פסחים ז ע"ב

דף ז - ב

כי פליגי, בנוסח של "על ביעור" -

מר, רב פפי סבר: נוסח זה מעיקרא משמע, שהוא מברך על ביעור שכבר עשה. ולכן אין לו לברך כך, שהרי הוא עדיין לא בדק בשעת הברכה. ^[190]

ומר, רב פפא סבר: גם נוסח זה להבא משמע, ואפשר לברך כך.

מיתיבי מהא דתניא: המל, מברך "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה". הרי שנוסח של "על המילה" משמע להבא, שהרי מברכים קודם המילה. וקשיא לרב פפי, הסובר ש"על" משמע לשעבר?

ומשנינן: התם, במילה, על כרחך מברך המוהל "על המילה", כי היכי נימא? כיצד הוא יכול לברך?

נימא "למול"? הרי אי אפשר לברך כן, כי מלשון זה משמע שהמוהל הוא שמחוייב למול את התינוק הזה. וכי לא סגיא, האם לא יתכן, דלאו איהו מהיל!? והרי אין המצוה מוטלת על המוהל אלא על אבי הבן. ^[191] לכן הוא מברך "על המילה". אבל בדיקת חמץ, שכל אחד בודק בעצמו את החמץ שלו, ועליו מוטלת המצוה לבדוק, יכול לברך "לבער". ולכן אין לו לברך "על ביעור", שמשמע לשעבר. ^[192]

ושוב מקשינן: התינח כשהמוהל הוא אדם אחר, אבל כשהוא אבי הבן עצמו, מאי איכא למימר? הרי אז הוא יכול לברך "למול". ומדוע מתירים לו לברך "על המילה" שמשמע לשעבר?

ומשנינן: אין הכי נמי! ולרב פפי, אב שמל בעצמו את בנו, אכן מברך "למול". ^[193]

מיתיבי מהא דתניא: השוחט, מברך "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה". והרי מברכים קודם השחיטה, ובכל זאת הנוסח הוא "על". וקשיא לרב פפי הסובר ש"על" משמע לשעבר?

ומשנינן: התם נמי, אין השוחט יכול לברך אחרת. כי היכי נימא, איך יאמר השוחט בברכתו?

נימא "לשחוט", הרי לשון זה משמע שהוא עצמו מחוייב לשחוט. וזה לא יתכן, שהרי, לא סגיא, וכי לא יתכן, דלאו איהו שחט!? הרי אין המצוה שדוקא הוא ישחוט [ואפילו הוא בעל הבהמה], אלא שהבהמה תישחט לפני אכילתה. ^[194]

ושוב מקשינן: התינח בשחיטת חולין. אבל בשחיטת פסח וקדשים, שהבעלים נצטוו שהם בעצמם או שלוחם ישחטו את קרבנם [כמו שנאמר "וסמך ידו" - "ושחט], ^[195] מאי איכא למימר? מדוע לא יברך על שחיטתם "לשחוט"?

ומשנינן: אין הכי נמי! אכן לפי רב פפי, בשחיטת פסח וקדשים מברכים "לשחוט". ^[196]

מיתיבי: תניא: העושה [האוגד] לולב לעצמו בערב סוכות, מברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". נטלו לצאת בו מצות נטילת לולב, מברך ואומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב".

וקשיא לרב פפי, הסובר ש"על" משמע לשעבר? ^[197]

ומשנינן: שאני התם, בלולב, דבעידנא דאגבהה, מרגע שהגביה את הלולב, נפק ביה, כבר יצא ידי חובתו. נמצא שהברכה בלולב היא תמיד לאחר שקיים את המצוה. ולכן יש לומר בו "על", שהוא לשון לשעבר. ^[198] ושוב מקשינן: אי הכי, אם כדבריך, שבלולב הוא מברך אחרי הנטילה, מדוע אומרת הברייתא "נטלו לצאת בו", שמשמע מכך שהוא מברך קודם שיצא? והרי "נטלו ויצא בו", מיבעי ליה למיתני!?

ומשנינן: אין הכי נמי! והלשון אינה מדוייקת. ומשום דקא בעי למיתנא בסיפא של אותה ברייתא לשון "נכנס לישב בסוכה", הלכך תנא ברישא גבי לולב נמי "נטלו לצאת בו".

דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו, אומר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".

נכנס לישב בה, אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה".

ומסקינן: והלכתא כרב פפא ומברך "על ביעור חמץ", ^[199] שאף לשון זה משמע להבא. ^[200]

והוינן בה: מכל המשא ומתן בגמרא בענין נוסח הברכות, משמע, דכולי עלמא מיהא מודים שמעיקרא בעינן לברוכי, שצריך לברך על המצוות קודם לעשייתן.

ודנה הגמרא: מנלן זאת?

ומשנינן: דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן. ^[201]

והוינן בה על לשון רב יהודה אמר שמואל "עובר לעשייתן": מאי [מהיכן] משמע, דהאי "עובר", לישנא דאקדומי הוא?

אמר רב נחמן בר יצחק: מהא דאמר קרא [שמואל - ב יח כג] "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". דהיינו, שהקדים את הכושי.

אביי אמר, מהכא שמעינן לה: ממה שנאמר אצל יעקב [בראשית לג ג] "והוא עבר לפניהם", שהקדים ועבר לפני האמהות והילדים לגשת אל עשיו.

ואיבעית אימא, מהכא שמעינן לה: שנאמר בנבואת מיכה [ב יג] על ישראל, שלעתיד לבוא "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם", שהמלך יקדים ללכת בראש. ^[202]

בי רב אמרי: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ותקיעת שופר. שבמצות אלו מברך לאחריהן.

והוינן בה: בשלמא טבילה, ניחא שמברך לאחריה, כי קודם הטבילה, אכתי [עדיין] גברא לא חזי לברך. וכגון, בטבילת בעל קרי, שהבעל קרי אסור לומר ברכות ודברי תורה עד שיטבול, מתקנת עזרא. ולכן הוא אינו יכול לברך אלא לאחר הטבילה. ומשום אותה טבילה, כבר תיקנו בכל הטבילות לברך לאחריהן. ^[203]

אלא תקיעת שופר, מאי טעמא הוא מברך לאחריה, ולא עובר לעשייתה? וכי תימא, לכן הוא מברך לאחריה משום דחיישינן דילמא מיקלקלא התקיעה, ולא יצא בה ידי חובתו, ונמצא מברך לבטלה?

אי הכי, אפילו שחיטה ומילה, נמי יברך לאחריהן, דילמא יתקלקלו השחיטה והמילה?

ומשנינן: אלא אמר רב חסדא: לא כך אמרי בי רב. אלא "חוץ מן הטבילה" בלבד איתמר בי רב שמברכים לאחריה, מן הטעם האמור לעיל. אבל תקיעת שופר דינה ככל המצוות, שמברכים עליה עובר לעשייתה. ^[204]

תניא נמי הכי, שמברכים בטבילה לאחריה: טבל ועלה מן המים, בעלייתו הוא אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה". ^[205]

שנינו במשנה: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.

והוינן בה: מנא הני מילי שהבדיקה צריכה להיות לאור הנר? ^[206] ומשנינן: אמר רב חסדא: למדנו גזירה שוה "מציאה" מ"מציאה". ו"מציאה" מ"חיפוש". ו"חיפוש" מ"חיפוש". ו"חיפוש" מ"נרות". ו"נרות" מ"נר"!

ומבארינן: למדנו "מציאה" האמורה בחמץ מ"מציאה" האמורה בגביע בנימין.

כתיב הכא בחמץ [שמות יב יט] "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".

וכתיב התם, בגביע [בראשית מד יב] "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה, וימצא הגביע באמתחת בנימין".

ומציאה זו של הגביע, אנו למדים מחיפוש דידיה, מחיפוש האמור אצלו. כלומר, למדנו שמציאת הגביע היתה על ידי חיפוש. ושוב אנו למדים למציאה האמורה בחמץ שאף היא על ידי חיפוש. ^{[207] [208]}

וחיפוש של הגביע למדנו מחיפוש שנאמר בירושלים, שהוא בנרות.

דכתיב [צפניה א יב] "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות". כך גם חיפוש הגביע היה בנרות. וממילא גם חיפוש החמץ הוא על ידי נר.

ו"נרות" למדנו מ"נר", דכתיב [משלי כ כז] "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" [ותיכף תבאר הגמרא מדוע צריך את הדרשה הזאת]. ^[209]

תנא דבי רבי ישמעאל: ליל י"ד בודקים את החמץ לאור הנר. ואף על פי שאין ראיה ממש לדבר זה שהבדיקה צריכה להיות לאור הנר [שהרי הלימוד הוא מפסוקים שנאמרו בנ"ך, "ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן"]. מכל מקום, יש זכר לדבר. שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא". ואומר "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה". ואומר "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות. ואומר "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן".

ודנה הגמרא: מאי "ואומר"? איזה צורך יש לנו ללמוד מדברי הכתוב "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"? והרי כבר למדנו מהפסוק "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" שחיפוש הוא בנרות?

ומשנינן: הכי קאמר: וכי תימא, אי אפשר ללמוד מהאי קרא ד"בעת ההיא" שדי לבדיקת חמץ באור מועט של נרות בלבד. כי קולא הוא, לפי שלגבי בדיקת ירושלים מעונותיה רצה הקדוש ברוך הוא להקל בדינה, דקאמר רחמנא: לא בדיקנא לה בעונות ירושלים בנהורא דאבוקה, דנפיש נהורא טובא, שאורה רב, אלא אבדקנה בנהורא דשרגא, לאור הנר, דזוטר נהורא טפי, שאורו מועט, דעל ידי כן, רק עון רבה, עוונות חמורים משתכח בה, ואילו עון זוטר לא משתכח בה. מה שאין כן בדיקת חמץ, צריך דוקא לאור האבוקה. לכן מוסיפה הברייתא ואומרת, תא שמע מהפסוק של "נר ה' נשמת אדם", שמשמע ממנו שבדיקת נר היא בדיקה מעולה, שהרי הפסוק אומר שהוא "חופש כל חדרי בטן". ואף בבדיקת חמץ די בבדיקה כזו.

תנו רבנן: אין בודקין את החמץ לא לאור החמה, ^[210] ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר בלבד.

אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך קודם שיתחיל לבדוק מאי מברך ואסיקנא והלכתא אקב"ו על ביעור חמץ וכל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר דתנן עלה וב"ה אמר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין דגרסי' נדה קוצה לה חלה ויש אומרין כל טמא אינו מברך אלא אחר הטבילה דתנן בתרומות פ"א חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי ואמרי' בגמ' הללו חמשה אין תורמין לכתחלה יש מהם מפני הברכה והוא האלם והערום ובעל קרי מפני שאינן יכולין לברך ולתרום ויש מהן שאין מכוונים את המובחר והן הסומא והשכור:
שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תחנונים כלומר ידי תפלה יצא שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו גידופין איזהו שתוי זה ששתה רביעית שכור ששתה יותר מרביעית. ר' זירא בעי קמיה דר' אסי שכור מהו לברך א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם וכו':

אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה הכא כתיב שאור לא ימצא והתם כתיב ויחפש בגדול החל וגו' והכא כתיב מציאה בחפוש וכתיב קרא אחרינא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות נמצאת זו המציאה בשאור כאלו כתיב בה חפוש בנר ואם [תאמר] חפוש ירושלים בנרות קולא הוא כלומר שבנר אינו חפוש יפה הנה הפסוק אמר נר ה' נשמת אדם וגו' כלומר הנר חופש כל מה שבחדרים:

ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה.

והא דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. כלל גדול הוא ולא אמר בו חוץ.
ובירוש' במס' ברכות אמרו חוץ מקדושין בביאה ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דמערבא בהא וכ"ש דלכולהו ש"מ (אלא) ובקדושי כסף ושטר' עובר לעשייתן הם מברכין ברכת אירוסין וכדכתב רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הרב ר' משה ז"ל.
והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצות כלן אבל שאר ברכות ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהן שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה כדאיתא בברכות ואם ברכת השבח הם כגון אותם שבפרק הרואה ודאי לאו עובר לעשייתה מברכין אותן אלא לאחר מכאן שאין ראוי לומר שיתקרב לראות הים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה אלא רואה ומברך וכן בכולן.
ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחרית בבה"כ שאע"פ שישמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר כן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרו במס' ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקריא אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור על ראיה ושמיעה.
ועוד נ"ל שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם ואפי' לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא.
וכן המנהג בברכת נשואין שאין אלו אלא ברכו' תפל' ושבח תדע שהרי כל שבעה מברכין אותן וכ"נ מהל' גדולות והרב ר' משה ז"ל שאמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה.
וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל וקבעוה לאחר מכאן. ונ"ל שהוא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה דהאי נמי זימנין דגברא לא חזי. ור"ש ז"ל פי' בטבילה דכיון דאיכא טבילה דגברא לא חזי כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע תקינו בבולן שיברך לאחר טבילה וכ"נ שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן ודעת רבינו והגאונים ז"ל שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה אבל לא באחרות, וא"ת א"כ יברך לטבול י"ל לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה וכעין מה שפירשנו למעלה. ולפי דבריהם כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחה ברכה בסוף (כו') [אלא בטבילת גר בלבד] כמ"ש רבינו ז"ל:

והילכתא על ביעור חמץ. מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל רבו הסברות בתוס'. וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל כגון מילה ולולב דמדאגביה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר וממנה תקנו בנוסח אחר לילה טבילות וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב ואעפ"י שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי אלא חזי וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על דרכים יש מהן שאין קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמועת קול שופר והדלקת אחרים שלא מדעתו הרי הוא חייב להשתתף בפריטי וכונת ההלל ג"כ מצוה למנות ראשי פרקים כדאית' בפ' לולב וערבה וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין והאחרונה בעל לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אע"פ שאין מחוברות זו את זו דהא אמרינן דכל זמן שיהי' בין עיניך יהי' ב' והשח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו ויש דרך אחר שני בברכות והן המצוות שאין חובה על הנפשות כלל ואעפ"י שיש מצוה בעשייתה כגון שחיטה ומילת בן חברו ובאלו דברי הכל בעל והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפי' שלא בשליחותו כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה ואיפסקה הלכתא על ביעור לא לבער מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה ומאן דסבר לבער הוא דדחי וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכ' שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן. ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל וכן כתב הרא"ש ז"ל בערבי פסחים כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה (בגליון הכתב יד כתוב. אמר המעתיק הטור בנו כתב לברך על ובאמת צריך עיון). ע"כ הא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במס' בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרי' שלא מדעתו פדוי הוא וכן כיסוי הדם וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חלקו ג"כ אף בעירובי תחומין וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו ומה שמקשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואעפ"י שהיא חובה קודמת על כל יחיד ויחיד. והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל ועדיין צריכה תלמוד. ועוד קשה ברכת התורה שהוא ברוב נוסחאות במס' ברכות על דברי תורה וי"ל לפי שדברי תורה אין להם (נ"ל דכאן צ"ל קבע, ובכ"י תיבה זו לא ניכרת, המעתיק) ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאלו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך הוא בעל ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן הוא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים שברכתו למול את הגריים ולהטיף מהם דם ברית. וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו. זו שיטתו של רת"ס בתוס' ועולה יפה עם הכלל שכתבנו  וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל. והא דאמרינן גבי לולב שאני התם דכיון דאגבהיה נפיק ביה י"א שהנוטל לולב דהוי חייב לברך בעוד שמונח בקרקע קודם שיגביהנו או שהיה הפוך בידו שלא כדרך גדלתו כדי שיהא מברך עובר לעשייתה. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו כלום דא"כ למה אמרו בשמעתינו כי לכך מברכין בעל משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה. אלא ודאי נראה שדעת התלמוד שאין ראוי לעשות כן. והטעם כי בעודו בקרקע שלא נתלבש במצוה ואינו ניכר יפה שהוא בא לעשותה אלא לברך. ומכאן למדנו לתפילין וציצית וכיוצא בהן שלא יברך עד שיטלנו בידו וגם בהפיכה אינו ראוי לברך שנראה כיוצא שלא כדרך גדלתו הלכך לא סגי דלא מגבה ליה קודם ברכה ולפיכך הוכרחו לתקנן בעל והא (נ"ל דצ"ל והוי, המעתיק) עובר לעשייתה שהרי עדיין מצות נענוע דרבנן קיימא והיא שיורי מצוה. ואפשר דלמאי דסבר דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לב"ה אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו בשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם ואין העולם נזהרין בזה וסומכין לפי שאפי' לדברי האומרים מצות אינן צריכות כוונה לצאת הני מילי בעושה בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ובודאי שזה הדין צריך בדיקה בשמ"ע אלא שכן כתבו בתוס' ונראין דבריהם במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון הבדלה וכיוצא בו שאינו מוציאו בע"כ ולפיכך סומכין להבדיל כל אדם בביתו ואעפ"י ששמע בבהכ"נ ואף בשאין צריך להוציא אחרים בביתו וכמו שכתב בתוס' בשם רש"י ז"ל וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל ומ"מ ראוי ליראי מצוה לחוש לענין שאמרו ע"כ:

הא דאמרי' הנכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה. כתב הרי"ט ז"ל כבר כתבנו במקומו במס' סוכה שאינו צריך לברך מעומד כדי שתהא ברכה קודמת לעשייתה כי בכל המצות הנמשכות כגון תפילין וציצית וסוכה וכל כיוצא בהן אעפ"י שהתחיל בהן עדיין נקרא עובר לעשייתן ולא הקפידו אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא וכמו דאמרנו גבי לולב ולשון לישב בסוכה שתקנו בברכה אינו לשון ישיבה אלא לשון עיכוב ודירה ולשון הכתוב בסוכות תשבו מעתה יכול לישב בסוכה ומסדר ברכתו על הכוס כשהוא מיושב ושלא כדברי הר"מ במז"ל ע"כ:

כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן. פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמעינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהוא מצורכי מצוה אינה הפסק כדאמרינן התם טול ברוך וכו' אבל אם שח בינתים דברים בטילים ושהה שלא לצורך. כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח. ולענין ברכה שהיא אחר עשית המצוה צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאלת תלמוד לרב וכן אמר הרא"ה ז"ל בשם הירושלמי. ומיהו משעה שראוי לכך דטבל ועלה אינו ראוי עד שילבש וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם ע"כ להריטב"א ז"ל והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח על שיגמור בדיקתו ואין לזה סמך כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין גם זה לו ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב הר"י קר"ה קושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר כתבנו בפ' כיסוי הדם שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות ולחזור למצוה בשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו צריך לברך וכל זמן שאינו נמלך כך אם בא אחר לסעיי' וא"ל לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואין צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה: וגבי תפילין הוצרכו לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו שניהם כעין מצוה א' כמו שאמרנו כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו ב' שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם מה שאין כן בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי' לכתחילה מניח האחד לבד כמו שמפורש בירושלמי בההוא דחייש רישיה בסיתוה ולא מונח אלא בדרעא והא דקאמר הכא כל המצות כולן לא כדי למעט ברכת הנהנין (נ"ל דצ"ל דבהדיא פרשינן, המעתיק) בההיא פי' רש"י דאסור להנות עד שיברך ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות בוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראייה או שמועה ובאילו אמרו בירושלמי שמברך תוך כדי דיבור. ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וזו אינה נגמרת אלא בחופה ואפי' בקדושין וכנס כאחד דמשמע דאין הקידושין גומרין בלא חופה והיה להם לתקן ברכה שעל שניהם מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו. והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון ודילמא הדר ביה חד מינייהו ואין טעם זה נכון. ובירושלמי פ' הרואה אמר כל המצות כולן מברך וכ' חוץ מן התקיעה וי"א אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה בשום מקום ומנהגו של ישראל תורה היא. ובתוס' כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי ומה שאמרנו בפ' התכלת כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו'. נראה דלא קשי' עלי' דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה. אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עלי' אלא שהמנהג מכריע. ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו ע"כ להרי"ט ז"ל במס' כתובות. והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין וכבר נדחו דבריו בתוספת ובחידושן כי אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין. וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חכז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף:

תנו רבנן אין בודקין לאור החמה וכו'. שאלו בירושלמי וכי יש חמה בלילה ואמר מי שלא בדק בי"ד יבדוק ביום י"ד שחרית הכא אמרו אפי' ביום צריך לאור הנר ע"כ. וכתב הרי"ט ושמעינן כל היכא דאפשר אין לו לבדוק אלא בלילה דלא אשכחו התם איקומתא בבודק בי"ג או ההולך בשיירא או מפרש בים וכן עיקר:

והא דאמרינן ולא לאור הלבנה כתב הוא ז"ל דהא קמל"ן דאפי' במקום שהלבנה מאירה בחצר ממש בודק לאור הנר. משא"כ באור החמה שלא נצרכה אלא לארובה שבחצר ולצדדין:

והא דאמרינן שאין בודקין לאור האבוקה כל שאורו גדול ושלהבתו גדולה קרי אבוקה בין משעוה בין מעצים ולהבדלה מצוה מן המובחר לפי שאמרו הרבה מאורות יש באור וכולן נראין יפה כאבוקה ומטעה לבדיקה מן הטעם שאמרו בגמרא אבל כל הזוטר נהוריה הרי הוא בכלל נר ובודקין בו כגון נרות של שעוה לא אסרום אלא לשבת דאית למיחש שמא יטה וכן נהגו גדולי הדור לאסור (נ"ל דצ"ל שמותר, המעתיק) לבדוק בהן וכן העידו משמו של הרמב"ן ז"ל:

ולענין הברכה נחלקו בגמ' אם נברך לבער חמץ או על ביעור חמץ ונאמר שם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור דלמר מעיקרא משמע ואין ראוי לברך בלשון שמשמעו לשעבר ולמר אף על ביעור להבא משמע ובגמ' הקשו לדעת האומר לשעבר משמע ממה שמברכין על המילה אע"פ שהיא להבא שהרי מברך עובר לעשייתה ותירץ בה היכי לימא אי למול את הבן לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר וכי החובה על המוהל היא שכל שהוא מברך אשר קדשנו וכו' לעשות כך משמע שאותו מעשה בפרט יהא מוטל על המברך והרי זה אינו מוטל אלא על האב הא כל שמברך בעל אינו מורה אלא על כלל המצוה שהוא שייך באותה מצוה אע"פ שאינו מצווה על מעשה זה בפרט ושאל בה אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי דמברך למול הואיל וחיוב המצוה עליו ואח"כ הקשה לו מן השחיטה ותירץ בה כראשונה כלומר שאין חיובה על השוחט ולרוחא דמילתא הוא תופשה בלשון זה שהשחיטה אינה מצוה שתהא מוטלת אף על הבעלים ומתוך כך איני גורס בה לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא לא סגיא דלא שחיט כלומר שאם אינו רוצה לאכול בשר אינו צריך לשחוט ושאל בה שחיטת פסחו וקדשיו מאי איכא למימר כלומר ובדשחיט להו איהו דאי על ידי אחר הכי נמי מצי אמר לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא בדשחיט להו איהו וקאמר אין הכי נמי דמברך לשחוט ומקשי ליה מלולב דחיובא אדידיה רמיא ותירץ דהתם לשעבר הוא מברך דמדאגבי' נפק ביה ועובר לעשייתן מתקיים על ידי הנענוע:

ואח"כ העלו בה בגמ' הלכתא על ביעור משום דעל ביעור להבא נמי משמע ופי' גדולי הרבנים שמאחר שהעלוה בעל ביעור קושיא דמילה ודשחיטה נדחו וכן התירוצים שבהם וא"כ אף אבי הבן מברך על המילה וכן שוחט פסחו וקדשיו על השחיטה ואף הלולב זה שמברכין בו בעל לאו משום דאגבהיה נפק ביה אלא שכך הוא הדין ואף אם בא לברך קודם שיגביהנו מברך בעל שלא הוצרכנו בתירוצין אלו אלא לדעת האומר דעל לשעבר משמע ומאחר שהעלו דלהבא נמי משמע כולהו בחדא מחתא נינהו לברך בעל וודאי ראוי לשאול היאך הניחו לבער שאין בו מחלוקת והעלוה בעל ביעור ואפשר לי לומר דאף על ביעור קאמר דמאן דמברך הכי לא משתבש ומאן דמברך הכי לא משתבש ושמא אף כל הברכות בדין זה והוא שנוסח קצתם בעל ונוסח קצתם בלמ"ד כפי מה שנזדמן ואין דקדוק בדבר ומגדולי זקנינו כתבו דעל ביעור דוקא ולא מן הדין אלא שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו וכמו שאמרו בברכות דברכת המוציא שאנו צריכין בה ללשון עבר במוציא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וגו' כי פליגי בהמוציא והעלוה בהמוציא עד שלגלגו על אחד שבירך מוציא זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא וכו' וק"ל לדבריהם אם כן אף כל הברכות יברכו בהם בעל ומה נשתנית זו מחברתה שזו בעל וזו בלמ"ד עד שאחרוני הרבנים נמשכו אחר גדוליהם לדחות הסוגיא וכל תירוצין שבה אלא טעם אחד יש בכלן לזו בעל כדינה ולזו בלמ"ד כדינה ואין הפרש בענין זה בין שהיא מצוה על כל פנים כגון סוכה ולולב בין שאינה מצוה על כל פנים כגון שחיטת חולין בין שהברכה נעשית על ידי מי שחיוב המצוה עליו כאב במילת בנו בין שנעשית על ידי מי שאין חיובה עליו כמילת בן חברו בין שתהא הברכה קודמת לעיקר המעשה כרוב הברכות בין שעיקר המעשה קודם לברכה כלולב ונטילת ידים אלא הכל תלוי בטעמים אחרים וכללו בענין זה שכל מצוה שתכף שנעשית נגמרה המצוה מברך בעל כגון מילה אף לאבי הבן ושחיטה אף בפסחו וקדשיו וכסוי הדם וטבילה והפרשת חלה תרומה ומעשר מזוזה ומעקה נטילת ידים נטילת לולב פדיון הבן ביעור חמץ ספירת העומר קריאת מגלה מצה ומרור אבל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כגון ציצית ותפלין וסוכה ותלמוד תורה כלן בלעשות וקשה לדבריהם נר חנוכה אלא שמתרצים שמאחר שצריך ליתן שמן שיעור שתכלה רגל מן השוק הרי הוא כאין עשייתה גמר מלאכתה ואין זה מתישב שהרי ההדלקה הוא המצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואף שופר היה ראוי לדבריהם לברך בעל ואם מפני שהיא נמשכת אחר סדר הברכות הרי אותן שעל סדר ברכות אינן טעונות ברכת שופר כלל ואותן שמיושב מיהא עשייתן גמר מלאכתן וכן קשה לדבריהם קריאת ההלל ואם קריאתו המשך אף מגילה כן וכן תרומות ומעשרות נאמר בתוספתא של ברכות שהם בלמ"ד ותפלה של ראש למי שסח נעשית בעל והיה ראוי לפי כלל זה בלמ"ד וכן של זבח ושל פסח מפורש בתוספתא שהם בלמ"ד וכן במילת גרים ועבדים מפורש במסכת שבת שהיא בלמ"ד:

אלא עיקר הדברים נראה לי שהקושיא וכל התירוצין שבה הלכה פסוקה הם ולא נפסקה הלכה בעל ביעור לדחות מה שנאמר בסוגיא ובתירוצין שבה אלא מטעם אחר שאני מבאר עכשו והרי שלמדנו מן הסוגיא שלשה דברים אחד שאם אותו מעשה שהברכה באה עליו אינו מצוה על כל פנים אלא שהוא נפקע ממנה אם ירצה כגון שחיטת חולין שאם אינו רוצה לאכול אינו צריך לשחוט אינו מברך בלמ"ד והשנית שאף כשהוא מצווה על כל פנים אם אינה נעשית על ידי מי שאותו חיוב מוטל עליו בפרט אלא על ידי אחר הן בשליחותו הן מאליו אינו מברך בלמ"ד והשלישית שאף כשהיא מצוה שהיא מוטלת על המברך עצמו אם הותחלה המצוה קודם הברכה אינו מברך בלמ"ד ואתה משיב הרי ביעור כל הדרכים האלו בו וא"כ כל שעושה אותה לעצמו יברך בלמ"ד נראה לי לצרף בה טעם רביעי והוא שמאחר שהברכה היא על הביעור והביעור אינו נעשה עד למחר אין ראוי לברך בלמ"ד שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה וכדרך שפירשו הגאונים בעובר לעשייתן שזה שתפש לשון עובר ולא תפש לשון קודם מפני שלשון קודם משמע אף בריחוק זמן קצת ועובר משמע תכף למעשה ומאחר שמברך בעל משמעו על כלל המצוה ולא על המעשה הפרטי לגמרי ויש לו מקום אף בביעור של מחר הואיל ותחלת המעשה שזהו הבדיקה תכוף לברכה הא כל שיש בו ארבעה תנאים אלו ר"ל שהיא מצוה ולא רשות ולהוציא שחיטת חולין וכן שנעשית על ידי מי שאותו מעשה מוטל עליו ולאפוקי מילת בן חברו ושהברכה עובר לעשיית עקר המצוה ולאפוקי לולב ונטילת ידים ושהמעשה תכוף לברכה ולהוציא את הביעור מברך בלמ"ד וא"כ אב במילת בנו ושחיטת בעלים בפסחו וקדשיו ומילת גרים ועבדים לכל אדם מברכין בלמ"ד ואע"פ שאם בירך בעל לדעת גדולי הרבנים יצא ולדעתנו יש כאן שנוי מטבע:

וכל הברכות מתישבות לדעתי על כלל זה לישב בסוכה לשמוע קול שופר להניח תפלין להתעטף בציצית ולדעת זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור ואף בספרים מדויקים מצינו בפרק ערבי פסחים פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעקרא בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי מרור מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור אמר ליה רב חסדא לאחר שמלא כרסו וכו' אלא מברך תחלה בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה הרי שבלשון הראשון כי איכא שאר ירקי וכן בלשון של רב חסדא אמר לאכול מרור ובלישנא דרב הונא אמר לשון על הואיל וכבר הותחלה מצות אכילתה מקמי ברכה דהא מצות אין צריכות כונה אלא מ"מ הואיל והוא מכוין בה שלא לצאת בעי ברכה באכילה שניה וכן בתוספתא אמרו במסכת זו פרק אחרון איזו היא ברכת הפסח אשר קדשנו וכו' לאכול את הפסח ואיזו היא ברכת הזבח לאכול את הזבח וכן לקרוא את ההלל או לגמור וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף בדברים שנעשים על ידי שליח הן בדבר שצריך שימנוהו הבעלים כגון תרומות ומעשרות הן במה שאפשר להתמנות על כך בלא דעת בעלים כגון מילה והדלקת נר חנוכה כל שעושה אותם לעצמו מברך בלמ"ד להדליק נר חנוכה ובמילת בנו למול את הבן ובשחיטת פסחו וקדשיו לשחוט ובמזוזה אם קובעה לעצמו מברך לקבוע מזוזה ובהגבהת תרומות ומעשרות להפריש וכמו שאמרו בתוספתא של ברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות ר"ל שלו מברך להפריש תרומות ומעשרות וודאי הוא הדין לחלה ואף גדולי הפוסקים כותבים בסוף סוגיא זו דהא נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה הא כל שנעשית בשביל אחר מברך בעל וכן נהגו אבותינו וקדמונינו שבמילת בנו מברכין למול ומנהג אבות תורה היא:

ומעתה צריך לפי מה שכללנו ליתן טעם בכסוי הדם ובפדיון הבן ובטבילה ובספירת העומר ובעירוב ובמקרא מגלה ובתפלין של ראש אם סח בין של יד לשל ראש שכלן בעל והרי אני נותן טעם לכלם לדעתי שכסוי הדם נגרר הוא אחר השחיטה וכל שהשחיטה בעל אף היא כן ופדיון עיקר המעשה נעשה על ידי כהן ואע"פ שאבי הבן מברך הואיל ועיקר המעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו הדין כן וטבילה אף היא ברכת הרשות היא שאם רצה עומד בטומאתו (וכל) [וכן] שיש טבילה שאין הברכה קודמת לה כטבילת הגר שהיא מן הגדולות שבהן וכמו שאמרו אכתי גברא לא חזי וספירת העומר אף היא בזמן המקדש היה עקר המעשה ר"ל הקצירה קודם לברכה ועירוב אף היא ברכת הרשות הוא שאם לא רצה לאפות ולבשל אינו צריך עירוב ומקרא מגילה נראה לי הטעם מפני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ואיזה בקי שבעיר קורא להם והרי שהברכה נעשית על ידי מי שאין חיוב קריאה עליו עכשו וכיון שהברכה נעשית קודם פורים בעל לא זזה ממקומה וכן שהדבר מצוי אף בזמנה לילך אחר בקי להוציאו אע"פ שיצא וכמו שאמרו הכל חייבים בקריאת מגלה ואין הכל בקיאים וכו' ותפלין של ראש הרי הותחלה המצוה בשל יד עד שאם לא סח לא היה צריך לברך בשל ראש כלל.

זהו הכלל הנראה לי בדין זה ושנוסח כל הברכות מתישב עליו וכן שהסוגיא והתירוצין שבה מתישבים ועומדים במקומם ואין נדחין כלל שאין לדחות הסוגיא ותירוצין שבה אע"פ שהם על דעת האומר לבער שהרי דרך פשיטות הונחו כדבר הפשוט לכל כזו שאמרו לא סגיא דלאו איהו מהיל ולא סגיא דלאו איהו שחיט ולגירסתנו לא סגיא דלא שחיט וכן הא דמדאגבהיה נפק ביה נפסקה במקומה וכן שמאחר דבלבער כולי עלמא לא פליגי הדבר פשוט על כל פנים שמה שהעלו בעל ביעור טעם אחר הוא אם מצד מה שכתבנו אם מצד טעמים אחרים:

ומ"מ הרבה מפרשים כתבו בה טעמים אחרים וכוללים את הענין בדרך אחרת אלא שמשתוים עמנו לקיים דברי כל הסוגיא והתירוצין שבה אלא שחלוקים עלינו בטעם מצד המצות היוצאות מן הכלל והוא שגדולי המחברים פסקו כדעתנו בסוגיא זו לקיימה היא וכל התירוצין שבה ואבי הבן מברך למול ושוחט פסחו וקדשיו מברך לשחוט ולולב שברכתו בעל משום דמדאגבהיה נפק ביה ואם בירך קודם שיגביהנו מברך ליטול אלא שלא תקנו לברך עד שיטלנו שמא לא תזדמן לו נטילתו וכללו בענין זה שכל שעושה אותה לעצמו ור"ל אע"פ שהיה אפשר לו לעשותה על ידי שליח מברך בלמ"ד כגון מילת בנו ושחיטת פסחו וקדשיו ומזוזה ומעקה שעשאן לעצמו ואין צריך לומר במה שאי אפשר על ידי שליח כגון ציצית ותפלין וסוכה ודומיהם וכל שעושה אותה לאחרים מברך בעל ואם עשאה לו ולאחרים אם מצות חובה כשופר מברך בלמ"ד ואם רשות כעירוב מברך בעל וביעור שמברך בעל אע"פ שהוא לעצמו הם נותנים טעם בדבר מפני שכשנתן דעתו לבדוק גמר בלבו לבטל והרי הותחלה המצוה והוה ליה כלולב ואין הטעם נכון לדעתי שהרי אין גמר דעת לבטל עד שיבדוק ויצניע את הצריך לו ועוד קשה לדבריהם מקרא מגילה ופדיון הבן וספירת העומר אלא שאפשר לישבן על הדרך שכתבנו בהם וכן ק"ל לדבריהם מצה ומרור שלפי כלל זה הם בלמ"ד וכדעת שכתבנו והם כתבוה בעל בהלכות חמץ:

וגדולי הדורות פוסקים גם כן כסוגיא זו וכתירוצין שבה כדעתנו אלא שחלוקים עלינו גם כן בטעם המצות היוצאות מן הכלל והם כוללים בענין זה מה שנאמר בגמרא שכל מצוה שהוא עצמו חייב בה מברך בלמ"ד ואף באותם שאפשר לעשותם על ידי שליח כגון תקיעת שופר ונר חנוכה ואבי הבן במילת בנו ומילת גרים ועבדים שהרי חובה היא על כל העושה והכל חייבים בה ואצ"ל באותם שאי אפשר להם על ידי שליח כגון תפלין וציצית וסוכה ודומיהם ומתוך כך היו נוהגין לברך לאכול מצה ולאכול מרור וכדעת שכתבנו ולולב הואיל ומדאגבהיה נפק ביה אין ראוי לברך בלמ"ד וכן נטילת ידים וטבילה אבל מצות שאינם חובה עליו כגון עירוב ושחיטת חולין ומילת בן חברו ודומיהם מברך בעל ומצות ביעור שהיא בעל אע"פ שהיא מן המין הראשון מפרשים הטעם מפני שהיא כברכת הרשות שאם יודע שלא נשתמש בו חמץ אינו צריך בדיקה וכן מגילה אחר שאין חובה עליו לקרות אלא לשמוע ואנו מברכין על הקריאה הרי היא כברכת הרשות ומברך בעל אבל שופר שמברכין על השמיעה דוקא בלמ"ד ולא קבעו לברך על התקיעה מפני שיש תקיעה שאין אדם יוצא כגון תקיעה בבור וספירת העומר פרשו הם הואיל וזכר בעלמא הוא מברכים בעל שאינה אלא כברכת הרשות ואין זה נראה שהרי בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה ואף עכשו מצות עשה שלו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדעתנו אע"פ שיש חולקים בכך כמו שיתבאר בסוף המסכתא אלא שהטעם בה בודאי כמו שכתבנו שכבר הותחלה המצוה בקצירה ותפלין של ראש פירשו בו גם כן דהואיל ואם לא סח לא היה צריך לברך הרי היא כברכת הרשות ומ"מ קשה לי בה פדיון הבן וכן זו של ביעור אינו טעם נכון לדעתי שמ"מ במקום שצריך לבדוק חובה היא:

וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין בה דברים כדי להשוות את הכל והם מקיימים את הסוגיא לענין לולב לומר שמאחר שהותחלה מצותו בשעת הברכה אינו מברך בלמ"ד אלא שדוחים את הסוגיא לענין מילה לומר שאף במילת בנו מברך על המילה וכוללים בענין זה שכל מצוה שהיא חובה עכ"פ לעשותה אם בגופו אם על ידי שלוחו הממונה מצדו ושהיא מצוה שברכתה עובר לעשייתה מברך בלמ"ד כגון ציצית ותפלין של יד וסוכה שצריך לקיימן בגופו וכגון תרומה וחלה שאי אפשר להן על ידי אחר אא"כ הוא שלוחו ממש ממונה מצדו אבל כל שאין חובה על עצמו כגון מילת בן חברו ושחיטת חולין או שהם חובה עליו אבל יכולות ליעשות על ידי אחרים אע"פ שאינו שלוחו כגון בדיקה ומקרא מגילה ושחיטת קדשים ומילת בנו כולם בעל וכן אפי' הם חובה עליו ואי אפשר לעשות אלא על ידו או על ידי שלוחו כל שאין הברכה עובר לעשייתה אף אלו בעל כגון נטילת ידים שאין ראוי לו לברך בידים מטונפות וכן טבילה הואיל ויש בה צד שאין ראוי לברך קודם טבילה כגון טבילת גר עשו נוסח אחד לכולם וכן שמשהגביהו יצא מן הדין ומברך אחר הגבהה מצד שירי המצוה וכן תפלין של ראש שברכתה אחר הנחת של יד ומצה ומרור אף הם לדעתם בלמ"ד וקשה לי בדבריהם נר חנוכה שאף היא נעשית על ידי שליח הבא מאליו אלא שהם דוחקים שמאחר שצריך שיהא השמן שלו הרי הוא כגופו וכמה חלוש טעם זה ומה ענין כשהשמן צריך שיהא שלו שיהא נידון כאלו צריך ליעשות בגופו והרי שחיטת פסחו וקדשיו הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו צריך שיהו שלו והם חזרו וכתבו בה מצד שהרואה מברך ואינה על ידי שליח וזו חלושה מן הראשונה שהראיה אינה מצוה מוטלת עליו ואף לכשתזדמן אין ברכתו ברכת מצוה אלא ברכת השבח ר"ל שעשה נסים וכל דברינו אינם אלא בברכת המצות כמו שיתבאר ואף החילוק שהם מחלקים בין מה שאפשר ליעשות על ידי שליחות הבא מאליו לאותו שאי אפשר ליעשות אלא בשליחותו ובמנויו ושהוצרכו לכך מצד שמצאו בהגבהת תרומות ומעשרות שהיא בלמ"ד אינו נכון אחר שהם תולין את הדבר בשאפשר ליעשות על ידי שליח ומפני שכל שאין הוא עצמו עושה את הדבר אין נופל בו לשון לעשות ומה לי במנוי מה לי בשאינו מנוי וכן קשה לדבריהם מילת עבדו שאפשר להתקיים על ידי שליח הבא מאליו ונאמר בה במסכת שבת קל"ז ב' למול את העבדים וכן שופר מתקיים על ידי שליח הבא מאליו ומברך בה לשמוע ואם מפני שהשמיעה היא המצוה אף המגילה כן ואם מפני שנוסח השופר בשמיעה ונוסח מגילה בקריאה זהו שנוי לשון אבל אינו שנוי ענין אלא שניהם ענין אחד זה לתקוע ולהשמיע וזה לקרות ולהשמיע וכן אף קביעות מזוזה ומעקה אפשר על ידי שליחות הבא מאליו ומברכין בלמ"ד וסוף דבר אין נוסח הברכות מתישב יפה אלא לפי מה שכתבנו ואעפ"כ מאחר שאין הדברים מתבררים כל כך להשוות את המדה ביניהם איני רואה לשנות במטבע הברכות וראוי להניחם על טופסיהם הישנים ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:

ודברים אלו כלם אינם אלא בברכת המצות אבל ברכת הנהנין כגון בורא פרי הגפן והמוציא שנתן ריח טוב בפירות בורא פרי העץ בורא פרי האדמה וכל הדומים להם וכן ברכות השבח הבאות על ראיית דברים מחודשים והם האמורות בפרק הרואה אינם לא בעל ולא בלמ"ד ואף ברכת המצות דוקא אותם הבאות במטבע קצר והם אותם שאומרים עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות כך או אשר קדשנו וכו' וצונו על כך אבל כל שבאות במטבע ארוך כגון קדוש היום וברכת גאלנו ודומיהם אינן באות לא בעל ולא בלמ"ד:

שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ"מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב:

כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומ"מ לקצת גאונים ראיתי שמוציאין מן הכלל קצת מצות אחרות כמו שנבאר וצריך שתדע שדבר זה חלוק לשלשה דרכים אחד ברכת הנהנין ומין זה כלו צריך שיברך קודם ההנאה ואין אחת מהן יוצאה מן הכלל שהרי אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה והשנית ברכות השבח כגון אלו הבאות על ראיית דברים מחודשים או שמיעתם כגון ברוך שכחו מלא עולם ברוך עושה בראשית ברוך משנה הבריות ודומיהם ואלו אין ברכתם אלא אחר השמיעה או הראייה אלא שבתלמוד המערב מזקיקים להיותה תיכף לראייה או שמיעה ולשונם בזה בענין ברקים היה יושב בבית הכסא ר"ל מקום שאין ראוי לברכה אם יכול לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא וכן באותן הברכות הנתקנות בכל שהם לשבח הבורא וכן נראה ממה שנאמר בהם כי שמע קל תרנגולא וכו' כי סיים מסאניה וכו' אלמא תיכף לענין הוא מברך אלא שבאלו סמכו הגאונים להמתין להם לשחרית ולסדרם ביחד ולא עוד אלא שקצת גאונים כתבו שעל סדרי המציאות נתקנו ואע"פ שלא הוזקק להם מצד עצמו חייב לברך כגון אפי' לא שמע קול תרנגול מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' כמו שכתבנו בברכות והשלישית היא שאנו עסוקים בה עכשו והיא ברכת המצות ואמר עליה שכלן ראוי לברך קודם למצוה ואמרו עליה בגמ' חוץ מטבילה ושופר ושאלו בה בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא אילימא משום דילמא מיקלקלן תקיעתא כלומר ותהא ברכתו לבטלה א"כ אף שחיטה ומילה ניחוש שמא יתקלקלו בידו ותהא ברכה לבטלה אלא ודאי אין חוששין על מי שהדבר בידו שתתקלקל בידו אע"פ שחוששין למי שאינו בידו שמא לא תזדמן בידו וא"כ לית כאן שופר אלא חוץ מן הטבילה בלבד:

ואע"פ שטבילה סתם נאמרה מדקאמר דאכתי גברא לא חזי פירשוה הגאונים דוקא באחת משתי טבילות או בטבילת הגר שאע"פ שכבר מל אינו ראוי לברך שהרי אמרו מל ולא טבל כאלו לא מל ואינו ראוי לברך אשר קדשנו במצותיו וכו' או בטבילת בעל קרי לזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין שנמצא אסור להתפלל או לברך עד שיטבול הא טבילות של שאר טמאים מברך עובר לעשייתן שהרי אמרו נדה קוצה לה חלה ואין ספק שחייבת לברך וכן אמרו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ר"ל לתפלה ולברכות ואחר טבילה לקירויין או לפליטתן מברכות ומתפללות ואע"פ שלא כלו עדיין ימי זיבה ונדות אלא שטבלו לקירויין ולפליטתן שאינה אלא טומאת ערב אלמא דזב ונדה כל דליכא קרי ופליטה מברכין ומתפללין ומאחר שמתפללין ומברכין לשאר מצות אף הם מברכים על הטבילה קודם טבילה ועכשו שבטלו לטבילת בעל קרי ופליטה אין מקום לשמועה זו אלא בטבילת גר וזהו שגדולי הפוסקים לא הביאו בה אלא טבילת גר ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שמאחר שבטבילת בעל קרי הותקנה הברכה לאחר הטבילה אף בכל הברכות כן וכן דעת התוספות אחר שבטבילת גר גם כן הותקנה כן ואני אומר שמן הדין אין ראוי לברך אלא אחר הטבילה וכדתני סתמא חוץ מן הטבילה ולא אמר חוץ מטבילת גר או בעל קרי וכן קתני סתמא טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו וכו' על הטבילה ואע"ג דנדה קוצה לה חלה ומברכת בזה לא הגיע זמן טבילתה ומאחר שהיא עושה את המצוה אין ראוי להפקיע את ברכתה מכל וכל אבל טבילה שהיא באה עכשו לטהר נוח לנו שתמתין עד שתטבול ותהא הברכה תכופה לטבילה קודם שתתנגב שכל שאפשר לה בנקיות יישר כחה והראיה שהרי נטילת ידים תקנו הגאונים שלא לברך עד שיטול ויברך אחר הנגוב ואע"פ שלדעת האוסר בנטילת ידים בתשעה באב וביום הכפורים אינו נמנע משאר ברכות מ"מ כל שהוא בא ליטול אינו מברך עד שיטול שכל שאפשר לו בנקיות כך הוא בראוי ואע"פ שאמר דאכתי גברא לא חזי לישנא רויחא כלומר שאינו נקי לגמרי ואינו ראוי לברך עד שיתנקה הואיל והוא סמוך לנקיותו וכן עיקר:

ואע"פ שלא הוזכר כאן להוציא מן הכלל אלא טבילה בתלמוד המערב אמרו עליה חוץ מקדושין ובעילה ונראה לי לפרש בה בקדושין קדושי כסף ושטר ובעילה בקדושי ביאה ומה שחלקם לשנים מפני שלדעתי טעמים חלוקים הם שהקדושין בכסף ושטר אין לו לברך עד שיקדש שמא לא תסכים לכך או ירקד שטן בין ברכה לקדושין ותהא ברכה לבטלה שכל שאין הדבר בידו חוששין לו ובקדושי ביאה אע"פ שבתחילת ביאה מסורה היא בידו מ"מ אין ראוי לו לברך בשעתו משום לא יראה בך ערות דבר וצריך להמתין עד שיפרוש וירחיק ויטול ידיו וברכה זו יש שפירש אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה וי"מ בברכת אירוסין ואף שבע ברכות אין מברכין אותן עד שתכנס לחופה ואע"פ שחופה הראויה לביאה בעינן וכל שלא ברך אינה ראויה לחופה שכלה בלא ברכה אסורה לא נאמר כן אלא שתהא ראויה לביאה מצד עצמה ר"ל שתהא טהורה אבל זו הרי הברכה תכופה לחופה ועוד שהרי ברכות אלו ברכות שבח הם ויש להם מקום אף לאחר מעשה והראיה שהרי כל שבעת הימים מברכין כלם בפנים חדשות וקצתן אף בלא פנים חדשות וגדולי המחברים כתבו בהם שקודם נישואין הם ואין הדברים נראין:

ונשוב לדברינו והוא שהגאונים הוציאו מכלל זה גם כן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שלא לברך עד שימול שמא תתקלקל המילה שאע"פ שאין חוששין למוהל עצמו כמו שכתבנו מ"מ אין לו לברך במה שביד אחר עד שידע במה לסמוך וכמו שביארנו בלולב שאין לו לברך עד שיטלנו בידו ומ"מ כל שאבי הבן מוהל ראוי לתכוף ברכת להכניסו לברכת המילה ואף כשאחר מוהל המנהג להיות אבי הבן מברך להכניסו תיכף למילה קודם פריעה:

אין בודקין לאור החמה ר"ל אם לא בדק בלילה שצריך לבדוק ביום והוא שאמרו בתלמוד המערב וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק הדא אמרה אפי' ביום צריך נר ולא לאור הלבנה בלילה אלא לאור הנר ואפי' ביום שאור הנר יפה לבדיקה כמו שביארנו במשנה ואכסדרה שאורה גדול אם לא בדק בלילה נבדקת היא לאור של עצמה וכן הדין בכל מה שכנגד חלון או כנגד ארובה וחצר מ"מ אינה צריכה בדיקה מפני שהעופות מצויים בה:

בד"ה לא סגי כו' אבל המל גרים מברך למול את הגרים כו' עכ"ל וכ"ה בהדיא בברייתא בס"פ ר"א דמילה במל את הגרים דמברך למול ואפי' למאי דמסיק הלכתא על ביעור חמץ ובמל בנו מברך נמי על המילה כפירש"י לקמן לא תקשי הך ברייתא דיש טעם בברכות כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה על הטבילה כו' וכן בנט"י לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא כו' עכ"ל והא דלא קאמר הכא בשמעתין נמי חוץ מנטילת ידים דהוא הדין והוא הטעם דקאמר בטבילה משום דגברא לא חזי ואיכא נמי טבילת ידים בטובל ידיו בשיעור מקוה וק"ל:

בד"ה ונרות מנר וקשה דהל"ל חיפוש מנר כו' וי"ל דחיפוש לא קאי אנר כו' וא"ש דהשתא צריך לאתויי כו' עכ"ל פי' לדבריהם דקשיא להו דכמו דילפינן חיפוש מנרות דהיינו חיפוש דכתיב בנרות מנרות דכתיב גביה הכי אית לן למילף נמי חיפוש בנר עצמו מנר דכתי' גביה ובלאו קרא דנרות אית לן למילף שפיר מחיפוש דנר גופי' כדמשמע לקמן לתנא דבי ר"י דחיפוש דנרות וחיפוש דנר כל חד ראיה באנפי נפשה ואמאי תלה הנרות בנר והנר בנרות דמשמע דמנרות לחוד וכן מחיפוש דנר לחוד ליכא למילף מידי ותירצו דמחיפוש דנר לחוד ליכא למילף מידי דחיפוש לא קאי אנר אלא אקב"ה ולכך יש לפרש דהוצרך למילף חיפוש דנר מחיפוש דנרות דקאי חיפוש אנרות ואותן נרות יליף מנר משום דמנרות לחוד נמי ליכא למילף כדלקמן דילמא קולא כו' וקאמרי דא"ש השתא דצריך לאתויי קרא דחיפוש נרות כו' דודאי בכל דוכתא דמייתי תלמודא תרי קראי וכל חד באנפי נפשיה הוה ראיה כההיא דריש מסכת ב"ק גבי קרן מנלן וכההיא דבי ר"י לקמן לא תקשי ליה אלא מאי ואומר דהיינו ל"ל קרא בתרא ולא תקשי ליה אמאי אצטריך לקרא קמא משום דלפי סברת התנא גם קרא קמא ראיה גמורה אלא משום דיש לבעל דין לחלוק הוצרך לאתויי עוד ראיה שניה מקרא בתרא אבל רב חסדא שאמר ונרות מנר ולא יליף ליה נרות דרשה לחודה ע"כ גם לפי סברתו מנרות לחוד ליכא למילף מידי וא"כ אמאי אצטריך ליה כלל לרב חסדא לקרא קמא דמקרא בתרא לחוד ה"ל למילף אי לאו כמ"ש דמנר לחוד נמי ליכא למילף מידי משום דלא קאי חיפוש אנרות ודו"ק:

למדנו מציאה ממציאה כו' וכתב התם ויחפש וגו' וימצא וגו'. יל"ד אמאי לא מיית מקרא דלקמיה דכתיב בפרשת ויצא ויחפש ולא מצא דדמי טפי לחילף לא ימצא מלא מצא מדניליף לא ימצא מימצא וי"ל דניחא ליה לאתויי ימצא מימצא ולא ימצא ממצא. ועי"ל דהמתחייב משאור לא ימצא נמי לבדוק ולמצוא קודם פסח (ומה שיש לדקדק בזו הסוגיא בדברי התוס' עי' בח"ה):

בתוס' ד"ה ונרות מנר וכו' וי"ל דחיפוש לא קאי וכו' פירוש דחיפוש דכתיב גבי חופש כל חדרי בטן לא קאי אנר אלא אאלהים דכתיב בקרא ולא מצי יליף חיפוש מנר לחודיה ולכך צריך למילף האי נר דכתיב גבי חיפוש מנרות ונרות מנר דלא הוי קולא נ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה ונרות מנר כו. חיפוש דנר מחיפוש כו' נ"ב פירוש שהחיפוש תהא לאור הנר גבי חמץ מחיפוש ירושלים שהוא בנרות וק"ל:

גמרא מציאה ממציאה כו'. נ"ל דר"ל ודלפינן דכוונת הכתוב שלא ימצא אפי' ע"י חפוש דנר ולכן ממילא צריך לבדוק מקודם בחפוש כזה:

רש"י ד"ה פסח. הבעלים נצטוו כו'. לכאורה מזה סתירה להש"ך בחו"מ שפ"ב סק"ד שכתב דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן לאחר את בנו למוהלו ומבטל בזה מ"ע. הרי שחיטת קדשים דג"כ נצטוו בעליו ובכולי הש"ס מוכח דכהנים היו רגילין לשחוט. ועי' מש"כ בברכות (לא ב) אמנם ק"ל הרי במנחות (יט) אמרי' אי מה כו' אף שחיטה בבעלים וההוא לא מצית אמרת כו'. וצ"ל דהתם הכוונה שאינה לעיכובא אבל מ"מ מצוה בבעלים והעיקר נ"ל דכונת רש"י שהבעלים נצטוו שישתדלו בשחיטת קרבנם אם ע"י עצמו או ע"י שלוחן:

רש"י ד"ה ונרות מנר. דכתיב בנר יחידי כו'. עיין בחדושי אנ"ש שבגליון הרי"ף:

גמ' פסח וקדשים מא״ל נ"ב פסח וקדשים דמסתמא כל אחד שוחט את שלו. ותו שוחט עצמו בקרבן שלו דלא סגי בלא״ה:

מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַאי "בָּעֵת הַהִיא", קוּלָא הוּא דְּקָאָמַר. נראה לי בס"ד דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי דעל פסוק 'אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת' (צפניה א, יב) יש להשיב מנא ליה דסגי בנר אחד מאחר דכתיב 'נֵּרוֹת' ומעוט רבים שנים, אבל בנר אחד אמינא לך דלא הוי חפוש כהוגן, לכך הביא פסוק 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) דכתיב נֵר יחידי, וקאמר 'חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן'.
ובזה ניחא לתרץ קושית התוס' ז"ל דהקשו דהוה ליה למימר חפוש מנר יעיין שם, דיש להקשות דח' דאמר נירות כך כונתו דפסוק של נירות אינו מספיק וצריך ללמוד מפסוק של נר דנקיט נר יחידי וכתיב ביה חיפוש וילפינן חיפוש דעלמא בחמץ וכיוצא סגי בנר אחד.

בִּנְהוֹרָא דַּאֲבוּקָה, דְּנָפִישׁ נְהוֹרֵיהּ טוּבָא וכו'.. נראה לי בס"ד 'נְהוֹרָא דַּאֲבוּקָה' רוצה לומר בערך היצירה והבריאה 'וּנְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא' בערך העשיה.
ואומרו עָוֹן רַבָּה מִשְׁתַּכַּח, וְעָוֹן זוּטָר לָא מִשְׁתַּכַּח יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' (ישעיהו נח, א) דהגדולים נחשב להם השוגג לזדון והקטנים הזדון לשוגג.
והא דמכנה בדיקת העונות כבדיקת אור הנר, נראה לי בס"ד כי העונות הם שלשה חלוקות שהם בכוונה ודבור ומעשה שהם כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה].

רש"י זכר לדבר. דד"ת מד"ק נינהו כדאי' בחגיגה י ע"ב:

דכ"ע מיהא מעיקרא בעי' לברוכי. במג"א סי' כ"ה סקי"ב וי"ג הזהיר לברך סמוך ממש לעשיית המצוה לא קודם ממש ע"ש בב"י ובב"ח ומשמע דלשון עובר משמע סמוך ולא קודם ממש ולכן שינה ונקט עובר לעשייתן וכן משמע מקרא דויעבר את הכושי שהי' בסמוך לכושי ולא רחוק הרבה כמשמע מקרא דהצופה ראה הכושי מיד אחר אחימעץ ואולי י"ל בזה בהבין דרנב"י שבק קרא דוהוא עבר לפניהם דכתיב בתורה ועכצ"ל משום דאותו קרא מורה להיפך דכת' לפניהם ואי ויעבר פירושו קודם להם לפניהם למ"ל דהשתא הוה רק כמו וילך לפניהם וא"כ קשה אאביי איך מייתי מהאי קרא אע"כ נראה דהוא נמי סמיך ארנב"י דויעבר את הכושי שאין לו פי' אחר אלא שהקדים לו אלא דס"ל לאביי דשם אינו מבואר שהוא בסמוך ממש לכן מייתי מדכתי' ביעקב לפניהם מיותר דוהוא עבר נמי פי' שהקדים אע"כ להורות אתא שהקדים טובא כדי השתחוי' ז' פעמים ואי לא לפניהם הי' פירושו סמוך ממש ובקרא דויעבור מלכם לפניהם מבואר זה יותר שהמשיח יקדים להתגלות בא"י וקבוץ הגליות יהי' עיקרה ע"י האומות עצמם שיביאו מנחה לה' צבאות וה' יהי' בראשם ממש אז הולך לפניהם סמוך להם משא"כ מלכם עובר לפניהם ולכן כתי' תיבת לפניהם ברחוק קצת אבל ויעבור לחוד משמע בסמוך ויש לעי' דה"ל לאתויי מויעבר ה' על פניו:

כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן דקדק לומר כל המצות והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן י"ל משום דמבואר בכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלי' עתה לומר הרני מזמן וא"כ הי' אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה כאכילת פסח וקדשים או מצה והדומה ישיבת סוכה והנחת תפילין ורבי' כאלו לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן משא"כ מצות שטעמם להעביר גילולי' מן הארץ כביעור חמץ והדומה ולדעת המקובלי' גם חתוך הערלה מסוג זה על זה א"צ הכנה ומכ"ש במצות שטעמם לתת גם חלק להס"ם לסתום פיו כשעיר המשתלח ורוב סעודת מצות מזה הסוג וה"א שברכתן הוא רק ברכת השבח ויכולי' לברך אח"כ כמ"ש הר"ן בברכת השבח קמ"ל כל המצות דייקא וזה מרומז במקראי קדש דמייתי דויעבר את הכושי הוא בשורת מפלת הרשעים כביעור חמץ והוא עבר לפניהם הוא הכניעה לעשו הרשע ויעבר מלכם לפניהם הוא הכנה לתוס' קדושה וק"ל:

וכתי' ויחפש בגדול החל וגו'. במהרש"א ח"א הק' דה"ל לאתויי מקרא דקודם גבי לבן ויחפש ולא מצא את התרפים ותי' דחוק והפשוט דלבן לא חפש כראוי שהרי לא מצא ולא בעי למילף מני' ואולי רמז לן מ"ש הראשונים שהנכון שאחר יתפוש הנר והבעל בית יבדוק ומשמע לי שכן הי' החפוש דאחי יוסף לאחר דמבואר שאותו יום שבת היה כמאחז"ל במדרש וטבח טבח והכן וכ' בס' מגדל דוד שלכן ציוה לאשר על ביתו מהר רדוף אחרי האנשים קודם שירחיקו תחום שבת כי יוסף ואנשיו שמרו שבת גם בחו"ל ולא השבטי' וא"כ ע"כ שלוחו של יוסף המחפש לא תפש הנר כ"א אחר. ואולי י"ל עוד דלא רצה להביא מקרא דחפישת התרפים ע"מ לעבדם הפך הכונה בבדיקת חמץ להעביר גלולים מן הארץ וכה"ג כתב בטא"ח דמוחק הגיר' בש"ס דיליף מנין עשרה מפסוק הבדלו מתוך העדה הרעה אלא גרסי' תוך תוך מויבואו אחי יוסף עשרה בתוך הבאים דאין ללמוד דבר קדושה מעדה רעה וה"נ אין ללמוד מחפישת לבן כנ"ל. וראה נא גם ראה כי בכונה הובאו ג' פסוקים האלו הנה דמרמזים תחלת גלות מצרים בחפישת אתי יוסף וסוף גמר גאולה העתידה בפסוק אחפש את ירושלם בנרות כי היא תהי' בניסן בב"א וגאולת מצרים בפסוק נר אלקי' וגו' דלעיל מני' כתי' מזרה רשעי' מלך חכם וישב עליהם אופן נר ה' וגו' ופרש"י עפ"י מדחז"ל דקאי אפרעה שהקב"ה מלך חכם ית' מזרה הרשעים והשיב עליהם אופן ע"ד וינהגהו בכבדות נגד והכבד את לבו והסיר אופן מרכבותיו ע"ש ולפע"ד יובן המשך נר ה' נשמת אדם לזה ובשגם שהרלב"ג פי' מלך חכם אהשכל מלכו אל אדם בקרבו מזרה הרשעים דעות הנפסדות המונעים אותו מעבודת ה' ע"ש ואומר בהקדים יישוב מדחז"ל בפ' כבד לב פרעה מייתי משל לארי שגזר מיתה על החמור שמרד בו והשועל היה שר הטבחים הוא אכל לב החמור בעת נתחו לנתחים וכששאל הארי איה לבו השיב השועל לא היה לו כ"א כבד דאל"כ לא היה מורד בך ה"נ אמר הקב"ה כבד לב פרעה פי' שגם לבו הוא כמו הכבד מש"ה אמר מי ה' עי' ברבה פ' וארא. והכונה הפשוטה בזה לפע"ד כי בכח נפש האדם ג' כחות הצומחת ובזה משתתף להצמחים ומשכנה בכבד ורוח החיוני בלב והיא המתאוה ומשתתף בזה עם הבהמה ג"כ ונשמת אלקים בקרבו במוח והוא השכל המיוחד לאדם ובו נפרד מהבהמות והוא השכל הנכבד המולך על הגוף להנהיגו והרמז מלך על כל בני שחץ מלך ר"ת ידוע מוח לב כבד שחץ ר"ת שכלי' חיוני' צומחת ובאשר החמור לא הכיר מלכו הארי מה שדרך הבהמות להכיר ע"כ שב למדריגה פחותה והי' רק כצומח ולזה יפה אמר השועל שלבו הוא כבד פי' שנפל במדרגת הצומח המתואר בכבד. והנה כי כן פרעה שלא הכיר בוראו מאין וניהג עצמו בתאות לבו ונתפתה אחריו הוא גם הוא ירד ממדרגת האדם ונפל לבהמיות ואין לו מוח משכן השכל כ"א לב וכבד וזהו כבד לב פרעה פי' שגדר פרעה הוא לב וכבד לא זולת. והנה בסוף הכביד ה' לבו שלא ברצונו וניטלה ממנו תאותו ולא יכול להלוך אחרי' שהי' רוצה לשלח את ישראל ולא יכול הנה כי כן כבר נפל למדרגה יותר פחותה שלא פעל לבו פעולתו המיוחדת ונעשה ממש רק ככבד ולזה אמר אני הכבדתי את לבו פי' עשיתי מלבו כבד ע"ד המדרש הנ"ל. והנה משל הנשמה בשכל בהנהיגה את הלב והכבד כמנהיג המרכבה שהאדם המדבר מנהיג החי הסוסים והרכש והם ינהגו הצומח העגלה ואופניו כן תנהג הנשמה הלב והלב את הכבד אמנם על צד הזרות נמצא שהבהמות מנהיגים העגלה לרוע מנהגם וינצחו האדם בעל העגלה כן ימצא שהלב המתאוה יגבר על השכל אבל זה לא תמצא לעולם שהעגלה תגבר עליהם וינהיגם שלא ברצונם אמנם ברשעים כפרעה וחבריו תמצא שהקב"ה מכביד לבם כנ"ל שמתנהג ע"י הכבד הצומח ועד"ז פרע לו הקב"ה בהסרת אופן מרכבותיו וינהגוה בכבדות כנ"ל שהעגלה משכה את המנהיג ולזה רמז בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה בקרבו ובעה"ט כתב שתי חסר כתי' רמז על ב' מכות ע"ש ולפי דרכנו אומר שהוא ית' הכביד לבו שהפך לבו להעשות כבד למען שיהיו שתי אותות האלו בעצמם בקרב פרעה פי' שיתהפך הענין שהעגלה ימשוך הסוסים והמה האדם הפך משתי דברים במנהג העולם כנ"ל ולזהו אמר מזרה רשעים מלך חכם שמזרה הרשעים אשר לא יחפצו במלכם השכל והולכים אחרי לבם לסוף ויהפך עליהם אופן הוא הכבד כח הצומח הנמשל באופן המרכבה מהפך עליהם להכביד לבם ויחתרו לשוב ולא יכולו. ומפרש כי נ"ה נשמת אדם ולה המלוכה ועליה לחפוש כל חדרי בטן חדרי בטן העליון והתחתון הלב והכבד ואולי תיבת כל מרמז בר"ת כבד לב כנ"ל ודוק:

לא בדיקנא לה בירושלם בנהורא דאבוקה דנפיש נהורא. הכונה בזה לפע"ד ע"ד שאמר מרע"ה בתפלתו שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך פי' שאינו ממדת רחמנותו שישער עונותינו נגדו ית' כי אז גם הקטן לגדול יחשב כי אם נעבדהו לפיהו לא נעצור חיל אך יבוקש עון ישראל לפי מעט כחנו וזהו שלא יחופש עונם באבוקה שהוא אורו הגדול ית' שנמשל לאבוקה כלקמן אלא לפי יכלתינו שנמשלנו לשרגא נר בעלמא ואולי אמר בנר כי הצדיקים נמשלים לנר כדלקמן והדור נידון לפי מעשי הצדיקים שמעמיד הקב"ה לדור שהי' להם ללמוד ממעשיהם ולשמוע לתוכחתם ועד"ז שמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ פי' הת"ח הנקראים שמי' תיכנו הי"ת בזרת ע"ד שפירשתי טעם היות חשן המשפט זרת ארכו וזרת רחבו כי זרת ר"ת זרוע רמה תשבר או זרועות רשעים תשברנה לשבור מלתעות עול ולהוציא עשוק מעשקו ורמז עוד משאחז"ל שישא ק"ו מהקב"ה השונא גזל בעולה עי' ר"פ לולב הגזול לכן זרת ר"ת זבח רשעים תועבה וזהו שמים בזרת תכן שעכ"ז ישגיח המכונה שמים והואיל ומצוה בכל שבתות השנה להורות לעם ה' דרכי ה' ולהוכיחם על דרכיהם לכן שמים בזרת תכן ר"ת שבת ומסיים וכל בשליש עפר הארץ שהקב"ה ית"ש מודד עפר הארץ הם עמא דארעא עפ"י השליש הנ"ל כי שליש יהי' פירושו שליט ומושל כמו ושלשי' על כלו והכונה כנ"ל שלפי מעשה צדיקי הדור ותכחתיהם יושפטו עפר הארץ הנ"ל וע"כ אמר נהי שלא יבדקם באבוקה להעריך מעשיהם נגדו ית' מ"מ יבדקם בנר להעריך מעשיהם נגד צדיקי הדור ויובן ג"כ ע"ד מאמר הצרפת' לאליהו באת אלי להזכיר עוני ולהמית בני וע"ד שדרשו צדיק תמים היה בדורותיו: