עירובין ק ע"ב

דף ק - ב

אלא דלא קא עביד איסורא בידים, על ידי הימנעותו מליתן ארבע מתנות. שהאיסור של בל תגרע, וכן ביטול מצות הארבע מתנות - נעשין מאליהן.

אבל הכא, דקא עביד איסורא בידים על ידי המשך ישיבתו על האילן, שזה נחשב לשימוש באילן - הכי נמי דירד.

ואעפ"י שגם הירידה היא איסור בידים, מכל מקום עדיף לעבור פעם אחת איסור מאשר להמשיך ולישב על האילן, שעובר כל רגע על איסור שימוש.

תני חדא: אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור להשתמש בו.

ותניא אידך: במה דברים אמורים שאסור להשתמש, באילן לח.

אבל באילן יבש מותר. שמתוך יבשותו אינו נחשב כלל כמחובר, ולא שייך לגזור שמא יתלוש ענף בשבת.

אמר רב יהודה: לא קשיא סתירת הברייתות.

כאן - בשגזעו מחליף, כשגדל אילן חדש במקום האילן המתייבש, הוא לא נחשב כאילן יבש, ואסור להשתמש בו.

כאן - בשאין גזעו מחליף, שלא בא אילן אחר במקומו, הרי זה נחשב כאילן יבש ומותר בשימוש.

ותמהינן: וכי גזעו מחליף - "יבש" קרית ליה? הרי זה טבעו של אילן זה, ולא מחמת יבוש.

אלא, תריץ הכי: לא קשיא.

כאן, בימות החמה, שניכר לכל שהוא אילן יבש, על ידי שאינו מוציא עלין כשאר אילנות, ואין חשש של מראית העין שיטעו שהוא אילן לח. הילכך מותר להשתמש בו.

כאן, בימות הגשמים, שאין הבדל בין לח ליבש, ששניהם אינם מוציאין עלין. הילכך אסור להשתמש אפילו ביבש משום מראית העין שיחשבו שהוא לח.

ומקשינן: בימות החמה, הא נתרי פירי! שבעליתו וירידתו מהאילן הוא משיר פירות שנשארו משנה שעברה!?

שאעפ"י שהאילן יבש ואין בו איסור תולש, מכל מקום אסור לתלוש משום גזירה אטו לח.

כי רק לגבי איסור השימוש שהוא עצמו גזירה שמא יתלוש, לא גזרינן יבש אטו לח דהוי גזירה לגזירה. אבל את התלישה עצמה יש לאסור אף ביבש, גזירה אטו תלישה דלח. רש"י.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בדליכא פירי על האילן.

ומקשינן: והא קא נתרי קינסי, שהוא משיר את הענפים בעליתו ובירידתו?

ומשנינן: בגדודא, יחור שנשרו עליו כולם.

ומקשינן: איני. והא רב איקלע לאספטיא [שם מקום], ואסר בגדודא לעלות עליו בשבת?

ומשנינן: רב - בקעה מצא, מקום שאינן בני תורה היה, שאינן יודעין ליזהר [כמו בקעה שאין לה שומר והכל פרוץ], וגדר בה גדר לאסור בגדודא כדי שלא יבאו להקל בשאר אילנות, ולא מעיקר הדין הוא.

אמר רמי בר אבא אמר רב אסי: אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת.

משום שנאמר "ואץ ברגלים חוטא", מלמד הכתוב שיתכן הילוך שיהא בו חטא.

ואף בהילוך זה יש בו חטא, שתולש עשבים בהילוכו.

תני חדא: מותר לילך על גבי עשבים בשבת.

ותניא אידך: אסור לילך ע"ג עשבים בשבת.

ולא קשיא סתירת הברייתות.

הא בלחים! על עשבים לחים אסור לילך לפי שהוא תולש אותם.

הא ביבשים! עשבים יבשים אין בהם משום תולש, ^[72] דכתלושין דמי. ^[73]

ואבעית אימא: הא והא בלחים. ^[74]

ולא קשיא:

כאן בימות החמה, יש זרע בגבעולין ובהליכתו הוא משיר את הזרעים מהגבעולים, ולכן אסור לייילך עליהן.

כאן בימות הגשמים, שאין זרע בתוך הגבעולין, ואינו משיר אותן, לכן מותר לילך עליהם.

ואיבעית אימא: הא והא בימות החמה, ולא קשיא:

הא דסיים מסאניה כשהוא נועל נעלים מותר לו לילך ע"ג עשבים.

הא דלא סיים מסאניה כשהוא יחף אסור לו לילך, כי העשבים נכרכין בין אצבעותיו ונתלשין.

ואיבעית אימא: הא והא דסיים מסאניה.

ולא קשיא:

הא דאית ליה עוקצי, שיש לנעל כיפוף מתחתיה, והעשבים נדבקים שם, ונתלשין.

הא דלית ליה עוקצי ואין חשש שיתלשו.

ואיבעית אימא: הא והא דאית ליה עוקצי. ולא קשיא:

הא דאית ליה שרכא, שהעשבים ארוכים ונתלשים בקלות, הילכך אסור לילך עליהם.

הא דלית ליה שרכא, שאינם ארוכים ואינם נתלשים כתוצאה מההילוך עליהם.

ומסקינן: והאידנא, דקיימא לן כרבי שמעון, דדבר שאינו מתכוין מותר - כולהו שרי לילך על גבי עשבים, בכל אופן, שהרי אינו מתכוין לתלשם.

ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה, לתשמיש.

שנאמר "ואץ ברגלים - חוטא" ["רגלים" מלשון תשמיש כדכתיב אצל סיסרא "בין רגליה כרע נפל שכב"]. ^[75]

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה - הווין לו בנים שאינן מהוגנים.

אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה, מהיכן למדנו זאת?

דכתיב ברישא דקרא ד"ואץ ברגלים חוטא"

- "גם בלא דעת נפש לא טוב". שלא טובים הבנים הנולדים בלא דעת האשה, שהיה בעלה אץ ברגלים.

תניא נמי הכי: "גם בלא דעת נפש לא טוב"

- זה הכופה אשתו לדבר מצוה.

"ואץ ברגלים חוטא" - זה הבועל ושונה בבעילתו, שמטריח את אשתו.

ומקשינן: איני, והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה, שמחמת ביאה ראשונה מתלבשת האשה תאוה, ובביאה שניה היא מזרעת תחלה, ואז היא יולדת זכר.

ואילו בברייתא נאמר שהבועל ושונה בבעילתו הוא חוטא?

לא קשיא:

כאן, לדעת האשה, שמסכימה, רצוי הוא לבעול ולשנות.

כאן, שלא לדעת האשה, הוא נקרא חוטא.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה לתשמיש, הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן!

דאילו בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם". וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים", ואילו "נבונים", שמבינים דבר מתוך דבר לא אשכח לא מצא משה.

ואילו גבי לאה, כתיב "ותצא לאה לקראתו, ותאמר: אלי תבוא, כי שכר שכרתיך", שתבעה את יעקב לדבר מצוה.

וכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל. ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם".

הרי שיצאו מלאה [יששכר נולד מאותה ביאה] בנים "יודעי בינה", דהיינו, נבונים.

ומקשינן: איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה.

דכתיב "אל האשה אמר: הרבה ארבה" - אלו שני טפי דמים.

א. אחת, דם נדה.

ב. ואחת, דם בתולים.

ג. "עצבונך" - זה צער גידול בנים. ^[76]

ד. "והרונך" - זה צער העיבור, שהמעוברות חולות הן. ^[77]

ה. "בעצב תלדי בנים" - כמשמעו, דהיינו צער הלידה.

ו. "ואל אישך תשוקתך" - מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה לתשמיש בשעה שיוצא לדרך.

ז. "והוא ימשל בך" - מלמד שהאשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, שהוא מושל לומר בפה תאות לבו, ואילו האשה מתביישת להוציא בפה.

וזו היא מדה טובה בנשים! שאינה תובעת בפה.

ואילו רבי יוחנן אמר ששבח הוא לאשה שתובעת בעלה לדבר מצוה?

ומשנינן: כי קאמרינן שהוא שבח לאשה דמרציא ארצויי קמיה, שהיא מראה לפניו עניני חיבה כדי לפתותו לדבר מצוה. כמו לאה, שאמרה ליעקב לסור לאהלה, ולא תבעתו בפה.

והוינן בה: הרי הני - שבע קללות הווין בסך הכל.

ואילו לעיל אמרינן דעשר קללות נתקללה חוה?

ומתרצינן: כי אתא רב דימי אמר עוד שלש קללות -

א. עטופה כאבל, שמתביישת לצאת לרחוב בגילוי שערות.

ב. ומנודה מכל אדם לקמן מפרש לה.

ג. וחבושה בבית האסורין, שאינה יוצאת מביתה, לפי שכל כבודה בת מלך פנימה.

והוינן בה: מאי מנודה מכל אדם?

אילימא משום דאסיר לה ייחוד עם האנשים?

איהו נמי הרי גם לאיש אסיר ליה ייחוד עם הנשים, ומאי קללה היא זאת לנשים? ומשנינן: אלא דאסירא לבי תרי, שאינה יכולה להינשא לשני אנשים, ואילו האיש נושא נשים הרבה.

במתניתא תנא שלש קללות אחרות -

א. מגדלת שער כלילית כמו שד.

ב. ויושבת ומשתנת מים כבהמה, שכורעת כשהיא משתנת, כמו פרידה.

ג. ונעשית כר לבעלה בשעת תשמיש, שהוא למעלה.

ואידך, רב דימי שאינו מונה את אלו, משום דסבר:

הני תלת - שבח הוא לה!

זה שיושבת ומשתנת הוא צניעות בשבילה, ואין לה קושי בדבר.

וגם מה שנעשית כר לבעלה אין לה טורח כל כך בזה.

ואדרבה, טורחו מרובה משלה. ^[78]

דאמר רבי חייא: מאי דכתיב בספר איוב "מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו". כך פירושו: "מלפנו מלמדנו מבהמות" [שהקב"ה נתן בהם חכמה, כדי להורות לנו מתוך התנהגותם] - זו פרידה, שכורעת ומשתנת מים. ולמדנו מזה צניעות.

ומעוף השמים יחכמנו - זה תרנגול, שמפייס, שהולך ופושט כנפיו לאות פיוס, ואחר כך בועל.

אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה, היינו למדין:

צניעות מחתול שאינו עושה צרכיו בפני אדם ומכסה צואתו.

וגזל מנמלה שכל אחת אוגרת מזונה לעצמה ואינה גוזלת מחברתה.

ועריות מיונה שאינה מזדווגת אלא עם בן זוגה.

שנינו בברייתא: דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואח"כ בועל.

ומאי וכיצד הוא מפייס לה?

אמר רב יהודה אמר רב: הכי קאמר לה: זביננא לך זיגא אקנה לך מלבוש ארוך, דמטו ליך עד כרעיך שמגיע לך עד לארץ. ^[79]

לבתר הכי, לאחר שבעל, הוא מנענע וכופף ראשו לעומתה, ואמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, תיחתך כרבולתי, אי אית ליה ולא זביננא ליך אם יהיה לי במה לקנות המלבוש, ולא אקנה לך.

והשתא דקיימ' לן כר' שמעון כולהו שרי דהיינו דאמ' ר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דקא סבר דבר שאינו מתכוין מותר ואיתה בפר' במה מדליקין וכבר פירשנוהו בפר' כירה ואמרינן נמי דעיק' דברי ר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור במשנת יום טוב ובמשנת בכורות איתנהו:

תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור להשתמש בו ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש דלא משיר עליו מותר ופריק רב יהודה הא דתני אסור כשאין גזעו מחליף והא דתני יבש מותר בשגזעו מחליף. והא דתני אסור בימות הגשמים דאיכא עלין ומשירן. והא דתני יבש מותר בימות החמה ואקשינן בימות החמה הא קא משיר פירי ודחינן באילן דלית ביה פירי. והא איכא קינסי פי' עצים יבשים דקים שנפרכין ברגל או ביד כשעולין או כשיורדין מן האילן ודחינן באילן גררא פירוש אילן קרח שאין לו עליו לא עלין ולא אמירין אלא הוא יבש כדגרסינן במועד [קטן] ואין משקין שדה גריר במועד.

איני והא רב אסר באילן גררא בשבת ופרקי רב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר מקום שלא היתה בו תורה כמו בקעה ואסר להן אפי' דבר המותר. פ"א קיסני פירוש עלה האילן.

תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת שנאמר ואץ ברגלים חוטא ותניא אידך מותר ופרקינן הא דתני אסור ר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והא דתני מותר ר"ש.

ואמרינן אי בעית אימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בימות החמה והא בימות הגשמים. [ובדאית להו] שראני עשבים יבשים והן כגון פרוע מתלעתה או דסים מסאני דאית בהו עקוסא בהיזמי והיגי ואסקינ' והשתא דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי בין בימות החמה בין בימות הגשמים בין אית להו שראני בין לית להו שראני בין מסיים מסאני בין לא סיים. בין אית להו עקוסא בין לית להו. בין בהזמי והיגי בין בשאר ציבי בכלהו שרי.

אסור לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וכל הכופה הוויין לו בנין שאינן מהוגנין דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב נפש היוצאה מביניהם לא טובה.

כל אשה שתובעת בעלה כגון לאה שכתוב בה ותצא לאה לקראתו וגו' ונפק מיניה יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. ובדורו של משה כתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואילו נבונים לא אשכח והא דאמרן דתובעת בעלה לאו תובעת ממש תביעה בפה אלא דמרציא ארצויי קמיה בלבישת [בגדים] נאים ותקונם של גוף ודברים בניחותא שמרגילין את האדם לדבר מצוה:

י' קללות נתקללה חוה הרבה ארבה כו'.

ומנודה מכל אדם דאשה אחת אסורה להינשא לשני אנשים כאחד.

א"ר יוחנן אלמלא לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול שאינו בועל אלא במקום סתר. גזל מנמלה שמכינה בקיץ לחמה. עריות מיונה שאינה מקבלת עליה זכר אלא זכר המיוחד לה. דרך ארץ מתרנגול שמפייס ומראה לתרנגולת בכנפו דזוגא דכיפי עבידנא ליכי גדולים עד דמטו מאוניך עד לארעא.

רב בקעה מצא וגדר בה גדר. כלומר: מקום עמי הארץ ואסר להם את הכל. וכתב הראב"ד ז"ל [דהשתא] על אותו גדר שגדר רב באותה בקעה ובאותו מקום אנו נוהגים עכשיו ונאסור לעלות על כל אילן בין לח בין יבש, לפי שאין רוב העולם בקיאין בין יבש שגזעו מחליף ליבש שאין גזעו מחליף.

תאני חדא (אסור) [מותר] לילך על גבי עשבים [בשבת] ותניא אידך לא ילך. ובכולהו הכי אוקמתא דלא כהלכתא נינהו ואליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כר' שמעון בכל מקום וכדאמרינן בגמרא, והשתא דקיימא לן דר' שמעון כולהו שריאן, והלכך בין בימות החמה בין (סאתים בין לא סאתים) [סיים מסאניה בין לא סיים מסאניה] שרי, דבכולהו ליכא משום פסיק רישיה ולא ימות. ולא גזרו להשתמש במחובר אלא באילן אבל בעשבים לא.

מותר לאדם להלך על גבי עשבים בשבת אפי׳ בימות הגשמים שהם רכות ונוחות להשבר. וכן אפי׳ נועל מנעלים שהדבר מצוי לשברן בנקל שכל דבר שאין מתכוין מותר. וזו שנאמרה כאן לאסור לא על דעת ר׳ שמעון נאמרה וכבר ידעת שהלכה כר׳ שמעון:

אסור לאדם שיכוף את אשתו לדברי׳ שבצנעה אפי׳ לכונת מצוה אלא ירצה תחלה ואחר כך יעשה מעשה. דרך הערה אמרו מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. אפי׳ לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול. ר״ל שמכסה את צואתו. וגזל מנמלה ר״ל שמכינה לחמה בקיץ ואין אחת גוזלת לחברתה. ועריות מיונה ר״ל שאינו נזקק אלא לבת זוגו. ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל והוא שמהלך סביבותיה ופושט לה כנפיו דרך פיוס:

אעפ״י שמדת הצניעות משובחת אצל הכל בנשים משובחת ביותר ואעפ״י כן כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכונת מצוה אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומדה מעלה ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים הואיל ואין כונתה אלא לכך. וכבר העיד הכתו׳ ותצא לאה לקראתו וגו׳:

בשני של נדה [לא:] אמרו אסור לאדם שישמש את מטתו ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתבזה עליו. וכן שישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום. ובבית אפל מותר. ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש:

ומה שנתגלגל כאן באיסור ייחוד של איש עם אשה כבר התבאר במקומות אחרים:

כל כופה אשתו כו' הווין ליה בנים שאינן כו' ובס"פ ואלו מותרין חשיב בני אנוסה בכלל וברותי מכם המורדים וגו' מהאי טעמא דאינן מהוגנים:

כל אשה שתובעת כו' הווין ליה בנים דאפילו בדורו של משה כו' מפורש גם כן שם:

אלו ב' טפי דמים כו' מצינו האי לישנ' גבי דמי אשה דכתיב כי תזוב זוב דמה ימים רבים וגו' ומיהו חד הרבה נמי משמע שנים כדאמרינן דאין מיעוט רוב אלא שנים ואפשר דכתיב הרבה ארבה בלשון כפול כדאמרינן במסכת כתובות כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והיינו אם הרבה האשה בדמים תרבה בבנים וצער גידול בנים שלה נמי יותר בעצבון וק"ל:

והרונך זה צער העיבור כו' קצת קשה אמאי הקדים המאוחר דהיינו צער גידול בנים קודם צער הריון ולידה ובב"ר דרש עצבונך זה צער עיבור והרונך זה צער עידוי כו' ע"ש וצער גידול בנים ודאי דשייך נמי באיש כדאמרי' בסנהדרין פרק ב' גבי יעקב מ"מ טפי הוה באשה וכדאמרינן ביבמות דיינו שמגדלות את בנינו כו' וק"ל:

זו היא מדה טובה בנשים כו' אע"פ שמדה טובה היא מ"מ חשיב ליה בהדי קללות שבאשה וכמ"ש הרא"ם בזה על טענת הרמב"ן לפרש"י בחומש עיין שם:

ואידך הני שבח הוא לה כו' עיין פרש"י אהא דמשתנת כו' הוי שבח משום צניעות ואהא דנעשי' כר כו' הוי שבח דאין לה טורח כו' אבל אהא דמגדלת שער כלילית לא פי' כלום דהוי שבח ואי לית ביה שבח אכתי תקשי אמאי לא חשיב נמי לעיל וי"ל דאהא דמגדלת שער כלילית לא פריך כלל משום דהיינו עטופה כאבל כדי לכסות גידול שער כלילית ודו"ק:

היינו למדין כו' דלפי פשטיה דקרא הוה מ"ם מבהמות ומעוף מ"ם מיותר אבל אין בזה תוכחה לאיוב ועל כן דרשו בו הכא מ"ם מבהמות ומעוף מ"ם מן דהיינו שבא אליהוא להוכיח את איוב למה לא למד דבר זה וכיוצא בו מבהמות ומעוף וק"ל:

גזל מנמלה כו' כפרש"י שאין א' גוזלת חברתה כו' ע"ש ועיין במסכת חולין פרק ג':

רש"י בד"ה דלא קאי כו' צ"ל לא קא כו':

בד"ה יבשים צ"ל ביבשים:

בד"ה לדבר מצוה תשמיש ברגלים כו' הד"א:

גמרא אמר רמי בר אבא אר"א אסור לאדם שיהלך כו'. ברא"ש הגי' בר חמא כבמימרא דלקמן וא"ש שם לישנא דואמר כו':

שם תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך אסור כו'. הן לפי מאי דמסקינן דלר"ש כולהו שרי יש לן אוקימתא מרווחת הא ר"י הא ר"ש***):

שם צניעות מחתול. עי' פרש"י ולי היה נראה לפרש שהוא צנוע בתשמיש. עד שאומרים עליו כי הנקבות מתעברות בלא חבור זכר כמובא בספר שערי שמים מאמר ד' אחר זה ראיתי בערוך ערך צנע הא' שפי' כן בפי' הא':

רש"י (ברה"ע). אבל זה ישיבתו תשמיש כו'. עיין בתשו' ש"א סי' לב:

גמ' הא דאית "ליה״ עוקצי. נ"ב למנעל:

שם אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה. נ"ב קמ"ל אע"ג דלדבר מצוה קעביד לקיים עונתו ולשלם לה חובתו ולקיים מצות פ"ו:

שם מגדלת שער כו'. נ"ב במדרש גבי בועז משמע אפכא ועס"ח:

שם ומאי מפייס לה כו'. נ״ב בא ללמדנו ד"א של פיוס:

רש"י ד"ה שבח הוא לה כו' אין לה טורח. נ"ב ולי נראה משום דבזה יש בה מדת צניעות וכניעות ועוד שהוא כורע לה. ומגדלת שער נמי שבח הוא שנוי הוא לה כמ"ש [ברכות כ"ד א'] שער באשה ערוה

עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה. נראה לי בס"ד טעם לעשר כנגד עשרה אותיות של עץ דעת טוב ורע, כמו שנאמר (בראשית ב, יז) וּמֵ'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע', דאותיות ו"מ של ומעץ הם שימוש, וכן אות ה"א של הדעת ואות וא"ו של ורע הם שימוש.
או יובן בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דקודם החטא היה שמה חיה ביו"ד, ואחר החטא נקראת חוה בוא"ו, ולכן כנגד מה שגרמה לסלק ממנה אות יו"ד נתקללה בעשר קללות.

"הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג, טז) אֵלּוּ שְׁתֵּי טִפֵּי דָּמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה, וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים. יש להקשות כיון דשניהם דם הם למה פלגינהו דשניהם אוסרים אותה בתשמיש, וחד שמא אית להו?
ונראה לי בס"ד דיש בזה מה שאין בזה, דאיכא קושי בדם בתולים שאינו בדם נדה, כי דם בתולים אוסרה תיכף אחר ביאה ראשונה דעדיין לא שבעה הנאה מבעלה, ועוד דאותה ביאה אליה וקוץ בה דכאיבה לה, מה שאין כן דם נדה תראה אחר שתשכב עם בעלה כמה לילות שתראה בזמן וסתה דשבעה לה הנאה מכמה בעילות אחר טבילתה. ויש קושי בדם נדה טפי דהוא תדירי מה שאין כן דם בתולים אינו אלא פעם או שתים או שלש בכל ימיה ולהכי פלגינהו לתרתי.
והא דרמז הכתוב שני דמים הללו במילות אלו של 'הַרְבָּה אַרְבֶּה'? נראה לי בס"ד שרמז על קושי אחר שיש בהם מצד הזדמנותם בזה אחר זה בפרק אחד, דהיינו בליל חופה בא בעלה וראה דם בתולים ונאסרה, ואחר חמשה ימים עשתה הפסק בטהרה וספרה לה שבעה נקיים ובסוף יום השביעי סמוך לטבילתה ראתה דם נדה, דהשתא צריכה להמתין עוד ששה ימים ותעשה הפסק בטהרה, ותמנה עוד ז' נקיים כדי שתטהר לבעלה, ונמצא הרחקת טבילתה היתה ביותר מחמת מראות שני מיני דמים אלו של דם בתולים ודם נדה הבאים בזה אחר זה תכף, וזה הקושי בא רבוי אחר רבוי ולזה אמר הַרְבָּה אַרְבֶּה.

"עִצְבוֹנֵךְ" (בראשית ג, טז) זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים. נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת עִצְבוֹנֵךְ, שהיא תיבה נחלקת לשתי תיבות על ידי אות בי"ת שהיא באמצע, ונקראת לכן ולכאן דקרינן בה עצב בונך כלומר עצב של בניך בגידוליך אותם.
והא דהקדים צער גידול בנים לצער העיבור? משום דגידול בנים זמנו ארוך יותר עשר ידות על זמן צער העיבור, שהוא על הרוב יהיה שלשה חדשים מכל מקום. אי נמי צער הריון דנקיט כאן הוא בהיותו פתיך עם צער גידול בנים, כי יזדמן שתכף אחר שתטבול טבילה ראשונה אחר הלידה תתעבר, ואז מעורב עם גידול בנים צער הריון ובזה יגדל הכאב מאד.

"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) כְּמַשְׁמָעוֹ. נראה לי בס"ד נרמז בזה כמה מיני קושי שיש לה בזה. הא' שתהיה מצטערת ונעצבת בעת חבלי יולדה פן תלד נקבה, וצער זה פתיך בהדי חבלי יולדה, וזהו בְּעֶצֶב רצונו לומר ב' עֶצֶב דהיינו בשני עצב תֵּלְדִי, ועוד תֵּלְדִי בָנִים תרי שתלד תאומים, ודבר זה קשה לה מאד מכמה טעמים. הא' על הרוב יהיו חלשים הרבה, והב' שלא תוכל להניק את שניהם, ותהיה מוכרחת להביא מנקת, וקשה לו למצוא מנקת מכמה סיבות, ועוד צער לידה של שנים הוא כפליים על אחד, ולכך אמר תֵּלְדִי בָנִים תרי ביחד ולא אמר תלדי בסתם.

"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג, טז) מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעִלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. נראה לי הכונה בשעה שהוא יוצא ממש, דרבים בני אדם נמצאים עמו ללוותו אז יבא לה תאוה הרבה להזקק אליו, ודא עקא כי אותה שעה אי אפשר לשמש, והרי זה דומה למי שיש לו חטטין בלשונו והאוכל לפניו ואינו יכול להכניס לפיו.

"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה. נראה לי בס"ד הכונה דהאשה תביעתה סגורה בלבה ואינה יכולה לפרש אותה בפה, על כן תהיה מוכרחת לעשות המצאות ועניינים שיבין בעלה שרוצה בתשמיש וישמש עמה, ודא עקא כי לפעמים תעשה המצאות הרבה והוא לא ישים לבו להבין כונתה, או אפילו שמבין יעשה עצמו כאין מבין, ונמצא טרחתה בהמצאות ההם היה לריק ולא עלה בידם כלום, מה שאין כן התובע בפה מוכרח שימצא בקשתו באין מנוס.
ומה שאמר זוֹ הִיא מִדָּה יָפָה שֶׁבַּנָּשִׁים, רצונו לומר אף על גב דבאמת הוא צער גדול לה זוֹ מִדָּה יָפָה שסובלת הצער ואינה תובעת, אף על פי שדבר זה מסור בידה לתבוע אם תהיה חצופה, מה שאין כן הנך אינם בידה.

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדָּה מִכָּל אָדָם. נראה לי רב יצחק נמי נקיט להאי תלתא דרב דימי דהא בתחלת דבריו קאמר עשר, אך בעל השמועה ששמע להא דרב יצחק לא סיימוה קמיה, אי נמי שכחם אחר כך ואתא רב דימי ופירש אותם, ברם הא קשיא אמאי הני תלתא לא נמצא להם רמז במקרא?
ונראה לי בס"ד כי הני אינם קללות גמורות, דכסוי הראש יש כמה נשים ניחא להו ביה כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם, וכן הב' אין זה נחשב צער לרוב הנשים שדרכם לצאת ולטייל גם עתה נשים אצל נשים, והג' אין זה צער כל כך, דרוב הנשים עדיפה להו להיות כל אחת מיוחדת לאיש אחד, והיא שמחה בבעל נעוריה בלבד שעשאה כלי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כב:) 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כל' דגם באנשים יש טבע שלא לישא אלא רק אשה אחת בלבד אף על גב שיכול לישא שתים ושלש.

מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית. עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהא ודאי אם השער סתור אינו שבח לה דהוי כְּלִילִית, אך אחר שקולעתו הוא שבח כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הריאות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השער בכלל הקישוטין דכתיב (שיר השירים ד, א) שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, והיינו בהיותו קלוע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית ב, כב) 'וַיִּבֶן הֳ' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע' שקלע את חוה והביאה אל האדם, כלומר בעת שבראה גזר שתהיה נבראת בעלת שער, אך גזר שיהיה שערה קלוע מעת הבראו כדי שתתנאה בעיני בעלה, ולא נבראת בשער סתור דהוי כְּלִילִית.

וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כַּבְּהֵמָה. יש להקשות מאי סלקא דעתך למחשב לה בהדי קללות דמאי קללה יש בזה? ונראה לי כיון דדרך הפרדה הוא בכך, נחשב זה לה קללה דמדמין אותה לפרדה.

אִלְמָלֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל וְכוּ'. הנה מלשון זה יש לדייק דעכשיו דנתנה תורה אין לנו ללמוד מאלו, וקשה מה בכך אדרבא צריך ללמוד מאלו ליקח קל וחומר לעצמינו?
ונראה לי בס"ד כי עתה שנתנה תורה ואסרה לנו השקר אין ללמוד מדת הפיוס מן תַּרְנְגוֹל, שהוא מפייס בשקר וכזב דמבטיח ואינו עושה, ואומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה דהא ודאי אסור באדם כיוצא בזה, וכן אין ללמוד ממנו דבר טוב זה פן יתלמד מכל דרכיו, שהוא אוהב נשים הרבה ומרבה התשמיש.
וכן אף על פי שיש ללמוד דבר טוב מִנְּמָלָה להתרחק מן גזל, חוששין ללמוד ממנה דבר טוב זה פן ילמדו גם מדברים רעים שלה, והיינו שיהיה האדם להוט כל ימיו לאסוף הון וְאֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, כאשר נמצא מדה רעה זו בנמלה דאם יהיה כך, מתי יעסוק בתורה? וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי ו, ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, ופירשו הכונה שתראה דרכים שבהם תתחכם כמו לימוד גזל ולא דרכים אשר תרשע בהם.
וכן הַחֲתוּל אף על פי שיש בו מדת הניעות יש בו מדות רעות, שהוא רודף העכברים ולא ישקוט ולא ינוח מלרדוף אותם ימים ולילות, גם הוא גזלן הרבה שחוטף תמיד מן הבית בשר ודגים ושאר מאכלים והוא גוזל תמיד, ולכן עתה שניתנה התורה לנו אין נכון ללמוד מבריות אלו כלום, פן ילמדו גם מן הרעות הנמצאים בהם.

"מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ", זוֹ פִּרְדָה. נראה לי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך צניעות זו בטבע הפרדה, דאמרו רבותינו ז"ל בזכות הצניעות יזכה האדם לבנים, וכמו שנאמר (בראשית יח, ט) אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל, מה כתיב בתריה (שם יח, י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. ואמרתי טעם לזה דעל ידי הצניעות שבאשה תתמעט תאות המשגל אצל בעלה בעת תשמישו עמו, ואז הוא יתאחר בהזרעתו והיא מזרעת תחלה ותלד זכר.
ולכן לימדנו הצניעות בהפרדה שאינה מולדת שנקח קל וחומר, ומה זו שאינה מולדת לא בנים ולא בנות נזהרת בצניעות שהיא מסוגלת לבנים אף על פי שאינה צריכה, כל שכן האדם שהוא צריך להולדת הבנים שיהא זהיר בצניעות כדי שיזכה על ידי כך להוליד בנים! ועוד נלמד קל וחומר זו בריה פסולה נזהרת בצניעות, כל שכן האדם שהוא בריה כשירה וטובה שצריך להזהר.
ברם קשה למה קרי לפרדה בַּהֲמוֹת הָאָרֶץ אטו שאר בהמות אינם מן הארץ? ועוד הוה ליה למימר בהמה ולא בהמות לשון רבים, ובלאו האי דרשא היינו מפרשים דקאי על כל מין בהמה?
ונראה לי בס"ד דהפרדה באה משני מיני בהמה וכמו שנאמר (בראשית לו, כד) הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר, דאמרו רבותינו ז"ל הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד והוא היה ממזר, והביא פסולין לעולם עיין שם. ולכן נקיט בהמות לשון רבים כי הפרדה באה משני מיני בהמות שהם סוסיא וחמור ולכן קרי לה בַּהֲמוֹת הָאָרֶץ, רצונו לומר זה המין נתהוה מן יושבי הארץ הוּא עֲנָה, ולא היה בריה בידי שמים כשאר בהמות.
ושוב ראיתי שהרב תאוה לעינים תירץ דקדוק של בַּהֲמוֹת כאשר פרשתי, אך דקדוק של הָאָרֶץ פירשו באופן אחר דחוק ובדברי נתיישב יפה בעזה"י.

"וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ", זֶה תַּרְנְגוֹל. אף על גב דהוא אינו מעופף באויר השמים והוה ליה למימר מֵעוֹף בסתם, עם כל זה קרי ליה עוֹף הַשָּׁמַיִם לרמוז שהוא כנגד מלאך גבריאל שהוא מלאך בשמים, וכנזכר בכונות ברכת הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.

לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל. יש להבין אמאי רבי יוחנן לא אמר לָמַדְנוּ צְנִיעוּת גַּם מִן הַפִּרְדָה כמו שאמר רב חייא?
ונראה לי נקיט חתול משום דאית ביה תרתי, שאינו מטיל רעי בפני בני אדם וגם מכסה צואתו ונמצא דלמדין צניעות משני מדות טבעיות שבו, מה שאין כן בפרדה ליכא אלא חדא דהשתנה, אך רב חייא נקיט פרדה משום דבא לפרש הכתוב מלפינו מבהמות הארץ, ולכך נקיטי פרדה בלבד.
או נראה לי בס"ד דחתול אית ביה רבותא טפי, דאמרו בסוף הוריות (הוריות יג.) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו לא כל שכן?! עיין שם. נמצא יש בחתול שכחה הרבה מפני שאוכל עכברים, והשתא איכא רבותא טפי, דאף על פי שיש לו שכחה עם כל זה אינו שוכח מדת הצניעות שיש בו, דאינו מזדמן שיטול רעי בפני בני אדם, וכן האדם ילמוד ממנו מדת הצניעות שלא ישכחנה בשום זמן.
והא דנקיט רבי יוחנן סדר זה, נראה נתכוון למנקט להו בסדר יפה שעשה ב' לימודים משני בריות הזוחלין על הארץ, ונקיט תחלה מבריה גדולה שהיא החתול ואחריה בריה קטנה שהיא הנמלה, ואחר כך נקיט שני לימודים משני בריות המעופפים, ותחלה נקיט מן יונה שהיא מעופפת בגובה, ואחריה התרנגול שהוא מין עוף אך אינו מעופף באויר בגובה.

זִיגָא זַבִּינְנָא לִיךְ דְּמַטִי לִיךְ עַד אַרְעָא. הא דמרבה לה במידת הזיגא שיהיה חרוך דמטי עד ארעא, היינו כי התרנגולת יש לה נוצה חשובה שאינה צריכה לזיגא, ורק יש לה חסרון דאין הנוצה מכסה את רגליה ולכך רגליה אינם יפים שאין עליהם נוצה, ועל כן מבטיחה למזבן לה זיגא המגיע לארץ כדי שיתכסו רגליה.
והנה הרב תורת חיים ז"ל כתב דודאי אין התרנגול מפייס ממש ולא אמר לה ולא מידי, אלא שהקב"ה נתן טבע לתרנגול שיפשוט בגפו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר תשמיש כאלו הוא מפייסה בכך כדי שילמדו בני אדם לפייס, וכן הוא הענין בשאר בריות דנקיט פרדה ונמלה ויונה לאו בדעת הם עושים כן, אלא כך בראם הקב"ה בטבעים הללו כדי ללמד אותנו בהם מוסר, וכן הענין באותם פרים במעשה אליהו זכור לטוב, שנתן הקב"ה טבע בלב הפר שלא ילך שנראה מזה שאינו רוצה שיקרבוהו לבעל, ואחר כך כשאמר להם אליהו זכור לטוב אותם הדברים בטל הקב"ה אותו הטבע ממנו ועשה לי טבע שילך עמהם עד כאן דבריו יעויין שם, ודברים אלו הם ברורים ופשוטים.
ונראה לי כי עשה השם יתברך הוראה של פיוס התרנגול במלבוש, ללמדך שגם האדם יעשה הפיוס לאשתו במלבוש כי בזה ניחא לה טפי מאכילה ושתיה. ומה שעשה עוד בטבעו שינענע בראשו לפייסה על הבטחה שהבטיח לה, ועתה אין לאל ידו לקיים ללמדך שאם פייסתה קודם תשמיש בדברים לעשות לה איזה דבר ואחר כך לא היה ביכלתך לקיים, אל תאמר כיון שגמרתי עסקי ושמשתי אניחנה בתוחלת ממושכה, ולמה אטריח עצמי לעשות התנצלות ולפייסה על ההבטחה שהבטחתי לה שאיני יכול לקיים, אלא צריך שתדבר על לבה ותפייסה ותפיס דעתה בדברים המתיישבים על הלב.
וראיתי להרב תורת חיים ז"ל מה שכתב בזה בענין רות שאמרה לבועז (רות ג, ט) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, יעויין שם. ואני ההדיוט נראה לי לפרש רמז הכתוב הנזכר בדרך מליצה נאה יותר, והיינו כי רות באה אותה הלילה אצל בועז בעל כרחה כדי לעשות רצון חמותה, אבל היא בלבה היה לה חששה גדולה קרובה לודאי שלא ישאנה בועז אותה הלילה כאשר חשבה נעמי, ומחמת כן היה לה פחד ומורך גדול פן יהיה לה בושה גדולה כאשר יחזיר פניה ריקם ויאמר לה קומי לכי.
לכן רמזה לו (שם) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, פירוש אם אין לך רצון לעשות מעשה, תתנהג עמי לפחות כתרנגול שמפייס בפישוט כנפיו להבטיח התרנגולת הבטחה בשקר בדברים בעלמא אף על פי שאין בה ממש, כן אתה וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כמעשה התרנגול להבטיחני בדברים בעלמא לפי שעה כדי שלא אחזור בבושה אצל חמותי, ואל תאמר אין אני מחוייב לפייסיך מאחר שאת באת שלא כהוגן, לא כן אלא גואל אתה ולכן ברשות באתי, ולכך אני אומרת אם לא תרצה לגאל תפייסני לפחות כמו פיוס התרנגול.

לִישַׁמְטֵיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּ דְּהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא. הא דקלל כרבלתו ולא קלל אבר אחר, שלא אמר לשתמיט כנפיה אשר פרש לה? נראה לי בס"ד כי הוא חשיבותו עליה מפני שהוא זכר והיא נקבה, והסימן של הזכר הוא בכרבלתא ולכך זו חביבה עליו יותר, וכדי להפיס קלל כברלתיה שהיא חביבה יותר שבה ניכרת חשיבות שלו:

וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כַּבְּהֵמָה. וְאִידָךְ? הַנֵי, שֶׁבַח הוּא לָהּ. פירש רש"י השבח ביושבת ומשתנת משום צניעות. ויש להקשות והלא היא אינה עושה כן משום צניעות, אלא היא מוכרחת לעשות כן בשביל לכלוך, שאם תעמוד ותשתין יתלכלך כל בשרה במי רגלים מאחר שאין לה אבר בולט, ואם כן זו חללה היא שחסרה אבר שישנו באיש, שבעבור חסרון זה היא מוכרתת להשתין מיושב?
ונראה לי בס"ד במה שהיא יושבת ומשתנת יש לה בזה שבח וטובה מצד אחר, והוא דאיתא ביורה דעה סימן קצ"ה אשה שהשתינה מים ויצא ממנה דם בתוך ההשתנה עם מי רגלים, אם היתה יושבת ומשתנת טהורה, כי כיון שיושבת יש למי רגלים פתח פתוח לצאת בריוח ואין חוזרין לצד המקור אשר ממנו יוצא דם נדתה, ועל כן בודאי הדם הזה שנמצא בהשתנה הוא ממקום שיוצאין ממנו מי רגלים שבא מן החלחלית או מן הכליות, ולא מהמקור של דם נידות, דאין מי רגלים באים משם, אבל אם עמדה והשתינה ונמצא דם בהשתנה, כיון שעומדת לא נפתח בית רחמה, ומתוך שבית הרחם צר לא יוכלו מי רגלים לצאת בריוח, ולכן נדחקין וחוזרין לצד המקור של דם נדה ומביאין משם את הדם, וכמפורש כל זה בלבוש ז"ל סימן קצ"א עיין שם.
ואם כן נמצא במנהגה זה שדרכה לישב ולהשתין הוא מנהג משובח לה, דעל ידי כך אם ימצא דם בהשתנה אין מטמאין אותה, מה שאין כן אם היה מנהגה להשתין מעומד היה מנהג זה רע לה, דאם נמצא דם בהשתנה מטמאין אותה, ולכן לא מנה תנא קמא דבר זה בכלל קללה, מפני שמנהג זה יש לה ממנו הנאה, והוא מנהג משובת אצלה.
ברם הא קשיא אמאי לא מני לה בכלל החסרונות חסרון אבר התשמיש שישנו בזכר ואינו אצלה? ונראה לי בס"ד דחסרון זה יש לה ממנו שבח מצד אחר, והוא כי הזכר על ידי אבר זה שהוא בולט בו אם יהיה לו תאוה יתקשה וניכרת תאותו ומתגנה, מה שאין כן האשה שיש לה חסרון אבר זה אין תאותה ניכרת לאחרים ולא תתגנה.
ואם תאמר כיון דחשיב לה חסרון זה דְּמְגַדֶּלֶת שֵׂעָר אמאי לא חשיב חסרון על שאין לה זקן? זה אינו, דלא נאמר הדרת פנים זקן אלא גבי איש, כיון שהוא גדול בשנים ואין לו זקן תהיה צורת פניו משונה ומכוערת, אבל האשה שאין לה זקן הוא יופי גדול לפנים שלה.

גמ' הא והא בימות החמה. ברי"ף ורא"ש הגי' הא והא בימות הגשמים:

שם ואי בעית אימא הא והא דמיים מסאניה. הרי"ף כאן השמיט ב' אוקימתות דעוקצי ודשרכא אבל בשבת פרק ואלו קשרים הביאן ובהיפוך בתחילת אוקימתא הא דאית ליה שרכא ואח"כ אוקימתא דסיים מסאניה ואח"כ אוקימתא דעוקצי. ושם איתא ועוקסי והיינו כמו עוקצי. ע' בערוך ערך עקום:

הויין לו בנים שאינן מהוגנים. כלומר רשעים דהא יליף מקרא דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב. ופירש"י לא טובים הבנים וכו' ואמרינן בשבת דף קמ"ט ע"ב אקרא גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע ע"ש וכ"כ רש"י בתעניות דף ט"ז ע"ב שאינו הגון רשע וכ"כ הטור בא"ח סי' ג"ן וכן מוכח מדברי הרמב"ם ספ"ד דסנהדרין ופכ"ד דין ב' ע"ש:

עצבונך זה צער גידול בנים והרונך זה צער העבור וכו' הקשו המפרשים דברישא הול"ל צער העבור ולידה ואח"כ צער גדול בנים. ואפשר כי הנה קללות אלו הם כוללות לכל הנשים. ומקצת מהם לא שייכי בחוה כגון דם בתולים וכבר ילדה קין והבל שלא בצער. וגם בדור המבול נראה מהמדרש שכמעט לא היה צער גדול בנים וכמ"ש איוב סי' כ"א זרעם נכון לפניהם ישלחו כצאן עויליהם וכו' ונמצא דהגם דחוה ילדה שת מ"מ לא היה צער גדול בנים. וא"כ רמז דזמנין דמשכחת צער גדול בנים ברישא בנים שאינם שלה כגון שמתה אם הבנים ומוכרחת היא לגדלם וזה צער כפול לסבול צער על בני צרתה ולרמז זה הקדים צער גדול בנים.
ויותר נראה פשוט דמעיקרא קושיא ליתא ונאמר דהגם שהיו מצליחים בבנים בגדולן ובריאותן מ"מ היה להם צער מצד אחר כי היו חזקים וקשים. וא"כ הכתוב דבר כלפי חוה שכבר הולידה קין והבל ועתה יהיה לה צער לגדלם לפי בחינתם. ואחר זה צער העבור ולידה בשת אחר ק"ל שנה ונמצא שהדברים כסדרן והלכתן ופשוט:

מגדלת שער וכו' עמ"ש בקונטריס שמחת הרגל רות דף ל' ע"א ובשם הגדולים ח"ב דף צ"ו סוף ע"א:

מלפנו מבהמות זו פרדה וכו' הא דלא נקט גזל מנמלה ועריות מיונה כדאמר ר' יוחנן בסמוך משום דמשמע לי' דקרא בדרך ארץ איירי שהטביע הקב"ה דרך ארץ בבהמות כדי שנלמוד מהם ולא איירי קרא באסורים שלמדנו בחסדיו ע"י משה רבינו וכ"ש דבעשרת הדברות איכא לא תנאף לא תגנוב ואע"ג דבגונב נפשות איירי כמשז"ל. וכן ר' יוחנן אמר אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין וכו' ופשוט ואע"ג דתנן יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים וא"כ נימא מלפנו מבהמות שיש ללמוד מנמר וצבי ואריה לעבודתו יתברך ומעוף השמים להיות קל כנשר והוה א"ש מעוף השמים דכתיב כנשר יעוף השמים. מ"מ מקרא מוכח דאנו למדין מהם איזה ענין טוב. והנך דתנן הן מדות כולליות מוטבעות בהם ולכך קאמר זו פרדה שכורעת והיא צניעות וכן דרך ארץ מתרנגול ופשוט:

אלמלא היינו למדין צניעות וכו' וכי האי גוונא איכא למילף מבהמות וחיות איזה עניינים כגון מנמלה יש ללמוד עוד זריזות וחריצות כמ"ש לך אל נמלה עצל וכו' ואמרו הכלב מכיר את קונו ובירושלמי דתרומות שהמית עצמו להציל אדונו. וכיוצא שאר עניינים הנשמעים ממגידי אמת. ונקט הני לדוגמא וה"ה דאיכא אחריני ולאו כרוכלא:

וגזל מנמלה. הכי אתמר בי מדרשא בריש פ' שופטים ברבה משם ר"ש בן חלפתא שראה במופת ע"ש:

זביננא לך זיגא וכו' עיין מ"ש בשיטתו הגאון הרב תורת חיים:

(ק סע"ב) ומאי מפייס לה וכו'.—אין זה אלא משל ובאו ללמד דרך ארץ לאדם, שאשתו מתקוטטת עמו קודם תשמיש על אודות בגדיה ותכשיטיה, מותר לו לשקר לה ולומר שיקנה לה בגדים ותכשיטים (אף שיודע הוא שאין זה ביכלתו) עד שיפייסנה.

דלא קא עביד איסורא. כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן: יבש. שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא: בימות החמה. יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין: קא נתרי פירי. שנשארו בו משנה שעברה ואתי למשרי ביה תלישה דלח נהי דעליה דיבש אטו עליה דלח לא גזרי' דהיא גופא גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזר: בגדודא. יחור שנשרו ענפיו כולם: בקעה מצא. כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ: ואץ ברגלים חוטא. אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה והכא איכא חטא שתולש עשבים: לחים. אסור דהוי תולש יבשין כתלושין דמי: סיים מסאני. שרי: לא סיים מסאני. אסור שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין: עוקצא. אשפי''א כפול מתחתיו והעשבים נדבקים שם ותולשן: שרבא. פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור: בימות החמה. זרע יש בגבעולין ומשירן: כר''ש. דאמר דבר שאין מתכוין מותר: לדבר מצוה. תשמיש: ברגלים לשון תשמיש דכתיב (שופטים ה) בין רגליה כרע נפל שכב: גם בלא דעת. . רישא דהאי קרא אץ ברגלים הוא: נפש לא טוב. לא טובים הבנים הנעשים בלא דעת האשה שהיה בעלה אץ ברגלים: הבועל ושונה. שמטריחה: לדעת. האשה: יבעול וישנה. שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה והיכא דהיא מזרעת תחילה יולדת זכר: לדבר מצוה. תשמיש: נבונים. מבינים. דבר מתוך דבר: יששכר. לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו': צער עבור. עוברות חולות הן: כמשמעו. צער הלידה: משתוקקת. מתאוה לתשמיש: והוא ימשל בך. שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה: דמרצייא ארצויי קמיה מראה לפניו עניני חיבה: עטופה כאבל. בושה לצאת בראשה פרוע: מנודה לכל אדם. לקמיה מפרש שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה: וחבושה בבית האסורים. כל כבודה בת מלך פנימה: כלילית. שד: כבהמה. שכורעת כשהיא משתנת ודרך פרידה לעשות כן: כר לבעלה. שהוא למעלה בשעת תשמיש: שבח הוא לה. יושבת ומשתנת בצניעות ואינה חסרה כלום בדבר. ונעשית כר לבעלה אין לה טורח כל כך. טורחו מרובה משלה: מלפנו. מלמדנו: מבהמות ארץ. שנתן בהם חכמה להורות לנו: שמפייס. הולך ופושט כנפיו והוא פיוס כדאמר לקמן שאומר לה לקנות מלבוש. שמגיע לארץ: צניעות מחתול. שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו: וגזל מנמלה. דכתיב (משלי ו) (אגרה) בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה: ועריות מיונה. שאינו נזקק אלא לבת זוגו: זיגא. מלבוש שקורין קוט''ה: לבתר הכי. לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לה לארץ: אי אית ליה. במה ליקח:

לא קשיא הא בלחים הא ביבשים. וא''ת והא לעיל אסרינן ביבש דפריך והא נתרי קינסי כו' וי''ל דבאילן שהוא גבוה שייך למגזר טפי משום דמינכר ביה ניתרי קינסי: והאידנא דקי''ל כר''ש כולהו שרי. פי' ר''ח דהאי היתר לא קאי אלא אעשבים דשרי בכל ענין אבל באילן אין להוכיח שם שום היתר אפילו יבש דשייך למיגזר טפי משום דמנכרא מילתא: