

אי הכי, אימא סיפא: רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו וחבירו לחבירו.

והרי כל שכן דאוושא מילתא, שאם הרבה אנשים יתעסקו בהן, ישמע הדבר למלכות יותר מאילו היה מכניסן לבד זוג זוג או מחשיך עליהם?

ומתרצינן: חסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני:

במה דברים אמורים שמכסן והולך לו, בסכנת נכרים. אבל בסכנת לסטים - מוליכן פחות פחות מארבע אמות וכדקתני בברייתא. ועל זה פליג רבי שמעון וכדמפרש לקמן.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.

ומבארינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי שמעון:

מר תנא קמא סבר: להוליכן פחות מארבע אמות עדיף. דאי אמרת נותנן לחבירו וחבירו לחבירו - אוושא מילתא דשבת, יש בזה פרסום רב והדבר עלול לגרום לזלזול בשבת.

ומר רבי שמעון סבר: נותנן לחבירו עדיף. דאי אמרת מוליכן פחות מארבע אמות יש לחשוש דזימנין דלאו אדעתיה אינו שם לב לדייק, ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.

שנינו במשנה: וכן בנו.

והוינן בה: בנו - מאי בעי התם בשדה, שצריך להכניסו לעיר?

ומשנינן: דבי מנשה תנא: הכא במאי עסקינן בשילדתו אמו בשדה.

ומאי "אפילו הן מאה" דקתני במתניתין, מה החידוש בזה?

דאע"ג דקשיא ליה ידא לתינוק, שקשה לו הטילטול מיד ליד, אפילו הכי הא עדיפא מאשר להוליכו בעצמו פחות פחות מארבע אמות.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו חוץ לתחום.

והוינן בה: וכי לית ליה לרבי יהודה הא דתנן במסכת ביצה: הבהמה והכלים הרי הן כרגלי הבעלים.

השואל מחבירו ביום טוב בהמה או כלים אינו יכול להוליכן אלא עד סוף התחום שבעליהם מותרים ללכת [כגון אם הבעלים הניחו עירוב תחומין לצפון העיר שאז הם מפסידים את האלפיים אמות לצד דרום. והשואל לא הניח עירוב - אין השואל יכול להוליכם לדרום העיר אלא רק עד היכן שהבעלים יכולים ללכת].

וכיצד אמר רבי יהודה שמוליכין את החבית אפילו חוץ לתחום של הבעלים?

ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום לוי סבא: הכא במאי עסקינן: במערן שששופך ומערה את המים מחבית שלו לחבית של חבירו. ומשום כך יכול חבירו להוליך את החבית שלו עם מימיו של הראשון עד סוף תחומו. וכן כשחבירו מוסר לחבירו גם הוא מעביר את המים לחבית של חבירו.

ועל העברת המים אין לחוש, למרות שנשארו ברשות הבעלים הראשונים, כי רבי יהודה אזיל לטעמיה, דאמר: מים אין בהם ממש! שאין הם קונים שביתה אצל בעליהן הראשונים להיות כמותן, אלא כל אחד יכול להוליכם עד סוף תחומו.

דתנן: האשה ששאלה מחברתה ביום טוב תבלין לקדירתה או מים ומלח לעיסתה - אי אפשר להוליך את הקדירה והעיסה אלא למקום ששתי הנשים מותרות לילך, לפי שיש לשתיהן חלק בתבשיל או בעיסה.

רבי יהודה פוטר במים, שלא חל עליהם מקום שביתה ותחום של הבעלים שהשאילום - מפני שאין בהן ממש.

ומאי "לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה" דקאמרי חכמים לרבי יהודה, ד"זו" משמע דקאי אחבית, והרי רבי יהודה נמי מודה בחבית שאינה הולכת רק למקום רגלי הבעלים, שהרי העמדנו דבריו כשמעביר המים מחבית שלו לחבית שלחבירו?

הכי קאמרי: לא יהלך מה שבזו, היינו המים - יותר מרגלי הבעלים. שחכמים לטעמייהו, שגם המים קונים שביתה במקום הבעלים.

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שמים אין בהן ממש, דוקא היכא דבליען בעיסה. אבל היכא דאיתנהו בעינייהו כגון במתניתין - מי שמעת ליה?

וראיה לדבר: השתא בקדירה, מים שנתונים לתוך התבשיל, מצינו שאמר רבי יהודה דלא בטלי המים - האם כשהמים בעינייהו, בטלי?!

דתניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין רגליהם כשהם ניתנים בעיסה, לפי שאינם ניכרים בה, ואין להתחשב בתחום הבעלים של המלח והמים, אלא רק בתחום של בעלי העיסה.

ואין בטלין המים כשהם בקדירה - מפני רוטבה, שמי הרוטב של הקדירה ניכרים לעיניים.

אלא, אמר רבא: הכא בחבית שקנתה שביתה, חבית רגילה שנגררת אחר רגלי בעליה, ומים שלא קנו שביתה, עסקינן.

שנשאבו המים היום מהמעין, שכל אחד יכול להוליכם לפי תחומו. [31]

וסבר רבי יהודה שגם את החבית יכול כל אחד להוליך לפי תחומו, משום דבטלה החבית לגבי מים, שהרי החבית טפילה למים.

כדתנן במסכת שבת: המוציא את האדם החי במטה מרשות היחיד לרשות הרבים, הואיל והוא פטור על הוצאת החי, משום דאמרינן "חי נושא את עצמו", שאינו נחשב כמשא [32] - פטור אף על הוצאת המטה, מפני שהמטה טפילה לו.

וכמו כן המוציא אוכלין, שהם פחות מכשיעור שחייבין עליו בהוצאה [כגרוגרת] בכלי - פטור אף על הוצאת הכלי. מפני שהכלי טפל לו לאוכל, ועל האוכל הוא פטור מפני שיש בו פחות מכשיעור.

וסבר רבי יהודה שהוא הדין לגבי קנין שביתה, שבטלים רגלי החבית לגבי רגלי המים.

וחכמים פליגי על רבי יהודה, וסוברים כי רק לגבי הוצאה אמרינן שבטל הטפל לגבי העיקר, ולא לענין קנין שביתה. [33]

הילכך, אין להוציא את החבית מחוץ לתחום בעליה.

מתיב רב יוסף מהא דתניא: רבי יהודה אומר: בשיירא חבורת אנשים שחנתה במקום שאין שם מים [34] - נותן אדם חבית מים לחבירו, וחבירו לחבירו, ואפילו חוץ לתחום.

ומשמע, בשיירא - אין. לפי שרק מחמת האונס התיר להם רבי יהודה.

אבל שלא בשיירא - לא!?

אלא אמר רב יוסף: אכן, כי תנן נמי מתניתין - בשיירא תנן, שרק אז התיר רבי יהודה. [35]

אביי אמר: שני דינים הם לרבי יהודה:

א. בשיירא מותר אפילו חבית שקנתה שביתה, ומים שקנו שביתה, שנשאבו מערב שבת. שאעפ"י שהן כרגלי הבעלים הראשונים מכל מקום מותר להוליכן חוץ לתחומו. וזה דין הברייתא.

ב. שלא בשיירא מותר רק בחבית שקנתה שביתה, ומים שלא קנו שביתה. כדאמרן, משום ביטול החבית לגבי המים. וזה הדין האמור במשנתנו.

רב אשי אמר: הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן, וחפצי הפקר אינן קונין שביתה בשום מקום. [36] ולפיכך סובר רבי יהודה שמותר להוליך גם את החבית וגם את המים לכל מקום.

ומאן "אמרו לו" דפליגי על רבי יהודה?

רבי יוחנן בן נורי היא! דאמר: חפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואין להוציאן מחוץ לתחום שהיו שם בערב שבת.

ומאי "לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים" שאמרו חכמים, שהרי אין להם בעלים כלל?

הכי קאמרי: לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים, לפי שגם הם קונים שביתה כאילו היו להם בעלים.

מתניתין:

היה קורא בספר הגלול במגילה [שכל ספריהם היו כך כמו ספרי תורה שלנו] על האיסקופה, המפתן שלפני הבית ותוך כדי קריאתו נתגלגל הספר מידו לרשות הרבים, כשראשו האחד נשאר עדיין בידו - גוללו אצלו!

מותר לו לגלול את הספר ולהחזירו אליו, הואיל ולא נפל כל הספר מידו אלא נשאר ראש אחד בידו.

היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו לרשות הרבים. אם עד שלא הגיע סוף הספר לעשרה טפחים התחתונים הסמוכים לארץ, שדינם כרשות הרבים - גוללו אצלו. אבל משהגיע לעשרה טפחים התחתונים - הופכו על הכתב כדי שיהיו האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומשאירו שם עד מוצאי שבת.

רבי יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ שאין הספר גבוה מן הארץ אלא כמלא החוט - גוללו אצלו.

רבי שמעון אומר: אפילו הגיע הספר בארץ עצמו - גוללו אצלו, שאין לך דבר האסור רק משום שבות, כגון הכא שלא נפל הספר כולו מידו ואין בהכנסתו מרה"ר אליו אלא איסור דרבנן, עומד בפני כתבי הקודש!

שהשבות נדחה כדי שלא יתבזו כתבי הקודש. ובגמרא יבואר כל דברי המשנה.

גמרא:

והוינן בה: האי איסקופה היכי דמי?

אילימא איסקופה שהיא רשות היחיד, כגון שהמפתן גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, וקמה, ולפניה נמצאת רשות הרבים, ועל אף שראש אחד של הספר נפל עד לקרקעית של רה"ר מותר לגוללו ולהחזירו לרה"י, שהואיל וראשו השני נשאר בידו לא הוי כמונח ברה"ר.

ונמצא, כי לא גזרינן דילמא נפיל כל הספר לרה"ר ואתי לאתויי לרה"י, על אף שיש בזה חיוב חטאת.

הערות

[31] לפי שלא קנו שביתה מאתמול הואיל יהיו ניידים אז, גמרא לעיל מו א.

[32] הקשו התוס' בד"ה את החי, דאמאי פטור? הרי החי אינו יכול לשאת את עצמו בלבד ואילו המוציא יכול לשאתו לבדו, והוי זה יכול וזה אינו יכול, דהיכול חייב. ותירצו, דהטעם הוא דגמרינן כל הוצאות ממלאכת המשכן ושם לא היו נושאים בעלי חיים אלא היו מוליכים את האילים והתחשים ברגליהם, וגם את החלזון היו פוצעים מיד עם הוצאתו מהים. ובתוס' הרא"ש הוסיף דלפי"ז הא דקאמר שהחי נושא את עצמו היינו שלא מצינו במשכן שהיו נושאין את החי לצורך עבודת המשכן אלא היה נושא את עצמו.

[33] שלגבי הוצאה אמרינן שלא חייב הכתוב אלא על דבר שעיקר הכונה בהוצאתו. אבל לענין תחומין גזרו רבנן אף על הכלים שהם טפל, שהרי גם בהוצאה אסור מדרבנן. ריטב"א. והראב"ד מפרש, שרבנן סברי שרק אוכלים בטלים לפי שהם חשובים יותר מהכלי, וכמו כן החי חשוב מהמטה, משא"כ חבית חשובה יותר מהמים ולא בטלה.

[34] ולא שאנוסים ממש, דא"כ אפילו מרה"י לרה"ר מותר, וגם רבנן לא פליגי בזה. אלא שהם צריכים למים ומצטערים עליהם. ריטב"א. והראב"ד מפרש דשיירא היינו מחנה, כדאמרינן לעיל יז א שהתירו במחנה ארבעה דברים, ואחד מהם עירובי חצירות. וסבר רבי יהודה דה"ה לעירובי תחומין. ורבנן סברי דשאני תחומין, שיש להם עיקר מן התורה. הובא ברשב"א.

[35] משמע מרש"י שגם בשיירא לא התירו רק באופן דלעיל, ומשום ביטול החבית לגבי מים. וכתב הרש"ש שהכריח לרש"י לפרש כן לישנא דאביי, דאמר בשיירא מותר אפילו במים שקנו שביתה, ומשמע דלרב יוסף רק ע"י ביטול התירו. ועיי"ש שהקשה לפרש"י.

[36] היינו שאינם קונים שביתה במקומם, אולם הם קונים שביתה בתחום של הזוכה בהם ראשון, ואסור להוציאם מחוץ לתחומו. ולפי"ז הא דקתני במתניתין "נותנו לחבירו וחבירו לחבירו" דמשמע שהראשון אינו יכול ללכת עד היכן שהמים מגיעים אין זה משום איסור תחומין, שהרי אי אפשר להוציא את המים חוץ לתחומו, אלא משום העברת ארבע אמות ברה"ר, ומיירי דוקא בשבת. ועוד אפשר לומר, שהזוכה הראשון אינו מתכוין לזכות במים אלא רק כדי שתיתו, וכן האחרים. וא"כ אפשר להוליך את המים גם חוץ לתחום של האנשים המעבירים זה לזה, ומיירי מתניתין גם ביום טוב. תוד"ה הכא.

אמר ליה [לו] אביי: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת את משנתנו] בסכנת גוי, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו. כל שכן דאוושא מילתא [שרוגש הדבר] והכל יודעים על כך, ואימת הגזירה עליהם!

ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שמכסה — בסכנת גוים, אבל בסכנת לסטים — מוליכן פחות פחות מארבע אמות, ועל כך חלק ר' שמעון שלדעתו עדיף שיטלטלו רבים את התפילין.

א במשנה שנינו, ר' שמעון אומר: נותנן לחבירו ומחבירו לחבירו. ושואלים: במאי קמיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? מר [חכם זה התנא הראשון] סבר: פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד עדיף, דאי אמרת [שאם תאמר] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו — אוושא מילתא [רוגש, נתפרסם הדבר] של חילול שבת ויש בכך גנאי של ביטול מנוחת וקדושת היום.

ומר [וחכם זה ר' שמעון] סבר: נותנן לחבירו עדיף, דאי אמרת [שאם אומר אתה] מוליכן פחות מארבע אמות — זימנין [פעמים] שלא יהא הדבר אדעתיה [על דעתו] וישכח, ומתוך שלא ידקדק בשיעור אתי לאתויינהו [יבוא להביאם] ארבע אמות ברשות הרבים בטעות, אבל כשמצויים רבים במקום וסמוכים זה לזה, לא יקרה כן.

ב שנינו: וכן בנו קטן כך נוהגים בו. ותוהים: בנו, מאי בעי התם [מה רוצה, מה הוא עושה שם בשדה], שיש להביאו בדרך זו? דבי [מבית מדרשו] של מנשה תנא [שנינו] מדובר בשילדתו אמו בשדה, ויש להעבירו לעיר.

ומאי [ומה משמע] מה הדקדוק בלשון אפילו הן מאה — דאף על גב דקשיא ליה ידא [שאף על פי שקשה לו מגע היד], שאין זה נוח לתינוק בטלטולו מיד ליד, אפילו הכי [כך], הא עדיפא [אופן זה עדיף] מאשר טלטולו פחות פחות מארבע אמות על ידי אדם אחד.

ג שנינו במשנה כי ר' יהודה אומר: נותן אדם חבית לחבירו ומחבירו לחבירו, ואפילו מעבירה מחוץ לתחום. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו סובר] ר' יהודה הא [זו] ששנינו: הבהמה והכלים דינם לענין תחומים כרגלי הבעלים שבתחום, שמותר לבעליהם ללכת מותר גם להם!

אמר ריש לקיש משום [בשם] לוי סבא [הזקן]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במערן (בשופך אותם) את המים מחבית לחבית, ונמצא שהחבית עצמה אינה מיטלטלת מחוץ לתחום אלא המים בלבד יוצאים מן התחום. ור' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] לענין זה, שאמר: מים אין בהם ממש, שאינם חשובים לעצמם מספיק כדי לאסור העברתם מחוץ לתחום.

וכפי דתנן [ששנינו במשנה] מחלוקת בענין זה: אם נתן אחד קמח לעיסה והשני מים, אמרו חכמים שאין מוליכים את הבצק אלא למקום ששני הבעלים רשאים ללכת אליו, ור' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

ומאי [מה משמע] בדברי חכמים במשנה לא תהלך זו, שלכאורה מוסבים על החבית — לא יהלך מה שבזו יותר מרגלי הבעלים.

את ההסבר הזה דוחים: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו, את] ר' יהודה שמים אין בהם ממש היכא דבליען [במקום שהם מובלעים] בעיסה ואינם ניכרים לעצמם, ואולם היכא דאיתנהו בעינייהו, מי שמעת ליה [היכן שמצויים בעינם, האם שמעת אותו] אומר כן? השתא [עכשיו] הרי במים בקדירה אמר ר' יהודה מים לא בטלי [בטלים], וכיצד יתכן כי כשהם בעינייהו בטלי [בעינם יבטלו]?! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מים ומלח — בטלין בעיסה, שכן הם נבלעים בה ואינם ניכרים לעצמם. אבל אין בטלין בקדירה, מפני רוטבה, שבקדירה יש רוטב או מרק וניכרים בו המים והמלח.

אלא אמר רבא שיש לדחות את הפירוש הזה, ולומר כי הכא [כאן] מדובר בחבית שקנתה שביתה בכניסת השבת במקום מסויים משום שהיתה שייכת לאדם מסויים, ומים שלא קנו שביתה עסקינן [עוסקים אנו] כגון מי מעין או נהר שאין להם שביתה במקום אחד. שבטלה חבית לגבי מים, שכיון שהחבית נועדה להחזקת המים — בטלה להם.

כדתנן [שכיוצא בכך שנינו במשנה]: המוציא בשבת מרשות לרשות את האדם החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, מפני שהמטה טפילה לו. והמוציא את האדם החי פטור מפני ש"החי נושא את עצמו" — שהוא מסייע מרצונו להקל את משאו מעל נושאיו, והוא כשותף להם.

וכן המוציא אוכלין פחות מכשיעור שמתחייבים על הוצאתו בתוך כלי — פטור אף על הוצאת הכלי, מפני שהכלי טפל לו. ולפי אותו עקרון נאמר גם כן שהחבית בטלה למים שבתוכה.

מתיב [מקשה] רב יוסף מברייתא, ר' יהודה אומר: בשיירא החונה בבקעה שאינה מוקפת, ורוצים בני השיירה לשתות, נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו. ונדייק מכאן בשיירא — אין [כן] מותר מפני הדוחק, שלא בשיירא — לא? אלא אמר רב יוסף: כי תנן נמי במתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] בשיירא תנן [שנינו], ובשיירה הקילו חכמים, שהרי בני השיירה פעמים שאין להם מים ולהם צורך גדול במים ולא החמירו בדבר.

אביי אמר שאין הכרח בהסבר זה אלא אפשר לומר כי בשיירא, אפילו חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה — מותר לטלטל. ושלא בשיירא — חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה, אבל אם קנו המים שביתה — אסורים בטלטול.

רב אשי אמר: הכא [כאן] בחבית דהפקר עסקינן [עוסקים אנו], ומים של הפקר עסקינן [עוסקים אנו] וחבית ומים אלה לא קנו שביתה לעצמם, שהרי אינם שייכים לאיש. ושואלים: ומאן [ומי הם] שאמרו לו "לא תהלך יותר מרגלי הבעלים" — ר' יוחנן בן נורי היא, והוא הולך לשיטתו שאמר: חפצי הפקר קונין שביתה במקום שהיו בו עם השבת ואסור להוציאם מתחומם. ומאי [ומה] דיוק הלשון "לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים"? שהרי כפי שהסברנו אין להם בעלים, יש לבאר כך: לא יהלכו חבית ומים אלו יותר מכלים שיש להם בעלים ולא יצאו מתחומם כלל.

ד משנה היה קורא בספר העשוי כמגילה ויושב על האיסקופה (מפתן) ונתגלגל הספר מידו בחלקו, שצד אחד מן הספר הותרה גלילתו ויצא החוצה לרשות הרבים — גוללו את הספר ומביאו אצלו.

היה קורא בראש הגג, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע הספר לעשרה טפחים מן הקרקע — גוללו אצלו. משהגיע לעשרה טפחים — משאירו כמות שהוא עד שתחשך, אבל הופכו על הכתב, שלא יהא ספר קודש מונח בגלוי ובבזיון.

ר' יהודה אומר: אפילו אין הספר מסולק (מרוחק) מן הארץ אלא כמלא מחט — גוללו אצלו. ר' שמעון אומר: אפילו היה הספר בארץ עצמו — גוללו אצלו, שאין לך דבר שאיסורו רק משום שבות עומד בפני קדושת כתבי הקודש.

ה גמרא על הפסקא הראשונה שבמשנה שואלים: האי [זו] האיסקופה היכי דמי [מה היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו איסקופא שהיא רשות היחיד, וקמה [ולפניה] רשות הרבים, ולפיכך יש להבין את דברי המשנה במובנם הכללי כי לא גזרינן דילמא נפיל [גוזרים אנו שמא יפול] כל הספר מידו ואתי לאתויי [ויבוא להביאו], ונמצא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye said to him: In what manner did you establish our mishna as dealing with the danger posed by gentiles? Say the latter clause of the mishna as follows: Rabbi Shimon says that one gives them to another and the other passes them to another. In that case, all the more so will the matter be conspicuous, and they should fear the decree issued by the gentiles.

The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In what case is this statement that the finder covers the phylacteries said? It is where the concern is danger posed by gentiles. However, where the concern is danger posed by bandits, one carries them less than four cubits at a time. In that case Rabbi Shimon disagrees, maintaining that it is preferable that many people carry the phylacteries.

It is stated in the mishna that Rabbi Shimon says: One gives them to another and the other passes them to another. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? One Sage, the first tanna, holds that having one person carrying the phylacteries less than four cubits at a time is preferable, as if you say that the finder gives them to another, and the other passes them to another, Shabbat desecration will be noticeable, thereby demeaning Shabbat’s character as a sacred day of rest.

And the other Sage, Rabbi Shimon, holds that the solution that one gives the phylacteries to another is preferable, as if you say that the finder carries them less than four cubits at a time, sometimes it is not in his thoughts and will unwittingly come to carry the phylacteries four cubits in the public domain. That is unlikely if there are numerous people together.

It was stated in the mishna: And the same is true with regard to one’s son. The Gemara is surprised: What is his son doing there in the field necessitating his retrieval in this way? The school of Menashe taught: It is referring to a case where his mother gave birth to him in a field, and he must be brought to town.

And what may be inferred from the mishna’s ruling that the baby is passed from one person to the next, even if it requires a hundred people? This teaches that although it is difficult for the child to be passed from hand to hand, even so, this method of transporting him is preferable to his being carried by one person less than four cubits at a time.

It was stated in the mishna that Rabbi Yehuda says: A person gives a barrel to another, and the other may pass it to another, and in that way they may take it even beyond the Shabbat limit. The Gemara asks: And is Rabbi Yehuda not of the opinion of that which we learned in a mishna: The distance that an animal and vessels may be taken is like the distance that the feet of the owners may go with regard to Shabbat limits?

Reish Lakish said in the name of Levi the Elder: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one pours the water from one barrel to another barrel so that only the water, rather than the barrel itself, is taken beyond the limit. And Rabbi Yehuda follows his usual reasoning, as he said: Water has no substance, i.e., it is not significant enough for its transfer beyond the Shabbat limit to be prohibited.

As we learned in a mishna that discusses a dispute on this issue: If one person adds flour for dough while another adds the water, the Rabbis say that the dough may only be taken as far as both owners are permitted to go, whereas Rabbi Yehuda exempts water from any limit due to the fact that it has no substance.

And what, then, is the meaning of the Rabbis’ statement in the mishna: This may not go farther than the feet of the owners may go, which apparently refers to the barrel? It means: That which is in this barrel may not go farther than the feet of the owners may go.

The Gemara rejects this explanation. Say that you heard Rabbi Yehuda express his opinion that water has no substance in a case where it is absorbed in dough; but in a case where it is in its pure, unadulterated state did you hear him say so? Now, if with regard to water in a pot of cooked food Rabbi Yehuda said that it is not nullified, would it be nullified when it is in its pure, unadulterated state? That is clearly not the case, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Water and salt are nullified in dough, as they are absorbed into it and are not independently discernible. However, they are not nullified in a pot of cooked food, because the water and salt are discernible in its gravy.

Rather, Rava rejected this explanation and said: Here, we are dealing with a barrel that belonged to a particular individual who acquired residence at the start of Shabbat in a specific location, and water that did not remain in one place, i.e., spring or river water, and that does not belong to any individual who acquired residence. In that case, the barrel is nullified relative to the water, since the barrel is designated to hold the water.

As we learned in a mishna: One who carries out a living person on a bed from one domain to another on Shabbat is exempt even for carrying out the bed, due to the fact that the bed is secondary to the person. He is exempt for carrying out the living person because a living being carries itself, i.e., the person being carried lightens the load and thereby assists those bearing him.

Similarly, one who carries out an amount of food, less than the measure that determines liability for carrying out food on Shabbat, in a vessel is exempt, even for carrying out the vessel, due to the fact that the vessel is secondary to the food inside it. By the same reasoning, the barrel should be nullified relative to the water it contains.

Rav Yosef raised an objection from the following baraita. Rabbi Yehuda says: If members of a caravan camped in a field wish to drink, one person gives a barrel to another, and the other passes it to another. By inference: In a caravan, yes, it is permitted to do so due to exigent circumstances; however, in a case that is not a caravan, no, it is prohibited. Rather, Rav Yosef said: When we learned the case in the mishna as well, we learned it with regard to a caravan. The Sages were lenient in the case of a caravan due to the lack of water.

Abaye said that this explanation is unnecessary: In a caravan, even if the barrel acquired residence and the water acquired residence, it is permitted to move them. If one is not in a caravan, if the barrel acquired residence and the water did not acquire residence, it is prohibited to move them.

Rav Ashi said: Here, we are dealing with an ownerless barrel and ownerless water, neither of which acquired residence as they do not belong to anyone. And who is the tanna about whom it says in the mishna that they said to Rabbi Yehuda that it may not go farther than the feet of its owners may go? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who, consistent with his approach, said that ownerless objects acquire residence where they were located when Shabbat began, and it is prohibited to move them beyond their limit. And what is the meaning of the statement: This may not go farther than the feet of its owners may go, as it has no owner? It means that the barrel and water may not go farther than vessels that have owners, i.e., they may not be moved beyond their limit.

MISHNA: One who was reading a sacred book in scroll form on Shabbat on an elevated, wide threshold, and the book rolled from his hand into the public domain, he may roll it back to himself, since one of its ends remains in his hand.

If he was reading on top the roof, which is a full-fledged private domain, and the book rolled from his hand, as long as the edge of the book did not reach within ten handbreadths above the public domain, the book is still in its own domain, and he may roll it back to himself. However, once the book has reached within ten handbreadths above the public domain, it is prohibited to roll the book back to oneself. In that case, he may only turn it over onto the side with writing, so that the writing of the book will be facedown and not exposed and degraded.

Rabbi Yehuda says: Even if the scroll is removed only a needle breadth from the ground, he rolls it back to himself. Rabbi Shimon says: Even if the scroll is on the ground itself, he rolls it back to himself, as you have nothing that was instituted as a rabbinic decree to enhance the character of Shabbat as a day of rest that stands as an impediment before the rescue of sacred writings.

GEMARA: The Gemara questions the first clause of the mishna: What are the circumstances of this threshold? If you say it is referring to a threshold that is a private domain, and there is a public domain before it, and the mishna teaches that we do not issue a decree lest the entire scroll fall from one’s hand and he come to bring it from a public to a private domain,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי הוא דאמ' חפצי הפקר קונין שביתה איתה בפר' מי שהוציאוהו גוים וכבר כתבנוה בפר' בכל מערבין:

אוקימנא בד"א בסכנת עכו"ם כגון שמד אבל בסכנת לסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ר"ש אמר בשעת סכנת לסטים [אינו] מוליכן פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [אלא] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה הא עדיפא דהא דאמר פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר ות"ק סבר הא עדיפא דהא כר' שמעון אוושא מלתא ומתיידע לכל.

וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. מאי בעי התם תנא דבי שמואל בשילדתו אמו בשדה. ואע"ג דקשה ליה לתינוק השלמתו מיד ליד הא עדיפא ליה מלהוליכו פחות פחות מד' אמות.

ר' יהודה אמר כו' אתינן לאוקומי לאו חבית ממש אלא מי החבית ובמערה מחבית לחבית [והחבית] קני שביתה ואסור. אבל מיא לית בהו ממש.

ור' יהודה לטעמיה דתנן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה במיא דלית בהו ממש במיא דבליעי בעיסה במיא בעינייהו מי שמעת ליה והא איהו דאמר מים ומלח אין בטילין בקדירה מפני שהיא רוטבא ואוקמה רבא בחבית שקנתה שביתה ונתמלאת בשבת ממעיין נובעין כיוצא בהן דלא קנו שביתה דבטלה לה חבית לגבי מים ומטלטלת אגב מימיה. כדתנן את החי במטה כו'.

ואוקמה רב יוסף למתני' בשיירא כדתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו ואתא רב אשי ואוקמה בחבית (דאפקר) [דהפקר] ומים (דאפקר) [דהפקר] ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין להן שביתה והכי קאמר ליה לר' יהודה לא תהלך זה יותר מן הכלים שיש להן בעלים וקי"ל כרב יוסף דתניא בהדיה כוותיה.

היה קורא בספר כו' אוקמה רב יהודה באיסקופה רה"י וקמה עוברת רה"ר.

אלא אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה ובמים שלא קנו שביתה. וכדתנן את החי במטה פטור אף על המטה. פירש רש"י ז"ל: ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה (לגמרי) [לגבייהו]. ותמיהה לי כיון דקיימא לן דהוציא אוכלים בכלי פטור על הכלי (דליטל) [דבטיל] ליה כלי לגבי אוכלים, לרבנן נמי אמאי לא, דהא לא שמעינן להו דפליגי התם (שבת צג, ב). והראב"ד ז"ל פי' דכי אמרינן דבטל כלי לגבי אוכלים ואפי' פחות מכשיעור, כגון שהאוכלים דבר חשוב מן הכלי, והחי כמו כן חשוב מן המטה, אבל חבית לא בטלה לגבי מים דחשיבא מן המים. ואינו מחוור בעיני דהא לא פליגי התם בין דכלי חשוב מן האוכלים ובין האוכלים חשיבי מן הכלי ואם איתא במקומה היה להם לפרש וצ"ע.

כי תנן נמי מתניתין בשיירה תנן. פירש רש"י ז"ל: בשיירא שחנתה בבקעה שאנוסים הן ושאין להם מים שרו ליה רבנן דתיבטיל. ולפי פירושו לא ידעתי למה נחלקו חכמים ואסרו שהרי אנוסים הם. ושמא לא אנוסים ממש קאמר דא"כ אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שצריכים למים ובשיירה הקלו לר' יהודה, ולרבנן הרי הם כשאר כל אדם אפילו בתחומין דרבנן. והראב"ד פירש: שיירא מחנה, ור' יהודה סבר דהקלו ביה כמו שהקלו בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה, [ורבנן סבירי דלא הקלו אלא בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה] אבל [לא] בערובי תחומין דיש להם עיקר מן התורה, וכענין ההיא רבי ר' ינאי בשלהי פרקין קמא (יז, ב) לא שנו אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין.

רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי היא דאמ' נכסי הפקר קונין שביתה. וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהא דתניא (לעיל עירובין מה, ב) בור של הפקר [הרי הן] כרגלי הממלא, לאו למימרא שיהא כרגלי הממלא ממש, שאילו אם נתנן לאחר הרי הוא כרגליו, ולא אמרו כרגלי הממלא אלא דכל זמן שהן שלו אין אדם יכול להוליכן יתר מרגלי הממלא, אבל אם נתנן לאחר הרי הם כרגלי אותו שנתן לו וכן אם נתן השני לשלישי ואפילו מאה הרי הן כרגלי מי שנתנו לו, דהא הכא שנתנן זה לחברו וחברו לחברו (ו)מותר להוליכן ואפילו חוץ לתחום, ומאי חוץ לתחום חוץ לתחום הממלא הראשון. ובתוספות (ד"ה הכי) אמרו דחוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום אלפים אמה שלהם קאמר לפי שלא קנו שביתה, ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום (דקאמ' היינו חוץ לתחום) הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך ליתן לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכם שם. יש לומר אי ביום טוב הכי נמי, אלא הכא בשבת עסקינן [דאסור להעבירם ד' אמות ברשות הרבים, אי נמי] כגון שלא הגביה אחד מהם כדי לזכות בהם לגמרי אלא במה שהם שותים לבד, הלכך אפי' עשרת אלפים אמה לפי שלא זכה בהם אדם אלא במה שהוא שותה בלבד, וכענין זה אפי' ביום טוב שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו. ובפרק מי שהוציאוהו גמ' מי שישן בדרך (מה, ב) הארכתי בה יותר בס"ד.
ולענין פסק הלכה: כתב הראב"ד ז"ל בכאן דלהאי תירוצא דרב אשי הלכה כר' יהודה [דס"ל] כרבנן, וקיימא לן כוותייהו להקל כדאית' בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, א). ולתירוצא דרבא נמי הלכה כר' יהודה, או משום דהוא מיקל בעירובין [והלכה כדברי המיקל] בעירוב, או משום דכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו (לעיל עירובין פא, ב). וכן נמי לתירוצא דרב יוסף דאוקמא בשיירה הלכה כמותו. ואפילו לר' ינאי דאמר לעיל בשלהי פרקא קמא (עירובין יז, ב) לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא, התם הוא משום דבני שיירה עצמן חייבין בתחומין דבר תורה כדעת ר' ינאי, ושמא אפילו ר' יהודה מודה בבני השיירה, תדע לך דאי בבני השיירה עצמן שרי למה ליה למימר נותן אדם לחברו וחברו לחברו, לימא בשיירה אדם מוליך חביתו, פירוש: חוץ לתחום. אלא כי מיקל ר' יהודה בשיירה בכלים [שאין להם תחומין] אלא מדרבנן, ד[ב]גופיה הוא דכתיב אל יצא איש ממקומו, והא דאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מדרבנן הוא ובהא הוא דמקילי לדעת ר' יהודה. והרז"ה ג"כ פסק בהא דחבית כר' יהודה משום דקאי כרבנן דר' יוחנן בן נורי דהלכה כוותיהו. אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל פסק הלכה כרבנן משמו של הראב"ד ז"ל (בספר כתוב שם), ולא משום טעמא דאמרו לו דחיישינן לתחומין, אלא מפלוגתא דת"ק [ור"ג] דהיא סתם מתני' אפי' לדבר מצות הצלת תפילין בסכנת לסטים לא שרי נותן לחברו וחברו לחברו, משום דאוושא מילתא דשבת. וזה דבר ברור הוא דר' יהודה מוסיף הוא להתיר נתנה לחברו וחברו לחברו בדבר הרשות כגון זו ואפילו חוץ לתחום, ואין הלכה כר' שמעון, ואין צריך לומר שאין הלכה כר' יהודה ע"כ. ומכל מקום לגבי י"ט מיהא הלכה כר' יהודה.

בנו מאי בעי התם כלומ׳ מה האונס שאירע לו שם כדי שיתירו לו להבי׳ בן דהא לא התירו חכמי׳ אלא ע״י דוחק. ופרקינן כגון שילדתו אמו בשדה. פי׳ וצריכין להביאו לעיר (ולא) משו׳ שא״א לעשו׳ לו בשד׳ דברי׳ האמורי׳ בפרש׳ תוכחה דהא קי״ל שמחללין עליה׳ את השבת והיכי פליג ת״ק אהא אלא כגון שאויר השד׳ קשה לו וצריכין להביאו לעיר:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה וכו׳ ואיך בטלין בקדרה. וק״ל ליישבא היכי הוי טעי בהא וי״ל דאיהו סבר דמים שבעיס׳ כיון דאוקומי מוקמי כמאן דאיתנהו בעינייהו דמו ודין ביטול לא שייך בהא אלא ודאי טעי וכו׳ משום דמים שבכד אין בהם ממש לקנות שביתה ואי משום דקתני שאין בטלין בקדרה דסתם מים שאד׳ נותן בתבשיל חשובין יותר ויש בהן ממש כנ״ל

אלא אמר רבא הכא במאי עסקינן כו׳. פירש כגון שהיו מן הנהרו׳ או מי המעינו׳ דכיון דניידי לא קנו שביתה דבטלה חבית לגבי מים כדתנן את האי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפל׳ לו פרש״י ז״ל ורבנן פליגי ס״ל דלא בטלה. והקשה הראב״ד ז״ל דהא בהדיא תנן התם המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המט׳ ולא אשכחן לרבנן דפליגי בהא התם. ותירץ דכי אמרי׳ דבטל כלי לגבי אוכלין ואפילו כשהם כתות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה כגון שהאוכלין דבר חשוב מן הכלי כי האי כמו כן חשוב מן המטה אבל חבית שחשובה יותר מן המים אמרו רבנן דלא בטילא לגבי מים ואין זה מחוור דאם איתא התם הוה להו לפרושי ולאפלוגי במלתא דהא ודאי כיון דקתני התם והמוציא אוכלין פחות מכשיעור באוכלין ול״נ דרבנן סברי דנהי דמדינא דאורייתא בטל כלי לגבי אוכל שלא חייב הכתוב בהוצאת שבת אלא על דבר שעיקר הכוונה בהוצאתו אבל לענין תחומין בכלים נמי גזרו רבנן דהתם נמי פטור אבל אסור הוא:

רבי יהודה אומר בשיירה כו׳. פרש״י ז״ל כגון שיירה שחנתה בבקעה דאנוסין הם שאין להם מים שרו רבנן ולא שאנוסין ממש קאמר מרן ז״ל דאם כן אפי׳ מרשות היחיד לרשו׳ הרבים נמי אלא שהם צריכין להם ומצטערין עליהם. והראב״ד ז״ל פירש. בשיירה במחנה כד׳ דברים שהתירו במחנה כדאיתא בפ״ק וסבר רבי יהודה שאף בתחומין התירו להם כמו בערובי חצרות דהא ודאי דרבנן היא. ורבנן דפליגי עלייהו סברי דתחומין דאורייתא וכאותה שאמר רבי ינאי בפ״ק וסבר לא שנו אלא בעירובי חצרות אבל לא בעירובי תחומין ומשום דס״ל דתחומין דאורייתא.

אביי אמר בשיירה כו׳. פירש אביי בא לתרץ אליבא דרבא דמתני׳ שלא בשיירה כדקאמר רבה מדקתני לה סתמא ומתנייתא מילתא אחריתי קתני ורב אשי אמ׳ הכא בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא פירש כגון שהיו המים מבור של הפקר וס״ל לרבי יהודה דחפצי הפקר אינם קונים שביתה וכדתניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא והוא כתוב בפ׳ מי שהוציאוהו כי מכאן הביא ראיה הראב״ד ז״ל דכי תניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא היינו כל זמן הם שלו ולא נתנם לאחר ובתוס׳ כתבו דכיון דתניא כרגלי הממלא אפי׳ נתנם לאחר אינו מוליכין אלא כרגליו והא דקתני הכא שמוליכין אותה חוץ לתחום היינו כגון שלא נתכוין אחד מהם לזכות בהם לגמרי אלא במה שישתה בלבד ולפיכך יש לכל אחד מהם להוליך ברגליו מה שנוטל לשתייתו וכדכתיב׳ התם בס״ד. עי״ל דהא דתנן חוץ לתחום ר״ל חוץ לתחומן של מים לפי שלא קנו שביתה ובלבד שלא יצאו חוץ לתחום הממלא. וא״ת א״כ למה הוצרך לתת לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכו שם וי״ל דאי בי״ט ה״נ הב״ע בשבת דא״א להוליכן יותר מד׳ אמו׳ אלא ע״י שנותנן לחבירו וחבירו לחברו ודומיא דתפילין דקתני רישא. ולענין פסק הלכה ודאי לענין הולכת חוץ לתחום ולענין י״ט קי״ל כרבי יהודה והא לאוקמתא דרב אשי דהוא בתרא רבנן פליגי עליה דרבי יהודה היינו רבי יוחנן בין נורי דלית הלכתא כוותיה כדאי׳ בפרק מי שהוציאוהו וקי״ל דהלכתא כרב אשי דבתרא הוא לאוקמתא דרבה ורב יוסף נמי הלכה כרבי יהודה כיון דהלכה כדברי המיקל בעירוב והלכה כרבי יהודה בעירובין אבל לענין שבת שיהא נותנין לחבירו וחבירו לחבירו אין זה תלוי בהני אוקמתי דהני אמוראי ולאו מילתא דשבת הוא וכרבנן דרישא קי״ל דסבי׳ להו שלא הקלו לעירובין כן אפילו בתפילין מפני קדושתן משום דאוושא מילתא דשבת וכ״ש בבנו ובחבית ורבי יהודה מוסיף הוא על דברי ר״ש שהתיר כן בתפילין מפני הלסטים ובבנו ות״ק מפליג פליג עלייהו ולית הלכתא כוותייהו כן כתב רבינו הרמב״ן ז״ל והוא הנכון: והראב״ד ז״ל והר״ז הלוי וכל הפוסקים ס״ל כר׳ יהודה מטעמי דכתיב׳ לעיל ולא נתנו לבם לחלק בין שבת לי״ט. במאי עסקי׳ אילימא באסקופא כו׳ פי׳ וכל היכא דלא גזרינן בהם אין בגלילתו אצלו אפילו שבות דרבנן כיון דאגדו בידו והכי מוכח האי לישנא דהכא והכין נמי איתא בפרקין גבי הא דאמר אביי דשבות מקדש אפילו במדינה לא התירו דכיון דאגדו בידו שהוא נמי ליכא. הא דאמרינן רישא וסיפא ר״ש מציעתא רבי יהודה לא דייקינן בלישנא דליכא למימ׳ האי לישנא אלא היכא דקתני תנא דמתני׳ סתם חד בבא כתנא חד ואידך כתנא אחרינא והכא נמי בעינן דהא מדסיפא ר״ש הכלל דרישא לאו ר״ש ומהדרינן דאה״נ דרישא נמי ר״ש וה״ק תנא דבר זה שאמרתי לך ברישא מחלקת רבי יהודה ור״ש היא והא דנקטינן לומ׳ מציעתא רבי יהודה לאו דוקא רבי יהודה דאה״נ איכא ת״ק דרבי יהודה דקתני משהגיע לעשרה תחתונים הופכו על הכתב אלא דחדא מינייהו נקט ומשום דלא אתפרש מאן נינהו ת״ק דקתני ביה קורה בראש הגג כו׳ באסקופ׳ נדרסת עסקי׳ פי׳ דכיון שבני אדם רגילין שם אם מניחו שם יתבזה הספר ולפי׳ הורו ת״ק ורבי יהודה גוללו אצלו ולא חלקו אלא בקורה בראש הגג דמסתמא אינו נדרס:

המשנה השניה והוא מענין משנה שלפניה והוא שאמר הקורא בספר על האסקופה וכו׳ פי׳ אסקופה הוא המפתן הנדרס ברגלי הנכנס כמו שתרגם (יונתן ידיו) [ושתי כפות ידיו] כרותות על המפתן על אסקופתא. וכבר ידעת שכל ספריהם היו עשויים בגליון כעין ספר תורה שלנו וכשהיה עומד זה על אסקופת הבית והיה קורא בספר נתגלגל הספר מידו ר״ל שנתפשטו יריעות הספר שמצד האחד ונפלו ונשאר אגדו שמצד האחר בידו ואמר על זה שמתירין לו לגלגלו אצלו שמאחר שלא נפל כלו מידו אין דנין אותו כאלו נפל כלו מידו עד שיקרא מכניס מרשות לרשות שכל שאגדו בידו עדיין אינו נקרא נח ברשות אחר. ומכל מקום שאלו בגמרא אם אסקופא זו רשות היחיד כגון שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה או שיש כנגדה למעלה תקרה על הדרך שביארנו בראשון של שבת. וקמה רשות הרבים ר״ל ומה שלפניה והוא המקום שנפל שם ראש הספר האחד הוא רשות הרבים ומה שאתה מתירו. הוא מפני שכל שאגדו בידו אין כאן הנחה גמורה אלא איסור סופרים מגזרת שמא יבא להקל אף אם נפלה כלה מידו ואם כן היינו ר׳ שמעון שאמר אפי׳ בארץ עצמה גוללו אצלו שאין לך שום דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש שהרי ר׳ יהודה לא היה מיקל אלא בשלא היה בארץ לגמרי אלא אם כן הוא מסולק מן הארץ מעט אפי׳ כמלא החוט. ושאלו בגמרא על זה רישא וסיפא ר׳ שמעון ומציעתא ר׳ יהודה. ותירצו בה שתחלת המשנה דברי הכל היא ובאסקופה הנדרסת שאם אתה אוסרו לגלול ומניח ראשו אחד על האסקופה וראשו האחר ברשות הרבים יש כאן בזיון גדול מצד הדריסה וכל שיש בו חשש בזיון כל כך אין אסורי סופרים עומדים בפני בזיון של כתבי הקדש ובזו לא נחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון כלל ואם כן הלכה פסוקה כן. ואעפ״י שטעם זה נדחה בגמרא לא נדחה מצד עצמו שהדין בודאי כך הוא אלא שנדחה מצד מה שאמרו עליה בברייתא תוך ארבע אמות גוללו חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו כן ואם באסקופה הנדרסת אף בחוץ לארבע אמות הואיל ואגדו בידו אין כאן הנחה גמורה ואין כאן אלא איסור סופרים והוא נדחה לכבוד כתבי הקדש. ולדעת זה משנתנו בשאין כאן חשש דריסה היא הואיל וכן כל שהאסקופה רשות היחיד ושלפניה רשות הרבים אסור לגללו אחר שאין כאן חשש דריסה. ואם כן משנתנו דוקא באסקופה כרמלית ר״ל שאין עליה תקרה ורחבה ארבעה וגבוהה שלשה ומה שלפניה רשות הרבים ותוך ארבע אמות שאפי׳ נפלה מידו לגמרי והגביהה וגללה אין כאן חיוב חטאת לא גזרו אבל חוץ לארבע אמות שאם נפלה מידו והגביהה וגללה יש כאן חיוב חטאת גזרו בה אף באגדו בידו הואיל ואין כאן חשש דריסה וכן פסקוה גדולי המחברים. ומכל מקום לפי סוגיית הגמרא אין זה עולה לענין פסק שהרי הקשו בה שמאחר שמכל מקום אין כאן חשש דריסה נחוש שמא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד דרך האסקופה שלא בהנחה על האסקופה אלא בהעברה דרך עליה וכדרבא דאמ׳ המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע דרך כרמלית חייב שהרי מכל מקום הלכה כן כמו שביארנו במקומו עד שהוצרך להעמידה באסקופה ארוכה ר״ל שרחבה ארוך (ומתוח) [וימשוך] הרבה שסתם הדבר שעומד הוא ליפש על האסקופה קודם שיכניס את הספר לרשות היחיד וכבר ידעת שהמוציא דבר מרשות היחיד לכרמלית ומניחו שם ואחר כך חוזר ועוקרו מן הכרמלית ומניחו ברשות הרבים פטור וזו שהעמידוה באסקופה ארוכה ודאי אינה הלכה שהרי בקריאה לאור הנר בשבת אמרו אפי׳ גבוה שתי קומות אפי׳ גבוה שתי מרדעות אלא שחזרו והעמידוה אף בשאינה ארוכה. סתם כתבי הקדש אדם מעיין בהם תמיד וסתם הדברים כשהוא על האסקופה נח הוא לשם לעיין אלא שאף בזה חזרו והקשו שמא יעיין ברשות הרבים ויכניסהו לשעתו ברשות היחיד עד שהוצרכו להעמידה כבן עזאי שהוא סובר מהלך כעומד ונמצא שהלוכו על האסקופה נדון כעמידה. ואעפ״י שמודה בן עזאי בזורק. לזריקה לא חיישינן שהרי אסור לזרוק כתבי הקדש משום בזיון. ונמצא שמשנתנו כל שאין שם חשש דריסה אין מתירין לו אף באסורי סופרים ואם כן משנתנו אין הלכה כן ר״ל לגללו אצלו אלא שיש לה מקום באסקופה הנדרסת וגדולי המחברים פסקוה אף בכל [אסקופה] שבתוך ארבע אמות כמו שכתבנו. שמא לא חששו לשקלא וטריא שבגמרא שלא נאמר אלא דרך דחייה ומשא ומתן אלא שאין נראה כן. ולמדת מכל מקום שמשנתנו הלכה היא אם אף באסקופה רשות היחיד ובאסקופה הנדרסת אם באסקופה כרמלית אעפ״י שאינה נדרסת ובתוך ארבע אמות לדעת גדולי המחברים ובזו לא נחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון ודברי הכל היא. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו לאויר רשות הרבים ועדיין אגדו בידו והרי אין כאן. חשש בזיון כלל עד שלא הגיע לתוך עשרה גוללו אצלו אפי׳ נח כגון שהיה הכותל משופע ואם בתוך עשרה אם לא נח גוללו אצלו ואם נח כגון שהיה הכותל משופע ויש שם ריוח בכדי ארבעה טפחי׳ שנח שם אינו גוללו שאעפ״י שכל שאגדו בידו אינו הנחה גמורה מכל מקום אסור סופרי׳ יש כאן וכל שאין בו חשש דריסה אין מקילין בה. אלא שמכל מקום הופכו על הכתב ר״ל שהופך היריעה הגויל [על] פניה להגין עליה שלא יעלה אבק על האותיות ואעפ״י שהלכה אמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות לא התירו להם להפוך יריעה על פניה וכל שכן להניחם פתוחים אלא פורס עליהם את הבגד בזו ענינה שאין לו בגד וכל שאין לו בגד מוטב לו להפוך יריעה על פניה משיניחנו פתוח ויעלה אבק עליהם.

לא היה הכותל משופע אלא שנתגלגל לפחות משלשה הרי הוא כנח בארץ מתורת לבוד והופכו על הכתב ובזו נחלק ר׳ יהודה לומר שאפי׳ אינו מסולק אלא מלא החוט גוללו. ואף בגמרא פרשו שאף תנא קמא סובר כן ולא עוד אלא שכלה ר׳ יהודה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב במה דברי׳ אמורים בכותל משופע שיש כאן הנחה אבל בכותל שאינו משופע אפי׳ פחות משלשה גוללו שכל תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו ר״ל שאם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שבאמצע אפי׳ עבר תוך שלשה לקרקע רשות הרבים פטור אלא אם כן נח ברשות הרבים אלא שמכל מקום אחר שהוא תוך שלשה אין צריך להנחה על גבי מקום חשוב אלא דיו בהנחה על גבי משהו כמו שביארנו במקומו. ואף זה אף בתוך שלשה גוללו אלא אם כן נח על גבי משהו וכל שכן אם נח לארץ שאינו גוללו שאין הלכה כר׳ שמעון שאמ׳ אפי׳ בארץ עצמה גוללו הואיל ואגדו בידו שאין שבות עומד בפני כתבי הקדש. שאין אומרין כן אלא במקום חשש בזיון כמו שביארנו. ויש פוסקים שכל תוך שלשה אינו צריך הנחה כלל אפי׳ על גבי משהו כמו שכתבנו במסכת שבת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

פיסקא ר"ש אומר נותנין לחבירו וחבירו לחבירו עד שיגיע לחצר החיצונה קשיא והא קא מעייל מרה"ר לרה"י י"ל דמעייל להו דרך סטי':

בד"ה ר"ש אומר נותנן כו' אם היו חברים הרבה והיו כולן שותפין כו' עכ"ל הכא גבי תפילין לא בעי שיהו כולן שותפין בו דאף אם זכה אחד בהן שרי לחבירו עמו משום בזיון תפילין מה שאין כן התם גבי כיסו דלא שרינן בפחות מארבע אמות אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לא שרינן נמי לחבירו עמו אי לאו שותפין וק"ל:

בד"ה את החי כו' דמ"מ מיפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא היו נושאין בעלי חיים כו' עכ"ל ומיהו אי לאו דאיכא האי טעמא דהחי נושא את עצמו ודאי דהוה גמרינן ב"ח ממשכן דלאו דומיא דמשכן ממש בעינן דהא כמה דברים דלא הוו במשכן ומחייבין על הוצאותיהן וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' ר"ש גריעה מתנא קמא ואיכא זלזול דשבת טפי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הכא בחבית כו' לא זה ולא זה כו' ואפי' חוץ לתחום של זוכה כו' כצ"ל:

גמרא אלא אמר רבא הכא בחבית כו'. צ"ל רבה וכ"ה ברא"ש:

רש"י ד"ה בשיירא. שרו להו רבנן דתיבטל. ונראה דלישנא דאביי דאמר בשיירא אפי' כו' דמשמע דלרב יוסף אינו אלא ע"י ביטול דחקו לפרש כן. ולע"ד פירושו דחוק. א. כיון דביטול לא מהני אלא דבשיירא התירו. א"כ אפי' בלא ביטול נמי. ב. קשה לישנא דאלא כיון דלא נד לגמרי מאוקימתא דרבה (ולפי מש"כ התוס' בשבת (נז) ד"ה אלא לא יקשה מלישניה) לכן הנל"פ דר"י ל"ל כלל סברא דביטול. אלא דבשיירא התירו. אף בלא ביטול. ושלא בשיירא אסור אפי' ע"י ביטול. וס"ל דהברייתא הוא ביאור על המשנה ולאביי תרי דיני נינהו. משום דמתניתין סתמא תני משמע ליה דאפי' שלא בשיירא וכן לרב אשי:

תוס' ד"ה הכא. והא דקאמר נותנו לחבירו כו' אלא משום דאסור להעביר ד"א בר"ה. משמע דלר"י אפי' לדבר הרשות שרי בחבירו לחבירו. וצ"ל דג' מחלוקות בדבר. לת"ק אפי' משום תפילין אסור. ולר"ש הותר דוקא משום תפילין. ולר"י אפי' לדבר הרשות וא"ל השיבוהו לשיטתו דמ"מ חוץ לתחום יהא אסור ועי' במלחמות בזה:

במשנה רי"א אפי' כו' כמלא החוט. כצ"ל. וכ"ה ברי"ף ורא"ש ולקמן בגמ' (צח א וב):

רש"י ד"ה ה"ג כו' באיסורא "דשבתא". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

(צז רע"ב) אימא סיפא ר"ש אומר נותנן לחבירו וכו' חסורי מיחסרא וכו'.—איני יודע למה הוצרכו לחסר, דהא בפשיטות י"ל דר"ש ארישא קאי דתנן מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ועל זה אר"ש: נותנן לחבירו וכו'.

הכי גרסינן במאי אוקימתא למתני' בסכנת ליסטים אימא סיפא וכו'. כיון דליסטים לא מבזו להו אמאי קא מזלזל ר''ש באיסורא דשבתא כולי האי כל שכן דהא דר''ש גריעא (כולי האי) מתנא קמא ואיכא זילזול שבת טפי דאוושא מילתא דהנך גברי דמקילינן כולי האי בשבת וכסוי דת''ק עדיף. לשון אחר ועיקר ולא לשבש הספרים מתני' בסכנת עו''ג שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה מתניתין קאי והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כ''כ בבזיון ומניחם שם והולך ולא יזיזן משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות וברייתא בליסטים עו''ג ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהן ומביאן ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו בהם מנהג בזיון ובמאי אוקימנא למתניתין בסכנת עו''ג שלא יתחייב למלכות אימא סיפא וכו' וכ''ש דאוושא מלתא וישמע למלכות יותר משאם מכניסן זוג זוג או מחשיך עליהם לכולם וזה עיקר מדלא גרסינן ברישא כל שכן דאוושא מילתא דשבת כדגרסינן בסיפא מכלל דהאי אוושא דמילתא לאו אזלזולא דשבת קפיד אלא אסכנת נפשות קפיד: אע''ג דקשיא ליה. שמטלטלין אותו מיד ליד: הא עדיפא. בשבתא ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד' אמות: כרגלי הבעלים. שהשואל או לוקח בהמה או כלים מחבירו ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים מותרין לילך שם ואם עירבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום: מחבית לחבית. והשניה שלו וכן עושה תמיד ולקמיה מפרש מאי לא תהלך זו: אין בהם ממש. לקנות שביתה אצל בעליהם הראשונים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו: פוטר במים. פלוגתייהו בפרק בתרא דביצה האשה ששאלה מחבירתה תבלין לקדירה ומים ומלח לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן אין העיסה הולכת אלא למקום ששתיהן מותרות לילך שם ואם עירבה זו לצפון וזו לדרום אין עיסה זזה ממקומה לפי שאין לזו של צפון אפילו אמה אחת בדרום וה''מ כשנתנו עירובן לסוף אלפים ר' יהודה פוטר במים שאין בעלת המים אוסרת על בעלת הקמח כלום: ומאי לא תהלך זו. הא רבי יהודה נמי בחבית לא קאמר דיכולה חבית להלך יותר מרגלי הבעלים דהא אוקמינן מתני' במערן מחבית לחבית: מפני רוטבה. שניכר ואם השאילה מים לקדירתה הרי היא כרגלי שתיהן: מים שלא קנו שביתה. שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא (לעיל דף עו.) נהרות המושכין ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם: דבטלה חבית לגבייהו. מפני שהיא טפילה להן ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו: פטור אף על המטה. הואיל ופטור על החי דקיימא לן חי נושא את עצמו: בשיירא. שחנתה בבקעה שאנוסין הן שאין להם מים שרי להו רבנן דתיבטיל: כרבי יוחנן בן נורי. בפרק מי שהוציאוהו: מתני' היה קורא בספר. כל ספרים העשויים בימי הראשונים עשוין (בגליון) כספר תורה שלנו: גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו ובגמרא מפרש לה: לעשרה טפחים. לעשרה התחתונים שברשות הרבים וכולן מפרש בגמרא: הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו עד שתחשך: משום שבות. כגון זו שלא נפל מידו שהרי אחז בראשו אחד ואין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי. כל איסור דרבנן הוי שבות: גמ' אי נימא איסקופה רשות היחיד. גבוהה עשרה ורחבה ארבעה: וקמה רשות הרבים. ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע''ג דמונח ראשו ברשות הרבים. גוללו ברשות היחיד: ולא גזרינן דלמא נפל. כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאיתויי:

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו כו' נראה דאם אין שם חברים היה מתיר רבי שמעון להוליך פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך (שבת דף קנג:) והתם נמי אם היו חברים הרבה והיו כולן שותפין בו נראה דלרבי שמעון נותנו לחברו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא ליה: הכי גרסינן וכן בנו ואפילו הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמרא מוכח דאפילו הן מאה אבנו קאי דמפרש טעמא אע''ג דקשיא ליה ידא: את החי במטה פטור. וא''ת נהי שהחי נושא את עצמו להוי כמו זה יכול וזה אינו יכול דיכול חייב כדמוכח בהמצניע (שבת דף צג.) ואור''י דמכ''מ מיפטר הכא משום דגמרינן כל הוצאות ממשכן ושם לא היו נושאים בעלי חיים דאילים ותחשים מוליכין ברגליהן וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו כי היכי דליצליל ציבעיה כדאמר בסוף פרק כלל גדול (שם דף עה.): הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן. דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה ואפילו חוץ לתחום דקאמר היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהם תחילה לא יוליכו אותן למאי דפרישית לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מו.) דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממל''א והא דקאמר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו לא משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ארבע אמות ברה''ר ועוד יש לומר דיכול להוציאם חוץ לתחום שזכה בהן תחילה וכגון שלא נתכוון לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותים וכענין זה אפי' בי''ט שייך לשנות נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אע''ג דליכא איסור ד' אמות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד