דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - א

הוא סבר: מדסיפא רבי מאיר, מאחר שבמשנה דלקמן לענין מפתח נזכרה דעתו של רבי מאיר [48] - רישא, היינו משנתנו, נמי, רבי מאיר היא

ולא היא!

אלא, סיפא אמנם רבי מאיר היא, אבל רישא - רבנן היא.

שנינו במשנה: ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות.

ודייקינן: הא אם הוציא החפץ חוץ מארבע אמות חייב חטאת, על אף שההעברה של הארבע אמות לא היתה כולה ברשות הרבים, אלא דרך מקום פטור.

שהרי האדם עומד על הגג, [49] ומגביה החפץ עד אליו, שהוא למעלה מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, דהוי מקום פטור. וכך הוא מעבירו עד לסוף הארבע אמות. ובכל זאת הוא חייב, כי הגדרת מלאכת העברת ארבע אמות ברה"ר היא: עקירה והנחה ברה"ר, כשהמרחק ביניהם הוא ארבע אמות.

לימא מסייע ליה לרבא.

דאמר רבא: המעביר חפץ ברה"ר מתחילת ארבע לסוף ארבע, והעבירו "דרך עליו", כשהוא אוחזו למעלה מראשו, שהוא למעלה מעשרה טפחים - חייב, למרות שההעברה היתה דרך מקום פטור.

ודחינן, שאין ראיה מכאן לרבא:

מי קתני במתניתין אם הוציא חייב חטאת?

דילמא אם הוציא - פטור, אבל אסור מדרבנן, משום גזירה שמא יעשה את ההעברה כולה למטה מעשרה טפחים. אבל חיוב חטאת אכן אין כאן, הואיל והעבירו דרך מקום פטור.

איכא דאמרי: דדייקינן ממתניתין הא הוציא - פטור אבל אסור.

לימא תיהוי תיובתיה דרבא.

דאמר רבא: המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב?

ומתרצינן: מי קתני "הוציא פטור אבל אסור"?

דילמא אם הוציא חייב חטאת, וכדעת רבא.

שנינו במשנה: לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר.

אמר רב יוסף: השתין ורק מרה"י לרה"ר - חייב חטאת. [50]

והוינן בה: ואמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ארבעה, שכדי להתחייב צריך שתהיה עקירת החפץ [וכן הנחתו] מעל גבי [או על גבי] מקום ששטחו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, שהוא מקום חשוב, וליכא, כי פיו של אדם ופי אמתו אין בהם שיעור כזה?

ומתרצינן: מחשבתו - משויא ליה מקום!

העובדא שהוא צריך להשתין ולירוק גורמת לכך שתהא על הוצאה זו שם של הוצאה חשובה על אף שהעקירה היתה ממקום שהוא פחות מארבעה טפחים.

וראיה לדבר: דאי לא תימא הכי, שלפעמים אמרינן דמחשבתו משויא ליה מקום. תיקשי, הא דאמר רבא:

זרק חפץ ארבע אמות ברה"ר ונח בפי הכלב, או בפי הכבשן, שנשרף בשלהבת קודם שהספיק לנוח בתוך הכבשן - חייב חטאת.

ועל זה קשה, דאמאי חייב? והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא! שבפי הכלב ובשלהבת אין שיעור כזה? אלא, על כרחך, אמרינן מחשבתו, שהוא מתכוין לכך שינוח בפי הכלב ובפי הכבשן - משויא ליה מקום חשוב. שהרי הוא עצמו החשיב את המקום הזה. [51]

הכא נמי: מחשבה משויא ליה מקום.

בעי רבא: אדם שהוא עומד ברה"י, ופי אמה שלו ברה"ר, והשתין - מהו שיתחייב?

וצדדי הספק הם: האם בתר עקירה אזלינן, אחר המקום שממנו נעקרין מי הרגלים, דהיינו חלל גופו, הנמצא ברה"י, ונמצא שהוציא מרה"י לרה"ר, וחייב?

או דלמא, בתר יציאה אזלינן, ממקום שהם יוצאין מהגוף, דהיינו מפי אמתו, שהוא ברה"ר, ואין כאן הוצאה מרה"י לרה"ר, ופטור?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: וכן לא ירוק. רבי יהודה אומר: אף משנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.

והוינן בה: וכי אמר רבי יהודה שמיד שנתלש הרוק מפיו, אף על גב דלא הפיך בה, שלא הפך את הרוק בתוך פיו, הרי הוא נחשב כתלוש, ועובר על הוצאתו בשבת מרשות לרשות? והתנן במסכת כלים: היה אוכל דבילה, תאנים דרוסות ודבוקות של תרומה, בידים מסואבות, שלא נטלם במים [וגזרו חכמים עליהן שיהיו בדרגת "שני לטומאה" ויפסלו את התרומה אם לא יטול את הידים]. [52] והכניס האוכל את דבילת התרומה את ידו לתוך פיו ליטול את הצרור, חתיכת עץ או אבן, שבפיו, ונגע בידו הטמאה בדבילת התרומה.

רבי מאיר מטמא את הדבילה, אעפ"י שהדבילה מעולם לא באה במגע עם מים או שאר משקין [ואין האוכל מקבל טומאה עד שיקבל "הכשר" דהיינו שיבאו עליו משקין לפני כן].

שהרי הוכשרה מהרוק שבפיו, שדינו כמשקה.

ורבי יוסי מטהר. כי לדעתו, כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה הוא אינו חשוב משקה, אלא הרי הוא כגופו של האדם, ואין בכחו להכשיר.

רבי יהודה אומר: אם היפך בה ברוק כדי להוציאו לחוץ - טמא הדבילה. שכיון שהרוק עומד להיזרק מהפה הרי הוא חשוב כמשקה ומכשיר.

אבל לא היפך בה - טהור הדבילה, שעדיין אינו נחשב כמשקה.

הרי שלרבי יהודה דוקא בהיפך בה נחשב הרוק כתלוש מהגוף, ואילו במשנתנו לא מחלק רבי יהודה בין היפך ללא היפך?

ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה! החליף רבי יהודה שיטתו, שחזר מדבריו. [ונתבאר במסכת כלים שאפילו לא היפך טמא]. [53]

ריש לקיש אמר: לעולם לא תחליף. ובסתם רוק באמת סבר רבי יהודה שדוקא בהיפך בה נחשב כמשקה.

והכא במשנתנו במאי עסקינן - בכיחו, ליחה היוצאת מהגוף בשיעול, שהיא נחשבת כמשקה, גם אם לא היפך בה.

ומקשינן: והתניא: רבי יהודה אומר: כיחו, ונתלש - הרי לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.

מאי לאו "כיחו ונתלש" תרתי מילי נינהו. והכי קאמר:

כיחו, וכן רוק, ונתלש. [54] הרי שגם ברוק סגי בתלישה לרבי יהודה, אע"ג דלא היפך?

ומשנינן: לא! אלא חדא מילתא היא. והכי קאמר רבי יהודה: כיחו ונתלש.

ואכתי מקשינן: והא תניא להדיא: רבי יהודה אומר: כיחו שנתלש, וכן רוקו שנתלש - לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. הרי דתרתי מילי קתני?

ומסקינן: אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא שמוחלפת השיטה.

אמר ריש לקיש: כיח, מי שהשתעל והוציא ליחה בפני רבו - חייב מיתה בידי שמים. שנאמר במשלי, שהתורה אומרת על עצמה "כל משנאי - אהבו מות". שמשניאי ה' חייבים מיתה.

אל תקרי "למשנאי" ששונאין אותי, אלא "למשניאי" - שמשניאין אותי על הבריות, שמחללין את כבוד התורה בגנות מדותיהם, שעושין דברים הממאיסים בפני מי שגדול מהם.

ומקשינן: והא מינס אניס, שהשיעול בא לו על כרחו, ואמאי חייב עליו מיתה?

ומשנינן: כיח ורק קאמרינן. שעל היריקה אינו אנוס, אלא היה לו להתרחק מרבו, ושם לירוק את הליחה או להבליעה בבגדו.

מתניתין:

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר על ידי שיושיט את צוארו לרה"ר וישתה שם ע"י כלי.

וכמו כן לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י, גזירה שמא יביא את הכלי ששותה בו מהרשות ששותה שם לרשות שהוא עומד בה.

אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

וכן בגת שדורכין בו ענבים לעשות יין. ובגמרא יבואר.

גמרא:

והוינן בה: רישא לפי רבנן, ואילו סיפא - רבי מאיר היא!?

שהמשנה הקודמת שהתירה לעמוד ברשות אחת ולטלטל ברשות אחרת ולא גזרינן שמא יביא החפץ לתוך הרשות שהוא נמצא בה אתיא כרבנן. ואילו משנתנו, האוסרת לשתות ברשות אחרת משום גזירה, אתיא כרבי מאיר.

ומצינו שנחלקו בכך רבנן ורבי מאיר לקמן במשנה [קא א] לענין מפתח. [55]

[רש"י מבאר שאי אפשר לומר שהשתיה במשנתנו תיאסר מצד מוציא מרשות לרשות כמו במשתין ורק. כי במשתין ורק הוא עוקר מרשות אחת ומניח ברשות אחרת, מה שאין כן בשותה, שצוארו נמצא באותה רשות שהוא שותה, והמים נחין מיד בתוך פיו, ונמצא שהעקירה וההנחה היו באותה הרשות].

ומתרצינן: אמר רב יוסף: בחפיצין שצריכין לו, אפילו רבנן יודו שאסור לעמוד ברשות אחת ולטלטלם ברשות אחרת, כי בהם יש לחשוש יותר שיביאם אליו.

והילכך, משנתנו - דברי הכל היא. שהרי משקין שאדם שותה נמי צריך להם, ויש לגזור בהם שיביאם מרשות שהוא שותה לרשות שהוא עומד בה.

איבעיא להו: כרמלית מאי? האם מותר לעמוד בכרמלית ולשתות ברה"י או ברה"ר.

אמר אביי: היא - היא!

כשם שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ברה"י או להיפוך, כך אסור לעמוד בכרמלית ולשתות ברה"י או ברה"ר.

אמר רבא: אין לאסור בכרמלית.

שהרי היא גופא גזירה עצם ההעברה מרה"י או מרה"ר לכרמלית אינה אסורה אלא מדרבנן, גזירה שמא יעביר מרה"י לרה"ר, ואנן ניקום ונגזור שלא ישתה בכרמלית אטו הכנסת הכלי לשם מרשות אחרת, שהיא גזירה לגזירה?

אמר אביי: מנא אמינא לה שאסור אפילו בכרמלית?

הערות

[48] רש"י. והקשו עליו התוס' בד"ה הוא, דההיא משנה רחוקה מדאי ואינה קשורה עם משנתנו. והם מפרשים דהכונה לסיפא במתניתין, דקתני וכן לא ירוק, ופליג ע"ז רבי יהודה וסתם בר פלוגתא דרבי יהודה הוא רבי מאיר.

[49] רש"י. והקשו תוס' לעיל צח א ד"ה והאמר, דהיכן נזכר במשנה דמיירי שעומד על הגג? דהא קתני רה"י סתם. ועל כן הם מפרשים דמיירי הכא שהוא עומד במקום אחד ואינו זז ממקומו, ומעביר ד' אמות מכאן לכאן דרך גופו, והו"א דכנגד גופו הוי הנחה ולא יתחייב חטאת, וע"ז מביא הא דרבא דמיירי ג"כ בכה"ג כמבואר לעיל צח א הערה 41.

[50] כתב הרי"ף דהני מילי לרבי יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אבל לרבי שמעון פטור, שהרי הוא אינו צריך ליהנות מהרוק אחר שרקקו, והוי כמוציא את המת לקוברו, דפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון, במסכת שבת צג ב.

[51] וכתבו התוס' בד"ה מחשבתו, שדוקא היכא שנהנה באותו מקום יותר ממקום אחר, כגון בפי כלב שרוצה שיאכלנה, או שרוצה שתשרף בפי הכבשן, וכן השתיו ורק [דנהנה מעקירתו מאותו מקום]. אבל זרק על מקלות וכדומה אפילו אם רוצה שינוח שם דוקא לא אמרינן דמחשבתו משויא ליה מקום.

[52] רש"י. ותוס' בד"ה היה, כתבו דאפילו בשל חולין מיירי, דהידים הם שניות ומטמאים את הרוק שהוא משקה להיות ראשון, וחוזר ומטמא את הדבילה. שגם בחולין יש שני לטומאה.

[53] כך משמע מהמסקנא לקמן דמחוורתא כדשנינן מעיקרא.

[54] דאי ונחלש קאי אכיחו הו"ל למימר כיחו שנתלש. ועוד, דסתם כיח הוא נתלש ולא איצטריך למימר ונתלש. תורת חיים.

[55] הקשה מהרש"א, הא לעיל מסיק דאכן סיפא רבי מאיר ורישא רבנן. ובשלמא לרש"י שם ניחא, שדוקא במשניות רחוקות זו מזו אמרינן כן ולא במשניות הסמוכות זו לזו. אבל לתוס' שם דאפילו במשנה אחת מוקמינן רישא רבנן וסיפא כר"מ מאי קשיא הכא. ותירץ דדוקא לעיל דאין סתירה בין הסיפא לרישא בדינא, אלא שאת הרישא אמרו רבנן וסיפא אמר רבי מאיר. אבל הכא סותרים המשניות זו מזו לדינא.

הוא סבר שפסק כך כי חשב מדסיפא [מתוך שסופה] של המשנה כשיטת ר' מאיר, רישא נמי [תחילתה גם כן] כשיטת ר' מאיר, ולאמיתו של דבר ולא היא: סיפא [סופה] כשיטת ר' מאיר, ורישא רבנן [ותחילתה כשיטת חכמים].

א שנינו במשנה: "ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות ", ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הוציא — חייב חטאת. לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לשיטת רבא, שאמר רבא: המעביר חפץ מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות, ואף שהעבירו דרך עליו, כלומר הגביהו למעלה מראשו, ונמצא שעבר החפץ במקום פטור — בכל זאת חייב משום טלטול ארבע אמות ברשות הרבים. ואף כאן, אף שהוא עומד ברשות היחיד המוגבהת ומעביר את החפץ בגובה הרי זה חייב.

ודוחים: מי קתני [האם שנינו] במפורש: אם הוציא חייב חטאת? דילמא [שמא] אם הוציא — פטור אבל אסור מדברי סופרים, ואינו חייב מן התורה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מסורת זו בלשון אחרת. וכך דייקו מתחילה: הא [הרי] אם הוציא — פטור אבל אסור מדברי סופרים, ואם כן לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רבא, שאמר רבא: המעביר מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות והעבירו דרך עליו — חייב! ודוחים באותו אופן: מי קתני [האם שנינו] "הוציא פטור אבל אסור"? דילמא [שמא] נדייק כך: אם הוציא — חייב חטאת.

ב שנינו במשנה שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין או ירוק לרשות הרבים. אמר רב יוסף: השתין ורק — חייב חטאת.

ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] כדי שיחשב הטלטול כמלאכת הוצאה בשבת עקירה ממקום שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה של החפץ מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, שהוא שיעור מקום חשוב, וכאן הרי ליכא [אין], שהרי פיו שממנו יצא הרוק אינו רחב ארבעה טפחים!

ומשיבים: מחשבתו משויא ליה [עושה אותו] מקום, כי ודאי מחשיב אדם את פיו מספיק, והריהו נחשב כמו ארבעה טפחים. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שמחשבתו של אדם קובעת חשיבותו של מקום, ולא הכל נמדד לפי שטח בלבד, הא [הלכה זו] שאמר רבא: זרק חפץ ונח בפי הכלב או בפי הכבשן — חייב חטאת, והרי אפשר לשאול: והא בעינן [והרי צריכים אנו] הנחה על גבי מקום ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וליכא [ואין] שם!

אלא אומרים אנו: מחשבתו שרוצה לזרוק את החפץ בפי הכלב משויא ליה [עושה אותו] מקום, הכא נמי [כאן גם כן] מחשבה משויא לה [עושה אותו] מקום.

בעי [שאל] רבא: אם הוא עומד ברשות היחיד ואולם פי אמה ברשות הרבים, מהו הדין, כיצד נדון דבר זה? האם בתר [אחר] העקירה אזלינן [הולכים אנו], והשתן נעקר מתוך גופו שהוא בתחום רשות היחיד, או בתר [אחר] יציאה אזלינן [הולכים אנו]? וכיון שהיציאה היא דרך פי האמה שהוא ברשות הרבים אין בכך איסור, שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ג במשנה שנינו: וכן לא ירוק מרשות לרשות. ר' יהודה אומר: אף לא יהלך אדם ברוק שכבר נעקר בפיו ארבע אמות. ושואלים: האם הכוונה אף על גב [אף על פי] שלא הפיך בה [הפך בו] ברוק בפיו, כלומר אם הצטבר הרוק בפיו אבל לא גלגלו בפיו ליורקו?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שהיה אוכל דבילה (תאנה מיובשת) של תרומה, ודבלה זו לא נפלו עליה מים ושאר נוזלים, וכאמור בתורה אין דבר מאכל מקבל טומאה לפני שהוכשר לכך בנפילת מים עליו, בידים מסואבות (טמאות בדרגת שני לטומאה שפוסלות את התרומה, כסתם ידים), והכניס ידו לתוך פיו ליטול משם צרור שהיה בפיו, ר' מאיר מטמא את הדבילה משום שהוכשרה הדבילה ברוק שבפיו, וכיון שנגעה היד הטמאה בדבילה פסלה אותה. ואילו ר' יוסי מטהר, שהרוק בעודו בפה אינו נחשב כמשקה להכשרת מאכל לטומאה ואינו מכשיר אלא לאחר שיצא מפיו.

ור' יהודה אומר: יש לחלק, אם היפך בה ברוק שבפיו, הרי זה כרוק שנתלש ממקומו ונעשה כמשקה, ולכן טמא. אם לא היפך בה — טהור! משמע שלדעת ר' יהודה רוק שלא הפכו בפיו אינו נחשב עדיין כתלוש.

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה. כלומר, יש להחליף את השיטות ולומר כי שיטת ר' יהודה במשנה בענין טומאה הוחלפה בדיעה אחרת, ואם כן אין עוד סתירה.

ריש לקיש אמר: לעולם לא תחליף, ואפשר ליישב גם לפי הנוסחה שבידינו, והכא במאי עסקינן [וכאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? בכיחו כלומר בליחת השיעול שלו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: כיחו ונתלש לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים כשהוא בפיו, מאי לאו [האם לא הכוונה] שהוא הדין גם לרוק ונתלש! ודוחים: לא, דוקא כיחו ונתלש, ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כיחו שנתלש, וכן רוקו שנתלש לא יהלך ברשות הרבים ארבע אמות עד שירוק אף שלא היפך בו! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור כפי שתירצנו מתחילה] שיש להפוך את השיטות.

מכיון שהוזכר ענין הכיח מביאים עוד, אמר ריש לקיש: מי שפולט כיח בפני רבו הריהו כמזלזל בו, והרי הוא חייב על כך מיתה בידי שמים, שנאמר "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו) — אל תקרי "למשנאי", אלא למשניאי על שהוא משניא את עצמו על ידי יריקה זו.

ותוהים: והא מינס אניס [והרי אנוס הוא] שהרי אין אדם משתעל ופולט כיח אלא מחמת אונס, ומדוע יחשב לו הדבר כעבירה? ומשיבים: במקרה שהיה לו כיח ורק קאמרינן [וירק אותו החוצה אמרנו] שהיה עליו לצאת מלפני רבו ולירוק בחוץ.

ד משנה לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויושיט ראשו וישתה ברשות הרבים, או יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ממנו. וכן בגת.

ה גמרא ותוהים: רישא רבנן [תחילתה של המשנה, המשנה הקודמת כשיטת חכמים] שמותר לטלטל ברשות אחת מתוך רשות אחרת ואין חוששים, וסיפא [וסופה של משנתנו זו] כר' מאיר האוסר להיות ברשות אחת ולטלטל באחרת!

אמר רב יוסף: מדובר כאן בחפיצין שצריכין לו, ודברי הכל. כי אפילו חכמים מסכימים שבכגון זה עשוי הוא לשכוח ולטלטלם אליו, ונמצא עובר על דברי תורה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם היתה כרמלית רשות אחת מהן, מאי [מה הדין]? אמר אביי: היא היא ודינה כרשות שמן התורה ואין לחלק. אמר רבא: כיצד יכול אתה לומר דבר זה? הלוא היא גופא [עצמה הכרמלית] הכנסה מרשות אחרת אליה אינה אלא גזירה מדברי חכמים, שאין רשות זו עצמה מן התורה ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה על גזירה?!

אמר אביי בהסבר שיטתו: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את ההלכה הזו, מדיוק לשון המשנה מדקתני [ממה ששנינו במשנתנו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: Rav Ḥinnana maintains that from the fact that the latter clause of the mishna, was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, it can be inferred that the first clause was likewise taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir. But in fact that is not so: The latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, while the first clause is in accordance with that of the Rabbis.

We learned in the mishna: One may move objects in a public domain when he is standing in a private domain, provided that he does not carry them beyond four cubits in the public domain. The Gemara infers: This teaching indicates that if he carried them beyond four cubits, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Let us say that this ruling supports the opinion of Rava, as Rava said: With regard to one who carries an object in a public domain from the beginning of four cubits to the end of those four cubits, even if he carried it above his head, i.e., he lifted the object above his head so that it passed through an exempt place, he is nonetheless liable for carrying four cubits in a public domain. Here, too, although he is standing in an elevated private domain and carries the object at that elevated height, he is still liable.

The Gemara rejects this contention: Is the mishna teaching that if he carried the object beyond four cubits he is liable to bring a sin-offering? Perhaps the mishna means: If he carried the object beyond four cubits, he is exempt from bringing a sin-offering, but it is nevertheless prohibited by rabbinic decree to do so.

Some say a different version of the previous discussion: The Gemara’s initial inference was actually that if he carried the object beyond four cubits he is exempt from bringing a sin-offering, but it is prohibited by rabbinic decree to do so. The Gemara asks: If so, let us say that this is a conclusive refutation of Rava’s opinion, as Rava said: With regard to one who carries an object in a public domain from the beginning of four cubits to the end of those four cubits, even if he carried it above his head, he is liable. The Gemara rejects this suggestion: Is the mishna teaching that if he took it beyond four cubits he is exempt, but it is prohibited to do so? Perhaps the tanna means that if he carried it beyond four cubits, he is liable to bring a sin-offering.

The mishna states: A person may not stand in a private domain and urinate or spit into the public domain. Rav Yosef said: One who urinated or spat in this manner is liable to bring a sin-offering.

The Gemara raises a difficulty: But for an act of carrying to be considered a prohibited Shabbat labor that entails liability, we require that the lifting and placing of the object be performed from atop an area four by four handbreadths, the minimal size of significance with regard to the halakhot of carrying on Shabbat. And that is not the case here, as one’s mouth, which produces the spittle, is not four by four handbreadths in size.

The Gemara answers: One’s intent renders it an area of significance, i.e., as one certainly considers his mouth a significant area, it is regarded as four by four handbreadths in size. As, if you do not say so, that the size of an area is not the sole criterion, but that a person’s thoughts can also establish a place as significant, there is a difficulty with that which Rava said: If a person threw an object and it landed in the mouth of a dog or in the mouth of a furnace, he is liable to bring a sin-offering. But don’t we require that the object be placed on an area of four by four handbreadths? And that is not the case here.

Rather, the person’s intent to throw the object into the dog’s mouth renders it an area of significance. Here too, his intent renders his own mouth a significant area.

Rava raised a dilemma: If one is standing in a private domain, and the opening of his male member is in the public domain, and he urinates, what is the halakha? How should this case be regarded? Do we follow the domain where the urine is uprooted from the body, i.e., the bladder, which is in the private domain? Or do we follow the point of the urine’s actual emission from the body, and since the urine leaves his body through the opening of his member in the public domain, no prohibition has been violated? Since this dilemma was not resolved, the Gemara concludes: Let it stand unresolved.

The mishna states: And likewise, one may not spit from one domain to another. Rabbi Yehuda says: Once a person’s spittle is gathered in his mouth, he may not walk four cubits in the public domain until he removes it. The Gemara asks: Does this teaching mean that it is prohibited to do so even if he has not turned the spittle over in his mouth, i.e., after he has dredged up the saliva but before he has rolled it around in his mouth in preparation to spit it out?

Didn’t we learn in a mishna the halakha of one who was eating a dried fig of teruma with unwashed hands? By Torah law, only food that has come into contact with a liquid is susceptible to ritual impurity, and no liquid had ever fallen on this fig. The significance of the fact that his hands are unwashed is that by rabbinic law, unwashed hands have second degree ritual impurity status and therefore invalidate teruma. If this person inserted his hand into his mouth to remove a pebble, Rabbi Meir deems the dried fig impure, as it had been rendered liable to contract impurity by the spittle in the person’s mouth, and it subsequently became impure when it was touched by his unwashed hand. And Rabbi Yosei deems the fig ritually pure, as he maintains that spittle which is still in one’s mouth is not considered liquid that renders food liable to contract impurity; the spittle does so only after it has left the mouth.

Rabbi Yehuda says that there is a distinction between the cases: If he turned the spittle over in his mouth, it is like spittle that has been detached from its place, and therefore its legal status is that of a liquid, which means the fig is impure. However, if he had not yet turned the spittle over in his mouth, the fig is pure. This indicates that according to Rabbi Yehuda, spittle that has not yet been turned over in one’s mouth is not considered detached.

Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed, as the opinion attributed to Rabbi Yehuda is actually that of a different tanna, while Rabbi Yehuda himself maintains that the fig is ritually impure in either case.

Reish Lakish said: Actually, do not reverse the opinions, and the apparent contradiction can be reconciled in accordance with the original version of the text: With what we are dealing here in the mishna? We are dealing with his phlegm that is expelled through coughing.

The Gemara raises a difficulty against this resolution. Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: If one’s phlegm was detached, he may not walk four cubits in the public domain with it in his mouth? What, is it not the case that this halakha refers to spittle that was detached? The Gemara rejects this contention: No, this ruling applies only to one’s phlegm that was detached. The Gemara raises a difficulty: Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: If one’s phlegm was detached, and likewise, if his spittle was detached, he may not walk four cubits in the public domain before he spits it out, even if he has not yet turned it over. Rather, it is clear as we originally answered, that the opinions in the mishna with regard to spittle and ritual impurity must be reversed.

Having mentioned phlegm, the Gemara cites a related teaching: Reish Lakish said: One who expelled phlegm in front of his master has acted in a disrespectful manner and is liable for the punishment of death at the hand of Heaven, as it is stated: “All they who hate Me love death” (Proverbs 8:36). Do not read it as: “They who hate [mesanai] Me”; rather, read it as: “Those who make themselves hateful [masniai] to Me,” i.e., those who make themselves hateful by such a discharge.

The Gemara expresses surprise at this ruling: But doesn’t he do so involuntarily, as no one coughs and emits phlegm by choice; why should this be considered a transgression? The Gemara answers: We are speaking here of someone who had phlegm in his mouth and spat it out, i.e., one who had the opportunity to leave his master’s presence and spit outside.

MISHNA: A person may stand in a private domain and extend his head and drink in a public domain, and he may stand in a public domain and drink in a private domain, only if he brings his head and most of his body into the domain in which he drinks. And the same applies in a winepress, as will be explained in the Gemara.

GEMARA: The Gemara registers surprise at the mishna: It would seem that the first clause, i.e., the previous mishna, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that a person located in one domain is permitted to move objects in another domain, whereas the latter clause, i.e., this mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that it is prohibited for a person in one domain to move objects in a different domain.

Rav Yosef said: This mishna is referring to objects that one needs, and the ruling is accepted by all. In this case, even the Rabbis concede that it is prohibited to move objects in another domain, lest one absent-mindedly draw the objects to him and thereby violate a Torah prohibition.

A dilemma was raised before the Sages: If one of the domains is a karmelit, what is the halakha? Abaye said: This case is equal to that case, i.e., in this situation a karmelit is governed by the same halakha that applies to a domain defined by Torah law. Just as the Sages prohibited one in the private domain from drinking from the public domain and vice versa, so too, they prohibited one in a karmelit from drinking in the same manner. Rava said: How can you say so? The prohibition against carrying to or from a karmelit is itself a rabbinic decree. And will we then proceed to issue a decree to prevent violation of another decree?

Abaye said in explanation of his opinion: From where do I say that halakha? From the fact that it is taught in the mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] הא דתנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר אוקימנא לרבנן ודלא כר' מאיר דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וכו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות דייקינן מינה ללישנא בתרא הא הוציא פטור אבל אסור נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אם העבירו דרך עליו חייב. ודחי רבא מי קתני בהדיא אם הוציא פטור אבל אסור אבל לעולם אימא לך אם הוציא חייב חטאת:
לא יעמוד ברה"י וישתין כו' וכן לא ירוק מרשות לרשות. אמר רב יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת ואע"ג דלא עקר מע"ג מקום ד' דהא פיו ופי אמה שלו אין בהן ד' טפחים מחשבתו שחשב כדי לעקור מהן להנאתו משויא להו כמו שיש בו ד' טפחים וכדרבא דאמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב דמחשבתו שויא לפי הכלב ולפי הכבשן [כמקום ד'] הכא נמי פיו ופי אמתו מחשבתו משויא להו כאילו מקום ד' הן.

בעי רבא הוא ברשות הרבים ופי אמתו ברשות היחיד או הוא ברה"י ופי אמתו ברה"ר מהו בתר עקירה אזלינן ומרשות לרשות הוא או דלמא בתר יציאה אזלינן ורשות חדא היא ועלתה בתיקו. וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא.

ר"י [אומר] אע"פ שנתלש רוקו בפיו כו' ואע"ג דלא אפיך ברוק נתלש נקרא והתניא האוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר' מאיר מטמא שכבר נכשרה ברוקו ונגע בה וידיו מסואבות ור' יוסי מטהר שאין זה הכשר ר' יהודה אמר היפך ברוקו הנה נתלש והכשיר לא היפך טהור פי' לא נתלש עדיין ואינו משקה להכשיר דתנן במכשירין פ"ו ואלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת ודם נדה ר' אלעזר אומר ש"ז אינה מכשרת.

א"ר יוחנן מוחלפת השיטה. פי' חלוף ואומר במשנה ר' מאיר אומר היפך בו טמא ר' יהודה אומר אע"פ שלא היפך טמא ובא ר"ל ואמר לעולם לא תיפוך והא דתניא בברייתא רוקו ומשנתנו כיחו. פי' כיחו ליחה עבה שהיא כמו חתיכה. ואקשינן עליה והתניא כיחו וכן רוק שנתלש עמו. אם הלך בו ד' אמות חייב אלא מחוורתא כר' יוחנן.

אמר ר"ל כיח ורק כו':

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' ואמרינן רישא דקתני עומד ברה"ר ומטלטל ברה"י כו' רבנן סיפא דקתני לא יעמוד אדם כו' ר' מאיר ופריק רב יוסף בחפצין שצריכין לו לגופו ואפילו רבנן מודו דכי האי גוונא לא שרי ליה אלא מכניס ראשו ורובו למקום שהחפצין נתונים בו.

איבעיא להו כלים שצריכין לו והן בכרמלית מהו שיעמוד ברה"ר או ברה"י אמר אביי היא היא. כלומר אסור.

לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר מתחילת ד' לסוף ד' וכו'. כבר כתבתיה למעלה (צח, א ד"ה אי הכי) להא דרבא.

הכי גרסינן: זרק לפי הכלב ולפי הכבשן. ולא גרסינן דנח, דנח משמע לא נתכוין לכך אלא דהלך ונח שם מעצמו, (ואם כן) [ואנן] משום דמחשבתו משויה ליה מקום אתינן ליה.

ואיהו סבר כו׳. פי׳ איהו סבר דכלהו הני סתמי דאמרינן מהכא ועד סופה דתנן לא יעמוד אדם כו׳ לאו סתמו נינהו אלא כלם מדברי ר״מ ורבנן פליגי עליה דגבי מפתח לא גזרינן שיבוא להביאו אצלו דכיון שהוא צריך לפתוח ולנעול לצורך שבת לא החמירו עליו אבל בזה שעומד בפנים ומטלטל בחוץ דבר שאינו צריך לו לעשות כן גזרינן דאם הוא צריך לעשו׳ כן יצא ויטלטל שם: ובלבד שלא יטלטל חוץ לד׳ אמות פי׳ ארישא קאי דקתני עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד׳ אמות ברשות הרבים הא הוציא חייב חטאת כלומר דהא אשמעינן במאי דקתני ובלבד שלא יוציא כלומר ובלבד שיזהר מזה שהוא איסור תורה. לימא מסייע ליה לרבא וכו׳ לפי׳ הנכון שפי׳ למעלה אתיא הא כפשטה דמתני׳ נמי עומד במקום אחד אלא שמעביר ד׳ אמו׳ ברשו׳ הרבים מימינו לשמאלו ורש״י ז״ל הוצרך לפרש לפי פירושו דהכא מיירי בשעומד בגג שהוא גבוה עשרה ומסתמא כשהוא מעביר החפץ ההוא מעבירו למעלה מי׳ לרשות הרבים שהוא מקום פטור וזה דוחק הגג מאן דכר שמיה ומ״ל דבגג קאי דנסייעיה לרבא או דנותביה מיהא: איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור פי׳ דלהכי לא קתני תנא אלא ובלבד שלא יוציא כלומ׳ שלא יוציא לכתחלה והא קי״ל דהלכתא כרבא ובמתני׳ נמי אם הוציא חייב חטאת והא דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד אמרינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עומד ברשות היחיד והם מתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור.

אמר רבי יוסי חדא אמרה חלון שהוא עומד ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד׳ אין שופכין לתוכו מים בשבת מפני שמתגלגלין ובאין ע״כ וכן הלכה מחשבתו משויא ליה מקום פר״י ז״ל מחשבתו שחשב לנקות גופו ממנו ואהניא ליה מחשבתו להא משויא ליה מקום למהוי עקירה חשובה לענין שבת ודכותה הא דאמרינן בהזורק לפי הכלב או לפי הכבשן דמחשבתו שחשב לשריפה בכבשן או להאכילה לכלב אהני׳ דמשויא ליה מקום וה״ג זרק לפי הכלב כלומר שנתכוון לכך בלא כוונ׳ וכב׳ פירשתיה במסכ׳ שב׳ בפרק הזורק ובפ״ק בס״ד:

בחפצים הצריכים לו ודברי הכל כלומר דמודו רבנן בחפצי הצריכין לו במקום שהוא עומד דאסור לטלטלם כשהוא ברשות אחת והם ברשו׳ אחר׳ אלא א״כ הוציא ראשו ורובו למקום שהוא נסתם כלו שהוא שותה בו כלים הצריכים לו במקומו הוא שמביאו אצלו כדי לשתו׳ בנחת ולא בטורח כרמלי׳ מאי כו׳ כל הסוגיא פירשתיה בפ״ק דשבת בס״ד.

אף לענין הכשר אוכלין לטומאה שהדבר ידוע שרוקו של אדם מתולדות המים הוא ומכשיר דוקא. בהפך בה אבל לא הפך בה הרי היא כגופו של אדם ואינו מכשיר. מעתה האוכל דבלה של תרומה בידים מסואבות שהן שניות והשני פוסל את התרומה אלא שהדבלה לא הוכשרה אם אחר שהכניסה בפיו הכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ונגעה הוכשרה וקבלה טומאת היד ודוקא בהפך ברוקו על דעת להוציאו לחוץ:

כל העושה דברי׳ הממאיסי׳ הרי זה נמאס. ואם עושה אותם לפני מי שגדול ממנו הרי זה דרך הדיטות ופורק עול יראה. דרך הערה אמרו הכיח בפני רבו חייב מיתה. ודוקא בכיח ורק שהיה לו להסתלק משם או לכסותו אחר כן. ודרך סמך הביאוה ממה שכתוב ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי אלא למשניאי והם מחללים את כבוד התורה בגנות מדותיהם:

המשנה הרביעית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבי׳ וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואעפ״י שהתרנו לעמוד ברשות היחיד ולטלטל ברשות הרבים והיה לנו ג״כ להתירו בזה בהוצאת ראשו לבד. כבר ביארנו דוקא בחפצים שאין צריכים לו אבל זה שהוא צמא והמים צריכים לו חוששין שמא ימשכם אחריו ויכניסם. ומכל מקום בכרמלית מותר בהוצאת ראשו לבד שהרי אף הוצאה גמורה בכרמלית אינו אלא גזרה בעלמא ואין גזרה לגזרה.

פיסקא לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' פי' שמא יביא הכלי אצלו והו"ל מוציא ומכניס מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י ובירושלמי גרסי' נוחה ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י ואין פיו למעלה מעשרה שניי' היא שהן מתגלגלין וירודין:

בד"ה הוא סבר מדסיפא כו' משום דאיכא דמהפכי דר"מ לדר' יוסי כו' עכ"ל דהיינו ר"מ מטהר ור' יוסי מטמא כמ"ש התום' לקמן ובכל נוסחאות פי' המשניות שלפנינו דמס' כלים פ"ח גרסי' ר"מ מטמא ר"י מטהר ר' יוסי אומר היפך כו' וגי' זו א"א להולמה לכל הגירסאות דהא לדברי המקשה ר' יהודה אומר היפך קתני ולדברי המתרץ מוחלפת השיטה ע"כ ר' יהודה לאו מטהר דא"כ מכ"ש תקשי ר' יהודה אדר' יהודה ממתניתין דהכא דאפי' בלא היפך בה חשיב ליה משקה אלא דלפי גירסת הספרים דגרסי ר"מ מטהר כמ"ש התוס' לקמן הוה גרסי' בהמקשה הכא ר' יוסי מטמא ור' יהודה אומר היפך כו' ומסיק מוחלפת השיטה ר' יהודה מטמא ור' יוסי אומר היפך כו' ולפי גירסת הספרים ר"מ מטמא ור' יוסי מטהר ור' יהודה אומר היפך כו' ולדברי המתרץ מוחלפת השיטה גרסי' ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר ור"מ אומר היפך כו'. ודע דבפ"ח דכלים פסק הרמב"ם בפי' המשנה כמ"ד דבעי היפך ברוק וכאן בפי' המשנה שכתב ומאמר ר"י כי מי שנתלש רוקו מפיו שאסרו לו להלוך ארבע אמות בתנאי שיהפכנו בפיו ואין הלכה כר' יהודה עכ"ל שיעור דבריו כך הוא כי מאמר ר' יהודה מי שנתלש רוקו שאסור כו' אינו להלכה אלא בתנאי שיהפכנו בפיו ואין הלכה כר"י דסבר הכא דלא בעי היפך וכן תפרש דברי הרע"ב בפירושו וק"ל:

בד"ה היה אוכל כו' ליטמא ולטמא אוכלין בכל שהוא משקין טימאו ומטמאו כו' כצ"ל:

גמ' רישא רבנן וסיפא ר"מ אמר רב יוסף כו' ולפרש"י ניחא אע"ג דלעיל מסיק רישא רבנן וסיפא ר"מ ואין נראה לו דחוק היינו משום דמשניות רחוקים הן אבל הכא פריך רישא רבנן וסיפא ר"מ דנראה לו דחוק לומר כן במשניות הסמוכות כ"כ אבל לפי' התוס' לעיל דסיפא ר"מ היינו ההיא דלא ישתין ורישא רבנן ההיא דעומד אדם ואין נראה לו דחוק וסמוכות הן ממש וא"כ מאי פריך רישא רבנן וסיפא ר"מ ברחוקות יותר מהן ועוד דניחא לן למימר דסיפא דהכא ר"מ מדנימא סיפא דהכא רבנן דאם כן תקשי טפי רישא רבנן ומציעתא ר"מ וסיפא רבנן ויש ליישב דסיפא דלעיל ר"מ היא לא ישתין ולא ירוק אינו סותר רישא דעומד אדם דאתיא כרבנן אבל הכא מקשה רישא רבנן ההיא דעומד אדם וסיפא ר"מ ההיא דלא יעמוד כו' דהנך משניות סתרי אהדדי ודו"ק:

רש"י בד"ה מוחלפת כו' ויצא הימנה. נ"ב ומדברי התוס' יראה כפשוטו דמהפכים דברי ר' יהודה לר' מאיר ודו"ק:

בד"ה לא תחליף כו' היא דמתני' כו' למשדייה בכיחו כו' הד"א. תוס' בד"ה היה אוכל כו' בכל שהוא טימאו ומטמו כו' כצ"ל:

מתני', לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר.
הטעם דגזרינן שמא יכניס הכלי אצלו, וא"ת תיפוק ליה דשתייתו תיהוי הכנסה כמו משתין ורק מרה"י לרה"ר דאסור, תירץ רש"י ז"ל דלא דמי, דהתם קעקר מרשות זו, וקעבד הנחה לרשות זו, אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד עכ"ל.
ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור. אבל במשתין ורוק לא חשיב פיו מקום פטור, כיון דפיו וגופו הן במקום אחד, וכ"ז ביארו בתוס' לעיל (דף כ' ע"א ד"ה לא יעמוד) והם כתבו טעם אחר, דהכא כשבולעה מיד חשיב כנחים משום דמבטלי אגב גופו:
ונראין לי דבריהם ז"ל מדברי רש"י ז"ל דעל פירוש רש"י קשיא לי איך אמרינן בריש שבת עקירת גופו כעקירת חפץ דמיא, ואינו דומה לידו, הא בל"ז ל"ק מידי די"ל דידו מש"ה פטור מטעם דכשבא מיד בעה"ב לידו דעני הוי כמונח במקום פטור, כיון דידו וגופו אינן במקום אחד.
ואין לדחוק ולומר דזהו כוונת הגמרא שם באמרו ידו לא נייח והיינו דהוי מקום פטור, דמ"מ כל כמה דלא הוי סבירא ליה סברא זו לא נייח ולא הוי מקרי מקום פטור, ורצה לנקוט דעקיר' גופו לאו כעקיר' חפץ דמי, א"כ תקשי ליה מתני' דהכא במכניס ראשו ורובו אמאי מותר והא הוי עקיר' מרשות זה והנחה ברשות זה, אלא ע"כ דמה דבאו בפיו הוי מקום פטור, וא"כ גם בידו הוי מקום פטור:

מדסיפא ר''מ. הא דלא יפתח דאיירי ר''מ בהו: הא הוציא. החפץ מד' אמות חייב אע''ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו לא אמרי' העברת מקום פטור הוא אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע: פטור אבל אסור. מדרבנן דילמא אתי לעבורי דרך למטה מעשרה: מחשבתו. שהוא צריך לכך משווא לה הוצאה חשובה: זרק. מתחילת ד' לסוף ד': בפי הכבשן. שקלטה שלהבת ונשרפה: בתר עקירה. מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף וחייב דמוציא מן הגוף שהוא רה''י לרה''ר: או בתר יציאה. שיוצא מן הגוף ממנו והרי פי אמה ברה''ר ואין כאן עקירה מרה''י: ואע''ג דלא היפך. בתמיה דמשום תליש' לחודיה אמר ר' יהודה דאסור דלמיפק קאי ואפי' דלא היפך בה בתוך פיו: היה אוכל דבילה. של תרומה: בידים מסואבות. סתם ידים שלא נטלו הוו שניות ופוסלות את התרומה: ר''מ מטמא. שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו: ר' יוסי מטהר. דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר: היפך. ברוק להוציאו לחוץ טמא דלמשדייה קאי ומכשיר: מוחלפת השיטה. החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה: לא תחליף. לא תימא מוחלפת היא דמתניתין דקאמר אע''ג דלא היפך קאי למשדיי' בכיחו עסקינן ליחה שנתלשה מן הגוף ע''י חולי שקורין טו''ש : כיחו ונתלש. לא יהלך ד' אמות עד שירוק: מאי לאו. תרתי קתני כיחו וכן רוקו: כדשנינן מעיקרא. מוחלפת השיטה: חייב מיתה. בידי שמים: כל משנאי אהבו מות. תורה אמרה להאי קרא בפרשת ה' קנני: אלא למשניאי. למשניאים דעתו באנינות: והא מינס אניס. שעל כרחו הוא ע''י חולי או הצינה: כיח ורק קאמרינן. שרקק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו: מתני' וישתה ברה''ר. ויושיט צוארו לרה''ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו: וכן בגת. מפרש בגמ' לענין מעשר: גמ' רישא רבנן. לעיל אוקימנא להא דקתני עומד אדם ברה''י ומטלטל ברה''ר כרבנן דפליגי עליה דר''מ במתני' גבי מפתח ולא גזרינן שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר''מ והא ליכא למימר דשתיית המים תהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד: בחפיצין הצריכין לו. אפי' רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרינן: כרמלית מאי. מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברה''י או ברה''ר: היא היא. כי היכי דלא יעמוד ברה''ר וישתה ברה''י כך לא יעמוד בכרמלית וישתה ברה''י: היא גופה גזירה. אי דעייל לגביה כלי ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא ליתי לאפוקי מרה''י לרה''ר ואנן ניקום ונגזר שתיה אטו הכנסת כלי:

הוא סבר מדסיפא ר''מ כו'. פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר''מ וק''ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר''י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עליה ר' יהודה וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר''מ ומיהו קשה דא''כ הוה ליה למיפרך נמי בגמרא ר''מ אדר''מ למאי דגרסי' ברוב ספרים ר' מאיר מטמא וכן גרס ר''ח ולמאי דמסיק מוחלפת השיטה נמי ניחא דלא תיקשי דר''מ אדר''מ ושמא מש''ה הניח מלהקשות דר''מ אדר''מ משום דאיכא דמהפכי דרבי מאיר לדברי רבי יוסי: זרק ונח ברה''ר בפי כלב כו'. אור''י דלא גרסי' ונח דונח משמע דלא נתכוין לכך. כדמוכח בפ''ק דשבת (דף ה.) גבי הא דא''ר יוחנן זרק חפץ והלך ונח בתוך ידו של חבירו חייב הכא איירי במתכוין לכך ומיהו ר''ח גריס ונח דמצי למימר דונח משמע שפיר מתכוין דסתם זרק נח החפץ במקום שמתכוין אבל הלך ונח משמע שהלך בלא כוונת האדם ועוד י''ל דבפ''ק דשבת מיתורא דמימרא דייק דאיירי בלא מתכוין: מחשבתו משוי' ליה מקום. דוקא בכי האי גוונא דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפי כלב שיאכלנה ובפי הכבשן שתשרף שם וכן השתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפי' במתכוין לא אמרו מחשבתו משויא ליה מקום: היה אוכל דבילה בידים מסואבות. פי' בקונט' דבילה של תרומה ור''י אומר דאפי' בשל חולין ניחא דידים הפוסלות תרומה מטמאין את הרוק שהוא משקה להיות תחילה וחוזר ומטמא את הדבילה וגם מכשירה דהוו להו חולין טמאים דפוסלין את הגוייה דמשקין כל שהוא מטמאין כדאמרינן בברכות פרק אלו דברים (דף נב.) שמא יצאו מים אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וסתמא דמאחורי הכוס ליכא רביעית דבכל נטילתו ליכא אלא רביעית ובפ''ק דפסחים (דף יד:) נמי משמע שהבשר מטמא מחמת המשקין שעליו וסתמא ליכא בהו רביעית והא דקאמר בכמה דוכתי לטמא טומאת משקין ברביעית גבי יין ובנזיר [לח:] גבי עשר רביעי' היינו לפסול את הגוייה כדתנן במעילה (דף יז:) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית אבל ליטמא ולטמא אוכלים בכל שהוא [משקין] טימאו ומטמו ורוק חשיב משקה לקבל טומאה כמו שחשוב משקה להכשיר הדבילה והשתא ההיא דחגיגה (דף כ:) נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה לפי מה שפירשתי ניחא אפי' ברוק של טהור וכן פי' הר''ר י''ט נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ובשעה שנארג בה כדי לקבל טומאה עדיין היה רוק לח עליה שניטמא מחמת הידים וטימא את המפה שהמשקה מטמא בכל שהוא כדפרישית ולא כמו שמפרש ר''ת דאיירי ברוק של נדה כמו שפירש שם בקונטרס לפי שלא היה נראה לו להעמיד ברוק של טהור משום דלא חשיב רוק משקה לקבל טומאה דחשיב שפיר משקה כדפרישית: רבי מאיר מטמא. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר: וכן בגת. לענין מעשר פירוש צריך שיכניס ראשו ורובו על הגת ועל ידי כן מותר לשתות בכל ענין והיינו כרבי מאיר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד