דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

ומדייקת הגמרא: הא מדקאמר בסוף הפסוק "ובלילה יהי כגנב", אלמא, "אור" שבתחילת הפסוק יממא הוא. שהפסוק אומר: ביום, כאשר עוברי דרכים הולכים, עומד הרוצח בפרשת דרכים והורג את הבריות, ונוטל את ממונם. ובלילה הוא נעשה כגנב, שהוא חותר בבתים וגונב.

וקשיא לרב יהודה!

ומשנינן: התם, לא מדובר כלל מזמני היום והלילה. אלא בא לפרש דין גנב הבא במחתרת, שנתנה התורה רשות להורגו, שנאמר [שמות כב א] "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים".

והכי קאמר: "לאור יקום רוצח", אי פשיטא לך מילתא כנהורא, אם ברור לך כשמש דאנפשות קאתי, שהוא בא על עסקי נפשות, שאם לא תניח לו ליטול את ממונך, יהרגך, רוצח הוא, וניתן רשות לכל אדם להורגו, כדי להצילו לבעל הממון בנפשו של הגנב, שדינו כ"רודף".

וכל מי שבא במחתרת, ברור לנו שהוא בא על עסקי נפשות, חוץ מאב שבא לגנוב אצל בנו, וכל כיוצא בו, שהוא מכיר בו שהוא אוהבו מאוד, ומן הסתם לא יהרגנו.

ואי מספקא לך מילתא כליליא, כחושך הלילה, דהיינו, שאין הדבר ברור כשמש שהוא בא להורגך, וכגון, אב שבא במחתרת אל בית בנו, שרחמיו על בנו מרובים, ואף אם יעמוד הבן על ממונו לא יהרגנו אביו, [19] יהי בעיניך כגנב גרידא, ולא כרוצח, ולא ניתן להצילו, לבן, בנפשו של האב. [20]

מיתיבי לרב יהודה ממה שאמר איוב [ג ח] בקללו את יום הולדו, "יחשכו כוכבי נשפו [לילו], יקו לאור [ליום], ואין. ואל יראה בעפעפי [זיהרורי] שחר".

ומדייקת הגמרא: מדקאמר "יקו לאור, ואין", אלמא, "אור" יממא הוא!

ומשנינן: התם, מילט הוא דקא לייט ליה איוב למזליה, לא את היום קילל איוב, [21] אלא את עצמו ומזלו הרע.

שאמר איוב: יהא רעוא יהי רצון דליצפיה יצפה הך גברא [איוב] לנהורא, ולא לישכחיה. שיצפה להופעת אור אך לא ימצ אנו.

שאין ה"אור" האמור כאן, שמו של היום, כי אין כונת הכתוב שיקוה ליום, אלא יקוה לדבר המאיר.

מיתיבי לרב יהודה ממה שאמר דוד המלך [תהילים קלט יא] "ואומר: אך חשך ישופני, ולילה אור בעדני".

וכך אמר דוד: כשהייתי נרדף, סברתי שהחושך הזה אך ישופני [מלשון "נשף" שהוא לילה], שתמיד הוא יחשיך עלי עד שאמות. ולבסוף נהפך לטובה, שהלילה והחושך נעשה אור אצלי.

ומכך שאמר דוד שהלילה נעשה לו לאור, אלמא, "אור" יממא הוא. שהרי ההיפך של לילה הוא יום.

ומשנינן: אין כונת הכתוב ללילה ויום ממש, אלא התם, הכי קאמר דוד: אני אמרתי מפני חטאי עון בת שבע "אך חשך ישופני", ואפילו לעולם הבא, שהוא דומה ליום לא יהא לי חלק.

עכשיו שנמחל לי עון בת שבע, אף העולם הזה, שהוא היה דומה עלי ללילה, לפי שהייתי שרוי בו בחושך ובחרפה, הרי הוא "אור בעדני", האיר לי הקדוש ברוך הוא. [22] שהודיע הקדוש ברוך הוא בימי שלמה לשונאי דוד, שמחל לו. וזה היה בשעה שביקש שלמה להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, שדבקו שערים זה לזה, עד שאמר שלמה: "ה' אלהים, אל תשב פני משיחך. זכרה לחסדי דוד עבדך", ומיד נענה. ובאותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. [שבת ל א].

מיתיבי לרב הונא מהמשנה לקמן [יב]: רבי יהודה אומר: בודקין את החמץ אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. דהיינו, בשעה ששית. כלומר, שאם לא בדק בזמן הראשון יבדוק בשני, לא בדק בשני יבדוק בשלישי.

ומדקאמר רבי יהודה "בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית", אלמא, "אור ארבעה עשר" אינו בשחרית, אלא אורתא [לילה] הוא!?

ומסקינן: שמע מינה כרב יהודה!

עוד מיתיבי לרב הונא: שנינו לקמן [נ א] שבמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אפילו קודם חצות, [23] אין עושין. [24]

ותני עלה בברייתא: מאימתי יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה? [25]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור. כלומר, מתחילת ליל ארבעה עשר, אבל קודם לכן, אף אם נהגו שלא לעשות מלאכה, בטלה דעתם, ואינו חשוב מנהג.

רבי יהודה אומר: משעת הנץ החמה של יום ארבעה עשר בלבד.

אמר ליה רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה: והרי היום הולך אחר הלילה. ויום ארבעה עשר מתחיל מהלילה שלפניו. וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה, ומקצתו מותר בעשיית מלאכה!?

אמר ליה רבי יהודה: הוא [יום ארבעה עשר] עצמו יוכיח, שאכן אפשר שיהיה חלוק אותו יום עצמו בהלכותיו.

שהרי מקצתו של יום י"ד מותר באכילת חמץ, ומקצתו אסור באכילת חמץ. כי אכילת חמץ בערב פסח מותרת מן התורה עד שש שעות ביום. וכשם שנחלק י"ד בניסן לענין חמץ בין קודם חצות היום לאחר חצות, כן יש לומר שהוא נחלק לענין עשיית מלאכה בין ליל י"ד ליומו.

ומוכיחה הגמרא: מדקאמר רבי יהודה "משעת הנץ החמה", אלמא, "אור" דקאמר רבי אליעזר בן יעקב - אורתא הוא!

ומשנינן: לא. "אור" זה אינו כינוי ללילה. אלא מאי "אור"? - עמוד השחר! שלפי רבי אליעזר בן יעקב, אסורה עשיית המלאכה החל מעלות השחר של יום י"ד. ואילו לפי רבי יהודה, מהנץ החמה בלבד. [26] ומקשינן: אי הכי, מה דקאמר ליה רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה: היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה, ומקצתו אסור בעשיית מלאכה!? יהיה קשה לו עצמו. שהרי אף לרבי אליעזר בן יעקב אין האיסור מתחיל מתחילת הלילה אלא רק מעמוד השחר, ואם כן, נימא איהו לנפשיה, יקשה רבי אליעזר בן יעקב לעצמו: הא איכא לילה דקא שרי במלאכה, ואיך נחלק את היום מהלילה בהלכותיו, והרי שניהם יום אחד הם!?

ומשנינן: רבי אליעזר בן יעקב הכי קאמר: בשלמא לדידי, שאני סובר כי רק הלילה מותר, ואילו היום, כולו אסור מעמוד השחר, ניחא. כי אף על פי שאיסור מלאכה בערב פסח אינו אלא מדרבנן, מכל מקום, אשכחנא דקא פלגי רבנן, מצאתי שחילקו חכמים בגזירותיהם בין יממא לליליא, שזה מותר וזה אסור.

כדתניא גבי תענית ציבור, עד מתי האדם אוכל ושותה בליל התענית? - עד שיעלה עמוד השחר, לפי שאין התענית מתחילה מהלילה אלא מהיום בלבד, דברי רבי אליעזר בן יעקב.

רבי שמעון אומר: מותר לאכול ולשתות רק עד קרות הגבר [התרנגול, לפנות בוקר], והוא מעט קודם עמוד השחר.

הרי שמצינו באיסור דרבנן, שחכמים אסרו רק ביום ולא בלילה שלפניו. ואם כן, יתכן לומר כן אף באיסור מלאכה של ערב פסח.

אלא לדידך [רבי יהודה], שחילקת באיסור עשיית מלאכה בין קודם הנץ לאחר הנץ, קשיא. שהרי מעמוד השחר יום הוא, והיכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן, ואסרו רק חלק ממנו!? [27]

ועל כך אמר ליה רב יהודה: הוא [יום י"ד] עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ, ומקצתו אסור באכילת חמץ. הרי שאפילו ביום עצמו יתכן שחלקו יהא מותר וחלקו אסור.

והוינן בה: הרי שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי אליעזר בן יעקב. ומדוע לא קיבל את דבריו?

ומשנינן: רבי אליעזר בן יעקב אכן השיבו, והכי קאמר ליה רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה: אמינא, הקשיתי לך אנא בענין מלאכה שאסורה מדרבנן, וטענתי לך שלא מצינו שהורגלו חכמים בגזירותיהם לחלק את דיני היום עצמו, ואילו את אמרת, ענית לי, שמצינו שהיום חלוק בהלכותיו באיסור חמץ, שהוא דאורייתא, ומצינו לומר שכך היא גזירת הכתוב, דעד הכא אסר רחמנא, ועד הכא שרא רחמנא. שהתורה אסרה אכילת חמץ רק בחלק מהיום. ואין זו הוכחה לגבי איסורי דרבנן, שאין דרכם של חכמים לגזור רק בחלק מהיום!?

ואידך, רבי יהודה, השיבו: יש להוכיח מהשעות החמישית והששית ביום ארבעה עשר, שהן אסורות בהנאת ואכילת חמץ רק מדרבנן. שהוסיפו חכמים אותם על איסור תורה שהוא רק משש שעות ולמעלה [וכמו ששנינו לקמן [יא ב] אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש]. הרי שאף חכמים גזרו לפעמים את גזירותיהם רק בחלק מהיום ולא בכולו.

ואידך, רבי אליעזר בן יעקב סבר, כי אף השעות של איסור חמץ מדרבנן אינן דומות לאיסור מלאכה בערב פסח.

שהרי בגזירה זו של חמץ, הרחקה הוא דעבוד רבנן לאיסור דאורייתא, שגזרו משום יום המעונן. שאם נתיר לאכול חמץ לאחר ארבע שעות, יטעו בני אדם שאינם בקיאים בשעות היום, בין שעה חמישית לשעה שביעית, ויאכלו אף לאחר חצות היום, שאז החמץ אסור מדאורייתא, ולכן גזרו רק על חלק מהיום.

אבל איסור עשיית מלאכה ביום י"ד, שכולו מדרבנן, [28] מאחר שגזרו, גזרו על היום כולו.

עוד מיתיבי לרב הונא מהא דתניא: בזמן שהיו בית דין מקדשין את החודש על פי הראיה של הירח, היו מדליקין משואות [לפידים] בראשי ההרים, להודיע שהיום קידשו בית דין את החודש.

אין משיאין [מדליקין] משואות אלא על החודש שנראה בזמנו לקדשו. דהיינו, רק אם באו העדים ביום שלשים לחדש, והעידו שראו בו את הלבנה, שאז היו בית דין מקדשים את אותו היום לראש חדש - היו משיאים משואות להודיע על כך.

אבל, אם לא באו עדים באותו היום [שאז לא היה הירח "נראה לקדשו", כיון שהבית דין לא היו מקדשים אז את יום השלשים ואחד, מאחר שכבר קידשוהו שמים, אלא מעצמו היה נקבע ראש חדש באותו יום] - לא היו משיאים משואות. וזה היה סימן שהחדש הקודם מעובר, וראש חדש נקבע רק ביום השלשים ואחד.

ואימתי משיאין משואות? - לאור עבורו.

כלומר, בלילה של מוצאי יום השלשים, [29] כדי להודיע שהיום נתקדש לראש חדש. שיום ל' קרוי יום העיבור, לפי שאם לא נתקדש החדש אלא ביום ל"א, נעשה החודש שעבר מעובר ביום הל'.

אלמא, "אור" אורתא הוא! שהרי ודאי לא היו משיאים את המשואות אלא בלילה, כי ביום לא יראו אותן מרחוק. וקשיא לרב הונא!

ומסקינן: שמע מינה כרב יהודה!

ומאידך, מיתיבי לרב יהודה מהא דתניא: הכהנים חייבים לקדש את ידיהם ואת רגליהם על ידי רחיצתם במים מהכיור בבואם להתחיל את עבודתם במקדש.

ובכל יום בבקר היו חייבים לקדש ידיהם ורגליהם מחדש, ואפילו אם היה הכהן עומד כל הלילה ומקריב על המזבח, [30] בכל זאת לאורה לכשיאיר היום בעלות השחר, הוא טעון שוב קידוש ידים ורגלים, דברי רבי.

וזאת, על אף שכבר קידשם בתחילת עבודתו. כי רבי סובר ש"לינה", דהיינו, העברת הלילה, פוסלת בקידוש ידים ורגלים.

אלמא, "אור" היינו יממא. וקשיא לרב יהודה?

ומשנינן: "אורה" שאני. ואף רב יהודה מודה בה שהיא לשון יום.

מיתיבי מר זוטרא לרב הונא: נאמר בתורה, שהיולדת מביאה קרבן לאחר מלאת ימי טהרתה. דהיינו, לאחר ארבעים יום ללידת זכר, ולאחר שמונים יום ללידת נקבה.

ודרשו חכמים מזה שנאמר "זאת תורת היולדת", שבא הכתוב "תורת" לרבות, שיכולה היולדת להביא קרבן אחד על כמה ולדות.

ומאידך, נאמר "זאת", שהוא מיעוט, לומר, שרק אם הולד השני נולד בתוך ימי הטוהר של הלידה הראשונה, שעדיין לא נתחייבה בקרבן עבור אותה לידה, אז היא יכולה לצאת ידי חובתה בקרבן אחד עבור שתי הלידות, אך אם השני נולד לאחר מלאת ימי הטוהר של הולד הראשון, וכבר נתחייבה בקרבן עבורו, היא צריכה להביא קרבן נפרד עבור הלידה השניה.

והדבר יתכן אך ורק בלידת נקבה, שהיא טובלת לסוף שבועיים מלידתה. ואם נתעברה שוב והפילה [נפל בן ארבעים יום לפחות] תוך מלאת ימי הטוהר, דהיינו, תוך שמונים יום, היא מביאה קרבן אחד על שתיהן. אבל, אם הפילה לאחר שמונים יום מהלידה הראשונה, היא צריכה להביא שני קרבנות לאחר מלאת ימי הטוהר של הלידה השניה.

[אבל לאחר לידת זכר לא יתכן שהיא תפיל עובר אחר בתוך ארבעים יום ללידתה, ושיהא העובר בן ארבעים יום. שהרי צריך להוריד שבעה ימים ראשונים שהיא טמאה טומאת לידה, ואינה יכולה להתעבר בהם אז. ועל לידת נפל שהוא פחות מארבעים יום, אין חייבים עליו קרבן לידה].

הערות

[19] משמע שבאב על הבן הוא ספק אם הוא בא על עסקי נפשות או לא, ואף על פי כן אין להורגו. ואין לומר כאן ספק נפשות להקל. כי יש גם ספק נפשות של האב, שמא אסור להורגו. ראש יוסף. ובחידושי רבי שמואל [אות י] הביא מרש"י בסנהדרין [עד ב] ד"ה אב, שכתב להדיא שבאב על הבן הוא ודאי שאינו בא על עסקי נפשות. ולפי זה נמצא, שתמיד הוא מצב של ודאי. דהיינו, בשאר כל אדם, הוא ודאי שבא על עסקי נפשות. ואילו באב על הבן הוא ודאי שאינו בא על עסקי נפשות. ואם כן, יש להסתפק מה הדין באופן של ספק ממש, שאיננו יודעים אם הוא בא על עסקי נפשות או לא, האם מותר להרוג את הרודף? בדומה לזה נסתפק במנחת חינוך [רצו לג] האם מותר להרוג אדם מישראל שרודף אחר אדם שיש ספק אם הוא נפש מישראל, כגון אסופי שנמצא בעיר שמחצה ישראל ומחצה עכו"ם, האם מותר להרוג את הישראל הרודף אחריו? וראה עוד בקובץ שיעורים ובחידושי רבי שמואל שהאריכו בענין.

[20] כך מפרש רש"י שהרישא והסיפא אינם מדברים באותו אופן. אלא הרישא מדברת בכל אדם והסיפא מדברת באב שבא לגנוב אצל בנו. והקשה עליו בתוס' רבינו פרץ, הרי לשון "אי פשיטא לך דאנפשות קאי" לא משמע שמדובר באדם כזה שהוא פשיטא לך שבא על עסקי נפשות, אלא שבאותו אדם לפעמים פשיטא לך ולפעמים לא. ולפי רש"י, שמדובר בסתם אדם, לעולם הוא פשיטא שבא על עסקי נפשות. ולכן הוא מפרש כפירוש התוס', שכל הפסוק מדבר באב על בנו. שרק אם ברור לך שהוא בא להרוג את בנו, מותר להורגו. אבל בסמתא אין להורגו. כי סתם אב מרחם על בנו, ולא יהרגנו אף אם יעמוד הבן כנגדו להציל את ממונו. והוכיחו התוס' כדבריהם מהגמרא בסנהדרין [עב ב], שמביאה ברייתא בסיגנון דומה לגמרא שלנו, "אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך, הרגהו. ואם לאו, אל תהרגהו" והגמרא מעמידה זאת שם באב על הבן. תוספות ד"ה אי. יש לעיין בעיקר הדין של בא במחתרת, מדוע מותר להורגו? הרי יש לבעל הבית אפשרות להציל את עצמו על ידי שיתן לו את ממונו. והרי זה כאילו יכול להציל עצמו על ידי שיפגע באחד מאיבריו של הרודף, שאסור לו להורגו? ויש לומר, שאין הבעל הבית מחוייב להציל עצמו על ידי נתינת ממונו. וכמו כן, אם יאמר אחד לחבירו, עשה פעולה פלונית, ואם לאו אהרוג אותך. הוי רודף וניתן להורגו, למרות שהנרדף יכול להציל עצמו על ידי שיעשה אותה פעולה, מכל מקום אינו מחוייב לעשות כן, ואי אפשר לכופו על כך. וראיה לכך, ממה שאמרו בסנהדרין [פב א] שאלמלא נתהפך זמרי והרגו לפנחס, היה זמרי פטור, שהרי פנחס היה רודף שלו. וקשה, מדוע היה לפנחס דין "רודף", הרי זמרי יכול היה להציל עצמו, על ידי שיפרוש מהעבירה [שאז לא היה פנחס יכול להורגו שרק בשעת מעשה קנאים פוגעים בו] ? אלא ודאי, אין הנרדף מחוייב לעשות שום פעולה, ואפילו לפרוש מהעבירה, כדי להציל עצמו. ולפי זה, אם אחד יאכל ביום הכפורים, ויאמר לו אחר: אל תאכל, ואם לאו אהרוג אותך ! יחשב גם כן כרודף. שהיות ואין לו כח להכריחו על כך, הרי הוא רודף. ורק היכן שהנרדף יכול לפגוע ברודף עצמו, ובכך לינצל ממנו, אז הוא מחוייב לעשות כן, ולא להורגו. חידושי רבי שמואל [אות יז]. [והאחרונים אכן כתבו שמטעם זה שונה דין בא במחתרת משאר רודף. שבדין רודף, מצוה להרוג את הרודף, ואילו בדין הבא במחתרת מבואר ברש"י כאן וברמב"ם, שיש רק רשות להורגו, ולא מצוה. כי מאחר שאם בעל הבית יניחנו ליטול את ממונו, שוב לא יהיה הגנב בגדר "רודף", לכן יש רשות ביד בעל הבית לוותר על ממונו, ולא להורגו. ראה דברי יחזקאל [כג י] ואפיקי ים חלק ב' סימן מ בסופו].

[21] לפי ההוה אמינא של הגמרא, קילל איוב את היום עצמו. כמו שאמר שם לפני כן "היום ההוא יהיה חושך". וגם כאן אמר שיקוה ליום ולא יגיע, כי הוא יהיה חושך. אבל לפי התירוץ של הגמרא, שהכונה היא לאור, לא יתכן לקלל את האור, אלא את מזלו. חידושי אגדות מהרש"א. המהרש"ל מפרש, שבהוה אמינא לא קילל איוב את היום אלא הביע את צערו, שמרוב פחד ובהלה בלילה, יקו ליום ואינו. כדרך המצפים לדבר, ששעה אחת נראית בעיניהם כשנה.

[22] לכאורה, גם לפי ההוה אמינא, שלילה הוא כינוי לצרות וחשך שהיה שרוי בו, אפשר היה לתרץ שאור אינו לשון יממא, אלא האיר לי הקדוש ברוך הוא מצרותי. חידושי אגדות מהרש" א.

[23] ולאחר חצות אסור מדינא. והתוס' שם הביאו מדברי הירושלמי, שהטעם הוא, משום שלאחר חצות הוא זמן הקרבת פסח לכל אחד מישראל, וביום שאדם מקריב קרבן הוא אסור בעשיית מלאכה. וכתבו התוספות, משמע, שהוא איסור מדאורייתא. והוסיפו, שאף בזמן הזה, שאין מקריבים בו קרבן, אסור לעשות מלאכה, כי היות שנאסר אז, הוא אסור לעולם.

[24] וטעם המנהג, כתב רש"י שם, כדי שלא יהא טרוד במלאכה, וישכח ביעור חמצו, ושחיטת הפסח, ותיקון המצה לצורך הלילה, שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מיד בתחילת הלילה.

[25] כך מפרש רש"י, שכל הברייתא אינה מדברת באיסור ממש אלא במקום שנהגו להחמיר ולא לעשות מלאכה בערב פסח. והתוס' הקשו עליו, שרבי יהודה [שהוא אחד החולקים בברייתא] סובר שאין כלל מנהג בזה, אלא שבני הגליל אוסרים מצד הדין מלאכה בערב פסח, ובני יהודה מתירים אפילו מצד המנהג? ועוד, שלשון "אסור" בברייתא משמע שהוא איסור ממש ולא רק מצד מנהג? ועוד, כיצד תיתכן בכלל מחלוקת בדבר שהוא מנהג, שהרי אפשר לראות כיצד הוא המנהג? ולכן הם מפרשים, שברייתא זו מדברת לענין איסור ממש. כי גם רבי אליעזר בן יעקב סובר כרבי יהודה, שבגליל היה הדבר אסור מצד הדין. ועל זה הם נחלקו, מאימתי מתחיל האיסור לגביהם. תוספות ד"ה מאימתי.

[26] וסברת המחלוקת בין רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה היא, שרבי אליעזר בן יעקב סובר שהאיסור מתחיל מתחילת היום, שהוא בעלות השחר. ורבי יהודה סובר שזמן האיסור הוא מהשעה שהפועלים מתחילים במלאכה, דהיינו בנץ החמה. כמבואר בפרק השוכר את הפועלים. תוספות ד"ה רבי אליעזר.

[27] דהיינו, במקום שאין סברא לחלק את היום שמקצתו יהא אסור ומקצתו מותר. כגון בעניננו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח. או בחמץ, שרבי יהודה רוצה להוכיח ממנו שמצינו מקום שחילקו חכמים את היום למרות שאין סברא בכך. אבל ודאי מצינו לפעמים שחכמים חילקו את היום עצמו. כגון שאסרו לאכול בערבי שבתות וערבי יום טוב מן המנחה ולמעלה, כיון שיש סברא לכך, שעל ידי כן יאכל את סעודת השבת לתיאבון. תוספות ד"ה היכן. הקשה בחידושי הר"ן: הרי רבי יהודה היה יכול להשיב, שהוא סובר כרבי שמעון, שמחלק את הלילה עצמו, שעד קרות הגבר מותר באכילה, ולאחר מכן אסור? ותירץ, שזה היה פשיטא לגמרא שטעמו של רבי שמעון הוא משום הרחקה, שהרי היום אינו מתחיל אלא רק מעלות השחר, ומדוע הוא אוסר קודם לכן. אלא ודאי, האיסור הוא רק משום הרחקה, כדי שלא יבאו לאכול לאחר עלות השחר. ואם כן, אין מזה ראיה שחילקו חכמים את היום או את הלילה עצמו.

[28] רש"י. ואף שלאחר חצות אסור מן התורה בעשיית מלאכה [ראה הערה לעיל בשם תוספות], מכל מקום, איסור המלאכה קודם חצות ודאי אינו משום הרחקה לדאורייתא. שאם כן, לא היה להם לאסור מזמן מוקדם כל כך. או שרש"י אינו סובר כתוס', אלא שגם לפי הירושלמי האיסור קודם חצות אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתב הר"ן. רש"ש. וביפה עינים כתב, שהגמרא כאן מדברת בזמן הזה שאין קרבן, ולכולי עלמא הוי רק דרבנן.

[29] בתחילת המשנה שבראש הפרק, כתב רש"י שגורסים "אור לארבעה עשר". וכתב הר"ן, שרש"י נתכוין לשלול את הגירסא "לאור ארבעה עשר", שפירושה לילה שלאחר ארבעה עשר, כמו שכאן, "לאור עיבורו" פירושו לילה שלאחר העיבור. אך הר"ן סובר שאין קפידא בכך. כי מצינו בש"ס בהרבה מקומות ששני הלשונות מתפרשים גם בלילה שלפניו וגם בלילה שלאחריו. ובכל מקום מתפרש הלשון לפי הענין. וגם כאן, ב"אור לארבעה עשר" בהכרח שהפירוש הלילה שלפני י"ד, כי הלילה שלאחר י"ד כבר נאסר החמץ, ועוברים עליו בבל יראה, ולא יתכן אז לבדוק אחריו.

[30] איברים של עולה או אימורים של שאר קרבנות, שעבודת הקטרה כשרה גם בלילה.

הא מדקאמר [הרי ממה שאמר] "ובלילה יהי כגנב" אלמא [מכאן] ש"אור" האמור שם בתחילה יממא [יום] הוא, שהרי מעמיד הכתוב ניגודים בין לילה ואור! ודוחים: התם [שם] הכי קאמר [כך אמר, זו כוונתו]: אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי [אם ברור לך הדבר כאור שבא הגנב אף לרצוח נפשות] הרי רוצח הוא גנב זה, וניתן להצילו בנפשו. כלומר, רשאי המתגונן מפני הגנב להרגו, שהבא במחתרת מותר להורגו. ואי מספקא לך מילתא כליליא [ואם מסופק לך הדבר כלילה] יהי בעיניך כגנב בלבד ולא כרוצח ולא ניתן להצילו בנפשו. ואם כן פסוק זה אינו מדבר ביום ובלילה ממש אלא בדימויים של אור וחושך.

מיתיבי [מקשים עוד] על האומר ש"אור" לילה הוא: הלא נאמר "יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר" (איוב ג, ט) מדקאמר [ממה שאמר] "יקו לאור ואין" אלמא [מכאן] ש"אור" יממא [יום] הוא! ודוחים: אין זו ראיה, אפשר לומר ש"אור" משמעו אורה בכלל, אבל לאו דווקא יום, והתם מילט הוא דקא לייט ליה איוב למזליה [שם מקלל הוא איוב את מזלו] אמר: יהא רעוא דליצפיה הך גברא לנהורא, ולא לישכחיה [יהי רצון שיצפה אותו אדם לאור, ולא ימצאנו].

מיתיבי [מקשים עוד] על שיטה זו מן הפסוק שנאמר: "ואמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני" (תהלים קלט, יא) אלמא [מכאן] ש"אור" יממא [יום] הוא! ודוחים: התם, הכי קאמר [שם, כך אמר] דוד: אני אמרתי לאחר שחטאתי אך חשך ישופני (יכני) לעולם הבא שהוא דומה ליום, עכשיו כשאני יודע שנמחל לי, אפילו העולם הזה שהוא דומה ללילה — אור בעדני הואר עבורי, ואם כן אין ללמוד מכאן ש"אור" הוא כינוי ליום.

א מיתיבי [מקשים עוד] מן המשנה: ר' יהודה אומר: בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור. ונדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ר' יהודה בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית, אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא שברור שאור ארבעה עשר קודם לארבעה עשר שחרית. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ועוד, מיתיבי [מקשים עוד]: להוכיח דבר זה ממקור אחר. שנינו: מאימתי יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה לנוהגים כן? ר' אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור, ר' יהודה אומר: משעת הנץ החמה.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר בן יעקב לר' יהודה: וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר בעשיית מלאכה? והרי לשיטתך שמתחילים את איסור המלאכה ביום ולא בלילה, שהרי היום נחשב מצאת הכוכבים של היום הקודם, נמצא שחלקו הראשון מותר וחלקו האחר אסור! אמר ליה [לו]: הוא עצמו יוכיח יום ארבעה עשר עצמו יוכיח שיש מקום לחלוקה כזו, שהרי מקצתו מותר באכילת חמץ (בשעות הבוקר המוקדמות עד השעה השישית) ומקצתו אסור באכילת חמץ.

ולעניננו נדייק מדקאמר [ממה שאמר] ר' יהודה משעת הנץ החמה, אלמא [מכאן] ש"אור" שאמר ר' אליעזר בן יעקב אורתא [ערב] הוא, והרי זו הוכחה נוספת ש"אור" משמעו לילה. ודוחים: לא, אין זה הכרחי, מאי [מה משמעו] של "אור" — עמוד השחר. ולא נחלקו בין ערב ויום, אלא רק אם מתחילים את איסור המלאכה מעמוד השחר בתחילת אור היום או מאוחר יותר מהנץ ההמה, כשהיא עצמה נראית.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, דקאמר ליה [מה שאמר לו] ר' אליעזר בן יעקב היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור בעשיית מלאכה נימא איהו לנפשיה [שיאמר הוא לעצמו קושיה זו] הא איכא [הרי ישנו] לילה דקא שרי [שאותו מתיר] ר' אליעזר בן יעקב, ובודאי לא יבוא להקשות על ר' יהודה דבר הקשה לו עצמו באותה מידה!

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בשלמא לדידי, אשכחנא דקא פלגי רבנן בין יממא לליליא [נניח לשיטתי, מוצא אני שחילקו חכמים בין יום ללילה שלפניו]. שכן שנינו לגבי תענית ציבור מן התעניות הקלות: עד מתי אוכל ושותה לפני התענית — עד שיעלה עמוד השחר, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב. ר' שמעון אומר: עד קרות הגבר שהוא עוד קודם עלות השחר. נמצא שכבר חילקו חכמים בדין בין היום ובין הלילה. אלא לדידך, היכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן [לשיטתך, היכן מצינו יום עצמו שחילקו בו חכמים] שהרי שעת הנץ החמה אינה תחילת היום!

אמר ליה [לו]: הוא עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ. ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' יהודה לר' אליעזר, ומה יכול ר' אליעזר בן יעקב להשיב על הוכחה חותכת זו? ועונים: הכי קאמר ליה [כך יאמר לו] ר' אליעזר: אמינא לך אנא [אומר אני לך] לענין מלאכה שהיא איסור דרבנן [מדברי חכמים] ואת אמרת [ואתה אומר] לי מענין חמץ דאורייתא [שמן התורה]?! כי בדבר שמן התורה אפשר לומר שעד הכא [כאן] אסר רחמנא [הקדוש ברוך הוא], ועד הכא שרי רחמנא [כאן התיר הקדוש ברוך הוא], וגזירת הכתוב היא שיהא הדבר כך. אבל דבר שהוא מדברי חכמים, צריך שיהא לפי כללים ברורים ואחידים.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יהודה, מה משיב הוא על כך? ועונים: שר' יהודה אומר כי שעות דרבנן [מדברי חכמים], כי אף שעיקר החלוקה היא מן התורה, מכל מקום ההבחנה בין שעות שמותרת בהן אכילת חמץ ושעות שמותר רק למכור את החמץ ולא לאכלו, זו מדברי חכמים היא. הרי שאף חכמים מחלקים בתוך היום עצמו.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' אליעזר בן יעקב מה עונה הוא על כך? ומשיבים: הרחקה ושמירה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא [שעשו חכמים לדברי תורה] והוא אחד מסייגי חכמים, אבל כאשר מתקנים חכמים תקנה משלהם הריהי ליום שלם. ומכל מקום לעניננו לא הוכחנו מכאן הוכחה חותכת ש"אור" משמעו ערב.

מיתיבי [מקשים עוד] שנינו: אין משיאין משואות (מדליקים מדורות) על הרים, להודיע שקבעו (קידשו) את ראש החודש, אלא על החדש שנראה בזמנו, ביום השלושים לחודש הקודם, כדי לקדשו באותו יום. ואימתי משיאין משואות אלה — לאור עבורו, בסוף יום שלושים, ערב יום שלושים ואחד, שפעמים הוא ביום הנוסף המתעבר על החודש. אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מיתיבי [מקשים עוד] ממה ששנינו: היה כהן עומד כל הלילה ומקריב על המזבח את אברי הקרבנות, לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי. שכיון שהתחיל יום חדש, חייב הכהן לרחוץ ידיו ורגליו בכיור כפי שעושים לפני תחילת העבודה, ולעניננו משמע שאור יום הוא! ודוחים: אין מכאן ראיה גמורה כי "אורה" שאני [שונה] וביטוי זה אכן משמעו יום, אבל "אור" יתכן שמשמעו ערב.

ועוד מיתיבי [מקשים] מר זוטרא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From the fact that the end of the verse states: “And in the night he is as a thief,” apparently the word or at the beginning of the verse is a reference to day, as the verse contrasts between night and or. The Gemara rejects this contention. There, this is what the verse is saying: If the matter is as clear to you as light, that the thief has come into the house prepared to take a life, he is a murderer; and the owner of the house may save himself by taking the life of the intruder. In that case, one may protect himself from a thief who breaks into his house, even by killing the intruder if necessary. And if the matter is as unclear to you as the night, he should be nothing more than a thief in your eyes and not a murderer; and therefore one may not save himself by taking the life of the thief. This verse is not referring to actual day and night; rather, it uses these terms as metaphors for certainty and uncertainty.

The Gemara raises an objection to the opinion that or means evening: “Let the stars of the twilight be dark; let it look for or but have none; neither let it see the eyelids of the morning” (Job 3:9). From the fact that the verse states: “Let it look for or but have none,” apparently or is day. The Gemara rejects this contention. Actually, it is possible that or, in this context, means light in general, not specifically day. There, Job is cursing his fortune. He said: Let it be His will that this man, referring to himself, will seek light and not find it.

The Gemara raises an objection: “And I say, yet the darkness shall envelop me, and the or about me shall be night” (Psalms 139:11). Apparently, or is day. The Gemara rejects this proof. This is what David is saying there: I said after I sinned that darkness shall envelop me in the World-to-Come, which is like day. Now that I know that I have been forgiven, even this world, which is like darkness, is light for me. That being the case, it cannot be derived from here that the word or describes the day.

The Gemara raises an objection from a mishna. Rabbi Yehuda says: One searches on or of the fourteenth of Nisan, on the fourteenth in the morning, and at the time of the removal of leavened bread. The Gemara infers from Rabbi Yehuda’s teaching: From the fact that Rabbi Yehuda says that one searches on or of the fourteenth and on the fourteenth in the morning, apparently or is the evening. In the order of Rabbi Yehuda’s list, or of the fourteenth precedes the morning of the fourteenth. Therefore, or must be referring to the evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the case.

The Gemara raises an objection from a different source: From when on the fourteenth of Nisan is it prohibited to perform labor, for those who are accustomed not to work on Passover eve? Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From the time of or. Rabbi Yehuda says: From sunrise.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov said to Rabbi Yehuda: And where have we found precedent for a day, in part of which the performance of labor is prohibited, and in another part of which the performance of labor is permitted? If, as you claim, the prohibition against performing labor takes effect only from sunrise, whereas the fourteenth of Nisan begins with the emergence of stars the previous evening, it is permitted to perform labor during the first part of the fourteenth, while during the second part of the same day labor is prohibited. He said to him: The fourteenth day itself can prove to be a precedent, as in part of it, from the beginning until the sixth hour of the day, the eating of leavened bread is permitted, and during another part of it the eating of leavened bread is prohibited.

With regard to the matter under discussion, the Gemara infers: From the fact that Rabbi Yehuda says that it is prohibited to perform labor from sunrise, apparently the word or that Rabbi Eliezer ben Ya’akov is saying, is referring to the evening. This is an additional proof that or means night. The Gemara rejects this contention: No, this is not a proof. What is meant by or? It means dawn. The dispute of the tanna’im is not whether the prohibition of labor begins at night or in the morning. Rather, they disagree as to whether labor is prohibited from dawn or only from sunrise.

The Gemara challenges this assumption: If so, consider that which Rabbi Eliezer ben Ya’akov said to Rabbi Yehuda: Where have we found precedent for a day, in part of which the performance of labor is prohibited, and in another part of which the performance of labor is permitted? Let him say to himself: Isn’t there the night, during which even Rabbi Eliezer ben Ya’akov himself permits performance of labor at night? He certainly would not raise a difficulty against the opinion of Rabbi Yehuda, which is equally difficult according to his own opinion.

The Gemara rejects this contention. This is what Rabbi Eliezer ben Ya’akov is saying: Granted, according to my opinion, I find situations in which the Sages distinguished between the day and the preceding night, as we learned in a mishna with regard to a lenient communal fast: Until when may one eat and drink before the fast? It is permitted to eat and drink until dawn; this is the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Rabbi Shimon says: One may eat until the call of the rooster, which precedes dawn. In that case, the Sages distinguished between day and night. However, according to your opinion, where do we find a halakha with regard to which the Sages divided the day itself?

Rabbi Yehuda said to Rabbi Eliezer ben Ya’akov: The day of the fourteenth itself can prove my opinion, as during part of it, the eating of leavened bread is permitted, and during part of it the eating of leavened bread is prohibited. The Gemara comments: Rabbi Yehuda has spoken well to Rabbi Eliezer; how can Rabbi Eliezer ben Ya’akov counter this contention? The Gemara answers that this is what Rabbi Eliezer is saying to him in response: I said to you the prohibition of labor, which is by rabbinic law, and you said to me the prohibition of leavened bread, which is by Torah law. With regard to a Torah prohibition, it is possible that until this point, God prohibited doing so, and until that point, God permitted doing so, as the halakha is determined by a Torah decree. On the other hand, rabbinic prohibitions are enacted within clearly defined categories; in this case, an entire day.

The Gemara asks: And what is the response of the other Sage, Rabbi Yehuda, to this contention? The Gemara answers: Rabbi Yehuda notes that the hours when the prohibition of leaven is in effect on the morning of the fourteenth are determined by rabbinic law. Despite the fact it is prohibited by Torah law to eat leaven from midday, the distinction within the morning hours between the time when one may consume leaven and the time when one may derive benefit from leaven but not consume it is determined by the Sages. Apparently, the Sages institute ordinances that apply to part of a day.

The Gemara asks: And how can the other Sage, Rabbi Eliezer ben Ya’akov, respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Eliezer ben Ya’akov would say that in this case the Sages established a preventive measure for a Torah law, and decrees of this type are at times in effect for only part of the day. By contrast, when the Sages instituted independent ordinances, they invariably did so for the entire day. In any case, this source does not conclusively prove that or means evening.

The Gemara raises an objection: The court messengers kindle torches on the mountaintops as a signal that the court has sanctified and established a new month only for a month that appeared at its proper time, on the thirtieth day of the previous month, to sanctify it on that day. And when do the messengers kindle these torches? They light them on or of its additional day, at the end of the thirtieth day from the beginning of the previous month, leading into the evening of the thirty-first day. The thirtieth day is called the additional day because it is sometimes appended to the previous month, which would otherwise consist of twenty-nine days. Apparently, or is the evening, as the court messengers would certainly not light the bonfires by day. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the case.

The Gemara raises an objection: If a priest was standing all night and sacrificing the limbs of offerings on the altar, in the ora he is required to sanctify his hands and feet again, by washing them in water from the basin; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Since a new day has begun, the priest must wash his hands and feet from the basin, a prerequisite for each day’s service. With regard to the issue under discussion, apparently or means day. The Gemara rejects this contention: This is not a conclusive proof, as ora is different, and indeed it is referring to the day. However, the word or may yet refer to the evening.

Mar Zutra raises an objection

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תא שמע בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור מדקתני ובארבעה עשר שחרית מכלל דאור אורתא הוא ש"מ. וכיון שנתברר כי זה האור ששנינו במשנתנו אורתא הוא למה לי למימר עוד ת"ש. יש לומר כי לא מזו המשנה לבדה שמענו כי אור אורתא הוא אלא גם יש לנו ללמוד מזו האחרת:

מאימתי ארבע' עשר אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור ר' יהודה אומר משעת הנץ החמה ש"מ מדקאמר ר"י משעת הנץ החמה מכלל דאור דקאמר ר' אליעזר בן יעקב אורתא הוא ודחי' מאי משעת האור דקאמר ר' אליעזר בן יעקב משיעלה עמוד השחר ויאיר אור היום והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא בלילי י"ד שרי למיעבד מלאכה וביממא אסור אשכחן דשרו בליליא ואסרו ביממא כי האי גונא בתענית דתניא עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר אלא לדידך היכא אשכחן משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה מותר ושאר היום אסור אמר ליה ר' יהודה הוא עצמו ערב הפסח יוכיח שהוא מותר באכילת חמץ עד ארבע שעות ומכאן ולהלן אסור ודחי ר' אליעזר שאני חמץ דהוא מדאורייתא והתורה התירה מקצת היום ולא שמעי' אסור מדרבנן [דהיינו] המלאכה בארבעה עשר שהיא מדרבנן מן אכילת חמץ שהיא מן התורה אסורה ור' יהודה אמר לך אנא נמי לא אמרי אלא בשעה ששית שאיסורה מדרבנן שמן התורה אכילת חמץ מותר עד חצי היום דקיימא לן אך ביום הראשון אך חלק והנה מצאנו לרבנן ביום אחד שאסרו מקצתו ודחי ר' אליעזר לאו משום איסורא הוא אלא הרחקה עבוד כו':

מאימתי י"ד אסור במלאכה. פרש"י ז"ל דמיירי במקום שנהגו. ופלוגתא מאימתי תופס המנהג ולא נימא דבטלה דעתם אצל כל אדם. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו נתן אלא נותן כמו שפי' בתוספת דבאיסורא פליגי ובגליל. וכתב עוד ז"ל ואנן הא קיל"ן דאור אורתא הוא וקיל"ן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בבריית' כדאיתא ביבמות מיהו לא נפקא לן מידי דבגליל הוא ע"כ:

עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. בירושלמי מפורש בד"א כשלא ישן אבל ישן אסור ע"כ בשיטת הרא"ש ז"ל. ובשיט' הרב ר' נתן ז"ל בשתיהן מותר אפי' ישן ואפי' לא התנה הוי כמו התנה ע"כ:

כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית שהוא אוהב גמור שאפי' יקום בעל הבית להתריס כנגדו אינו פוגע בו אין לו רשות להרגו ואפי' נכרי וכן אם נתברר לו שכל שהוא קם להתריס כנגדו פוגע בו אף הוא רשאי להרגו אפי' היה אביו אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום רשאי הוא להרגו אלא אם הוא אב בביתו של בן שסתמו אין האב בא להרוג את הבן אפי' יקום הבן להתריס כנגדו ולפיכך הבן שהרגו חייב עליו אבל בן במחתרת האב סתמו כסתם בני אדם שאם יקום האב ויתריס פוגע בו ולפיכך רשאי האב להרגו וכבר ביארנו ענין זה כראוי בסנהדרין פרק סורר:

מכיון שבדק אדם אור לי"ד כמו שכתבנו אינו צריך עוד לבדוק בשחרית ולא בשעת הביעור ומ"מ אם לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד שחרית או בשעת הביעור או אפי' לאחר איסורו כמו שיתבאר במשנה השנית:

יום י"ד מחצות ולמעלה אסור בעשיית מלאכה בכל מקום הואיל והוא זמן שמתעסקים בו בדיני פסחים ומ"מ מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג נהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין אלא שיש בדינין אלו קצת תנאים יתבארו בפרק רביעי הא כל הלילה עד הנץ החמה מותר בכל מקום וכל שנוהג בו איסור בטלה דעתו:

כל תענית שאוכלין בו בלילה הן תענית יחיד הן תענית צבור אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא יישן וי"מ בה דוקא בשלא סלק את השלחן וכבר ביארנוה במסכת תענית:

חמץ אסור אף ביום י"ד מן התורה מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ולמעלה ולוקה על אכילתו שנ' לא תאכל עליו חמץ ופירושו על שחיטת הפסח ומכיון שהגיעה שעה הראויה להתעסק בפסח לוקה על אכילתו מן התורה וחכמים הוסיפו עליו שעה ששית אף להנאה וחמשית לאכילה כמו שיתבאר למטה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקים לומר שאין בו מלקות אלא שהוא אסור מן התורה כמו שיתבאר:

בזמן שהיו משיאין משואות להודיע יום שנתקדש בו החדש לא היו משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו כדי להודיע שבזמנו קדשוהו אבל כל שנתעבר אין כאן משואות שהרי קדשוהו שמים וא"כ כל שלא ראו משואות יודעים מאליהם שנתעבר ואימתי משיאין משואות לאור עיבורו והוא ליל שעבר יום שלשים כמו שביארתי למעלה וכבר ביארנוה במסכת ראש השנה:

כבר ידעת שהכהן אינו רשאי לעבוד עד שיקדש ידיו ורגליו וכל שקדש ידיו ורגליו שחרית אינו טעון עוד קדוש בין עבודה לעבודה אלא עובד כל היום וכל הלילה בקדוש זה ובלבד שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים וכל שכן שלא יסך את רגליו וכן שלא יסיח דעתו מהן ומ"מ אף בכל אלו למחר בשחרית טעון קדוש שהלינה פוסלת בידים ואפי' היה עומד ומקריב כל הלילה כהקטר חלבים ואיברים לשחרית והוא הנקרא כאן לאורה טעון קדוש ידים ורגלים:

בד"ה אי פשיטא לך כו' דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם כו' עכ"ל ר"ל רישא דקרא דדריש מיניה אי פשיטא לך מלתא כנהורא כו' נמי באב על הבן איירי ולא כפי' רש"י שפירש רישא דקרא אשאר כל אדם דהא מספק נמי תהרגהו כדמוכח בפ' בן סורר וק"ל:

בד"ה מאימתי י"ד אסור כו' דר"י אית ליה איסורא ולא מנהגא כו' עכ"ל ר"ל איסורא בגליל כמ"ש התוס' לקמן ולא מנהגא כלל בשום מקום דהך דמקום שנהגו לא מתוקמא כראב"י ולא כר"י וק"ל:

בד"ה ראב"י אומר כו' פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בע"הב פי' ביציאתו כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהיינו טעמא דר' יהודה דלא אסר במלאכה אלא מהנץ החמה משום דיציאת כל פועל למלאכה לא הוי אלא מהנץ החמה מיהו לשאר כל מילי מודה ר"י דמעמוד השחר יממא הוא כדמוכח קרא דעזרא ומיהו לאו סברא מעליא היא דאל"כ לא הוי אקשי ליה היכן מצינו יום שמקצתו כו' דהיכא דאיכא סברא מעליא ודאי דמצינו כגון לא יאכל אדם מן המנחה כו' כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לאור עבורו כו' נתקדש ליל שלשים ואחד קרי אור עיבורו כו' עכ"ל כצ"ל:

ע"ב התם מילט כו' למזליה אמר יהא רעוא כו'. יש לדקדק דהא למאי דבעי למימר נמי אור יממא הוא נמי ה"פ דקא לייט למזליה כו' דלצפייה ליממא ולא לשכחיה וא"כ לא הל"ל אלא אור נהורא וי"ל דלמאי דבעי למימר דאור יממא הוא איכא לפרושי דלייט את זמן היום גופיה כמ"ש לעיל מיניה היום ההוא יהיה חושך וה"נ קאמר הכא יקו ליממא ואין כי יהיה חושך אבל לנהורא גופא לא שייך ביה קללה אי לאו דלייט למזליה כו' וק"ל:

ולילה אור בעדני אלמא אור יממא כו'. לכאורה לפום סברא דהשתא דלילה נאמר על הדמיון שהיה בצרה ובחושך כפירש"י איכא למימר נמי דאור מלשון האיר הוא כדמוקי ליה בסוף שנאמר לילה על דמיון העולם הזה ואור מלשון האיר כפירש"י וי"ל:

בתוס' ד"ה ר"א וכו' כדאמר בהשוכר את הפועלים פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב פי' וכו' כצ"ל:

בא"ד ולמאי דסליק אדעתיה דאור אורתא כב"ש וכו' ס"א מיהו וקאי בין אס"ד ובין אמאי דמסקינן:

גמ' לייט ליה איוב למזליה כו'. נ"ב נראה בעיני שדעת המקשן היה שאיוב אמר לרוב צערו ודאגתו שיקוה ליום ואין כדרך המצטערין מרוב פחד ובהלה בלילה שמקוין ליום ואין כלומר כאילו אינו כי שעה קטנה נראה בעיניהם כשנה וע"כ משני דאיוב לייט למזליה לגמרי וק"ל:

רש"י בד"ה ואומר אך כו' ולילה החושך שהייתי כו' יום אלמא ה"ק כו' יום כצ"ל:

בד"ה ואידך ההוא כו' ובני אדם שאינן בקיאין בשיעור נ"ב פי' אפי' ביום שאינו מעונן ומש"ה שורפין בתחלתו' ואוסרין כל ה' משום יום המעונן שטועין אפי' בשתי שעות כדלקמן וק"ל:

בד"ה לאור עיבורו כו' שהיום נתקדש וקרי עיבורו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאימתי כו' דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כו'. נ"ב פי' שהן אוסרין לאפוקי בני יהודה שמתירין כדלקמן:

גמרא ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא. ופירש"י אבל איסור זה כוליה דרבנן כו'. בס' ב"א הקשה דהא לקמן ר"פ מש"נ כתבו התוס' בשם הירושלמי דאחר חצות אסור מדאורייתא הנה כוונת הגמרא יל"פ דר"ל דכאן ע"כ אינו משום הרחקה (כמו גבי חמץ) דא"כ לא היה להם לאסור זמן גדול כ"כ מקודם מהנה"ח ויש לכוין גם לשון רש"י לזה או דס"ל דהירושלמי אינו אומר אלא לאסמכתא וכמ"ש הר"ן שם ומש"כ המחבר הנ"ל ליישב דראב"י אזיל לשיטתיה (בחגיגה יז ב) דל"ל היא דירושלמי כוונתו למ"ש התוס' שם בסד"ה אלא שאף הש"ס שלנו כו' דמדרבנן מיהא מיתסר כבר כתבתי שם בס"ד שאין הכרח לדבריהם ומצי סבר דמדאורייתא אסור כהירושלמי עיין שם:

לאור עיבורו. פרש"י דע"כ לאו ביום היו משיאין משואות דאינו נראה ביום מקשים התלמידים דלמא בעמוד השחר קאמר דמהני שפיר המשואות כדמשמע בשמעתין דלמ"ד נגהי אפ"ה א"ש דבודקין לאור הנר דבעמה"ש עדיין מהני נר וי"ל דהי' צריכים להשיא משואות עד שיראה כל הגולה לפניו כמדורת אש ע"ש בר"ה ולזה הי' צריך כמה שעות באופן דלעה"ש לא הי' אפשר לגמור זה עד הנץ החמה וק"ל:

בגמרא מיתיבי רבי יהודא אומר בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור אלמא אור אורתא הוא. ויש לדקדק דילמא לעולם אור יממא והיינו עלות השחר וי"ד שחרית היינו הנץ החמה כדאשכחן נמי האי לישנא בברייתא דמשמע לענין איסור מלאכה יש לי ליישב כשנדקדק בלשון רש"י שכתב וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן ולכאורה לא מפרש לקמן אלא למאי דס"ד דר' יהודה בג' פרקים קאמר אבל למסקנא דבאחד מג' פרקים קאמר לא יפרש מידי אלא בהא דמשעת ביעור ואילך אינו בודק דילמא אתי למיכל. אלא דנראה בזה דאכתי היא גופא קשיא בלישנא דר"י מאי קמ"ל ובקצרה הו"ל למימר כל שלא בדק בשעת הביעור שוב אינו בודק אע"כ דר"י אשמועינן נמי דהיכא דלא בדק בלילה לאור הנר הוה אמינא דאינו בודק בשחרית עד שעת הביעור דכל כמה דמצינן לאחר הבדיקה מאחרינן שלא יצטרך לחזור ולבדוק קמ"ל דאפ"ה בודק בשחרית אי משום דזריזין מקדימין או משום דבשחרית דהיינו עלות השחר נמי מצי למיבדק לאור הנר כדפרישית דקמל"ן נמי דבודק בשעת הביעור אע"ג דאסור באכילה מדרבנן ולא גזור דילמא אתי למיכל וא"כ מהא גופא מוכח דאור אורתא דאי ס"ד דאור לי"ד היינו עלות השחר א"כ מאי קמ"ל דאם לא בדק בעלות השחר דבודק בי"ד שחרית דהיינו הנץ החמה פשיטא דהכי הוא כן נ"ל:

בפירש"י בד"ה אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו דאמרינן לקמן כו' עכ"ל וכתב מורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה דהוכרח לפרש כן כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ולעד"נ דרש"י ז"ל מגופא דברייתא דייק לה דקשיא ליה אי ס"ד דאיסורא קאמר א"כ תנא היכא קאי דקתני מאימתי דהא לא אשכחן איסורא די"ד לא באורייתא ולא במתניתין אם לא היכא דקתני בהדיא הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואהא לא שייך להקשות מאימתי אבל לענין מנהגא אתי שפיר דקאי אמתני' דמקום שנהגו וכמה משניות דאיירי באיסור עשיית מלאכה שלא לצורך המועד והיינו מנהגא כמבואר לקמן כן נ"ל. ולשיטת התוספות איכא למימר דמאימתי אמילתא דחכמים קאי דקאמרי בגליל לא היו עושין כל עיקר ומשמע לקמן דהיינו איסורא ולרש"י לא נראה לפרש כן כיון דהנהו חכמים היינו ר"י גופא כדאיתא לקמן אח"ז עיינתי ומצאתי דברייתא זו שנויה בתוספתא פ' מקום שנהגו וכך היא שנויה מקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד עושין ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ראב"י אומר כו' וזה להדיא כפרש"י וכדפרישית. עי"ל דלא משמע לרש"י ז"ל דראב"י איסורא קאמר דא"כ הו"ל דלא כב"ש ודלא כב"ה כמ"ש התוספות למאי דמשני דאור יממא והו"ל ד' מחלוקות בדבר דלב"ש אסור מאורתא ולראב"י מעלות השחר ולרבי יהודה מהנץ החמה ולרבי מאיר ליכא איסורא כלל אלא מנהגא ואף למאי דס"ד מעיקרא דאור דראב"י אורתא וע"כ דס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה להתירא אלא לכולהו אית להו איסורא ולרבי מאיר קאמר ג"כ דלא נחלקו לאיסורא אלא למנהגא בעלמא ולרבי יהודה הו"ל מחלוקת בית שמאי ובית הילל וזה דוחק לכך פרש"י דלראב"י מנהגא וא"כ הו"ל ראב"י כרבי מאיר. ועוד י"ל דרש"י ז"ל לא נחית כאן לחלק בין איסורא למנהגא משום דמשמע ליה דאף האיסו' לאו מדינא אסור אלא שכך נהגו לאיסור גמור ולא משום פרישות וחומרא ומאן דאית ליה מנהגא שהוא משום מנהג וחומרא בעלמא ולא משום איסור וטובא איכא בינייהו כמו שיבואר בפ' מקום שנהגו בע"ה. ולפענ"ד מסוגיא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דראב"י ור"י לדינא פליגי מסברא דנפשייהו א"כ ע"כ דכל אחד נותן טעם לדבריו מאימתי ראויה להיות אסור וא"כ מאי מהדר ליה ראב"י לר"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומאי קושיא כיון דאיכא טעם הא לא שייך לומר וכי היכן מצינו לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלאו מסברא פליגי אלא בשום מנהגא כן נ"ל נכון ולפ"ז יכול אני לומר דשיטת רש"י ושיטת תוספת אחד ואין ביניהם אלא שינוי לשון ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאימתי י"ד כו' ועוד ניחזי היכי נהוג עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש"י ז"ל מלבד מה שכתב מורי זקיני ז"ל מיהו קושייתם אחרונה נראה שישבה רש"י ז"ל בעצמו שכתב דלראב"י אפילו נהגו קודם לכן בטלה דעתם וע"כ דכוונתו למאי דמשנינן דאור יממא הוא מיהו מדראב"י שמעינן לר' יהודא דקודם הנץ החמה אפילו אם נהגו קודם לכן בטלה דעתם וכ"כ מורי זקיני ז"ל בשם הירושלמי ובאמת שהירושלמי הובא ג"כ בר"פ מקום שנהגו הני נשי דנהגו דלא עבדין עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא כו' ובירושלמי הובא הא מילתא גבי הך דמקום שנהגו שלא לעשות בי"ד ע"ש:

בד"ה ראב"י אומר למאי דמסקינן אור ממש כו' עכ"ל. ולכאורה לשון דמסקי' אינו מדוקדק דמאי דמשני מאי אור עמוד השחר נראה דדיחוי בעלמא הוא דמהכא לא תפשוט דאור אורתא אבל לקמן הא מסקינן ואיפשוט דלכ"ע אור אורתא אלא דנראה דסברת התוספות דלעולם אור דהכא ודאי למסקנא יממא הוא דכיון דמסקינן דאשכחן דראב"י גופא מפליג בין יממא לליליא לענין תענית א"כ מאי מהדר לרבי יהודא וכי היכן מצינו דמשמע שמביא ראיה לדברי עצמו הא ודאי מצינו ודוחק לומר דראב"י לדבריו דרבי יהודה קאמר אפילו לדידך הו"ל למיסר מיהא מעלות השחר דא"כ עיקר דבריו חסר מן הספר דהא לא הוזכר כלל עלות השחר בדבריו ובאמת דהנץ החמה נמי טעמא איכא אבל אי אור דראב"י היינו עלות השחר אתי להו שפיר הא דקאמר וכי היכן מצינו לחלק בין עלות השחר להנץ החמה. כן נ"ל ועי' עוד בסמוך ולקמן גבי דכ"ע אור אורתא ודו"ק:

בא"ד ורבי יהודא נקיט הנץ החמה משעת כניסת הפועלים למלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה עשו דבריהם כדברי נביאים מיהו בלשון התוספתא שהבאתי מבואר להדיא דמקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע בי"ד עושין. ולפ"ז יתישבו יותר דברי התוספת דזמן יציאת פועלים לשדה הוא ולולי דברי התוס' יש לי טעם אחר בשיעור הנץ החמה ועלות השחר ויבואר בפ' מקום שנהגו בעז"ה:

בגמ' בשלמא לדידי אשכחנא דקא מפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תעני' ציבור כו' ואע"ג דטובא אשכחן דמפליג בין יממא לליליא בלולב ושופר וכל מעשה הקרבנות כדאיתא סוף פ"ב דמגילה ומפלגינן נמי בין עלות השחר להנץ החמה היינו במילי דאורייתא במצות קום עשה אבל בענין איסורא כיון דלא אשכחן בדאורייתא שום יום שיהא יומו אסור ולילו מותר א"כ בדרבנן נמי אין לחלק ביניהם ואהא מסיק שפיר דבין יממא לליליא אשכחן מיהו דאע"ג דמדאורייתא לא אשכחן שום תענית שיהא יומו אסור ולילו מותר ואפילו בהנך דדברי קבלה עיקר איסורן היו מפסיקין מבעוד יום ואפ"ה תקנו רבנן בתענית דידהו לחלק ביניהם כיון דטובא אשכחן דמיפלג יום מלילה משא"כ בין עמוד השחר להנץ החמה לא משמע ליה לחלק ולהקל כיון דמעלות השחר יממא הוא ואף ע"ג דרבי שמעון אוסר בתענית מקרות הגבר היינו שמוסיף להחמיר כעין דאורייתא קצת משא"כ להקל מעלות השחר עד הנץ החמה לא משמע ליה:

(ב ב) אור אורתא הוא.—כפי מה שכתבו חוקרי לשון מצרית: גם בלשון זאת יש מלה אחת המתחלקת לשני פתרונים פעמים אור ופעמים חשך, והיא המלה קק.

מדקאמר ובלילה יהי כגנב. מכלל דאור דרישיה דקרא יממא הוא והכי קאמר ביום כשעוברי דרכים הולכים עומד רוצח באם הדרכים והורגן ונוטל את ממונם ובלילה הוא נעשה כגנב לחתור בתים ולגנוב: הכי קאמר. מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת להורגו כדכתיב (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן וכיוצא בו שמכיר בו שהוא אוהבו מאד אבל שאר כל אדם אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו זה עומד עליו והורגו רוצח הוא וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת ובלילה אם מספקא לך כלילה כגון שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו עליך ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך אינו הורגך יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להורגו והכי אמרינן בסנהדרין (דף עב:) דאב על הבן אינו נהרג במחתרת: כוכבי נשפו. כוכבי לילו: יקו לאור. יצפה ליום: עפעפי. זיהור: לנהורא. לדבר המאיר ולא שיהיה שם היום אור ולא קאמר יקו ליום אלא יקו שיאיר ואין: ואומר אך חושך ישופני. ואומר סבור הייתי בעוניי כשהייתי נרדף אך בחשך זה אמות והוא ישופני והוא יחשיך תמיד עלי לשון נשף ולילה וחשך שהייתי שרוי בו נעשה אור בעדני אצלי וגבי לילה שייך למימר יום אלמא הכי קאמר דוד הלילה נעשה לי יום: אני אמרתי. מפני חטאי שאף מן העולם הבא אטרד ועכשיו שמחל לי על אותו עון אף מן העולם הזה שהייתי שרוי בו בחשך ובחרפה האיר בעדני שהודיע הקב''ה לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים ודבקו שערים זה בזה במועד קטן (דף ט.): בודקין. חמץ: מדקאמר ובי''ד שחרית מכלל דאור אורתא הוא. וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן בפירקין: אסור בעשיית מלאכה. במקום שנהגו בו לנהוג איסור דאמרינן לקמן (דף נ.) מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין: משעת האור. אבל קודם לכן אפילו נהגו. בטלה דעתן: מותר באכילת חמץ. עד שש שעות כדלקמן בפרקין (ד' יא:): אורתא הוא. משחשיכה ושקעה חמה של שלשה עשר: נימא איהו לנפשיה. היכן מצינו שהיום אסור והלילה מותר: הכי קאמר ליה. הך איסורא דרבנן היא ולאו דאורייתא ובשלמא לדידי דאמינא משעת עמוד השחר אשכחן בעלמא במידי דרבנן דהלילה מותר והיום אסור: דפלגי ביה רבנן. שנתנו חילוק בשיעורים זה לאיסור וזה להיתר: אמינא לך אנא דרבנן. היכן הורגלו לעשות כן דנימא דהכא נמי כך גזרו: ואת אמרת לי. ראיה במילי דאורייתא שגזירת הכתוב כך היא ואין זו מדת חכמים: שעות דרבנן. לבד איסור של תורה שהוא משש שעות. ולמעלה כדלקמן (ד' יא:) הוסיפו חכמים שתי שעות כדתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש הרי לך בשל דבריהם שתי שעות אסורות והארבע ראשונות לא אסרו: ואידך. ההוא לא דמי להכא דהרחקה עבוד רבנן לדאורייתא משום יום המעונן ובני אדם שאינן בקיאין בשעות ויטעו בין שש לשבע אבל באיסור זה כוליה דרבנן אחר שגזרו איסור כל היום גזרו: אין משיאין משואות. אבוקות בראשי הרים היו שלוחי בית דין עושין להודיע שהיום קידשו בית דין את החדש: אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו. ביום שלשים שנראה לקדש דאילו כשהחדש מעובר ועושין ראש חדש ביום שלשים ואחד אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ואשמעינן האי תנא דאחסר עבדינן משואות ואמלא לא עבדינן משואות וכשאין רואין משואות יודעין שהחדש מעובר: לאור עבורו. ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש (ליל) שלשים [ואחד] קרי (אור) עבורו על שם שבו נעשה החדש מעובר כשאין קובעין בו את ראש חדש: אלמא אור אורתא הוא. דהא ביום אין משואות של אור נראין מרחוק: עומד ומקריב כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים. דקסבר רבי לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים וטעמא מפרש בזבחים: אורה שאני. היכא דתני אורה לא פליג רב יהודה דהוא לשון יום:
אי פשיטא לך דאנפשות קאתי. אומר ר''י וריב''א דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד נגדו להציל ממונו ולכך לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע בברור שלהורגו בא כדמוכח בפרק בן סורר (דף עב: ושם) דמוקי הברייתא דתניא אם זרחה עליו השמש וכי עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו באב על הבן וההיא דתניא אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו מוקי בבן על האב: מאימתי י''ד אסור בעשיית מלאכה. פירש רש''י אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו ואין נראה לר''י דבפ' מקום שנהגו (דף נה.) מוכח בהדיא דרבי יהודה אית ליה איסורא ולא מנהגא ועוד תני תנא איסורא ואת אמרת מנהגא ועוד ניחזי היכי נהוג לכך נראה דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כי היכי דפליגי התם במתני' ב''ש וב''ה: רבי אליעזר ב''י אומר משעת האור. למאי דמסקינן אור ממש נקט ר' אליעזר בן יעקב שיעור למילתיה בתחלת היום ור' יהודה נקט הנץ החמה משעת כניסת פועלים למלאכה שהוא אחר זריחת השמש כדאמר בהשוכר את הפועלים (דף פג: ושם) פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה''ב פי' ביציאתו מביתו למלאכה כדכתיב (תהלים קד) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולא הוי ר''א בן יעקב לא כב''ש ולא כב''ה דבית שמאי אוסרין הלילה וב''ה מתירין עד הנץ ולמאי דס''ד דאור אורתא כב''ש יאמר רבי אליעזר בן יעקב לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר הזה: היכן מצינו יום שמקצתו מות' ומקצתו אסו'. פי' היכא דליכא סברא כי הכא וכן חמץ דאקשי ליה מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה משום תיאבון וכיוצא בו לא מיירי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד