עירובין ק ע"א

דף ק - א

משום דהוי דירה שתשמישה ל"אויר", שאינה עשויה לדור בה תמיד, אלא רק כדי להסתופף בה שומרי השדה.

וכל דירה שתשמישה לאויר - אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים, דהוי כאילו לא הוקפה לשם דירה.

שנינו במשנה: שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - לא ישב עליהן.

איתמר: שרשי אילן הבאין מלמעלה, משלשה לתוך שלשה, שלאחר שגבהו השרשים שלשה טפחים מהארץ הם חזרו ונתכופפו עד למטה משלשה טפחים:

רבה אמר: מותר להשתמש בהן.

רב ששת אמר: אסור להשתמש בהן.

ומבארינן פלוגתייהו:

רבה אמר מותר להשתמש בהן, משום דכל פחות משלשה טפחים דארעא הסמוכים לארץ - ארעא היא, הרי הוא כקרקע, ולכן מותר להשתמש בהן.

רב ששת אמר אסור להשתמש בהן: דכיון דמכח איסור קאתי, שאותן שרשים בעצמן היו לפני כן גבוהין שלשה, טרם שגדלו יותר ונתכופפו, הילכך אסורין.

דדמו כמשוניתא, שרשים שדומים לשן סלע, משופע מכל צדדיו.

כך יוצאים שרשים קטנים מתוך השרשים הגדולים סביב סביב.

הגדולים הולכים באלכסון עד למעלה משלשה טפחים, והקטנים גדלים לאורכם של הגדולים, וכפופים למטה.

ושלשה אופנים הם -

א. דסלקין לעלא, אותם היוצאים בגובה השרשים הגדולים, והם כולם למעלה משלשה טפחים - אסורין לדברי הכל.

ב. דנחתין לתתאי, אותם שיוצאים בשיפולי השרשים הגדולים, והם כולם למטה משלשה טפחים - שרו לדברי הכל, שהרי מעולם לא היו אסורים.

ג. לצדדין, השרשים הקטנים שיוצאים מתוך הגובה של הגדולים, שהוא למעלה משלשה טפחים, ומגיעים עד למטה משלשה טפחים - פלוגתא דרבה ורב ששת.

לרבה, מותר להשתמש בקצות השרשים שהם למטה משלשה טפחים.

ואילו לרב ששת אסור, הואיל והיו לפני כן בגובה שלשה טפחים, ומכח איסור קאתי.

וכן אניגרא, אילן היוצא מתוך תעלת מים צרה, ומשני צידיו הוא צמוד לדופן התעלה, ועולה על גדות התעלה פחות משלשה טפחים - גם זה תלוי במחלוקת רבה ורב ששת.

לרבה, מודדים את הגובה משפת התעלה ומותר להשתמש באילן.

ולרב ששת, מודדים מעומק התעלה שיש שם שלשה טפחים. שהרי כשהאילן היה כולו בתוך התעלה, היה אסור, השתא נמי מכח איסור קאתו.

וכן בקרן זוית, אילן הצומח בזוית כותלי החצר, ומוסתר משלשת צדדיו על ידי הכותל, ורק צד אחד נראה. ^[66] והוא צומח מעל הכותל פחות משלשה טפחים - גם זה תלוי בפלוגתת רבה ורב ששת. ^[67] לרבה, מודדים מעל הכותל, ולרב ששת מודדים מהארץ, הואיל ולפני שהגיע מעל הכותל היה גובהו שלשה, ומכח איסור קאתי.

ההוא דיקלא עץ דקל דהוה לאביי, והוה סליק באיפומא, גדל בתוך הבית, ועלה דרך הארובה למעלה מהגג פחות משלשה טפחים.

אתא לקמיה דרב יוסף ושרא ליה, כיון שלמעלה מהגג אינו גבוה שלשה טפחים.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לאביי: דשרא לך - כרבה שרא לך! דאילו לרב ששת אסור, שהרי בתוך הבית גובהו שלשה טפחים ומכח איסור קאתו.

והוינן בה: פשיטא שרק לרבה מותר, ומאי קמשמע לן רב אחא בר תחליפא?

ומשנינן: צריכא להשמיענו: מהו דתימא אפילו לרב ששת מותר, דאמרינן ביתא כמאן דמלי דמי! כל הבית כאילו הוא סתום ונחשב כעובי הקרקע, ולישתמש בפחות משלשה טפחים סמוך לגג.

קמשמע לן דלא אמרינן הכי.

אלא אנו מתייחסים גם למה שבתוך הבית, ולכן לרב ששת אסור.

ומקשינן לרבה: תנן במתניתין: שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - לא ישב עליהן.

היכי דמי?

אי דלא הדרי כיפי שלא נתכופפו השרשים למטה משלשה טפחים - פשיטא דאסור. שהרי זה אילן גמור, וכבר שנינו במסכת ביצה שאסור להשתמש באילן!?

אלא, לאו, אתא לאשמעינן דאע"ג דהדרי כיפי, שחזרו ונתכופפו למטה משלשה טפחים, אפילו הכי אסור. וקשיא לרבה!

ומתרצינן: לא! לעולם דלא הדרי כיפי.

והא קמשמע לן: אע"ג דצידו אחד של השרשים שוה לארץ, ששם הקרקע גבוהה יותר, בכל זאת אסור להשתמש אפילו באותו צד. דמודה רבה היכא דבשלש צדדים הוא גבוה מהארץ דאסור אפילו בצד הרביעי. ולא נחלק אלא כשלכל הפחות משני צדדין הוא שוה לארץ [כגון באניגרא].

תנו רבנן: שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, שנוצר חלל באדמה מתחת השרשים - אע"פ שצידו אחד שוה לארץ, ^[68] הרי לא ישב עליהן, אפילו על הצד הנמוך.

לפי שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן בשבת.

ולא יעלה באילן מבעוד יום בערב שבת וישב שם כל היום כולו, אעפ"י שאינו עושה מעשה בשבת.

אחד אילן ואחד כל הבהמה, שאף בה אסור להשתמש בשבת. גזירה שמא יתלוש ענף כדי להכותה ולהנהיגה.

אבל בור שיח ומערה וגדר - מטפס ועולה, מטפס ויורד, ואפילו הן מאה אמה, שהרי אין הטעם באילן ובבהמה משום טירחא אלא משום גזירה שמא יתלוש ענף, וזה לא שייך בבור וכדומה.

תני חדא: אם עלה על האילן - מותר לירד ממנו בשבת.

ותני חדא: אסור לירד, שהרי בדרך ירידתו הוא משתמש באילן.

ולא קשיא סתירת הברייתות:

כאן, כשעלה מבעוד יום, וקידש עליו היום שם, שאז לא קנסינן ליה, שהרי לא עשה איסור בעלייתו, ומותר לירד.

כאן כשעלה מחשיכה, דקנסינן ליה הואיל ועלה באיסור, ואסור לירד.

ואיבעית אימא: הא והא כשעלה משחשיכה.

ולא קשיא:

כאן כשעלה בשוגג.

כאן כשעלה במזיד, כי רק במזיד קנסינן ליה ולא בשוגג.

ואיבעית אימא: הא והא בשוגג.

והכא, בקנסו שוגג אטו מזיד - קמיפלגי הנך ברייתות.

מר סבר: קנסינן אף בשוגג, אטו מזיד.

ומר סבר: לא קנסינן שוגג אטו מזיד.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כתנאי!

מצינו מחלוקת תנאים שממנה אפשר ללמוד שהם חולקים גם בעניננו, האם מותר לירד מהאילן בשבת.

דתנן במסכת זבחים:

א. דמן של הקרבנות הניתנין במתנה אחת על גבי המזבח, כגון בכור שזורקין את דמו רק פעם אחת על קיר המזבח, שנתערבו בדמן של הניתנין במתנה אחת, כגון, בדם בכור אחר.

בין שנתערבו הדמים יחד בכוס אחד, ובין שנתערבו שתי כוסות של דמים שונים, ולא ידוע לאיזה קרבן שייכת כל כוס - ינתנו במתנה אחת מהדם המעורב, ויש בנתינה זו מדמן של שתי הקרבנות.

ואם נתערבו שתי כוסות, יתן מתנה אחת מכל כוס בנפרד.

ב. אם נתערבו דמן של הניתנין מתן ארבע, כגון חטאת שנותנין באצבע מדמה על ארבע קרנות המזבח, במתן ארבע, בדם חטאת אחרת - ינתנו במתן ארבע.

ג. ואם נתערבו דמים שיש בהן מתן ארבע בדם הניתן במתן אחת, כגון דם בכור שנתערב בדם חטאת ^[69] -

רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, ואעפ"י שהוא עובר ב"בל תוסיף" על זריקת דם הבכור בארבע מתנות.

משום דאתי עשה דזריקת ארבע מתנות של דם חטאת ודוחה את לאו ד"בל תוסיף". ^[70]

רבי יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת בלבד! כיון שבדיעבד הוא יוצא ידי חובה אפילו בחטאת במתנה אחת. דקיימא לן "כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת - כיפר".

הילכך, הכא יעשה כן אף לכתחילה, ולא יתן ארבע מתנות, כדי לא לעבור על בל תוסיף.

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: כיצד הוא נותן מתנה אחת בלבד? והרי נהי שיצא ידי חובה, אבל הוא החסיר את המצוה ליתן ארבע מתנות. ואם כן הרי הוא עובר בבל תגרע?!

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: כיצד, לדבריך, הוא נותן ארבע מתנות מדם הבכור, והרי הוא עובר בבל תוסיף?!

אמר לו רבי אליעזר: לא אמרו בל תוסיף בנתינת ארבע במקום מתנה אחת אלא כשהוא דם בפני עצמו, ולא כשהוא בתערובת, ומקיים מצוה בדם השני!

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא בתערובת, ואינו נותן ממנו מחמת האיסור לתת את הדם השני!

ועוד אמר רבי יהושע להסביר מדוע עדיף להמנע מליתן ארבע:

כשנתת ארבע - עברת על בל תוסיף בנתינת דם הבכור, ועשית מעשה בידך. ואילו כשלא נתת ונמנעת מקיום מצות מתן ארבע בדם החטאת - עברת על בל תגרע, ולא עשית מעשה בידך!

הילכך, שב ואל תעשה עדיף.

ומסיק רב הונא בריה דרב יהושע שיש ללמוד לעניננו:

לרבי אליעזר, דאמר התם: קום עשה מצוה עדיף מאשר להימנע, על אף שיש בעשיית המצוה צד עבירה של בל תוסיף - הכא נמי, ירד מהאילן בשבת. כי בירידה זו יש מצוה, שהרי בישיבתו הוא משתמש כל רגע באילן.

ואעפ"י שגם הירידה היא שימוש, מכל מקום עדיף לרדת ולקיים מצוה בקום ועשה, מלעבור עבירה בשב ואל תעשה. ^[71]

לרבי יהושע דאמר התם: שב ואל תעשה עדיף - הכא נמי לא ירד, כדי שלא לעבור על איסור שימוש תוך כדי ירידתו.

ודחינן: דילמא לא היא! שאין הדברים דומים.

עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שקום עשה עדיף, אלא דקא עביד מצוה של נתינת ארבע מתנות.

אבל הכא דלא עביד מצוה בירידתו מהאילן, אלא שהוא פורש בכך מהעבירה, הכי נמי לא ירד. שאין לפרוש מעבירה על ידי עשיית עבירה אחרת.

ואי נמי יש לדחות: עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם כי שב ואל תעשה עדיף,

משו' דהואי דירה שתשמישה לאויר וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים ואיתה בתוספת' דעירובין בפרק ב' ואיתה נמי בגמ' דעושין פסין כלל אמ' ר' שמעון כל אויר שתשמישו לדירה כול' וכל שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדה ובבית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור:

אמר רב הונא בריה דר' יהושע אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים כו' שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן בשב' שנמצא [משתמש] באילן אבל אם היו שרשיו גבוהין מן הארץ פחות מג' טפחים הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן.

אתמר שרשי האילן הבאין למעלה מג' טפחים וחוזרין ונכפפין לתוך ג' רבה אמר מותר לישב עליהן דכל פחות מג' טפחים דארעא כארעא הוא. רב ששת אמר אסור.

כיון דמכח איסורא קא אתי אסור. דמו למשוניתא.

פי' ההוא דיקלא דהוה לבי רב ביבי בר אביי דהוה סליק באיפומא פי' היה עולה אותה תמרה עד הגג ובגג היה לול ויצא מן הלול ועלה באויר הגג והיא עכשיו ענפיה בפחות מג' לגג אתא לקמי (דרבא) [דרב] (רב) יוסף שרא ליה לישב עליו אמר ליה רב אחא בר תחליפא הני דשרו לך כרבה שרו לך דאמר כל פחות מג' לארץ ארץ היא הכא נמי כל פחות מג' לגג גג הוא ואמרינן פשיטא מהו דתימא אפילו לרב ששת ביתא כמאן דמלי דמי [קמשמע לן] היכי דמי אילימא דלא הדרי כיפי צריכא למימר אלא לאו אע"ג דהדרי כיפי שרו.

[ומשני לעולם דלא הדרי כיפי] והא קמשמע לן דאף על גב דצידו אחד שוה לארץ אסור דתניא שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים או שיש חלל כו'.

תני חדא אם עלה באילן ירד והני מילי מבעו"י אבל אם עלה משחשכה אסור.

איבעית אימא לעולם בשעלה משחשכה ואם בשוגג ירד במזיד לא ירד.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כתנאי דתניא בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתן ד' כו' לר' אליעזר דאמר התם קום עשה עדיף מותר לירד מן האילן לר' יהושע דאמר שב ואל תעשה עדיף עלה אסור לירד. ודחינן ממאי דלמא עד כאן לא אמר ר' אליעזר התם דכי קא יהיב מצוה קא עביד אבל הכא דכי נחית מן האילן לא עביד [מצוה] הכי נמי לא ירד אבל הכא דיתיב באילן עביד איסורא הכי נמי דירד.

א"נ דילמא עד כאן לא קאמר ר' יהושע וכו'. והלכך עלה מבעוד יום ירד, אבל עלה משחשיכה, בשוגג ירד במזיד לא ירד. ומיהו דוקא עלה הוא, דכי עלה מבעוד יום א"נ משחשיכה בשוגג ירד, ומשום דבעמידתו שם נמי קא עבד איסורא, אבל כשנתן שם חפץ מבעוד יום, א"נ משחשיכה בשוגג נמי אסור להורידו, דהשתא כי מנח חפץ לא עביד איסורא, וכי מחית ליה קא משתמש באילן וכדאמרינן בכירה (שבת מה, א) מניחין נר על גבי דקל בערב שבת ואין מניחין נר על גבי דקל מבעוד יום [טוב] וקאמר התם טעמא דבשבת כיון דבדיל מיניה לא אתי לאשתמושי במחובר, וביו"ט דלא בדיל מיניה אתי לאשתמושי במחובר, אלא אף על פי שהניחו מערב שבת ומערב יו"ט [אסור] להורידו.

בהא דקאמר ר' יהושע נתיב במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף. יש מקשים אמאי, במתן ד' לימא דאתי עשה וידחה לא תעשה. ותירצו בתוספות דלא אמרו יבא עשה וידחה לא תעשה בלא תעשה שבקדש, וכמו שאמרו בזבחים בפרק חטאת העוף (צז, ב) גבי אם פסולה תפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה, ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו (עצם) [מוח] ואחד שאין בו מוח לא אתי עשה דאכילת פסחים ודוחה לא תעשה דעצם לא תשברו בו. ויש מפרשים דלא אמרו אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית וא"נ מילה בצרעת דמצוה אחת היא ויש בה איסור (דלאו מצות) לא תעשה, דאי אפשר למיקם עשה אלא בדחיית הלאו, אבל הזאות דקרבן מתן ד' שפיר מתקיים בלא דחייה (מכל) מ"מ, דב' מצות נינהו קיום עשה בא' ואיסור לאו באחר, אלא שזה פשע ונתערבו לו דמים בפשיעתו, ובשביל פשיעתו אין לבטל הלאו. וכעין זה התירוץ [כתב] גם הראב"ד.

איתמר שרשי אילן כו׳. פי׳ כי לאחר שאכלו ג׳ על הקרקע כפפו לתוך ג׳ רבה אמר מות׳ להשתמש בהם ורב ששת אמר אסורין וטעמא דידהו מפר׳ ואזיל והלכתא כרבה וכדמוכח מעובדא דבסמוך כמו כי משוניתא כלומר שכשם שהם כסלע הזה מהם עולין ומהם יורדין ומהם שעלו מן הצדדין ונכפפו אחרי כן. וכן איגרא כלומר אילן שהוא בתוך נקע ושני צדדיו מכוסין בצדי הנקע ומה שעולה על הנקע הוא פחות מג׳ לרבה מותר להשתמש עליו למעלה מן הנקע וכן אקרן זוית כלומר אילן שנטעוהו בחצר בקרן זוית של חצר וג׳ צדיו מכוסין בכתלים ועולה למעלה על הכתלים מגולה כלו בפחו׳ מג׳ פלוגתא דרבה ורב ששת:

ההוא דקלא. פי׳ שהיה נטוע בתוך הבית ועולה דרך ארובה על הגג אלא שלא היה אלא בפחו׳ מג׳ ושרי להשתמש מה שעל הגג כיון שאין נראה שם אלא פחו׳ מג׳ ואע״פ שעולה מגולה כלו בתוך הוא עולה על הגג בתר גג אזלינן וכן הלכתא. אין נתלין פי׳ נתלין הוא כשאדם יסמך על צדו ונסמך כשהוא נסמך שם על גביו או כרסו. ואסיקנא שאם יעלה על גבי אילן מבעוד יום או משחשיכה בשוגג מותר לירד משם אבל עלה שם משחשכה במזיד לא ירד קנסינן ליה דעל גבי בהמה לעולם לא ירד משום צער בעלי חיים ואם הניח שום דבר ע״ג דקל אפי׳ מבעוד יום אסור ליטלו בשב׳ שלא התירו אלא כשעלה הוא עצמו שם שאפילו בעמדו שם נעשה איסור דקא משתמש במחובר משא״כ בזה שאין שם איסו׳ בהיות כלים במחובר בשבת והכי מוכח מהא דאמרינן מניחין נר ע״ג דקל בשבת מבעוד יום ולא חיישינן דילמא אתו לטלטולי בתר דמכבה ומשתמש במחובר דבשבת מבדל בדילי אינשי מיניה דה״ל מוקצה מחמת איסור וש״מ שאסור ליטלו משם בשב׳ ואע״פ שניתנו שם מבעוד יום בהיתר׳:

מתן אחד במתן ד׳ פי׳ במתן ד׳ שהוא למט׳ מחוט הסקרא שעוש׳ ב׳ מתנות שהן ד׳ דאלו במתן ד׳ של חטאת שהיא למעל׳ ליכא למימר דמתן א׳ היא למטה ומתן ד׳ היא למעלה. וקי״ל שהניתנין למעלה שנתערבו עם הניתנין למטה חכמים אומרים ישפכו לאמה. א״ר יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף. הקשו בתוס׳ אמאי לא אמרינן אתי עשה דמתן ד׳ ודחי לא תעשה דמתן אחת דהא בעידנא דקא עבר ל״ת מקיי׳ לעש׳ וא״כ לדברי הכל הי״לל שנתנו במתן ד׳ ותרצו דבקדשים לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וכמ״ש בזבחים פרק דם חטאת גבי הא דתנן שאם פסולה היא תפסיל ואם בשרה היא תאכל בחמור שלה ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח וא׳ עצם שאין בו מוח דלא אתי עש׳ דאכילת פסחי׳ ודוחה לא תעש׳ דעצם לא תשברו בו ונראין דברים שאין צורך לכל זה בכאן לפי שלא אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והיא מצוה שיש בה קום עשה וא״א לה בלא דחייה אבל הזאת מתן אח׳ והזאת מתן ד׳ כל אחת הוה לעצמ׳ וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואסור לאו באח׳ וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו מפני קיום העשה וכזה כתב הראב״ד ז״ל ואחרים מן המפרשים ז״ל: כאן בימות החמה כו׳ פירש דבימות הגשמים אסור לעלות באילן יבש מפני מראית עין כי בימות הגשמים אינו ניכר יפה בין לח ליבש כי כלם דומים ליבשים אבל בימות החמה מותר דאפילו מראית העין ליכא. והוא דלית ביה קסני כלומר שום ענף ושום פרי שנשתייר בו מן הזמן שהיה לח דכי סליק בתרי׳ ואיכא מפני מראי׳ העין ואמרינן דרב אקלע לההוא אתרא ואסר אפי׳ בגדורה כלומר שאסור גם בימות החמה באילן יבש ואע״פ שהיה יחידי וגדור מענפים ומפרי ופירש׳ דרב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר שלא היו בני תורה והיו מזלזלין בגזרות חכמים והוצרך לגדור עליהם ולאסור אפילו אילן יבש יחידי בימו׳ החמה. וכתב הראב״ד ז״ל דהשתא אנן כההוא אתרא דיינינן עלן ועל אותו גדר נינהוג ונאסור לעלות בכל אילן בין לח בין יבש שאין רוב העולם בקיאין בין אילן שגזעו מחליף לאילן שאין גזעו מחליף וכן כתבו גם מקצ׳ רבותי הצרפתים ז״ל: ואסיקנא דאנן קי״ל כר״ש דאמר דבר דאין מתכוין מותר: מותר לילך בשבת ע״ג עשבים וכל שאינו קשה כעזורדין בין בימות החמה בין בימות הגשמי׳ בין דסיים מסאני ובין דלא מסיים מסאני דבכלהו ליכא פסק רישי׳ ולא גזרו חכמים להשתמש אלא באילן או כיוצ׳ בו שהוא קשה כעזורדין כקנים ואנודים וכיוצא בהם אבל בעשבים לא גזרו ויש מרבותי הצרפתים ז״ל אומרים כי עכ״ז אותם שאוכלין בגנו׳ בשב׳ ע״ג עשבים וירקו׳ יש להם ליזהר שלא ליטול עליהם ידיהם במים שאם יפלו המים על העשבי׳ או על הירקו׳ ודאי יועילו להם לגדלם או ללחלח׳ וכדפסיק רישיה ולא ימות הוא.

שרשי אילן הבאים מלמעלה משלשה לתוך שלשה והוא שאחר שגבהו נכפפו ראשיהם לתוך שלשה מה שהוא בתוך שלשה מיהא מותר לישב עליו שכל פחות משלשה לארץ כארץ הוא ואעפ״י שהוא בא ויוצא מכח איסור אינו איסור. יצאו ממנה ענפים הרבה ביחד זו למעלה מזו כמשוניתא והוא אילן שענפיו מתדרגין זו למעלה מזו כגון זה ענפים שלמעלה משלשה אסור להשתמש בהם ותחתונים שבתוך שלשה לארץ מותר ואם יצאו מהם לצדדין עד שראשן המחובר לאילן גבוה משלשה וראש הענף מושפל בתוך שלשה משתמשין במה שהוא פחות משלשה וכן כל כיוצא בזה. מעתה גפן שבבית ועולה לעלייה או לגג דרך ארובה וכשעלתה על העלייה או על הגג נתפשט על הגג ענף בפחות משלשה לגג או לעלייה משתמשין באותו ענף אעפ״י שבא מכח איסור וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום אם לא היה גוף מקום הענף או השרש שרוצה לישב עליו כלו בתוך שלשה אלא צדו אחד גבוה משלשה וצדו אחר בתוך שלשה כגון שהיה הקרקע גבוה מצד אחד יותר מחברו אסור והוא שאמרו בברייתא שרשי׳ הגבוהי׳ מן הארץ שלשה טפחים אעפ״י שצדו אחד שוה לארץ הרי לא ישב עליהן שאין עולין באילן ואין נתלין בו ואין נסמכין בו ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום אחד אילן ואחד בהמה אבל בור ושיח ומערה מטפס ועולה מטפס ויורד אפי׳ הן מאה שאין הענין באילן משום טורח אלא מגזרת תלישה ובור ושיח ומערה אין בהם חשש של כלום:

עבר ועלה באילן אם מבעוד יום עלה אפי׳ במזיד ר״ל בכונת לישב שם בשבת מותר לו לירד אף משחשיכה ואם משחשיכה עלה ובמזיד אסור לו לירד ובשוגג מיהא מותר שלא קנסו שוגג אטו מזיד. ובבהמה מותר לירד אף בעלה במזיד משום צער בעלי חיים. ואילן יבש בימות החמה שנמצא יבשותו ניכר לכל מותר לעלות בו בשבת שכל שאין בו לחלוח יצא מכלל מחובר. ומראית העין אין כאן שהרי הואיל ובימות החמה הוא יבשותו ניכר לכל. ודוקא בשאין בו פירות ר״ל משנה שעברה שמשנה זו אין צריך לומר שהרי יבש הוא. וכן דוקא בגרודא ר״ל חלק שאין לחוש בו לשבירת קסמין. ובמקום שראו אותם פרוצים בכך ושאינן בני תורה אסורין אף באלו. והוא שסמכו על זה רב בקעה מצא וגדר בה גדר ר״ל מקום פרוץ ושאינן בני תורה:

כבר ביארנו בראשון של סנהדרין זריקת הדם היאך היא חלוקה לפי ענין הקרבנות מהם במתנה אחת ומהן במתן ארבע. מעתה כל שנתערבו הדמים במינן כגון של אחת באחת ושל ארבע בארבע ינתנו כדינם (ותערבו) [נתערבו] של אחת בשל ארבע שאם נותנן באחת עובר על בל תגרע ואם נותנן בארבע עובר על בל תוסיף. ינתנו באחת שאם נתת [בארבע] ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך ומוטב לעבור בשב ואל תעשה משיעבור בידים. וכבר ביארנוה במסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין:

מתן אחת במתן ארבע כו' פי' המורה דם חטאת ואינו נ"ל דדם חטאת ניתן למעלה והניתנין מתנה אחת ניתן למטה והניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה ר"א אומר יתן למעלה ורואה אניאת התחתונים למעלה כאילו הם מים ויחזור ויתן למטה וחכ"א ישפכו לאמה והדר תני בסיפא הך מתני' הניתנין מתנה אחת כו' ומתן ארבע הוי דם עולה ושלמים שהן צריכן שתים שהן ארבע וכולן הן ניתנין למטה:

בד"ה וכן בקרן כו' לאו דוקא נקט צדו א' דה"ה משני צדדין עכ"ל ה"ל למנקט רבותא טפי אפי' מג' צדדין אוסר רב ששת וק"ל:

בד"ה מתן ד' כו' אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט כו' עכ"ל היינו לר' יהושע לית להו. תקנה אבל לר"א אית להו תקנה כדתנן נמי התם הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה ר"א אומר יתן למעלה ורואה אני כו' וחכ"א ישפך לאמה כו' ע"ש וק"ל:

בא"ד וא"ת וליתי עשה ולדחי לאו דבל תוסיף כו' עכ"ל גם זו הקושיא לר' יהושע ועדיפא מיניה ה"מ להקשות דליתי עשה ול"ת דבל תגרע ולידחי ל"ת דבל תוסיף וק"ל:

בד"ה ינתנו במתנה א' דקי"ל כל הניתנין כו' כיפר עכ"ל דאל"כ למתן ד' לא היה לו תקנה ע"י מתן א' ולא הוה פליג ביה ר"י ודו"ק:

גמ' דאמר התם שב ואל תעשה כו' עדיף דאי לא יהיב כו' כצ"ל:

גמרא אין מטלטלין "בו". צ"ל בה:

תוס' ד"ה מתן ד' וכו' ולדחי לאו דבל תוסיף. במהרי"ק שרש קלט כ' ועוד שהרי תוס' כתבו פרק בתרא דעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש כדאמרינן פרק דם חטאת מיהו יש לדחות דלא דמי דה"ט דל"ת במקדש חמיר ולא מדחי קמי עשה אבל גבי בל תוסיף ל"ש שום חומרא דשייך נמי בעלמא. א"כ מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל תוס':

תוס' ד"ה מתן ד' במתן אחד וא"ת וליתי עשה ולדחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא וכו' ע"ש. לכאורה משמע דסברי התוספות דגם במקדש אתי עשה ודחי לא תעשה ומש"ה הוקשה להם בנתערבו המתנות דליתי עשה וכו' ותירצו והיינו דנקטי כרב אשי בזבחים דף צ"ז דמשמע התם דפליג אדרב' דאמר התם אין עשה דחי ל"ת שבמקדש. וכן בדין דנקטי' כרב אשי דהוא בתר' ולא קי"ל כרבא:
ואולם לפי מ"ש בפסקי התוספות שם דאם אי אפשר לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא והביא דבריהם הרב מש"ל פ"י מה' קרבן פסח. והמעיין בסוגית זבחים הנז' יראה דזה התירוץ הוא לרבא דסבר אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והכא בפסקי התוספות כתוב לא אתי עשה ודחי ל"ת אם פשע וזה הדין חדשו מכח קושייתם בדבור זה שהוא כרב אשי דגם במקדש אתי עשה ול"ת. ולפום ריהטא נמצאו פסקי תוספות סתראי נינהו. הן אמת דזה אינו קושיא כל כך מתוספות לתוספות כידוע. ותו דפסקי תוס' דזבחים איכא לאוקומינהו אליבא דכ"ע דסברי דגם רב אשי לא פליג על רבא ויש הכרח לזה מסוגית נזיר דף ל"ז כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ג ע"ב ע"ש:
אכן נראה דהתוספות הכא בסוגיין סברי דהא מילתא דאם פשע לא אתי עשה ודחי לא תעשה הוי קושטא דמילתא מסברא וקושטא קאמרי ואי הוו משנו דאין עשה דוחה ל"ת במקדש הוה משמע דאי לאו הכי בכה"ג אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וזה אינו לפי דעתם דכשפשע לא אתמר אתי עשה ודוחה ל"ת ולעול' דגם הם ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אליבא דכ"ע כסברת פסקי תו' דזבחים ומאחר דהוי הלכתא למשיחא לא האריכו לומר דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דלדידן לא נ"מ מידי ברם האי דמשנו דאם פשע וכו' תורה יוצאה לדידן דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כשפשע:
שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו בסוגיין שכתב וז"ל הקשו התוספות אמאי לא אמרינן אתי עשה וכו'. ותירצו דבקדשים לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כמ"ש בזבחים וכו' ונראין דברים שאין צורך לכל זה בכאן לפי שלא אמרו אתי עשה וכו' וזה בפשיעתו גרם וכו' וכיון שבפשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו ולקיים העשה וכזה כת' הראב"ד ואחרים מן המפרשים ז"ל עכ"ל ומחלפא שיטת תו' דקמן מהתוספות שהיו להריטב"א כמבואר. ועין רואה דהקשה הרב ז"ל על התוספות דאין צורך לזה ומשני דהכא פשע. וזה דעת התוספות שלפנינו ללמדנו האי כללא באתי עשה כדאמרן:
ומכלל הדברים הראת לדעת שהתו' שהביא הריטב"א נקטי דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וגם הריטב"א נראה דאזיל ומודה אלא שאין צורך לזה וכפי פשט סוגית זבחים דרב אשי פליג עלה יקשה איך תפסו דלא כרב אשי. אלא נראה דסברי דליכא פלוגת' בהא וכמו שכתבתי בדברים אחדים כמדובר:

משום דהוי דירה שתשמישה לאויר. אינה לדור בה תמיד אלא להסתופף בה שומרי (אויר) השדה: מלמעלה מג' לתוך ג'. דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו: דדמו כי משוניתא. כשן סלע כהר זה שמשופע לצדדין כך יוצאין שרשיו קטנים מתוך הגדולין לצדדין וכפופין לארץ מכאן ומכאן הגדולים הולכין ומגביהין באלכסון יותר מג': דסלקי לעילאי. הגדילים משהגביה למעלה מג': אסורין. לדברי הכל: דנחתי לתתאי. הגדילים לראשו של צד האילן כל שלא גבוה ג' וכן קטנים היוצאין מן הגדילים בשיפולו: שרו. לדברי הכל דאכתי לאו לכלל איסור אתו: לצדדין. השרשים הקטנים היוצאים מתוך גובה של גדולים ומטין לארץ לתוך ג' לרב ששת אסירי דמכח איסורא אתו לרבה שרו: וכן אניגרא. אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי להוליך המים לשדות ושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסין בגידודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי הוא גבוה ג' ויותר ואם בא למדוד מצדדיו השניים שהן מגידודי החריץ ולמעלה אין גבוה ג' לרבה דמודד הגידודים שרו דכל פחות מג' לארעא כארעא לרב ששת מעומקו מודד והרי גבוה ג' ומכח איסורא אתו: וכן קרן זוית. אילן העולה במקצוע שני כותלים של חצר וג' צדדיו נכנסין בתוך המקצוע שבכותלים ואין נראה אלא צדו שמבחוץ והולך ועולה עד למעלה לכותל פחות מג' לרבה כל פחות מג' לאו אילן הוא דמעולם לא גבוה שלשה ולרב ששת מארעא משחינן ומכח איסורא אתו ודוקא קרן זוית אבל אצל כותל בעלמא מודה רבה דהואיל ושלשת צדדיו . גבוהין והרביעי שוה לארץ או לכותל דאסור אפי' צדו דשוה לכותל: דהוה סליק באיפומא. בתוך הבית היה עומד ועולה דרך פי ארובה למעלה מן הגג פחות מג': ושרא ליה. דאינו נראה מן הגג ג' אפי' באחד מצדדיו: כרבה שרא לך. דאמר לא אמרי' מכח איסורא אתי דהא הכא בתוך הבית הוא דאסור שגובהו נראה שם: דמלי. כארעא סמיכתא היא דהא אמרן לעיל חלון שבין שני בתים למעלה מי' כמאן דמלי דמי: דהדרי כיפי. ואשמעינן דלא ישב על הכפופין דאי על הגבוהין פשיטא אכתי לא אשמעינן אלו הן משום שבות. לא. עולין באילן במס' ביצה (דף לז:): דצדו אחד שוה לארץ. שהקרקע גבוה בצדו האחד מודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ: ואין ניתלין באילן. אשטנדליי''ר: בור ושיח ומערה. בין שיש בהן מים בין שאין בהם מים: מטפס. דנפיי''ר מטפס ויורד דטעמא. לאו משום דטרחא אלא שלא יתלוש מן המחובר במתכוין: אם עלה. באילן אסור לירד דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר: עלה מבעוד יום. וקדש עליו היום לא קנסינן ליה ויורד: הניתנין במתנה אחת וכו': כגון דם הבכור שנתערב בדם בכור אחר: ינתנו במתנה אחת. ועולה אותה מתנה לזה ולזה: מתן ארבע במתן ארבע. דם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו ינתנו ד' מתנות ועולה לזו ולזו: ינתנו במתן ארבע. דקסבר קום עשה מצוה עדיף אע''ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב (ויקרא ד) ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור: ורבי יהושע אומר נותנו במתנה אחת. כיון דקיימא לן כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת . כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עלה אפילו לכתחילה ולא עברינן אבל תוסיף ואי משום בל תגרע דחטאת כדקאמר טעמא מוטב שיעקר בל תגרע מאליו שהוא יושב ואינו עוקר הלאו בידים מעבור על בל תוסיף שהוא עוקרו בידים: ה''נ יורד. דהך ירידה מצוה היא דהא כל זמן שהוא יושב משתמש והרי זה תשמיש הלכך אע''ג דהשתא משתמש תשמיש אחר כשיורד יותר ויותר עדיף משישב שם: דקא עביד מצוה. דמקיים עשה: לא קא עביד מצוה. פורש מן העבירה הוא ע''י עבירה אבל קיום מצוה אין כאן:

וכן בקרן זוית. פי' בקונטרס שג' צדדיו נכנסין תוך המקצוע ואין נראה מבחוץ אלא צד רביעי ואיצטריך למימר תרוייהו קרן זוית להודיעך כחו דרב ששת ונגר דמשני צדדיו להודיעך כחו דרבה דשרי ומיהו מודה רבה בסמוך לכותל שאינו שוה לארץ אלא מצד אחד דאסור והא דנקט ברייתא בסמוך וצדו אחד שוה לארץ לא תקשי לרב ששת דלדידיה לאו דוקא נקט צדו אחד דהוא הדין משני צדדין: מתן ד' במתן אחת. פי' עולה שהיא מתן שתים שהן ד' בבכור או בפסח אבל אין לפרש מתן ד' היינו חטאת דאם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה וא''ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי''ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע''י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו: ינתנו במתנה אחת. דקיימא לן כל הניתנין שנתנו במתנה אחת כפר: