דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

אבל שלא במקום בגדים, שאין שם חסרון חציצה, אלא רק חסרון יתור בגדים, הרי רק בגדים שיש בהם מידה של  שלש על שלש אצבעות חוצצות [היינו, נחשבות ליתור בגדים].

אבל בגדים שהם פחות משלש על שלש אצבעות - אין חוצצות, ואפילו היה זה בגד חשוב, כגון צלצול קטן.

והיינו, ושוים דברי רבי יוחנן אלו - להא דאמר רבא אמר רב חסדא.

וזה מה שהתחדש בלישנא בתרא, שלא כדברי לישנא קמא, הסוברת שנחלקו רבא בשם רב חסדא ורבי יוחנן. אלא, לפי לישנא בתרא, שניהם אמרו את אותו הדבר!

והוינן בה: הא פשיטא לן דרבי יוחנן פליג אדרב יהודה בריה דרבי חייא בדין צלצול קטן.

שהרי הוא בא לחלוק עליו, ולומר, שאפילו בצלצול קטן אין בו יתור בגדים, לפי שאין בו שלש על שלש.

אלא הא מיבעיא לן: לימא, האם גם מה שאמר רבא בשם רב חסדא, דשלא במקום בגדים רק שלש על שלש חוצץ [דהיינו, שהוא פוסל מצד יתור בגדים], בכלל זה גם שצלצול קטן אינו חוצץ, וממילא פליגא אדרב יהודה בריה דרבי חייא. או שמא, בצלצול קטן הוא מודה לרב יהודה בריה דרבי חייא, שמחמת חשיבותו הוא חוצץ?

ופשטינן: בהא מודה רב חסדא לרב יהודה בריה דרבי חייא.

כי שאני צלצול קטן - דחשיב! והוי יתור בגדים גם בפחות משלש על שלש.

ופרכינן: ולרבי יוחנן, דסבר דכל שאין בו שלש על שלש ואפילו הוא צלצול קטן לא חשיב יתור בגדים - אדאשמעינן תנא דמתניתין דכורך עליו גמי, לישמעינן חידוש טפי, דאפילו צלצול קטן לא מיקרי יתור בגדים?

ומשנינן: מילתא אגב אורחיה קמשמע לן, דגמי מסי! שיש בגמי תכונה של ריפוי, ואפילו הכי מותר לשים אותו על המכה במקדש.

וניחא ליה לתנא להשמיענו חידוש דין בהלכות שבת, שהרי מסכתין עוסקת בהלכות שבת.

מתניתין:

בוזקין כותתים ומפזרים מלח על גבי כבש המזבח בשבת בשביל שלא יחליקו הכהנים עליו.

לפי שהכבש היה חלק ללא מדרגות, וכשהגשמים יורדין עליו הוא מחליק. אבל במדינה היה אסור לעשות כן.

וממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול, שני בורות מים, שכך שמם, שהיו בלשכת העזרה, בגלגל, שמעלין בו את הדלי על ידי חבלים, בשבת. ובמדינה היה אסור.

והיו ממלאים מבאר הקר, באר אחת שהיתה במדינה, מותר למלאות ממנה ביום טוב בלבד, ולא בשבת. וכל דברי המשנה יבוארו בגמרא.

גמרא:

רמי ליה רב איקא מפשרוניא שם מקום לרבא:

תנן: בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו.

ומשמע: במקדש, אין. אבל במדינה, לא.

ורמינהו: תניא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מביא תבן, ומרדה שוטח בה.

הרי שאף במדינה מותר לשטוח תבן, והוא הדין מלח?

ומשנינן: שאני תבן, דלא מבטיל ליה התם. [126]

שאין דעתו שישאר שם לעולם אלא הוא מתכוין ליטלו משם לאחר מכן, להשתמש בו לצורך בהמתו או לעשיית טיט.

אבל מלח, מסתמא הוא מבטלו שם, שכבר אינו ראוי לאכילה אחר שנדרס ברגל, והרי הוא משוה בכך גומות שבחצר, ואסור משום בונה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האי מלח שבוזקין על גבי הכבש - היכי דמי?

אי דמבטליה התם על הכבש, הא קא מוסיף אבנין של המזבח, ואפילו בחול אסור להוסיף על מדות המזבח [דכתיב שאמר דוד המלך לשלמה בנו "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"]. שנמסר לו ע"י הנביאים כל צורת מלאכת בית המקדש ומדותיו ואין לשנות מהם!

ואי דלא קאי מבטליה התם על הכבש, הא קא הויא חציצה, שהמלח חוצץ בין רגלי הכהנים לכבש, ועבודת ההולכה של הקרבן על הכבש נפסלת בכך?

ומשנינן: לעולם, אינו מבטל את המלח שם, [127] כי דעתו להשתמש במלח אחר הדריכה עליו לצורך מליחת עורות הקרבנות. [128] ואף על פי כן לא הוי חציצה בין רגלי הכהנים לכבש. כי היו בוזקין את המלח רק בשעת הולכת אברים של הקרבן לכבש, דלאו עבודה היא!

שהרי עיקר הכפרה של הקרבן תלויה בזריקת הדם על המזבח. ואם כי עצם הקטרת האיברים הוי עבודה, אך הולכתם למזבח לאו עבודה היא, ואין חציצה פוסלת בהם.

ומקשינן: וכי הולכת אברים לכבש לא הויא עבודה?

והא כתיב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה".

ואמר מר: האי "והקריב" - זו הולכת אברים לכבש!

שצריכה להעשות על ידי כהן בדוקא. ומאחר שאינה כשרה אלא בכהן שמע מינה דעבודה היא! ומסקינן: אלא אימא: שהיו בוזקין את המלח בשעת הולכת עצים למערכה שעל גבי המזבח, דלאו עבודה היא.

דרש רבא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מביא תבן, ומרדה בה, מפזר בה תבן ודודס על התבן.

אמר ליה רב פפא לרבא:

והתניא: כשהוא מרדה - אינו מרדה כדרך שעושה בחול.

שאינו מביא את התבן לא בסל, ולא בקופה [סל גדול] כדי שלא יהא כדרך חול.

אלא מפזר את התבן שמביא בשולי הקופה, שנקרעה הקופה ולא נשאר ממנה אלא השוליים, שהוא שינוי מדרך חול.

ואילו אתה התרת לרדות בכל אופן שהוא?

הדר, אוקים רבא אמורא עליה העמיד חכם אחד שיאמר משמו, ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי!

ברם, כך אמרו משום רבי אליעזר: וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה, אלא בשולי קופה.

שנינו במשנה: ממלאין מבור הגולה.

עולא איקלע לבי רב מנשה.

אתא ההוא גברא בשבת, טרף אבבא, הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול.

אמר עולא: מאן האי גברא?!

ליתחיל גופיה! יתחלל גופו דקא מחיל ליה לפי שהוא מחלל לשבתא! על ידי שהוא מוליד קול.

אמר ליה רבה: לא אסרו אלא להוליד קול של שיר! שנשמע כמו שיר דהיינו בנעימה ובנחת, ולא קול של נקישה בדלת.

איתיביה אביי: תניא: מעלין בדיופי מותר להעביר יין מחבית לחבית על ידי שני קנים החתוכים כל אחד באלכסון ["דיופי" - שתי פיות] שמצמיד את השיפוע של זה לשיפוע של זה, ומכניס קנה אחד בתוך החבית המלאה ויונק בפיו בקצה הקנה השני עד שהיין מגיע אליו, והיין זורם עתה מאליו.

ומטיפין מיארק, כלי מתכת שפיו צר, ומלמטה הוא מנוקב נקבים קטנים. וממלא אותו מים וסוגר את פיהו שלמעלה.

וכל זמן שהכלי סגור מלמעלה אין המים שבתוכו יוצאים דרך הנקבים שלמטה.

וכשרוצה להשמיע קול הוא פותח את פתחו העליון של הכלי ומניח כלי מתכת מתחתיו, והמים יוצאים טפות טפות מלמטה, ומשמיעים קול. ומותר לעשות כן לצורך חולה בשבת, כדמפרש ואזיל.

ודייקינן: לחולה, אין. לבריא, לא.

היכי דמי?

מאי לאו, דהחולה נים, שהוא ישן, וקא בעי דליתער רוצים להעירו על ידי השמעת קולות אלו, והתירו רק לחולה, שחוששים להעירו בידים שמא יבהל.

והרי קולות אלו שמיועדים להעיר אדם משנתו אינן קולות של נעימה ונחת, שהרי אדרבה, קולות הנשמעים בנעימה בנחת הם מרדימים.

ובכל זאת אסור להשמיע אותם לבריא. וקשיא לרבה דאמר שלא אסרו אלא קול של שיר.

ומתרצינן: לא ביחס להעיר את החולה המדובר.

אלא מדובר בחולה דתיר, ער, וקא בעי דלינים, ורוצים להרדימו, דמשתמע כי קלא דזמזומי, שהטפות נשמעות כקול נעים, המרדים.

ולכן אסור לעשות כן לבריא. אבל קול שאינו של שיר מותר להשמיע בשבת אף לבריא.

איתיביה: תניא: המשמר פירותיו מפני העופות וכן המשמר את דלעיו מפני החיה - משמר כדרכו, בשבת.

ובלבד שלא יספק, שלא ימחא כף, ולא יטפח, לא יכה בידיו על לבו, ולא ירקד ברגל כדרך שהן השומרים עושין בחול, שמשמיעין קול כדי להפחיד את העופות.

והוינן בה: מאי טעמא אסור?

לאו, משום דקמוליד קלא, וכל אולודי קלא אסור אף שאינו קול של שיר. וקשיא לרבה!

ומשנינן: אמר רב אחא בר יעקב: אין הטעם משום השמעת קול, אלא משום גזירה שמא יטול צרור אבן ויזרוק מחצירו לרה"ר כדי להבריח את העופות.

ומקשינן לרבה: ואלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: נשים המשחקות באגוזים שמגלגלות אותם כדי שינקשו זו בזו - אסור בשבת.

מאי טעמא אסור?

לאו, משום דקא מוליד קלא. וכל אולודי קלא אסור. וקשיא לרבה!

ומשנינן: לא. אלא לכן אסור, דילמא אתי לאשוויי גומות ליישר את הקרקע כדי לגלגל עליה את האגוזים. ואסור משום בונה.

וראיה לדבר שזהו טעם האיסור: דאי לא תימא הכי, תקשי הא דאמר רב יהודה: נשים משחקות בתפוחים [כמו באגוזים] אסור בשבת.

והרי התם - מאי אולודי קלא איכא?

אלא, על כרחך, הטעם הוא דילמא אתי לאשוויי גומות.

תו מקשינן לרבה: תנן במשנתנו: ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת.

ודייקינן: במקדש, אין. במדינה, לא.

מאי טעמא אסור למלאות בגלגל במדינה?

לאו, משום דאולודי קלא, שהגלגל משמיע קול, ואסור, אעפ"י שאינו קול של שיר!

ומשנינן: לא. אלא הטעם משום גזירה שמא מתוך שהמים נשאבין ע"י גלגל בלא טירחה, ימלא מים מהבור וישקה לגינתו ולחורבתו.

והשקאת צמחים בשבת אסורה משום זורע.

אמימר שרא למימלא מים מהבור בגילגלא בגלגל במחוזא שם עיר.

אמר: מאי טעמא גזרו רבנן שלא למלאות בגלגל - שמא ימלא לגינתו ולחורבתו!

ואילו הכא במחוזא לא גינה איכא ולא חורבה איכא! ולכן אין לחשוש כלל. [129]

הערות

[126] ומדלא מתרץ שכיתות מלח עצמו אסור בשבת משום שבות, שמע מינה דמותר לכתת מלח בשבת. קרבן נתנאל אות א'. ובגאון יעקב כתב דהכא במלח כתות, אלא שצבור ומכתתין אותו, ודמיא לעפר תיחוח דאין בו משום כתישה. אבל בחתיכת מלח מחוברת אסור אפילו במקדש דקעביד כתישה, ותולדה דטוחן הוא.

[127] קשה, דא"כ הדרא קושיא דלעיל לדוכתא. דאם אינו מבטל את המלח למה אסור במדינה, דמה הבדל בין מלח לתבן? וי"ל דהשתא הדר ביה מהתירוץ דלעיל, אלא סמיך על הברייתא דלהלן, דאף בתבן מותר רק ע"י שינוי בשולי הקופה. ובמקדש מותר גם בלא שינוי. מהרש"א. ובגאון יעקב כתב דזה גופא החילוק בין מקדש למדינה. דבמקדש אינו מבטל את המלח בגלל עורות הקדשים, ובמדינה מסתמא מבטל לה.

[128] לא צריך לזה דבלא"ה אינו מבטל שם כדי שלא יהא מוסיף על הבנין. וגם היו צריכים לפנות את המלח תיכף אחר הולכת עצים למערכה כדי שלא יפסול משום חציצה בשאר עבודות. גאון יעקב.

[129] הקשה השפת אמת, א"כ במקדש יהא מותר מעיקר הדין, דהא אין שם גינה וחורבה, וגם משום שריית פשתן לא שייך שם. ותירץ, דאמימר סבר דהטעם במשנה הוא משום אולודי קלא, ומ"מ יש גם גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו.

שלש על שלש אצבעות — חוצצות, פחות משלש — אין חוצצות, ואם כן היינו הרי זה אותו דבר שאמר רבא אמר רב חסדא.

ושואלים: לימא פליגא [האם נאמר שחלוקה זו] על דברי רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא? ודוחים: אין להוכיח כי שאני [שונה] צלצול קטן דחשיב [שהוא חשוב] והריהו כבגד, ואף רבא מודה שהוא חוצץ.

ולשיטת ר' יוחנן: אדאשמעינן [עד שהוא משמיע לנו] גמי שאפשר להקל בו מטעמים אחרים לישמעינן [שישמיענו] בצלצול קטן שאפשר לכהן לקושרו ואינו חוצץ!

מסבירים: כי מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי [דבר בדרך אגב השמיע לנו שהגמי מרפא] אלא שאצל כהן עובד לא חששו גם לאיסור ריפוי בשבת שאינו אלא משום שבות ולא נאסרה במקדש.

א משנה בוזקין (מפזרים) מלח על גבי כבש שעולים עליו למזבח בשביל שלא יחליקו הכהנים בעלייתם למזבח, וממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול שהיו במקדש על ידי גלגל העשוי לשאוב בו מים אף בשבת, ומבאר הקר רק ביום טוב.

ב גמרא רמי ליה [הראה לו סתירה] רב איקא מפשרוניא לרבא, תנן [שנינו במשנתנו]: בוזקין מלח בשבת על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ונדייק מכאן: במקדש — אין [כן] מותר לעשות זאת, במדינה — לא. ורמינהי [ומקשים על כך] שבמקום אחר שנינו: חצר שנתקלקלה במימי גשמים וקשה להלך בה — מביא תבן ומרדה (שוטח, מפזר) בה כדי שיספוג את המים, הרי שמלאכה מעין זו מותרת אפילו במדינה!

ומשיבים: שאני [שונה] תבן שלא מבטיל ליה [מבטל אותו] ומתכוון ליטלו משם לאחר שיתייבשו המים, ולכן מותר לשטוח את התבן בחצר כמו שמותר להניחו בכל מקום. אבל דבר ששוטחים אותו במקום ומבטלים אותו שם כמו מלח שלאחר שהלכו עליו ואינו ראוי לשימוש — אסור, מפני שנראה כבונה ומוסיף על הקרקע.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי [מלח זה איך הוא בדיוק] אי דמבטליה [אם שמבטל אותו] לגבי הכבש קא [הריהו] כמוסיף על בנין המקדש פרט כלשהו, ועל המקדש כתיב [נאמר] "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דבה"י א כח, יט) משמע שכל פרט בבנין המקדש נקבע בנבואה ואין לשנותו כלל אפילו ביום חול.

אי דלא קא מבטליה [אם שלא מבטל אותו] את המלח לגבי הכבש, אם כן קא הויא [הרי זו] חציצה בין רגלי הכהנים לכבש, ונמצא שבעת עבודתם אינם דורכים על הכבש ואין עבודתם נעשית כאמור בתורה.

ומשיבים שאין מבטלין את המלח אלא בוזקים אותו רק לצורך הולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא אלא רק הכנה היא לשריפת האיברים.

ושואלים: ולא [וכי אין זו עבודה]? והא כתיב [והרי נאמר] "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א, יג) ואמר מר [החכם] בפירוש הדבר כי זו הולכת אברים לכבש, הרי שאף זו עבודה הכתובה בתורה! אלא אימא [אמור] שעושים זאת בהולכת עצים למערכה שהולכה זו לאו [אינה] עבודה היא.

דרש רבא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים בשבת ומלאה בוץ מביא תבן ומרדה (שוטח, מפזר) בה להקל את ההליכה. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשהוא מרדה — אינו מרדה לא בסל ולא בקופה (סל גדול) אלא בשולי קופה! כלומר שופך את התבן רק בצידיה של הקופה, שלא יעשה כמעשהו בחול, ואילו מדברי רבא נראה שהתיר בכל אופן.

הדר אוקים [חזר והעמיד] רבא אמורא עליה [מתורגמן לפניו] שישמיע דבריו ברבים ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום (בשם) ר' אליעזר: וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה.

ג נאמר במשנה כי "ממלאין מבור הגולה" על ידי גלגל. בקשר לנושא זה ולביאורו מסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא [בא אדם אחד והקיש על הדלת] אמר עולא: מאן האי [מי הוא זה]? ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא [יחולל גופו שהוא מחלל את השבת] שעובר ומשמיע קול בשבת.

אמר ליה [לו] רבה: לא אסרו בשבת אלא קול של שיר והקשה בדלת אינה קול נעימה. איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה, שנינו: מעלין בדיופי (בגישתא, סיפון) לשאוב ממנו מן החבית ומטיפין מיארק (כלי הנוטף טיפות טיפות) לחולה בשבת.

ונדייק: לחולה — אין [כן], אבל לבריא — לא, והיכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק] לאו דנים וקא בעי דליתער [האם לא שהיה מנמנם ורצו להעירו] וכיון שחולה הוא וחוששים להבהילו עושים זאת על ידי קול שפיכת המים מן הכלי. ושמע מינה: אולודי קלא אסיר [נלמד מכאן שלהוליד קול בשבת אסור] ואפילו אינו קול נעימה, שהרי לא התירו אלא לחולה!

ודוחים: לא, מדובר בחולה דתיר וקא בעי דלינים [ער שרוצים שינמנם] לשם כך מטפטפים טיפות דקות דמשתמע כי קלא דזמזומי [שנשמע כמו קול נגינה].

איתיביה [הקשה לו]: המשמר פירותיו מפני העופות, ודלעיו מפני החיה — משמר כדרכו בשבת שאין זו מלאכה אסורה, ובלבד שלא יספק (ימחא כפים) ולא יטפח ידיו על גופו. ולא ירקד וירעיש ברגליו כדרך שהן עושין בחול כדי להבריח את העופות והחיות.

מאי טעמא [מה הטעם, למה אסור לו] לאו דקמוליד קלא [האם לא משום שהוא מוליד קול] בשבת, וכל אולודי קלא אסיר [הולדת קול אסורה]? אמר רב אחא בר יעקב: לא זה הטעם, אלא משום גזירה שמא אם ינהג כפי שהוא נוהג בחול ישכח ויטול צרור אבן לזרוק בעופות והריהו מטלטל מוקצה.

ושואלים: ואלא הא [הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: נשים המשחקות באגוזים שמגלגלות אותם על גבי הקרקע עד שיפגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו דקא מוליד קלא [האם לא משום שמוליד קול] בהקשת האגוזים זה בזה, וכל אולודי קלא אסיר [וכל הולדת קול אסורה]?

ודוחים: לא טעם האיסור דלמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] הגומות, שבתוך המשחק יפריעו להן הגומות שבקרקע ויבואו להשוות ולסתום את הגומות בשבת, ויעברו משום בניה.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן] שזהו טעמו של דבר, הא [זה] שאמר רב יהודה: נשים משחקות בתפוחים — אסור, התם מאי אולודי קלא איכא [שם מה הולדת קול יש] שהרי אין התפוחים משמיעים קול כשפוגעים זה בזה?! אלא הטעם: דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות] גומות ואף באגוזים כן.

תנן [במשנתנו שנינו]: ממלאין במקדש מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ונדייק במקדש — אין [כן], במדינה — לא. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו משום דאולודי קלא ואסיר [האם לא משום שהולדת קול הוא ואסור] בשבת?

ודוחים: לא, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו כי הגלגל מעלה מים רבים, ואם יתחיל לשאוב מהגלגל שמא יוסיף וישאב מים גם לגינתו, ויעבור משום השקאה בשבת שהיא תולדת מלאכה אסורה.

מסופר כי אמימר שרא למימלא בגילגלא [התיר למלא בשבת בגלגל] במחוזא, שאמר: מאי טעמא גזרו רבנן [מה טעם גזרו חכמים] שמא ימלא מים לגינתו ולחורבתו, הכא [כאן] במחוזא לא גינה איכא [יש] ולא חורבה איכא [יש], שמחוזא היתה עיר בנויה כולה בלא גינות ושטחים ריקים לזריעה, ולכן אין לחשוש לאיסור.

כיון דקא חזא [שראה] דקא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the fabric was three fingerbreadths by three fingerbreadths, it interposes; but if it was less than three fingerbreadths by three fingerbreadths, it does not interpose. And this is the same teaching that Rava said that Rav Ḥisda said.

The Gemara suggests: Let us say that this disagrees with the opinion of Rav Yehuda, son of Rav Ḥisda, who prohibits a sash even smaller than three fingerbreadths by three fingerbreadths. The Gemara rejects this contention: This is not necessarily so, as a small sash is different, since it is significant. It is therefore like a garment, even if it is smaller than three fingerbreadths by three fingerbreadths.

The Gemara raises a question: And according to the opinion of Rabbi Yoḥanan: Rather than teaching us the halakha with regard to a reed, let the mishna teach us that a priest may wrap his wounded finger with a small sash, as that does not constitute an interposition.

The Gemara explains: The tanna teaches us another matter in passing, that a reed heals. However, as far as a priest involved in the service in concerned, there is no concern with regard to this prohibition either, as it is also a rabbinic decree that is not in effect in the Temple.

MISHNA: One may scatter salt on Shabbat on the ramp that leads to the altar so that the priests will not slip on their way up. And likewise, one may draw water from the Cistern of the Exiles and from the Great Cistern, which were located in the Temple, by means of the wheel designed for drawing water, even on Shabbat. And one may draw water from the Heker Well only on a Festival.

GEMARA: Rav Ika from Pashronya raised a contradiction before Rava: We learned in the mishna: One may scatter salt on Shabbat on the ramp that leads to the altar, so that the priests will not slip, from which it can be inferred: In the Temple, yes, it is permitted to do so, but outside the Temple, in the rest of the country, no, it is prohibited to scatter salt on a ramp. And he raised his contradiction from a baraita: With regard to a courtyard that was damaged on Shabbat by rainwater, so that it became difficult to cross, one may bring straw and scatter it about to absorb the water. Apparently, an action of this kind is permitted even outside the Temple.

The Gemara answers: Straw is different, as one does not negate it; rather, he intends to remove it once the water has been absorbed. He is therefore permitted to scatter the straw in the courtyard, just as it is permitted to put it in any other place. However, it is prohibited to scatter objects that one intends to leave in place, such as salt, as this appears as though he is adding to the ground and building.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This salt, what are the circumstances? If one negates it vis-à-vis the ramp so that it becomes part of the ramp, he effectively adds to the structure of the Temple, and it states with regard to the Temple: “All this do I give you in writing as God has made me wise by His hand upon me, even all the works of this pattern” (I Chronicles 28:19). This verse indicates that all the details of the Temple structure were determined through prophecy and may not be changed in any way, even on a weekday.

And if he does not negate the salt vis-à-vis the ramp, it would constitute an interposition between the feet of the priests and the altar. This would mean that they would not be walking on the ramp during their service, and consequently they would not be performing the service as required by the Torah.

The Gemara answers: In fact, he does not negate the salt. However, he scatters it when the limbs of the sacrifice are brought up the ramp, a procedure that is not considered part of the Temple service subject to disqualification due to interposition, as it is merely preparation for the burning of the limbs.

The Gemara asks: And is this not a service? But isn’t it written: “And the priest shall offer it whole and make it smoke upon the altar” (Leviticus 1:13), and the Master said in explanation: This is referring to bringing the limbs to the top of the ramp. Evidently, this too is a service written in the Torah. Rather, say that he scatters the salt when the wood is brought up the ramp to the arrangement of wood on the altar, a procedure that is not a service.

Rava taught: In a courtyard that was damaged on Shabbat by rainwater, one may bring straw and scatter it about to make it easier to walk across. Rav Pappa said to Rava: But wasn’t it taught in a baraita: When one scatters the straw, he must not scatter it either with a small basket or with a large basket, but only with the bottom of a broken basket, i.e., he must scatter the straw in a manner different from that of an ordinary weekday. Rava, however, indicates that he may scatter the straw in the usual fashion.

Rava then appointed an amora before him to publicize his teaching, and taught: The statement I issued before you was a mistake of mine. However, in fact they said in the name of Rabbi Eliezer as follows: And when one scatters the straw, he must not scatter it either with a small basket or with a large basket, but only with the bottom of a broken basket.

We learned in the mishna: One may draw water from the Cistern of the Exiles by means of a wheel. The Gemara relates: Ulla happened to come to the house of Rav Menashe when a certain man came and knocked at the door. Ulla said: Who is that? May his body be desecrated, as he desecrates Shabbat by producing a sound.

Rabba said to him: The Sages prohibited only a pleasant musical sound on Shabbat, not the rasping sound of knocking on a door. Abaye raised an objection to Rabba from a baraita: One may draw up wine from a barrel with a siphon [diyofei], and one may drip water from a vessel that releases water in drops [miarak], for an ill person on Shabbat.

The Gemara infers: For an ill person, yes, this is permitted, but for a healthy person, no, one may not do so, what are the circumstances? Is it not the case that he is dozing off and they wish to waken him, and as they do not want to alarm him due to his illness, they do it by means of the sound of water poured from a vessel? And one can learn from here that it is prohibited to produce a sound on Shabbat, even one that is unpleasant, as the Sages permitted this only for an ill person.

The Gemara rejects this contention: No, it is referring to an ill person who is awake and whom they want to have fall asleep, and to this end they let water fall in drops, producing a sound that is heard as melodious.

Abaye raised another objection to Rabba from a baraita: One who is guarding his produce from birds or his gourds from beasts may guard them, in the manner that he typically does so, on Shabbat, as his guarding does not entail a prohibited labor, provided that he neither claps, nor slaps his hands against his body, nor dances and produces noise with his feet, in the manner that is performed on weekdays to chase away birds and animals.

The Gemara asks: What is the reason that these activities are prohibited? Is it not because he is producing a sound on Shabbat, and any production of a sound is prohibited? Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is not the reason. Rather, it is a decree issued by the Sages, lest while acting in his usual weekday fashion he mistakenly picks up a pebble to throw at the birds, thereby handling an object that is set-aside.

The Gemara asks: However, with regard to that which Rav Yehuda said that Rav said: Women who play with nuts by rolling them on the ground until they collide with each other, it is prohibited for them to do so; what is the reason for this prohibition? Is it not because knocking nuts together produces a sound, and any production of a sound is prohibited?

The Gemara rejects this contention: No, it is prohibited because perhaps they will come to level the holes. As small holes in the ground will interfere with their game, they might level them out and seal them up on Shabbat, which is prohibited as building.

For if you do not say that this is the reason, there is a difficulty with that which Rav Yehuda said: Women who play with apples, this is prohibited, as what production of a sound is involved there? Apples do not produce a sound when they collide with each other. Rather, the reason is that they will perhaps come to level holes, and the same reasoning applies to nuts.

We learned in the mishna: One may draw water from the Cistern of the Exiles and from the Great Cistern by means of the wheel on Shabbat. From this it can be inferred: In the Temple, yes, it is permitted to do so; but outside the Temple in the rest of the country, no, it is prohibited to draw water from cisterns. What is the reason for this? Is it not because he is producing a sound, and that is prohibited on Shabbat?

The Gemara again rejects this contention: No, it is a decree issued by the Sages, lest he draw water for his garden and for his ruin. As the wheel draws up large quantities of water, once he starts to use it, he might draw water for his garden as well and thereby transgress the prohibition against watering on Shabbat, a subcategory of a prohibited labor.

The Gemara relates that Ameimar permitted people to draw water on Shabbat by means of a wheel in Meḥoza, as he said: What is the reason the Sages decreed that this is prohibited? They did so lest one draw water for his garden and for his ruin. However, here in Meḥoza there are neither gardens nor ruins. Meḥoza was entirely built up and lacked gardens or empty areas for sowing, and consequently, there was no concern that people might transgress.

However, once he saw that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בוזקין מלח מפזרין על הכבש של מזבח והתם במסכ' יומא אמרו ממאי דהאי בזק מידי דמיבדרי הוא:

והיינו דרבא אמר רב חסדא במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות מיכן אינן חוצצות נימא הא דרבא אמר רב חסדא פליגא אדר' יהודה בריה דר' חייא דאמר באצבע אפילו צלצול קטן חוצץ ודחינן כגון א) שלקה בשמאל אי נמי שלא במקום צורך עבודה בשלמא לר' יהודה בריה דר' חייא היינו דקתני במתני' גמי מכלל דחתיכת בגד חוצצת אלא לרבי (אחא) [יוחנן] ניתני צלצול קטן וכיוצא בו ופרקינן הא קא משמע לן דגמי מסי:

פיסקא בוזקין מלח ע"ג כבש בשביל שלא יחליק.

ורמינהי חצר שנתקלקלה בימות הגשמים מביא תבן (וממדה) [ומרדה] בה ב) תבן אין מלח לא. ופרקינן אמאי לא בזיק תבן ע"ג הכבש משום דתבן לא מבטיל ליה וכיון דלא מבטיל ליה חוצץ ואשתכח דלא מסגי בכבש ואמרינן האי מלח היכי דמי אי דמבטיל ליה אשתכח דמוסיף על בנין. ואי לא מבטיל ליה הוי חציצה ופרקינן אין בוזקין המלח על הכבש אלא בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא והא מתניתא והקריב הכהן את הכל המזבחה זו הולכת אברים לכבש. ומדבעיא כהונה ש"מ עבודה היא ואוקימנא בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא.

דרש רבא חצר שנתקלקלה מביא תבן ומרדה.

וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה (ולא) [אלא] בשולי קופה:
מתני' ממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדל בגלגל בשבת. תנן בסוף מדות לשכת הגולה והגלגל נותן עליו [מים] ומשם מספקין מים לכל העזרה והגלגל הזה כשממלאין בו מוצא קול גדול. כדתנן מיריחו היו שומעין קול שעשה בן קטין מוכני לכיור וזה לא התירו אלא במקדש לפיכך כשראה עולא לאותו האיש שהקיש והכה הדלת בשבת והשמיע קול בהקשתו אמר ליתחיל גופיה דההוא גברא דקא מחלל שבתא וא"ל רבא לא אסרו השמעת קול עץ כי האי גוונא אלא למקיש ומשמיע קול של שיר בלבד איתיביה אביי מעלין בדייפין ומטיפין מאדק לחולה בשבת פי' להודיע שמותר לעלות יין מחבית בדייפי. פי' דייפי כגון מניקות שיש לה שני פיות ומכניס פיו האחד בחבית ושואב בכד ומעלה היין בכחו ויש פה אחר למעלה מזה פתח הדייף הנתון בפיו כמין דד שהיין בהגעתו לדד מקלח ויוצא ומקבלו בכלי אחר עד שמריק כל היין שבחבית פי' מטיפין מאדק שמענו כי הוא כלי העשוי ולועא כמין כוז נקוב בקרקעיתו נקבין דקין דקין ופיו צר ממלאין אותו מים וסותמין פיו כ"ז שפיו סתום אין המים שבתוכו שותתין מן הנקבים שכח הרוח מונע את המים וכשפותחין פיו ויכנס האויר דוחה את המשקה שבתוכו ומטיף טפה אחר טפה טפות דקות ונותנין תחתיו כלי נחושת כגון ספל וכיוצא בו. וכשנופלת טפה על הכלי משמעת את הקול טפה אחר טפה או כמין קול משורר.

ואמרי' מאי לאו (להני מי יוזק) [הני מי אדק] שהתירו חכמים לחולה לאו בחולה הישן ומבקשים להקיצו ועושין לפניו זה הכלי כדי שיקיץ והנה לחולה בלבד התירו משום סכנה אבל לבריא כי האי גוונא אסור שמוליד קול בשבת. וקשיא לרבה דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד. ופריק לא לעולם בחולה הניעור ורוצה שישן דמשתמע הללו טיפי דמטיפין מאדק כי זמזומי ג).

חצר שנתקלקלה בימי הגשמים מביא תבן אפי׳ בשבת ומרדה על הקרקע ר״ל שוטח לדרכו עליה וכשהוא מרדה לא ירדה בסל ובקופה שזהו דרך חול ומתוך שלא ירגיש יבא להשוות את הגומות אלא בשולי קופה ר״ל קופה שנשתברה ונשארו השולים שמתוך שנויו יזכור ששבת הוא ולא יבא להשוות גומות ומצד התבן אין כאן השוואת גומות שהתבן אין דעתו לבטלו לשם מן הסתם. אף כתיתת המלח ו פזורה על הכבש שהתרנו במשנה פירושו שאינו מבטל לה אלא שדעתו למלוח ממנה עורות קדשים לאחר דריסתו שאלו מבטל לה הרי מוסיף בבנין ואף בחול אסור להוסיף בבנין המזבח שהבנין נמסר מפי הגבורה שלא להוסיף ושלא לגרוע שנ׳ מיד ה׳ עלי השכיל ושמא תאמר ואם אינו מבטלה הרי היא חוצצת בין רגלי הכהנים לכבש בהולכת איברים לכבש וכבר אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן ערל ויושב על הכלי או על רגלי הבהמה או על רגל חברו פסל ומשום חציצה והולכת איברים לכבש עבודה היא וטעונה כהן באמת כך הוא ולא התירו אלא בהולכת עצי׳ למערכה שאינה עיקר עבודה וכשרה בזה:

כבר ביארנו במשנה שבמדינה אין ממלאין על ידי גלגל וביארנו הטעם מפני שהוא דרך השקאה מתוך שהוא נעשה בלא טורח שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ומכל מקום במקום שאין שם לא גנה ולא חורבה מותר ואם רואין בהם שמערימין למלאת בשבת להשתמש בהם למלאכתם בחול אוסרין להם שמא תאמר היאך לא אסרנו מלוי זה מצד השמעת קול כמו שאמרו אולודי קלא אסור. וכן שאמרו לא מספיקין ולא מטפיחין וכו׳ תדע שלא אמרוה אלא בקול של שיר ומגזרה שמא יתקן כלי שיר וזה שאמרו מעלין יין בדיופי והוא מיניקת ששואבין בה את היין. ויש מפרשי׳ בה העלאת יין מחבית מלאה לריקנית דרך קנישקני והוא לשון דיופי ר״ל שתי פיות ומטיפין מים מן הערק לחולה. וענין ערק הוא כלי שפיו צר מלמעלה ובתחתיתו נקבים נקבים דקים ומוציאין את המים טפה טפה וכשנופלים בתוך כלי של מתכת נשמע מהם קול כקול שיר כלי הנחשת הנקראים צינבאש ובלשון תלמוד זמזומי ועושין אותו לפעמים להעיר את החולה מצד הקול מצד שהקול אינו בא כל כך בבת אחת ואינו מבהילו ולפעמים עושין אותו ליישן את הניעור מצד נעימות הקול הנמשך ממנו. ולפי מה שכתבנו כל שהוא נעשה להוליד את הקול לבד כדי להעיר את הישן אף בבריא מותר שלא אסרו אולודי קלא אלא בקול של שיר אבל כל שנעשה ליישן את הניעור הרי זה נעשה להולדת קול של שיר ובחולה הוא שמותר אבל בבריא אסור. וכן המשמר את זרעיו מפני העופות או קשואים ודלועין מפני חיה שאמרו לא יספק בכפיו ולא יטפח בלבו ולא ירקד ברגליו להשמיע קול כדי להבריחם כדרך שעושה בחול. לא מפני שהולדת קול אסורה שלא בכוונת שיר אלא שמא מתוך שהוא עושה דרך חול אינו מרגיש ושמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים. וכן מה שאמרו נשים המשחקות באגוזים אסור לא משום הולדת קול אלא מחשש השואת גומות והראיה שהרי אף במשחקות בתפוחים אסרו אעפ״י שאין שם קול אחר שכן מותר לקשקש על הדלת בשבת ואין אוסרין משום השמעת קול. ומה שהוזכר כאן לעולא בההוא גברא דטרף אדשא ואמ׳ ליתחיל גופיה דקא מחיל שבתא. שלא כהלכה נאמר וקללת חנם היתה. והוא שאמרו בסוגיא באמימר דשרא לממלא בגלגלא ומעשה רב. ומכל מקום יש פוסקי׳ כעולא לאסור כל השמעת קול ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של יום טוב אמ׳ ר׳ אלעזר כל משמיעי קול אסורים בשבת ר׳ אלעזר איעצר בסדרא סליק לביתא אשכחון דמיכין דמך על תרעא בכן דלא בעי מקיש בשבת. ועוד אמרו שם ר׳ ירמיה שארי מקיש על תרעא בשבתא ואמ׳ (עלה) [לי׳] אביי מאן שרא לך. ואם כן כל מה שבא בסוגיא זו בתירוצין של שמועות אלו שנויי דחיקי נינהו ואין סומכין עליהם לדחות כמה שמועות. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ והמחברים כתבו כדעת ראשון וכן נראה שהרי בכל מקום אמרו מעשה רב:

לר' יוחנן אדאשמעינן גמי לאשמעי' צילצול. פי' דצילצול נמי דוקא במקדש אבל במדינה לא מושם דהוי משוי כדאמרי' בפ' במה טומנין יוצאין בפירקין ובציפין אימתי בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיח' אבל לא צבען בשמן ולא כרכן במשיח' אין יוצאין בהן ואם יצא בהן שעה אחת מבע"י אע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן אלמא כל מידי דלא שוי עלי' מבע"י אסור לשוויי עלי' בשבת משום דמחזי כמשוי עד שיצבענו בשמן ויכרכנו במשיחה דמוכח' מילת' דשלא יסרטו בגדיו מכתו עביד להו אבל במקדש מותר לכרוך עליו צלצול קטן לכתחלה בשבת בלי שום הוכחה:

וממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת פירש המורה כך שמן ושניהן בלשכות העזרה ואינו נ"ל שלא מצינו בעזרה אלא בור אחד בלבד ובור הגולה שמו כדתנן בסוף מסכת מדות שש לשכות ה' בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום כו' עד ושבדרום לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית לשכת הגולה ששם הי' בור הגולה והגלגל נתון עליו ומשם מספיקין מים לכל העזרה ומייתי' לה בפ"ק דיומ' ונקר' בור הגולה מפני שעשאוהו בני הגולה שעהלה מבבל ובזה הבור הי' משקעין את הכיור כדתנן ביומא בפ' אמר להן הממונה אף הוא עשה מוכני לכיור כדי שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמר' מאי מוכנא גלגלא דמשקעין לי' ובזה הבור היו משקעין אותו וזה ששנינו בפ"ק דתמיד לא היו רואים אותו ואל היו שומעים את קולו עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטן מוכני לכיור והן אומרים הגיע ובפ"ג תנן מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטן מוכני לכיור וזה הבור הי' ממים מכונסין ולא מים נובעין דלא קרי לי' באר אלא בור והמים היו באים אליו מגג ההיכל והתאים כדתנן במדות בפ"ד מן הצפון לדרום שבעים אמה כותל המסיבה חמש והמסיבה שלש כותל התא חמש והתא של כותל כותל ההיכל שש ותוכו עשרים אמה כותב ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות אלמא מקום הי' לדרום ההיכל שכל מימי גג ההיכל והתאים היו שוללים שם והי' נקרא בית הורדת המים ומשם היו יורדין ונמשכים לבור הגוהל שהי' בדרום העזרה כדכתבית לעיל וי"ל שגם כל מימי רצפת העזרה שהיתה אורך קפ"ז אמה על רוב קל"ה היו שוללים שם ומשם היו מסתפקין מים לצורך העזרה ואע"ג דאמרי' בפ"ב דזבחים בה' ושלא רחץ ידים אמר ר' יוחנן מי כיור ר"ש אומר מי מעין וחכ"א שאר מימות הן אפי' לר"ש דבעי מים חיים הוו משקעי לי' בבור של מכונסין שאע"פ שהיו כזרועין ומחוברין למי הבור מ"מ המים החיים שהי' בכיור היו נשארים ולא היו מי הבור מתערבין עמהם שמלא היו משקעי אותו ולא מצינו שהי' בעזרה באר אחר אלא זה לא ממים מכונסין ולא באר מים חיים אך מצאנו שאמת המים היתה עוברת בתוך העזרה כדתנן ביומא בפ' הוציאו לו. שירי הדם הי' שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון הי' שופך על יסוד דרומי אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננין לזבל ומועלין בהן ותנן נמי בפ' חמישי דתמיד נתפזר ממנה כקב גחלים הי' מכברן לאמה ותנן נמי בפ' בתרא דתמורה חטאת העוף הבאה על הספק תיקבר ר' יהוד' אומר יטילנה לאמה ואמרי' בגמר' כיצד אמר ר' יהוד' יטילנה לאמה מנתחה אבר אבר ומשליכה לפי אמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון ותנן נמי בפסחים בפ' תמיד כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים היו מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים ותניא בתוספת' בפ' הביא אשמו כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיי' כחלב. ויש לומר שזו אמת המים היו ממשיכים אותה מעין עינים כדאמרי' בפ' אמר להן הממונה שהיו ממשיכין מעין עינים בית הטביל השל כהן גדול שהי' על גב שער המים וכדאמרי' בירושלמי גבי ים שעשה שלמה שהמים היו נמשכין אליו מעין עינים ונ"ל דל"ג במתני' בור הגדו אלה ה"ג וממלאין ים מבור הגולה בלגל בשבת. וה"ג נמי רבינו נתן זצוק"ל בערוך:

גמרא ואי דלא מבטלה קא הויא חציצה כו' והכי מסיק דלא מבטל לה ובהולכת עצים כו' וקשה דא"כ הדרן קושיא לדוכתין במקדש אין במדינה לא ורמינהו חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן כו' וצ"ל דסמך תלמודא עצמו אהא דמייתי דדרש רבא חצר כו' וא"ל רב פפא והתניא כו' אלא בשולי קופה והשתא ניחא במדינה אסור בלא שינוי ובמקדש שרי דלא גזרו על שבות במקדש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לישמעינן תנא דמתני' צלצול קטן דלא חייץ וכ"ש גמי עכ"ל אבל מבגד פחות מג' על ג' לא קשיא ליה גם לרב יהודה בר חייא דלא הוי רבותא טפי מגמי אבל צלצול קטן דחשיב ודאי דהוה רבותא טפי מגמי וק"ל:

תוס' בד"ה לישמעינן צלצול קטן אי צלצול אסור במדינה פריך כו' עכ"ל אע"ג דצלצול קטן ודאי דלא מסי איכא למימר דאסור במדינה מטעם משום גזירה אטו להוציא דם וכ"כ בהגהת אשר"י בשם ס"ה אך מה שכתב שם אמנם בזבחים מפרש הא קמ"ל דגמי מסי כו' עכ"ל ע"ש הוא תמוה דהא בסוגיין נמי מסיק הכי כי התם וק"ל (ע' בהגר"א או"ח סי' שכ"ח ס"ק נ'):

גמ' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל נמחק. ונ"ב בספרים מדויקים אינו:

רש"י בד"ה בוזקין כו' וכשהגשמים נופלין עליו כו' כצ"ל. ונ"ב והרמב"ם פירש בעבור שמנונית בשר קדשים שזב שם:

בא"ד דהאי ויפקדם בבזק מידי כו' כצ"ל. נ"ב פי' בשברי חרסין:

בד"ה קא מוסיף כו' המזבח דכתיב כו' כצ"ל והד"א:

גמרא ואלא כו' נשים המשחקות באגוזים אסור מ"ט כו'. ק"ל מדוע לא קאמר דמשחקות להרויח דהוי כמו"מ כמש"כ הרמ"א של"ח ס"ה ואולי דזה פשיטא דאסור:

שם אמימר שרי כו' אמר מ"ט כו' הכא לא גינה כו'. עי' רמב"ם פכ"א ה"ה שפסק מהא דאמימר דאם היה הבור בחצר מותר למלאות ממנו בגלגל ואנכי תמה דהא בור הגולה היה בלשכת העזרה כמבואר בסוף מדות והלא בכל הר הבית לא היה שום גינה ואפ"ה הוצרכו להתירו ביחוד משמע דבמדינה דומיא דידיה אסור:

רש"י ד"ה לא יטפח. ידיו על לבו. עי' (מו"ק כז ב) דמוכח דאינו כן וע"ש בתוס':

תוס' ד"ה ה"ג. ותימה תרתי דרב למ"ל. מוכח דגם במימרא הב' הוה גרסי אר"י א"ר. ועוד אם איתא דל"ג רב לא הוה התחלה לתמיהתם דשפיר אשמעינן רב יהודה דל"ת טעמיה דרב משום אולודי קלא:

גמרא מביא תבן ומרדה. נ״ב הוא כמו ידדה דלית שניה מובלעת:

רש"י ד"ה ומטיפין וכו' כלי הוא. עי' מתני' פ"ב מ"ו דכלים:

שלש על שלש חוצצות. ומשום יתור בגדים: לימא פליגא. הא דרבא אדרב יהודה בריה דרבי חייא דחשיב צלצול קטן יתור בגדים: שאני צלצול דחשיב. ואיכא למימר דמודה בה רבא אבל רבי יוחנן פליג עליה דהא עלה קאי ופליג: ולרבי יוחנן. דאמר צלצול נמי שרי לישמעינן תנא דמתניתין צלצול קטן דלא חייץ וכ''ש גמי: דגמי מסי. משום שבת איצטריך למתני גמי דאף על גב דמסי שרי במקדש: מתני' בוזקין מלח. מפזרין ומכתתין על הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים נופלין עליו הוא מחליק. בוזקין לשון כיתות כדאמר בפרק ב' דיומא (דף כב:) ממאי דהאי ויפקדם בבזק מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה (דף יג:) כאור היוצא בין החרסים שצורפין בהן זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם: וממלאין מבור הגדול כו'. כך שמן ושניהם בלשכת העזרה: בגלגל. טור''ן בלע''ז אבל במדינה לא טעמא מפרש בגמרא משום שמא ימלא לגינתו ולחורבתו: ומבאר הקר בי''ט. ולא בשבת ובגמרא מפרש מאי ניהו: גמ' מפשרוניא. מקום: ומרדה בה. שוטח בה: דלא מבטל ליה. וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה הוא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומות לא מבטיל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטיל ליה ובמדינה אסור: קא מוסיף אבנין. ואפילו בחול אסור להוסיף על המזבח דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל שהבנין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ושלא לגרוע ואית דנקטי ליה משום שבת ולא היא דהא בכסוי הדם בשחיטת חולין (חולין פג:) דאיירי בחול הכי נמי פרכינן: הא קא הוי חציצה. בין רגליהם לכבש וחציצה כי האי גוונא פסולה דתנן בשחיטת קדשים (זבחים טו:) כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וערל יושב ועומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה וע''ג רגל חבירו פסול והתם יליף טעמא: בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא. לעולם לא מבטל ליה אלא לאחר דריסה מולחין ממנו עורות קדשים ודקשיא לך הא הוי חציצה לא תקשה דהא דקתני בוזקין מלח בהולכת אברים לכבש קאמר דלאו עבודה דקא ס''ד השתא דכיון דכל הכפרה תלויה בדם אע''ג דהקטר חלבים הוה עבודה הולכה דידהו מיהא לא חשיב: והקריב את הכל. רישא דקרא והקרב והכרעים ירחץ במים אלמא באברים קמשתעי קרא ומדבעי כהונה שמע מינה עבודה היא: ומרדה בה. לדרוס עליה: לא בסל ולא בקופה. כדרך חול: שולי הקופה. שנשתברה ונשארו השולים: טרף אבבא. הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול: דקא מחיל שבת. דקסבר כל אולודי קלא אסיר: בקול של שיר. הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת: מעלין בדיופי. מעלין יין מחבית לחבית ע''י שני קנים החתוכים באלכסון ומניח ראשין המשופעים זה כנגד זה ונותן אחד מן הקנים בחבית ומוצץ בפיו בראש הקנה האחר מעט מן היין אליו ומסלק משם והיין יוצא כולו מאליו דיופי שתי פיות: ומטיפין מיארק לחולה. כלי הוא ופיו צר ושל מתכת הוא ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקין וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה: וקא בעי לאתעורי. ע''י קול זה ומתיראין להקיצו בידים שמא יבעית וכיון דלהקיץ הוא לא בנעימה ובנחת נשמע שהרי קול נעים מרדימו והולך אפ''ה לבריא לא: זמזומי. צינב''ש: לא יטפח. ידיו על לבו: יספוק. כף אל כף: ירקד. ברגל להשמיע קול להבעית העופות: שמא יטול צרור. ויזרוק לרה''ר להבריח העופות: משחקות באגוזים. לגלגלן דרך דף ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים: לאשוויי גומות. להכין דרך לגלגל האגוז: בתפוחים. נמי כה''ג: אולודי קלא. שהגלגל משמיע קול. גזרה שמא ימלא לגינתו. מתוך שממלאין בו בלא טורח אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו בשבת:

לישמעינן צלצול קטן. אי צלצול אסור במדינה פריך שפיר לישמעינן צלצול דבמקדש מותר ובמדינה אסור אבל נראה לר''י דצלצול שרי במדינה וקשיא דאם כן מאי פריך ומפרש ר''י דפריך הכי דליתני במתניתין כהן שלקה באצבע כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור: דרש רבא חצר שנתקלקלה. הלכתא כדמסיק דלא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה שנשתברה ונשארו בה השוליים כדפירש בקונטרס אי נמי הופך הקופה ונותנה על שוליה דהיינו על ידי שינוי אבל ביד נראה לר''י דאסור: הכי גריס בקונטרס אלא הא דאמר רב נשים המשחקות באגוזים כו' לא משום אשוויי גומות דאי לא תימא הכי כו' ותימה תרתי דרב למה לי ומיהו י''ל דחדא מכלל חברתה איתמר ור''ח גרס הכי אלא דאמר רב יהודה נשים המשחקות באגוזים כו' לא דמשתמע קלא כי זמזומי פירוש שזורק אחד ומקבל אחד בהשמעת קול דאסור והדר קאמר ואלא הא דאמר רב יהודה נשים המשחקות בתפוחים כו' ומשני לא משום אשוויי גומות והשתא תרי ענייני איסור אשמעינן ומיהו אין למחות בנשים ותינוקות דמוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין פר''ח דהלכתא כעולא דאפילו קול שאינו של שיר אסור אף על גב דשני רבה כל הני תיובתא דאקשי ליה אשנויי לא סמכינן ורב אלפס והר''ר יהודה בר ברזיליי פסקו כרבה דרב אחא בר יעקב מתרץ אליביה וקאי אמימר נמי כוותיה דשרא למימלא בגילגולא במחוזא: גזרה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. מפרש רבינו תם דדוקא בגלגלים גדולים שממלאין הרבה מים ביחד שייך למיגזר אבל שלנו קטנים הם ולא גזרינן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד