דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

ודחינן: אמר רבי יוחנן: לא בכך הם חולקים, ולעולם לכולי עלמא המכניס שרץ למקדש חייב.

אלא ושניהם מקרא אחד דרשו, כל אחד לשיטתו, לענין הוצאת דבר טמא מהעזרה בשבת:

דכתיב בדברי הימים:

"ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר.

ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' [עבודה זרה ותקרובתה שמטמאין אפילו באהל] לחצר בית ה' [לעזרה].

ומשהוציאו הכהנים את הטומאה מההיכל לעזרה - ויקבלו הלוים [מהכהנים], להוציא [משם] לנחל קדרון חוצה".

נמצא, שאף על פי שהזדקקו לאנשים אחרים כדי להוציא את הטומאה מן העזרה, לא הותרו כהנים אחרים להיטמאות כדי להמשיך ולהוציא את הטומאה מן העזרה ולחוץ.

מר, בן ננס, סבר: מדאשתני בעזרה, מהשינוי שבעזרה, שלא היו כהנים אחרים רשאים להיטמאות כדי להוציא משם את הטומאה, אלא בלוים בלבד.

שמע מינה, דטומאה בעזרה ליכא!

כלומר, אינה חמורה כל כך ביחס לטומאת ההיכל כדי שיעברו עבירה כל שהיא בגללה.

ולכן, גם לא דחינן שבות דמוקצה כדי להוציא משם את השרץ.

ומר, רבי עקיבא סבר: אין הטעם משום שטומאת עזרה חמורה פחות מההיכל.

אלא עד היכא דלא אפשר בלוים, שהלוים אסורים ליכנס להיכל, שהרי אפילו הכהנים לא הותרו ליכנס אלא בשעת עבודה - מפקי מוציאים הכהנים משם.

אך השתא, כשהגיעה הטומאה לעזרה, דאפשר בלוים ליכנס שם ולהוציאה - תו לא מטמאי כהנים.

אבל בשרץ שנמצא בעזרה, אין אפשרות להשהות את הטומאה עד הערב. הילכך, אפילו כשהדבר כרוך באיסור מוקצה - מוציאין משם את השרץ.

תנו רבנן: הכל נכנסין בהיכל כדי לבנות שם, וכדי לתקן, ולהוציא משם את הטומאה.

ומצוה לכתחילה בכהנים שיעשו זאת.

אם אין שם כהנים נכנסין לוים.

אם אין שם לוים נכנסין ישראלים.

ואידי ואידי, בין כהנים בין לוים בין ישראלים, טהורין, אין. טמאין, לא.

ואם אין טהורים אלא רק טמאין - לא יכנסו כלל.

אמר רב הונא: רב כהנא שהוא כהן מסייע כהני מחשיב את הכהנים, שהוא אינו סובר כהברייתא דלעיל, אלא כהנים טמאים עדיפי מישראל טהורים.

דתני רב כהנא: מתוך שנאמר בכהנים בעלי מום "אך אל הפרוכת לא יבא" - יכול אני לומר:

לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לעשות ריקועי פחים של זהב שמצפין בהם את קדש הקדשים מבפנים?

תלמוד לומר "אך" - חלק!

כלומר "אך" מיעוט הוא. שכל "אך" ו"רק" שבמקרא בא למעט.

ובא הכתוב לחלק, שלא בכל ענין יש איסור. ולמעט, שלצורך מלאכה הם מותרים ליכנס.

ומצוה לכתחילה בכהנים תמימים שיכנסו לשם.

אם אין שם תמימים נכנסים בעלי מומין.

וכמו כן מצוה בכהנים טהורין.

ואם אין שם טהורין נכנסין טמאין.

אידי ואידי, בין תמימים בין בעלי מום בין טהורים בין טמאים, כהנים, אין. ישראלים, לא. [133]

איבעיא להו: היו רק שני כהנים, אחד טמא והשני בעל מום - איזו מהן נכנס? רב חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס, דהא אישתרי בעבודת ציבור! שכהן טמא עובד בקרבנות ציבור כשאין כהנים טהורים, אבל בעל מום לא עובד לעולם, ואפילו בקרבנות ציבור.

רבי אלעזר אומר: בעל מום נכנס, דהא אישתרי באכילת קדשים! אבל הטמא אסור באכילת קדשים.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך.

ומבארינן: רבי שמעון אהיכא קאי?

התם קאי.

על הא דתנן לעיל נב ב: מי שהחשיך חוץ לתחום, שהיה בא מן הדרך בערב שבת ולא הספיק ליכנס לתוך אלפיים אמה מהעיר עד שנכנסה השבת, אפילו היה אמה אחת מחוץ לתחום - לא יכנס לעיר, שהרי היא רחוקה ממנו אלפיים אמה.

רבי שמעון אומר: אפילו היה חמש עשרה אמה מחוץ לתחום העיר - יכנס לעיר.

לפי שאין המשוחות מודדי התחומין ממצעין את המדות, מדייקים במידת התחום, שאינם קובעים את סימן התחום בסוף אלפיים אמה ממש אלא חמש עשרה אמה לפני כן, מפני הטועים.

כלומר, שהמודדים חוששים שמא יטעו במדידה, ולכן הם מקצרים את המידה.

[פירוש אחר - מפני האנשים הטועים ושוכחים ויוצאים מחוץ לתחום וחוזרים. ועל ידי שמקצרים את התחום אינם נכשלים באיסור].

הילכך, מי שהחשיך חוץ לתחום עד חמש עשרה אמה, הרי הוא למעשה בתוך התחום.

דקאמר תנא קמא - לא יכנס. ואמר ליה רבי שמעון - יכנס!

וכאן במשנתנו בא רבי שמעון לתת טעם לדבריו, שלא תאמר שהוא מקל באיסור שבת, אלא, משלך - נתנו לך! והיינו, שאותן חמש עשרה אמה הם למעשה בתוך התחום של העיר. [וקאמר לה הכא משום ההמשך דלהלן].

שנינו במשנה בהמשך דברי רבי שמעון: שלא התירו לך אלא משום שבות.

ומבארינן: היכא קאי?

התם קאי: דקאמר תנא קמא בברייתא לעיל קג א: בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה.

ואמר ליה רבי שמעון בההיא ברייתא עונבה.

ובא רבי שמעון לתת טעם לדבריו, שדוקא עניבה, דלא אתי לידי חיוב חטאת, אלא היא מותרת לגמרי - שרו ליה רבנן במקדש.

אבל קשירה, דאתי לידי חיוב חטאת אם יעשנה במדינה [מחוץ למקדש] לא שרו ליה רבנן אף במקדש, גזרה שמא יעשה קשירה במדינה.

והכי קאמר רבי שמעון לתנא קמא:

אעפ"י שהקלתי במחשיך חוץ לתחום, מחמיר אני בנימת כנור.

כי התם, במקום שהתירו לך חכמים, היינו בתחומין, משלך - נתנו לך! ולאו קולא היא.

אבל כאן, בנימת כנור, אעפ"י שמעיקר הדין מותר אף לקשור, שמכשירי קרבן ציבור

דוחין את השבת, מכל מקום הוא אסור.

לפי שלא התירו לך במקדש אלא דבר האסור משום שבות בלבד, אבל קשירה שהיא אב מלאכה לא התירו אף במקדש, גזירה אטו מדינה [עפ"י מהרש"א]. [134]

הדרן עלך פרק המוצא תפילין וסלקא לה מסכת עירובין

הערות

[133] כתב החזו"א: נראה דאין בביאה לתקן משום איסור "אל המקדש לא תבא", שענינו כבוד המקדש, שלא יבא בשעה שהוא בטומאה. ואין פגם בכבוד המקדש כשנכנס לתקן. ומכל מקום יש בזה גדר הכבוד, מלתא ד"מקדשי תיראו". והלכך ראוי שיכנסו הנבחרים, ומצוה דכהנים, וס"ל להאי תנא דמעלת כהונה עדיפא מזרות בטהרה. ואידך תנא ס"ל דטהרה עדיפא. ועוד כתב דלמ"ד טהרה עדיפא אם עבר טמא ונכנס אפשר שאינו חייב משום טומאה, ואינו רק בעשה דמקדשי תיראו. חזו"א סי' קי"ב סקט"ו.

[134] התוס' מפרשים דמשלך נתנו לך קאי גם על כינור, שרק עניבה דהוא דבר המותר דהיינו משלך, התירו. תוד"ה אמר. ועוד כתבו דמה דלא תנא להו לעיל במשנה דנימת כינור, משום שרצה להשלים כל הדינים שבמקדש מותר ולא במדינה.

אמר ר' יוחנן: ושניהם ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא שחלקו בכך מקרא אחד דרשו שנאמר "ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטמאה עבודה זרה שטמאה כמת אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' (לעזרה) ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה" (דברי הימים ב כט, טז)

מר [חכם זה, בן ננס] סבר: מדאשתני [כיון שהשתנו הדברים] כי בעזרה, "חצר בית ה'", עשו זאת הלוים, משמע שחובת הוצאת טומאה בעזרה ליכא [אין כאן] ושוב אין הכהנים מצווים על כך.

ומר [וחכם זה] סבר: עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי [היכן שאי אפשר בלוים מוציאים] הכהנים, שהרי אסור ללוים להיכנס אל ההיכל. השתא [עכשיו] בעזרה שאפשר להוציא בלוים תו לא מטמאי [שוב אין מטמאים] הכהנים שאסור להם להיטמא, אלא הלוים מוציאים מאותו מקום שהם יכולים להיכנס בו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל נכנסין בהיכל אם המטרה היא לבנות אותו לתקן ולהוציא את הטומאה מתוכו, אלא מצוה בכהנים אם אפשר, אם אין שם כהנים — נכנסין לוים, אין שם לוים — נכנסין ישראלים. ואידי ואידי [וזה וזה] טהורים — אין [כן] הם הנכנסים, טמאים — לא.

אמר רב הונא: רב כהנא שכהן היה מסייע כהני [לכהנים] ומדגיש את מעלת קדושתם, דתני [שכן שנה] רב כהנא: מתוך שנאמר על כהן בעל מום "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם" (ויקרא כא, כג) יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים של זהב עבור בית קודש הקדשים —

תלמוד לומר "אך" שהוא ביטוי של מיעוט, ומשמעו: חלק, שאף כי מצוה בתמימים (שלמים, בלי מומים) לכתחילה, אם אין שם כהנים תמימים — נכנסין בעלי מומין. וכן מלכתחילה מצוה בכהנים טהורין, אין שם טהורין — נכנסין טמאין. אידי ואידי [אלה ואלה] כהנים — אין [כן], ישראלים — לא. הרי שלרב כהנא עדיפים כהנים טמאים על ישראלים טהורים.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] כהן טמא או כהן בעל מום, איזו מהן נכנס? רב חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס דהא אישתרי [שהרי הותר] בעבודת ציבור. שכן בשעה שכל הציבור כולו נטמא, אף הכהנים הטמאים ראויים לעבודה, מה שאין כן בעלי מומים, שלא הותרו בעבודה כלל. ר' אלעזר אומר: בעל מום נכנס שהרי הוא טהור ויש בו קדושת כהונה אף שפסול לעבודה, דהא אישתרי [שהרי הוא מותר] באכילת קדשים, משמע שאף במומו הוא נשאר בקדושת כהונה. שאלה זו לא נפתרה והושארה בגמרא ללא סיכום.

א במשנה שנינו: ר' שמעון אומר מה שהתירו חכמים משלך התירו. ושואלים: ר' שמעון היכא קאי [לאיזה דבר במשנה הוא מתיחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם עומד מוסבים דבריו] דתנן [ששנינו במשנה]: מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמה יכנס, לפי שאין המשוחות (המודדים) ממצעין (מדקדקים) את המדות מפני הטועים.

דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לא יכנס, ואמר ליה [לו] ר' שמעון: יכנס וטעמו כפי המבואר — שבאמת מידת התחום מגיעה עד לאותו מקום, ונמצא שמה שנתנו לאדם הוא שלו על פי הדין.

עוד אמר ר' שמעון: שלא התירו לך אלא משום שבות, ושואלים: היכא קאי [למה הוא מתייחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם לדברים אלה מתיחס] דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לגבי נימת כינור שבמקדש שנקרעה בשבת — קושרה. ואמר ליה [לו] ר' שמעון: עונבה, וטעמו של דבר:

עניבה שלא אתי [בא] בשלה לידי חיוב חטאת בכל מקום שהרי עניבה אין בה איסור מלאכה של קשירה כלל שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], אבל קשירה דאתי [שיכול לבוא] בשלה לידי חיוב חטאת אם יעשנה מחוץ למקדש לא שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], שלשיטת ר' שמעון לא התירו חכמים אלא דבר שאיסורו הוא משום שבות בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan said: Both of them, Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva, derived their opinions from the same verse: “And the priests went into the inner part of the House of God, to cleanse it, and they brought out all the impurity that they found in the Temple of God into the courtyard of the House of God. And the Levites took it, to carry it out to the brook of Kidron” (II Chronicles 29:16).

One Sage, Rabbi Shimon Ben Nannas, maintains: As there was a change from the priests who removed the ritual impurity from the inner part of the Temple to the Levites, who took over in the courtyard, this indicates that there is no obligation to remove impurity in the courtyard, and consequently the priests are not required to do so.

And one Sage, Rabbi Akiva, maintains: Up to where it is impossible for the task to be performed by the Levites, as it is prohibited for Levites to enter the Sanctuary, the priests took it out. However, now in the courtyard, where it is possible for the ritual impurity to be removed by the Levites, the priests no longer render themselves ritually impure, as they are prohibited from maintaining contact with ritual impurity for any longer than necessary. That is to say, the Levites removed it from any place where they were permitted to enter.

The Sages taught in a baraita: It is permitted for everyone to enter the Sanctuary to build, to repair, or to remove impurity from inside. However, wherever possible, the mitzva is for these tasks to be performed by priests. If no priests are available, Levites enter; if no Levites are available, Israelites enter. In both cases, if they are ritually pure, yes, they may enter, but if they are impure, no, they may not enter the holy place.

Rav Huna said: Rav Kahana, who was a priest, supports priests by emphasizing their special sanctity. As Rav Kahana taught in a baraita: Since it is stated with regard to a priest who has a physical blemish, “Only he shall not go in unto the veil, nor come near to the altar, because he has a blemish, that he profane not My holy places; for I am the Lord who sanctifies them” (Leviticus 21:23), I might have thought that priests with blemishes may not enter the area between the Entrance Hall and the altar to manufacture beaten plates of gold for the Holy of Holies.

Therefore, the verse teaches “only” as an expression of exclusion, which means that there is a distinction here: Although the mitzva should be performed with unblemished priests ab initio, if no unblemished priests are available, blemished ones may enter. Likewise, it is the duty of ritually pure priests; if no pure priests are available, impure ones may enter. In both cases, if they are priests, yes, they may enter, but if they are Israelites, no, they may not enter the holy place. According to Rav Kahana, ritually impure priests take precedence over ritually pure Israelites.

A dilemma was raised before the Sages: If one priest is ritually impure and another has a blemish, which of them should enter to perform repairs? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: The impure one should enter, as he is permitted to participate in communal service. If the entire community is ritually impure, even impure priests may perform the service, whereas blemished priests may not serve under any circumstances. Rabbi Elazar says: The one with the blemish should enter, as he is permitted to eat consecrated foods, which indicates that he retains the sanctity of the priesthood despite his blemish. The Gemara leaves this question unresolved.

We learned in the mishna that Rabbi Shimon says: Wherever the Sages permitted an action to you, they granted you only from your own. The Gemara asks: With regard to Rabbi Shimon, on the basis of what mishna did he formulate this principle? The Gemara answers: He taught this principle on the basis of the mishna there, as we learned: With regard to one for whom it grew dark while he was outside the Shabbat limit, even if he was only one cubit outside the limit he may not enter the town. Rabbi Shimon says: Even if he was fifteen cubits outside the limit, he may enter the town, because when the surveyors mark the Shabbat limit, they do not measure precisely. Rather they position the boundary mark within the two-thousand-cubit limit, because of those who err.

With regard to that which the first tanna said, i.e., that he may not enter, Rabbi Shimon said to the tanna: He may enter. His reason, as stated, is that the limit does in fact extend that far, as any area the Sages granted to a person was actually permitted to him by Torah law.

Rabbi Shimon further said: As they permitted to you only activities prohibited due to rabbinic decree, but not actions prohibited by Torah law. The Gemara asks: On the basis of what teaching did he formulate this principle? The Gemara answers: He taught it on the basis of the mishna there, where the first tanna said with regard to a harp string in the Temple that broke on Shabbat, that one may tie it with a knot, and Rabbi Shimon said: He may form only a bow.

The reason why only forming a bow is permitted, is that it cannot lead to liability for a sin-offering, as forming a bow cannot constitute a violation of the category of the prohibited labor of tying. Consequently, the Sages permitted it. However, with regard to tying a knot, which can lead to liability for a sin-offering when performed outside the Temple, the Sages did not permit it, as Rabbi Shimon maintains that the Sages permitted only activities whose prohibition involves a rabbinic decree.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טמא נכנס דהא אישתרי בעבודת ציבור בפר' א' דמסכת יומא גרסי' איתמ' טומאת המת רב נחמן אמ' היתר היא בציבור ואסיקנה כל טומאת המת בציבור רחמ' שרייה ותניא ונשא אהרן את עון הקדשים וכי אי זה עון הוא נושא אם עון פיגול וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור ובמסכ' פסחים בפר' אלו דברים בפסח דוחין את השבת גרסי' ופסח גופיה מנא לן כול' יכול לא יהו עושין את השני אלא טמאין וכו' אלא הכי קאמ' אינו נדחה לפסח שני אלא עושין בטומאה וציבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טמאות לא ובפר' כיצד צולין שנינו נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהור יעשה בטומאה.

בעל מום נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים זהו מן התורה דכת' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן דהכהן לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל:

סליקא לה מסכתא דעירובין בסיעתא דשמיא ברוך נותן ליעף כח

ור' יהודה דחייש לטומאת המיינו וא' שלא לרבות את הטומאה קסבר המכניס שרץ במקדש פטור ודחינן לא כ"ע כשמואל דאמר פטור והכא בהא קמיפלגי כו' ואלא לימא דשמואל כי הני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דר"ש דאמר מכל העזרה מוציאין אותו כו' ועמדה כתנאי. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים פנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא אל נחל קדרון חוצה ר"ע סבר מדאפקו הכהנים מן ההיכל עד לחצר בית ה' מכלל דעזרה לא מקבלה טומאה. ור"ש בן ננס סבר בהיכל דלא אפשר ללוים למיעל מטמינן להו לכהנים אבל בחוצה דאפשר בלוים תו לא מטמינן להו לכהנים.

ת"ר הכל נכנסין לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה כהנים לוים וישראלים מצוה בכהנים אם אין שם כהנים נכנסין לוים מצוה בלוים אם אין שם לוים נכנסים ישראלים.

אמר רב הונא רב כהנא דכהנא הוא ומסייע כהני. דתני רב כהנא אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח כו'. יכול [לא] יהו כהנים בעלי מומין נכנסין לבין האולם ולמזבח לעשות ריקועין למזבח ת"ל אך חלק מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאין ואלו ואלו כהנים [אין] אבל ישראלים לא:

איבעיא להו טמא ובעל מום איזה מהן נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אישתרי ליה עבודת ציבור. ר' אליעזר אמר בעל מום נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים:

מתני' ר"ש אומר כל [מה] שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך. ר"ש (אומר) התם קאי (בהא) [אהא] דתנן מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. רבי [שמעון] אומר אפי' ט"ו אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין כלומר הניחו מקום שלא הכניסוהו במקום אלפים אמה אותם שמדדו התחום יתר מזה וכאילו מכלל תחומך הן ולפיכך התירו לך שלא התירו לך אלא משום שבות גם דבריו הללו במשנה (זו משיב) [משיב על] שאמר ת"ק קושרין.

א"ל קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזרו בה רבנן עניבה דלא קשירה היא ולא אתיא לידי חיוב חטאת אלא משום שבות לא גזרו בה רבנן דכל מקום דהתירו לא התירו שם אלא מקום שהוא מותר והם שגזרו עליו משום שבות הוא אבל במקום איסורא דאורייתא לא:

הדרן עלך המוצא וסליקא לה מסכת עירובין.

בפרש"י בד"ה קושרה כו' דהתם משלך כו' אבל כאן לא התירו אלא שבות עכ"ל עניבה דנימת כינור אפי' שבות לא הוי דדבר המותר הוא כמ"ש התוס' אלא דר"ל כאן בכל הנך דקתני לעיל דשרינן במקדש לא התירו אלא משום שבות משא"כ קשירה דנימת כנור דשרי ת"ק דהוי אב מלאכה ודו"ק:

בד"ה קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה גזירה כו' עכ"ל למאי דאוקמינן פלוגתייהו לעיל בהא והא באמצע ומר סבר גזרינן אמצע משום מן הצד ומר סבר לא גזרינן איכא לפרושי נמי הכא עניבה לא אתי לידי חיוב חטאת אפי' מן הצד לא גזרו קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במן הצד גזרו בה כפרש"י לעיל אלא למאי דמוקמי' מעיקרא פלוגתייהו דלא פליגי בהכי משמע ליה לפרושי לר"ש דאוסר קשירה היינו משום גזירה במדינה דאתי לידי חיוב חטאת ולא ניחא ליה לפרש דאוסר קשירה משום דסבר דמכשירי מצוה אין דוחין שבת דא"כ הוו פליגי רבנן ורבי בפלוגתא דרבנן ור"א ודו"ק:

תוס' בד"ה אר"ש יכנס כו' וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר עכ"ל ומיהו קצת קשה לפי זה דמי הכריח תלמודא לומר דמשלך נתנו לך קאי אמי שהחשיך כו' אימא דכולה מלתא קאי אעניבה דלכך הותרה עניבה משום דמשלך נתנו לך אבל קשירה לא הותרה דכל הנך דשרו לעיל במקדש שאינן אפילו במדינה אלא משום איסור שבות אבל קשירה אב מלאכה היא ויש ליישב דלישנא דכל מקום שהתירו לך חכמים משלך כו' משמע דלהיתרא אתי לאפלוגי ולא לאיסורא דא"כ הכי הל"ל כ"מ שהתירו לך לא התירו אלא משלך נתנו לך כדקאמר בסיפא שלא התירו לך אלא משום שבות ודו"ק:

בא"ד והא דנטר (ר"ש) עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דמקדש אבל לא במדינה עכ"ל ר"ל והא דנטר ר"ש טד הכא ולא פליג לעיל גבי קשירת נימא את"ק דשרי וקאמרי משום דבעי לאסוקי כל הני מילי דתני במשנה דשרינן במקדש ולא במדינה ועיקר מלתא אתא לאשמועינן במסכת עירובין דאיירי כולה באיסור דרבנן דכל הני נמי במדינה איסור דרבנן אית להו ומשום דר"ש לא פליג אלא אמקדש לא בעי לאפסוקי בכל הני איסורי דרבנן דכ"ע מודו בהו במדינה ונטר עד הכא לאשמועינן דפליג ר"ש אקשירת נימא במקדש ואוסר וכל זה הוא דחוק לומר דמשום כך נטר עד הכא שלא הוזכר כלל מפורש פלוגתא דר"ש בקשירת נימא בשום משנה ולעיל נמי פליג ר' יהודה את"ק במילי דמקדש לחוד ולא נטר עד הכא ולכך נראה לדקדק מלשון דכ"מ שאמר ר"ש דכללא אתא ר"ש לאשמועינן ולכך הא דנטר במלתא דר"ש עד הכא שהוא סוף מסכת עירובין ונתן כלל בכל דיני מסכת עירובין שהקילו בהם בכמה מקומות לצורך מצוה ושאר צרכים ומשום דהם אמרו לאסור והם אמרו להתיר דכל דיני עירובין אינן אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק עושין פסין דשלמה גזר עליהן ואח"כ חכמי כל דור ודור ולכך ניתן רשות לחכמים להקל בהן לפי הצורך וז"ש כל מקום שהתירו חכמים להקל בדיני עירובין היינו משום דמשלך מה שאסרת ניתן לך להקל בו משא"כ באיסורי דאורייתא שלא ניתן רשות לחכמים להקל בהן וזה הענין מפורש בכל המס' שאמרו בפ' קמא שהתירו במחנה עירובי חצירות ולא עירובי תחומין למאן דאית ליה תחומין דאורייתא ובפ' עושין פסין התירו פסי ביראות לעולי רגלים וכן בבבל דשכיחי מתיבתא והתירו לצורך שיירא דוקא מחיצות שתי או של ערב משום דכל הני בדוכתא אחריתא נמי לא הוו אלא משום שבות וע"ז רמזו בפרק מי שהחשיך שאמרו שם גבי מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי כו' אר"י עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד' אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר ומאי כבוד אלהים איכא דלמא אתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר ופרש"י כבוד מלכים חקור דבר אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבתו כו' והוא דחוק לפי ענינו אבל הפי' הוא כענין שאמרנו כבוד אלהים הסתר דהיינו באיסורי דאורייתא שהם כבוד אלהים ולכך הסתירו דין פחות מד' אמות התם דאיירי ברה"ר ושמא אתי לידי חילול לאתויי ד' אמות ברה"ר וכבוד מלכים דהיינו איסורי עירובין דאינן רק כבוד מלך שלמה ושאר חכמים שתקנו וגזרו אותן חקור דבר להקל בהן לפי הצורך כמו שכתבתי לעיל וע"כ בריש פרק זה הזכירו בברייתא דין פחות מד' אמות משום דלא איירי במס' זו רק ברשויות דרבנן דהקילו בהן משום צורך מה ודקאמר תלמודא ר"ש אהיכא קאי משום דלשון כ"מ משמע דקאי על שום דבר פרטי בענין זה שאמר ר"ש כבר וקאמר בענין התירו לך משלך מצינו דבר פרטי בדברי ר"ש שאמר דאפי' ט"ו אמות יכנס וכן בענין שלא התירו לך אלא משום שבות מצינו שאר"ש דבר פרטי לאיסור קשירת נימא ועל זה קאמר דענין זה כולל כל המסכתא ולכך נסמך בסופה בפרק זה כל דיני שבות שהתירו במקדש אבל לא במדינה כיון דלא הוי צורך מצוה ואמרנו לסמוך לזה מאמר א' בירושלמי פרק בכל מערבין כי הוא שייך לענין זה שאמרנו דאיתא התם אריב"ל מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחברתה ושלחה עירובה לגבה ע"י ברה נסבתיה ונשקתיה אתא אמר קומי אימיה אמרה הכין הוות רחימא לי ולא הוינא ידעת מתוך כך עשו שלום הה"ד דרכיה וגו' וכל נתיבותיה שלום ומקשי' בזה דהא טעמא דעירובי חצירות משום דבתים רשות מיוחדת הוא וחצר רשות כולן הוא וגזרו אטו מרה"י לרשות הרבים דהוה דומה לו ובסמ"ג בהלכות עירובין כתב לפרש דברי הירושלמי מפני מה מערבין בחצירות אחר שנשתתפו במבוי וקאמר מפני דרכי שלום כו' ובמתניתין פרק חלון תנן ולא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח כו' והיינו נמי שלא אמרו לערב בחצירות אחר שנשתתפו אלא כדי שלא לשכח כו' וכתב הסמ"ג דנראין הדברים כי לא לחלוק על משנתינו בא (ר"י) [ריב"ל] אלא שגם טעם זה ראה עם טעם משנתינו ע"כ לשון הסמ"ג והוא דחוק דאמורא בא ליתן טעם אחר מהטעם השנוי כבר במשנתינו ועוד דלא לישמט לומר כן במקום המשנה פרק חלון להוסיף טעם אחר על השנוי במשנה ועוד קשה דהטעם זה רחוק שתקנו עירובי חצירות אחר שנשתתפו משום דרכי שלום כיון שאין צריכין לעירוב חצירות אחר שנשתתפו גם מה שכתב בעל עין יעקב בזה הוא דרך רחוק ודחוק כמ"ש בעל יפה מראה ע"ש וע"כ הנראה לנו לפי כוונתינו דהכי קאמר משום צורך מה הקילו בעירוב חצירות דכיון דאיסור דבתים שבחצר משום חשש רשות היחיד ורשות הרבים הוא דהוה דומה לו אם כן למה ראו חכמים להקל בבתים שבחצר על ידי עירוב פת להוציא מן הבתים לחצר ומבית לבית וכן מחצר לחצר כיון דלא יועיל עירוב פת ברה"י ורה"ר לא יועיל נמי בבתים שבחצר ומחצר לחצר אפי' ע"י עירוב פת וקאמר מפני הצורך דהיינו מפני דרכי שלום ראו להתיר ע"י פת דה"ל נעשו כאיש אחד חברים כאילו הם דרים בבית א' דעירוב משום דירה דאילו היה אסור להוציא כ"א מביתו לבית חבירו ולחצר שיש להם בשותפות היו מתרחקים זה מזה כאילו אין שלום וריעות ואחוה ביניהם אבל עירוב פת משוה אותן לבא כ"א לבית חבירו עם כליו ומאכליו כפי הצורך ואי לאו מה"ט לא היו מותרים להוציא מבית לבית ולחצר שלהם כלום כמו שאסור מרה"י לרה"ר ומייתי מהך עובדא שע"י עירוב הפת שהרגילה חברתה לשלוח ע"י בנה ראתה האשה זאת הכוונה ששלחה עירוב שלה לביתה להיות להם ריעות ואחוה ביניהם וע"י כך נשקה את בנה להוציא מלבה השנאה שהיה לה כבר ושוב גם חברתה ע"י כך עשתה שלום עמה הה"ד דרכיה דרכי נועם וגו' [עוד] יש לפרש שדבר בהיתר תחומין ע"י פת שיהיה לאדם ד' אלפים מצד א' של מקום שביתתו ואמר כי דרכיה דרכי נועם שלא הותרו תחומין אלא לדבר מצוה והיינו דרכיה הם שני דרכים שהותרו לצד אחד ע"י פת אינו אלא ע"י אמרי נועם שהמצות קרוים אמרי נועם ואמר בעירובי חצירות שהקילו ע"י פת אפי' בלא דבר מצוה אלא לשום צורך כגון מפני דרכי שלום כמ"ש וזהו כל נתיבותיה שלום שירגיל כ"א נתיבותיו עם כליו ומאכליו מביתו לחצר ולבית חבירו זהו מפני השלום ואל השלום ישים שלום בפרט שנת שלו"ם:

גמ' בפיסקא ושאר כל המקומות נמחק וצ"ל ר' שמעון אומר:

שם בפיסקא שלא התירו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ויקבלו כו' כהנים בן ננס כו' כצ"ל והוא דבור אחד:

[רש"י ד"ה דהא אשתרי בעב"צ. דכתיב במועדו ואפי' בטומאה אבל בע"מ לא הותר דתניא בת"כ מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב אין לי אלא תמידין שהן קרוין לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי לאשי שאר קרבנות צבור מנין ת"ל שוב לחם קרא אחרינא כתיב בתריה לחם אלהיו מקה"ק וסמיך ליה אקרא קמא דנשתמע הכי לא יגש להקריב לחם אלהיו ע"כ. הקשה לי בני הרב כו' מהור"ר מתתיהו שי' למה נצרך רש"י לחבר את שני הכתובים יחד הלא לבד זה כתיבי שני פעמים לחם אצל בע"מ. א) איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו (כא יז). ב) מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב (כא כא) וכן הראני בת"כ כי הדרשה הלזו שהביא רש"י שנויה שם על הפסוק הראשון לא יקרב להקריב לחם אלהיו. והשבתיו דנ"ל דגירסת רש"י בתו"כ עיקר דמקרא קמא לא משתמע אפילו תמידין דאיכא לאוקמי בקרבן יחיד דוקא דנקרא ג"כ לחם אלהים כדכתיב בשלמי כבש לחם אשה לה' וכן בעז לחם אשה כו' לה' וכתיב נמי ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם כו' אבל תמידין ה"א דקריבין בבע"מ כמו בטמאין ולכן בעינן קרא שני לאתויינהו ותדע דהלא מוספין נקראים ג"כ לחם אלהים כדכתיב במוספי פסח לחם אשה כו' לה' אפילו הכי אי לאו דיתורא דקרא לא הוי ידעינן דאיתסרו להקריב אלא דק"ל על התו"כ דטפי ה"ל לרבויי מוספין ברישא אבל תמידין לא שהן עדיפי שכן תדיר עי' פסחים ע"ז ואולי ס"ל להת"כ דמוספין עדיפי שחביבה מצוה בשעתה] :

סליק מסכת עירובין בס"ד

רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: טָמֵא נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּעֲבוֹדַת צִבּוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעַל־מוּם נִכְנָס, דְּהָא אִישְׁתְּרִי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים. יש להקשות כיון דכל חד הזכיר טעם לדבריו, משמע דהבעיין לא הוה ידע להני טעמי, דאם ידע להו ושאל איזה טעם נכון לסמוך עליו יותר, לא היו צריכין רבי חיא בר אשי ורבי אלעזר לפרש הטעמים האלו בדבריהם ואם הבעיין לא ידע הני טעמי שנמצא לא ידע היתרון שיש לזה על זה והיתרון שיש לזה על זה, אם כן במאי הוא מסתפק מי נכנס דכיון דתרווייהו אינם ראויים שוים הם?
ונראה לי בס"ד דהבעיין נסתפק אם טמא עדיף מבעל מום משום דזה עתיד להטהר וכל הגזוז כגזוז דמי, מה שאין כן בעל מום ישאר במומו לעולם, או דלמא טומאה מאיסה וחמירא טפי ומגונה טפי משום דהמקום טהור ואין ראוי שיתעסקו בו טמאים? ולהכי יש לומר יכנס בעל מים דלא מאיס כטמא, ועל זה אמר רבי חיא בר אשי טמא נכנס משום דאית ביה סברה אחריתי דחזינן דאשתרי טומאה בעבודת ציבור, ואם כן לא מאיסה כולי האי, ורבי אלעזר אמר בעל מום נכנס דאשתרי באכילת קדשים בכל עת ובכל זמן, והאי יתרון דאשתרי בעבודת ציבור אינו בכל עת וזמן, ועיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כל הכתוב לחיים.
בְּשֵׁם ה' נַעֲשָׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

אמר רבי יוחנן. לענין עיולי כולי עלמא המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי: ויבאו הכהנים פנימי בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה. ע''ז ותקרובתיה שהן מטמאין באהל: לחצר בית ה'. עזרה: ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון. אבל כהנים אחרים לא מיטמאין אע''פ שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואילו משם ולחוץ לוים הוא דמיטמאין ולא כהנים בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים שמע מינה היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן ליה בעבירה אלא מהדרינן אהתירא ובשבת נמי לא דחינן שבות: טומאה בעזרה ליתא. כלומר היכא דאיתא התם. לא חמירא כולי האי: דלא אפשר. בהיכל לא עיילי לוים דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב (ויקרא טז) ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים: תו לא מטמאינן לכהנים. שהרי אפשר בלוים אבל לשהויי עד אורתא לא: מסייע כהני. דאמר לקמן כהנים טמאין עדיפי מטהורי ישראלים: אך אל הפרוכת וגו'. בבעלי מומין כתיב: רקועין. טסין של זהב שמחפין בהן בית קדשי הקדשים מתוכו: אך חלק. כלומר אכין ורקין מיעוטין כל אתין וגמין רבויין. חלק מיעט דלמלאכה שרי לעיולי: טמא ובעל מום. אי אפשר אלא באחד מהן איזה מהן מכניסין: דהא אישתרי בעבודת צבור. דכתיב (במדבר כח) במועדו ואפילו בטומאה אבל בעל מום לא הותר דתניא בתורת כהנים מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי לאשי שאר קרבנות צבור מנין ת''ל שוב לחם קרא אחרינא וכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך ליה אקרא קמא דנשתמע הכי לא יגש להקריב לחם אלהיו: דהא אישתרי באכילת קדשים. מהאי קרא לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: המשוחות. מודדין התחומין ומציבין סימן כשהן מודדין מדתן: מפני טועי המדה. שמא יטעו בה הלכך מקצרין אותה נמצא שעדיין התחום לא הגיע ומי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר נכנס בתוך אלפים ט''ו אמות כדפרישית במי שהוציאוהו (לעיל דף נב.) ל''א מפני הטועין ששוכחין ויוצאין וחוזרין ונכנסין לפיכך מקצרין המודדין את התחום הסימן ומציבין בתוך התחום שאם יצא לא עביד איסורא: יכנס. דמשלך נתנו לך שכבר הוא בתוך תחומו והכא אתא ר' שמעון למיתב טעמא למילתיה דלא תימא מיקל אני באיסור שבת אלא משלו נתתי לו והכא נקט לה משום פלוגתא דנימת כנור כדמפרש ואזיל: קושרה. בנימת כנור שנפסקה ופליג רבי שמעון ואמר בברייתא עונבה ואמר הכא טעמא למילתא ופליג אתנא דלעיל ואמר לא הותרו במקדש אלא שבות ובתרתי מיפלגא מילתא דרבי שמעון רישא במחשיך חוץ לתחום וסיפא בנימת כנור והכי קאמר רבי שמעון לתנא קמא: אע''פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא שבות: קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת. במדינה גזרה שמא יקשור קשר של קיימא:

אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. פירש בקונטרס שבא לתרץ דכולי עלמא מכניס שרץ חייב ולענין הוצאת טומאה פליגי ותימה דלכאורה אין חילוק דאי מכניס שרץ חייב הוא הדין דמוזהר להוציא מוישלחו מן המחנה דכל היכא דקרינן לא יטמאו את משכני קרינן וישלחו וא''כ מאי טעמא דמאן דאמר מעזרה לא ונראה דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי לדחויי הא דקאמר לעיל כתנאי ופליג בין במכניס בין במוציא דאין חילוק כדפירשנו אלא בא לאסמוכי קרא למאן דאמר חייב ולמאן דאמר פטור: אמר ר' שמעון יכנס. והכי קאמר ליה רבי שמעון לתנא קמא אע''פ שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוה דבר המותר והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד