לאו [האם לא] משום שחזקתו של הבית שהוא בדוק כבר, דקסבר [שסבור הוא] תנא זה: הכל ואפילו עמי הארצות חברים הם כלומר נחשבים כאילו היו מוחזקים בכשרות לענין זה והם נאמנים אצל בדיקת חמץ. שכלל בידינו שהחבר כיון שהוא נאמן בדבר, ודאי תיקן את הצריך תיקון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חבר שמת והניח מגורה (מחסן) מליאה פירות, אפילו הן בני יומן כלומר, שהביאום ביום מותו — הרי הן בחזקת מתוקנים, שמן הסתם דאג להפריש מהם תרומות כדינם. ואף בבדיקת חמץ נאמר כי הכל בחזקת חברים ונאמנים אצל בדיקת חמץ.

ומקשים: וממאי [וממה ומנין] מגיע אתה להוכחה זו? שמא בכלל יש לומר שבית אין חזקתו בדוק, דילמא שאני הכא [שמא שונה כאן] משום דקאמרי הני [שאומרים אלה] שהם בדקו, ומאחר שאומרים, סומכים על דבריהם. ודוחים: אטו [האם] אמירה דהני [של אלה] מידי מששא אית ביה [דבר ממש יש בה]? הלא פסולים הם לעדות, ואינם נאמנים, ובודאי לא על עדותם אנו סומכים, אלא משום חזקת בדיקה.

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר — שחזקתו בדוק, ומטעם זה הכל נאמנים, אם כן האי [זה] הלשון "הכל נאמנים" אינה לשון ראויה, אלא, "כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהרי זו הכוונה!

ודוחים: אלא מאי [מה] אומר אתה שהעיקר הוא משום אמירה דהני [של אלה] ותדייק: הא [הרי] אם לא אמרי הני [אמרו אלה] — לא, ואין מניחים שהבית בדוק. אם כן תפשוט מיניה [תפתור מכאן] את הבעיה, שהרי זו הוכחה לצד השני — שאין חזקתו בדוק מן הסתם, עד שיבוא אדם ויאמר במפורש שנבדק.

אף מסקנה זו דוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך בית בארבעה עשר חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שמוחזק לן [לנו] שבעל הבית לא בדק, וקאמרי הני: בדקיניה [ואמרו אלה נשים, עבדים וקטנים: בדקנוהו], מהו דתימא [שתאמר]: לא להימנינהו רבנן [יאמינום חכמים] כיון שהם פסולים לעדות, קא משמע לן [השמיע לנו] בכך: כיון שבדיקת חמץ מדרבנן [מדברי חכמים] הוא בלבד, דמדאורייתא [שמן התורה] בביטול בעלמא סגי ליה [בלבד די לו] ודיו שמבטל את החמץ לפני זמן איסורו. על כן הימנוהו רבנן בדרבנן [האמינוהו, סמכו עליו, חכמים בדבר של חכמים].

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: המשכיר בית לחבירו לפסח בחזקת שהוא בדוק מחמץ, ומצאו השוכר שאינו בדוק, מהו [מה דינו]? מי הוי [האם הוא] כמקח טעות והאם יכול הקונה לומר: רצוני לבטל אה השכירות, שכן שכרתיו על דעת שהוא בדוק, או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, שאמר אביי: לא מיבעיא [נצרכה] לומר באתרא [במקום] שלא יהבי אגרא [נותנים שכר] על בדיקת חמץ, ובדקו [ובודקים] הכל בעצמם. שאומרים דניחא ליה לאיניש לקיומי [שנוח לו לאדם לקיים] מצוה בגופיה [בגופו]. אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו [במקום שנותנים שכר ובודקים] את החמץ, על ידי אדם הנשכר לכך, שאז אף הפסיד השוכר כסף על ידי כך — בכל זאת אומרים אנו דניחא ליה לאיניש לקיומי [שנוח לו לאדם לקיים] מצוה בממוניה [בממונו] ואין זה, איפוא, מקח טעות.

ב תנן התם [שנינו שם במשנה] (להלן פסחים יא, א) ר' מאיר אומר: אוכלין חמץ ביום ארבעה עשר כל חמש שעות מתחילת היום, ושורפין אותו בתחלת שש. ר' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע שעות, ותולין משאירים במקום כל שעה חמש, שבה לא שורפים ולא אוכלים, ושורפין את החמץ בתחילת שש. ושואלים: דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים] חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה, מנלן [מנין לנו] דבר זה?

אמר אביי: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] ומתוך השוואתם נלמד דבר זה, כתיב [נאמר] במקרא אחד "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט) משמע שבמשך כל שבעת הימים אסור שיהא חמץ מצוי בבית. וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו), משמע שאת החמץ צריכים להשבית ביום הראשון עצמו לאחר כניסתו. הא כיצד ניישב סתירה זו? אלא הכוונה לרבות יום ארבעה עשר עצמו לביעור. שיש להבין כי "ביום הראשון" אין משמעו יום חמישה עשר בניסן, תחלת חג הפסח, אלא היום שבו מקריבים את הפסח.

ומקשים: ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב לרבות לילי חמשה עשר לביעור, שאף בלילה הראשון יש לבער את החמץ. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] לולא היה מקרא זה כתוב, "ימים" כתיב [נאמר במקרא] והיינו יכולים לחשוב כי ימים — אין [כן] חייבים בהם בביעור חמץ ואין צריך לבער את החמץ אלא בתחילת היום החמישה עשר, לילות — לא. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] פסוק זה "ביום הראשון" שאפילו לילות חייבים בביעור חמץ! את הקושיה הזו דוחים: ההוא לא איצטריכא ליה [זה לא נצרך לו] ללמוד מדרשת הכתובים, כי הוא נובע ממקור אחר