דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - א

מני מתניתין - רבי שמעון היא. דאמר בסיפא: כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש. ולכן הוא מתיר כשהיה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, לגוללו אפילו כשהגיע הספר עד לארץ ברשות הרבים, והוא הדין בקורא על האיסקופה.

אימא סיפא: רבי יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ אלא מלא החוט - גוללו אצלו. היות שבאופן כזה אינו דומה כלל לנפילת כל הספר מידו, ולכן לא גזרינן שמא יבא לגלול. אבל אם הגיע עד לארץ, גזרינן אטו נפילת כולו ואסור לגוללו.

וכשם שרבי יהודה מחמיר בקורא על הגג, הוא הדין שהוא מחמיר בקורא על האיסקופה. אם כן רישא דמתניתין על כרחך היא על כרחך שלא כמוהו.

ואילו בהמשך המשנה, בסיפא, איתא: רבן שמעון אומר: אפילו בארץ עצמה - גוללו אצלו.

נמצא שרישא וסיפא דמתניתין הם דברי רבי שמעון ואילו מציעתא רבי יהודה היא!?

אמר רב יהודה: אין! אכן רישא וסיפא רבי שמעון, ואילו מציעתא רבי יהודה. [37]

רבה אמר: הכא באיסקופה הנדרסת עסקינן, שאמנם היא רשות היחיד, אבל הרבים עוברים עליה, והם עלולים לדרוך על הספר אם ישאירו אותו שם כל השבת. ולכן אפילו רבי יהודה יודה ברישא, כי משום מניעת בזיון כתבי הקדש שרו התירו רבנן לגוללו ולהכניסו לרשות היחיד, הואיל וראשו האחד של הספר נשאר בידו. זאת, אף על פי שהיה מקום לגזור אטו נפילת כולו.

אבל בקורא על הגג, שאין כל כך בזיון אם ישאירנו כך, כי לא ידרסו עליו, סובר רבי יהודה שאסור לגוללו כשהגיע עד לארץ, גזירה אטו נפילת כולו.

איתיביה אביי: תניא: היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו לרה"ר, אם נתגלגל רק תוך ארבע אמות ברה"ר גוללו אצלו. אבל אם הגיע עד חוץ לארבע אמות ברה"ר, שאז יצטרך להעבירו ארבע אמות ברה"ר אם יגללנו אליו - הופכו על הכתב, ומשאירו שם עד מוצאי שבת.

ואי אמרת באיסקופה הנדרסת עסקינן - מה לי תוך ארבע אמות, מה לי חוץ לארבע אמות? שהרי גם אם הוא מטלטל ארבע אמות ברה"ר אינו עובר על איסור דאורייתא, משום שראשו האחד נשאר בידו, ואין כאן אלא שבות שגזרו רבנן, שמא יפול כל הספר מידו.

וכשם לענין הכנסה מרה"ר לרה"י, התרנו את השבות כדי למנוע בזיון כתבי הקודש, הכי נמי יש לנו להתיר לענין טלטול ארבע אמות ברה"ר!? [38]

אלא, אמר אביי: הכא בין במשנה בין בברייתא באיסקופה שהיא כרמלית עסקינן. שרחבה ארבעה טפחים וגבוהה פחות מעשרה טפחים. ולפנים הימנה יש רשות היחיד, ורשות הרבים עוברת לפניה של האיסקופה מבחוץ.

הילכך, כל עוד שהספר נפל תוך ארבע אמות ברה"ר, דגם אי נפיל כולו מידו ומייתי ליה, ויביאנו אל האיסקופה, לא אתי לידי חיוב חטאת, שהרי הכניסו מרה"ר לכרמלית - שרו התירו ליה רבנן, באופן שראשו האחד נשאר בידו.

אבל, כשנתגלגל הספר חוץ לארבע אמות, דאי הוי נפל כולו מידו ומייתי ליה משם אליו הוי אתי לידי חיוב חטאת, משום העברת ארבע אמות ברה"ר [39] - לא שרו ליה רבנן לגוללו ולהביאו אליו אפילו כשראשו האחד נשאר בידו, גזירה אטו נפל כולו מידו.

[וכל זה הוא לדעת רבי יהודה, הסובר שאם נפל מראש הגג, שהוא רה"י, אסור לו לגלול אצלו רק אם גבוה מלא החוט מהארץ. אבל אם נפל עד לארץ גזרינן אטו נפילת כולו, לפי שאז אתי לידי חיוב חטאת, שהרי הוא מכניס מרה"ר לרה"י.

אבל לדעת רבי שמעון, לא גזרינן כלל במקום בזיון כתבי הקודש, ומותר אפילו כשנפל מהגג עד לקרקע רה"ר.

ורישא דמתניתין דאיסקופה אתיא אם כן כרבי יהודה, וכן מציעתא, וסיפא רבי שמעון היא].

ומקשינן: אי הכי, תוך ארבע אמות נמי נגזר דילמא יפול כולו מידו ומעייל לה מרה"ר לרה"י. שאמנם האיסקופה עצמה היא כרמלית, אבל יש לגזור שמא יכניסנו לפנים מהאיסקופה, עד לתוך הבית שהוא רה"י, ויבא לידי חיוב חטאת! [40]

וכי תימא, שמא תאמר, כיון דמפסקת האיסקופה, שהיא כרמלית, בין רה"ר לרה"י, לית לן בה, אין בהכנסה כזאת חיוב חטאת.

אי אפשר לומר כן. כי

והאמר רבא: המעביר חפץ ברה"ר מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות, והעבירו דרך עליו, שעקרו מקרקעית רה"ר, והוליכו ארבע אמות כשהוא אוחזו למעלה מראשו, והניחו על קרקע רשות הרבים לסוף ארבע אמות. הרי, אעפ"י שלמעלה מראשו הוא מקום פטור, כי אויר רה"ר אינו מגיע אלא רק עד גובה עשרה טפחים מעל הקרקע, בכל זאת, כיון שלא הניח את החפץ במקום פטור, אלא רק העבירו דרך שם, כשהוא מעבירו מעל גופו, הוא חייב משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. [41]

ולכן, הכא נמי, כיון שלא הניח באיסקופה, [ואף לא נעצר שם שנחשב את הנחת גופו כהנחת החפץ] אלא רק העבירו דרכה, יש לו להתחייב משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד!?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - באיסקופה ארוכה, רחבה ביותר, ורוחבה מפסיק בין רה"ר לרה"י, כך שגם אם ירצה להכניס את הספר לתוך רה"י, אדהכי והכי, בינתיים, תוך כדי הליכתו על האיסקופה הרחבה, מידכר הוא נזכר שהדבר אסור, והוא יעצור שם, ורק אח"כ הוא יכניס. כך שאין חשש שיבא לידי חיוב חטאת, שהרי יעשה הנחה באמצע, בכרמלית.

ואיבעית אימא: לעולם באיסקופה שאינה ארוכה. ובכל זאת אין לחשוש שמא יכניס הספר מרה"ר לרה"י בלא הנחה באמצע על האיסקופה.

משום דסתם כתבי הקודש - עיוני מעיין בהו [ומניחה הגמרא שיעיין בעת שהוא מגיע לאיסקופה], ומנח להו, [42] ועושה שם מעשה הנחה של הספר באמצע.

ומקשינן: וליחוש דילמא מעיין בהו כבר ברה"ר, ועייל להו בהדיא מיד לרה"י, שאחר שיגמור עיונו ברה"ר יכניסנו מיד לרה"י, בלא הנחה באמצע באיסקופה?

ומתרצינן: הא מני - בן עזאי היא. דאמר: מהלך כעומד דמי! שבכל פסיעה ופסיעה הרי הוא כאילו גופו נח, ונעקר שוב, ולכן אין שום אפשרות להגיע לידי חיוב חטאת בהעבירו את הספר דרך הילוכו באיסקופה כרמלית.

שהרי כשהוא הולך על האיסקופה הרי הוא כאילו נח שם. והנחת גופו כהנחת חפץ דמי, ונמצא שנעשית הנחה בכרמלית באמצע.

ומקשינן: וניחוש דילמא זריק להו מזרק את הספר מרה"ר לתוך רה"י דרך האיסקופה, ואז הוא חייב אפילו לבן עזאי.

דאמר רבי יוחנן: מודה בן עזאי בזורק חפץ מרה"י לרה"ר דרך כרמלית שהוא חייב, שהרי לא היתה שום הנחה בכרמלית!?

ומשנינן: אמר רב אחא בר אהבה: זאת אומרת: אין מזרקין כתבי הקודש! הילכך אין לחשוש שמא יזרוק את הספר.

שנינו במשנה: היה קורא בראש הגג - הופכו על הכתב.

והוינן בה: ומי שרי להפוך כתבי הקודש?

והתניא: כותבי ספרים ספרי תורה תפילין ומזוזות - לא התירו להן להפך את היריעה על פניה בשעה שמפסיקין בכתיבה כדי שלא יעלה אבק על האותיות. אלא, פורס עליה את הבגד.

הרי שהיפוך כתבי הקודש הוא בזיון להם?

ומתרצינן: התם, אפשר לו לפרוס בגד, ולכן לא התירו לו להפוך.

הכא, לא אפשר. שמדובר כשאין לו בגד לפרוס. [43] ואי לא אפיך - איכא בזיון כתבי הקודש כשישאירם חשופים כך, טפי יותר מאשר הופכם.

שנינו במשנה: משהגיע לעשרה טפחים - הופכו על הכתב.

והוינן בה: אמאי אסור לגלול אצלו, והא לא נח ראש הספר על הארץ ברה"ר. ואם כן, אין כאן אפילו שבות של גזירה אטו היכא שלא נשאר ראשו האחר בידו. שהרי גם אז לא היה חיוב חטאת אם היה קולטו מהאויר וגוללו ומחזירו אצלו, שהרי אינו עוקרו מקרקעית רשות הרבים.

ומתרצינן: אמר רבא: הכא במאי עסקינן: בכותל משופע כלפי חוץ, והספר נח על אותו השיפוע, ומאחר שהגיע עד לעשרה טפחים התחתונים שהם אויר רשות הרבים ונח בהם, הרי הוא נח ברה"ר.

אמר הקשה ליה אביי לרבא: במאי אוקימתא למתניתין - בכותל משופע!

אם כן, אימא סיפא: רבי יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט - גוללו אצלו.

ואמאי גוללו?

והא נח ליה על השיפוע, דהוי רה"ר גמור שם?

ומתרצינן: חסורי מיחסרא מתניתין. והכי קתני בה:

במה דברים אמורים שאם הגיע לעשרה טפחים התחתונים של רה"ר אינו רשאי לגוללו - בכותל משופע, שהנחה על גביו נחשבת להנחה ברשות הרבים. וכן נחשבת עקירה ממנו כעקירה מרשות הרבים.

הערות

[37] לאו דוקא, דהא איכא נמי ת"ק דרבי יהודה במציעתא. אלא נקט אחד מהם. ומשום דלא נתפרש מיהו הת"ק לכן נקט רבי יהודה. ריטב"א.

[38] קושיא זו יש לשאול גם לרבי יהודה, דמוקי הרישא כרבי שמעון, דא"כ גם חוץ לארבע אמות יהא מותר. אלא שאביי שאל לרבה שהוא רבו. תוד"ה ואי.

[39] היינו כשעמד לפוש לפני שעלה על האסקופה. דאל"כ לא חייב חטאת שהרי לא עשה הנחה ברה"ר אלא בכרמלית. גאון יעקב.

[40] הקשה בתוס' הרא"ש דמאי קשיא, דלמא נגזור שמא יביא לתוך רה"י הרי הוא רוצה להניח את הספר על האסקופה במקום שהוא קורא שם, שהרי מערב שבת היה שם על האסקופה דהא בשבת אסור להוציאו מרה"י לאסקופה.

[41] התוס' בד"ה והאמר, הקשו דלמה צריך להוכיח זאת מרבא שהרי ברייתא מפורשת היא במסכת שבת ז ב דהמוציא מחנות [רה"י] לפלטיא [רה"ר] דרך סטיו [מקום פטור] חייב. ולכן הם מפרשים דדרך עליו היינו שמעביר החפץ מימינו לשמאלו דרך גופו, דהוה סלקא דעתך שבשעה שהוא כנגד גופו הוי כמונח שם, ולא העביר ארבע אמות בבת אחת, קמשמע לן רבא דלא הוי כמונח. וגם הכא קאמרה הגמרא דאם תרצה לומר דלכך לא גזרינן שיכניס מרה"ר לרה"י דרך האסקופה משום שהוא עומד במקומו ומעבירו דרך גופו, והוי הנחה, הרי אמר רבא דבכה"ג לא הוי הנחה.

[42] הגאון יעקב מוחק תיבות "ומנח להו" [שהרי סגי בהנחת גופו בלבד ולא צריך שיניח גם את הספר].

[43] רש"י. והתוס' בדה הכא, כתבו דאין צריך לזה, דאפילו אם יש לו בגד אסור לפרוס על הכתב, שהרי הוא מוציא מרה"י לאסקופה, כשם שאסור לגלול את הספר אצלו.

מני [כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש. אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ר' יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו. ר' שמעון אומר: אפילו בארץ עצמה גוללו אצלו, ואם נאמר שהתנא הראשון אף הוא ר' שמעון, ואם כן נצטרך לומר כי

רישא [ראשה] של המשנה כפי שהסברנו, וסיפא [וסופה] כפי המפורש לפי ר' שמעון, ואילו מציעתא [אמצעה] ר' יהודה: וזה דבר תמוה! אמר רב יהודה: אין [כן] עלינו לקבל הסבר זה אף שאינו מקובל, ולומר כי רישא וסיפא [ראשה וסופה] ר' שמעון, מציעתא [אמצעה] ר' יהודה.

רבה אמר, באופן אחר יש לבאר: הכא [כאן] באיסקופה הנדרסת במפתן הנדרס על ידי הרבים עסקינן [עוסקים אנו], ומשום בזיון כתבי הקדש שרו רבנן [התירו חכמים] לעבור על איסור שבות, שכן יש בכך בזיון ממש לכתבי הקודש אם יהלכו שם.

איתיביה [הקשה לו] אביי: אמרנו שאם מתגלגל הספר תוך ארבע אמות — גוללו אצלו, חוץ לארבע אמות — הופכו על הכתב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי באיסקופה נדרסת עסקינן [עוסקים אנו], מה לי תוך ארבע אמות מה לי חוץ לארבע אמות, שהרי איסור מן התורה אין כאן בכל מקרה אלא שבות בלבד, ומדוע אין מתירים אותה מפני בזיון כתבי הקודש?

אלא אמר אביי: הכא [כאן] באיסקופה כרמלית שרחבה ארבעה טפחים ונמוכה מעשרה, וצידה האחד רשות היחיד והאחר רשות הרבים עסקינן [עוסקים אנו], ורשות הרבים עוברת לפניה.

ואז יובן ההבדל, אם נתגלגל הספר תוך ארבע אמות הרי אפילו דאי נפיל ומייתי ליה [שאם יפול הספר מידו ממש ויביא אותו] לא אתי [יבוא] בכך לידי חיוב חטאת שהרי טלטול מרשות הרבים לכרמלית אינו אלא מדברי חכמים, ועל כן שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים] לגוללו אליו, שאין כאן חשש לאיסור תורה.

ואולם אם התגלגל חוץ לארבע אמות, דאי מייתי ליה, אתי [שאם יביא אותו בידו ממש, יבוא] לידי חיוב חטאת, שהרי העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה מן התורה, לא שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים] אף לגוללו, שמא ישכח ויביאנו כולו בידו בלא גלילה, ויעבור על איסור חמור.

ומקשים: אי הכי [אם כך] תוך ארבע אמות נמי [גם כן] נגזר דילמא מעייל [נגזור שמא יכניס] את הספר מרשות הרבים לרשות היחיד שבתוך הבית. וכי תימא [תאמר] כיון שמפסקת כרמלית בין רשות היחיד לרשות הרבים לית לן [אין לנו] בה חשש זה, לפי שאין הכנסה ישירה מרשות לרשות, ואולם האמר [והרי אמר] רבא: המעביר חפץ מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות, והעבירו דרך עליו (מעל לראשו) אף שהיה החפץ בגובה שלמעלה מעשרה טפחים, ובמקום זה איננו רשות הרבים אלא מקום פטור, ואולם כיון שבסופו של דבר העבירו ארבע אמות — חייב. ואם כן, אף כאן כשמעביר מרשות הרבים לרשות היחיד דרך כרמלית יש בכך איסור מן התורה.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] באיסקופה ארוכה, אדהכי והכי [בין כה וכה] עד שהוא עובר את כל אורך האיסקופה מידכר [נזכר] ולא יכניס את הספר לרשות היחיד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם באיסקופה שאינה ארוכה אלא סתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו [בהם] ומנח להו [ומניח אותם] ואין לחשוש שמא יעבור מיד מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא ודאי יפסיק וישהה מעט על האסקופה. ומקשים: אף לפי הסבר זה ליחוש דילמא [נחשוש שמא] מעיין בהו [בהם] ברשות הרבים ונח מעט ועייל להו בהדיא [ומכניס אותם במישרין] לרשות היחיד בלא להמתין בכרמלית.

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כבן עזאי היא, שאמר: מהלך כעומד דמי [נחשב] ולכן העובר דרך הכרמלית נחשב כאילו היה עומד שם, ונמצא שאין עוד העברה ישירה מרשות הרבים לרשות היחיד משום ההפסקה בכרמלית. ושואלים: ונחשוש דילמא זריק להו מזרק [ושמא זורק אותם את הספרים פנימה] ואינו נושאם בידו, וכבר אמר ר' יוחנן: מודה בן עזאי בזורק שהמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד וזורקו דרך מקום פטור הריהו חייב.

ומשיבים, אמר רב אחא בר אהבה: זאת אומרת אין מזרקין כתבי הקודש שבזיון הוא להם בכך, וממילא אין לחשוש שמא יזרוק את הספרים ולא יוליכם בידו.

א שנינו במשנה שאם היה קורא בספר בראש הגג ונשמט ראש הספר מידו, עד שלא הגיע לתוך עשרה טפחים לארץ גוללו אצלו, ומשהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב. ועל כך שואלים: ומי שרי [והאם מותר] לעשות כן? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כותבי ספרים תפילין ומזוזות הצריכים להפסיק ממלאכתם לפי שעה לא התירו להן להפך יריעה על פניה שלא תתלכלך באבק, אלא פורס עליה את הבגד בדרך כבוד!

ומשיבים: התם [שם בסופרים] אפשר לכסות את הספר ביריעה דרך כבוד, הכא [כאן] לא אפשר, ואי [ואם] לא אפיך איכא [הופך יש] בזיון כתבי הקודש טפי [יותר], ומוטב להופכו, אף כי אין הדבר מן המובחר, מאשר להשאירו גלוי בבזיון.

ב אמרנו שאם הספר בתוך עשרה טפחים לארץ הופכו על הכתב, אבל אסור לו לגוללו. ושואלים: ומדוע אסור הדבר? והא [והרי] לא נח הספר ברשות הרבים, ואין איסור בגלילתו כלפי מעלה! אמר רבא: מדובר כאן בכותל משופע, שאמנם לא הגיע הספר לקרקע אבל בכל זאת נח בתחומה של רשות הרבים.

אמר ליה [לו] אביי: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת הסברת את משנתנו] בכותל משופע, אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ר' יהודה אומר: אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט — גוללו אצלו, והא [והרי] נח ליה [לו] הספר ברשות הרבים, ואם כן אין כל חילוק אם נוגע בארץ או לא, שהרי כבר נח!

ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה המשנה, וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים — בכותל משופע, אבל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who is the tanna of the mishna? It is Rabbi Shimon, who said: Anything that is prohibited on Shabbat and its prohibition is not by Torah law, but rather is due to a rabbinic decree issued to enhance the character of Shabbat as a day of rest stands as an impediment before the rescue of sacred writings. But if it is the opinion of Rabbi Shimon, say the latter clause of the mishna as follows: Rabbi Yehuda says: Even if the scroll is removed only a needle breadth from the ground, he rolls it back to himself; and Rabbi Shimon says: Even if the scroll is on the ground itself, he rolls it back to himself.

Is it possible that the tanna cited in the first clause of the mishna is Rabbi Shimon, as claimed above, while it is explicitly stated that the last clause represents the opinion of Rabbi Shimon, and yet its middle clause reflects the opinion of Rabbi Yehuda? Rav Yehuda said: Yes, that is the correct, albeit unconventional, explanation. The first and last clauses are in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, while the middle clause of the mishna reflects the opinion of Rabbi Yehuda.

Rabba said that the mishna may be understood differently. Here, we are dealing with a threshold that is trodden upon by the public, and due to the potential degradation of the sacred writings the Sages permitted one to violate the rabbinic decree. It would be disgraceful if people were to trample over sacred writings.

Abaye raised an objection to his explanation: It was taught that if the scroll rolled within four cubits, he rolls it back to himself; if it rolled beyond four cubits, he turns it over onto its writing. And if you say we are dealing with a threshold that is trodden on by the public, what difference is there to me whether it remained within four cubits and what difference is there to me if it rolled beyond four cubits? Since the prohibition is a rabbinic decree, not a Torah prohibition, why isn’t one permitted to move the scroll in both cases to prevent the degradation of the sacred writings?

Rather, Abaye said: Here, we are dealing with a threshold that is a karmelit, as the threshold is four handbreadths wide but is less than ten handbreadths high. Furthermore, on one side of the karmelit there is a private domain, and a public domain passes before it.

The reason for the different rulings is as follows: If the scroll rolled within four cubits, even if the entire scroll falls out of the one’s hand and he brings it back, he cannot incur liability to bring a sin-offering, as the prohibition against carrying from a public domain to a karmelit is a rabbinic decree. Consequently, the Sages permitted him to roll it back to himself, as there is no danger of transgressing a Torah prohibition.

However, if it rolled beyond four cubits, so that if he brings it back he incurs liability to bring a sin-offering, as carrying an object four cubits in the public domain is prohibited by Torah law, the Sages did not permit him to roll it back. In this case, if he forgot and carried the scroll instead of rolling it, he would be violating a severe prohibition.

The Gemara asks: If so, let us likewise issue a decree in the case where the scroll remained within four cubits, lest he bring the scroll in from the public domain to the private domain, i.e., to his house. And lest you say: Since a karmelit separates the public and private domains we have no problem with it, as nothing is directly carried from one domain to the other, didn’t Rava say: One who carries an object from the beginning of four cubits to the end of four cubits in the public domain, and he carried it by way of the airspace above his head, he is liable, even though the object remained more than ten handbreadths off the ground and passed from the beginning to the end of four cubits by way of an exempt zone? Here, too, one should be liable for carrying the scroll from the public domain to a private domain by way of a karmelit.

The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with an extended threshold. Consequently, in the meantime, while he is carrying the scroll along the length of the threshold, he will remember not to bring it into the private domain.

And if you wish, say instead: Actually, it is referring to a threshold that is not extended; however, ordinarily one peruses sacred writings and then puts them in their place. Consequently, there is no concern that he might pass directly from the public to the private domain, as he will pause on the threshold to read the scroll. The Gemara asks: According to this explanation too, let us be concerned lest he pause to peruse the scroll in the public domain, and subsequently carry it directly into the private domain without pausing in the karmelit.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Ben Azzai, who said that walking is considered like standing. Consequently, one who passes through the karmelit is considered to have paused and stood there. Therefore, the object was not transferred directly from the public domain to the private domain, as he paused in the karmelit. The Gemara asks: But what of the concern lest he throw the scrolls inside, rather than carry them by hand, as Rabbi Yoḥanan said: Ben Azzai concedes that one who throws an object from the public domain to a private domain by way of an exempt domain is liable?

The Gemara answers that Rav Aḥa bar Ahava said: That is to say that one does not throw sacred writings, as this is demeaning to them. Consequently, there is no concern that one might throw the scrolls rather than carry them by hand.

It was stated in the mishna: If one was reading on top of the roof, which is a full-fledged private domain, and the scroll rolled from his hand, as long as the edge of the scroll did not reach ten handbreadths above the public domain, he may roll it back to himself. However, once the scroll reached within ten handbreadths above the public domain, it is prohibited to roll it back. In that case, he should turn it over, so that the writing of the scroll will be facedown and not be exposed and degraded. The Gemara asks: And is it permitted to do so? Wasn’t it taught in a baraita that with regard to writers of scrolls, phylacteries, and mezuzot who interrupt their work, the Sages did not permit them to turn the sheet of parchment facedown lest it become soiled? Rather, one spreads a cloth over it in a respectful manner.

The Gemara answers: There, with regard to scribes, it is possible to cover the parchment respectfully; here, it is not possible to do so. And if he does not turn the scroll over, it will be more degrading to the sacred writings. Consequently, although this is not an ideal solution, it is preferable to turn it over rather than leave the scroll exposed.

The mishna states: Once the scroll has reached within ten handbreadths above the public domain, it is prohibited to roll it back to oneself, and one turns it over onto the writing. The Gemara asks: But why is this prohibited? Since the scroll did not come to rest in the public domain, rolling it back to oneself should not be prohibited. Rava said: This teaching is referring to an inclined wall. Although the scroll did not reach the ground, it came to rest within the confines of the public domain.

Abaye said to him: In what manner did you establish that the mishna is referring to the case of an inclined wall? Say the latter clause of the mishna as follows: Rabbi Yehuda says: Even if the scroll is removed only a needle breadth from the ground, he rolls it back to himself. But didn’t the scroll come to rest in the public domain? It shouldn’t matter whether or not the scroll is in contact with the ground.

The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In what case is this statement said? It is said in the case of an inclined wall. However,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא מני בן עזאי היא דאמ' מהלך כעומד דמי עיקר דבריו בפרק יציאות השבת תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר ואמרי' בשלמ' בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי:

ולא גזר דלמא נפיל לרה"ר ואתי לאתויי ומתני' ר' שמעון היא דאמר אין דבר משום שבות כגון זה דגולל עומד בפני כתבי הקודש ורישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא ר' יהודה ורבה אוקמה באיסקופה נדרסת ומשום דלא נדרסי כתבי [הקודש] שרו רבנן ונדחו דברי רבה ואוקמה (כאביי) [אביי] באיסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה. תוך ד' אמות לרה"ר דאי נפיל ומייתו לה לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית] חוץ לד' אמות ברשות הרבים דאי מייתי ליה נמצא מעביר ד' אמות ברה"ר וחייב חטאת גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית]. ואקשינן תוך ד' אמות ברה"ר נמי נגזור דלמא מעייל ליה (ולרה"ר) [מרה"ר] לרה"י.

וכי תימא כיון דמפסקא ליה כרמלית בין רה"ר לרה"י אי מעייל ליה דרך כרמלית לא מחייב. והא אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב (והוא) [והא] המעביר דרך עליו כאלו מעביר למעלה מעשרה (כרה"ר) [ברה"ר] הוא שהוא חשוב כמקום פטור. ואפ"ה חייב ופריק באיסקופה אריך עסקינן דאדהכי והכי מדכר דשבת הוא ולא אתי לאתויי מרה"ר לרה"י ואע"פ שהוא דרך כרמלית אלא ע"י גלילא איבעית אימא באיסקופה שאינו אריך וסתם כתבי קודש עייוניה מעייני בהו וע"י גלילה הוא העיון לפיכך לא חיישינן דלמא מעייל להו בידים.

וניחוש דלמא מעיין בהו ברה"ר והשלים מלעיוניה ומעייל להו (בידיה) [בהדיא] לרשות היחיד. ודחינן כיון שלא נתכוון לעקור כדי להניח אלא כדי לעיין אע"פ שנמלך והכניסן לא מיחייב אי נמי כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ואפילו עמד בכרמלית (והניח) [והביא] מרשות הרבים לכרמלית (והכרמלית) [ומכרמלית] עקר והניח ברה"י דכי האי גוונא לא מיחייב. ואקשינן וניחוש דלמא זריק להו מרה"ר לרה"י שאין שם עמידה דהאמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק שחייב.

רישא וסיפא ר' שמעון מציעתא ר' יהודה. הוא הדין דהוה מצי למימר מציעתא אי ר' יהודה אי רבנן, אלא משום דרבנן דהיה קורא בראש הגג לא נתפרש מאן אמ' הכין. א"נ מסתברא משום דאסיקנא לקמן (בע"ב) דכולא ר' (חייא) [יהודה].

ואי סלקא דעתין באיסקופא הנדרסת עסקינן [מה לי] לתוך ד' מאות [וכו']. והוא הדין דקשיא נמי לר' יהודה, אלא משום דסליק מרבה קא מקשיא לרבה והוא הדין לר' יהודה.

אלא אמר אביי הכא באיסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה בתוך ד' אמות דאי נפל ומייתי ליה [לא אתי] לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן. כלומר: דכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא וכדאמרינן לקמן (עירובין קג, א) גמרא חותכין יבלת. ומיהו קשיא לי דא"כ אמאי נקט ליה בקורא בספר [שהוא] דבר שבקדושה אפילו יריעה של בגד נמי, שהרי אין כאן אפילו שבות. וכי תימא דדוקא ספר אבל בגד לא, א"כ שבות מקדש במדינה התירו, ולקמן אמר אביי דשבות מקדש במדינה לא התירו, והכא כיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ושמא נאמר דהוא הדין לשאר דברים, אלא משום סופה נקט ליה דאפליגו בה ר' שמעון ור' דוקא בספר ולא בשאר דברים, נקט לה להאי נמי בספר. אלא שראיתי למחברים שכתבוה כצורתה בספריהם, ונראה שהם סבורים דספר דוקא. ויש לומר דבשאר דברים אסור משום דאיכא למיגזר דילמא נפל כוליה ברשות הרבים ומעייל ליה מרשות הרבים לרשות היחיד כדאקשינן בסמוך, ובספר בלחוד הוא דליכא למגזר משום דסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו ולזריקה נמי לא חיישינן דאין מזרקין כתבי הקדש, הלכך בכתבי הקדש שרי וכדאמרינן בסמוך, ואפילו שבות כלל כלל ליכא וכדאמרינן לקמן, אבל שאר דברים איכא למגזר בהו כמו שאמרנו.

אי הכי ד' אמות ליגזור דילמא מעייל להו מרשות הרבים לרשות היחיד וכי תימא כיון דמפסקא כרמלית לא מחייב והאמ' רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב. פירש רש"י ז"ל: דרך עליו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור. וכן נמי לקמן (עירובין צח, ב) גבי עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, וקאמר בגמרא (צט, א) הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר חפץ וכו', פירש שם רש"י ז"ל דמתניתין מיירי בעומד על הגג שלמעלה מי' כעין ההיא דרבא דמיירי במעביר למעלה מי'. ואינו מחוור, חדא דאם כן הכא כי אקשי מרבא הוה ליה לאקשויי מת"ק דבן עזאי, דהא ידע לה לההיא ברייתא דהא מייתי לה בסמוך. ועוד לקמן במתניתין בעומד אדם ברשות היחיד מנא לן דבגג קאי דגג מאן דכר שמיה. ועוד רבא גופיה מאי אתא לאשמועינן הא דת"ק דבן עזאי. ועוד דבפ"ק דשבת (ח, ב) גבי עומד אדם על איסקופה מסיק ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, וקאמר ליתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שניהם פטורים, וקאמר לימא תהוי תיובתא [דרבא] דאמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' וכו', ומאי קושיא הוה ליה למימר רבא כרבנן דבן עזאי סבירא ליה. אלא יש לומר הא דרבא כגון שעומד במקום אחד ונוטל חפץ (ממנו) [מימינו] ומעבירו לצד שמאל לפני גופו ואח"כ מניחו חוץ לארבע אמות. ועכשיו נתישבו כל ההלכות דהכא הכי קאמר, וליגזור דילמא יפול לרשות הרבים לגמרי ואין אוגדו (אגד) בידו, ומושיט ידו כעומד על האסקופה ולוקחו ומכניסו לרשות היחיד לפנים מן האסקופה אעפ"י שהוא אינו זז ממקומו, ועובר החפץ דרך עליו אינו נחשב כאילו נח וכדרבא. וכן ההיא נמי דלקמן דעומד ברשות היחיד ומטלטל בר"ה היינו נמי מההיא טעמא, דמשמע דעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו. וכשמטלטל ארבע אמות ברשות הרבים היינו נמי מהאי טעמא דמשמע דמעביר מצד ימינו לצד שמאלו לפני גופו. והא דקתני ובלבד שלא יוציא חוץ לד', היינו בטלטולו, כלומר: שלא יקח מתחילת ארבע ויוציא בטלטולו בסוף ארבע, משום הכי מייתי עלה ההיא דרבא דכותיה היא. וכן ההיא דעומד אדם על האיסקופא שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, אעפ"י שהוא עומד באיסקופה ואינו זז משם ומעביר חפץ לפני גופו, וקתני ואם נטל ונתן שלושתן פטורים. (והיינו דלא נמצא ו)מפירוש הראב"ד ז"ל בהג"ה (בהשגות הל' שבת פי"ב הי"ד).

התם איפשר הכא לא איפשר. פירש רש"י דלא איפשר שאין לו בגד מזומן גדול כל כך. ואינו מחוור דאפילו היה לו בגד אסור לפרוש עליו מן הטעם שאסור לגוללו אצלו, והיינו לא אפשר דקאמר.

והא דלא נח אמר רבא בכותל משופע. והוא הדין דהוה מצי לאוקומא כר' עקיבא דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא (שבת צז, ב), אלא דניחא ליה טפי לאוקומא כרבנן.

אמר רבא בכותל משופע. קשיא לי היכי דמיא אי בכותל שהוא רחב ד' כרמלית [הוא], ואי נמי הוא רשות הרבים וחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי וכיון דאגדו בידו אפילו שבות ליכא, ואי בכותל שאין בו ד' אמות מקום פטור הוא. וי"ל דלא אמרו למעלה מג' שהוא כרמלית או מקום פטור, אלא כשיש לו גג וזורקו ונח על גביו כעין עמוד או תל או לבינה. אבל כותל אף על פי שהוא משופע פני הכותל על פני רשות הרבים כרשות הרבים דמו. וא"ת אם כן בפלוגתא דאביי ורבא דחורי רשות הרבים כרשות הרבים או לאו כרשות הרבים דפליגו בה בריש פ"ק דשבת (ז, ב) דאביי אמר כרשות הרבים דמו ורבא אמר לאו כרשות הרבים דמו, ואותביה רבא לאביי תנן הזורק בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' כזורק בארץ, והוינן בה והא לא נח, ואמר ר' יוחנן בדבילה שמינה שאנו, ואי אמרת חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו לוקמיה [בצרור וחפץ ודנח בחור], ואי איתא לרבא גופיה מי ניחא, אכתי (לימא ליה) [למה לי] לאוקומה בדבילה שמינה לוקמה בכותל משופע, אלא מאי אית לך למימר חדא מינייהו נקט, לאביי נמי חדא מינייהו נקט. ויש לומר כי דרכו של כותל להיות בו חור, ובהא הוה ניחא טפי לאוקומא אי חורי ר"ה כר"ה דמו, אבל כותל משופע לא שכיח, וטפי איכא לאוקומא בדבילה שמינה מלאוקומא במשופע כנ"ל.

הא דאמרינן תוך ג' לרבנן בעינן הנחה על גבי משהו. כתבתיה בשבת (ק, ב ד"ה אמר ליה) בסיעתא דשמיא.

האי זיז דמפקי להיכא אלימא לר"ה ליחוש דילמא נפל ואתי לאתויי. איכא למידק לרבא דאמר לקמן (עירובין צט, א) גמרא: לא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, דדוקא רשות היחיד אבל כרמלית לא, הכא לוקמא דמפיק לכרמלית דלא גזרינן בכרמלית משום דהיא גופא גזירה. וי"ל דכיון דאמרינן אי דמפיק לרשות היחיד פשיטא, כרמלית נמי פשיטא דשרי רבא דלא גזר.

ואוקמא אביי דמפיק לרשות הרבים ובכלים הנשברים. וא"ת למה הוצרך אביי לאוקומא בר"ה לוקמא בכרמלית לדידיה דקאמר לקמן (שם) דבכרמלית נמי גזרינן כרשות הרבים דהיא היא. וי"ל דניחא לי לאוקומא ברשות הרבים ולתרוצי בין לטעמיה בין לטעמיה דרבא. ומינה שמעינן דלדידיה אפי' לכרמלית דהיא היא ולרבא דוקא כרשות הרבים כנ"ל. אבל בתוספות אמרו דאביי דוקא בשאר החפצים הצריכים לו כדאמרינן התם הוא דגזר, וכן נמי במחט התחובה לו בבגד כדאמרינן בפ"ק דשבת (יא, ב) (ומלאי) [ולא] יצא החייט במחטו, משום דבהני שייך למיגזר דילמא משתלי, הא בעלמא [לא] גזר אביי כרמלית אטו רשות הרבים, דאביי נמי ודאי לית ליה גזירה לגזירה וכדאמרינן דאמר איהו גופיה בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א) גבי פירות הנושרים וגבי משקים שזבו, והלכך הכא בכלים הנשברים ורשות הרבים, אבל דמפיק לכרמלית לא גזרו (ופשיטא) ואפילו בכלים שאין נשברים.

אי דלית ביה ד' אפילו בכנגד חלונו לא. פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאוקימנא בכלים הנשברים, הני מילי בדאית ביה ד' שאינו מצוי ליפול כל כך, אבל בדלית ליה ד' כיון דרובה נפלי הרי זה כמי שזורק אותן לרשות הרבים, ואע"ג דאמרינן מקום שאין בו ד' [מותר לבני] רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, הני מילי תשמיש עראי, אבל תשמיש תדיר לא משתרי ביה (דילמ') [דלא] חזי לתשמישא ושכיחי כלים למיפל לרשות הרבים. והקשו עליו בתוספות דאם כן כלים שאין נשברים אפילו בדאית ביה ד' אסיר, ואם איתא אי זה שיעור ניתן לו ואפילו בגג רחב הסמוך לרשות הרבים ובשאין לו גדרים הא אסור דמה לי רחב ד' מה לי רחב י' ואפילו עשרים, דהא לענין שבת כל שהוא רחב ד' חשוב רשות. והם ז"ל פירשו דברחב ד' אפילו כלים שאינן נשברים שרי, ומתני' בשאינו רחב ד'. וא"ת אם כן לוקמא ברחב ד' ובכל הכלים. יש לומר משום דסתם זיז לאו ברחב ד', ועוד דאי ברחב פשיטא. והא דאקשינן אי דלית ביה ד' אפילו כנגד החלון נמי לא, דמשמע דאפילו בכלים נשברים אי לית ביה ד' אסור, דהא רישא דברייתא בכלים הנשברים מיירי וסופא ארישא קאי. נראה לי דהכי פירושו: (מ)אי דלית ביה ד' (ובתחומין) [ובתחתון] אית ביה ד', וכדמפרש במסקנא דתחתון אית ביה ד' אפילו כנגד חלון נמי [לא], משום דתחתון רשות היחיד ועולה עד לרקיע, הלכך במוציא לעליון הרי זה כמוציא מרשותו לזיז שבחצר חברו. והא דלא פריש ואמר היכי דמי עליון דלית ביה ד' ובתחתון אית ביה ד'. יש לומר משום דלא איצטריך דפשיטא דתחתון על כרחין בדאית ביה ד', ואורחא דתלמודא בהכין לפרושי מילתא כי האי ואף על גב דאנן נמי מסתמא בתחתון הכין סבירא לן.

ואי דאית ביה ד'. כלומר: בעליון כתחתון מאי שנא כנגד חלונו אפילו בכוליה כותל דאית ביה זיז כי האי נמי דהא רשותא דתחתון לא סליק אלא עד זיז העליון, ועליון רשותא באנפי נפשא הוא, כבית ועליה של שנים. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי נמי אי דאית ביה אפילו (בא לו) [בכולו] כותל נמי ואפי' בכלים שאינם נשברים נמי, ומאי שנא כוסות וקערות וצלוחיות, וחדא מתרי קושיות נקט.

ופריק: בתחתון דאית ביה ד' ובעליון דלית ביה ד'. והלכך בכולי כותל לא כדאמרן דרשותא דתחתון הוא, אבל כנגד חלונו וחלונו משלימתו לארבעה שרי, דהוה ליה לחורי רשות היחיד ורשותא באנפי נפשי הוה ושרי. ואף הראב"ד כן פירש: אי דלית ביה ד' ובתחתון אית ביה ד' וטעמא נמי משום מוציא זיז לשדה חברו. וכתב הוא ז"ל: ואינו דומה לכותל שבין שתי חצרות דאמר ר' יוחנן בריש פרק חלון (עירובין עז, א) דמותר להעלות לו ולהוריד ממנו לחצרו ואין אוירו של זה ושל זה אוסרין אותו. דהתם היינו טעמא דמקום משותף הוא ואין אוירו של זה ושל זה אוסרין אותו. אבל חצר מיוחד לאחד אסור לחברו להשתמש שם מביתו כלל, ואפי' למקום שאין בו ד' על ד'.

הא דאוקימנא בשחלונו משלימתו לד'. קשה לי קצת אי בשחלונו משלימתו לד' מאי שנא כלים הנשברים לפי פירושם של תוספות. וי"ל דהכא כשהזיז אינו כנגד חורו של חלון ממש אלא בתוך שלשה לחלון, דלענין הדין הרי הוא כזיז אחד רחב ארבעה, אבל לענין הנחה אף הוא אינו (מקולי) [מקבל] כלים להדיא ובהכי נמי איכא למיגזר למופל ואתי לאתויי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דזיז רחב ד' מותר להשתמש אפילו בכלים שאינן נשברים, וברייתא כולה רישא וסופא בדלית ביה ד', ומשום הכי דוקא בכלים הנשברין, אם כן למטה מעשרה אמאי לא דהא מקום פטור הוא. ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל רישא בדאית ביה ד', הלכך למטה מי' הוה ליה כרמלית ואסיר, אלא (אית ליה) [אי לית] ביה ד' מקום פטור הוא ואפילו למטה מי' אינו רשות בפני עצמו אלא כחורי רשות הרבים [ו]שרי. ולאביי נמי דאמר בפ"ק דשבת (ז, ב) חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, זיז היוצא מן הכותל למטה מי' אינו רשות בפני עצמו אלא כחורי רשות הרבים הוא ואסור, אבל לרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמו קשיא, וצריך לי עיון.

איתיבי׳ כו׳. ואי ס״ד פי׳ דאי ס״ד באסקופ׳ רשו׳ היחיד היא אפי׳ תוך ד׳ אמו׳ איכא חששא דאיסו׳ תור׳ דנפיל ואתי לאתויי אלא שהתירו ד׳ מפני שלא יהא נדרס וא״כ ה״ה דשרי׳ מהאי טעמא חוץ לד׳ אמות. והקושיא הזאת כך היא לדברי רבי יהודה ולכל מאן דמוקים מתני׳ באסקופה רשות היחיד אלא דאביי בהדי רבה שקיל וטרי דהוא רביה ותלמודי׳ לא חש לאותובה אלא היכא דאותבה אביי.

אלא אמר אביי עד תוך ד׳ אמות דאי נפיל כו׳. וא״ת מאי אריא דנקט תנא ספר דמשמע שהקלו חכמים בו מפני כתבי הקדש וי״ל דאלו בעלמא לא הוו מפליג רבנן בין תוך ד׳ אמות לחוץ לד׳ אמו׳ דכלה חדא גזיר׳ היא ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקלו שלא לגזור אלא בחוץ לד׳ אמות כנ״ל.

וכי תימא כו׳. והאמר רבה המעביר כו׳ פרש״י ז״ל ניחוש דילמ׳ מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ומוליכו בדרך כרמלית שביניהם וכי תימא דכיון דאזיל בדרך כרמלית לא מחייב והאמ׳ רבה המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ והוא מוליכו בידו כשהוא מהלך אלא שהגביה ידו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור חייב אלמא כיון דלא נח במקום פטור לא מהני הכא נמי אע״ג דדריס ליה לא מהני אלא אם כן עמד עליה ליפוש ואין פירש זה נכון חדא דמותבי׳ עלה מדרבה. ניתי עלה מדתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דהא ידעי׳ לההיא מתניתא כדאיתא בסמוך ולא ס״ד השתא דתהוי כבן עזאי וכדמוכח בסמוך ועוד דבפ״ק דשבת תניא אדם עומד על האסקופה נוטל מן בעל הבית ונותן לו נוטל מן העני ונותן לו ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית מבעל הבי׳ ויתן לעני ואם נשא ונתן פטור ואמרינן עלה לימא תיובתיה דרבה המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ארבע והעבירו דרך עלייתם. ואלו הכא קתני פטור מאי קושיא נימא דרבא הוא דאמר כת״ק דבן עזאי ולקמן נמי אמר אדם עומד ברשו׳ הרבים ומייתי׳ לה להא דרב׳ הוצרך רש״י ז״ל לדחוק לפי פירושו וכדבעי׳ למיתנ׳ עלה בס״ד לכך הנכון דהכא ה״ק וכי תימא דנגזור כי בעומד שעומד על האסקופה מושיט ידו ונוטל הספר מרשות הרבים ומביאו לרשו׳ היחיד שבצדיו והאמר רבא העומד ברשו׳ הרבים ונוטל חפץ מימינו ומעבירו לצד שמאלו מתחלת ד׳ לסוף ד׳ והוא מעבירו על פני גורנו בעוד שעומד במקום אחד אפ״ה חייב ואע״ג דגופיה מינח ניח כיון שהחפץ עצמו לא נח בתוך ד׳ אמות והשתא אתיא הא דרבא כההיא דאסקופה דפ״ק דשב׳ ממש שהוא עומד נח על האסקופה ומעביר החפץ מחנות לפלטיא ואין לזה דמיון גבי ההיא דת״ק דבן עזאי והא דרבא הויא רבותא טפי דאלו בדת״ק דבן עזאי גופיה נמי לא ניח דמהלך לאו כעומד דמי. וכן פירש הראב״ד ז״ל בהגדות:

הא מני בן עזאי כו׳. פירש ולדידיה כ״ש דלית ליה ההיא דרבא שהוא עומד במקום והכי קאמרי׳ אלא הא מני בן עזאי היא ולית הלכתא כהא מתנייתא דהא לית הלכתא כבן עזאי. ומיהו הא דאמרי׳ זאת אמרת שאין מזרקין כתבי׳ הלכתא היא ולא תליא בפלוגת׳ דת״ק דבן עזאי בהדי׳ וזה ברור.

התם אפשר הכא לא אפשר. פרש״י ז״ל שאין לנו בגד גדול כ״כ לפרוש עליו. פי׳ לפירושו שאלו היה לו בגדי גדול כ״כ היה פורשו עליו ושיאחוז ראשו למעלה בענין שלא יפול למטה כלל דאי לא הא ודאי אסור הוא לפורשו שם דילמא נפל ואתי לאתויי כמו שאסור לגוללו ורבותי פירשו הכא לא אפשר שאסור לו לפורשו כמו שאסור לגוללו. אמר רבה בכתל משופע פירש דאפשר דניח התם דהשתא אלו לא היה אוגדו בידו והוא מביאו אצלו איכ׳ איסורא דאורייתא ולפי׳ גזרו היכא דאגדו בידו וש״מ דהאי כתל משופע לאו כרמלי׳ חשבינן ליה וכדפריש הרב רבי ישעיה ז״ל דא״כ כי נח ליכא למגזר אלא ודאי כרשות הרבים דיינינן ליה כיון שעל פני רשות הרבים עומד וכזורק דבלה שמנה בכתל למטה מעשרים טפחים שהוא חייב כדאיתא בפרק הזורק שלא אמרו פחות מעשרה שהוא פטור אלא כשזורק ונח על גביו ואפילו לרבא דאית ליה חורי רשות הרבים כרשו׳ הרבים דמי מפני שהחור מקום עומד לעצמו ואינו באויר רשות הרבים אבל בתל משופע זה מה שנח בו באויר רשיות הרבים עומד דומיא כזורק ונח על פני הכתלים וא״ת והא דתנן הזורק בכתל למטה מעשרה חייב ואוקמה רבי יוחנן בדבלה שמנה ופריך מינה רבא לאביי בפ״ק דשב׳ דאם איתא דחורי רשו׳ הרבים כרשו׳ הרבים דמי לוקמה בחור אמאי לא פריך אנפשיה דלדידיה נמי נוקמה בכתל משופע י״ל דהא לא קשיא דחור בכתל שכיח וה״ל לאוקומ׳ בהכי אבל בכתל משופע לא שכיח כולי האי וטפי איכא לאוקומה בדבלה שמנה ובמקומו פירשתיה בס״ד:

בד"ה אלא אמר אביי כו' וא"ת כיון דפרישית דספר כו' ולפי ההוא לישנא דמסקינן דסתם כתבי הקודש כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל למאי דמסיק דאין מזרקין כתבי קודש ניחא דספר דוקא נקט וצ"ל דהך פירכא ודלמא זריק להו כו' לא פריך אלא לשינויא בתרא דאיירי באסקופה שאינה ארוכה אבל לתירוץ קמא דאיירי באסקופה ארוכה ליכא למפרך ודלמא זריק להו דאין דרך לזרוק חפץ רחוק כ"כ דאל"כ לתירוץ קמא נמי ניחא דנקט ספר דוקא ולפרש"י למאי דמסיק בן עזאי היא לא קאי כלל הא דקאמר סתם כתבי הקודש עיוני מעיין בהו אבל דבריהם לשיטת ר"י לקמן דמעיקרא דפריך דלמא מעייל מר"ה לרה"י היינו שעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו ומעביר מכאן לכאן דרך גופו כו' לא מתרצא בהא דקאמר הא מני בן עזאי דלא איירי אלא דרך הלוכו וקאי הך שינויא דסתם כתבי הקדש עיוני כו' וניחא לשיטת ר"י דלא קאמר אלא הא מני בן עזאי כו' וצ"ל על פרש"י הא דלא קאמר אלא משום דשינויא קמא באסקופה ארוכה קאי ולא אדחי אלא שינויא בתרא והוא דחוק ודו"ק:

בד"ה והאמר רבא כו' ואיירי לקמן כגון שמשלים ד' ע"י זריקה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מלת לקמן נ"ל טעות הוא עכ"ל ובחנם [דחק למחוק] כל ספרים הישנים אלא דהכא בעומד על האסקופה ניחא להו בלא זריקה שעומד במקום אחד על האסקופה שרחבה ד' טפחים ונוטל הספר מרה"ר בסמוך לו ומעבירו דרך עליו ומניחו ברה"י בסמוך לו אבל לקמן גבי עומד ברה"י כו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א א"א לעומד במקום אחד להוציא חוץ לד"א אי לאו שמשלים ד"א ע"י זריקה ומיהו מלתיה דרבא דמעביר מתחלת ד' עד סוף ד' נמי ע"כ איירי בכה"ג שמשלים ע"י זריקה ולא באו לומר לקמן אלא לאפוקי מתני' דאסקופה דקיימינן בה הכא דההיא מצי איירי כפשטה בלא זריקה אבל מלתיה דרבא מייתי לה לקמן ומיירי כי מתני' דלקמן ודו"ק:

גמ' באסקופה הנדרסת עסקינן כו' דאי מייתי לה אתי לידי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה לי כו' רה"י וקשרית ליה כו' בזיון וכי היכי כו' כצ"ל:

בד"ה נמי נגזר כו' נגזר דלמא כו' לרה"י וכי תימא כו' הד"א.

בד"ה סתם כתבי כו' והרי עומד בכרמלית כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר כו' וא"ת כיון (דפריך) [דפרישית] דספר כו' כצ"ל:

בד"ה והאמר רבא כו' ואיירי לקמן נמחק לקמן. ונ"ב נ"ל טעות (עיין במהרש"א):

גמרא ודלמא זריק כו' אראב"א ז"א כו'. לכאורה קשה דלמא אתיא כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא. וי"ל דהברייתא קאי אמתניתין דל"ל דר"ע כמו דמסקינן ח"מ כו' אפי' אינו מסולק מה"א אלא מה"ח גוללו אצלו וע"ש בתד"ה אלא כולה ר"י:

גמרא אמר רב "אחא" בר אהבה. נ"ב כמדומני צ"ל אדא [וכ"ה בדפו״י]:

מני. מתני' דלא גזר: ר''ש היא דאמר. לא גזרו שבות בכתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט דלא נח הוא דגוללו אצלו דליכא למגזר מידי דלא דמי לנפילה כלל אבל הונח כל דהו אסור דגזרינן איגודו בידו אטו היכא דנפל כוליה: הנדרסת. לעולם איסקופה רה''י. היא אבל נדרסת דרגל הרבים עוברת דרך לה ובמקום דדריסת רגלי בני אדם עומדין איכא בזיון כתבי הקדש ולהכי שריוה לגוללו אצלו דלא דמיא לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי משום הכי היכא דנח גזר רבי יהודה אבל בהא מודה דכיון דאוגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן: תוך ארבע אמות. אקורא על האסקופה קאי ולא ידענא היכא הוא תוך ארבע אמות שלא נתגלגל הספר עד ארבע אמות בקרקע: מה לי חוץ לארבע. הא כולה שבות היא דאוגדו בידו ומה לי מעביר ד' אמות ברשות הרבים מה לי מכניס מרשות הרבים לאיסקופה רשות היחיד דהא קשרית לה משום דאוגדו בידו ויש כאן משום בזיון וכי היכי דשרית להכניס מרשות הרבים לאיסקופה הכי נמי אית לן למישרי להעביר ד' אמות ברה''ר: איסקופה כרמלית. רחבה ארבעה ואין גובהה עשרה וחוצה לה רשות הרבים ולפנים הימנה רשות היחיד: ומייתי ליה. מרה''ר לאיסקופה אין כאן חיוב חטאת ואפילו אין אוגדו בידו דהא מרשות הרבים לכרמלית מעייל הכא דאוגדו בידו שרי ליה לכתחלה: חייב חטאת. שמעביר ארבע אמות ברה''ר הכא דאוגדו בידו לא שרו ליה לכתחלה: נמי נגזר. לרבי יהודה דגזר שבות אף בכתבי הקדש נגזר דילמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברשות הרבים ומייתי ליה ברגליו בתוך הבית דרך האיסקופה וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד: וכי תימא וכו' דרך עליו: למעלה מראשו שעקרו מרשות הרבים והוליכו דרך למעלה מראשו והניחו לסוף ארבע חייב ואע''ג דאוירא מקום פטור דגבוה ואין בו מקום רוחב ארבע אלמא כיון דלא נח במקום פטור לא מהני הכא נמי. לא מהני כיון דלא נח באיסקופה אע''ג. דדריס עלה לאו הנחת גופו הוא אלא א''כ עמד לפוש: באיסקופה ארוכה. שיש לה משך גדול ברחבה מרשות הרבים עד תוך הבית דאי נמי נפיל כוליה מידו לא אתי לידי חיוב חטאת דאדהכי נזכר ועומד לפוש על האיסקופה והדר מעייל ליה: סתם כתבי הקדש עיוני מעייני בהו. כי מטי באסקופה והרי עומד בכרמלית: ודילמא. נפיל כוליה לרה''ר ושקיל ליה ומעיין ביה התם ומעייל להו להדיא לבית ולא קאי אאיסקופה מידי: מהלך כעומד דמי. הלכך ליכא למיגזר מידי דאי נפיל כוליה ומעייל ליה כיון דדריס על האיסקופה הרי הוא כעומד בכרמלית ואין כאן חיוב חטאת: דא''ר יוחנן. בפ''ק דשבת (דף ו.) דזורק לאו כעומד דמי: להפוך. יריעת קלף על פניה להגין עליה שלא יעלה אבק על האותיות לא אפשר. שאין לו בגד לפרוס: והא לא נח. ואפי' שבות ליכא: בכותל משופע. דכיון דבולט למטה נח על בליטתו:

ואי אמרת באיסקופה הנדרסת מה לי תוך ארבע אמות מה לי חוץ לארבע אמות. משום דקאי עליה דרבה מקשי לרבה והוא הדין דהאי פירכא נמי הויא לרב יהודה דאוקי רישא כר''ש: אלא אמר אביי הכא באיסקופת כרמלית עסקינן. וא''ת והא לא מפליג אביי בין כרמלית לרה''ר לקמן (צט.) גבי לא יעמוד אדם ברה''י . וישתה ברה''ר ואיבעיא להו כרמלית מאי ואמר.. אביי היא היא ואין לומר דדוקא בכתבי הקדש שרי הכא משום בזיון אבל בשאר מילי אסור דלקמן (דף קג.) משמע דליכא שבות כלל באיסקופה כרמלית גבי דחותכין יבלת דקאמר ולאו מי אוקימנא באיסקופה כרמלית ורה''ר לפניה וכיון דאגודו בידו אפילו שבות נמי ליכא משמע דאי הוי שבות לא הוה שרינן גבי כתבי הקדש משום דשבות דמקדש במדינה לא התירו ואור''י דגבי שתיה שייך למיגזר טפי שמא יביא אצלו וכן מחט התחובה לו בבגדו דאסרינן לצאת בה מבעוד יום שמא יצא משחשיכה דמייתי לה אההיא דלקמן בפ''ק דשבת (דף יא:) בהנהו שייך למגזר טפי גזירה לגזירה מההיא דהכא וא''ת כיון דפרישית דספר דהכא לאו דוקא מאי איריא דנקט ספר. משאר מילי ולפי ההוא לישנא דמסקינן דסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ניחא דספר הוי דווקא וי''ל דנקט ספר לאשמועינן דבראש הגג לא יגלול אצלו לאפוקי מדרבי שמעון דאמר שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש: והאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב. פירש בקונטרס דרך עליו למעלה מיו''ד שהוא מקום פטור ותימה לר''י דאדמייתי מדרבא הוה ליה לאיתויי מת''ק דבן עזאי דאמר בפ''ק דשבת (דף ה:) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דהיינו דרך מקום פטור וע''כ שמיע ליה ההיא ברייתא דבסמוך מייתי מילתא דבן עזאי וכן קשה לקמן (צט.) גבי עומד אדם ברה''י ומטלטל ברה''ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות וקאמר בגמרא הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע לרבא דאמר המעביר חפץ כו' ופירש שם הקונטרס דמתני' נמי מיירי בעומד על הגג שלמעלה מי' דהוי כעין ההיא דרבא דאיירי במעביר דרך עליו וקשה לפירושו דגג מאן דכר שמיה דרשות היחיד קתני במתני' ולא גג וע''ק דבפ''ק דשבת (דף ח:) גבי עומד אדם על האיסקופה כו' מסיק ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ומעני ויתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שלשתן פטורין וקאמר ליהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ כו' ומאי קושיא ה''ל למימר דרבא סבר כרבנן דבן עזאי לכך נראה לר''י לפרש דרך עליו כפי' ר''ח שפירש בפ''ק דשבת דרך עליו היינו מימינו לשמאלו דהוה סלקא דעתך דמעביר מצד ימינו לשמאלו דרך גופו דהוי חשובה כמונחת אפ''ה חייב דחשובה כמהלכת דהא מהלכת היא והשתא אתי שפיר דההיא עומד אדם על האיסקופה דהכא ודלקמן איירי שעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו ומעביר מכאן לכאן דרך גופו ואיירי (לקמן) כגון שמשלים ארבע על ידי זריקה ולהכי לא מייתי אלא מדרבא אע''ג דידע לברייתא דבן עזאי: הכא לא אפשר. פי' בקונט' משום דאין לו בגד מזומן ובחנם פי' כן דאפי' יש לו מאותו טעם דאסור לגוללו אצלו אסור לפרוש שום בגד: והא לא נח. הוה מצי לאוקמא כר''ע דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ניחא ליה לאוקמא אפי' כרבנן ואע''ג דאם הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אמר בריש מסכת שבת (דף ג:) דאסור להחזירה לא דמי להכא דהתם גזרינן גופו ברה''י וידו ברה''ר אטו גופו וידו ברה''ר דאז איכא איסורא דאורייתא אי הדר מעייל לה דהרי נח אבל הכא אפי' הוה כוליה ספר התם אכתי לא נח:.

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד