ואולם כהן גדול ראוי לו שישתחווה בסוף כל ברכה וברכה, והמלך — בתחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. לפי שככל שהוא גדול יותר ראוי לו להרבות יותר בסימני כניעה.

על כך אמר ר' יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא [לי בעצמי פורש] לי מיניה [ממנו] מר' יהושע בן לוי עצמו בדרך אחרת: הדיוט דינו כמו שאמרנו, ואילו הכהן גדול משתחוה בתחלת כל ברכה וברכה, והמלך — כיון שכרע בתחילת הברכה שוב אינו זוקף עד שיסיים תפילתו. וראיה מן הכתוב, שכן נאמר: "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה והתחינה הזאת קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו וכפיו פרושות השמים" (מלכים א ח, נד). מאחר שהוזכרה כריעת שלמה מובאת חלוקה בין הסוגים השונים של כריעות.

תנו רבנן שנו חכמים בברייתא : הקידה — הריהי כריעה על אפים, שהקד כופף עצמו כלפי הארץ, שכן נאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" (שם א, לא). ואילו כריעה — הריהי כריעה על ברכים, שכן נאמר בשלמה לאחר תפילתו "קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו". ואילו השתחואה — זו כריעה שיש בה פשוט (פשיטת ) ידים ורגלים, בהכנעה מלאה. וראיה לדבר שכן נאמר בדברי יעקב ליוסף לאחר חלומותיו: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י).

ועוד בדינים אלה של כריעה אמר רב חייא בריה בנו של רב הונא: חזינא להו [ראיתי אותם ] את אביי ורבא דמצלו אצלויי [שהיו מטים עצמם], ולא היו משתחווים ממש על הארץ בתפילתם.

א ועוד בענין הכריעות בתפילה, שואלים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הכורע בהודאה (ברכת "מודים" בתפילת עמידה) — הרי זה משובח. ואולם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכורע בהודאה — הרי זה מגונה, והרי זו סתירה בין ברייתות!

ומתרצים: לא קשיא [קשה] שאין כאן סתירה, אלא, הא [בברייתא זו המשבחת את הכורע בהודאה] מדובר בכריעה בתחלה של הברכה, ואילו הא [בברייתא זו המגנה את הכורע בהודאה] מדובר בכריעה לבסוף הברכה.

ונמסר שרבא כרע [היה כורע] בברכת הודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: אמאי קא עביד מר הכי? [מדוע עושה אדוני כך?] אמר להו [להם]: כך חזינא [ראיתי] את רב נחמן דכרע [שכורע בברכת ההודאה] וכך גם חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב ששת דקא עבד הכי [שהוא עושה כך].

ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] שהכורע בהודאה — הרי זה מגונה!

תירץ רבא: בברייתא ההיא מדובר בהודאה שב"הלל", כשאומר "הודו לה'", שבה אין ראוי לכרוע.

ומוסיפים ושואלים על הנהגתו זו של רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] האומרת במפורש: הכורע בהודאה ובהודאה של "הלל" — הרי זה מגונה. הרי ש"הודאה" בסתם איננה הודאה של "הלל", ובודאי היא ברכת ההודאה שבתפילה, ונאמר אף בה שהכורע בה הריהו מגונה!

אף קושיה זו נדחית: כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא הריהי עוסקת בהודאה שבברכת המזון (הברכה השניה הפותחת ב"נודה").

ב משנה בסיום הלכות תפילה מדברת המשנה על צדדים בתפילה שאינם שייכים לצד המעשה. המתפלל ונמצא שטעה בתפילתו — סימן רע הוא לו, להראותו שאין תפילתו מקובלת. ואם שליח צבור הוא הטועה — הרי זה סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. ומעין דברים אלה אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, ווהיה אומר מיד לאחר תפילתו: "זה חי, ויבריא ממחלתו" ו"זה מת". וכשאמרו לו בשאלה: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי — שאני מתפלל בקלות ובלי תקלות יודע אני שהוא מקובל והתפילה עלתה לרצון. ואם לאו — יודע אני שהוא מטורף, שהושלכה התפילה ולא נתקבלה.

ג גמרא נאמר במשנה שהטועה בתפילתו הריהו סימן רע, ושואלים: אהייא [על איזו] ברכה מברכות התפילה נאמרו דברים אלה?

אמר רב חייא שכך אמר רב ספרא משום חד דבי רב [בשם חכם אחד מבית המדרש] של רבי: בברכת "אבות" (הברכה הראשונה בתפילת העמידה).

ואיכא דמתני לה אברייתא [יש ששונים אותה, את המסורת הזו, על ברייתא] ובנושא שונה. שכן שנינו בברייתא שהמתפלל צריך שיכוין את לבו בכל הברכות שבתפילה כולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן — יכוין את לבו לפחות באחת מהן.

ועל ברייתא זו אמר ר' חייא שכך אמר רב ספרא משום חד דבי רב [בשם חכם אחד מבית המדרש] של רבי: הכוונה במה ששנינו "באחת" — בברכת "אבות".

שנינו במשנה שאמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה נותן סימן מתי התפילה מקובלת ומתי איננה מקובלת, אם שגורה תפלתו אם לאו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור ממנו למד ר' חנינא סימן זה? אמר ר' יהושע בן לוי, שכך אמר קרא [הכתוב]: "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט), שאם ניתן למתפלל דיבור סדור ורהוט ("ניב שפתים") הרי זה לו לסימן שתפילתו על החולה מקובלת, והוא יירפא ("אמר ה' ורפאתיו").

ד ובסיום דברים אלה מובא מה שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן בשכר הצדיקים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו בנבואות הנחמה שלהם אלא למשיא בתו לתלמיד חכם מתוך הערכת חכמתו, וכן לעושה פרקמטיא (מסחר) למען תלמיד חכם, וכן למהנה תלמיד חכם מנכסיו באופן אחר. אבל תלמידי חכמים עצמן — לא פירשו הנביאים כלל את גודל שכרם, ועליהם נאמר "ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (שם סד, ג).

ומאותו פסוק עצמו אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל נבואות הנביאים כולן על שינוי סדרי העולם באחרית הימים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא שהוא דרגה וזמן גבוהים יותר, עליהם נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך". ומציינים כי

פליגא [חלוקה] אימרה זו על שמואל, שכן אמר שמואל: אין הבדל בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. שבימות המשיח יהיו ישראל עצמאיים ולא יהיו משועבדים לשאר מלכויות, אבל סדרי העולם ישארו כמו שהם. וראיה הביא לדבריו מן הכתוב, שכן נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא), הרי שסדרי העולם קבועים הם ולא ישתנו.

ועוד אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל הנביאים כולן בנבואות הנחמה שאמרו לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עליהם נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך". ומציינים ששיטה זו

פליגא [חלוקה] על שיטת ר' אבהו הסבור שבעלי תשובה עדיפים על צדיקים, שכך אמר ר' אבהו: במקום (בדרגה) שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין, שכן נאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק" ברישא [בראש, בתחילה], כלומר קודם ניתן השלום לבעל התשובה שהיה רחוק, והדר וחוזר אחר כך] ונותן השלום "לקרוב", שהוא הצדיק הגמור.

ואילו ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: מאי [מה] הכוונה בביטוי "רחוק" — זה שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא [מתחילה] (והוא הצדיק הגמור), ולו נאמר קודם שלום. ומאי [ומה] הכוונה בביטוי "קרוב" — זה שהיה קרוב לדבר עבירה, ונתרחק ממנו השתא [עכשיו] שחזר בתשובה. ולבעל תשובה נאמר שלום לאחר שנאמר לצדיק.

ר' יוחנן אמר מקודם שיש מתן שכר שעליו נאמר "עין לא ראתה" ושואלים: מאי [מהו הדבר] בו נאמר מקרא זה "עין לא ראתה"? אמר ר' יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ועל כן לא ראתה אותו עדיין שום עין. ואילו ר' שמואל בר נחמני אמר כי הכוונה היא: זה עדן, שלא שלטה בו מעולם עין כל בריה.

שמא תאמר: אדם הראשון היכן היה? שהרי היה בגן עדן, וראה איפוא את עדן! לכך יש להשיב: אדם הראשון היה רק בגן של עדן, אך לא בעדן עצמו.

ושמא תאמר: הוא גן, הוא עדן ואין הבדל ביניהם, תלמוד לומר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י), הרי שכל אחד מהם דבר לעצמו הוא, גן לחוד ועדן לחוד.

ה ומתוך שסופר במשנתנו בר' חנינא בן דוסא, מספרים עוד בשבחי תפילתו, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר (שלח) רבן גמליאל שני תלמידי חכמים אצל ר' חנינא בן דוסא כדי לבקש עליו רחמים (שיתפלל עליו לרפואתו). כיון שראה אותם ר' חנינא בן דוסא שהם באים אליו, עלה לעלייה שבגג ביתו, ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם לשליחים: לכו, יכולים אתם לשוב לרבן גמליאל, מפני שכבר חלצתו חמה (עזב אותו החום) והבריא. אמרו לו השליחים: מנין אתה יודע, וכי נביא אתה?! אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי (עיין עמוס ז, יד), אלא כך מקובלני כסימן: אם שגורה תפלתי בפי — יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו — יודע אני שהוא מטורף. ומסופר כי ישבו השליחים הללו וכתבו לעצמם וכוונו (רשמו במדויק) אותה שעה שאמר להם את הדברים. ומסופר כי כשבאו השליחים הללו אצל רבן גמליאל וסיפרו לו את כל שעבר עליהם, והראו לו את הזמן בו נאמר להם שהבריא בנו, אמר להם: העבודה (לשון שבועה, בעבודת המקדש), שלא חסרתם ולא הותרתם על הזמן בו קרה הדבר, אלא כך היה מעשה בדיוק באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו (וביקש מאתנו) מים לשתות.

ושוב (ועוד) מעשה בר' חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ר' יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ר' חנינא בן דוסא את ראשו בין ברכיו להתבוננות והתיחדות ובקש עליו רחמים, וחיה בנו של ר' יוחנן בן זכאי. אמר ר' יוחנן בן זכאי על עצמו: אילמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו — לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא מפני מה תפילתו נשמעת יותר מתפילתי, משום שהוא דומה כעבד לפני המלך היכול להיכנס תמיד ולבקש מן המלך דברים שונים. ואילו אני דומה כשר לפני המלך היכול להיכנס רק בהזמנה ולבקש על דברים כלליים וגדולים ביותר.

ו ועוד אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן בדיני תפילה: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, משום שאז הוא רואה את השמים ויכול לכוון לבו. וראיה לדבר, שכן נאמר שכך נהג דניאל בתפילתו: "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה [וחלונות פתוחים לו בעלייתו] נגד ירושלם" (דניאל ו, יא).

ומעין דברים אלה על המקום הראוי לתפילה אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא [חצוף בעיני מי שמתפלל בשדה].

ועוד אמר רב כהנא בנוסח דומה בעניינו של המתפלל באופן שאינו ראוי: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה [חצוף בעיני מי שמפרש את חטאו, ומגלהו לרבים], וראיה לדבר מן הכתוב, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"