פסחים ג ע"א

דף ג - א

ותנן במסכת כריתות [ז ב]: המפלת אור לשמונים ואחד, בליל שמונים ואחד ללידתה הקודמת של נקבה, שלמחרת היא היתה צריכה להביא קרבן על לידתה - בית שמאי פוטרין מקרבן שני, ודי לה בקרבן אחד על שתי הלידות. כי על אף שכבר נשלמו ימי הטהרה של הלידה הראשונה במוצאי יום השמונים, בכל זאת, הואיל ועדיין היא אינה ראויה להביא את הקרבן רק עד למחרת בבקר, שהרי בלילה אין שוחטים קרבנות, הרי זה נחשב כאילו לא הגיע עדיין זמן החיוב של הקרבן עבור הלידה הראשונה.

ובית הלל מחייבים שני קרבנות, משום שליל השמונים ואחד הוא כבר לאחר מלאת ימי הטוהר, וכבר נתחייבה בעצם בקרבן על הלידה הראשונה.

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא מפלת אור שמונים ואחד, שפטרתם אותה מקרבן שני, ממפלת ביום שמונים ואחד, שאף אתם מודים בה שהיא חייבת קרבן נוסף? ומדוע נחלק ביניהם, שהרי לכל ענין הקשור בזמן, היום והלילה שלפניו שוים!?

ועוד אמרו להם: הרי לענין טומאת הדם שהיא רואה מעתה, שוה ליל השמונים ואחד ליום השמונים ואחד. ששניהם אינם בכלל ימי טהרתה. שכל ימי טהרתה, אם ראתה בהם דם, הרי היא טהורה. ואם ראתה דם מליל שמונים ואחד ואילך, הרי היא טמאה, ככל נדה. ואם שיוה [השתווה] לו הלילה ליום לענין טומאה, למה לא ישוה לו לענין קרבן, וכשם שאם תפיל למחר, תתחייב עליו בקרבן נפרד, כך גם אם הפילה בלילה!? ^[31] ומסיק מר זוטרא לקושייתו: מדקאמר בית הלל לבית שמאי "מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד", שמע מינה "אור" אורתא הוא. וקשיא לרב הונא?

ומסקינן: שמע מינה!

ועוד מיתיבי לרב הונא מהא דתניא: יכול יהא בשר השלמים נאכל אור ליום השלישי משחיטתו, ורק למחרת בבקר הוא יאסר באכילה, כשהוא נעשה נותר וצריך לשרפו? שהרי ודין הוא, יש לנו ללמוד במה מצינו: זבחים של קרבן תודה וקרבן פסח נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן בתודה ופסח, הרי הם נאכלים גם בלילה שלאחר היום הראשון [שהרי בתודה כתיב "לא יניח ממנו עד בקר". ^[32] ומשמע, שבלילה עדיין מותר לאכלו. וכן בפסח נאמר "לא תותירו ממנו עד בקר" ^[33]], אף כאן, בשלמים נאמר שייאכלו אף בלילה שלאחר היום השני. ^[34]

תלמוד לומר בשלמים [ויקרא יט ו] "ביום זבחכם יאכל, וממחרת. והנותר עד יום השלישי באש ישרף", ואנו דורשים: רק ממחרת בעוד יום, הוא נאכל, ואינו נאכל לאור יום השלישי. ^[35]

יכול ישרף הנותר ממנו מיד בליל שלישי, שהרי אתה אומר שכבר עבר אז זמן אכילתו? ודין הוא שישרף אז, שהרי זבחים של תודה ופסח נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד [הלילה שבין שני הימים]. מה להלן, בתודה ופסח, תיכף לסוף זמן האכילה, דהיינו, מיד בבקר היום השני, הוא זמן השריפה, כמו שנאמר בקרבן פסח "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו", ^[36] אף כאן, בשלמים, נאמר תיכף בגמר היום השני, שהוא לסוף זמן האכילה, יהיה בשריפה?

תלמוד לומר בשלמים [שם ז יז] "והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף". וכאן לא נאמר "עד יום השלישי" אלא "ביום השלישי", לומר שלענין זמן שריפה, רק ביום אתה שורפו, ואי אתה שורפו בלילה. לפי שאין שורפין קדשים בלילה. ^[37]

ומסקינן את הקושיא: מדקאמר "יכול יהא נאכל אור לשלישי", אלמא, "אור" אורתא הוא, שהרי שם, ודאי הכונה לליל שלישי ולא ליום שלישי, כי פשיטא שהוא אסור באכילה. וקשיא לרב הונא?

ומסקינן: שמע מינה!

תא שמע ראיה לרב יהודה: תניא: אור [ליל] של יום הכפורים, מתפלל תפלת הלחש של שבע ברכות, ומתודה אומר וידוי של יום כפור בסוף התפלה. וכן בשחרית של יום הכפורים מתפלל תפלת שבע ומתודה. וכן במוסף מתפלל שבע ומתודה. וכן במנחה מתפלל שבע ומתודה. ^[38] ובערבית של מוצאי יום הכפורים מתפלל תפלת חול, מעין שמונה עשרה. והיינו שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות, ובאמצע אומר תפלת "הביננו" שיש בה מעין שלש עשרה ברכות האמצעיות. וזו תפלה קצרה שתיקנו אותה בשביל עוברי דרכים שאינם יכולים להאריך בתפלה. ואף במוצאי יום כפור התירו לצאת בה, מפני הטורח של הצום. ^[39]

רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: לא יתפלל "הביננו", אלא מתפלל תפלת חול של שמונה עשרה ברכות שלימות. מפני שצריך לומר הבדלה של "אתה חוננתנו" בברכת "חונן הדעת". וב"הביננו" אין ברכת "חונן הדעת" שיוכלו לכלול בה את ההבדלה. ^[40]

הרי שליל יום הכפורים נקרא "אור" אלמא, "אור" אורתא הוא כדעת רב יהודה.

ומסקינן: שמע מינה!

תא שמע עוד ראיה לרב יהודה: דתני דבי שמואל: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר! אלמא שה"אור לארבעה עשר" שנאמר במשנה אורתא הוא, בלילה בודקין את החמץ ולא ביום.

ומכח כל הראיות האלו, ^[41] מסקינן: אלא בין רב הונא ובין רב יהודה לא פליגי. דכולי עלמא מודו ד"אור" אורתא הוא. ודבר אחד אמרו שניהם, ולא פליגי. אלא מר קורא ללילה כי אתריה כפי שהיה נהוג במקומו. ומר קורא ללילה כי אתריה.

באתריה דרב הונא קרו ללילה "נגהי" מלשון אור. ובאתריה דרב יהודה קרו ללילה "לי לי".

והוינן בה: ותנא דידן, מאי טעמא נקט במשנה "אור לארבעה עשר" ולא קתני "לילי ארבעה עשר" כדתני דבי שמואל? ומשנינן: תנא דמתניתין, לישנא מעליא הוא דנקט. "אור" הוא לשון נקיה, ומצוה לספר בלשון נקיה, ^[42] וכן היא דרך נקיי הדעת. וכדרבי יהושע בן לוי. ^[43]

דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עקם ^[44] [האריך] הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר [בראשית ז ח] "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" ולא נאמר "הבהמה הטמאה" כמו בכל התורה. אלא שינה הכתוב במקום אחד והוסיף עוד שמונה אותיות [שמנין אותיות "הטמאה" הוא חמש, ומנין אותיות "אשר איננה טהורה" הוא שלש עשרה], כדי ללמדך לחזר אחר לשון נקיה.

[ואמנם "לילה" אינו דבר מגונה, ודברי רבי יהושע בן לוי אינם מוסבים על המשנה. אלא שממנו אנו למדים שדרך חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי].

רב פפא אמר: אף תשע אותיות מצינו שייתר הכתוב כדי שלא להוציא דבר מגונה. שנאמר [דברים כג יא] "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", ולא כתב "טמא", שמנין אותיותיו הוא שלש, אלא כתב "אשר לא יהיה טהור" שמנין אותיותיו הוא שתים עשרה [לפחות, גם אם נקרא "טהר" בכתיב חסר]. הרי הוסיף תשע אותיות.

רבינא אמר: עשר אותיות עקם הכתוב כאן, שיש לנו להחשיב גם את הוי"ו ד"טהור", שהרי למעשה הוא נכתב בכתיב מלא.

רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה אותיות מצינו שייתר הכתוב כדי שלא להוציא דבר מגונה. שנאמר [שמואל - א כ כו] "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור" ולא נאמר "מקרה טמא הוא". ויש כאן הוספה של שש עשרה אותיות כדי שלא לכתוב "טמא". ^[45]

תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה. שהרי באיש זב קראו הכתוב "מרכב", שנאמר [ויקרא טו ט] "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא". ובאשה נדה או זבה קראו הכתוב "מושב" כלומר, שלא נזכר באשה דין המרכב, אלא רק דין המושב, שנאמר [שם כג] "או על הכלי אשר היא יושבת עליו". למרות שאין הבדל בין איש לאשה, וגם אשה כשהיא טמאה, היא מטמאת גם את המרכב. אלא מפני שאין זה הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה. לכן לא נאמר בה דין המרכב. ^[46]

ועוד אומר הכתוב [איוב טו ה] "ותבחר לשון ערומים". שהכתוב מצוה על כך לבחור בלשון חכמים שהיא לשון נקיה.

ועוד הוא אומר [שם לג ג] "ודעת שפתי ברור מללו", שפה ברורה ונקיה.

והוינן בה: למאי הוצרך להוסיף עוד "ואומר" בשני הפסוקים מאיוב, והלא כבר למדנו זאת מהפסוקים הקודמים בענין הזב?

ומשנינן: לכך הוצרך להביא עוד פסוקים, משום, וכי תימא שמהפסוקים של התורה עדיין אנו יכולים לומר, הני מילי בדאורייתא, שרק התורה הקפידה בלשונה, כי היא יצאה מפי הקדוש ברוך הוא. אבל בדרבנן, לא, חכמים אין להם להקפיד על לשונם במשנה ובברייתא.

לכך תא שמע: ואומר "ותבחר לשון ערומים", למדנו שהערומים [החכמים] בוחרי לשון נקיה הם.

ועדיין, וכי תימא, הני מילי בדרבנן, שרק החכמים במשנה וברייתא יש להם להקפיד על לשון נקיה, אבל במילי דעלמא, לא. אין צורך להקפיד על כך.

לכך תא שמע: ואומר "ודעת שפתי ברור מללו", שתמיד יש להקפיד על שפה ברורה ונקיה.

ומקשינן על הראיה שהביאה הברייתא מכך שלא נאמר "מרכב" באשה: וכי באשה לא כתיב בה לשון מרכב?

והכתיב [בראשית כד סא] "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים"?!

ומשנינן: התם, משום ביעתותא דגמלים, מפחד גובה הגמלים, אורחא דאשה היא לרכב על הגמל, שמתוך שהיא חוששת שמא תפול מהגמל, היא יושבת עליו בצורת רכיבה, כדי שתוכל להחזיק בו בידיה ורגליה. ^[47]

עוד מקשינן: והכתיב [שמות ד כ] "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" הרי שאפילו בחמור שאפשר לאשה לשבת עליו, נקט הכתוב לשון רכיבה?

ומשנינן: התם,

תא שמע אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימתי משיאין עליו לאור עבורו ש"מ אור אורתא הוא ועוד יש משנה אחרת כי אור אורתא הוא דתנן בכריתות פ' המפלת לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין כו' פי' יולדת נקבה שטבלה לאחר י"ד ושמשה ונתעברה והפילה לילי פ"א כלומר שלמו פ' יום ימי טוהר ובמוצאי פ' בלילה לילי פ"א הפילה ב"ש פוטרין מן הקרבן על זה הנפל שהיו אומרים הקרבן שהיא מביאה על הלידה פוטר זה הנפל שהרי ביום פ"א נתחייבה בקרבן הלידה וכל מה שהיה מקודם אותו הקרבן פוטרם זה הקרבן וב"ה [מחייבין דהלילה] כיום פ"א הוא חשוב הלא אם ראתה דם לילי פ"א דם נדה הוא ולא דם טוהר פירוש הנה הלילה והיום שוין לטומאה כי ראיתה לילי פ"א וראיתה יום פ"א שוין לטומאה נדה היא בין ביום בין בלילה כך אם הפילה לילי פ"א כאלו יום פ"א הפילה וכשם שחייבת קרבן אחר המפלת יום פ"א כך חייבת קרבן המפלת לילי פ"א ומדקאמרי ב"ה מאי שנא [אור] פ"א מיום פ"א ש"מ אור אורתא הוא ש"מ:

[ועוד] ת"ש דתניא יכול יהא זבח השלמים נאכל לאור שלישי ודין הוא וכו' ונסיב ליה תלמודא ת"ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ. פשוטה היא מיהו אנו מפרשי' ראש דברים התודה נאכלת ביום שנשחטת ובלילה והנותר בבקר נשרף שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל וגו' דינה להאכל יום שנשחטה וכל הלילה ובקר שהוא תכף לאכילתה כלומר עכשיו כשנאסר באכילתה תהיה שרפתה וזהו זבחים נאכלין ליום אחד כך זבח השלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת נאכלין בו ביום שנשחטין ובלילה ומחר וכיון שחשך נאסר באכילתן הייתי אומר ישרפו אותה הלילה ותהא שריפתן תיכף לאיסור אכילתן ת"ל והנותר ביום השלישי באש ישרף ביום ישרף ולא בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ:
ת"ש אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה וכו' ועוד תא שמע לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ש"מ אור אורתא הוא שמע מינה.

ותנא דידן אמאי קרי ללילה אור ואמרינן לישנא מעליא כלומר לא בעי למיתנא לילה שהוא חשך אלא קראו לחשך אור כגון דקרו לסמיא סגיא נהורא וכדאמרינן אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה שהן י"ג אותיות ואלו כתב בה"א הטמאה היה די לו ומפני מה הוסיף שמונה אותיות משום שלא להזכיר שם טומאה.

ודברי רב פפא ורבינא ורב אחא כענין הזה ופשוטין הן:

בזב קראו מרכב שנאמר וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא ובאשה כתיב (ויקרא טו כ) וכל אשר תשב עליו יטמא ומפני מה לא הזכיר באשה מרכב שהמרכב הוא בפיסוק רגלים והוא דרך גנאי באשה הזכרת פיסוק רגלים במקום שאפשר לו להזכירו בלשון שבח אבל ברכיבת הגמל וכיוצא בה משום פחד שמתיראה לרכוב דרך ישיבה שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רכיבה אין עליו כלום.

היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי' בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ"מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע"פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ"א אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי' הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע"פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ"מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר"ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ"א ולזכר שאפי' הפילה ביום מ"א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:

השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ"מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ' בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:

יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר"ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי' המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר"ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע"פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע"ג דכת' אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע"פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:

והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע"פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר"ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע"ז ארצו"ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי' שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ' וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח"כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי' המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא"כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:

וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי:

בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר' יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר' יהושע או אף זו של ר' ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע"פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ"מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי' פתח דבריך יאיר ואע"פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע"פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא"כ משום פתח דברים ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע"פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:

תוספות בד"ה ת"ל ביום כו' ואצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה כו' עכ"ל דמהא דתכף לאכילה שריפה לא הוה ממעטינן לילה של אחריו דלא שמעינן מינה אלא בשכלה זמן אכילתו מתחיל זמן שריפתו כדמשמע מפירש"י וק"ל:

שהרי עקם הכתוב ח' כו'. תלבד שהאריך הכתוב עיקם לכתוב שלא כדרכו נהיינו איננה טהורה שהוא השלילה מהטמאה והל"ל הטמאה כי אורחיה בכתוב וק"ל:

אשר איננה טהורה וגו'. בכל ספרים שלנו כתיב טהרה חסר וא"ו וא"כ לא הויין רק ז' אותיות ואפשר דה"מ למכתב טמאה בלא ה"א ראשונה והקשה החזקוני אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה בפרשה זו דעיקם ביה נמי ח' אותיות דכתיב ומן הבהמה אשר לא טהורה היא וגו' עכ"ל ונראה ליישב דע"כ הני תרי קראי לא צריכי למאי דמסיק דדווקא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה לכך עיקם בחד קרא דאל"כ מהיכא תיתי לן דאפי' בכי הדדי נינהו מ"מ בתרי קראי לא הוי ליה לעקם אבל אידך קרא אתי לאשמעינן דלא יספר אדם בגנות בהמה כדאמרי' בפ"ח דב"ב אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה וגו' ואי לאו תרי קראי לא הוי ילפינן הני ב' דרשות הך דהתם דלא יספר אדם אפי' בגנות בהמה וכו' והך דהכא דיספר אדם בלשון נקיה אלא חדא מיניהו אבל מתוך שני המקומות נלמדה דרשה דהכא ודהתם ומהך דרשה דהתם ליכא למפרך וכי לא כתיב טמאה בבהמה די"ל כי הכא דדוקא כי הדדי נינהו לא יספר בגנות בהמה טמאה ודו"ק ׃

ותבחר לשון ערומים כו' והם חכמים כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה ודרשינן במסכת סוטה אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהם ועם התלמידים ידברו לשון חכמים בלימודם שהוא לשון נקיה

ואמר וכ"ת ה"מ כו' אבל במילי דעלמא לא ת"ש ודעת שפתי וגו' שפתי משמע אף מילי דעלמא גם שאינן דברי חכמים וק"ל ׃ (עיין בר"ן ובח"ה):

ברש"י ד"ה אם שיווה לו וכו' שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים כצ"ל:

ד"ה מה להלן וכו' כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו כצ"ל:

בתו' ד"ה ת"ל ביום וכו'. ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחר כן פי' אם לא שרפו ביום ג' צריך להמתין עד יום ד' ולא ישרפנו ליל ד' ודו"ק:

ד"ה שהרי בזב וכו' לדבר דרך כבוד כו' זה אינו דהא אתי למעוטי כן פי' הר"ן ע"ש:

רש"י בד"ה מה להלן כו' עד בקר באש תשרפו כצ"ל. ונ"ב פי' בקרבן פסח כתיב וה"ה תודה דכתיב גבה לא יניח ממנו עד בוקר ודו"ק:

בד"ה ביום השלישי כו' וקרא דלעיל בקדושים תהיו. נ"ב פי' והנותר עד יום הג' באש ישרף משום דעיקר קרא איירי באכילה וק"ל:

בד"ה בזב כתיב כו' שוין בשניהם. נ"ב פי' באיש ובאשה כל אחד כדינו אבל לא שדין המרכב והמושב שוה וק"ל:

גמרא לישנא מעליא. עמש"כ (בכתובות יג) בס"ד:

רש"י ד"ה אם שיוה לו לטומאה. שעד שקה"ח כו'. עי' תוס' (זבחים נו) ד"ה מנין:

רש"י ד"ה אשר איננה טהורה. שני אורחיה בחד דוכתא כו'. לשונו תמוה עי' מהרש"א לקמן ע"ב בד"ה וכל היכא:

לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. נראה לי בס"ד אומרו 'לְעוֹלָם' רוצה לומר בין במילי דשמייא בין במילי דעלמא. ונראה רמז לדבר זה שֶׁפֶּה במילואה כזה פ"ה שי"ן ה"א המלוי הוא אותיות 'נָאֶה' לרמוז שיוציא משפתיו דָּבָר נָאֶה ולא דָּבָר מְגֻנֶּה. גם יש לדקדק אותיות 'פֶּה' במילואם כזה פ"ה ה"י הוא אותיות הַיָּפֶה, פירוש הפה צריך לדבר בו בלשון הַיָּפֶה ולא מְגֻנֶּה.

שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. לא אמר שֶׁהֲרֵי הֶאֱרִיךְ אלא שֶׁהֲרֵי עִקֵּם לרבותא כי מלבד האריכות נקיט לשון מעוקם שלא קראה טמאה כשמה בלשון ישר אלא עִקֵּם הלשון ואמר 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' ולפי זה נמצא אמר י"ג אותיות במקום שהיה די בחמשה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד), רוצה לומר שהוצרך לומר לשון טהור במקום לשון טמא, לֹא אֶחָד כלומר בפסוק זה שכתב מספר 'אֶחָד' [13] אותיות במקום שהיה די לכתוב חמשה אותיות. או הכוונה 'לֹא אֶחָד' על יחידו של עולם שהוא יתברך דבר בתורה בלשון טהור במקום לשון טמא.

רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, יא) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". הא דלא הביא רבי יהושע בן לוי דקדים לרב פפא פסוק זה שיש בו רבותא יותר מפני דיש לומר היכא דמדבר דברים לנכח שאני, ולכן כאן שאומר 'כִּי יִהְיֶה בְךָ' דמדבר לנכח, לכך דקדק למנקט לשון נקיה, ולזה הביא 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' דאינו מדבר לנכח.
והא דרב פפא לא חשיב וא"ו ד'טָהוֹר'? אפשר כי יש הפרש בחסרות ויתירות בין ספר תורה דרבינא ובין ספר תורה דרב פפא וכמו שאמרו התוספות ז"ל במקום אחר דהיה שנויים בספרים שלהם זה מזה, או אפילו דכתוב אצלו 'טָהוֹר' מלא בוא"ו לא חשיב ליה רב פפא מפני שאינו יוצא במבטא אלא מובלע בין האותיות ואות ה"א שהוא בסוף תיבה מנכר טפי.
והא דלא הביאו רבי יהושע בן לוי ורב פפא פסוק שהביא רב אחא בר יעקב [כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר (שמואל א' כ, כו)] דאית ביה רבותא טפי שהאריך בט"ז? היינו משום דניחא להו יותר להביא פסוק מן התורה וגם שהוא דבר היוצא מפי הגבורה, מה שאין כן פסוק רב אחא בר יעקב הוא מן הנביאים וגם הוא דבורו של שאול המלך ע"ה ופשוט.
אך מקשים מאי קא מוכח מפסוק זה דהכא, בלאו הכי ראינו שהאריך שלא לצורך דאף על גב דאמר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' האריך ואמר 'כִּי לֹא טָהוֹר'? ומתרצים מה שנאמר 'כִּי לֹא טָהוֹר' לא האריך בכדי אלא כיון לגנותו בזה דרוצה לומר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' הוא מחמת קרי ולא ראה הקרי מחמת אונסו אלא ראה מחמת 'כִּי לֹא טָהוֹר' בלב שיש לו הרהורים רעים ח"ו, ולכך רואה קרי עכ"ד.
ולפי זה לא נתרצה הקושיא דהשתא אינו מוכח שהאריך ט"ז אותיות כיון דאם היה אומר מקרה טמא הוא היה גם כן מוכרח להוסיף ולומר 'כִּי טָמֵא' הוא כדי שלא יאמר שהיה לו הקרי מחמת אונס ואם כן עתה דלא נקיט טמא לא הוסיף ט"ז אותיות אלא רק י"ג אותיות?
ונראה לי בס"ד דאם נקיט הכי כי אמר 'מִקְרֶה טָמֵא' הוא לא היה נצרך להוסיף 'כִּי טָמֵא הוּא' כדי להודיע שלא ראה הקרי מחמת אונסו כי זה מוכח בלאו הכי מן הכפל של 'מִקְרֶה טָמֵא' דהיה די לומר 'מִקְרֶה הוּא' והוסיף 'טָמֵא' לומר זה המקרה הוא טָמֵא בעצם שלא ראהו לאונסו אלא בא מצד טומאת עצמותו ונמצא כי עתה שהוצרך לעקם ולומר 'מִקְרֶה לֹא טָהוֹר' הוצרך להוסיף 'כִּי לֹא טָהוֹר' כדי לגנותו ביותר.

וְהָכְּתִיב: (בראשית כד, סא) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. יש להקשות וכי סלקא דעתך דאסור לרכוב האשה בפיסוק רגלים כדי שבא לתרץ הכי? והלא אין דבר זה אמור אלא כדי שיהא מספר בלשון נקיה ואם כן אף על גב דרבקה רכבה על הגמלים עם כל זה מן הראוי שיאמר הכתוב 'וְתֵשֵׁב עַל הַגְּמַלִּים' שיכנה את המרכב בלשון מושב!
ונראה לי בס"ד כי באמת מדברי רבי ישמעאל שפירש ואמר הכתוב קראו 'מוֹשָׁב' משום לשון נקיה יש לנו ללמוד דאף על גב דאין איסור לאשה לרכוב בפיסוק רגלים מכל מקום אורח ארעא שתהא יושבת על הבהמה בלתי פיסוק רגלים כמנהג הנשים בערי אירופא דמלמדין את הנשים לרכוב מן הצד בלתי פיסוק רגלים וזה יקרא 'מוֹשָׁב'. ודבר זה נלמד מדברי רבי ישמעאל מכל שכן, דאם לשון רכיבה המורה על פסוק רגלים לא נקיט באשה משום דלאו אורח ארעא, כל שכן הוא דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפסוק רגלים.
והשתא שפיר מתרץ התם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים כלומר הן אמת דהיה מן הראוי למנקט קרא גבי רבקה לשון 'מוֹשָׁב' דהוא לשון נקיה, מכל מקום נקיט לשון רכיבה המורה על פיסוק רגלים ללמדנו דבר אחר לפי דרכו והיינו דכל כי האי גוונא דאיכא 'בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים' אוֹרְחָא הִיא דגם האשה תרכב בפיסוק רגלים.
והוצרך ללמד דבר זה יען כי מלשון דנקיט גבי זבה מוכח דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפיסוק רגלים ולכן כדי שלא נחשוב דאזהרה זו היא בכל מקום ובכל גוונא לכך נקיט הכתוב לשון רכיבה בגמלים ובהר ללמדנו במקום בִּיעֲתוּתָא שאני.
ולכן בארצות הערב שאנו דרים בהם כיון דאין דרך הנשים לרכוב בשביל טיול כאנשים על כן לא נתלמדו הנשים בין ישראלים בין נכרים מנהג ערי אירופא שרוכבים מן הצד בלי פיסוק רגלים שזה נקרא 'מוֹשָׁב' אלא רוכבים בפיסוק רגלים.

לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. נראה לי בס"ד מה שאמר 'לְעוֹלָם' דאיכא תרי מיני גנות, האחד שהיה טוב בתחלתו ונתגנה על ידי סיבה, כגון בהמה טריפה ונבלה שהיתה טובה וכשרה בתחלתה ועל ידי אדם נתגנית, וכן אדם שהוא טהור בתחלתו ובאה לו טומאה אחר כך ונתגנה בה, דמין זה גריע טפי מדבר שהוא נתגנה בגזרת הכתוב שגזר הקב"ה על בהמה שאינה מעלת גירה ואין פרסותיה סדותות שתהיה טמאה, וזה המין עדיף טפי מאותו המין, ולכן אמר 'לְעוֹלָם' אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דהיינו בין במין גנות זו בין במין גנות השני.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש תיבת 'לְעוֹלָם' בא ללמד אף על פי שהוא מדבר עם האשה שצריך לקצר דבריו כמו שנאמר בגמרא דעירובין (עירובין נג:) שהוכיחה אשה את רבי יוסי הגלילי על שהאריך בשאלתו לה שאמר באיזה דרך נלך ללוד, וקראתו 'גלילי שוטה' דהיה לך לומר 'באיזה ללוד' משום דאמרו חכמים (משנה אבות א, ה) 'אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה', ולכן אמר כאן 'לְעוֹלָם' אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שיאריך בלשונו כדי שלא להוציא דבר מגונה אף על פי שהוא מדבר עם האשה עד כאן דבריו נר"ו.
מיהו יש להקשות במאמר זה דאמר אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דהוה ליה למימר 'אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה'? ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דאמרו רז"ל (משנה עדיות א, ג) שצריך אדם לומר כלשון רבו, ולזה אמר אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה 'מִפִּיו' כי דוקא בדברים שהוא מחדש ומוציא מִפִּיו צריך להזהר בכך, שיאמר בארוכה כדי שלא יזכיר דָּבָר מְגֻנֶּה, אבל דבר של רבו שהם דברים שאמרם והוציאם רבו מפיו, זה מוכרח לאומרם כמו ששמען מפי רבו, ואל ישנה בשביל שלא להזכיר דָּבָר מְגֻנֶּה, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' שהרי עקם הכתוב. עי' מדרש רבה ריש פ' אמור:

לישנא מעליא נקט. אמנם שמואל נקט לילי ולא חייש ללישנא מעליא משום שהוא מבורר יותר דבאור איכא למטעי דביום קאמר דאין זריזין טפי מצפרא כדלקמן לכן נקט לשון המבורר יותר אבל תנא דידן שזהו פתיחת דבריו פתח באור משום פתח דבריך יאיר וזהו שהק' הש"ס לת"ק מ"ט לא קתני לילי אע"ג דאור נמי פי' לילי וכמה תנאי נקטי אור מ"מ הכא דאיכא למטעי טפי ה"ל למיתני לשון המבורר יותר. הארכתי בזה מפני שקשה לי טובא לשי' הראב"ד שהביא הר"ן דאור פי' תחלת הלילה כשעדיין אור היום שולט קצת ודמקשה מ"ט לא נקט לילי היינו תחלת הלילה להדי' וע"ז משני משום לישנא מעלי' וא"כ ק' אתנא דבי שמואל דנהי דלא הי' זה פתיחת דבריו ולא חשש למתני לישנא מעלי' אור מ"מ איך לא קאמר תחלת הלילה וכי פליג בהא אתנא דמתני' ועמש"ל במתני' דלפע"ד רש"י לא ס"ל כהראב"ד אלא כפי' הרמב"ם בפי' המשנה ואולי להכי פרש"י תנא דידן מ"ט לא קתני לילי כתנא דב"ש שהוא לכאו' שפת יתר והא"ש להורות אתא דק' הש"ס היא כפשוטו דלתני לילי שהוא מבואר יותר ולא דלתני תחלת הלילה שהרי תנא דב"ש נמי לא קתני הכי וק"ל:

מן הבהמה הטהורה. מקשי' מ"ט לא מייתי מקרא דקדם גבי נח עצמו כשציוה אותו דכתי' מהבהמה אשר לא טהורה היא ולפע"ד דודאי כשדבר עם נח לא הומ"ל טמאה כי אינינו טמא לב"נ כ"א לא טהורה היא להקרבה דמש"ה ציוהו שיקח מהטהורים ז' שיקריב ממנו כידוע אך הכא שהוא רק סיפור שכתבם נותן התורה ית' לנו איך הי' המעשה שבאו להתיבה שנים שנים א"כ הו"מ למכתב לן בקצרה מהטמאות שנים שנים אע"כ משום לישנא מעלי' נקט. והנה ריב"ל לא מייתי מלא יהי' טהור מקרה לילה דס"ל קרא לדרשא אתא כדאי' בספרי אין לי אלא מקרה לילה מקרה יום מנין ת"ל אשר לא יהי' טהור מ"מ ע"ש וקרא דדוד ס"ל כפי' המתרגם כי לא טהור הוא כמו א"נ וה"פ או שהוא בלתי טהור או לא טהור פי' שלא הזמינו לבוא וטהור לשון הזמנה כמו הקדיש קרואיו ע"ש במתרגם וא"כ לכן כ' נמי ברישא דקרא בלתי טהור ולא כ' טמא שוהי' לשון נופל על לשון ולא מוכח מידי והא"ש מה שהק' מהרש"א לקמן למסקנא דלשון קצרה עדיף וקרא דאיננה טהו' אתא לאורויי על מעלת לשון נקי' כפרש"י והק' מהרש"א א"כ כל הנהי קרא למ"ל והא"ש דלמסקנא לא מייתרי מידי דלא יהי' טהור אתא לרבות מקרה יום וקרא דדוד כפי' המתרגם. אך מה שהעלה מהרש"א בתי' דהרשות נתונה להאריך בלשון נקי צל"ע מש"ס דחולין ס"ג ע"ב תני' ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שבהמות טמאות מרובי' על הטהור' לפיכך מנה הכתוב בטהורות משום דישנה לתלמידיו בלשון קצרה ע"ש והשתא מאי ראי' דלמא טהורו' מרובות ורצה להאריך בלשון נקי אע"כ דאין רשאי לעשות כן דלא כמהרש"א ויש לדחות ועי' בהרז"ה שדבריו נכונים מאוד לנבון וק"ל:

ע"א בפירש"י בד"ה אם שיוה לו כו' ותשובת ב"ש במס' כריתות כו' עכ"ל. לכאורה דברי מותר הן ואין זה דרך רש"י ז"ל ואפשר שכוונתו בזה ליישב הא דפשיטא ליה לתלמודא הכא למיפשט דאור אורתא ואמאי לא דחי כדלעיל דאיכא למימר דאור עמוד השחר ויום היינו הנץ החמה ואע"ג דפשיטא דלב"ה אפילו בלילה מחייב ליה מדקאמר אם שיוה לו לטומאה מ"מ איכא למימר דנקיט אור לרבותא דב"ש דאפילו עד הנץ החמה פטר ליה וע"ז מייתי רש"י דתשובת ב"ש שכן שעה שראויה להביא בה קרבן וא"כ ע"כ מעלות השחר ב"ש נמי מודו דהא ראויה להביא קרבן כדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וק"ל:

בגמרא ת"ל והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל כו' ונראה דמיתורא דעד יום דריש ליה דהוה ליה למיכתב והנותר ביום השלישי אע"כ דהכי קאמר והנותר משכלה יום המחרת עד יום השלישי ישרף:

שם יכול ישרף מיד. ואע"ג דגבי פסח דכתיב עד בוקר באש תשרפו ודרשינן מיניה ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאע"ג דיכול לשורפו במי"ט אפ"ה אין שורפין קדשים בלילה מ"מ איכא למימר דשאני התם כיון שאין יכול לשורפו סמוך לאכילתו נדחה ליום בוקר שני משא"כ הכא דאפשר לשורפו סמוך לאכילתו טפי עדיף כדמסיק ודין הוא:

בתוס' בד"ה ת"ל ביום תימה אמאי איצטריך כו' וי"ל דאי לאו עד יום כו' ואיצטריך ביום שלא ישרף בלילה שאחר כן עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ילפינן הא מילתא מפסח דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו מכל מקום איכא למימר שאני התם כיון דאין שורפין אותו בבוקר ראשון שהוא י"ט א"כ בוקר שני כבוקר ראשון חשוב כמ"ש התוספת ביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש משא"כ הכא ס"ד דהיכא שלא שרפו ביום בתחלת זמנו יכול לשרפו אח"כ בלילה מש"ה איצטריך ביום. אלא דאכתי איכא למידק דבהאי סוגיא גופא דיבמות מסקינן מדרשא דוהנותר דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום מיתורא דו' וה' ומשמע שם דהודה לו רבי יוחנן ע"ש אלא דנ"ל דהאי דרשא דוהנותר דדרשינן התם היינו דווקא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי דמייתי נמי הכא ואדרשה דביום סמיך דכיון דדרשינן מביום דאינו נשרף בלילה שייך למידרש נמי מו' וה' דוהנותר דאפילו שלא בזמנו נמי דינא הכי דנשרף ביום דוקא משא"כ בלאו דרשא דביום לא שייך לידרוש מיתורא דוי"ו וה' למעט שריפת לילה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא ת"ש דתני דבי שמואל לילי י"ד בודקין כו' אלא בין רב הונא ובין רבי יהודא אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ"מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכ"מ היכא דמוכח לפי ענינו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוספות שכתבו בד"ה ראב"י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית משום דמוכח ואם כן ה"נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין משא"כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י"ד ע"כ הדר ביה. ולפי זה נ"ל עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די"ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא וא"כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י"ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמ"ש בשם הר"ן ז"ל משא"כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א"כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא"כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו משא"כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א"כ לית לן למימר דאור דמתני' היינו יממא ולאפושי בפלוגתא. ועוד דלא הו"ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי כן נ"ל:

בגמרא דאמר ריב"ל כו' שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות כו'. ואע"ג דאשכחן נמי תשע איכא למימר דסבר דמהתם ליכא למשמע מיניה דהא בלא"ה יהיה טהור יהיה מיותר דהא מצי למיכתב אשר לא טהור אע"כ דיהיה לשום דרשא ורב פפא סובר דכיון שעיקם שייך נמי למיכתב יהיה ובדרשא דרב אחא בר יעקב לא משמע להו משום דלא הוי אלא בנביאים דאשכחן לשון כפול טובא תדע דבלא"ה כי לא טהור הוא מיותר לגמרי ורב אחא גופא סובר דכיון דכתב בלתי טהור איצטריך למיכתב נמי כי לא טהור ואפשר דאתא לאשמעינן דאע"ג דמסתמא כבר טבל דוד לטומאת קריו אפילו הכי אסור באכילת שלמים כי לא טהור לגמרי וטבול יום אסור בקדשים כן נ"ל:

שם שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והקשו במפרשים אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולענ"ד לא קשה מידי דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר הטמאה דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה עד שהראה לו הקב"ה מכל מין ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד וא"כ שפיר קאמר מן הבהמה אשר לא טהורה היא והיינו אותן שאיני מראה לך באצבע או אומר לך שהיא טהורה משא"כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו הן טמאים ועוד שהרי מאיליהן באו אל התיבה ואם כן שפיר הו"מ למיכתב הטמאה אע"כ דמשום ל' נקייה הוא כנ"ל נכון:

אמר ריב"ל לעולם אל יוציא דבר מגונה מפיו. אפשר דרך רמז כי פה רומז למ' ועם הכולל גימטריא אלהים. לשון גימטריא שכינה שפה גימטריא שכינה קול דיבור רמז לקבה"ו. ומזה ישכיל אנוש לטהר פיו ולשונו. והוא ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו. והרב מהרח"ו ז"ל משם הרב שמעון טורנו ז"ל פירש לא יחל דברו כי כל דיבור עושה פעולה למעלה אם לטוב אם למוטב וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה בין לטוב בין להפך:

שהרי עקם הכתוב. דייק לומר הכתוב דהיינו מה שאומר הכתוב בסיפור שבאו אל נח והיינו רבותא ומשו"ה לא מייתי מפסוק הקודם שהם דברי ה' לנח ועמ"ש הרב מהרש"א בחידושי אגדות ודוק היטב:

לישנא מעליא נקט. מ"ש הרב ישרש יעקב כאן אנא נפשאי כתבית בעניותאי על דברי הרב ז"ל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תל"א. ומה שהשיג הרב ישרש יעקב עמ"ש מרן בכ"מ דנפקא ליה מדקאמר אורתא דתליסר נגהי ארביסר דהאי לישנא איתיה בפ"ק דברכות כבר הרב פר"ח השיג על מרן מההיא דפ"ק דברכות ומדוכתי אחריני כמו שהביא דבריו הרב ז"ל עצמו בספרו הבהיר ס' מקראי קדש. ובס' באר יעקב חתר להשיב ולישב דברי מרן ובעניותנו אין די בא"ר כמש"ש על הברכים בס"ד:

דאריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו'. הרז"ה בס' המאור כתב וז"ל סוגיא דשמעתתא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והיכא דנפישי מהדדי שביק לההוא דנפיש ונקיט דרך קצר ובלבד שלא יהא לשון מגונה וטמא דכתיב באוריתא אינו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב להזהיר לישראל וכו' אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה וכו' ע"ש באורך. ולפי שיטת הרז"ה הלזו מדוקדק תיבת לעולם דקאמר ריב"ל דלכאורה נראית שפת יתר אמנם בא לרמוז דבין שיצטרך להאריך בין שאינו מאריך אל יוציא דבר מגונה ומ"ה קאמר לעולם דבכל גוונא אף דיצטרך להאריך אל יוציא דבר מגונה דהא דעדיף לשון קצרה היינו כלפי לשון נקיה אבל כל קבל לשון מגונה אין חילוק דלעולם לא לימא לשון מגונה אף דמאריך:
ואולם הא דתנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם לשון נקיה האי לעולם דקאמר כונתו בין במילי דאוריתא בין במילי דעלמא כדמסיק. ובודאי דכי תני תנא או קאמר אמורא לעולם ודאי לאוסופי אתא וכל חד נדרש למד מענינו. וגם הני לעולם איכא למדרשינהו ולפרושינהו כמה דאמרן:
ולשיטת הרז"ה הנז' ניחא מאי דיש להעיר בסוגיין דכי פריך ובאוריתא מי לא כתיב טמא ומשני אמאי נטר לה לבסוף והו"ל לאתוביה ולשנויי אדריב"ל תיכף ואמאי נטריה עד דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל. אמנם אפשר דאדריב"ל דקאמר אל יוציא אדם דבר מגונה וכו' לק"מ דהא דכתיב באוריתא אינו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב להזהיר את ישראל כמ"ש הרז"ה אמנם אתנא דבי ר' ישמעאל דקאמר לספר בלשון נקיה אף שאינו מגונה פריך ומשני:
ודרך דרש אפשר לומר דהאי דקפיד ריב"ל שלא להוציא דבר מגונה ה"ט שהגוף עלול לקבל טומאה ובהוציאו דבר מגונה מטמא שפתיו. אמנם התורה אינה מקבלת טומאה ח"ו והיינו דאמר ריב"ל לעולם אל יוציא אד"ם דייקא דבר מגונה מפי"ו דייקא דכלפי האדם דח"ו מטמא שפתיו קפדינן והיינו לעולם אף דמאריך וכיוצא ועל זה ל"ק לש"ס מדכתיב טומאה באוריתא דהתורה אינה מקבלת טומאה רק דגילתה איזה פעם ללמדנו דעת. אמנם השתא דתנא דבי ר' ישמעאל דאף שאינו מגונה יספר בלשון נקי אהא ק"ל מדכתיב טמא באוריתא דהגם דאינה מקבלת טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש כמשז"ל הא מיהא תספר לשון נקי משום ותבחר לשון ערומים ומשני דלדבר בלשון קצרה קציר"ת האומ"ר דוחה לשון נקי. וקצת יש להרגיש דמאי ראיה מקרא אשר איננה טהורה האמורה בנח שאני התם דאח"ך יותרו להם כל הבהמות לאכילה לכך לא רצה ה' להזכיר שם טומאה עליהם. ואפשר דהכי דייק דהול"ל מן הבהמה הטהורה ומשאר בהמה אלא ודאי שעקם ללמד וז"ש שהרי עקם הכתוב ואי משום שעתידין לאכלם הול"ל לשון קצר ולא לעקם ולא להזכיר טומאה:
א"נ אפשר במ"ש המפרשים במאמרם ז"ל וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם מגיד שאין יצה"ר שורה במלאכים דקשה שהרי נדמו לו לערביים ומאי קאמר דכתיב לבכם שאין יצה"ר שולט במלאכים וניחא להו דרז"ל דייקי על כותב התורה וכו' ובזה אפשר במאי דקמן לומר דרך דרש דאף כי אמר אלהים לנח אשר איננה טהורה משום דאח"ך כלהו שריותא נינהו לגבייהו לאכלם מ"מ כותב התורה הול"ל טמאה וז"ש שהרי עקם הכתו"ב דייקא אחר שנצטוינו על הטמאה והול"ל טמאה על דרך דכתיב וסעדו לבכם אף כי אמר אברהם אע"ה וסעדו לבבכם שלא הכירם אלא עקם הכתו"ב ללמד דעת:
וחזה הוית למר זקננו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בס' בעלי ברית אברהם כ"י פירוש על המקרא שכתב פ' תצא משם הרב הקדוש מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זלה"ה בנותן טעם למה שעקם הכתוב בשלשה מקומות הללו. דפ' תצא כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע פי' מכל דבור רע וזו אזהרה כוללת אלא שביותר צריך להזהר במלחמה שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ורמז הכתוב שאפי' דבור מגונה לא יוציא מפיו בשעת המלחמה ולכך עקם הכתוב שם ואמר אשר לא יהיה טהור לומר שצריך זהירות גדול באופן זה שעקם הכתוב. וגם במבול שעת הסכנה היתה ורמז לנח שידקדק בדבורו ולא יוציא דבר מגונה מפיו כדרך שאמר לו אשר איננה טהורה. הגם שאול שהיה אוכל חולין בטהרה כמו שאמרו רז"ל היה נזהר שלא להוציא דבר מגונה מפיו עכ"ד. ואחר זמן כרגע נראה לי לקוטי מהר"ר בצלאל כ"י והאריך בזה משם הרב המאירי בחידושיו ובכלל דבריו כתב שהתורה הזכירה טומאה היינו להרחיק ישראל ממאכלות ובטומאות להרחיק ממגען והסטן ואהלן ומזכירם בלשון מיאוס להרחיקם א"נ טומאות שבתורה מחמת עצמן ושבמבול מחמת כיעור שנעבד' בהם עבירה ואלו שבאו לתיבה הוכנו בטבעם לכך. א"נ דאחר שעדין לא הוזכרו טומאות בתורה במבול נקט לישנא מעליא משום פתח דבריך יאיר זהת"ד בקצור:

והכתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. משום בניו. לכאורה יש להבין דאטו המקשה לא ידע דכשהכתוב מזכיר זכר ונקבה נקט לשון זכר על דרך שכתבתי בס' הקטן ברכי יוסף בקונטרי' אחרון ריש י"ד ומה שתירץ משום בניו אכתי לא יבצר מהגמגום דס"ס למה נקט לשון רכיבה הו"ל למנקט לישנא דשויא לתרוייהו. ואפשר לישב ונקדים מה שמקשים העולם דרז"ל אמרו דיעקב אע"ה כתיב ביה וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים הקדים בניו לנשיו וגבי עשו שהיה להוט הקדים נשיו וא"כ איך כתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו. ואפשר לתרץ בזה שני תירוצים האחד דשם היו נושאים הרבה חלוקים ואמטו להכי יש קפידא על הקדימה אבל הכא רכבה אשתו ונתן שני ילדיה בחיקה ונמצא דהיא הרוכבת ולא הילדים ומשו"ה אמר את אשתו ואת בניו דהיא עיקר הרכיבה ולא הילדים ועוד אפשר לומר דמשום דרכיבה אין לומר באשה כמ"ש בסוגיין להכי הוצרך להסמיך בניו לרכיבה לומר דמשום בניו נקט רכיבה. אך קשה דלא לימא רכיבה ולימא בניו ואשתו. ויראה דהכתוב השמיענו מדרגה אחרת יותר מיעקב אע"ה דהרי יעקב אע"ה נתן דעתו על הנשים וילדים אלא דהקדים הילדים דהם עיקר לצדיקים. אך במשה רבינו גילה הכתוב שלא הי"ל שום דעת באשה ולז"א וירכיבם דקאי על בניו והאשה היא בכח דוקא והוא יתר על צדיקי אחריני והשתא נבא לסוגיין דאפשר דהמקשה סבר כתירץ ראשון דעיקר הכתוב על האשה דהיא רכבה ובניה בחיקה וא"כ אי אפשר לומר וירכיבם על כולם ונקט לשון דשייך בזכר דא"כ הול"ל את בניו ואשתו ולא לימא רכיבה אלא מוכרח דהעיקר אשתו וכתי' ראשון והרי כתיב רכיבה. ותירץ משום בניו הכונה כתירוץ שני דכוליה קרא לבניו ואשתו בכח והוא מדרגה יותר משאר צדיקים ודוק הטב:

(ג א תוספות) ד"ה ת"ל ביום וכו' שלא ישרף בלילה שלאחרי כן.—י"ל דהיינו לפי הס"ד: ולפי האמת אפשר שמותר לשורפו בלילה שלאחרי כן, ולא בא הכתוב אלא לאסור לשורפו בליל שני, אבל לא בליל שלישי, וכן משמע בירושלמי שבת רפ"ב [ד ע"ג] וכן מפורש במדר"י בא יב י [פסחא סוף פרשה ו].