דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - ב

וכי אין בפחות משלשה סמוך לגג טפח, נמי לא אמרן שמותר, אלא כשאין  בשיפועה טפח.

שכל צד מהיריעה אינו מתרחק טפח מהאמצע אפילו בקצהו. כלומר, שהרוחב בין שני הצדדים למטה הוא פחות משני טפחים, שאז כל צד אינו נחשב כגג אלא רק כדופן.

אבל אם יש בשיפועה טפח, שכל צד מתרחק עד למרחק טפח מהאמצע, הרי אותו אלכסון שיפועי נחשב לאהל.

כי שיפועי אהלים - כאהלים דמו! שגם אהל משופע שמו אהל.

[רש"י אומר שלכאורה קשה, איזו מטה היא זו שאין ברחבה אפילו שני טפחים. ולכן ביאר שהמדובר הוא במטה רחבה, שהרבה עמודים יוצאים משני ראשיה, אחד נמוך ולידו גבוה, ועל כל עמוד שבראשה מונח קנה עד לעמוד שברגלה, ופורס על הקנים כילות קטנות שאינן מגיעות עד למטה, והשיפוע שלהם פחות מטפח, וסביב המטה הוא פורס יריעה גדולה לדפנות]. [108]

ואמר רב שישא בריה דרב אידי: סיינא כובע לבד שיש לו שוליים - שרי, מותר ללובשו בשבת.

ומקשינן: והתניא: אסור? ומשנינן: לא קשיא:

הא דאית ביה טפח ברוחב השוליים, אז אסור ללובשו משום דהוי כאהל.

הא דמותר, היכא דלית ביה טפח ברוחב שוליו, דלא הוי אהל.

ומקשינן: אלא מעתה, שרביב בגלימיה טפח אדם שטליתו בולטת קדימה מראשו טפח - הכי נמי דאסור משום אהל!?

אלא לא קשיא: אין האיסור משום אהל, אלא חוששין שמא יפול הכובע מראשו ברה"ר ויבא לטלטלו ארבע אמות.

הא דקתני דמותר, דמיהדק, שהכובע קשור ברצועה תחת צוארו ואין חשש שיפול.

הא דאסור, דלא מיהדק שהוא עלול ליפול. [109]

מתניתין:

מחזירין ציר התחתון של דלת של ארון או שידה שיצא מהחור, במקדש, שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו. ואין כאן מלאכת בונה, אלא שאסור משום שבות, כדלהלן, והרי אין שבות נוהג במקדש.

אבל לא במדינה, לפי שגזרו חכמים שמא יתקעהו בחזקה בפטיש, באופן שלא יוכל עוד לצאת משם, דהוא מלאכה דאורייתא של מכה בפטיש. [110]

והציר יצא העליון שבכך כל הדלת נופלת - כאן וכאן אסור, בין במקדש בין במדינה אסור להחזירו, מפני שהוא בנין ממש, ומלאכה דאורייתא לא הותרה אפילו במקדש.

וקסבר האי תנא דיש בנין וסתירה בכלים. [111]

רבי יהודה אומר: העליון מותר להחזירו במקדש, שאין איסורו אלא מדרבנן, לפי שאין בנין בכלים [ברטנורא].

והתחתון מותר אף במדינה, כי בתחתון אין חשש שמא יתקע [תפא"י].

גמרא:

תנו רבנן: ציר דלת של שידה תיבה ומגדל - במקדש, מחזירין [באופן שהוא נחוץ לעבודת המקדש, כגון שהיה בתוך השידה מלח או לבונה או קטורת, ואי אפשר לפתוח את הדלת עד שיחזירו את הציר].

במדינה, דוחקין! רק אם עדיין לא יצא לגמרי מחור המפתן אלא התחיל לצאת, מותר לדחוף אותו חזרה למקומו.

וכל זה בציר התחתון. אבל העליון - כאן וכאן לא יחזיר, דהוי בונה ממש. [112]

והא דאסור להחזיר בציר התחתון במדינה, הוא משום גזרה שמא יתקע בחוזק כשמחזירו. ואם תקע חייב חטאת. [113]

וציר של דלת של בור ושל דות [בור הבנוי על הקרקע] ושל יציע - לא יחזיר אפילו את הציר התחתון.

ואם החזיר - חייב חטאת! לפי שבבנין המחובר לקרקע, נחשב ל"בונה" אפילו בבנין כל דהוא.

מתניתין:

מחזירין רטיה במקדש.

כהן שהיתה לו מכה בידו, ונתן עליה מערב שבת רטייה דהיינו תחבושת שעליה משחה, ובשבת היה צריך לעבוד במקדש, והוצרך להוריד את הרטיה מעל ידו כדי שלא תחצוץ הרטיה בין ידו לעבודה ותיפסל העבודה - התירו לו להחזיר את הרטיה לאחר העבודה. כי אם לא יתירו לו להחזירה, יש חשש שמא ימנע ולא יעשה את העבודה, כדי שלא יצטרך להסיר את הרטיה.

[ומבואר במסכת ביצה יא ב שזה אחד משלשה דברים שהתירו חכמים "סופן משום תחילתן "].

אבל לא במדינה.

לסתם בן אדם אסור להחזיר רטיה, גזירה שמא ימרח את הרטיה כדי להחליק את הגומות שיש בה, ונמצא עובר על מלאכת ממחק שהוא אב מלאכה. [114]

אם בתחילה, שלא היתה הרטיה על ידו מערב שבת, ובא ליתן עליה לכתחילה את הרטיה בשבת - כאן וכאן אסור. שאפילו לכהן במקדש אסור. ולא שייך לומר כאן "אין שבות במקדש", שהרי אין זה צורך מקדש, אלא צורך הכהן עצמו.

גמרא:

תנו רבנן: רטיה שפירשה, נפלה מעצמה, מעל גבי מכה - מחזירין אותה בשבת אפילו במדינה. דמילתא דלא שכיחא היא שתפול הרטיה, ולא גזרו בה רבנן.

רבי יהודה אומר: אם נפלה לגמרי מהיד לא יחזירנה.

אבל אם רק הוחלקה, התחלקה הרטיה מהמכה למטה, ונשארה על היד, דוחקה מחזירה למעלה על המכה.

ואם הוחלקה למעלה - דוחקה למטה.

ומגלה מקצת הרטיה, ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה בקצה השני, ומקנח פי המכה [אך לא יסירנה לגמרי, שאז לא יוכל להחזירה]. [115]

ורטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח אותה כדי להחליק את הגומות שיש ברטיה.

ואם מירח - חייב חטאת משום ממחק.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה שאסור להחזיר רטיה, אפילו כשנפלה מעצמה.

אמר רב חסדא: לא שנו דתנא קמא מתיר להחזיר רטיה שנפלה מעצמה אלא שפירשה ונפלה על גבי כלי, על הכר או על הכסת.

אבל פירשה ונפלה על גבי קרקע - דברי הכל אסור להחזירה, שהרי הוא כאילו נותנה לכתחילה על המכה.

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה אבא. ונפלה ליה הרטיה אבי סדיא על הכר שמראשותיו, וקא מהדר ליה החזירה על המכה.

ואמינא ליה, אמרתי לו: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא: מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, דוקא שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע לכולי עלמא אסור.

ויוצא אם כן שרבי יהודה אוסר להחזיר אפילו בפירשה על גבי כלי. ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה.

וכיצד החזרת את הרטיה, שהרי למרות שנפלה על הכר, אסור להחזירה!?

אמר לי אבא: לא שמיע לי הא דרב חסדא. כלומר, לא סבירא לי!

אלא אני סבור שהם חולקים רק בנפלה על גבי הקרקע, אבל בנפלה על גבי הכלי הרי זה כהוחלקה בעלמא, ולדברי הכל מותר.

ולפיכך, היה מותר לי להחזיר את הרטיה שנפלה על הכר. [116]

מתניתין:

קושרין נימא במקדש.

שהיו הלויים מנגנים בכינור במקדש בשעת הקרבת הקרבנות, ואם נפסקה נימא מהכינור מותר לקשור אותה בשבת, ואפילו בקשר של קיימא, שאסור מדאורייתא.

כי לדעת תנא דמתניתין מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותם מערב שבת, כגון הכא, שנפסקה הנימא היום - דוחין את השבת.

אבל לא במדינה. ששם אסור לקשור נימא שנפסקה בכינור, שהרי הוא אב מלאכה.

ואם בתחילה, שבא לקשור מלכתחילה נימא חדשה בכינור, שלא היתה שם מעולם - כאן וכאן אסור, ואפילו במקדש אסור, שהרי היה יכול לעשות זאת מערב שבת.

גמרא:

ורמינהו מהא דתניא: נימת כנור שנפסקה במקדש - לא היה קושרה אלא עונבה, שהיה עושה קשר עניבה בלבד, שאינו אסור בשבת.

וקשיא אמתניתין שמתירה אפילו לקשור את הנימא!

ומשנינן: לא קשיא:

הא, הברייתא רבנן.

והא, מתניתין רבי אליעזר.

ומבארינן: לרבי אליעזר, דאמר: מכשירי מצוה דוחין את השבת, שמצוה הדוחה שבת, כגון מילה, הרי לא רק עצם המצוה דוחה, אלא גם הכנת האמצעים לצורך המצוה דוחה שבת, הכא נמי קושרה לנימא.

שהרי הקרבת הקרבן דוחה שבת, ותיקון הכינור שמנגנים בו בשעת השיר על הקרבן, הוא ממכשירי הקרבן. [117]

לרבנן, דאמרי: מכשירי מצוה אין דוחין שבת, הכא נמי עונבה בלבד, שהרי תיקון הכינור הוא רק ממכשירי הקרבן, ולא עצם הקרבן.

ומקשינן: אי מתניתין רבי אליעזר היא - אם כן, אפילו לכתחילה נמי יהא מותר לעשות כינור בשבת.

שהרי רבי אליעזר מתיר במילה לעשות אפילו מכשירים שאפשר לעשותם מערב שבת. כגון, לכרות עצים כדי לעשות מהם פחמין, כדי לעשות איזמל למילה.

ואילו מתניתין קתני שלכתחילה אסור?

ומשנינן: אלא, לא קשיא:

הא, מתניתין רבי יהודה היא, שסובר שעניבה בכלל קשירה, שאסורה מדאורייתא בשבת. ומאחר שהוא סובר כרבי אליעזר דמכשירי מצוה דוחין שבת, יכול הוא אפילו לקשור את הנימא, שהרי אין הבדל בין קשירה לעניבה.

והא, הברייתא רבנן היא, דסברי עניבה אינה בכלל קשירה, ומותרת לענוב בשבת. ולכן, אעפ"י שמכשירי מצוה דוחין שבת, מכל מקום אסור לקשור את הנימא, הואיל ואפשר לתקנה על ידי עניבה, שאין בה חילול שבת [עפ"י מהרש"א].

ואכתי תיקשי: ורבי יהודה דמתניתין - אליבא דמאן אזיל?

הערות

[108] והקשו תו' בד"ה לא אמרן, דנימא לבוד מכילה זו לכילה זו ויצטרפו כולם לשיעור טפח. ותירצו דלא אמרינן לבוד אלא לקולא שיכול להוסיף על אהל שנעשה מלבוד כדלעיל בכיפי דארבא, אבל אין לאסור לעשות אהל כזה בשבת. דאטו יאסר לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה טפחים משום אהל. והקשה ע"ז מהרש"א דא"כ יש עצה לעשות אהל בשבת שינטה קודם שני חוטין בפחות משלשה טפחים ואח"כ יכול לפרוס עליהם אהל. שהרי יש כבר אהל והוא אינו אלא מוסיף על האהל. ולעיל בכיפי דארבא משמע שאין עצה אם הכיפין פחותין מטפח או רחוקין זה מזה טפח. והחזו"א בסי' נ"א סק"ח כתב דאפשר דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים מע"ש ולא על אהל הנעשה בשבת אף שנעשה בהיתר. ובתורת חיים הקשה דנימא לבוד מקנה לקנה ויהא מותר לפרוס עליהם את הכילה דהוי מוסיף על אהל ארעי. ותירץ דשמא כילת חתנים לאו אהל ארעי הוא.

[109] ור"ח מבאר דגם למסקנת האיסור משום אהל, והא דמיהדק היינו שאם הטפח היוצא מהכובע חזק שאינו נכפף אסור משום שנראה כאהל. והא דלא מיהדק, כשהוא נכפף למטה כמו דלימא אין זה אהל ומותר. תוד"ה הא.

[110] תפארת ישראל.

[111] רש"י. והתוס' בד"ה והעליון, הקשו עליו דאטו מתניתין כבית שמאי דלבית הלל אין בנין בכלים. אלא הם מפרשים דאפילו ציר העליון אינו אסור אלא מדרבנן, ומ"מ אסור במקדש דהוי שבות גדולה שאסורה אף במקדש. וכן מצינו דכמה מקומות שאסרו שבות אף במקדש.

[112] כתב הרא"ש: ר"ת מסתפק אם מותר לדחוק העליון במדינה. דלכאורה מדקתני לא יחזיר משמע דלדחוק מותר או דילמא נקט לא יחזיר בשביל מקדש, דשם מותר לדחוק, אבל במדינה אסור אף לדחוק. וכן מוכח מדקתני רישא, דדוחקין התחתון, משמע דהעליון אסור אף לדחוק. וכן מסתבר דאסור.

[113] כך מפרש רש"י. והתוס' בד"ה והעליון, כתבו דדוחק לפרש כן דבפשוטו קאי על העליון אלא דגם בעליון אינו אסור אלא משום גזירה שמא יתקע כבהערה 111.

[114] רש"י. והתוס' בד"ה מחזירין, כתבו דמשמע דמשום גזירת שחיקת סממנים [שאסור בכל רפואה בשבת] אין לאסור הואיל והרטיה היתה עליו מאתמול. וכן מוכח מדנקט רטיה ולא רפואה אחרת. ועוד כתבו בשם ה"ר יוסף דאמנם גם בחזרת רטיה יש גזירת שחיקת סממנים ולכך נקט רטיה, לאשמעינן שאעפ"י שיש כאן שני איסורים גם שמא ימרח וגם שמא ישחוק סממנים אפ"ה התירו במקדש.

[115] ואפילו לתנא קמא שהרי כשמסירה בידים לכו"ע אסור להחזירה. ביה"ל סי' שכ"ח סכ"ו.

[116] ויש מפרשים: לא סבירא לי הא דשמואל דהלכה כרבי יהודה אלא אני סבור דהלכה כרבנן דמותר בפירשה ע"ג כלי, אבל אדרב חסדא לא פליג ומודה דלא פליגי אלא בכלי, ובקרקע כו"ע מודו דאסור. תוד"ה רטיה.

[117] וקסבר רב אליעזר דשירה מעכבתו את הקרבן. אי נמי יש לומר דמכשירי קרבן דוחין את השבת ואפילו מכשירין שאינן מעכבין, דשבת נדחה לגבי קרבן להיות קרב כהלכתו. תו' הרא "ש.

בשיפועה כלומר שאינה מתרחבת עם תחתית השיפוע הסמוך למיטה עד כדי שיהיה טפח ממרכזו לכל צד, אבל יש בשיפועה טפח — הרי שיפועי אהלים כאהלים דמו [נחשבים] והרי כילה זו כאוהל — ואסורה.

ואמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: סיינא (כובע לבד נוקשה) — שרי [מותר] לחובשו בשבת, ואין בכך משום אהל. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכובע כזה אסור! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאסור — דאית ביה [שיש בו] בשוליו רוחב טפח, הא [זה] שמותר — דלית ביה [שאין בו] בשוליו רוחב טפח.

ותוהים: אלא מעתה שרביב בגלימיה [אם ימשוך בטליתו] ויוציאנה מעבר לראשו טפח, הכי נמי [גם כן יהא] אסור? והרי מלבוש הוא זה!

אלא יש לדחות את דרך ההסבר הקודמת ולומר שאין טעם האיסור משום עשיית אהל אלא משום חשש לטלטול ברשות הרבים אם יפול הכובע. ולא קשיא [קשה] הא [זה] שמותר — דמיהדק [כשמהודק] הכובע בראשו, ומכיון שאין לחשוש שמא יפול הכובע ויבוא לטלטלו, מותר לחובשו, הא [זה] — שלא מיהדק [מהודק], ויש לחשוש שיפול מראשו ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.

א משנה מחזירין בשבת ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל שנשמטה במקדש, שאין בכך אלא משום שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות, אבל לא במדינה שהדבר אסור משום שבות. ציר העליון — כאן וכאן אסור, כי בכך יש משום בניה ומלאכה מן התורה, שאסורה בכל מקום. ר' יהודה אומר: ציר העליון במקדש — מותר, והתחתון מותר אף במדינה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: ציר התחתון של דלת שידה (מזווה) תיבה ומגדל (ארון), במקדש — מחזירין למקומו, ובמדינה — רק דוחקין אותו להחזירו. וציר העליון — כאן וכאן לא יחזיר, גזירה שמא יתקע בחוזק ויעשה מלאכה ממש, ואם תקע — חייב חטאת שהוא כבונה.

ושל בור ושל דות ושל יציע — לא יחזיר כלל, ואם החזיר — חייב חטאת, שרק בדלתות כלים המיטלטלים היה מקום לחלק, שספק אם יש בהן איסור בניה, אולם כל דבר המחובר לקרקע ודאי אסור לתקנו משום מלאכת "בונה".

ג משנה מחזירין רטיה (תחבושת) שהוסרה מן הפצע במקדש בשבת, שאין גוזרים שמא יבוא להחליק את המשחה, ויעבור משום מלאכת "ממחק", אבל לא במדינה. ואם בתחילה להניח תחבושת כזו על פצע לא חבוש ביום השבת עצמו — כאן וכאן אסור.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: רטיה שפרשה (ירדה) מעל גבי מכה — מחזירין אותה בשבת בכל מקום. ר' יהודה אומר: אם הוחלקה למטה — דוחקה למעלה, למעלה — דוחקה למטה, אף מותר שיהא מגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה מצד אחד, וחוזר ומגלה מקצת רטיה מצד אחר ומקנח פי המכה מאותו צד, אולם

רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח וזו תולדה של מלאכת "ממחק" האסורה מן התורה. ואם מירח — חייב חטאת, ואילו להחזיר ממש — אסור בכל מקרה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יהודה. אמר רב חסדא: לא שנו חכמים שמותר להחזיר אלא שפירשה הרטיה ונפלה על גבי כלי שעשויה מיד להרימה ולהחזירה, אבל אם פירשה על גבי קרקע — דברי הכל אסור, שהוא כחובש פצעו בתחילה.

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אבא, נפלה ליה אבי סדיא, וקא מהדר ליה [לו הרטיה על הכר, והחזיר אותה], אמינא ליה [אמרתי לו]: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור כאמרה זו] שאמר רב חסדא: מחלוקת — שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע — אסור, ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה שפסק ההלכה הוא שאין להחזיר רטיה שנפלה אף על גבי כלי!

אמר לי: לא שמיע לי [שמעתי דבר זה] כלומר התכוון לומר לא סבירא לי [איני סבור] כהלכה זו של רב חסדא שנחלקו רק כאשר נפלה רטיה על הכלים, אלא אף כשנפלה על הקרקע מחלוקת, והלכה שמותר.

ה משנה קושרין בשבת נימא (מיתר) שניתקה מכינור שמנגנים בו במקדש, אבל לא במדינה. ואם בתחילה להצמיד את הנימה בכינור ולקשרו שם כאן וכאן אסור.

ו גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: נימת כנור שנפסקה — לא היה קושרה אלא עונבה, משמע שקשירה אסורה אפילו במקדש! ומתרצים לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת — רבנן [כשיטת חכמים] והא [זו] — כשיטת ר' אליעזר.

ומבארים: לשיטת ר' אליעזר שאמר "מכשירי מצוה דוחין את השבת" וכיון שקשירת הנימה היא לצורך מצוה, לכן אף קושרה. ואילו לרבנן [לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] שמכשירי מצוה אין דוחין את השבת, רק עונבה.

ומקשים: אי [אם] האמור במשנה הוא כשיטת ר' אליעזר המתיר לעשות מכשירי מצוה אף על ידי חילול שבת, אם כן אפילו לא נפסקה אלא אף לכתחילה נמי [גם כן] יהא מותר לשים את הנימה שהרי לצורך מצוה היא!

אלא לא כך יש להבין, ויש ליישב: לא קשיא [קשה]. הא [זו] המשנה המתירה — היא כשיטת ר' יהודה הסבור שעניבה דינה כקשירה לכל דבר, ולכן אין הבדל. והא [זו] האוסרת — כרבנן [חכמים] האומרים שעניבה אין בה איסור מן התורה, ולכן התירו לענוב נימה.

על כך שואלים: ור' יהודה אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] לפי איזו שיטה אמר דבריו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

its incline does not extend a handbreadth from the center to each side. However, if its incline extends a handbreadth from the center to the side, the halakha is that the inclines of tents are considered like tents, and it is therefore prohibited to suspend them.

And Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: With regard to a stiff felt hat [sayna], it is permitted to wear it on Shabbat. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita that wearing this hat is prohibited? The Gemara answers: It is not difficult. This baraita, which prohibits wearing a felt hat, is referring to a case where the hat extends a handbreadth from the person’s head and is therefore regarded as a tent; whereas that statement by Rav Sheisha, who permits doing so, is referring to a case where it does not extend a handbreadth from one’s head.

The Gemara is surprised at this answer: But if that is so, one who pulled his cloak a handbreadth beyond his head, is it also prohibited for him to do so? This is unreasonable, as it is an article of clothing, not a tent.

Rather, the previous explanation must be rejected, as the issue with regard to a felt hat is not whether it is considered a tent, but whether there is concern that one might come to carry it in the public domain if it falls from his head. This is not difficult; this statement of Rav Sheisha, which permits it, is referring to a case where the hat fits snugly on his head. There is no concern lest the hat fall and one will come to carry it; therefore it is permitted to wear it. Conversely, that baraita, which prohibits wearing this hat, is referring to a case where it does not fit snugly on his head. It is therefore liable to fall, and one might come to carry it in the public domain.

MISHNA: One may restore the lower hinge pin of the door of a carriage, box, or cupboard that becomes dislocated to its place on Shabbat in the Temple, as this action is prohibited by rabbinic decree, which is not in effect in the Temple; but it may not be restored to its place in the rest of the country. And restoring the upper hinge pin is prohibited in both places, as this is considered building, a labor prohibited by Torah law, which applies everywhere. Rabbi Yehuda says: Restoring the upper hinge pin to its place is permitted in the Temple, while one may restore the lower one to its place even in the rest of the country.

GEMARA: The Sages taught a baraita: With regard to the lower hinge pin of the door of a carriage, box, or cupboard, one may restore it to its place in the Temple; in the rest of the country one may only push it back into place, provided that it did not come out of its socket entirely. As for the upper hinge, one may not restore it in either place. This is prohibited as a preventive measure, lest one come to bang it in forcefully, thereby performing an actual labor prohibited by Torah law. And if he actually banged it in, he is liable to bring a sin-offering, as his action is considered building.

With regard to the hinge pin of the door of a pit, cistern, or an extension to a building, one may not restore it to its place at all. And if one restored it to its place, he is liable to bring a sin-offering. The above distinction applies only to movable utensils, whereas anything attached to the ground may certainly not be fixed in place, as this is regarded as prohibited building.

MISHNA: One may return to its place a bandage that became detached from a wound on Shabbat in the Temple. In the Temple, this is not prohibited as a preventive measure, lest one come to spread the ointment and thereby perform the prohibited labor of smoothing. However, one may not return a bandage to its place in the rest of the country. If one sought to apply the bandage for the first time to an untreated wound on Shabbat, it is prohibited in both places.

GEMARA: The Sages taught a baraita: With regard to a bandage that became detached from a wound, one may return it to its place on Shabbat in all cases. Rabbi Yehuda says: If it slipped downward, one may push it upward; if it slipped upward, one may push it downward. One may also uncover part of the bandage and clean the opening of the wound on one side, and then uncover another part of the bandage on the other side and clean the opening of the wound on that side.

However, one may not clean the bandage itself, because that would involve spreading the ointment, which is a subcategory of the prohibited labor of smoothing, and if one spread the ointment he is liable to bring a sin-offering. Actually restoring a bandage that was completely detached from the wound is prohibited in all cases.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Ḥisda said: The Sages taught that it is permitted to restore the bandage to the wound only where it became detached and fell onto a utensil, in which case one may immediately pick it up and replace it. However, if it became detached and fell onto the ground, everyone agrees it is prohibited, as this is considered as though one were bandaging the wound for the first time.

Mar bar Rav Ashi said: I was standing before Father, and his bandage fell onto a pillow and he replaced it. I said to him: Doesn’t the Master hold that which Rav Ḥisda said: The dispute is restricted to a case where the bandage became detached and fell onto a utensil, but if it became detached and fell onto the ground, everyone agrees that it is prohibited; and furthermore, Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that it is prohibited to replace even a bandage that fell onto a utensil?

He said to me: I did not hear this teaching; that is to say, I do not agree with Rav Ḥisda’s interpretation that the dispute is only in a case where the bandage fell onto a utensil. Rather, they disagree even if it fell onto the ground, and the halakha is that the bandage may be restored to the wound.

MISHNA: One may tie up on Shabbat a string [nima] that came loose from a harp used in the Temple, but not in the rest of the country. And tying the string to the harp for the first time is prohibited both here and there.

GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a baraita: If a harp string broke, one would not tie it up with a knot, but fashion a bow. This teaching indicates that tying up a harp string is prohibited even in the Temple. The Gemara answers: It is not difficult; this baraita, which prohibits tying, was taught in accordance with the opinion of the Rabbis; and that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

The Gemara clarifies this answer: According to Rabbi Eliezer, who said that the preparations that enable the performance of a mitzva override the prohibitions of Shabbat, one may tie even the broken harp string, as this is for the purpose of the mitzva of accompanying the Temple service with music. However, according to the Rabbis, who say that preparations for a mitzva do not override Shabbat prohibitions, one may only fashion a bow.

The Gemara raises a difficulty: If in fact the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits facilitating performance of a mitzva even when it involves desecration of Shabbat, even in a case where the string did not break and one is tying it for the first time, this too should be permitted, as he is acting for the purpose of a mitzva.

Rather, the Gemara provides a different resolution of the contradiction: It is not difficult. This, the mishna that permits tying the broken string, was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that making a bow is considered tying, and there is no difference between the two actions; and that, the baraita that prohibits it, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who rule that fashioning a bow is not prohibited by Torah law, and therefore it is permitted to fashion a bow.

The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, in accordance with whose opinion did he express his view?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה במסכ' יום טוב בפר' א' גרסי מאי טעמ' התירו חזרת רטייה במקדש ואוקמוה בכהן שעובד עבודה והינו דאמ' עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן עור לפני הדריסה ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש קמ"ל הותרו סופן משום תחילתן כהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:

ר' אליעזר אומ' מכשירי מצוה דוחה את השבת עיקר דבריו במס' שבת בפר' ר' אליעזר אומ' אם לא הביא כלי מערב שבת דתנן ועוד אמ' ר' אליעזר כורתין עצים לעשות פחמים ולעשות ברזל ותניא מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר ורבנן דפליגי עליה סברי כר' עקיבה דאמ' מילה עצמה דאי איפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת אבל מכשיריה דאיפשר לעשותן מערב שבת אין דוחין את השבת:

הנך דכרי פי' אלים דהוו לרב הונא ביממא בעי טולא ובלילה בעו אוירא ואתא לקמיה דרב וא"ל זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח (פרוס) [פירוש] ושדייה (לדיר) [לבודייא] ע"ג עצים מע"ש וליהוי הבודיא כרוכה על גבי העצים לילי שבת כדי שיהא האויר נכנס על הצאן ומחר בשעת החמה פרוס גם שאר הבודיא וכסה בה העצים להיות להן צל דכיון דהוה בה מאתמול פריסה מקצת הבודיא טפח נעשה אותו טפח מאתמול אהל עכשיו מוסיף על אהל עראי אתה ושרי לך. וילון פי' פרוכת. אמר שמואל משום ר' חייא כילת תנים מותר לנטותה כו' אבל יש בגגה טפח או פחות מג' סמוך לגג רחב טפח או נחתא מפוריא טפח או אית בשיפועא טפח. אי אית חד מהנך אסיר ושיפועי אהלים כאהלים דמו. סייאנא. פי' הכובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גועות על הפנים מפני השמש אם מהדק אפי' יש בו טפח שרי ואי לא אסיר:

מתני' מחזירין ציר התחתון במקדש.

ת"ר ציר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל כו'. פי' שמא יתקע בה מסמר.

יהודה אמר פרשה אין מחזירין אותה כלל אלא הוחלקה במכה למטה דוחקה למעלה על גבי מכה וכן אם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה כו'. אמר רב חסדא לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי דת"ק מתיר להחזירה ור' יהודה אוסר. אבל פירשה ע"ג קרקע דברי הכל אסור להחזירה.

אמר מר בר רב אשי הוינא קאים קמיה אבא כו'. וקי"ל כרב אשי דהוה בתרא.

אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פי' ר"ח לעולם משום אהל, וכשמיהדק הוי ליה כאהל אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי, וכן עיקר.

כובע של לבד העשוי להניחו על הראש מפני הגשמים או מפני החמה אעפ״י שיש בו שפה סביב שהוא עושה צל כמו אהל מותר ללבשו ובלבד שיהא מהודק על ראשו כדי שלא יפול ויבא להביאו. וגדולי המחברים כתבו בענין הדוק זה כונה אחרת:

המשנה העשירית והכונה בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מחזירין ציר התחתון במקדש. פי׳ שהרבה דברים של איסור שבת הותרו במקדש וחזרת ציר תחתון בדלת הואיל ולא יצא העליון נוחה הרבה אלא שנאסרה מחשש שמא יתקע ובמקדש לא חששו והעליון כאן וכאן אסור שבעליון דרכו לתקוע במקבות וגרזן ור׳ יהודה מתיר בעליון במקדש ובתחתון במדינה. ויש מפרשי׳ והעליון כאן וכאן אסור כשיצא אף העליון ומפני שהתחתון יוצא תחלה הוא תופשה בלשון זה. ונמצא שר׳ יהודה מתיר אף כשיצאו שניהם והלכה כחכמים. ובגמרא פרשו בדלת של שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ר״ל התחתון ובמדינה דוחקין אם לא יצא כלו מנקב האסקופה אלא שקרוב לצאת והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת מפני שאין אלו חוזרין לצירם אלא בדוחק גדול וחזרתם בתקיעה. ויש מפרשי׳ שהציר שלהם בקרקע והרי זה בנין גמור. מחזירין רטיה במקדש ר״ל מי שהיתה לו מכה בידו והניח רטיה עליה מבעוד יום והוצרך ליטלה בשבת מצד שרצה לעבוד עבודה ונמצאת הרטיה חציצה לו ולאחר עבודה רשאי להחזירה שאם לא תתיר חזרתה נמנע מעבודתו וזה אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם כמו שביארנו במסכת יום טוב. אבל לא במדינה גזרה שמא יניח מתחלה והנחה לכתחלה כאן וכאן אסור מפני שני דברים. אחד משום רפואה ואחד שמא ימרח הרטייה וזהו [ממחק] הנזכר באבות מלאכות. ומכל מקום מה שאין בו חששות אלו אלא שמגין מותר להחזיר אף במדינה. והוא שאמרו יוצאין בציפי צמר ובפיקורין כמו שביארנו במקומו. קושרין נימא (בשבת) [במקדש] ר״ל נימת כנור של שיר קרבן שנפסקה קושרין אותה להכשירה לזמר. ובגמ׳ פרשוה לדעת ר׳ אליעזר שסובר מכשירי מצוה דוחין את השבת אף במה שהיה אפשר מבערב וכל שכן בזו שנפסקה בשבת ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. ומעתה לענין פסק לא קשירה דוקא אלא עניבה. ויש פוסקים אף בקשירה גמורה מפני שמכשירין אלו לא היה אפשר לו לעשותן מבערב שהרי נפסקה הנימא בשבת וכדעת ר׳ יהודה שמתיר במכשירין שאי אפשר לו לעשותם מבערב. והיתר זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. פירושו אף לדעת האומר שאין עיקר שירה בכלי אלא בפה ובמדינה אסור שמא יקשור מתוך שהדבר מצוי ושהוא קפיד בה על הכנור ולכתחלה ר״ל להניח בה נימא חדשה שלא היתה שם מעולם כאן וכאן אסור.

בפרש"י בד"ה לר"י כו' והא דתניא עונבה רבנן כו' היא וכיון דאפשר בעניבה כו' עכ"ל אבל אם לא היה אפשר בעניבה היה מותר לקשור דס"ל נמי כר"א דמכשירי מצוה דוחין שבת ולא תקשי להו לרבנן אי אליבא דר"א אפילו לכתחילה נמי דאימא דקושטא הוא דאפילו לכתחלה ודקתני נימא שנפסקה לרבותא דאפ"ה לא היה קושרה אלא עונבה וק"ל:

תוס' בד"ה הא דמיהדק כו' אבל ר"ח מפרש דמיהדק אסור כו' שאינו נכפף ונראה אהל כו' עכ"ל ולפי זה ל"ג אלא ל"ק ועיין ברא"ש פרק תולין וק"ל:

בד"ה מחזירין רטיה כו' גזירה שמא ימרח אבל לשחיקת כו' כיון דמאתמול כו' עכ"ל דאל"כ אמאי נקט רטיה דשייך ביה נמי מירוח ולא נקט שאר דברים דלא שייך ביה מירוח אלא שחיקת סממנין ואפ"ה אסור במדינה וכ"ה בתוס' פרק במה אשה אלא כיון דמאתמול הוה עילויה ליכא ביה משום שחיקת סממנין ומיהו בסיפא אם בתחילה כאן וכאן אסור כיון דלא הוה עילויה מאתמול אית ביה נמי משום שחיקת סממנין וה"ל למנקטיה לרבותא בשאר דברים ולא ברטיה דשייך ביה מירוח אלא משום רישא נקטיה הכי גם בסיפא ודו"ק:

בד"ה רטיה שפירשה כו' וי"ל דהך דפילפל איירי שנפל ע"ג קרקע והכא שנפל על גבי כלי כו' עכ"ל ולעיל שהקשו לפ"ה דלא שייך הכא שחיקת סממנין מההיא דפילפל ולא תירצו בכה"ג דההיא דפילפל שנפל על גבי קרקע והכא ע"ג כלי דא"כ לטעמא דשמא ימרח נמי אמאי אוסר כיון שנפל ע"ג כלי ודו"ק:

גמ' אבל לא במדינה ואם בתחילה כצ"ל.

רש"י בד"ה של בור ושל דות דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו כצ"ל:

בד"ה ר' יהודה כו' אם הוחלקה דוחקה ומחליקה למכה כצ"ל והס"ד:

גמרא וא"ר שישא כו' סיינא שרי. בשבת הגי' ששת כדלעיל ונכון ועמש"כ (בפסחים מט):

רש"י ד"ה שרביב. הלכך כי מיהדק וקשור כו'. נראה דצ"ל או קשור או דהוא ו' המחלקת עי' בב"י ושו"ע:

[רש"י ד"ה מחזירין רטיה. שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה כו'. כצ"ל וכ"ה לשונו בביצה] :

גמ׳ נפלה ליה אבי סדיא. נ"ב עי"ן מובלעת קרי בה סעדיא:

מתני' קושרין נימא. עיין סוכה דף נ ע"ב ד"ה ורבנן:

בשיפועה. מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם לא הרחיב טפח דהוי כולה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה כל דופן ודופן באלכסונה טפח הוי ההוא אלכסון אע''פ שהוא משופע קרוי אהל כרבנן דפליגי אדרבי אליעזר במסכת סוכה (דף יט:) כך שמעתי וקשיא לי איזו מטה שאין ברחבה שני טפחים או ג' חסר משהו שיהיה בגגה פחות מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח וי''ל שהמטה רחבה כמשפטה ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה ופורס על המטה שתים ושלש כילות קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות: סיינא שרי. כובע של לבד שקורין פלטר"י מותר לצאת בו בשבת: הא דאית ביה טפח. שיוצא טפח רוחב שפתו להלן מראשו אסיר דהוי אהל: שרביב בגלימיה. האריך בטליתו להלן מראשו והוציאה טפח הכי נמי דאסור: אלא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. וטעמא לא משום אהל הוא אלא דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי ואי לא אסור: מתני' מחזירין ציר התחתון. של דלת חלון שידה תיבה ומגדל שפתחיהם מצדיהן דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין: אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע בגרזן או במקבות דהויא מלאכה: והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא העליון כולו נופל והוי כבונה וקא סבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה אפילו במקדש: גמ' במקדש מחזירין. כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש: ובמדינה דוחקין. אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לשמט דוחקין לחור בלע''ז אנפיינדר''א: והעליון כאן וכאן אסור להחזיר. דהוי כבונה ממש: שמא יתקע. שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה ואתחתונה במדינה קאי דאי אעליון קאי ובמקדש הוה ליה שבות דהך חזרה גזירה משום שמא יתקע ואמאי מיתסר במקדש דאמר והעליון כאן וכאן אסור והא שבות במקדש לא גזרו: של בור ושל דות. דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו: בור. בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע אישקדיינ''א: מתני' מחזירין רטיה. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו''ט ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידיה וממנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה דברים האמורים במסכת ביצה שהותרו סופן משום תחילתן: אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת: אם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלק' לצורך עבודה: כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו: גמ' רטיה שפרשה. שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פרשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין. דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רבי יהודה אומר. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה [ומחליקה למכה]: שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה מירוח חייב משום ממחק: לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפרשה ע''ג כלי. על הכר או על הכסת: ע''ג קרקע. כלכתחלה דמי: אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי: לא סבר לה מר להא דרב חסדא. דמוקי לפלוגתייהו בשנפלה על הכלי ואפילו הכי אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה: לא שמיע לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפילה על גבי קרקע אבל בנפילה על גבי כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא: מתני' קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת ובגמרא מפרש טעמא דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותן מאתמול דהא היום נפסקה דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת (דף עג.): ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור: גמ' פלוגתא דר''א ורבנן גבי מילה (שבת דף קל.) שר''א מתיר לחטוב עצים ולעשות פחמין בשבת לעשות איזמל למול בו: קרבן צבור הוה מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידה: אפי' לכתחלה נמי. דאפי' לעשות פחמין שהוא מכשיר שרי: לר' יהודה. דאמר עניבה אב מלאכה במסכת שבת (דף קיג.) אין חילוק בין עניבה לקשירה וקושר דקסבר מכשירי מצוה דוחין והא דתניא עונבה רבנן דאמרי לאו מלאכה היא וכיון דאפשר בעניבה לא מחללינן שבת: ורבי יהודה. דמוקמינן מתני' אליביה וקושר אב מלאכה היא אליבא דמאן:

הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פירש בקונטרס דטעמא לאו משום אהל הוא ולפי זה מותרין אותן כובעין של לבד אע''פ שמאהיל טפח ובלבד שיהיה קשור תחת גרונו שלא יפול ואתי לאיתויי ד' אמות ברה''ר אבל ר''ח מפרש דמיהדק אסור כשהטפח היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף ונראה אהל ולפי זה כובעים אסורין: והעליון כאן וכאן אסור. פי' בקונטרס דקסבר יש בנין וסתירה בכלים דעל שידה תיבה ומגדל קאמר לה בגמרא ותימה אטו מתני' כב''ש דלב''ה אין בנין וסתירה בכלים בפ''ב דביצה (דף כב.) ועוד קשה דבגמרא גבי והעליון כאן וכאן אסור שמא יתקע דחק לפרש דשמא יתקע קאי על תחתון דאי אעליון לא היה אסור במקדש דאין שבות במקדש ודוחק גדול הוא ונראה לר''י דאפילו ציר העליון הוא דרבנן דשבות גדולה כזה לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו במקדש כגון סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה את השבת: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזירה שמא ימרח אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה וקשה דבפרק במה אשה (שבת דף סד:) אמר אשה יוצאה בפילפל ובגרגיר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוי עילויה ויש לומר דהתם טעמא לפי שנראית כמו שמתכוון להוציא לחוץ ואתי למשרי הוצאה והר''ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סממנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקט רטיה לרבותא אף על גב דאיכא למיחש לשחיקת סממנין ולמירוח אפי' הכי מחזירין במקדש: רטיה שפירשה מחזירין אותה. וא''ת ומ''ש דאמר גבי פילפל ובגרגיר מלח נפל לא תחזיר וי''ל דהך דפילפל איירי שנפל על גבי קרקע והכא שנפל על גבי כלי כדקאמר רב חסדא בסמוך ורב אשי דקאמר בסמוך לא שמיע לי לא קאי אדרב חסדא כדפירש בקונטרס אלא קאי אהלכה כר' יהודה אבל אמילתא דרב חסדא לא פליג ומודה דלא שרו רבנן אלא בכלי ועוד י''ל ההיא דגרגיר מלח אתי כרבי יהודה דאסר הכא: אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרבא. ר''ח גרס קמיה דאבא וכן נראה דל''ג קמיה דרבא דיום שמת רבא נולד רב אשי: קושרין נימא כו' ואם לכתחילה כאן וכאן אסור. פירש בקונטרס שלא היתה שם מאתמול ור''י מפרש לכתחילה אפילו נפסקה היום ורצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחילה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד