עירובין קג ע"א

דף קג - א

אי אליבא דרבי אליעזר קאמר, שהרי כאמור, על כרחך הוא סובר כרבי אליעזר דמכשירי מצוה דוחין שבת.

אם כן, אפילו לכתחילה נמי יהא מותר לעשות נימא בשבת. ומדוע אסר רבי יהודה במתניתין, לכתחילה?

ומשנינן: אלא, לא קשיא:

הא רבי שמעון, הא רבנן.

מצינו שנחלקו בזה רבי שמעון ורבנן.

דלרבי שמעון מותר רק עניבה ולרבנן מותר אף קשירה.

הילכך מתניתין אתיא כרבנן. והם סוברים אמנם כרבי אליעזר דמכשירי מצוה דוחין שבת. אך הם לא סוברים לגמרי כמותו, כי הוא מתיר אפילו במכשירי מצוה שהיה אפשר להכינם מערב שבת, והם סוברים שרק כשאי אפשר היה לעשותם מערב שבת הם דוחים, כגון שנפסקה נימא בשבת. אבל לעשות לכתחילה נימא בשבת, אסור, שהרי אפשר היה לעשות זאת מערב שבת. ^[118]

וברייתא אתיא כרבי שמעון, דסבר דמכשירי מצוה אינן דוחין שבת כלל, ואפילו כשלא היה אפשר לעשותם מערב שבת. הילכך, אסור לקשור אלא רק לענוב.

דתניא: בן לוי שנפסקה לו נימא בכינור - קושרה.

רבי שמעון אומר: עונבה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יעשה קשירה או עניבה אף היא אינה משמעת את הקול, שהכנור אינו מנגן שוב כראוי. אלא אם כן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה.

שיש לכנור יתדות מלמעלה ומלמטה, וראשי הנימין כרוכין עליהם. וכשנפסקה נימא אחת הוא מגלגל את היתד שלמטה ומשחרר מהנימא הכרוכה עליה עד שקצה הנימא מגיע ליתד שלמעלה, וכורך אותה שם והרי היא כנימא חדשה.

או משלשל מלמעלה וכורך מלמטה.

ואעפ"י שגם דבר זה הוא מלאכה דאורייתא, של מתקן כלי, עדיף לחלל שבת בכך ולקיים מצות השיר על הקרבן, מאשר לחלל שבת בקשירה ולא לקיים שום מצוה, שהרי אינה מנגנת כראוי.

ורבנן סברי, שעדיף להתיר איסור קשירה. כי אם יתירו לשלשל יש חשש שיבאו להתקין לכתחילה נימא בכנור חדש.

ואיבעית אימא: הא והא בין המשנה שמתרת קשירה ובין הברייתא שמתרת רק עניבה - רבנן הם. דמכשירי מצוה שאי אפשר לעשותם מערב שבת דוחין את השבת.

ולא קשיא:

כאן, מתניתין מיירי שנפסקה הנימא באמצע הכנור, שאם יעשה שם רק עניבה לא תישמע הנגינה היטב, ולכן מותר אף לקשור.

כאן, הברייתא מיירי שנפסקה הנימא מן הצד בכנור, שאין צריך שם קשירה חזקה אלא די בעניבה.

ואיבעית אימא: הא והא שנפסקה הנימא באמצע.

ויישוב הסתירה מהמשנה לברייתא הוא כדאמרינן לעיל, דהא רבי שמעון והא רבנן.

אלא שרבי שמעון גם הוא סובר שמעיקר הדין מותר לקשור נימא שנפסקה באמצע, לפי שמכשירי מצוה שאי אפשר לעשותם מערב שבת דוחין שבת.

ולא פליגי רבי שמעון ורבנן.

אלא דמר רבי שמעון סבר: גזרינן נפסקה באמצע אטו נפסקה מן הצד, ששם אסור לקשור הואיל ואפשר בעניבה.

ומר רבנן סבר: לא גזרינן אמצע אטו מן הצד.

אבל בעלמא, היכן שלא שייך לגזור, מודה רבי שמעון דמכשירי מצוה דוחין שבת.

מתניתין:

חותכין יבלת במקדש. אם עלתה יבלת על בהמה של קרבן תמיד, שפוסלת את הקרבן מלהקריבו כך, הרי הואיל והקרבת התמיד דוחה את השבת, מותר לחתוך את היבלת, כדי שיהא ראוי להקרבה.

ודוקא לחתוך בידו מותר, שאין בזה אלא איסור שבות, היות שעושה זאת כלאחר יד [בשינוי], לפי שהדרך היא לחתוך בסכין.

אבל לחתוך בכלי אסור אפילו במקדש.

אבל לא במדינה. שמחוץ למקדש אסור לחתוך יבלת אפילו בשינוי, כי כאמור, יש בזה איסור שבות מדרבנן.

ואם לחתוך בכלי - כאן וכאן אסור. שאף במקדש אסור לפי שמלאכה גמורה היא, דהוי תולדה דגוזז. ^[119]

גמרא:

שנינו במשנתנו שמותר לחתוך יבלת שעל קרבן התמיד בשבת.

ורמינהו מהא דתנן במסכת פסחים:

ערב פסח שחל בשבת, הרי הרכבתו של הקרבן פסח על כתיפו כדי להביאו לעזרה דרך רשות הרבים, וכן הבאתו מחוץ לתחום, וכן חתיכת יבלתו - אין דוחין את השבת.

על אף שעצם ההקרבה של קרבן פסח דוחה שבת.

רבי אליעזר אומר: דוחין.

הרי שסתם משנה סוברת שחתיכת יבלת בקרבן אינה דוחה שבת, ואילו סתם משנתנו סוברת שדוחה שבת!?

רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא מחלקים ומתרצים -

חד אמר: הא והא, שתי המשניות מדברות ביבלת לחה.

ולא קשיא:

כאן משנתנו שמתירה לחתוך, היינו ביד.

כאן המשנה דפסחים שאוסרת לחתוך, היינו בכלי שהוא איסור דאורייתא.

[ורבי אליעזר מתיר אפילו בכלי, כי הוא סובר שמכשירי מצוה דוחין שבת, ואפילו כשהיה אפשר לעשותם מערב שבת. כגון הכא, שחתיכת היבלת היא מכשירי מצוה שהיה אפשר לעשותה מערב שבת].

וחד אמר: הא והא ביד.

ולא קשיא:

הא המשנה דפסחים מיירי ביבלת לחה, שיש בה איסור שבות לחותכה ביד, דאפילו איסור שבות לא הותר לצורך קרבן פסח, הואיל ואפשר היה לחותכה מערב שבת.

הא משנתנו מיירי ביבלת יבישה, שאין בזה משום גוזז אפילו מדרבנן.

והוינן בה: ולמאן דאמר "הא ביד הא בכלי"

- מאי טעמא לא אמר "הא בלחה הא ביבישה"?

ומשנינן: אמר לך: יבישה - אפילו בכלי נמי שרי לחותכה.

מאי טעמא?

איפריכי איפרכא. כיון שהיא נפרכת מחמת יבשותה אין זה גזיזה. ואילו משנתנו אוסרת בכלי, ובעל כרחך דמשנתנו לא מיירי ביבישה.

[ומאן דאמר השני סובר שאפילו ביבישה יש איסור בכלי, הואיל ומתקן בכך את הקרבן, וענין מלאכה הוא].

והוינן בה: ולמאן דאמר "הא בלחה הא ביבישה" - מאי טעמא לא אמר "הא ביד הא בכלי"?

ומשנינן: אמר לך: בכלי לא צריכה המשנה בפסחים להשמיענו שאסור, דהא כבר תנן במשנתנו "אם בכלי כאן וכאן אסור", ולמה ליה להתנא לשנות את אותו הסתם משנה בשתי מקומות.

ובעל כרחך דהמשנה בפסחים באה לאסור אף ביד.

ואידך, המאן דאמר השני יתרץ על כך: הא דקתני התם בפסחים פעם נוספת משום דקא בעי איפלוגי רבי אליעזר ורבנן, כדי להביא את דעת רבי אליעזר שמתיר אפילו בכלי.

ואידך יאמר לך: אמנם זו תשובה נכונה.

אלא שמטעם אחר אין לתרץ "הא ביד הא בכלי", שלפי זה הרי המשנה בפסחים מדברת בלחה ובכלי שהוא מלאכה דאורייתא.

ואי אפשר לומר כן, דהא דומיא דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום קתני, שהם רק איסור דרבנן, שהרי בהרכבתו אין איסור של הכנסה מרה"ר לרה"י משום ש"חי נושא את עצמו". וכן איסור תחומין הוא רק מדרבנן. והכא נמי, חתיכת יבלת, מיירי ביד שהוא רק מדרבנן.

ואידך, יתרץ על כך, שגם הם אסורים מדאורייתא.

לפי ש"הרכבתו" אתיא דלא כרבי נתן, דאמר במסכת שבת [צד א]: החי נושא את עצמו, אלא כרבנן דפליגי עליו, וסברי דאפילו בחי יש איסור הכנסה והוצאה וטלטול ברה"ר, מדאורייתא.

וכמו כן "הבאתו מחוץ לתחום" אתיא כרבי עקיבא, דאמר: תחומין דאורייתא נינהו.

מתיב רב יוסף להוכיח שאותה משנה מדברת רק באיסור דרבנן:

תנן בהמשך אותה משנה בפסחים: אמר רבי אליעזר: יש ללמוד מקל וחומר שהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דוחין את השבת:

ומה שחיטה, שהיא אסורה בשבת משום מלאכה דאורייתא, בכל זאת היא דוחה את השבת בקרבן פסח.

אלו, שהם אסורים רק משום שבות - וכי אינו דין שידחו את השבת! הרי להדיא, שבחתיכת יבלתו היא רק באיסור דרבנן, וקשיא למאן דמוקי לה בלחה ובכלי, שהוא איסור דאורייתא?

אלא אמר רב יוסף: הא והא ביד.

שתי המשניות מדברות כשחותך ביד, ושתיהם מדברות ביבלת לחה.

ולמרות שבשתיהן מדובר באיסור דרבנן, בכל זאת יש הבדל ביניהם. לפי שכאן בעירובין, מדובר בקרבן תמיד ושאר קרבנות ציבור, שבודקים אותם ממום, במקדש, ולכן מותר לחתוך את המום בשבת, דשבות דמקדש, היינו של קרבן, שהוא צורך מקדש במקדש עצמו התירו!

אבל בפסחים הרי מדובר בקרבן פסח, שכל אחד בודקו בביתו ואח"כ מביאו למקדש, ובביתו לא התירו לחתוך היבלת.

כי שבות דצורך מקדש, לעשותו במדינה - לא התירו!

יתיב אביי וקאמר להא שמעתא דרב יוסף, שלא התירו שבות דמקדש במדינה.

איתיביה רב ספרא לאביי מהא דתנן לעיל בפרקין [צז ב]:

היה קורא בספר על האיסקופה מפתן הבית ונתגלגל הספר מידו אל תוך רה"ר - גוללו ומחזירו אצלו, לפי שאין בזה איסור דאורייתא של הכנסה מרה"ר לרה"י, הואיל ולא נפל הספר כולו לרה"ר, אלא ראשו האחד נשאר בידו.

ואין כאן אלא שבות מדרבנן שגזרו שלא להחזירו אליו אטו היכא דנפל כולו מידו. וכדי למנוע בזיון כתבי הקדש, התירו לעבור על שבות.

והא הכא, דשבות ד"מקדש" הוא, כלומר, כבוד ספרי קדש שהוא כמו מקדש, במדינה הוא, ולא גזרינן שבות, שלא יגללנו אליו דילמא נפיל כולו מידו ואתי לאיתויי מרה"ר לרה"י.

הרי שהתירו שבות במקדש אפילו במדינה!

ומתרצינן: וכי לאו אוקימנא לעיל דמיירי באיסקופה שהיא כרמלית ורה"ר עוברת לפניה.

דכיון דאיגודו בידו ראשו האחד של הספר נשאר עדיין בידו - אפילו שבות נמי ליכא!

שהרי אפילו אם יפול הספר לגמרי מידו לרה"ר ויביאנו אצלו לאיסקופה לא עבר על איסור דאורייתא, שהרי הכניס מרה"ר לכרמלית, הלכך כשאיגודו בידו מותר אף לכתחילה, ואין הטעם משום שהתירו שבות במקום בזיון כתבי הקדש. ^[120]

איתיביה רב ספרא לאביי, מהא דתנן במסכת שבת יט ב:

משלשלין את קרבן הפסח לתנור, בערב פסח שחל בערב שבת, עם חשיכה, לפני כניסת השבת, והוא הולך נצלה לאחר מכן בתוך השבת.

זאת, למרות שבבשר רגיל אסור להכניס לתנור בערב שבת אלא אם כן יספיק להיצלות מערב שבת בשיעור הראוי לאכילה ע"י הדחק [כמאכל בן דרוסאי]. לפי שגזרו חכמים שמא יבא לחתות בגחלים כדי להחיש את הצלייה.

כי הכא, לצורך אכילת קרבן פסח, התירו.

והא הכא, ד"שבות דמקדש" במדינה הוא, שהרי כל אחד צולה את פסחו בביתו, ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים.

הרי שהתירו שבות דמקדש אף במדינה?

אישתיק אביי!

כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף. אמר ליה אביי לרב יוסף: הכי אמר לי רב ספרא שהקשה על דבריך שאמרת שלא התירו שבות דמקדש במדינה, ולא ידעתי מה להשיב לו.

אמר ליה רב יוסף: מאי טעמא לא תשני ליה: לכן התירו לשלשל את הפסח עם חשיכה - משום דבני חבורה הנמנין על הפסח זריזין הן! שכל העוסקין בקדשים הם זריזים וחכמים, ^[121] ואין חשש שמא יבאו לחתות גחלים בשבת. ולא משום שהתירו שבות דמקדש במדינה.

ואביי שלא השיב לרב ספרא כן, סבר: רק "כהנים זריזין הן" אמרינן שבכמה מקומות בש"ס מצינו שאמרו כן, לפי שכיון שנכנס הכהן לעבודה בידוע שלימדוהו הלכות קדש.

אבל "בני חבורה זריזין הן" לא אמרינן! שאין לך אדם מישראל שאינו עושה פסח.

רבא אמר ליישב הסתירה בין משנתנו למשנה בפסחים:

שתיהן מדברות אמנם באותו אופן, שחותך היבלת ביד והיא לחה.

[כי אי אפשר להעמיד משנתנו ביבישה מחמת הקושיא דלעיל דא"כ אפילו בכלי יהא מותר. והמשנה דפסחים אי אפשר להעמיד בכלי שהרי הוכחנו לעיל שמדובר שם באיסור דרבנן].

ומכל מקום לא תקשי אהדדי.

דמתניתין - רבי אליעזר היא שחולק שם במשנה דפסחים על רבנן, דאמר: מכשירי מצוה דוחין את השבת אפילו במלאכה האסורה מדאורייתא, ואפילו כשהיה אפשר לעשותה מערב שבת, וכל שכן באיסור שבות כגון חתיכת יבלת ביד.

ולא תיקשי, אם כן למה קתני במתניתין דאסור לחתוך בכלי, והרי רבי אליעזר מתיר אפילו מלאכה דאורייתא?

משום דמודה רבי אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן! והרי כאן אפשר לחתוך היבלת ביד שהוא שינוי, ואינו אסור אלא מדרבנן. הילכך לא מחללין שבת לחתוך כדרכו בכלי שהוא אסור מדאורייתא. ורק במקום שאי אפשר לעשות ע"י שינוי עבדינן אפילו כדרכו.

פלוגתא דר' אליעזר ור' יהוש' אתא לאשמועינן הינו מתני' דבפר אלו דברים בפסח דוחין את השבת ותנן ר' אליעזר אומ' דוחין אמ' ר' אליעזר ומה אם שחיטה שהיא כול' אמ' לו ר' יהושע יום טוב יוכיח כול' הרכיבו דלא כר' נתן דאמ' חי נושא את עצמו הבאתו מחוץ לתחום כר' עקיבה דאמ' תחומין דאוריתא ועיקר דברי ר' נתן בפר' המצניע ר' נתן אומר על השחוטין חייב על חיים פטור שהחי נושא את עצמו ועיקר דברי ר' עקיבה במשנת סוטה בפר' כשם שהמים בודקין אותה וכבר פירשנוה:

ולא קא גזרי' שמא יחתה בגחלים איתה בסוף פר' יציאות השבת לא תמלא אשה קדירה עססיות כו' ואמרי' אפי' תימ' בית הלל בהא מיסר אסרי גזירה שמא יחתה בגחלים כיון דאמרי רבנן בעלמ' משום שבות הכא מה לי הוא מה לי חברו אלא לאו ר' אליעזר היא דאמ' בעלמא חייב חטאת עיקרה במסכת שבת בפרק המצניע דתנן הנוטל ציפורניו כו' ר' אליעזר מחייב חטא' וחכמי' או' משום שבות:

ודקתני כורך עליה גמי איתה בטהרות בתוספת מסכת כלים פר' ו' ר' יוסי מטמא בגמי מפני שהרופא נותנו על המכה שמוצץ הלחה. לא שנו אלא גמי אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים טעמ' דמילתא שהכהן אינו רשאי לשמש במקדש ולעשות עבודה אלא בבגדים האמורים בתורה דילמ' מוסיף עליהם ותהיה עבודתו פסולה אם הוסיף עליהן ואיתה בשחיטת קדשים בפר' כל הזבחים שקבל דמן זר אונן לבש ב' מכנסים ב' אבנטים ב' כתנות כול' פסולה עבודתו.

ותיפוק לי משום חציצה בשמאל טעמ' דמילתא כי הכהן אינו רשאי לקשור על ידו דבר שיהא חוצץ בין ידו ובין כלי שרת וכן לא יהא דבר חוצץ בין ידו ובין הדם כמפורש לשם מה כלי שרת אין דבר חוצץ בין כלי שרת ובינו כו' וכן הינו פירוקא דפרקינן בשמאל לפי שהעבודה לא הותרה אלא בידו הימנית אבל בשמאלו לא כדתנינן התם קיבל בשמאל פסול:

ואם בתחילה [להניח] רטיה [אפילו] במקדש אסור כל שכן במדינה קושרין נימא במקדש כו' ורמינהו (נימא) [נימת] כנור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ופרקינן לא קשיא מתני' ר' אליעזר ברייתא ר' עקיבא דפליגי במכשירי מילה ובמכשירי פסח ר' אליעזר סבר מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' ונדחה ואסיקנ' אלא ל"ק הא ר"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו קושרה קשר של קיימא כו'.

איבעית אימא הא והא ר' שמעון ולא קשיא מתניתין באמצע בריית' מן הצד איבעית אימא הא והא באמצע ות"ק סבר לא גזרינן באמצע אטו מן הצד ותנא (כד"א) [דברייתא] סבר גזרינן:

מתני' חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. והתנן בפסח חתיכת יבלת אינה דוחה את השבת. ופרקינן מתני' ביבישה ומתני' דפסח בלחה. ואיבע"א לעולם בלחה ומתני' ביד. ומתני' דפסח בכלי.

מ"ד הא ביד הא בכלי מ"ט לא אמר הא בלחה הא ביבישה. יבישה מיפרך פריכה אין צריך חתיכה. ומ"ד הא בלחה הא ביבשה מ"ט לא אמר הא ביד הא בכלי.

אמר לך בכלי א"צ למיתנייה התם [הא] קתני במתני' ואם בכלי כאן אסור בין במקדש בין במדינה אסור ואידך אמר לך הא דקתני התם משום דבעי איפלוג ר' אליעזר ור' יהושע. ואקשינן והא חתיכת יבלתו דומיא (דהכרתו) [דהרכבתו] והבאתו מחוץ לתחום קתני מה הללו משום שבות אף חתיכת יבלת משום שבות ואי בכלי איסור מלאכה הוא.

ופרקינן הרכיבו דלא כר' נתן דאמר החי נושא את עצמו והא דר' נתן מפורש בשבת פרק [המצניע דף צ"ד] הבאתו מחוץ לתחום כר"ע דאמר תחומין דאורייתא ומפורש (בסוכה) [בסוטה] פרק [כשם שהמים דף כ"ז] ואילו נמי איסור מלאכה נינהו ומותבינן איני דהני איסור מלאכה נינהו והתנן א"ר אליעזר ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה שבת אלו שמשום שבות [וכו'] מיהו שבות דמקדש במקדש התירו אבל האי דפסח שבות דמקדש.

חותכין יבלת במקדש ר״ל שומא שבבשרו ועושה אותו בעל מום ורשאי לחתכה בין שיחתכה הוא בעצמו בין שיחתכה לו חברו. ודוקא בדבר שאין דרך לחתכה בו כגון בשניו או בידו. ויתבאר בגמרא שאם היתה יבשה חותכה אף בכלי. ובמדינה אסור שמא יחתכנה בסכין או במספרים והוא תולדת גוזז ולפיכך בכלי ובלחה כאן וכאן אסור שמלאכה גמורה היא ואפי׳ עלתה לו בשבת שלא היה אפשר לו מבערב אסור. וגדולי המחברים כתבו שבדיעבד מיהא אף בכלי ואף במדינה פטור בין לעצמו בין לאחר:

הותכין יבלת במקדש כו'. מהכא משמע דכל זמן דאי' ביה יבלת בקרבן הוי מומא ופסול וכי חתיך לה איתכשר והכי אמרי' נמ גבי פסח וחתיכת יבלתו אינן דוחין והכי תנן נמי בסוף פ' כל אלו מומין ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו' עד ובעל גרב ובעל יבלת דמשמע שכל זמן שהיבלת בי פסול למקדש ואם נחתכה כשר ומש"ה אין שוחטין עלי' במדינה דלא הוי מום קבוע וקשיא לי טובא דתנן בההיא פירקא לעיל מינה ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו כו' והוינן בה בגמר' למימר' דיבלת מומא הוי ורמינהו אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ואל במדינה בעל יבלת ומתמה ויבלת לא הוי מומא והא כתיב יבלת בתורה ומתרץ לא קשי' הא בגופו הא בעינו פי' מתני' דר' חנני' תני את שיבלת בעינו מש"ה הוי מום קבוע ומאי דתנן שאין שוחטין עליהן במדינה הוי בגופן ומקשה מיכדי קרא סתמא כתיב מה לי בגוף מה לי בעין פי' דבכ"מ דאיתא הוי מומא ומתרץ לא קשיא הא דאית בה עצם הא דלית בבה לעצם דמתני' בה עצם בעינו הויא מומא ואפילו בגופו מיירי דאית בה עצם ודמתני' דתני דבעינו הויא מומא ואפילו בגופא מיירי בדלית בה עצם דבעינו הויא מום קבוע ובגופו לא הויא מום קבוע והילכך אין שוחטין עליה במדינה אלא פסולה הויא עד שיחתוכוה ומש"ה אין שוחטין עליה במקדש ומקה לית בה עצם בגופו פסולה הוי תילתול בעצמ' הוא ותנן ר"א אומר אף בעלי התלתותין פסולין באדם וכשרין בבהמה ומתרץ אל אאידי ואידי בעינו ול"ק הא בשחור והא בלבן ומקשה בלבן והא אין מומין בלבן ומסיק אלא אידי ואידי בעינו ול"ק הא דאית ביה שיער הא דלית בי' שיער פירש ליכא לאוקמי מתני' דתני ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ואל במדינה ביבלת שבגופו דאי אית בי' עצם מום קבוע הויא ואפי' במדינה ואית לי' בה עצם היינו תלתול בעלמ' דתני ר' אלעזר שהתלתולין פסולין באדם וכשרין בבהמה אלא ביבלת שבעינו מייר ובלבן שבעינו וכגון דאית בה שיער הלכך מום קבועה לא הויא לשחוט עלי' במדינה מפני שהוא בלבן ופסולא מיהת הויא מפני שיש בה שיער ומאי דאמרי' דאין מומין בלבן כשאין בה שיער אלמא מוכח מהכא דיבלת שבגוף דלית בה עצם תלתול בעלמ' הויא ובלא שום חתיכ' שוחטין עלי' במקדש א"כ אמאי תנן הכא חותכין יבלת ובפסחים נמי חתיכת יבלתו אי דאית בה עצם מום קבוע הויא ולא מהניא לה חתיכה ואי דלית בה עצם שום חתיכה לא בעיא וראיתי שפירש המורה התם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ואל במדינה כו' על ובעל יבלת כדאוקימנה לעיל בדאין בה עצם וקשיא לי דהא אמרן לעיל דהיכ' דלית בה עצם תלתול בעלמ' היא ושוחטין עלי' במקדש והא מתני' אוקימנה ביבלת שבלובן העין ואית בה שיער. והנכון בעיני לפרש דיבלת שיאן בה עצם שהיא תלתול בעלמ' פלוגת' הוי דרבנן ור' אלעזר דר' אלעזר הוא דאמר שבעלי התלתולין כשרין בבהמה אבל רבנן סברי כל זמן שלא חתכה היא פסולה במקדש ומש"ה תנן הכא ובפסחים דחותכין אותה ותנן נמי בבכורות ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו' עד ובעל יבלת וכי אקשי לי' לית בה עצם בגופו פסולה הוי תלתול בעלמ' הוא ותנן ר"א אוומר כו' הו"ל לתרוצי דפלוגת' היא דר"א הוא דסבר הכי אבל ת"ק סבר דאין שוחטין עלי' במקדש עד שיחתכני כדתנן בעירובין ובפסחים אלא לפי שיטתו השיבו דאפי' אם תימצי לומר דהא מתני' דאין שוחטין עליהן במקדש ואל במדינה היא ר"א מצינו לתרוצי לך ולאוקמה ביבלת שבלובן העין ואית בה שיער אבל מיהו העיקר היא דפלוגת' הויא ודלא כר"א ולעולם אע"ג דלית בה עצם אין שוחטין עלי' במקדש עד שיחתכנה:

גמרא ואיבעית אימא הא והא רבנן ול"ק כאן באמצע כו' ופליגי באמצע ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דפליגי מן הצד והא והא ר"ש דלא מסתבר למימר דרבנן מתירין אף מן הצד כיון דסגי שם בעניבה וק"ל:

בפרש"י בד"ה יבלת כו' או חרוץ או יבלת יבלת דקרא קרינן יבלת שאין שם דבר כו' עכ"ל ר"ל בקרא קאיירי בהקרבת הבהמה שיש בה יבלת הוה יבלת שם התואר לבהמה כמו שבור ועורת דשם התואר נינהו מדלא כתיב שבר ועורון דהוי שם דבר אבל יבלת דמתני' דאיירי בחתיכת יבלת מן הבהמה הוה שפיר יבלת שם דבר אבל בחומש פרש"י גבי עורת דקרא דהוי נמי שם דבר של מום עורון בלשון נקבה וע"ש ברא"ם וק"ל:

רש"י בד"ה יבלת ורואה והוא כו' ועורת נמי לא כתיב כו'. נ"ב ובפי' החומש לא פי' הכי ע"ש:

תוס' בד"ה הא בלחה הא ביבשה מתני' ביבשה אפ"ה אסרינן בכלי דשבות גדול הוא כצ"ל:

בד"ה ולא אוקימנא כו' כה"ג ודאי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הא והא רבנן. והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשיה כו'. וכתב התוי"ט דמשמע דגם זה לא הותר אלא במקדש כו' וכן בס"פ קרי הרע"ב להדיא לעניבה איסור שבות וכ"מ שם לשון רש"י כי דברי המהרש"א בכוונתו דחוקים ותמוה טובא דבשבת (קיג) משמע דמותר לכתחלה וכ"פ בשו"ע שי"ז (ולפמש"כ המ"א שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג א"ש קצת):

ד"ה יבלת. אבל יבלת דמתניתין הוא ש"ד של המום. ועתוי"ט ועמש"כ בבכורות (מג ב) בתד"ה ושנשרו בס"ד:

רש"י ד"ה אם בכלי. והוה תולדה דגוזז אה"צ. ק"ל דא"כ מילה ליחייב נמי משום גוזז ובכ"ד מוכח דאין בה אלא משום חובל עי' (שבת קו) וגם הכא יל"פ משום חובל ונלע"ד דלא שייך גוזז אלא בדבר הדומה לצמר דגזעו מחליף כגון צפורן דשבת (צד ב) ומייתי לה לקמן אבל בשר ועור אין גזעו מחליף כמבואר כ"ז (בנדה נה) ועוד נראה מט"א דאין כאן משום גוזז והוא כמש"כ התוס' (בשבת ע"ג ב) ד"ה וצריך לעצים לענין קוצר:

גמ' ר' אלעזר וריב"ח כו'. כצ"ל בל"י:

שם [ואידך דומיא כו' דרבנן. והא דלא מוקי אידי ואידי ביבשה והא בידו והא בכלי. דכיון דע"כ אפילו בדבר דאינו אסור אלא מדרבנן אסר תנא דפסחים ניחא טפי לאוקמי בדבר חדש דלא תנן לה במתניתין דהכא] :

שם בני חבורה זריזין הן. נ"ל פי' דמסתמא ממנין לכה"פ חכם אחד בהדייהו להורותם דיני צלייתו ואכילתו משא"כ חתיכת יבלתו דמחיים הוא דכ"א מפריש את פסחו וקודם שחיטתו ממנה אחרים עמו כדתנן נמנין כו' עד שישחוט:

שם רבא אמר ר"א היא כו'. ק"ל דהא מתני' דקושרין נימא דלעיל לא אתיא כר"א כדפריך שם אי ר"א אפי' לכתחלה נמי וה"ל להש"ס לאקשויי רישא רבנן וסיפא ר"א:

אי אליבא דר''א קאמר. כלומר כמאן ס''ל במכשירין על כרחך כר''א ס''ל וכיון דכר''א ס''ל אמאי הוי לכתחילה אסור: אלא הא ר' שמעון והא רבנן. מתני' רבנן דפליגי עליה דר''ש ואמרי קושרה. דסבירא להו כר''א בחדא דמכשירי מצוה דוחין וכו' וכגון בשאי אפשר לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחילה אסור ומעיקרא כי הוה מוקמינן לה כר' יהודה מ''ט לא שנינן הכי משום דלא שמעינן בהדיא דאית ליה האי סברא למפלג בין אפשר לאי אפשר וכל כמה דלא אשכח תנא דאמר הכי בהדיא מיבעיא לן סתמא דמתניתין מני: אף היא. אם היה עונבה או קושרה אינה משמעת את הקול והואיל וקשירה נמי אב מלאכה היא הא עדיפא שתשמיע את הקול וטוב לנו לחלל את השבת בשלשולו לקיים השמעת קול שיר של לוים מלחלל שבת בקשירה שהיא אב מלאכה ולא נקיים בה שום מצוה דלא מצי השמע קול: משלשל מלמטה וכורך מלמעלה. שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכין בהן וכשהוא רוצה מגלגל היתד והנימא נארכת כעין שעושין למיני כלי זמר ארפ''א דמאריך עד שיגיע ליתד שלמעלה וכורכה בו והרי היא כבתחלה ומגלגלין היתד עד שמתפשטת כהלכתה ומשמעת קולה ולרבנן עדיפא למשרי קשירה דהא משלשל נמי אב מלאכה הוא דמתקן כלי כהלכתו וכיון (דדמי) [דשרי] לכתחלה מחליף ואתי נמי להתיר נימין בכנור חדש לכתחלה הלכך קשירה עדיפא: הא והא רבנן. דמכשירין שא''א מבעוד יום דוחין והא דקתני מתניתין קושרה כשנפסקה באמצעית שאילמלי עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשיה שאין צריכה שם חיזוק כל כך וסגי ליה בעניבה: ואי בעית אימא הא והא באמצע. הא ר''ש והא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס''ל לר''ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזירה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למיגזר מידי דחי: מתני' יבלת. ורוא''ה והוא מום לתמיד שדוחה את השבת כדכתיב (ויקרא כב) או חרוץ או יבלת יבלת דקרא קרינן יבלת שאין שם דבר אלא כמו חיגרת דומיא דשבור ולא כתיב שבר ועורת נמי לא כתיב עיורון אבל יבלת דמתני' הוא שם דבר של המום: חותכין יבלת. ביד קאמר: אם בכלי כאן וכאן אסור. ואע''ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים. והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ''ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות: ואם בכלי כאן וכאן אסור. דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול: גמ' הרכיבו. בפסח הבא בשבת קאמר הרכיבו על כתיפו ברה''ר או להביאו מחוץ לתחום: וחתיכת יבלתו אין דוחין. קשיא סתמא אסתמא: הא. דפסחים בכלי וה''נ קאמר תנא דמתניתין ור''א אפילו בכלי שרי דס''ל מכשירי מצוה דוחין שבת כגון מלאכה שאפשר לעשותה מבעוד יום כגון בקור המום מכשירי קרבן הוא והקרבן דוחה השבת ובמכשירין פליגי: מתני' ביבישה. ואפ''ה בכלי אסור משום דמתקן לה וענין מלאכה קא עביד ודפסחים בלחה ותרוייהו ביד: אמר לך בכלי. למה לי לאשמועינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה ליה לתנא לסתמיה בתרי דוכתי: ואידך. להכי הדר תניא התם משום פלוגתא דרבי אליעזר דאשמועינן דאפילו בכלי שרי: ואידך. להכי לא מוקמינן לההיא דפסחים בלחה ובכלי דאם כן הוה ליה אב מלאכה והתם הא דשבות הוא דאיירי: דומיא דהרכיבו. דלא מיתסר אלא מדרבנן דחי נושא עצמו ותחומין נמי דרבנן ואפ''ה הואיל ואפשר מאתמול לא דחי: ואידך. הרכיבו והבאתו גופה מלאכה גמורה היא דלא ס''ל להאי תנא בפסחים כר' נתן דאמר במס' שבת בפ' המצניע (דף צד.) חי נושא את עצמו ובתחומין סבר לה כרבי עקיבא דאמר במס' סוטה בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז:) תחומין דאורייתא: א''ר אליעזר ק''ו. התם גבי פלוגתייהו תנינן לה בפ' אלו דברים (פסחים סה:): אלו שמשום שבות. אלמא ת''ק משום שבות קא אסר להו וש''מ דלאו בכלי מתוקמא: אלא אמר רב יוסף הא והא ביד. ומיהו מתני' ביבישה לא מוקמינן לה דאם כן אפילו בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שתמידין וקרבנות צבור במקדש הם מבקרין אותן ובפסחים היינו טעמא דאסור דאע''ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ''ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח''כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה: להא שמעתא. דרב יוסף: גוללו אצלו. דכיון דאיגדו בידו אע''ג דאיכא שבות דילמא נפיל כוליה לרה''ר ואתי לאיתויי ספר נמי שבות דמקדש קרי ליה שהרי קדש הוא אלמא שבות דצורך מקדש הותר אף במדינה: הא אוקימנא. בריש פירקין באסקופה כרמלית וכו' דאפילו שבות ליכא למגזר דא''נ נפיל כוליה כי ממטי ליה לתוך הבית דרך האסקופה אין כאן חיוב חטאת: משלשלין וכו'. לצלותו והוא יצלה מעצמו ובבשר דעלמא אמרינן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים בפ''ק דשבת (יט:): והא הכא. דכל אחד צולה פסחו בביתו וקשרי ליה נמי במדינה: בני חבורה. הנמנין על הפסח זריזין הן דכל העוסקין בקדשים זריזין וחכמים הלכך לא מחתי: ואביי. דאישתיק סבר כהנים זריזין הן אמרינן בכמה דוכתי דכיון שנכנס לעבודה בידוע שלמדוהו הלכות קדש אבל בני חבורה זריזין הן לא אמרינן שאין לך אדם שאינו עושה פסח: רבא אמר. הא והא ביד כדאמר דבכלי ליכא לאוקמי לפסחים משום מלאכה והא והא בלחה דאי ביבישה לא מיתסר בכלי אלא מתני' דקתני שבות דאפשר לה מאתמול מידחי מקמי מכשירי מצוה ר''א היא דפליג נמי עלה דההוא דפסחים ואמר דוחין דאפילו אב מלאכה מידחי מקמייהו וכ''ש שבות והא דקתני במתני' דבכלי אסור מודה ר''א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ליה ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי איזמל דחינן אפילו אב מלאכה:

הא בלחה הא ביבישה. [מתניתין ביבישה] ואפילו הכי אסרינן בכלי דשבות גדול הוא: יבישה אפילו בכלי שרי. ולא מסתבר להחמיר עליו כיון דאפרוכי מפריך: ולאו אוקימנא באסקופה כרמלית. תימה דאמר לעיל (דף צז.) גבי מצאן צבתים או כריכות מביאן פחות פחות מד' אמות אלמא שבות דמקדש במדינה התירו וי''ל דשבות כי האי גוונא ודאי שמוטלין בבזיון התירו: