עירובין צט ע"ב

דף צט - ב

מדקתני במתניתין  "וכן בגת".

ועל כרחך מדובר בגת שהיא כרמלית [כגון שגובה מחיצותיה הוא פחות מעשרה טפחים]. ובאה המשנה להשמיענו שאף מכרמלית אסור לשתות תוך כדי שהוא עומד ברה"י או ברה"ר.

דאי בגת שהיא רה"י, ולאשמעינן שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ממנה, הא כבר שמעינן ליה מרישא.

ורבא אמר: האי "וכן בגת" - לענין מעשר תנן.

וכן אמר רב ששת: "וכן בגת" - לענין מעשר.

דתנן במסכת מעשרות:

החיוב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה הוא רק בדבר שנגמרה מלאכתו.

אלא, שאסרו חכמים לאכול אכילת קבע גם מדבר שלא נגמרה מלאכתו, על אף שאינו טבל מן התורה.

ולא אסרו חכמים אכילת ארעי או שתיית ארעי.

במשנה שלפנינו מבואר, כי היין שנמצא בגת [בה דורכים וסוחטים את הענבים], טרם רדתו לבור - לא נגמרה עדיין מלאכתו, ומותר לשתות ממנו שתיית ארעי על אף שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות.

ההגדרה של השתיה כ"שתיית ארעי" תלויה בכמה דברים:

א. שתיה מעל גבי הגת עצמה, ולא כשנוטלים את היין מחוץ לגת.

ב. האפשרות להחזיר את היין הנותר בכוס חזרה אל הגת.

כי רק אם אפשר להחזיר את הנותר בכוס אל הגת, אין זו שתית קבע.

שותין יין על הגת, בשעה שהיין נמצא בה, לפני שירד לבור, בין שמזג את היין במים חמין, ובין שמזג בצונן במים צוננים. ופטור מלעשר.

לפי שהשתיה "על הגת" היא דרך ארעי, ושתיית ארעי פטורה מהמעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו [גמר מלאכה של היין הוא כשיורד היין מהגת לבור], דברי רבי מאיר.

רבי אליעזר בר צדוק מחייב לעשר כשמזגו את היין במים, בין חמין בין צוננים, לפי שעל ידי המזיגה עצמה הוא נחשב כשתית קבע. ושתית קבע, בלי להפריש תרומות ומעשרות, אסורה אפילו קודם גמר מלאכה.

וחכמים אומרים: על החמין חייב.

אם מזג את היין במים חמים חייב לעשר אף כששותה על הגת, שהואיל ואינו יכול להחזיר את היין המזוג שנשאר אל תוך הגת, משום שהמים החמים יקלקלו את היין שבגת, הרי דעתו לשתות את כל מה שמזג, ובכך נעשתה שתיתו שתית קבע.

ועל הצונן, אם מזג את היין במים צוננים, פטור מלעשר, מפני שמחזיר את המותר מן היין המזוג חזרה אל תוך הגת, לאחר ששתה מעט, הלכך הוי שתית עראי.

ומשנתנו אתיא כרבי מאיר, שבכל ענין ששותה על הגת הוי שתיית ארעי. ^[56]

וקאמרה המשנה ד"כן בגת" לא יעמוד אדם מחוץ לגת ויטה גופו לתוך הגת וישתה בתוך הגת מבלי לעשר, גזירה שמא יוציא את היין מחוץ לגת, וישתה. דאז הוי שתית קבע, שחייבת במעשר. אלא אם כן הכניס ראשו ורובו לגת. ^[57]

מתניתין:

קולט אדם, העומד ברה"ר, מי גשמים היוצאים מן המזחילה, ממרזב המונח לאורך הכותל, סמוך לגג, ומי הגשמים זוחלים במזחילה ויורדים למטה, וקולט משם את המים למטה מעשרה טפחים, בתוך רשות הרבים. ^[58]

ודוקא לקלוט את המים באויר מותר.

אבל "לצרף", דהיינו, להצמיד את פיו או כלי למזחילה, אסור, מהטעם המבואר בגמרא.

ואילו מן הצינור, הבולט חוץ לגג שלשה טפחים - מכל מקום הוא שותה! שמותר לו אפילו לצרף את הכלי לצינור, ולקבל ממנו את המים. ויבואר בגמרא.

גמרא:

ודייקינן: קולט אדם מים מן המזחילה, אין. אבל מצרף פיו או כלי אל המזחילה - לא!

מאי טעמא?

אמר רב נחמן: הכא במזחילה שהיא נמצאת פחות משלשה טפחים סמוך לגג עסקינן.

דכל פחות משלשה טפחים סמוך לגג - כגג דמי, מדין לבוד, וכהוא מצרף את פיו או את הכלי אל המזחילה, הרי הוא כמצרף לגג, והרי הוא כמוציא מהגג, שהוא רשות היחיד, ^[59] לרשות הרבים. ^[60] אבל צינור, הואיל והוא רחוק מהגג שלשה טפחים, לא חשיב כמצרף לגג. ולכן מותר אפילו לצרף.

תניא נמי הכי שאסור לצרף בסמוך לגג פחות משלשה טפחים:

עומד אדם ברשות היחיד, כגון בגג שלו, ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים ^[61] אל עבר גגו של חבירו, לפחות משלשה טפחים סמוך לגג ההוא. וקולט מהאויר מי גשמים שיורדין משם.

ובלבד שלא יצרף, שלא יצמיד פיו או כלי לכותל בגובה של פחות משלשה סמוך לגג. לפי שאותו מקום נחשב כגג, והרי הוא כמוציא מרשות חבירו לרשותו שלו בלא עירוב חצירות. ^[62]

תניא אידך: לא יעמוד ברה"י ויגביה ידו למעלה מעשרה טפחים לפחות משלשה סמוך לגג, ויצרף. אבל, קולט הוא ושותה.,

שנינו במשנה: קולט מן הצינור מכל מקום ושותה.

תנא: אם יש בצינור רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אסור לצרף אליו, מפני שאז הצינור בעצמו הוא כרמלית [ולא רשות היחיד, שהרי המשנה מדברת כשפי הצינור נמצא למטה מעשרה טפחים].

וכאשר הוא מצרף אליו, הרי הוא כמוציא מרשות כרמלית לרשות הרבים.

ורק כשאין בו ארבעה על ארבעה מותר לצרף אליו, לפי שאז הוא מקום פטור. ^[63]

מתניתין:

בור של מים הנמצא ברשות הרבים, והבור עצמו הוא רשות היחיד, שכן יש בעומקו עשרה טפחים, ומסביבו חולייתו, גבוה עשרה טפחים.

הרי חלון שעל גביו, הנמצא בקיר הבית הסמוך לבור - ממלאין הימנו בשבת מים, מן הבור אל הבית, דרך החלון.

שהרי החלון והבור - שניהם רשות היחיד הם.

וכמו כן אשפה הנמצאת ברשות הרבים, שהיא גבוה עשרה טפחים, הרי דרך החלון שעל גביו - שופכין לתוכה מים בשבת דרך החלון, שהרי האשפה אף היא רשות היחיד.

גמרא:

והוינן בה: במאי עסקינן?

אילימא בסמוכה, שהבור סמוך לקיר הבית תוך ארבעה טפחים?

אם כן, למה לי שתהיה סביבו חוליא בגובה עשרה טפחים?

שהרי הבור עצמו, כיון שהוא עמוק עשרה, הוא רשות היחיד.

ומאחר שהשטח שבינו לחלון הוא פחות מארבעה טפחים, הרי הוא מקום פטור. ^[64] והרי אין איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת דרך מקום פטור?

ומשנינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן: במופלגת מן הכותל ארבעה טפחים. שחוליית הבור רחוקה מן הקיר ארבעה טפחים, ובינה לבין הקיר יש שטח שהוא רשות הרבים.

ולכן, טעמא דאיכא חוליא עשרה. שאז, כשהוא מעביר את הדלי מהבור שהוא רשות היחיד, לחלון, שגם הוא רשות היחיד, הוא מעבירו דרך מקום פטור.

שהרי אויר למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים [אם אין ברוחב המשטח ארבעה] הוא מקום פטור.

הא ליכא חוליא עשרה - קא מטלטל מהבור שהוא רשות היחיד לחלון שהוא רשות היחיד, דרך אויר רשות הרבים, שזה אסור [ולדעת רוב הראשונים איסורו הוא מהתורה]. ^[65]

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא מתניתין בסמוכה חוליית הבור לקיר תוך ארבעה טפחים.

ואף אם החוליה אינה גבוהה עשרה טפחים, מותר למלאות מהבור לחלון. ולא קשיא לישנא דמתניתין.

כי הא דקתני "וחולייתו גבוה עשרה" - לא מיירי שהחוליא עצמה גבוהה עשרה.

אלא, שעומק הבור ביחד עם גובה החוליא - מצטרף לעשרה טפחים.

והא קמשמע לן: דבור וחולייתו - מצטרפין לעשרה, לעשות את תוך הבור לרשות היחיד.

ולפיכך, מותר לטלטל מהבור לחלון. שהרי שניהם רשות היחיד הם, והמקום שביניהם הוא מקום פטור.

שנינו במשנה: אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים - חלון שעל גביו, שופכין לתוכה מים בשבת.

והוינן בה: וכי לא חיישינן שמא תנטל יפנו את האשפה, וגובהה ישאר פחות מעשרה טפחים, ותתבטל מלהיות רשות היחיד.

ומתוך הרגל לא יזהרו וימשיכו לשפוך לשם מהחלון, ונמצא מוציא מרשות היחיד לכרמלית, או לרשות הרבים?

והא אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה במבוי אחד שראשו אחד היה סתום, וראשו השני היה מתוקן כדת, בלחי וקורה.

ומשני צידיו:

צידו אחד כלה לים, שהיה בצידו האחד ים, ושפת הים עמוק עשרה טפחים ונעשה מחיצה למבוי.

וצידו אחד כלה לאשפה, שהיתה מחיצת המבוי מהצד השני - אשפה גבוהה עשרה [והבתים והחצירות היו פתוחים למבוי בדופנו האמצעי].

ובא מעשה לפני רבי, ולא אמר בו, לא איסור לטלטל בו, ולא היתר. היתר לא אמר בו: דחיישינן שמא תנטל האשפה, ושמא יעלה הים שירטון, שיצטבר חול בשפת הים עד לגובה המבוי, ותיבטל המחיצה שם.

איסור לא אמר בו: דהא עדיין קיימין מחיצ ות.

ואילו מתניתין משמע דלא חיישינן שמא תינטל האשפה?

ומשנינן: לא קשיא:

הא דרבי - באשפה דיחיד, שיש לחשוש שמא ימלך לפנותה.

הא דמתניתין - באשפה דרבים, שאינה עשויה להיפנות לעולם, ואין לחשוש שמא בעתיד יחסר גובהה מעשרה טפחים.

מתניתין:

אילן העומד ברשות הרבים, שהיה מיסך על הארץ, שענפיו מתפשטים ויורדים סביבו מכל הצדדים - אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, שראשי הענפים מגיעים עד פחות משלשה טפחים סמוך לארץ - מטלטלים תחתיו.

דאמרינן "לבוד", ונמצאו ראשי הענפים כאילו הם מגיעים עד לארץ. ומכיון שגובה הענפים במקום חיבורם לאילן הוא לפחות עשרה טפחים, הרי יש כאן מחיצות של עשרה טפחים.

היו שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים, שיצאו השרשים על פני הקרקע בגובה שלשה טפחים - לא ישב עליהן. שדין שרשים אלו הוא כאילן. ואסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, גזירה שמא יבא לתלוש ממנו ענף.

אבל אם אינם גבוהים שלשה טפחים, הרי הם כקרקע, ומותר לישב עליהן.

גמרא:

מבואר לעיל בפרק שני, שמקום המוקף מחיצות שאינו מיועד לדירה אלא לצורך מחסן וכדומה, אין מטלטלין בו אלא אם הוא פחות מבית סאתיים [דהיינו שטח של מאה אמה על חמשים אמה]. אבל אם הוא גדול יותר מכן אסור לטלטל בו חפץ מדרבנן ארבע אמות.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו, תחת האילן שנופו מגיע עד למטה משלשה טפחים, אם היה שם יתר מבית סאתים. ואפילו אם נטע את האילן מלכתחילה כדי להסתופף בצילו.

מאי טעמא? והרי המקום הזה נחשב כהוקף לדירה, שאפילו הוא גדול מאד מותר לטלטל בו.

רבא אמר היא גופא מרשות הרבים לרה"י גזירה היא שמא יוצא מרשות לרשות והיא איסורא דאורייתא ניקו ונגזור נמי כרמלית אטו רשות הרבים גזירה לגזירה לא גזרינן ודייק אביי מדתנן וכן בגת והגת ככרמלית היא. ודחי רבא ואמר וכן בגת לא קתני לענין שבת דלענין שבת מן הגת שרי ואע"ג דלא מעייל רישיה ורובו התם. כי קתני וכן בגת לענין מעשר דפטור כר' מאיר דתנן שותין על הגת בין בחמין ובין בצונן ופטור דברי ר' מאיר ר' אלעזר בר צדוק מחייב.

וחכ"א על החמין חייב לעשר שאינו זה עראי אלא קבוע על הצונן פטור כי עראי הוא מפני שמחזיר המותר לו בכוס. משא"כ בחמין:

קולט מן מזחילה למעלה מי' טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה. פי' קולט מקבל ותופש מן המים היורדין מלמעלה ושותה אבל מצרף לא כלומר לערב המים היורדין מלמעלה עם המים שכבר נחו בקרקע מ"ט אמר רב נחמן הכא במזחילה פחות מג' טפחים סמוך לגג עסקינן דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. ואלו המים שקלט מן הגג קלטם שהוא רה"י ולפיכך אינו רשאי לצרפם עם התחתונים שהם ברה"ר תניא נמי הכי כו' ותניא אידך לא יעמוד ברה"ר כו':
ירושלמי סילון העומד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' אין שופכין בתוכו מים שמתגלגלין ויורדין:

בור ברה"ר וחולייתו וכו'. אמרינן אי בסמוכה אפי' פחות מי' טפחים כרמלית הוא ושרי ואוקימנא בבור המופלג מן הכותל ד' טפחים אם אין בחולייתו י' טפחים הרי האויר דביני ביני עד הכותל רה"ר נמצא מטלטל המים מן הבור שהוא רה"י לבית שהוא רה"י דרך חלייתו על ד' טפחים שהן רה"ר אבל אם חלייתו גבוהה י' טפחים נמצאו המים כשעולין מפי החוליא למעלה מי' טפחים שהוא רה"י לרה"י ר' יוחנן אמר אפילו תימא בסמוכה לא אמרינן וחולייתו גבוהה י' טפחים אלא ללמד דבור וחולייתו מצטרפין לי'.

אשפה ברה"ר כו'. ואקשינן וניחוש שמא תנטל אשפה וישאר המקום רה"ר דהא אמרו משמיה דר' יצחק מעשה במבוי כו' פי' שירטון רפש וטיט וכשייבש נעשה ארץ ובני אדם עוברין ובאין עליו ויעשה המקום רה"ר ונמצא המבוי [פתוח] לרה"ר ופרקינן אשפה דמתניתין אשפה דרבים היא שאין עשויה לפנות ואשפה דמבוי אשפה דיחיד דעבידא לאיפנויי:

אילן המיסך על הארץ אם אין גופו גבוה שלשה טפחים מטלטלין תחתיו. פירוש כיון שאין גופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים חזינן להאי נוף כמאן דמטי על הארץ דכל פחות מג' כלבוד דמי. והא הוי מחיצות לתחת האילן לפיכך נעשה תחת האילן רה"י ומותר לטלטל בכולו.

הכי גריס [רש"י] ז"ל: קולט מן המזחילה למטה מי' טפחים. ולא גרסינן למעלה מי' טפחים, משום דהוה משמע למטה מי' היה מותר ואפילו לצרף, ואי איפשר דהא אוקימנא בגמרא בסמוכה לגג בפחות מג', והלכך אפי' למטה מי' אסור לצרף דהרי זה כנוטל מן הגג. ואי איפשר לומר דהא דנקט למעלה מי' לאשמועינן דקליטה אפילו למעלה מי' שרי, דהא לא איצטריך, דקליטה פשיטא דשריא בכל מקום, אבל לצרף אסור אפילו למטה מי' דכל פחות מג' לגג כגג דמי. ולפי גירסא זו לא גרס בגמרא הכא במזחילה [שלשה עשר] הסמוכה בפחות מג' לגג עסקינן. וכן גרסינן בגמרא בברייתא עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למטה מי' בפחות מג' סמוך לגג וקולט אבל לא יצרף. אבל ברוב הספרים גרסי למעלה מי' וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ואתא לאשמועינן דקליטה בכל מקום אפילו למעלה מי' טפחים מותרת.

ומן הצנור מכל מקום. כך גריס רש"י ז"ל ופירש: ומן הצנור מותר מכל מקום, כלומר: אף לצרף לפי הצנור וטעמא משום דמזחילה נתונה לארכו של כותל לקבל המים הנוטפים מן הגג ודרכה לעולם להיות סמוכה לגג בתוך שלשה, הלכך כל שהוא מצרף ידו או כליו לפי המזחילה הרי הוא כאילו נוטל מן הגג ממש. אבל צנור הוא כעין קנה הבולט חוץ לגג הרבה כדי להרחיק קלוח המים מן הכותל הרבה, והלכך אפילו לצרף מותר דמקום פטור הוא אלא אם כן רחב ד', וכדתנא בברייתא בגמרא. ואי אפשר לגרוס ומכל מקום [שותה] ואפילו מן הצנור כלומר: קולט מן הצנור כמו מן המזחילה אבל לא יצרף ויטול אפי' מן הצנור, דהא אפשר דצנור דרכו הוא להיות רחוק מן הגג יותר מג' כההיא תניא בתוספתא (פ"ו, הי"ד) דצרוף מותר בצנור למטה מי'.

יש ספרים דגרסי: עומד אדם ברשות הרבים מגביה ידו וכו'. וכן היא בפירוש ר"ח ז"ל. וגירסא זו נוחה והיינו מתניתין. אבל לספרים דגרסי עומד אדם ברשות היחיד נצטרך להעמידה כר' מאיר דאמר (לעיל עירובין פט, א) גג וחצר שתי רשויות הלכך לצרף אסור. ואי נמי כרבנן דוקא בעומד בגג דלדידהו כל גג וגג רשות לעצמו דדיורין חולקין למעלה כשם שחולקין למטה. אבל לר' שמעון דהלכתא כוותיה לא משכחת לה, דלדידיה אחד גגו ואחד חצרו רשות אחד ואפילו לצרף מותר. ואי אפשר לומר דלצרף ולהביא לבית קאמר, דהא קתני באידך ברייתא אבל קולט הוא ושותה דמשמע דלצרף אפילו לשתות במקומו אסור. ועוד דקולט נמי איך יביא לתוך הבית והא כיון דשבתו תוך הגג אסור להכניסן בבית, אלא שאפשר לומר כגון שירדו גשמים בשבת ולא שבתו בגג ואפילו הכי קולט (נמי) אין מצ(ט)רף [לא]. וגם זה דוחק אלא שנראה דברשות הרבים גרסינן, והוא הנכון.

במאי עסקינן אלימא בסמוך. כלומר: שאין [בין] הבור והכותל ד' דליכא מקום הלכך לא חשיב ואינו רה"ר אלא כמקום פטור, והלכך אפילו אין חולייתו עשרה מותר דהא משתמש מרה"י לרשות (הרבים) היחיד דרך אויר מקום פטור.

אמר רב הונא במופלגות מן הכותל בארבעה. ונמוכה שבחוליותיה עשרה, אבל אם אין בחוליותיה עשרה קא מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. קשיא לי כי מטלטל דרך אויר רשות הרבים מאי הוי, והא קיימא לן דהקלוטה לאו כמונחת דמי, וכיון דבאגודו בידו אפילו שבות נמי ליכא וכדאמרינן לעיל (עירובין צח, א) גבי נתגלגל הספר מידו למטה מי' טפחים הופכו על הכתב הא לא נח, ואיצטריך לאוקמא בכותל משופע, ואמרינן לקמן (עירובין קג, א) גבי שבות במקדש התירו, שבות [ד]מקדש במדינה לא התירו, איתיביה רב ספרא היה קורא בספר על האסקופה והא הכא דשבות מקדש במדינה הוא ולא (התירו) [גזרו דילמא] נפל ואתא לאתויי. ופריק: מי לא אוקימנא באיסקופה כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה כיון דאגודו בידו הוה שבות נמי ליכא. כלומר: מכיון דרשויות דרבנן נינהו ואגדינהו הא שבות נמי ליכא. והכא נמי כיון דקלוטה לאו כמונחת היא אפילו שבות נמי ליכא אפילו לכתחילה. וסבור הייתי לומר אליבא דמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי (שבת צז, א) (ד)מתרץ לה רב הונא, ומשום דלא אשכח לה איהו פותר להו בהכין כיון דקתני גבוה וקתני י' וחוליה ממש קאמר מדאתא ר' יוחנן [ואמר] (ומ)דלא גבוה עשרה קאמר אלא בור וחוליתו קאמר. ומעתה בין במופלגת בין בסמוכה אפילו אין חוליתה סמוכה קאמר. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו ה"ט) דקאמר [לה], וגם כן יראה מדברי הרב הרי"ף ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, וכתב עליה וקיימא לן (שבת ז, א) אין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אלא (תל) מקום פטור הוא לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, וצריך לי עיון.

ואשפה ברשות הרבים וכו'. אוקימנא דוקא באשפה של רבים, אבל בשל יחיד אפילו גבוה עשרה אסור, דחיישינן דילמא ממליך ושמא תנטל אשפה. וא"ת אף (ברשות) [בשל] הרבים נמי ניחוש דילמא מגנדר ואתי לאתויי וכדרב דאמר גבי שני גגין בשני צידי רשות הרבים אסור לזרוק מזה לזה היכא דמדלי חד ומתתאי חד דחיישינן דילמא מיגנדר ואתי לאתויי וכדאיתא לעיל בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) ובשבת פרק הזורק (שבת צז, א). תירץ הראב"ד ז"ל שאני בור ואשפה דלאו בני אגנדורי נינהו, ובאשפה דוקא מים שהם נבלעים בתוכה עם נפילתן, אבל חפץ אחר לא. ומסתברא לי דבור שאני, דכיון דאגדו בידו לא גזרינן כולי האי כיון דליכא לאתויי לידי איסורא דאורייתא ואפילו כי נפיל נמי (וגלגולו) [אגודו] אצלו, ואשפה דרך אשפה לפנות כלים הנשברים וכלים שאין חפץ בהם דליכא למיגזר.

אילן המיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים. כלומר: דכל פחות מג' כלבוד דמי נמצא מוקף מחיצות. ודוקא בשעבד להו בהוצא ודפנא, כדמוקי לה רב אחא בסוכה פרק הישן (סוכה כד, ב) כי היכי דלא לטלטולי ברוח מצויה, דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים. פירוש: אין מטלטלין בו אם יותר מבית סאתים, ואפילו עשוהו מתחילה לדור תחתיו, משום דאין דירתו לקבוע אלא לשמור משום גנות ופרדסים ותשמישו לאויר הוה, וכל שתשמישו לאויר אין מטלטלין בו אם הוא יתר מבית סאתים. ומיהו אם נטעו מתחילה לדור תחתיו לגמרי ושלא לשמור בו לתשמיש האויר מטלטלין אפילו כמה שהוא.

מתני׳ קולט אדם מן המזחילה למטה מי׳ טפחים ואף לגרסא זו ה״ה למעלה מעשרה דהא מן האויר שהוא מקום פטור הוא קולע והא דקתני למטה מעשרה משום דוקיא דאמרו בש״ס קולט אין מצרף לא כלומר שאסור לחבר הכלי שמחבר בו המים בפי המזחילא מטעמא דמפרש בש״ס דאע״ג דסתם מזחילה אינה רחבה ד׳ ומקום פטור הוא מ״מ דרכה להעמידה על פני כל הגג תוך ג׳ והא טפלה לגג והויא לה כגג שהוא רשות היחיד ונמצא שמביא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא עומד בו והגאוני׳ ז״ל גורסין קולט אדם מן המזחילה למעלה מי׳ טפחים ואף לפי גרסא זו כי אמרי׳ בש״ס קולט אין מצטרף לא ה״ק קולט אין ואפילו למעלה מעשרה אבל מצרף לא ואפילו למטה מעשרה דהא טעמא דאמרי׳ בש״ס לאסור הצריף דמשום דמזחילה כגג חשיבא אף במזחילה שאינה גובה עשרה איתיה דאנן בתר גג אזלינן שהוא גבוה עשרה אלא דתנא נקט למעלה לאשמעי׳ רבותא דקליטה ואע״פ שאין בזה רבותא כ״כ דהא פשיטא דלגבי קליטה שעורא כך הוא למעלה כלמטה ולפיכך גרש״י ז״ל יותר נכונה. יש גורסין ומן הצנור ומ״מ שותה כלומר כשם שקולט מן המזחילה כך קולט מן הצנו׳ ומ״מ המקלח מקלח ובלבד שלא יצרף ולא נהי׳ דא״כ מאי קמ״ל פשיטא ועוד דבהא פיסקא קתני בהדיא כי מן הצנו׳ מותר לצרף לפי׳ הגרס׳ הנכונה כמו שהכריע רש״י ז״ל דה״ג ומן הצנור ומ״מ ושותה כלה חדא וה״ק כי מן הצנור מותר ליטול מים כמו שירצה ואפי׳ לצרף כל זמן שאין הצנור רחב ד׳ טפחים שהוא מקום פטור והטעם כי המזחיל׳ שהיא נתונה כנגד כל הגג נעשית טפלה לגג כיון שהיא סמוכה לו בתוך ג׳ אבל הצנור שהוא נתון מן הצד האחד של הגג כעומד לעצמו ולא עוד אלא שמרחיקין פיו מן הגג יותר מג׳ כדי שיקלח כלפי תוך הרבה ולא יפסוד את הכתלים אבל כשהוא רחב ד׳ על ד׳ אז אסור לצרף דהא מרשות היחיד או מכרמלית קא שקיל כדאיתא בברייתא:

ה״ג וכן היא בספרים מדוייקי׳ תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה כו׳. ול״ג עומד אדם ברשות היחיד דא״כ למה לא יצרף דהא מרשות היחיד לרשות היחיד דקא שקיל דאליבא דר״ש דקי״ל כוותיה גגין וחצרות רשות אחת הן ודוחק הוא לאוקומה בגג וחצר לר׳ מאיר או בשני גגין לרבנן ודלא כהלכת׳: ויש שגורסין אותה ומפרשי׳ לה אפי׳ אליבא דר״ש וה״ק שלא יצרף לה בית לבית: ולא נהיר׳ דהא קתני באידך ברייתא לא יעמוד ויצרף אבל קולט ושותה דמשמע קולט ושותה במקומו ודכותה קתני שלא יצרף לשתות במקומו והא נמי מסתמא דכוותה היא ועוד דקולט נמי היאך יביא לתוך הבית דהא מהני׳ אפילו בגשמים שירדו מעשר׳ מיירי כיון דשבתו בתוך הגג בבין השמשות אסור להכניסן לתוך הבית ודוחק הוא להעמידה בגשמים שירדו בשבת דוקא: תנא ואם יש בצנור ד׳ על ד׳ אסור כלומר שאם הצנור למעלה מי׳ הרי הוא רשות היחיד ואם לאו הרי הוא כרמלית ואסור עם רשות הרבים:

והא דתנן בור ברשות הרבים וחוליתו גבוה עשרה טפתים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת אמרינן עלה בש״ס במאי עסקינן אי לימא בסמוכה כלומר שאין מן הבור עד הכתל ד׳ טפחים למה לי חוליתה גבוה עשרה טפחים פירש דמשמע דלהכי קתני חוליתה גבוה עשרה טפחים משום דכי נפיק דלי מן הבור שהוא רשות היחיד להעלות אל החלון עובר למעלה באויר רשות הרבים שהוא מקום פטור ואלו לא היתה החוליא להעלותו אל החלון עובר למעלה באויר רשות הרבי׳ שהוא מקום פטו׳ ואלו לא היתה החוליא גבוה עשרה היה עובר דרך אויר רשות הרבים ולהכי פרכי׳ דאפילו אינה גבוה עשר׳ כיון שההפסק שבין הבור והכתל אין בו ד׳ לא חזי לתשמיש בני רשות הרבים וכיון דכן ואין בו ד׳ ה״ל מקום פטור ואע״ג דמשמע במסכת שבת דתל ברשות הרבים שאין בו ד׳ לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג׳ וכדאיתא בפ״ק דשבת שאני הכא שכל הפסק פחות מד׳ בין בור וכותל לא דרסי ליה רבים כלל וכיון שכן אעפ״י שהוא סמוך לרשות הרבים מקום פטור הוא בבל מקום שאין בו ד׳ שהוא גבוה שלשה: אבל בתוספות פירשו למה לי חולייא עשרה בלאו הכי נמי משכחת לה כשהגביה ההפסק שבין הבור והכתל ג׳ טפחים ואין בו ד׳ והפי׳ הזה נ״ל שהוא דחוק בלשון הש״ס ואין צריך לכך וכדרך שפרשתיה מפרש אותם רש״י ז״ל.

אמר רב הונא במופלגת מן הכתל ד׳ טפחים. פירש דהשתא לא הויא מקום פטור אלא או רשות הרבים או כרמלית בקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. וא״ת ואפילו במופלגת למה לי גבוה עשרה דהא כיון דאגדו בידו כי מייתי לה מרשו׳ היחיד לרשות הרבים נמי אפילו שבות ליכא וכדאיתא בסוף פרקין. ויש מרבותי שהיו מתרצין דסוגיין כלה אליבא דרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמו שהונחה דמיא ואין זה מחוור בעיני דתהוי כל האי שקלא וטריא דלא כהלכתא וגם הרמב״ם ז״ל וכל הגאונים ז״ל קבעוה הלכה ונ״ל כי דרך המשלשל דלי מלמעלה על הרוב כי כשמוציא הדלי מן הבו׳ ומשכו להביאו אצלו שהוא נח באמצע האויר וזמנין דמגונדר ליה דלי ונפיל באמצע ונח בקרקע וכאלו הוא אינו מעמידו כלל מחמת כובדו דה״ל כמי שאין אגדו בידו ומ״ה בעי׳ שתהא סמוכה לכתל כדי שתה׳ המקו׳ שבנתים מקום פטור או שתהא החוליא גבוה עשרה דמסתמא לא מגנדרא ליה כולי האי עד שתנוח בקרקע ומסיק ליה מן האויר ואזיל ומיהו הא ק״ל כיון שהבור הזה ברשות הרבים ויש בו זכות לרבי׳ היאך זה מותר לדלות ממנו דהא אסרי עליה בני רשות הרבים ועדיפא הא מגג הסמוך לרשות הרבים והכא לזה בשלשול ולזה בשלשול הוא: וי״ל דבור ברשות הרבים אסור לבני רשות הרבים לדלות ממנו בשב׳ אלא א״כ עשו לי סביביו מחיצה גבוה עשר׳ וכיון שהן בני רשות הרבי׳ סלוקי סליקו נפשייהו מהכא לגמרי לכלהו שבתות ואחלוה לגבי האי שהוא רגיל בו תדיר וראוי בו למלא ממנו דרך חלונו והא דתנן אשפה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת פי׳ נקט מים משום דארחא דמילת׳ בהכי אבל ה״ה שזורקין שם כלים וכל דבר מדברים הנשברים או שאינם מתגלגלין ודומיא דמים הנבלעין במקומה לאפוקי כלים שאינם נשברים דחיישינן דילמא נפלי לרשות הרבים ואתו לאתויינהו וכדמוכח׳ מסוגייא דלעיל בפרקין ולא חש תלמודא לפרושי הכין דסתם אשפה אין מפנין לה אלא כלים הנשברים אוכלים הנמאסים וזה ברור. ואוקימנא למתני׳ באשפה דרבים אבל באשפה דיחיד חיישינן שמא תנטל אשפה והוי מקומם רשות הרבים והוא יזרוק שם כבתחלה ממליך לפנות אשפתו.

מעשה במבוי כו׳. פירש ראש המבוי האחד היה סתום ובתים וחצרות פתוחים שם וראשו האחר פתוח לרשות הרבים ושני צדיו לא היו שם מחיצות אלא שהיה בצדו האחד אשפה של רבים גבוה עשרה ובצדו השני היו גדודי סמוך לשפ׳ הים גבוהים עשרה שכל זה מן הדין חשב כמחיצו׳ אלא דאיכא למיחש שמא תנטל אשפה או שמא יעלה הים שרטון. אמר רב הונא אין מטלטלין בו יותר מב״ס פירש אם מה שתח׳ האילן הוא יותר מב״ס אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות שאפילו נטעו מתחלה להשתמש תחתיו ה״ל כקרפף יותר מב״ס שלא הוקף לדירה דכל דירה שתשמישה לאויר לא חשיבא מוקפת לדירה ומינה שאם נטעם מתחלה לדור בה דירה שלא בתשמיש אויר דמות׳ לטלטל בכלה ומיהו אין מטלטלין בה לעולם ואפילו כשהיא בפחות מב״ס אלא בדעביד לה בהוצא ודופנא שאין רוח מצויה מנענע אותם דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא שמה מחיצה וכדאי׳ במס׳ סוכה בפ׳ הישן:

וכן בגת. פירשו בגמרא שלענין מעשר נאמרה והוא שהטבל אסור באכילת קבע ומותר באכילת עראי ואמר שהרוצה לשתות על הגת שזהו שתיית עראי הואיל ואינו מוציאו מן הגת אלא ששותהו עליו לא יעמוד בבית וישתה בגת אלא א״כ מכניס ראשו ורובו [כי] חוששין שמא יוציא היין חוץ לגת ונמצא שותה טבלים. ופרשו בגמ׳ לדעת חכמים שבמזיגה חמין הוא שנאמר כן שאינו ראוי להחזיר את המותר שהחמין מקלקלין את היין אבל על הצונן מותר אף בלא הכנסת ראשו ורובו (לגג) [לגת] שמאחר שהמותר ראוי לחזור אינו קובע. ומכל מקום לענין פסק לעולם אינו נקבע בצונן לאסור שתייה במקומו אלא משהניחו בחביות ויש לה החרצני והזגים מעל פני החבית כמו שביארנו במסכת ע״ז. ויש פוסקין שאין הלכה כסוגיא זו ואין קבע אף לשלא במקומה אלא בקפוי של חבית והשלאה החרצנים ממנה.

ומה שהוזכר במשנה זו אחר כן מענין המזחילה יש בה ובסוגיא המתגלגלת עליה חלוף נוסחאות. ועיקר הגרסאות לדעתנו היא גירסת גדולי הרבנים ונוסח משנתם קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה ומן הצנור מכל מקום ושותה וענין מזחילה הוא כמין מרזב והוא שגגותיהם היו שטוחים בשוה ר״ל שלא בשפוע ובצד הגג הנוטה לרשות הרבים [עושים] הרבה נקבים לצאת המים דרך (בם) [שם] ועושין מרזב באותו צד על פני כל הכותל שכל מי הגג ננערים בה דרך הנקבים והמים נוזלים דרך המזחילה לצד ראש המזחילה האחד לרשות הרבים שלא יהו המים נגרים דרך רוחב הכותל ויזיקוה. וסתם מזחילה היא בפחות משלשה סמוך לגג והרי היא כגג שהיא רשות היחיד. וכן פי המזחילה אינו יוצא מן הכותל שלשה טפחים. ואמר על זה שעומד אדם ברשות הרבים וקולט מן המים הנגרים מן המזחילה בעוד שהם באויר בידיו או בכליו אפי׳ למטה מעשרה שהוא אויר רשות הרבים והוא הדין למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ושותה ברשות הרבים ואין כאן מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שהרי בשעה שקולטם המים באויר רשות הרבים או באויר מקום פטור הם. ואמרו על זה בגמרא קולט אין מצרף לא. ר״ל שאסור לצרף ידו או כליו במזחילה עצמה או בפי המזחילה או בסמוך לה פחות משלשה וליטול מן המים לשם. ושאלו בה מאי טעמא אמ׳ רב נחמן הכא במזחילה פחות מג׳ סמוך לגג עסקינן דכל פחות משלשה לגג כגג דמי והילכך כל שצירף ידו למזחילה נמצא מוציא מרשות היחיד ושותה ברשות הרבים וצירוף זה אסור בכל מקום שיהא בו הגג ר״ל בין שהיה הגג למטה מעשרה בין שיהא למעלה מעשרה שהגג בכל מקום שהוא רשות היחיד הוא ואפי׳ למטה מעשרה אלא שסתם גג למעלה מעשרה הוא והוא שמזכיר בזה למטה מעשרה אם היה הגג גבוה כל כך שלא נצטרפה ידו בפחות משלשה סמוך לגג. וברייתות שבאו עליה בגמרא כך הם תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למעלה מעשרה וקולט אבל לא מצרף. וכן אתה יכול לגרוס בה למטה מעשרה שאין הכונה אלא להרחיק ידו מפי המזחילה שלשה. והברייתא השנייה תניא אידך לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה מעשרה פחות משלשה סמוך לגג ויצרף אבל קולט הוא ושותה. ואף בזו הוא הדין למטה מעשרה. ומה שאמרו אחר כן במשנתנו ומן הצנור מכל מקום ושותה. ענינו הוא שלפעמים אין עושין מזחילה על פני כל הכותל אלא מכוונים שיהיו כל מי הגג ננערים במקום אחד ועושים שם נקב אחד שהמים יוצאים דרך בו ותוחבים שם צנור ארוך כעין שפופרת שהמים מתקלחים דרך בו ופי הצנור בולט חוץ לגג הרבה וסתם צנור אינו רחב ארבעה וכן אינו חורי רשות היחיד שהרי רחוק הוא מן הגג שלשה אעפ״י שראשו האחד קבוע בכותל. ומעתה שותה מכל מקום שבו ר״ל בין בקליטה בין בצירוף בין ביד בין בכלי מפני שהוא מקום פטור ואין בזה חלוק בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה שכל שהוא רחוק מן הגג שלשה ואינו רחב ארבעה בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה מקום פטור הוא. ומכל מקום פרשו בגמרא שאם הצנור ארבעה על ארבעה אסור ר״ל בצירוף ידו פחות משלשה שהרי נמצא מוציא מרשות לרשות וזה שאמרו בה אסור פירושו חייב אלא שמתוך ששנה בה תחלה קולט ר״ל לכתחלה שנה בזו לשון איסור. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בה שאינו חייב ומטעם שלא נחו המים. ואף גדולי הדור הביאו ראיה לדבריהם משמועת הכניס ידו לחצר חברו וקבל מי גשמים והוציא. האמורה בראשון של שבת. ונראין דבריהם. ואם היה הצנור למטה מעשרה ומופלג מן הגג שלשה הרי הוא כרמלית ואסור להוציא ממנו לרשות הרבים. ויש מפרשים לשטה זו שכל שאינו מצרף ידו למזחילה אפי׳ קירבה שם בפחות משלשה קליטה הוא ולא צירוף וכל שהותרה קליטה הותרה אף בסמיכות ידו בפחות משלשה ואין נראה כן.

ויש גורסין במשנתנו קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה ומן הצנור ומכל מקום ושותה. כלומר שכל הדברים במזחילה להתיר בקליטה ולאסור בצירוף. והם גורסים בגמרא קולט אין מצרף לא מאי טעמא. אמ׳ רב נחמן הכא במזחילה שלשה עשר עסיקינן פירוש שכשהגביה ידו למעלה מעשרה אעפ״י שהוא בפחות משלשה למזחילה עדיין היא רחוקה מן הגג אבל כשצירף ידו למזחילה לגמרי נמצאת ידו בפחות משלשה לגג והרי הוא מוציא מרשות לרשות. ותניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למעלה מעשרה בפחות משלשה ר״ל פחות משלשה למזחילה אבל לא יצרף ר״ל בפחות משלשה לגג. ותניא אידך לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה מעשרה בפחות משלשה לגג ויצרף אבל קולט הוא ושותה. ונמצא לדעת זה שאין צירוף נאסר בסמיכות ידו למזחילה בפחות משלשה אלא בסמיכות ידו לגג בפחות משלשה. וגדולי המחברים נראה שנמשכו לשטה זו וכל גדולי הפוסקים גורסין ברשות היחיד בשתיהן ומכונים בה לדרך אחרת. וכן יש מפרשי׳ שכל שהוא למטה מעשרה הרי הוא רשות העומד בו. וכן יש מתבלבלים בדרכים אחרים. ועיקר הדברים כדעת ראשון. ומכל מקום אף לשטתנו כל שאסרנוהו ברשות הרבים הוא הדין ברשות היחיד אם הגג פרוץ לגגות אחרים שהרי אסור לו לטלטל ממנו לבית אבל לחצר מותר שהגג והחצר רשות אחת הן ואף מן הבית לא נאסר אלא להכניסם לבית אבל לשתות במקומו מותר ואם הם מי גשמים שירדו בשבת ולא שבתו בגג בין השמשות קולט ומכניס לבית אבל לא יצרף הא שבתו בגג אף בקולט אסור להכניסם לבית:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר בור ברשות הרבים וחולייתה גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין הימנה בשבת וסתם משנתנו שהבור בעצמו עמוק עשרה ואעפ״י כן אנו מצריכין להיות חולייתו גבוהה עשרה. ומתוך כך שאלו עליה בגמרא אם בסמוכה לכותל למה לי חוליא עשרה שהרי מאחר שאין בין שפת חלל הבור לכותל ארבעה ואינו ראוי להלוך מקום פטור הוא והבור בעצמו רשות היחיד וכשמכניס מן הבור לבית נמצא מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר מקום פטור ואין צורך לחוליא כלל. ופירשה רב חמא במופלגת מן הכותל ארבעה שאם אין שם חוליא עשרה נמצא מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים. ואעפ״י שרשות היחיד תופס אוירו עד לרקיע והרי הבור רשות היחיד הוא אי אפשר כשהוא משלשל את הדלי או מעלהו שלא יטהו שלא כנגד הבור ויכנס בתוך עשרה של רשות הרבים (ואעפ״י שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כל למטה מעשרה גופו של רשות הוא ומה שאין אוסר אדם דרך על חברו לא נאמר אלא אם כן בשתי רשיות שכל אחד מהם רשות שלם כגון שתי גזוזטראות או שני זיזין רחבים כל אחד ארבעה) אבל כשהחוליא גבוהה עשרה הרי הדלי בתוך החוליא קודם שיגיע לאויר רשות הרבים. ור׳ יוחנן תירצה בסמוכה. ופי׳ הדברים שהבור וחולייתה מצטרפים לעשרה לדונו רשות היחיד. ודברי שתיהן כהלכה נאמרו. ונמצא שכל שסמוכה לכותל בפחות מארבעה מותר בלא חוליא וברחוקה מן הכותל ארבעה דוקא בחוליא עשרה. ומכל מקום גדולי הדור משיבים על הראשונה אף ברחוקה מה אנו צריכים לחוליא והרי כל שהוא למעלה משלשה טפחים קלוטה אינה כהונחה וכל שאגדו בידו אין כאן אפי׳ שבות והרי בהיה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו והגיע למטה מעשרה שהוא אויר רשות הרבים לא אמרו שלא לגללו אלא בכותל משופע שנח אבל לא בכותל ישר שלא נח. וכן בקורא בספר על האסקופה אמרו למטה בפרק זה באסקופה כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה דכיון דאגדו בידו שבות נמי ליכא ואף כאן כיון דקלוטה לאו כמי שהונחה ואגדו בידו אפי׳ שבות נמי ליכא לפיכך כתבו שתירוץ זה אינו אלא לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה ואין הלכה כן. והילכך כל שהחוליא גבוהה שלשה אפי׳ מופלגת מותר אבל בשאינה גבוהה שלשה דוקא בסמוכה. ולשטה זו יש להתירה לדעתנו אף בפחות משלשה שהרי פסקנו למעלה כרבא שאף תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו אלא שיש פוסקים בה שאין צריכה הנחה כלל כמו שביארנו.

אשפה ברשות הרבי׳ גבוהה עשרה חלון שעל גבה זורקין לתוכה בשבת ופרשוה בגמרא באשפה של רבים שאינה עשויה לפנותה וליטלה משם אבל של יחיד לא שמא תנטל אשפה והויא לה רשות הרבים ומתוך שהרגיל עצמו לזרוק בה לא יזהר בכך אף לכשנטלה ואין לחוש לדילמא מיגנדר ואתי לאיתוייה שסתם אשפה אין זורקין בה אלא דברים הנמאסים. ויש גורסין שופכין לתוכה והוא הדין והוא הענין וכן (ברור) [בבור] אין גוזרין בזו שכל שאגדו בידו אין דרך להתגלגל מידו:

זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בה במבוי אחד שצד האחד כלה לים וצדו אחד לאשפה כבר ביארנוה בפרק ראשון ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אילן המיסך על הארץ ר״ל שענפיו מתפשטים אילך ואילך עד שהם סוככים על שטח הארץ הרבה אם אין נופו ר״ל שפתותיהם של נופים גבוהות מן הארץ שלשה מטלטלין מתחתיו שהרי נחשבו שפתות הנופים כלבודים בארץ והרי הן כמחיצות שעפ״י שהענפים נמוכים בראשיהם גבוהות הן באמצעיתן ונמצאו כאן מחיצות עשרה. ופרשוה בגמרא דוקא בשאין תחתיו יתר מבית סאתים ואפי׳ נטעו מתחלה לכך שנמצא מוקף לשם דירה. מכל מקום אין תשמישה אלא לאויר ר״ל להסתופף שומרי גנות או הרוצים לעמוד שם לשאוף רוח וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים ואם יש בה יתר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. ואם בבית סאתים פרשוה בשני של סוכה [כד:] בשתקנם בהוצא ודפנא שלא יטלטל את נופו רוח מצויה שכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה אינה מחיצה.

היו שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים כלומר שיצאו מן הארץ על פניה שרשים גבוהים שלשה לא ישב עליהם שאין משתמשין במחובר אבל פחות משלשה לארץ הרי הוא כקרקע ומותר לישב עליהן. ובתלמוד המערב באחרון של יום טוב אמרו ר׳ אחא בשם רב אסור לדוש על גבי זמורה בשבת. היא שרשי האילן היא קולחי כרוב. בשגבוהים שלשה אבל אין גבוהים שלשה כארץ הם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם

בפרש"י בד"ה ומן הצנור מ"מ כו' וליכא למימר לבוד וכיון דלמטה מי' הוא וליכא איסורא כו' ומש"ה נקט למתני' גבי מזחילה למטה מי' כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומש"ה נקט במתני' גבי מזחילה למטה מי' משום דבעי למתני ומן הצנור מ"מ ואי למעלה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דמשום מזחילה גופה נקט למטה מי' דאפי' למטה מי' אסור לצרף דהא צירוף של מזחילה אינו מוזכר מפורש במתני' אלא מכח דיוקא משא"כ צירוף של צנור מפורש דהיינו שאמר מ"מ שותה וק"ל:

בד"ה וקולט מן כו' מגגו של חבירו אבל לא יצרף עכ"ל ואחר כך מה"ד ובמתני' נמי שמעתי כו' כצ"ל והענין מגומגם על מה קאי דקאמר ובמתני' נמי שמעתי כו' ונראה דקאי אהאי פיסקא דמתני' ומן הצינור מ"מ כו' שלא היה כתוב בגמרות שלהם בלשון פיסקא אלא כאילו הוא סיפא דברייתא דלעיל מינה [וכן נמצא באלפסי] וא"כ הוא שהוא לשון הברייתא ע"כ דהאי מ"מ אינו משמעות לשון צירוף דהל"ל ומן הצנור מצרף כדקאמר ברישא דברייתא לשון צירוף וע"ז קאמר דבמתני' נמי שמעתי דלשון מ"מ אינו לשון צירוף אלא גרסינן ומ"מ בוי"ו ואקולט נמי קאי דבכל מקום שהוא שרי לקלוט וכן תפרשהו בברייתא ולאו לשון צירוף הוא ואהא הקשה רש"י דמצאתי בתוספתא צירוף מותר בצנור כו' וסיום דבריו ומתני' היא ואלמטה מי' קאי כו' ר"ל שהוא פיסקא דמתני' וקאי אלמטה מי' דקתני במתני' ולאו סיפא דברייתא הוא דלהוי קאי אלמעלה מי' וכיון דקאי אמתני' שפיר איכא לפרושי מכל מקום לשון צירוף דשרי למטה מעשרה אצנור ודו"ק:

בא"ד הא לאו הכי מצרפין ואין דרך התלמוד לומר תנא אתירוץ אמוראים כו' עכ"ל ר"ל אתירוצא דרב נחמן דמחלק ואסר צירוף פחות מג' סמוך לגג ובין ג' סמוך לגג מיהו לפי נוסחאות הישנות בסיפא דברייתא דקתני ומגביה ידו למטה מג' סמוך לגג ויצרף דהשתא שפיר קאי תנא אהך סיפא דברייתא ואפשר דמשום זה מחקו אותו מן הספר וא"כ ע"כ דלא הוה קאי תנא אלא אדיוקא דרב נחמן ומ"מ קשה דאכתי נימא דקאי תנא אדיוקא דברייתא כמו אדיוקא דרב נחמן ודו"ק:

תוס' בד"ה לא יעמוד כו' לא יעמוד על גגו ויצרף מגג חבירו כו' עכ"ל ודקתני בברייתא למעלה מי' טפחים לרבותא דאפ"ה שרי לקלוט אבל במתני' דקתני נמי צנור דשרי אפי' לצרף הוצרך למתני למטה מי' טפחים אבל למעלה מי' אסור לצרף אפי' בצנור כפרש"י במתני' וק"ל:

בא"ד והא דאמר כו' אמר שמואל לא יעמוד כו' והיינו להביאם לבית כדפי' כו' עכ"ל דהא שמואל פסק לעיל כר"ש דבין עירבו ובין לא עירבו רשות אחת הן וק"ל:

רש"י בד"ה על החמין כו' קבע אבל כו' הד"א:

בד"ה ומן הצינור כו' וליכא למימר לבוד וכיון דלמטה מעשרה הוא ליכא איסורא כו' גבי קולט למטה מעשרה כו' הוא מקום פטור כצ"ל:

בד"ה במבוי ראשו כו' ושני צדדיו אחד ים וגידודיו גבוהים כו' כצ"ל:

גמרא ורבא אמר לענין מעשר כו' דתנן שותין כו'. עמש"כ בשבת יא ב בס"ד:

רש"י (במשנה בסה"ע) ד"ה שרשיו גבוהים. בהגהת הב"ח מוחק ב' תיבות אלו והד"א. ונ"ל עוד שצ"ל אלא בראשן והולכין כו'. וכמש"כ לעיל (טו) "ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה י'". ודברי רש"י הללו נשמטו מהתוי"ט ע"ש:

וכן בגת. והאי גת מאי היא אי רה''י וקאמר דלא יעמוד ברה''ר ויושיט צוארו בגת ויטול כלי וישתה הא תנא ליה רישא אלא לאו בגת כרמלית כגון שאינה גבוהה י': שותין על הגת. עומד על הגת ושותה דכל זמן שלא הוציאו לחוץ לאו שתיית קבע היא ופטור מן המעשר בין שמזגו בחמין בין שמזגו בצונן: מחייב. במזיגה שמוזגו במים משויא ליה קבע: על החמין חייב. דאין ראוי לחזור המותר שמקלקל היין הלכך כי מזג ליה בחמין אדעתא למשתייה כוליה מזג ליה ומשוייא ליה מזיגת קבע אבל מזיגת צונן לא משויי' ליה קבע דילמא שתי פורתא ומהדר הלכך כל כמה דשתי הוי עראי ומתני' דקתני וכן בגת ר''מ היא וקתני לא יעמוד ע''ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא''כ הכניס ראשו ורובו לגת: מתני' קולט אדם מן המזחילה. למטה מי' טפחים גגין שלהן חלקים היו וטחים בטיט ומרזבין קטנים הרבה היו לגג להוציא המים ונותנין למטה מהם דף כנגד אורך הכותל בשיפוע וכל המרזבין שופכין עליו והוא מביא כל המים למקום אחד שלא יזיקו את הכותל ועומד אדם ברה''ר וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדין מן המזחילה וקולט דוקא כדמפרש בגמ' אבל לא יצרף פיו או כלי למזחילה שהוא בפחות משלשה סמוך לגג ואף על פי שהוא למטה מי' מ''ט דהואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך ג' לגג דמיא לגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רה''י לרה''ר: ומן הצינור מ''מ. כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם ארוך ויוצא לרה''ר וליכא למימר לבוד וכיון דלמטה מעשרה הוא ליכא איסורא ובגמרא מוקים לה כשאין בפיו ארבעה ולא גזרינן אטו היכא דאית ביה ארבעה דאי נמי אית ביה ד' כרמלית הוא דלא גבוה עשרה ומש''ה נקט מתני' גבי מזחילה למטה מי' משום דבעי' למתני ומן הצינור מ''מ ואי למעלה מי' לא משתרי צירוף הצינור גזירה אטו צינור שבפיו ארבע' דקא מפיק מרה''י לרה''ר אבל קליטה אפי' למעלה מי' נמי משתרי דאוירא הוא מקום פטור: גמ' מצרף. פיו או חבית למזחילה והוי כשואב ממנה: תניא נמי הכי. דפחות מג' סמוך לגג כגג דמי והמצרף משם כמצרף בגג: עומד אדם ברה''י. כגון בגג: וקולט. מן האויר מים שיורדים מגגו של חבירו אבל לא יצרף. ובמתניתין נמי שמעתי דהכי גרסינן מן הצינור ומ''מ ולא גרסינן מכל מקום בלא וי''ו למשרי צירוף אלא ומ''מ כלומר מ''מ המקלח קולט ומצאתי בתוספתא דצירוף מותר בצינור למטה מי' ועוד הא דקאמר תנא אם יש בצינור ארבעה אסור אהיכא קאי אקליטה מאי מרשות לרשות איכא ואי אצירוף מתני' נמי אסר אפי' כשאין בו ארבעה ואני שמעתי דאתירוצא דמתני' נמי קאי דאוקימנא בפחות מג' לגג הא לאו הכי מצרפין ואין דרך לשון הש''ס כן לומר תנא אתירוץ אמוראים שלא הוזכר במשנה אלא ה''ג ומן הצינור מ''מ וכו' מתני' היא ואלמטה מעשרה קאי ולא סיפא דברייתא היא: תנא אם יש בצינור ארבעה. ברוחב: אסור. לצרף ואע''ג דלמטה מי' הואי ולבוד נמי ליכא אפ''ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לרשות הרבים: גמ' אי נימא בסמוכה. שהבור סמוכה לכותל בתוך ארבעה טפחים: למה לי חוליא עשרה. בור גופיה רה''י ועומקה עשרה והרי אין רשות הרבים מפסקת בינתים: וטעמא דאיכא חוליא עשרה. דלא מטי דלי לרה''ר: הא קמ''ל כו'. ומתניתין לאו כדס''ד דתיהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה''ק בור ברה''ר וחולייתו סביביו וסך הכל גבוה י' מקרקעית הבור רה''י וממלאין ממנה לחלון: שופכין לתוכה. דאשפה רה''י. היא. ולא חיישינן שמא תנטל אשפה. ותעמוד על פחות מי' ואתי למשרי ביה נמי כמעיקרא: במבוי. ראשו אחד פתוח לרה''ר וראשו אחד סתום ושני צדדיו אחד ים וגידודיו גבוהים י' ואחד אשפה ובתים וחצירות פתוחין לו בדופן אמצעי: שירטון. לימו''ן בלע''ז שמעלה טיט לשפתיו ומתיבש ונעשה קרקע עולם: דרבים. מתני' באשפה דרבים: מתני' המיסך. שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב: מטלטלין תחתיו. דאמרי' לבוד והרי יש כאן מחיצה עשרה: שרשיו גבוהים. שאין הענפים נמוכין אלא בראשן הולכין ומגביהין לצד חיבורן: לא ישב עליהן. דכיון דגבוהין שלשה כאילן חשיבי ואין משתמשין באילן: גמ' אלא בבית סאתים. אם היה היקיפו יותר על בית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע ואפילו נטעו מתחילה לכך דהוי מוקף לדירה: מ''ט. הא כל היקף לדירה אפילו עשרה כורים מותר:

קולט אדם מן המזחילה למטה מי'. כן גריס בקונטרס פי' מאויר אבל לא יצרף פיו או כלי למזחילה לפי שהמזחילה בפחות מג' סמוך לגג ואע''פ שהיא למטה מי' מ''מ ה''ל כמוציא מן הגג לרה''ר כיון דתוך ג' לגג היא: מן הצינור מכל מקום שותה. פירוש אפי' בצירוף כיון שהוא למטה מי' ורחוק שלשה טפחים מן הגג דליכא לבוד ובגמרא מוקי לה דלית ביה ארבעה דאי הוי ביה ארבעה היה אסור לצרף דמכרמלית לרה''ר קא מפיק וכפירוש הקונטרס מוכח בתוספתא דמתיר צירוף בצינור למטה מי' לכך נראה כגרסת הקונט' דגריס גבי מזחילה למטה מי' דאי הוי גרסי' למעלה מי' הוה משמע צינור אפילו למעלה שרי ולמטה אפי' מזחילה שרי ובתוספתא לא שרי אלא הצינור למטה אבל צינור למעלה מי' או מזחילה אפילו למטה אסור ואית דגרס ומן הצינור ומ''מ מותר ובקונטרס הקשה על זאת הגיר' בגמרא: לא יעמוד אדם ברה''ר ויגביה ידו למטה מי'. כן גי' ר''ח אבל בקונטרס גרס לא יעמוד אדם ברה''י והכי פירושא לא יעמוד על גגו ויצרף מגג חבירו שגבוה ממנו עשרה טפחים ולא עירבו ואתיא אפי' כר''מ דאמר גגות רשות אחת הן דבגג גבוה י' מודה ואפילו לר''ש מצי אתיא דמצי לפרושי דלצרף אסור ולהביאם לבית קאמר וקולט מותר אפילו להביאם וכגון שלא שבתו בגג חבירו דאי שבתו פשיטא דאסור להביאם לבית ומ''מ אע''ג דלא שבתו אסור לצרף ולהביאם לבית דדמי ממש דמגג לבית קא מייתי אבל לישנא דברייתא לא משתמע כר''ש דקאמר אבל קולט הוא ושותה משמע במקומו מכלל דצירוף אפילו במקומו אסור והא דאמר בגיטין בהזורק (דף עט:) א''ר יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו היינו להביאם לבית כדפרישית לעיל צריך לומר דאיירי כששבתו בגג דבשלא שבתו שרי כדאמ' הכא ומהר''י אומר דהתם איירי בקולט מאויר גג חבירו והכא בקולט מאויר גג שלו בסמוך לגג חבירו: