שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר' עקיבא תלת [שלושה דברים] בהלכה. שמע מינה [למד ממנה] כי לדעתו אין ביעור חמץ אלא שריפה, שהרי טעמו משום איסור הבערה ביום טוב. ושמע מינה [ולמד ממנה] הבערה שנתפרש איסורה במקרא לחלק יצאת (באה) כדי להפריד בין אבות המלאכה השונים, שהעושה כמה מיני אבות מלאכה חייב על כל אב מלאכה לעצמו. ולא כשיטה האחרת שלפיה איסור הבערה הוא איסור לעצמו, הקל מאבות המלאכה האחרים. ושמע מינה [ולמד ממנה] שלא אמרינן [אומרים אנו]: הואיל והותרה הבערה לצורך שהרי מותר להבעיר אש לבישול ביום טוב, הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך אכילה, כגון לשריפת החמץ.

א תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט) ושואלים: מה תלמוד לומר מה מלמדנו כתוב זה? והלא כבר נאמר "לא יראה לך שאר ולא יראה לך חמץ בכל גבלך" (שמות יג, ז)!

ומסבירים: לפי שנאמר "לא יראה לך שאר", היינו מבינים: שאור שלך אי (אין) אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (של גויים) ושל גבוה (השייך להקדש). יכול יטמין את החמץ שלו בביתו או יקבל פקדונות של חמץ מן הגוי — תלמוד לומר "לא ימצא" משמע שאסור שיהא מצוי בביתו חמץ מכל סוג.

ואין לי אלא בגוי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. גוי שכיבשתו, ושרוי עמך בחצר מנין שגם הוא בכלל? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם" לגמרי, ואף הוא בכלל.

ושואלים: אם נסמוך על הכתוב "לא ימצא בבתיכם" נבין שאין לי אלא שבבתיכם ממש, מה שנמצא בבורות בשיחין ובמערות (מיני בורות) מנין שאף הוא בכלל? תלמוד לומר "בכל גבלך" — בכל השייך לך.

ועדיין אני אומר: על חמץ שבבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי. אולם בגבולין מחוץ לבית הדירה — שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (של גויים) ושל גבוה (של הקדש). מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה שהאיסור שווה בשניהם?

תלמוד לומר: "שאר" "שאר" לגזירה שוה. נאמר "שאר" בבתים — "שאר לא ימצא בבתיכם", ונאמר "שאר" בגבולין — "לא יראה לך שאר", ולמדים מכאן להשוות ההלכות: מה "שאור" האמור בבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, אף לגבי "שאור" האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יקבל פקדונות מן הגוים,

ומה "שאור" האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף "שאור" האמור בבתים — שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

ב לאחר הבאת ברייתא זו דנים בכמה דברים תמוהים ובלתי מובנים שבה. אמר מר [החכם]: אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: מה טיבו של לימוד זה? הרי פשוט יותר הדין לגבי גוי שכיבשתו ושרוי עמך, יותר מגוי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך.

ואם כן, כלפי לייא [הצד ההפוך] הולך דיון זה, ההיפך הוא המסתבר! אמר אביי: איפוך [הפוך] ואמור: אין לי לאסור אלא בגוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר וכו'.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך] את הדברים, אלא יש לשנות את ההבנה בהם, כי לימוד זה אינו המשך של המשפט הקודם, אלא וארישא קאי [ולראש הברייתא הוא מוסב], ולענין היתר. וכך יש לקרוא את המשפט השלם: חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה, שחמץ של גוי אין חייבים בביעורו. אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר שאין לך קשר עמו ועם חמצו, אבל גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שאף חמץ שלו אינך חייב בביעורו? תלמוד לומר "לא ימצא".

ותוהים: אם כן, והאי תנא מיהדר אהיתירא [ותנא זה מחזר למצוא היתר] לחמץ זה של הגוי באשר הוא, ובסוף הדבר נסיב לה קרא לאיסורא [והביא את הפסוק שעניינו לאסור] "לא ימצא"?! ומשיבים שלא הביא התנא הוכחה מלשון "לא ימצא" אלא מן הביטוי השלם "לא ימצא לך", משום שנאמר "לך" "לך" תרי זימני [שתי פעמים] שבא להדגיש: רק חמץ השייך לך, לישראל, הוא האסור.

ג אמר מר [החכם]: יכול יטמין ויקבל פקדונות של חמץ מן הגוים תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: הא אמרת רישא [הרי אמרת בתחילה] חמץ שלך — אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, משמע מכך של גוים מותר שיהא מצוי בביתו!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה שאסור] — מדובר דקביל עליה [שקבל עליו] אחריות שאם יאבד ישלם מחירו, ונמצא החמץ כאילו היה שלו. הא [זה שמותר] — מדובר שלא קביל עליה [קבל עליו] אחריות, ונשאר החמץ ממון הגוי לכל דבר.

כי הא [כמו זה] שאמר להו [להם] רבא לבני העיר מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו [בערו את החמץ של אנשי הצבא הגוים מבתיכם] שהיו אנשי הצבא מביאים עימם קמח, ובני העיר היו חייבים לאפות ממנו לחם עבורם. וטעמו של דבר, כיון שאילו מיגנב [יגנב] הקמח ואילו מיתביד [יאבד] — ברשותייכו קאי, ובעיתו לשלומי [ברשותכם הוא עומד, וצריכים אתם לשלם עבורו], אם כן, כדילכון דמי [כשלכם הוא נחשב] ואסור.

ומקשים: הניחא למאן [הסבר זה נוח לדעת מי] שאמר דבר הגורם לממון — כממון דמי [נחשב], כלומר אפילו דבר שכשלעצמו (או בשעה זו) אינו שווה כסף, אבל אבידתו או גניבתו גורמת התחייבות כספית, הריהו נחשב ככסף ממש. ולשיטה זו אף שהחמץ של החיילים אינו שלו, כיון שחייב באחריותו — הריהו כשלו. אלא למאן [לדעת מי] שאמר שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב], מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן], שאמר "לא ימצא", להדגיש: לא ימצא מכל מקום, ואפילו כאשר יש רק קשר קלוש עם הישראל המחזיק את החמץ ברשותו, אף שאינו מתחייב דבר באבידתו או בגניבתו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] זאת להיפך: הניחא למאן [הסבר זה נוח לדעת מי] שאמר דבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב],