דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

ובא כהן [מבני הבית, או שהיה קרוב משפחה], ועמד על שפת הבור, והציץ בו בבור, לידע אם הנפל זכר הוא, אם נקבה היא, כדי שאמו תדע כמה ימי טומאה וטהרה של לידה עליה לנהוג. [247] [בלידת זכר צריכה היולדת לנהוג שבעה ימי טומאה, ולאחריהם שלשים ושלשה ימי טהרה. ובלידת נקבה היא נוהגת שבועיים ימי טומאה, וששים וששה ימי טוהר]. ולא נזהר אותו כהן שמא יאהיל על הנפל המת שבבור, ונמצא עובר על האיסור שנאמר על הכהנים שלא להטמאות למת. [248]

ובסופו של דבר, לא הבחין הכהן בשום נפל בתוך הבור.

ובא המעשה לפני חכמים, וטיהרוהו, את הכהן, על אף שאפשר שהנפל היה שם בשעה שהציץ בבור, והוא נטמא ממנו בטומאת אהל, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, ובודאי גררו אותו לתוך חור שיש להם בצידי הבור, שמן הסתם יש בו חלל טפח, והוא חוצץ בפני הטומאה, ואינו מטמא את המאהיל עליו מלמעלה. [249]

והא הכא, דודאי הטילה השפחה את הנפל לבור, ונמצא שהטומאה היא ודאית, ואילו גרירתו של הנפל אל החור על ידי החולדה אינה ודאית, אלא, ספק גררוהו מהבור וספק לא גררוהו בההיא שעתא שהאהיל הכהן על הבור. ואפילו הכי, קאתי ספק גרירה, ומוציא מידי ודאי טומאה?

ומשנינן: לא תימא "שהטילה השפחה נפל לבור", והיתה שם ודאי טומאה, אלא אימא, "שהפילה דבר שהוא כמין נפל, לבור", ואפשר שהיה זה "שפיר" [שק הריון של עובר] מלא רוח, שאינו מטמא כלל. ואם כן, הוי רק ספק וספק, ספק נפל, וכנגדו ספק גרירת חולדה. ולכן יכול ספק גרירה להוציא מידי ספק נפל. אך להוציא מידי ודאי, אין הספק יכול להוציא. [250]

ומקשינן: והא "הציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא", קתני. ומשמע, שודאי נפל היה, אלא שלא היה ידוע אם הוא זכר או נקבה?

ומשנינן: הכי קאמר: הציץ בו לידע אם רוח הפילה, ואינה טמאה טומאת לידה כלל, אם נפל הפילה, והרי היא טמאה. ואם תמצא לומר נפל הפילה, אם הוא יווכח שאכן נפל הוא ולא רוח בעלמא, עדיין יש לו לידע אם זכר הוא, ואם נקבה היא, כדי לדעת כמה ימי טומאה וטהרה עליה לנהוג. [251] ואיבעית אימא: לעולם הפילה השפחה נפל ודאי. ואף על פי כן טיהרו חכמים את הכהן, כי התם, ודאי וודאי הוא. כיון דחולדה וברדלס מצויין שם, ודאי גררוהו, את הנפל, בההיא שעתא שהאהיל הכהן. דהיינו, עוד לפני שהאהיל הכהן הם גררוהו, ולא היה שם נפל בשעה שהכהן האהיל על הבור. כי נהי, על אף שבחמץ אנו חוששים שמא החולדה לא אכלה את כולו אלא דשיורי משיירא ממנו, ולכן צריך לבדוק שוב במקום שראינו שהחולדה הביאה לשם חמץ, כאן, לגבי טומאה, די לנו אם נאמר כי מיגרר, מיהת, ודאי גררום את הנפל בההיא שעתא. [252]

(לישנא אחרינא: נהי דודאי אכלום לא אמרינן ולכן בחמץ אנו מחמירים לבדוק שוב. אך ודאי גררוהו לחורייהו [לחור שלהם], אמרינן).

שנינו במשנה: אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום.

ומקשינן: וכי מי אמרינן כי אין חוששין שמא גררה חולדה את החמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק?

והא קתני סיפא [במשנה הבאה]: מה שמשייר מן החמץ לאחר הבדיקה לצורך אכילתו עד מחר יניחנו בצנעא [במקום מוצנע], כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

ומשמע, שאם לא הניח אותו במקום מוצנע, צריך לבדוק אחריו. והיינו מחשש שמא גיררה חולדה את החמץ למקום שכבר בדק!? [253]

ומתרצינן: אמר אביי: לא קשיא: הא בארבעה עשר. הא בשלשה עשר.

ומפרש אביי: משנתנו, האומרת אין חוששין שמא גיררה חולדה, מדברת בזמן בדיקת חמץ שהוא בשלשה עשר [בערב], [254] דשכיח ריפתא בכולהו בתי, שאז מצויה הרבה פת לחולדה בתוך הבתים, והיא אינה חוששת שמא לא יהיה לה מה לאכול, הלכך, לא מצנעא, אין חשש שתגרור החולדה חמץ ממקום שאינו בדוק להצניעו במקום בדוק. [255]

ואילו המשנה הבאה מדברת על החשש ביום ארבעה עשר, שמא אז היא תגרור מהחמץ ששיירה לאחר הבדיקה, כי הואיל דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי, שהחולדה אינה רואה אז הרבה פת בבתים כפי שהיא רגילה לראות תמיד, היא חוששת שלא יהיה מה לאכול, ומצנעא מן החמץ. [256]

אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא דידעא דהאידנא [היום] ארביסר בניסן, ולא אפי עד לאורתא, וכי יכולה היא לשים לב ולראות את הנולד שלא יאפו עוד היום פת, עד שאתה חושש כי מפני שאינה רואה עתה פת בבית, היא משיירא מן החמץ ומטמרא ומצניעתו? [257]

אלא אמר רבא: לעולם אין לנו לחשוש כלל שמא תגרור חולדה מהחמץ, ואפילו בארבעה עשר. ומה שאמרה המשנה בסיפא "מה שמשייר יניחנו בצנעא", הוא משום שאנו חוששים שמא תטול חולדה בפנינו מהחמץ הנשאר, ואז ודאי יהא צריך בדיקה אחריו.

תניא כוותיה דרבא: הרוצה לאכול חמץ אחר הבדיקה, כיצד יעשה?

מה שמשייר לצורך האכילה יניחנו בצנעא, כדי שלא תבוא חולדה ותטול ממנו בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו!

רב מרי אמר: לכן אומרת המשנה שיניח את החמץ הנשאר בצנעא, משום גזירה, שמא יניח עשר חתיכות חמץ, ואחר כך ימצא רק תשע, שאז ודאי יש לחשוש שמא גיררה חולדה את העשירי, שהרי אנו רואים שהוא חסר. [258]

הגמרא מביאה להלן פסקי הלכות הנוגעים לאופנים שונים של ספיקות ביחס לבדיקת חמץ.

א. היו לפנינו תשע ציבורין של מצה וציבור אחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל נטל בפנינו חתיכה מאחד הציבורין, ונכנס לבית שכבר בדוק, ולא ידעינן אי מציבור המצה שקל, אי מציבור החמץ שקל, ואז צריך לבדוק שוב את הבית. [259]

הדין הוא שצריך לבדוק שוב את הבית, למרות שיש כאן רוב להקל. כי היינו הדין של תשע חנויות ששנינו בברייתא, שאם היו בעיר תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה, וחנות אחת מוכרת בשר נבילה, וקנה אדם בשר ואינו יודע מאיזה חנות קנה. הבשר אסור, למרות שרוב החנויות הן כשירות. משום ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" כלומר, שכל דבר שנטלו אדם ממקום קביעותו, ואינו יודע מהיכן נטלו, הואיל והתחיל הספק במקום הקביעות, אין הולכין בו אחר הרוב, אלא הוא נחשב כמחצה על מחצה, דהיינו, כספק שקול, וספק איסור לחומרא. ולומדים זאת מפסוקים.

ואף כאן, כיון שתחילת הספק היתה במקום קביעותו, כאשר ראינו את העכבר נוטל

מאחד הציבורין, שהוא מקום הקביעות של הדבר, [260] יש על כך תורת "קבוע", שאין הולכין בו אחר הרוב, אלא דנים אותו כספק השקול, והולכים בו לחומרא.

ב. ואם פירשה החתיכה, שניטלה מעצמה מאחד הציבורין למקום אחר, ואיננו יודעים מאיזה ציבור פירשה, ואתא עכבר ושקל את אותה חתיכה ונכנס לבית הבדוק, אין הבית צריך בדיקה, כי באופן כזה הולכים אחר הרוב, ותולין שהחתיכה פירשה מאחד הציבורין של מצה.

והיינו הדין של הסיפא של הברייתא של תשע חנויות.

דתניא: עשר חנויות של בשר שהיו בעיר, תשע חנויות מהן, כולן מוכרין בשר שחוטה, ורק חנות אחת מוכרת בשר נבלה, ולקח אדם בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספיקו אסור!

ובסיפא של הברייתא נאמר: ובנמצא, בשר שנמצא ברחוב בין אותן חנויות, הלך אחר הרוב. הבשר כשר משום שהספק התחיל כאן רק ברגע מציאת הבשר ברחוב, ושם הוא אינו במקום הקביעות של הדבר, ולכן אין עליו תורת "קבוע", אלא יש בו את הכלל "כל דפריש, מרובא פריש", ואנו אומרים שהבשר פירש מהרוב, שהן החנויות הכשרות.

וגם כאן, כיון שהספק התעורר בפנינו רק כשהחתיכה כבר פירשה ממקום הקביעות, יש לנו לפסוק כפי הדין הרגיל, של הליכה אחר הרוב.

ג. שני ציבורין הנמצאים לפנינו, אחד מהם של מצה, ואחד של חמץ, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק, ואחד שאינו בדוק. ואתו שני עכברים, אחד שקל נטל חתיכת מצה, ואחד שקל נטל חתיכת חמץ, וכל אחד מהשניים נכנס לבית אחר, ולא ידעינן הי [איזה] עכבר להאי בית עייל [נכנס], והי עכבר להאי בית עייל, ושמא נכנס העכבר עם החמץ לבית הבדוק.

היינו הדין של שתי קופות, שמשם אנו יכולים ללמוד שבאופן כזה תולין לקולא, ואומרים שהמצה הוכנסה לבית הבדוק, והחמץ הוכנס לבית שאינו בדוק.

דתניא: שתי קופות לפנינו, אחת מהן היא של פירות חולין, ואחת היא של פירות תרומה, ולפניהם עמדו שני סאין מאותן פירות, אחד מהם היה של חולין, ואחד של תרומה. ונפלו שני הסאין האלו לתוך הקופות האלו, כל סאה לקופה אחרת. ואיננו יודעים איזו נפלה לחולין ואיזו לתרומה. הרי הפירות שבקופת החולין מותרין באכילה אפילו לזר, כפי שהיו עד עתה, ואין חוששין שמא הסאה של תרומה נפלה לתוכם ונאסרו כל הפירות לזרים [כי לא היה שם פירות חולין בשיעור פי מאה כנגד התרומה, ולא נתבטלה התרומה בחולין]. לפי ש"אני אומר" [דהיינו, יש לנו אפשרות של "תלייה", לתלות ולומר]: פירות החולין לתוך קופת החולין נפלו, ואילו התרומה לתוך קופת התרומה נפלה.

כך גם בשני ציבורין ושני בתים, כיון שיש כאן אפשרות של "תלייה", לכן "אני אומר" כי העכבר שנטל חמץ נכנס לבית שאינו בדוק, והעכבר שנטל מצה נכנס לבית הבדוק. ואין צריך לבדוק שוב את הבית שכבר נבדק. [261]

ומקשינן: מה הראיה מתרומה לחמץ? והרי אימור, יש לנו לומר, כי מה דאמרינן "שאני אומר", שאני תולה ואומר שההיתר נפל לתוך ההיתר, והאיסור נפל לתוך האיסור,

הערות

[247] התוס' יישבו בדרך אחרת, שבאיסור דרבנן, אכן, ספק מוציא ודאי. וכאן בחמץ שהספק אינו מוציא מידי ודאי, מדובר כשבעל הבית לא ביטל את החמץ, והוי הבדיקה חיוב מדאורייתא. עוד תירצו, שגם בחבר שמת מותר לאכול רק אכילת ארעי מהפירות שהניח. ומה שהברייתא אומרת "הרי הן בחזקת מתוקנין" היינו בפירות כאלו שאינן ראויין אלא לאכילת בהמה, שמותר להאכילם אפילו אכילת קבע קודם גמר מלאכה. תוס' ד"ה כדי. ובמנחות הביאו התוספות בשם רבי אפרים, שרבי אושעיא פוטר לגמרי אפילו באכילת קבע. ומה שנקט "כדי שתהא בהמתו אוכלת", היינו שכך אומר בעל הבית, שלצורך בהמתו הוא מכניסה במוץ שלה, לפי שהוא מתבייש לומר שכונתו להערים ולפטור ממעשר. ואף שאכילת קבע אסורה אפילו קודם ראיית פני הבית, זה רק משום שאפשר שיבא לידי חיוב כשיראה אחר כך פני הבית. אבל כאן שהתבואה כבר ראתה פני הבית בפטור, ושוב לא יועיל אף אם תראה שוב פני הבית, מותר אפילו אכילת קבע. תוס' ד"ה כדי, מנחות [סז ב]. השפת אמת מתרץ קושיית רש"י והתוספות, שכל הטעם שאסרו חכמים לאכול קבע קודם מירוח וראיית פני הבית הוא משום גזל השבט, כדי שלא יפקיע כל אחד תרומותיו ומעשרותיו בערמה זו. וכאן במילא אין צריך ליתן לכהן וללוי התרומה והמעשר, כי שמא כבר עישר החבר, והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכל הספק רק אם צריך לקרוא לה שם. אם כן על הצד שהחבר הכניסה במוץ שלה, מותר אף אכילת קבע בלא קריאת שם, כי באופן שאין חיוב נתינה לא תיקנו חכמים חיוב הפרשה אף לאכילת קבע.

[248] אין מכאן ראיה ששפחה מטמאה בלידה. כי אפשר שהנפל שהטילה השפחה לא היה שלה אלא של גבירתה הישראלית. אך בתורת כהנים יש דרשא מפורשת לטמאות את השפחה בטומאת לידה. תוס' ד"ה בשפחתו [בעמוד א].

[249] רש"י. התוספות מוסיפים שאף אם נאמר שהנפל היה של גבירתה של השפחה, והכהן הזה היה קרוב של הנפל, אף על פי כן היה אסור לו ליטמא לנפל. כי בתורת כהנים מבואר שאסור לכהן ליטמא רק לקרוב שהוא בר קיימא, ולא כשהוא נפל. ועוד, שאפילו לקרוב בר קיימא מותר לכהן ליטמא רק כאשר יש בכך צורך למת. ואילו כאן ההצצה לבור, לא היתה לצורך המת, אלא לצורך אמו שתדע כמה ימי טומאה וטהרה עליה לנהוג. ועל כרחך צריך לומר שכהן שוטה היה. תוס' ד"ה בשפחתו [בעמוד הקודם].

[250] רש"י. והיינו שאם לא היה שם חלל טפח, הרי זו "טומאה רצוצה" שבוקעת ועולה אף מעבר לגגה, ומטמאה את כל מה שלמעלה ממנה. ושמא עמד הכהן בדיוק מעל החור הזה. ומוסיף המהרש"ל, שפתח החור שנכנס לבור, היה פחות מטפח. כי אחרת היתה מתפשטת הטומאה לתוך הבור, ושוב היה הכהן מאהיל על הטומאה. אך התוס' מיאנו לפרש כן, משום שהם סוברים שבאופן כזה שוב הטומאה בוקעת ועולה, כיון שאין לה פתח לצאת דרך שם. וכשיטתם בכמה מקומות, שכל החילוק בין אם החלל יש בו טפח או לא, הוא רק כאשר יש לטומאה פתח לצאת דרכו. אך כשהמת נמצא בבית סתום דינו כקבר סתום, ואדרבה חמור יותר כשיש לחלל טפח, שאז הטומאה מתפשטת תחילה בכל הבית, ולאחר מכן היא בוקעת ועולה כנגד כולו. ואילו כשאין שם טפח, אינה בוקעת אלא כנגד הטומאה עצמה. מהרש"א. אך מאידך כתבו שאין לומר שמדובר שחלל החור היה בו טפח. שאם כן מה הועילה הגרירה של החולדה לשם, הרי הטומאה מתפשטת מן החור אל תוך הבור. ולכן הם מפרשים שאמנם מדובר בטומאה רצוצה, וכגון שהחור לא היה בו חלל טפח. ואף על פי כן טיהרוהו את הכהן, ולא חששו שמא הוא עמד בדיוק מעל הטומאה, והיא בוקעת ועולה כנגדה. משום שמקום עמידתו היה רשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. [ואף שהבור עצמו היה רשות היחיד, כמבואר בהערה הבאה מכל מקום עמידת הכהן על שפת הבור היה במקום שהוא רשות הרבים]. עוד כתבו שאפילו אם מקום עמידתו היה רשות היחיד, טיהרוהו בגלל ספק ספיקא, למרות שבכל ספק ספיקא מטמאים ברשות היחיד, ראה שם הטעם. תוס' ד"ה ספק. בתוס' רבינו פרץ מבואר להדיא כמו שפירש המהרש"ל בדעת רש"י שהחור עצמו היה בו חלל טפח, ואילו פתח החור לבור היה פחות מטפח. והקשה: איך אפשר לסמוך על כך שהחור עשוי בצורה כזאת דוקא? ותירץ, שסתם חור של חולדות עשוי כך שבפתחו הוא צר ובהמשך הוא מתרחב. אך הקשה כקושיית מהרש"א, שאם כן הרי זה כקבר סתום שהטומאה בוקעת ועולה למרות שיש בו חלל טפח? ותירץ, כיון שהנפל לא הונח שם לשם קבר, אין דינו כקבר סתום.

[251] הקשו התוס': היכן עמד הבור. אם ברשות הרבים, די בספק אחד בלבד כדי לטהר את הכהן, כדין ספק טומאה ברשות הרבים שספיקו טהור. ואם ברשות היחיד, לא יועיל אפילו ספק ספיקא. כי ספק טומאה ברשות היחיד, לעולם טמא, אף בספק ספיקא? ותירצו, שלעולם עמד הבור ברשות היחיד, אלא שגרירת החולדה הוא ספק מצוי וקרוב לודאי, לכן יש להקל בו בספק ספיקא. וכמו שכתבו לעיל בעמוד א בד"ה ואם. תוס' ד"ה ספק.

[252] קשה, כיון שגרירת חולדה היא ודאית, אם כן למה אין חוששין תמיד בחמץ שמא גיררה חולדה. שהרי הוא כאילו ראינו שהחולדה גררה לכאן חמץ, שאמרו לעיל שבאופן כזה ודאי צריך לבדוק שנית, משום שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי? יש לומר שאין זה ודאי גמור. אלא כעין הודאות של חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, שאמרנו לעיל שהוא מוציא אף מידי ודאי. אבל עדיין אין לנו לחשוש שמא גיררה חולדה מאחר שאינו ודאי גמור, ולא מחזקינן איסורא. עוד יש לומר, כי מה שאמרו אין חוששין שמא גיררה חולדה, היינו בבתים, שאין החולדות מצויות שם. וכאן מדובר בבור שהוא בשדה שחולדות מצויות שם, והוי הגרירה ודאי. עוד יש לפרש "ודאי גררוהו בההיא שעתא", היינו, כיון שעתה אנו רואים שהנפל איננו בבור, משום שהחולדה גררתו משם, אם כן ודאי שגררתו מיד שנפל לשם, כי למה תתמהמה מלגוררו. אבל עצם הגרירה אינה ודאית. רבינו דוד.

[253] לכאורה איך אפשר לומר שחיישינן לגרירת חולדה, והרי המשנה אומרת שאם כן צריך לחשוש גם מחצר לחצר ומעיר לעיר, ואין לדבר סוף? מבארים התוס': שהגמרא לא שאלה שנחשוש לגרירת חולדה אפילו מבית חבירו לביתו. שלזה ודאי אין סוף. שהרי אי אפשר שכולם יבדקו בבת אחת. ואם הוא יסיים לבדוק קודם לחבירו, נחשוש שמא תביא חולדה חמץ, מבית חבירו שאינו בדוק לכאן. אלא השאלה היא שנחשוש באותו בית עצמו שתגרור חולדה ממקום שאינו בדוק למקום בדוק. ולדבר זה יש סוף, שיכולים כל בני הבית לבדוק בבת אחת, זה בזוית וזה בזוית זו. [ואכן גם ראיית הגמרא מהמשנה הבאה היא רק שחוששין לגרירת חולדה באותו בית עצמו]. תוס' ד"ה ולא.

[254] חידושי הר"ן.

[255] לכאורה קשה, אם כן, גם כשראינו את החולדה מביאה חמץ למקום שכבר בדוק, אין צריך לבדוק שוב. כי ודאי שלא תשאיר ממנו כלום. והרי לעיל דייקה הגמרא מהמשנה שבאופן כזה, ודאי צריך לבדוק שוב. למרות שהמשנה מדברת בליל י"ד? לכן מבארים התוספות שאין כונת אביי שבשלשה עשר, היא אף פעם אינה מצניעה, אלא שלפעמים אינה מצניעה. ולכן כשלא ראינו אותה גוררת חמץ, איננו חוששים לכך, כי אפילו אם גיררה, שמא אכלתו כולו. אבל אם ראינו אותה שגררה חמץ לכאן, צריך לבדוק שוב, כי לפעמים היא מצניעה מהחמץ שברשותה. אבל במשנה הבאה שמדברת בי"ד בניסן, לעולם היא מצניעה מהחמץ. ולכן אפילו כשלא ראינו אותה גוררת חמץ, צריך לחשוש לכך, כיון שאם תגרור, ודאי תצניע אותו. ולכן צריך להניח את החמץ לאחר הבדיקה במקום צנוע. עוד הוסיפו התוס', שכל זה אמור לגבי לחם, אך בבשר יכול אביי לסבור שלעולם אינה מצניעה כלום, אלא אוכלתו כולו. ולכן במדורות העכו"ם אפשר שהוא סובר כרבי זירא, שאפילו ידענו שהיה שם קבר של נפל, אין חוששין לטומאה במקום שחולדה מצוייה, כי ודאי אכלה החולדה את כל הנפל. תוס' ד"ה בשלשה.

[256] ואף שבמשנה לקמן [יב] נאמר שמי שלא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד עצמו. ומה הועיל בבדיקתו כיון שבי"ד חוששין לגרירת חולדה, ושמא תוך כדי הבדיקה תגרור ממקום למקום? יש לומר שעל זמן מועט כזה, ודאי אין חוששין לגרירת חולדה. אך אם כן למה צריך לחלק בין י"ג לי"ד. הרי גם אם שניהם בי"ד, יש לחלק בין משנתנו שמדברת בזמן מועט של בדיקת חמץ, לבין המשנה דלקמן שמדברת על החמץ שמשייר עד למחר? יש לומר שמהלשון "אין חוששין שמא גיררה חולדה" משמע שבכל ענין אין חוששין ואפילו לזמן רב, לכן העמידוה בי"ג דוקא. חידושי הר"ן. בתוס' הרשב"א מתרץ על פי התוס' בד"ה ולא שכל השאלה של הגמרא שנחשוש לחולדה הוא רק באותו בית עצמו [הובא בהערה לעיל]. אם כן אפשר שבי"ד עצמו אכן חוששין לחולדה באותו בית עצמו. ומי שבודק אז יצטרך לבדוק עם כל בני ביתו בבת אחת, זה בזוית וזה בזוית זו.

[257] קשה: הרי אביי לא אמר משום נביאות שהיא רואה את הנולד ויודעת העתיד, אלא שהיא דואגת להוה, וכיון שאינה רואה עתה פת הרבה כמו שרגילה עד עתה, לכן היא אוגרת מאכלה? ומצינו בירושלמי שיש לעכברים הבחנה בין רב למעט, שמפרש טעם חכמים במשנה בהמפקיד [בבא מציעא מ א], שהנפקד מנכה את החסרון מהתבואה לפי רוב התבואה. ושואל רבי יוחנן בן נורי, וכי מה איכפת להן לעכברים אם יש הרבה תבואה או מעט, כלומר שתמיד הם אוכלים באותה מדה? ומתרץ הירושלמי, שעכברים הם רשעים, כשהם רואים שיש הרבה תבואה, הם קוראים לחבריהם שיבאו לאכול. יעב"ץ.

[258] רבא ורב מרי אינם חולקים, אלא רבא נקט את לשון הברייתא. ורב מרי מפרש שמה שהברייתא אומרת "שלא תבא חולדה ותיטול בפנינו" הוא לאו דוקא, אלא הוא הדין בהניח עשר ומצא תשע, אמרינן שמן הסתם החולדה גררה את העשירי, ולא שבא אדם ולקחה משם. חידושי הר"ן.

[259] כך מפרש רש"י שהנידון הוא לענין בדיקה של הבית שנכנס לשם העכבר. א. התוס' הקשו: אם כן מה הראיה מתשע חנויות, שהוא ספיקא דאורייתא, שמא הבשר נבילה. לענין בדיקת חמץ שהוא רק מדרבנן. כמבואר בגמרא בסמוך, משום שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. שאף אם נדון לגביו את הקבוע כמחצה על מחצה, הרי ספיקא דרבנן לקולא? ותירצו, שמדובר באופן שבעל הבית לא ביטל את החמץ, שאז הבדיקה היא חיוב מדאורייתא, ולכן הוא דומה לתשע חנויות. אך הקשו שעדיין אינו דומה בדיקת חמץ לתשע חנויות. כי בתשע חנויות אין לבשר שאנו מסופקים עליו, חזקת היתר. ואילו כאן, הבית יש לו חזקת בדוק? ולכן הם מבארים שהנידון אינו לענין הבית שנכנס לשם העכבר, אלא לענין הפרוסה עצמה שנמצאת לפנינו, אם היא מותרת באכילה או לא. ולפרוסה עצמה הלא אין חזקת היתר. ודומה אם כן ממש לתשע חנויות. תוס' ד"ה היינו. ב. בעל המאור מפרש שהנידון הוא אמנם לענין הבית. אך לא לענין בדיקה, אלא רק לענין אם בעל הבית צריך לבטל את החמץ שיתכן ונכנס לשם, או לא. אבל לבדוק, ודאי אינו צריך, כי ספיקא דרבנן לקולא. ג. שיטת הר"ן בביאור הסוגיא. הר"ן הקשה אף הוא, מה מדמה הגמרא את השאלה בענין בדיקת חמץ שהוא רק מדרבנן, לתשע חנויות שהוא ספיקא דאורייתא? וכתב שתירוצי התוס' ובעל המאור אינם נראים לו, שהרי להלן בשני ציבורין מבואר להדיא שהנידון לענין בדיקת חמץ, ובפשטות נראה שכל הסוגיא מדברת באותו ענין. שאם לא כן מדוע נקטו שם באופן אחר, והלא בתשע ציבורין עצמן היו יכולים לחלק בין הפרוסה עצמה או ביטול הפרוסה, לבין בדיקת הבית? וגם כל הסוגיא צריכה ביאור, מדוע צריך להביא מקור נפרד לגבי כל נידון ונידון, והרי ניתן ללמוד אחד מהשני? ולכן הוא מפרש שכל הסוגיא נמצשכת אחר דברי הגמרא דלעיל, שאם ראינו החולדה גוררת למקום בדוק, צריך לבדוק שוב. ודנה הגמרא בכל אחד מהאופנים, האם הוא נחשב שראינו, או לא. א. בתשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, אומרת הגמרא שהוא כאילו נטל העכבר ודאי חמץ ונכנס לבית הבדוק. משום שהולכים אחר שעת נפילת הספק. וכיון שראינו את הפרוסה כשנטלה העכבר מאחד הציבורין, והסתפקנו עליה אם הוא חמץ או מצה, על כרחך נאסרה לנו אותה פרוסה באכילה, וממילא צריך בדיקה אחריה. [ולא מיבעיא אם ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, הרי ודאי שפרוסה זו אסורה באכילה מן התורה, אלא אף אם ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, הרי גם חמץ נוקשה שאסור רק מדרבנן צריך בדיקה, כמבואר בתחילת הפרק]. והדמיון לתשע חנויות הוא רק לענין הפרוסה עצמה שאסורה באכילה, ואין הולכין בה אחר הרוב משום קבוע. או שכמו בתשע חנויות הולכין אחר תחילת הספק, שהרי זה כל החילוק בין אם לקח מהחנות או שנמצא ברחוב. הוא הדין כאן, כיון שתחילת הספק לא היה על בדיקת הבית, אלא על הפרוסה עצמה, אם היא חמץ או מצה. ומאחר שמספק אנו אוסרים אותה, על כרחך שאף הבית צריך בדיקה, שהרי נכנס לתוכו דבר האסור באכילה. ב. מה שאין כן בדין דלהלן, בשני ציבורין אחד של חמץ ואחד של מצה, וראינו שני עכברים, אחד נטל חמץ ואחד מצה. לא הסתפקנו כלל על הפרוסות עצמן, רק לאחר מכן כשנכנסו כל אחד לבית אחר, התחיל הספק על הבית הבדוק, אם נכנס לשם חמץ והוא חייב בבדיקה, או לא. ולכן כיון שבדיקת חמץ הוא מדרבנן, אנו אומרים שספיקא דרבנן לקולא. וזה שהאריכה הגמרא, שהיו שני ציבורין ושני עכברים ושני בתים, ולא נקטה בקיצור, שעכבר אחד נטל חמץ ואיננו יודעים אם נכנס לבית הבדוק או לא, הוא כדי להשמיענו רבותא בשני בתים, שלא תאמר, כיון שודאי נכנס עכבר עם חמץ לתוך אחד הבתים, הרי זה כאילו איתחזק איסורא, ויצטרך לבדוק שוב. קמשמע לן שאפילו בכי האי גוונא אנו תולין לקולא כמו בשתי קופות. ג. לאחר מכן מביאה הגמרא את האופן של ציבור אחד של חמץ ולפני שני בתים בדוקים, ונטל עכבר מהחמץ ואיננו יודעים לאיזה בית נכנס. וגם כאן ודאי לא נפל ספק כלל על הפרוסה עצמה שנטל העכבר, אלא רק על הבתים. ואף על פי כן אין ללומדו מהאופן הקודם, כי שם אפשר לומר העמד כל בית על חזקתו. הבדוק בחזקת שהוא בדוק, והאינו בדוק ישאר בחזקת שאינו בדוק. אבל כאן שבית אחד ודאי איתרע חזקתו, שהרי ודאי נכנס חמץ לבית בדוק, יצטרכו שניהם לבדוק אפילו בבאו לשאול בזה אחר זה. לכן מביאה הגמרא משני שבילין, שרואים שבמקום שהולכים לקולא מספק, אנו מקילים אפילו באופן שאחד ודאי איתרע חזקתו. והוא הדין בבדיקת חמץ שאף בו מקילים באופן של ספק, שיש להקל אף כשאחד ודאי איתרע חזקתו. ד. האופן של ספק על ספק לא על, שמדמה הגמרא לבקעה. לכאורה קשה, מה החידוש כאן. הרי גם האופנים הקודמים היו כך שספק אם נכנס העכבר לבית הבדוק או לא. ושם אפילו יותר חמור, שודאי נכנס העכבר לאחד הבתים. ובכל זאת הקלנו מספק. כל שכן כאן, שספק אם בכלל נכנס העכבר לאיזה בית? אלא הגמרא דנה כאן באופן שראינו עכבר נכנס לבית בדוק. האם הוא צריך לבדוק גם את יתר הבתים שבאותו חצר. כשם שאם נכנס עכבר לצדו אחד של החצר, כל החצר צריכה בדיקה, כך גם כל הבתים שבחצר הם רשות אחת, או לא? ועל זה מביאה הגמרא ראיה מבקעה, שאף שהוא ודאי נכנס לבקעה, הרי ביחס לשדה שהטומאה בתוכה סובר רבי אליעזר שהוא נחשב לספק ביאה, כלומר שספק אם בכלל נכנס לתוכה. ואף חכמים מודים לרבי אליעזר שזה נקרא ספק ביאה, אלא שאף על פי כן הם מטמאים. הרי שאין אומרים שכל הבקעה נחשבת לשדה אחת, אם כן הוא הדין שכל הבתים שבחצר, אין נחשבים לרשות אחת. ד. שיטת רבינו דוד: רבינו דוד מביא בשם הראב"ד, שלכן אנו מחמירים בתשע ציבורין, שצריך אף לבדוק, על אף שהבדיקה היא רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. משום שכל עצם הבדיקה ניתקנה רק על ספק, שהצריכו לבדוק את הבית מספק, שמא יש שם חמץ. הואיל ומשתמשים בבית כל השנה בחמץ והוחזק שם חמץ, אין מתירין אותו עד שיבדק. והוא הדין בתשע ציבורין, כיון שודאי הכניס העכבר לבית חתיכה שספק אם היא חמץ או מצה, הרי זה כבית שהוחזק שם חמץ, וצריך להוציאו על ידי בדיקה דוקא. שמה לי אם הספק בחתיכה עצמה, או שהספק בבית, אם יש שם חמץ או לא. מה שאין כן ביתר האופנים, שספק אם בכלל נכנס העכבר לבית הבדוק, הרי לא הוחזק שם חמץ כלל וחזר הדין שספיקא דרבנן לקולא, ואין צריך לבדוק. [ובשתי קופות, אף שודאי נכנס בכל אחד מהבתים דבר שהוא ספק חמץ או מצה. מכל מקום אנו דנין אותו כאילו לא הוחזק לנו חמץ בבית הבדוק, הואיל ואפשר לתלות שהחמץ נכנס לבית שאינו בדוק, והמצה לבית הבדוק]. ועדיין קשה, מדוע לא נקט בתשע ציבורין מטעם ספק ספיקא, שהרי יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא אותה חתיכה שנטל העכבר היתה מצה, ואף אם היתה חמץ, שמא אכלו? [וראה להלן בהערה]. והביא בשם הרמב"ן שהוא מוסיף על סברת הראב"ד, שאף בספק ספיקא מחמירים בבדיקת חמץ. שהואיל וחייבו חכמים לבדוק מספק, הרי עשאוהו כודאי חמץ, ושוב אין הספק השני יכול להוציא מידי ודאי, וצריך דוקא שיבדוק. אך הקשה עליו רבינו דוד: אם כן נמצא שהדרבנן חמור יותר מן הדאורייתא. שאילו מדאורייתא אין צריך אפילו ביטול בספק ספיקא, ומדרבנן חייבוהו לבדוק בספק ספיקא. והרי כל עצמה של הבדיקה לא תיקנוה אלא במקום ביטול? ולכן הוא מבאר את הענין כך: מצוה זו של ביעור חמץ מן התורה שונה משאר מצוות שבתורה. שבכל האיסורים שבתורה לא ציותה התורה אלא על הודאי, כגון שלא יאכל חלב ודאי ודם ודאי. אלא שמפני חומר האיסור של תורה אנו מחמירים אף בספק, ורק בספק ספיקא אנו מקילים. אך במצוה זו של ביעור חמץ לא ציותה התורה על הודאי בלבד, שיבער את החמץ שנמצא לפניו, אלא אף על הספק ציותה התורה על הבתים, לבדוק את החמץ בכל מקום שמשתמשין בו חמץ ולהשביתו משם, או לבטלו. וזה מבואר ממה שאמרו להלן שבדיקת חמץ מדרבנן, כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. משמע שחיוב הביטול מן התורה הוא כמו חיוב הבדיקה מדרבנן, ואף מן התורה חייבים לבער או לבטל אפילו מספק חמץ. אם כן אפילו כאשר יתווסף עוד ספק, הוא לא יהא נידון כספק ספיקא, אלא כספק ראשון, כי הספק הקודם הוא כמו איסור ודאי. ולכן בתשע ציבורין צריך להחמיר אף מן התורה, כיון שודאי הכניס העכבר לתוך הבית דבר שהוא ספק חמץ, הרי דינו כבית שהוחזק בו חמץ, שהוא חייב בבדיקה או בביטול למרות שהוא רק ספק. נמצא הספק השני שמא אכלו העכבר, הוא כספק ראשון של תורה שהולכים בו להחמיר. וזה גם הטעם שאף לגבי חיוב בדיקה שהוא רק מדרבנן, אין להקל בספק ספיקא, כי כך הוא עיקר התקנה של בדיקת חמץ, שתיקנו חכמים שלא לסמוך על הביטול, אלא לבדוק ולבער בדוקא. ולכן יש להתייחס לבדיקה כאילו היא מדאורייתא, שאמרנו שאין להקל בה בספק ספיקא. והרי בכל בדיקה יש ספק ספיקא, שבכל חור וחור יש להסתפק שמא לא היה שם חמץ, ואף אם היה שמא אכלו עכבר, אלא שכאמור אין להקל בבדיקת חמץ מטעם ספק ספיקא.

[260] כך מפרשים התוס', שדוקא כאשר ראינו את העכבר בשעה שנטל ממקום הקביעות הוא נחשב לקבוע. אבל אם ראינו אותו רק לאחר שהחתיכה כבר בפיו, אין על זה תורת קבוע, הואיל ורק עתה התחיל הספק ולא במקום הקביעות. והרי זה כאילו פירשה החתיכה מעצמה ונטלה העכבר, שמבואר להלן שהולכים בו אחר הרוב. וכן מצינו לגבי גוי, שאם לקח הגוי בשר באחת החנויות, אף שהבשר עדיין בידו, הרי זה כאילו נמצא הבשר מושלך ברחוב, משום שהגוי אינו מסתפק אם הבשר כשר או לא, נמצא שתחילת הספק הוא רק עתה כשראינו הבשר בידו. תוס' ד"ה היינו.

[261] ריש לקיש סובר ביבמות שאין סומכים על "שאני אומר" אלא כאשר יש רוב בקופת החולין נגד הסאה שנפלה לתוכה, כיון שבלאו הכי יש כאן ביטול ברוב מן התורה. ואם כן, אין ראיה מכאן לבדיקת חמץ, שאין שם את ההיתר של ביטול ברוב? וצריך לומר, שהסוגיא כאן סוברת כרבי יוחנן ביבמות שאפילו אם אין רוב בקופת החולין, אנו סומכים על "שאני אומר" בלבד. תוס' ד"ה היינו [ב].

ובא כהן והציץ בו כדי לידע בנפל זה אם זכר הוא אם נקבה היא, שיש הבדל בטומאת יולדת בין יולדת זכר ונקבה (ויקרא פרק יב). ובא מעשה לפני חכמים לדון האם טמא הכהן משום מאהיל על המת, וטיהרוהו. מפני שחולדה וברדלס (חיה טורפת קטנה) מצויין שם, ומן הסתם כבר נאכל הנפל על ידיהם קודם לכן.

והא הכא [והרי כאן] שודאי הטילה נפל, וספק גררוהו חולדה וברדלס וספק לא גררוהו ההיא שעתא [באותה שעה], ובכל זאת פסקו כי קאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי! ודוחים: לא תימא [תאמר בברייתא] "שהטילה ודאי נפל לבור" שהיה ברור כן מתחילה, אלא אימא [אמור]: "שהפילה כמין נפל לבור", ושמא לא היה זה נפל כלל אלא חתיכת דם קרוש שאין בה טומאת מת כלל, והוי [והריהו] ספק וספק, ספק היה דבר המטמא וספק אכלוהו חולדות.

ומקשים: והא [והרי] "לידע אם זכר הוא אם נקבה היא" קתני [שנינו]! ומשמע מכאן שרק בדבר זה היה הספק, ומכל מקום ודאי נפל היה! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר] שרצה הכהן לידע אם רוח (דבר שאינו ולד) הפילה אם נפל הפילה, ואם תמצא לומר נפל הפילה — לידע אם זכר הוא ואם נקבה היא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: התם [שם] אין זה ודאי וספק אלא ודאי וודאי הוא, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם — ודאי גררוהו בההיא שעתא [באותה שעה]. נהי דשיורי משיירא [אף על פי שמשיירת] החולדה ממאכלה — מיגרר מיהת [ואולם לגרור] המאכל לחורם ודאי גררום בההיא שעתא [באותה שעה]. לישנא אחרינא [לשון אחרת] בתירוץ זה: נהי [אף על פי] שודאי אכלום לא אמרינן [אומרים אנו], ודאי גררוהו לחורייהו [גררוהו לחורם] — אמרינן [אומרים אנו], ואין מכאן ביטול לסברה הכללית שאין ספק מוציא מידי ודאי.

א ומעתה דנים בצד יסודי יותר של ההלכה במשנה. ומי אמרינן [והאם אנו אומרים] אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא [והרי שנינו בסוף המשנה הבאה]: מה שמשייר לאחר הבדיקה יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו. הרי שבכל זאת חוששים לחולדה שמא תבוא ותקח מהחמץ שנותר שם!

אמר אביי: לא קשיא [קשה]; הא [זה] — בארבעה עשר צריך בדיקה, והא [זה] — בשלשה עשר אין צריך בדיקה. והסבר הדברים: בשלשה עשר בניסן דשכיח ריפתא בכולהו בתי [שעוד מצוי לחם בכל הבתים] — לא מצנעא [מצניעה] אותו חולדה, ואין חוששים שגררה והטמינה. בארבעה עשר בניסן שלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי [מצויה הפת בכל הבתים] — מצנעא [מצניעה אותו].

אמר רבא בתמיהה: וכי חולדה נביאה היא! דידעא דהאידנא ארביסר, ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא ומטמרא [שהיא יודעת שעכשיו ארבעה עשר בניסן הוא, ולא יאפה עד הערב, ומשיירת החולדה ומטמינה] בחורה?! אלא, יש לדחות דברים אלה וכך יש לומר, אמר רבא: מה שמשייר מן הבדיקה — יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו. וכדי להימנע מכך נתנה המשנה עצה טובה להיזהר ולהצניע את החמץ הבדוק.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר — יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.

רב מרי אמר: אפילו כשלא ראינו חולדה שנטלה בפנינו ממש, בכל זאת יש להצניע, גזירה שמא יניח עשר פרוסות לחם וימצא תשע. ואז כיון שברור שמישהו לקח את הפרוסה העשירית, יצטרך לחזור ולבדוק.

ב בהמשך לדיון בענין חמץ שנטל העכבר ממנו, מביאים פסקי הלכה ובעיות הלכתיות הנוגעות לפרטי דינים אלה. תשע ציבורין (ערימות) של מצה ואחד של חמץ, ואתא [ובא] עכבר בפנינו ושקל [ולקח] מציבור אחד. ולא ידעינן [יודעים אנו] אי [אם] מצה שקל [לקח] אי [אם] חמץ שקל [לקח] — היינו [הרי זה] דומה להלכה של תשע חנויות שתובא להלן. אם פירש (יצא, נחלק משהו) מאחד הציבורים, ואיננו יודעים אם היה זה מן המצה או החמץ, ואתא [ובא] עכבר בפנינו ושקל [ולקח] — היינו סיפא [הרי זה דומה להלכה האחרת בסופה של אותה משנה],

דתנן [ששנינו במשנה]: היו בעיר תשע חנויות, כולן מוכרין בשר שחוטה שהוא בשר כשר, ועוד חנות אחת המוכרת בשר נבלה. ולקח בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור באכילה, שמא נבילה היא. מתוך ההנחה ההלכתית ש"כל קבוע (כלומר שניטל ממקום קבוע) כמחצה על מחצה" והרי זה ספק שקול.

ובנמצא אם נמצאה חתיכת בשר ברחובה של העיר — הלך אחר הרוב. שאם רוב חנויות העיר מוכרות בשר שחוטה אפשר לסמוך שהבשר כשר, על סמך ההנחה שכל הפורש — מן הרוב הוא פורש, ואם רוב החנויות מוכרות בשר נבילה — אסור. והוא הדין אם כן לציבורי המצה והחמץ.

מקרה אחר: היו שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ. ולפניהם שני בתים, אחד בדוק מן החמץ ואחד שאינו בדוק. ואתו [ובאו] שני עכברים, אחד שקל [לקח] בפנינו מצה, ואחד שקל [לקח] בפנינו חמץ. ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל [ואין אנו יודעים איזה לכאן נכנס ואיזה לכאן נכנס], והשאלה היא אם נכנס העכבר המכניס את החמץ לבית הבדוק או לשאינו בדוק, היינו [הרי זה] דומה להלכה בשתי קופות (סלים).

דתנן [שכן שנינו במשנה]: היו שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה. ולפניהן שני סאין (כלים גדולים), אחד של חולין ואחד של תרומה. ונפלו אלו לתוך אלו, ויש אפשרות שנפלה התרומה לתוך החולין, והרי זה מדומע ואסור לזרים מספק — בכל זאת מותרין. שאני אומר (כלומר, מניח) שחולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואף לענין חמץ כן, אפשר להניח שהעכבר הכניס את החמץ לבית שאינו בדוק ואין צריך לבדוק שנית.

את ההשוואה הזאת דוחים: אימור דאמרינן [אמור שאנו אומרים] ומקבלים את העקרון "שאני אומר" וסומכים על הנחה זו שהכל היה בדרך היתר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a priest came and glanced at the baby to ascertain whether it is male or whether it is female, as a woman who has just given birth, even to a stillborn, is ritually impure for different lengths of time, depending on whether she gave birth to a male or a female (see Leviticus 12). And the incident came before the Sages, to rule whether or not the priest contracted ritual impurity when standing over the corpse, and they deemed him ritually pure. The basis for this ruling was due to the fact that as a marten and a polecat [bardelas] are found there, it is likely that the baby was dragged away before the priest arrived at the pit.

And yet here, where it is certain that she threw the stillborn baby into the pit, and it is uncertain whether a marten or polecat dragged it away and it is uncertain whether it did not drag it away at that time, the Sages nevertheless ruled that an uncertainty comes and overrides a certainty. The Gemara rejects this contention: Do not say in the baraita that she certainly threw a stillborn into a pit; rather, say that she threw an object similar to a stillborn into a pit. Perhaps it was not a stillborn baby; it might have simply been congealed blood, which does not transmit impurity. And therefore, this is a conflict between uncertainty and uncertainty. It is unclear whether there was anything in the pit that could have rendered the priest ritually impure, and even if there was, it might have already been dragged away.

The Gemara retorts: But isn’t it taught in the baraita: To ascertain whether it is male or whether it is female, indicating that the only uncertainty was with regard to gender; it was certainly a stillborn baby. The Gemara rejects this proof, as this is what the baraita is saying: The priest sought to ascertain whether she miscarried mere wind, i.e., an amorphous mass, or if she miscarried a stillborn baby. And if you say that she miscarried a stillborn, he sought to ascertain whether it is male or whether it is female.

And if you wish, say instead: There it is not a conflict between certainty and uncertainty; rather it is between certainty and certainty. Since a marten and a polecat are found there, they certainly dragged it away at that time, without delay. Although martens leave part of their food, in any case they certainly dragged the baby to their holes at that time. Another version of this answer: Although we do not say that they certainly ate the stillborn, we do say that they certainly dragged it to their holes. Consequently, the ruling in this case does not contradict the general principle that an uncertainty does not override a certainty.

The Gemara proceeds to analyze a more fundamental aspect of the mishna: And do we say that one need not be concerned that perhaps a marten dragged the leaven? But isn’t it taught in the last clause, in the next mishna: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location, so that it will not require searching after it? Apparently, there is concern lest a marten take some of the remaining leaven.

Abaye said: This is not difficult; this ruling is referring to the fourteenth of Nisan, whereas that ruling is referring to the thirteenth. The Gemara elaborates: On the thirteenth of Nisan, when bread is still found in every house, the marten does not conceal the leaven, and therefore there is no concern that perhaps the marten dragged the leaven elsewhere and concealed it. However, on the fourteenth of Nisan, when bread is not found in any of the houses, the marten hides the leaven.

Rava said in surprise: And is the marten a prophetess that knows that now is the fourteenth of Nisan and no one will bake until the evening, and it leaves over bread and conceals it in its hole? Rather, Rava rejected Abaye’s answer and said: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location, lest a marten take it before us and it will require searching after it. Only if one actually sees the marten take the leaven, is he required to search after it.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: One who wishes to eat leavened bread after his search, what should he do? With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location, so that a marten will not come and take it before us, and he will need to search the house after it.

Rav Mari said that there is a different resolution of the apparent contradiction between the baraitot: One conceals the leaven that he found, due to a decree lest he place ten pieces of bread and find only nine. Since the tenth piece is missing, he will be obligated to conduct an additional search.

Apropos the issue of leaven taken by a rodent, the Gemara analyzes a series of similar cases. In a case where there were nine piles of matza and one pile of leavened bread, and one saw a mouse come and take a morsel from a pile, and we do not know if it took matza or if it took leavened bread, this is akin to the case of nine stores in the mishna cited below. If a portion became separated from one of the piles and we did not know if it was matza or leaven, and one saw a mouse come and take it, that is akin to the case mentioned in the latter clause of that mishna.

The Gemara elaborates. As we learned in a baraita: With regard to nine stores in a city, all of which sell kosher meat from a slaughtered animal, and one other store that sells meat from unslaughtered animal carcasses, and a person took meat from one of them and he does not know from which one he took the meat, in this case of uncertainty, the meat is prohibited. This ruling is based on the principle: The legal status of an item fixed in its place is that of an uncertainty that is equally balanced. In this case, when it comes to determining whether or not this meat comes from a kosher store, the two types of stores are regarded as though they were equal in number.

This baraita continues: And in the case of meat found outside, follow the majority. If most stores in the city sell kosher meat one can assume that the meat he found is kosher, based on the principle: Any item separated, i.e., not fixed in its place, is presumed to have been separated from the majority. By the same token, if most stores in that city sell non-kosher meat, the meat found is presumed to be non-kosher. These two principles can be applied to the cases involving piles of matza and leaven: If the morsel was separated from the piles when taken by the mouse, follow the majority. However, if the mouse took the morsel from one of the piles, the legal status of the morsel is that of an equally balanced uncertainty concerning whether it was taken from a pile of matza or a pile of leaven, and the owner is required to conduct an additional search.

The Gemara discusses another case: There are two piles, one of matza and one of leavened bread, and before them there are two houses, one which was searched and one which was not searched, and two mice came, and in our presence one took matza and one took leavened bread. Each mouse went into a different house, and we do not know which mouse entered this house and which mouse entered that house. It is unclear whether or not the mouse that took the leaven entered the house that was searched. This situation is akin to the case of two baskets.

As we learned in the Tosefta: There are two baskets, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma, and before them are two vessels each containing a se’a of produce, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma. And these, the contents of each of the baskets, fell into those, each of the se’a vessels. It is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, and it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce. Nevertheless, the contents of the se’a vessel containing the non-sacred produce is permitted, as I say that the non-sacred produce fell into the non-sacred produce and the teruma fell into the teruma. Likewise, with regard to leaven, presumably the mouse took the leaven into the house that had not been searched, and there is no need to conduct an additional search of the house that was already searched.

The Gemara rejects this comparison: Say that we state and apply the principle: As I say, and assume that everything occurred in a way that preserves the produce in its permitted state

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' שם מקום שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע מה הפילה וטהרוהו חכמים מפני שחולדה וברדלס מצוין בבור דאמרינן שמא גררוהו בחור שלהם ולא היה שם בעת שהציץ ולא האהיל עליו ופרקי' לא תימא שהטילה נפל אלא אימא כמין נפל דהוה ספק וספק כו' ושמא גררה חולדה לא חיישי' והתנן מה שמשייר יניחנו במקום מוצנע מאי לאו דחיישי' כי האי גונא וקתני שלא יהיה צריך בדיקה מכלל שאם לא יניח במקום מוצנע צריך בדיקה אמר רבא הכי תנן במתניתין יניחנו במקום מוצנע שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו תניא כותיה וכן הלכה:

תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ושקל עכבר חד מינייהו היינו תשע חנויות דתניא תשע חנויו' כלן מוכרו' בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבל' [ולקח] ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור:
פירש אם נפל ככר ונטלו עכבר והכניסו לבית היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב הלכך אם הרוב מצה מן הבית אינו צריך בדיקה ואם הרוב חמץ צריך בדיקה וכן סוגיא דהדין שמעתא כולה:

אלא אמר רבא מה שמשייר יניחנו וכו' רב מרי וכו' שמא יניח עשר וכו'. ולענין פסק יש שפסקו כרבא וכו' והרי"ט כתב דהלכתא כרב מרי דסוגיא כותי' נקטא וכן פסקו גדולי הפוסקים וכן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ:

היולדת טמאה כנדה שבעה לזכר ושבועים לנקבה אפי' ולד מת אפי' נפל והוא שהפילה מארבעים יום ואילך ואף בנפל כל שהוא מרוקם וניכר בין זכר לנקבה טמאה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ואם לא הוכר נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה והנפל אע"פ שלא נתקשרו איבריו מטמא באהל ומתוך כך בור שידוע שמטילין בו נפלים המאהיל עליו טמא אפי' לא ראהו ואפי' היו חולדה וברדליס מצויים שם שאין ספק מוציא מידי ודאי ושמא בשעה שהאהיל היה שם ואח"כ גררוהו היו שם שתי ספקות כגון ספק נפל הפילה ספק שפיר מלא רוח הפילה שאינו מטמא וחולדה וברדליס מצויים שם הרי המאהיל טהור שמא אינו נפל ואת"ל נפל היה שמא חולדה וברדליס גררוהו עד שלא האהיל הוא עליו וכבר ביארנוה בשלישי של עבודה זרה:

תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל פרוסה מאחד מן הציבורין ונכנס לבית ולא ידענו אם מצה הכניס או חמץ הכניס צריך בדיקה ואע"פ שרוב ציבורין מצה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וי"א שאינו צריך בדיקה הואיל והבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ספק סופרים להקל וכל שאמרו כאן בספקות לדעתם אינו אלא שהוא צריך ביטול הואיל והביטול מן התורה ר"ל שמפקיע ממנו איסור תורה:

פירשה פרוסה אחת מזוית אחת ובא עכבר ונטלה והכניסה לבית אין צריך בדיקה ודאי מצה הוא שכל הפורש מן הרוב פורש ואין כאן ספק אלא שמבטלו בלבו ולדעת שניה אף בטול אינו צריך ושני דברים אלו אתה למד מתשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח שספקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב כמו שהתבאר במקומו:

ויש מפרשים שמועה בלחם גדול שאין לספק באכילתו בשעה זו אבל בקטן אף בקבוע אין צריך שהרי אף אם חמץ היה שמא אכלתו והם שתי ספקות ומ"מ לשיטתנו אין שתי ספקות מפקיעות חיוב בדיקה אלא כשאחת מהן ספק ביאתה לבית זה אבל כל שודאי נכנסה עם הפת אע"פ שספק חמץ ספק מצה ואם חמץ ספק אכלתו צריך לבדוק או לבטל לדעת שניה הואיל וכל עצמה של בדיקה על הספק היא באה וגדולי המפרשים כתבו שספק אכלתו אינו ספק שמכיון שנכנסה חל עליו חיוב בדיקה ולא היה לו להשהות בכדי שיעור אכילה ונמצא שבעוד שלא היה שם אלא ספק אחד חל עליו חיוב בדיקה וא"כ אף בלחם קטן צריך בדיקה:

היה הדבר בהפך ר"ל תשעה של חמץ ואחד של מצה כל שכן שצריך בדיקה או ביטול לדעת שניה פירש צריך בדיקה אף לדעת שניה שהרי זה ודאי:

שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ושני עכברים אחד נטל מצה ואחד נטל חמץ ונכנס אחד לבית זה ואחד לבית זה ואין ידוע באחד מהם באיזה בית נכנס אין צריך בדיקה הואיל ויש במה לתלות והריני אומר של חמץ נכנס בשאינו בדוק ושל מצה נכנס בבדוק ומ"מ ביטול שהוא מן התורה צריך ודבר זה אתה למד ממה שאמרו בתרומות שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואע"פ שאין חולין רבין על התרומה ודוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ואף זו של חמץ י"מ אותה בלחם גדול אבל בלחם קטן אין צריך אפי' ביטול וי"א בהפך שבלחם גדול אין כאן אלא ספק אחד וצריך בדיקה ומ"מ נראה משיטת הגמרא לדעתנו שזה אינו בכלל ספק והרי הוא בודאי שזה נכנס לזה וזה לזה ותולין להקל וכל שאתה תולה להקל הרי הוא כודאי ואין צריך בדיקה אלא שמבטלו וגדולי המפרשים כתבו שאף בציבור אחד של חמץ ושני בתים בדוק ושאינו בדוק ובא עכבר ונטל מן החמץ ולא נודע לאיזה נכנס שתולין להקל אבל שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ובית בדוק ולא נודע איזו נכנסה לבית זה בזו הואיל ואין כאן שאינו בדוק לתלות בו צריך בדיקה ויש מקילין אף בזו ואין נראה כן שכל שאין בה לתלות על דמיון קופות של תרומות אינו כודאי וכל שאתה דנו בספק ואין שם שתי ספקות ושתהא אחת מהן ספק ביאה צריך בדיקה לדעתנו או ביטול לדעת שניה:

ולענין תרומות מצינו בדוגמת הראשונה והוא שאמרו במסכת תרומות פרק שביעי שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן אני אומר לתוך של תרומה נפלה אבל דוגמת השניה ר"ל בקופה אחת של חולין ושתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה אחת מהן לתוך הקופה אם נאמר בה שזו של חולין היתה לא מצינו אלא שאפשר לדון בה כן ואף אנו כתבנו דוגמתה בענין איסור והיתר בפרק גיד הנשה אלא שמ"מ דעת גדולי המפרשים היתה שמאחר שמצאו דוגמת הראשונה בתרומות ולא מצאו שם דוגמת השניה הקלו בראשונה והחמירו בשניה:

אימור דאמרי' שאני אומר בתרומ' דרבנן פי' המורה בתרומה בזה"ז ואין אנו צריכין לכך דאפי' בתרומה דאורייתא נמי הדימוע מדרבנן הוי דמדאוריית' חד בתרי בטיל והא דבעינן אחד ומאה מדרבנן היא כדאמרינן בפ' יוצא דופן: עיין בפ' השוכח במהדוררא תליתאה:

בד"ה ספק גררוהו כו' דאי איכא פותח טפח מה מועלת גרירה והא פותח טפח מביא את הטומאה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לקיים פירש"י דהוה פותח טפח אלא שפתח החור במקום שנכנס לבור אינו פותח טפח כמו שכתב מהרש"ל וכדמוכח בתוס' סוף פרק בתרא דשבת דא"כ ה"ל קבר סתום ואפילו בפותח טפח על הטומאה בוקעת הטומאה ועולה כדמוכח בתוס' פרק המוכר פירות ע"ש:

בא"ד ועוד י"ל דרגלי הכהן ברה"י כו' ואכלוה הוי ספק הרגיל עכ"ל ולתירוצא בתרא נמי דקאמר ודאי הוא דודאי נפל היה ובודאי גררוהו מ"מ לרגלי הכהן הוה ס"ס דשמא גררוהו ולא גררוהו תחת רגליו וא"נ גררוהו תחת רגליו שמא אכלוהו דהוי ספק הרגיל ובהכי יתיישב דנקט תלמודא ספק דגררוהו כו' מוציא מידי ודאי ולא ניחא ליה באומר אכלתיה כדקאמר לעיל במדור העכו"ם משום דבא ליישב לפי המסקנא דודאי ודאי הוא ודודאי נפל הוא ובודאי יגררוהו דמה"ט ניחא דלא יטמא כהן מבפנים לבור אבל מה"ט אדרבה יטמא מבחוץ לבור מתחת רגליו דודאי גררוהו מבחוץ ולכך קאמר דספק אם גררוהו תחת רגליו ואם לא גררוהו תחת רגליו ובההיא דאימר אכלתיה הוה ספק הרגיל וטהור ודו"ק:

בד"ה היינו ט' חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני שנמצא ביד עכו"ם כו' עכ"ל ובפשיטות מבנמצא הלך אחר הרוב לא קשיא להו מ"ש נמצא בפי עכבר משום דאיכא למימר דנמצא בפי עכבר גרע טפי דתלינן דנטלו העכבר ממקום קביעותו וה"ל כאלו נולד הספק במקום הקביעות אבל מדאוקמא נמצא ביד עכו"ם שפיר קשיא להו מ"ש וק"ל:

בא"ד ולה"נ גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע עכ"ל לפי מה שפירשו הכא דנכבשינהו דניידי הוה נולד הספק במקום קביעות לא הוו צריכי להאי טעמא בנמצא משום שאין האיסור ידוע אלא משום דבנמצא לא נולד הספק במקום קביעות לא גזרו ביה אבל דברי התוס' פרק ג"ה ובפ' התערובות יותר נכונים בזה שכתבו שם דנכבשינהו דניידי כ"כ עד שלא יהא הספק נולד במקום קביעות ולזה קשיא להו שפיר למאי דמשני התם בנכבשינהו דניידי דגזרו ביה שמא יקח מן הקבוע ה"נ ליגזור בנמצא והוצרכו לתרץ בנמצא כיון שהאיסור ידוע לא גזור ביה שמא יקח גם מן הקבוע וק"ל:

בד"ה היינו ב' קופות כו' שהככר גדול כ"כ דליכא למימר אכלתיה עכ"ל ובעל המאור כתב דכולה סוגיין כרבי זירא דאמר בלחם משיירא כו' וי"מ דמודה רבא בעכבר דשיורי ודאי משיירא עכ"ל וק"ל:

בתוס' ד"ה ספק גררוהו וכו' ניחוש שמא גררוהו נגד רגליו וטומאה בוקעת ועולה וספק ברה"י טמא כצ"ל:

בא"ד ועוד י"ל וכו' הוי ספק הרגיל ר"ל ומוציא מידי ספק טומאה ולפי האיבעית אימא דהוי ודאי טומאה והגרירה נמי ודאי והאכילה ספק צ"ל דרגלי הכהן היו בר"ה ודו"ק נ"ל א"נ י"ל דגם האכילה הוי ודאי:

גמ' נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההוא שעתא ל"א נמחק נ"ב בספרים מדוייקים אינו:

רש"י בד"ה שחולדה כו' וברדלס פותח טפח כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל דרש"י סבר שלא יהא חלל חוריהן אלא פותח טפח דאי אינו פותח טפח הוי כסתום והוי בוקע ועולה ושמא הכהן עומד עליו אבל פתח החור שנכנס לבור אף רש"י מודה שאינו פותח טפח כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

רש"י ד"ה הרי אלו מותרין. פירות של קופת החולין כו'. כצ"ל:

גמ' וכי חולדה נביאה כו'. נ"ב יל"ד הא אביי לאו משום נביאות קאמר וא"צ לראות הנולד. אלא דואגת להוה שאינה רואה עתה פת הרבה כמו שרגילה ועל כן אגרה מאכלה (אע״פ שאינה חכמה כנמלה לאסיף הרבה) ומצינו בירושלמי פ"ג דמציעא שיש לעכברים הבחנה בין רב למעט כמ"ש שם אמתני' דמה איכפת להם לעכברים כו' וקאמר הני עכברי רשיעי כדחזיין עיבור סגי כו' קריין לחבריהון כו' אלא דריב"ג התם לית ליה הך סברא ומש"ה אצטריכו נמי חכמים להשיבו מצד אחר וכמ"ש שם בלח"ש בס"ד:

תוס' סד"ה ספק. נ"ב ולפי מש"ל ל"צ לדחוקי משום דטומאה זו של ד"א דמת אינה אלא גזרה דרבנן הקילו נה:

שמא תטול חולדה בפנינו כו'. לפמ"ש הרז"ה דבעכבר לרבא חיישי' אפי' מספק שמא חמץ שמא מצה ואת"ל חמץ אימר אכלתי' א"כ הומ"ל שיצניענו מחשש עכבר ואולי לא ס"ל לרבא לחוש לעכבר אלא היכא דאיכא עכבר לפנינו ושקל נמי אלא דלא ידעי' מה שקל א"נ דעל ולא ידעי' להאי על אבל היכא דליכא עכבר לפנינו כלל לא חיישי' וצ"ע:

ט' צבורין של מצה כו'. רש"י והרמב"ם פירשו כולי' שמעתין לענין בדיקה ונלפע"ד ביישוב ק' תוס' דיש לחלק בין הך דט' צבורין לדלקמן ב' צבורין וב' בתים והיינו כי הכא איירי שכבר נולד לנו הספק כשהככר בפה העכבר טרם שנכנס לבית כמשמע לשון הש"ס ולא ידעי' אי מצה שקל אי חמץ שקל ולכן כבר החלטנו שזה החתיכה שבפי העכבר חמץ הוא מספיקא דאורי' דלענין אכילת החתיכה בעצמה לכ"ע תלינן לחומרא וא"כ כשנכנס לבית ה"ל כאלו ברור לן שהכניסה חמץ לבית וצריך בדיקה ולא עוד אלא אפי' אי הי' מסופק לן באיזה מהבתים שנכנסה לפע"ד כל הבתים צריכים בדיקה אותן הבתים שהם בהספק ולא מהני ס"ס כיון שהספק הראשון הוא באיסור' דאוריתא עי' י"ד סי' ק"י ע"ש משא"כ לקמן בסמוך גבי ב' צבורין שלא נסתפק לן בהככרות לעולם ואלו הי' לפנינו היינו מכירי' איזה מצה ואיזה חמץ אלא שנכנסו לבתים ולא ידעי' הי להאי עייל והי להאי עייל נמצא שנולד הספק בדרבנן אזלי' לקולא זהו נלע"ד ברור ותמהתי על רבותינו בעלי התוס' זלה"ה מ"ש דגבי ט' חניות ליכא חזקת היתר משא"כ בט' צבורין דהבתים בחזקת בדוקי' ומש"ה פי' הריז"ל דלענין הככר שנמצא קאי וק' אכתי מה פשיט לי' מט' חניות דהתם הבשר בחזקת איסור הוא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת לכן לא אזלי' בתר רוב שחוטות וכן כ' תוס' להדי' בנדה י"ח א' ד"ה אחר הרוב כו' ע"ש משא"כ הכא נהי דהככרות אין להם חזקת היתר מ"מ חזקת איסור נמי לית להו אעכצ"ל דהש"ס לא מייתי ט' חניות למפשט מני' אלא לסימנא בעלמא מייתי לשון המתני' אבל קים להו דלא מהני חזקה הכא גבי קבוע לא להקל ולא להחמיר תדע דהרי קי"ל ספ"ק דכתובות דקבוע כמע"מ אפי' להקל כגון דאיכא ט' חניות מוכרת בשר נבלה וא' שחוטה ולקח מא' מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח לא אמרי' דאזלי' בתר רובא ובודאי לקח נבלה זה לא אמרי' אלא אסור רק מספיקא ונ"מ דאי נולד בהחתיכה עוד ספק אחר דיינינן לי' כס"ס (באופן שנולדו הספיקות יחד) וזה מבואר אעפ"י שהוא נגד החזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת וזהו ברור ודברי תו' צ"ע בזה לפע"ד:

בתוספות בד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכא קאי כו' וצ"ל דרגלי הכהן היה בר"ה כו' פותח טפח מביא את הטומאה. עיין במהרש"ל ומהרש"א שכתבו דרש"י הרגיש בזה במה שכתב סתם האי חור פותח טפח והיינו כפי' מהרש"ל שכתב שפתח החור במקום שנכנס לבור אינו פותח טפח אלא דמהרש"א כתב דהתוספות לשיטתם אזלי דלדידהו אפילו בכה"ג הוי קבר סתום ואף שדברים נכונים הם נראה לי דוחק לפרש סתימת לשון רש"י כן ומלבד כמה קושיות שקשה ע"ז. אמנם לפענ"ד אין צריך לכל זה משום דבלא"ה קשיא לי טובא על קושיית ר"י שהקשה דאי יש בו פותח טפח מביא את הטומאה לכך הוצרך לדחוק שאין בו פותח טפח שהוא נגד החוש דהא סתם חולדה וברדלס גופייהו יש בהם טפח ומכ"ש שהנפל בפיהם שיש בו פותח טפח כדאיתא בספרי פ' חוקת ומה דוחקן לפרש כן בפשיטות מצינן למימר דיש בהם טפח ואפי' הכי אינן מביאין הטומאה מחור לבור שהרי משנה שלימה שנינו פ' י"ג דאהלות חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלא אגרוף חישב עליו לתשמיש בטפח והכא בנדון דידן שאין חור ידוע כלל ודאי דלא חישב כלל ושיעורו כמלא אגרוף של בן אבטיח שהוא שיעור גדול. ואע"ג דבפרק ג' מוכח להדיא דבחור שחררוהו שרצים נמי טפח על טפח מביא את הטומאה כדאיתא להדיא במשנה ז' אחד חור שחררוהו מים ואחד שחררוהו שרצים או מלחת כו' וע"כ בפותח טפח מיירי מדפליג ר"י דאי במלא אגרוף ר"י נמי מודה כדאיתא ריש פ' הישן אלא דמשום הא לא איריא דע"כ מתניתין אהדדי לא קשיא דההיא דפ' ג' איירי דהטומאה והטהרות שניהם באותה החור ממש והחלל טפח מאהיל על שניהם כא' ומשו"ה סגי בפותח טפח משא"כ בפרק י"ג איירי לענין שתביא טומאה מאהל לאהל ומשו"ה בעינן כמלא אגרוף כמו שמבואר להדיא סוף פרק מי שהחשיך בתוספות ובנזיר ובפרק בכל מערבין ובדוכתי טובא וכן מוכח להדיא בהרמב"ם בפי' המשניות ואם כן צדקו דברי רש"י כאן דכיון שאין אדם מאהיל על הנפל אלא על הבור תו ל"ל למימר שהחור של שרצים תביא את הטומאה מהחור לבור. ולענ"ד אפשר לומר דר"י בעל התוס' סובר דהאי חור של שרצים דשמעתין כיון דסמוך וטפל לבור ממש הוא הוי כאהל א' כדאשכחן גבי שבת דחורי רה"י הוי כדה"י אלא שדבר זה אינו מוכרח ועכ"פ דברי רש"י מבוארין מאד בפשיטות. ועפ"ז יש ליישב פי' תוספות בפרק כל הצלמים דף מ"ב שכתבו ג"כ דסתם חור שרצים יש בהם פותח טפח והמהרש"א הגיה שם ולכאורה דהתוספת התם קאי בשיטת רש"י דהכא. ובחנם חזר המהרש"א מהגירסא ראשונה ובמקום אחר הארכתי מאד בתכלית האריכות ליישב שיטת רש"י ועיין בק"א ודוק היטב:

בגמרא ומי אמרינן אין חוששין שמה גיררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחו בצינעא כו'. כבר כתבתי דקשה מכאן לשיטת רוב הפוסקים דמשמע מדבריהם דהא דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא שני לן בין אחרים עובדי כוכבים לאחרים ישראל וכמבואר מלשון התוספות לעיל שכתבו דביטול מטעם הפקר וכדפרישית התם ואם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי דהא דאמרינן אין חוששין היינו משום דאף אם גיררה הוי חמץ של אחרים ולא עבר מדאורייתא בבל יראה משא"כ הכא דקתני מה שמשייר אם כן החשש הוי בחמץ שלו ויעבור בבל יראה מדאורייתא ואף דבלא"ה כתבו התוספת הכא דעיקר הקושיא היינו ממקום למקום באותו בית עצמו אם כן משמע דאף בחמץ שלו נמי לא חיישינן אפ"ה איכא לאוקמי מתניתין בבטלו דלשיטת התוספות מדינא דמתניתין הבודק צריך שיבטל משא"כ ההיא דמה שמשייר ודאי לא ביטלו דהא שייר לצורכו. לכך היה נראה להכריח מכאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא של עובדי כוכבים ושל גבוה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ה' ע"ב אבל בשל ישראל לא מיקרי של אחרים וכמ"ש לעיל בשם ספר תורת חיים דף ד' בסוגיא דמשכיר ושוכר ע"ש. ולשיטת התוספות צריך לומר דאשקלא וטריא דשמעתין קאי דמשמע דמפרש למתני' דאין חוששין נמי בלא ביטלו מדדייקינן הא חזינן דשקיל חיישינן וכתירוץ ראשון של ר"י ז"ל בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא חיישינן כו' דא"כ אין לדבר סוף. פירוש דבהא לא הוי סלקא אדעתיה לאקשויי דחוששין דא"כ אין לדבר סוף ואם כן אפילו בלא מתניתין דהכא הו"מ לאקשויי מסברא אהא דקתני ומה שמשייר ואביי נמי לא הוי משני שפיר דבי"ד חיישינן דא"כ אין לדבר סוף בחששא ד"ד אע"כ דהוי ידע שפיר דהיכא דאין לדבר סוף לא חיישינן אלא דעיקר הקושיא ממקום למקום שיבדקו כמה בני אדם בפעם א' וק"ל:

בגמרא אמר אביי לא קשיא הא בי"ג הא בי"ד כו' ופרש"י דאביי מוקי למתניתין בבודק בי"ג כו'. ולכאורה פירושו דחוק דמהיכי תיתי מוקי לסתם מתניתין בבדיקה די"ג שהרי כל אדם אין בודקין אלא בי"ד. ועוד מה ס"ד דאביי אטו חולדה נביאה ועוד דאכתי בי"ד אין לדבר סוף:

ולולי פרש"י היה נ"ל דאביי מפרש מתניתין דאין חוששין כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דאמקום שאין מכניסין חמץ קאי וקאמר דהא דלא בעי בדיקה היינו משום דאין חוששין ואהא קאמר שפיר דכיון דכל אדם בודק תחלת ליל י"ד מש"ה לא בעי בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ כל השנה וליכא למיחש שמא גיררה חולדה בי"ג או קודם לכן דכיון דשכיח ריפתא לא מצנעא ובי"ד כ"ש דלא חיישינן שהרי כבר בדקו כולן חמציהן וחולדה לא משכחא מידי דהא מה שמשייר כל אדם תקנו חכמים דיניחנו בצינעא ואם כן א"ש מתניתין דמה שמשייר דאי לא שתקנו כן הוי חיישינן שפיר לחולדה דלמא שקלא ומשיירא משום דשכיח דמשיירא מיום ליום ולאו בודאי אכלתה אלא ספק אבל רבא דאקשה ליה אזיל לשיטתיה דמשני לעיל אמדורות הגוים אימר אכלתיה ולא מחלק בין פת לבשר ואם כן על כרחך דאימר אכלתיה הוי ספק קרוב לודאי דלא משייר כלל אף מיום ליום מדשרינן במדורות הגוים לאלתר ואם כן מקשה רבא שפיר אטו חולדה נביאה היא ואכתי אמאי יניחנו בצינעא הא ס"ס קרוב לודאי הוא אימר לא שקלה ואת"ל שקלה אימר אכלתיה כנ"ל נכון לולי שרש"י ותוספת לא פירשו כן ודוק היטב:

שם תשע ציבורין של מצה כו' היינו ט' חנויות כו'. ופרש"י דלענין בדיקה איירי ונראה לכאורה שהוכרח לפרש כן משום דכל הני פסקי הלכות אדסליק מיניה קאי בסוגיא דלעיל דאיירי לענין בדיקה ועוד דמסתמא איירי דומיא דכל הנך פסקי הלכות דבסמוך דכולהו איירי לענין בדיקה מיהו ודאי אף לפרש"י עיקר לשון דהיינו ט' חניות וכן הא דפי' אתי עכבר ושקל היינו סיפא איירי נמי לענין אכילה דומיא דחנויות דבנמצא הלך אחר הרוב א"כ בככרות נמי בט' של מצה מותרין לאוכלן בפסח. אלא דלפ"ז קשיא לי על מה שכתב הטור בשם רש"י בה' פסח סימן תמ"ו ביבש ביבש אפילו באלף לא בטיל ואסורין באכילה וא"כ אמאי אזלינן הכא בתר רוב בנמצא ואטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן ובפ"ק דחולין משמע להדיא איפכא דרובא דאיתא קמן עדיף טובא וכיון דאפ"ה מחמרינן ביבש ביבש דאפילו באלף לא בטיל משום חומרא דפסח אם כן אמאי מדמינן ליה הכא לט' חניות ודוחק לומר דסוגיא דהכא אזלא דלא כהלכתא אלא למ"ד חמץ בפסח בששים וממילא ביבש ביבש בחד בתרי סגי:

מיהו בשיטת רש"י יש ליישב קצת דנהי דבכל דוכתא מדאורייתא רובא דאיתא קמן חשיב טפי מליתא קמן מ"מ הכא לענין איסור משהו דחומרא דרבנן בעלמא שייך לאסור טפי ברובא דאיתא קמן כיון דסוף סוף אוכל גוף האיסור בפסח משא"כ ברובא דליתא קמן שפיר יש לילך אחר הרוב ולומר שזה הנמצא הוא ודאי מצה וא"כ לא עביד איסורא כלל. אלא דאכתי קשה לשיטת הרי"ף ז"ל שהביא הטור בי"ד סימן ק"ט והביאו ב"י בהלכות פסח סימן תמ"ז דיבש ביבש בפסח מדינא אוסר בכל שהוא וכ' הב"י הטעם משום דבר שיש לו מתירין ואם כן האי טעמא גופא שייך הכא בט' ככרות והדרא קושיא לדוכתא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן שהרי ככר הנמצא הוא דבר שיש לו מתירין. לכך היה נראה בזה דרש"י והרי"ף לא מפרשין סוגיא דהכא כלל לענין אכילה כיון דרבא פסק לקמן חמץ בפסח במשהו ומשמע להו דה"ה ביבש ביבש אלא דסוגיא דהכא איירי לענין בדיקה. ולפ"ז א"ש דכיון דאזלינן בתר רוב לפיכך כשעודנו בפי העכבר אמרינן דמצה הוא ומש"ה אין צריך לבדוק אחריו דהא לענין בדיקה לא שייך טעמא דדבר שיש לו מתירין כלל כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה היינו תשע חנויות לפי מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לי כו' והכא ספיקא דרבנן הוא כו' ועוד קשה דבט' חנויות ליכא חזקת היתר כו' עכ"ל. כבר האריכו הפוסקים ראשונים והאחרונים בענין זה והאחרון הגדיל מ"ז בס' מג"ש שהרחיב הדיבור בזה בכל הסוגיא בתכלית האריכות עד שכמעט לא הניח מקום להתגדר בו והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש לכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בענין זה דלכאורה בלא"ה קשיא לי בדברי התוספות דמשום הך קושיא דספיקא דרבנן לקולא הוכרחו להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש דאיירי כגון שלא ביטל וא"כ לא הוי דומיא דהך דבסמוך בשני צבורין דאיירי בשביטל כדמשמע מל' הגמרא ועיין מה שאכתוב בסמוך ובכה"ג גופא מפרש רש"י כל הנך דסוגיין בסמוך דאיירי בביטל וא"כ מה דוחקין לאוקמי בהכי משום הך קושיא דספיקא דרבנן ומאי קושיא אטו הא דספיקא דרבנן כלל גמור הוא בכמה דוכתין החמירו חכמים בספיקא אפילו באיסור דרבנן היכא דמסתבר להו כגון ספק מוכן כדמשמע להדיא בפ"ק דביצה דף ד' ע"ב מקמי מסקנא דרב אשי והא דמקשה התם אהא דאמרינן וספיקה אסורה אהנך אמוראי דגזרו משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו דלדידהו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא היינו משום דהנך גזירות אין להם עיקר מן התורה כלל או משום טעמא אחרינא ע"ש במהרש"א ובתוס' ישנים ובחידושינו מ"מ ההיא דספק מוכן משנה שלימה היא וכן בכתמים דודאי אינן אלא מדרבנן ואפי' הכי החמירו בספיקן לאוסרה על בעלה וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובתוס' עצמם שבכמה מקומות החמירו חכמים בספק ואפי' בספק עירוב פלוגתא דתנאי בפ' בכל מערבין דף ל"ה ע"ש ובכל הסוגיא א"כ כ"ש בדיקת חמץ שיש לו עיקר מן התורה. ויותר יש לי לתמוה על קושיא השניה שהקשו התוספת דאפילו בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא אפ"ה לא דמי לתשע חניות לענין בדיקה משום דמוקמינן הבית בחזקת בדוק דמשמע לכאורה מדבריהם דאפילו באיסור דאורייתא לעולם מוקמינא אחזקת היתר והא ודאי ליתא דמלבד מה שהקשיתי כבר מספק מוכן וכתמים דאפילו בדרבנן מחמרינן אע"ג דאית לה חזקת היתר כ"ש בדאורייתא אלא דיותר קשה דהא ודאי גריעא הך חזקת הבית דהכא כיון דאיתרע לה הך חזקה טובא כיון שראינו שהכניס העכבר הככר לבית והככר אסור מדאורייתא איסור גמור מטעם קבוע ומ"ש מכל ספק טריפות דהיכא דאיכא ודאי ריעותא בפנינו צריך בדיקה. ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שפסקו האחרונים כמותו דהא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מותר אפילו בדליכא חזקת היתר ואפ"ה ע"כ מודו דהאי ספיקא דכל קבוע כמחצה על מחצה הוי מדאורייתא וילפינן לה מקרא דוארב לו וקם עליו כמו שפרש"י כאן וא"כ בכל האיסורים כה"ג פשיטא דחייב עליהם אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו א"כ לפ"ז פשיטא דהך ספיקא דקבוע חמיר טובא משאר כל הספיקות ודברי הב"י בכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלהרמב"ם ודאי ליתא כדפרישית אלא דאפילו לשיטת רש"י ותוס' והרשב"א וסייעתם דכל ספיקי דאורייתא לחומרא מן התורה והיינו בדליכא חזקת היתר ולפ"ז בדאיכא חזקת היתר מוקמינן אחזקה אפ"ה ודאי לא גרע האי ספיקא דקבוע משאר ספיקות דהיכא דאיתרע לה חזקה תו לא אזלינן בתרה וכבר הארכנו בזה בקונט' הספיקות בביאור הסוגיא בפ"ק דחולין באזלינן בתר חזקה בלשון התוספות שם ואין כאן מקומו כיון דאפילו את"ל שיש לחלק בין ריעותא לריעותא היינו היכא שהחזקה להיתר היא בגוף הדבר ממש משא"כ הכא שהככר עצמו אין לו חזקת היתר ודאי סברא גדולה יש לומר דתו לא מהני חזקת הבית לאחר שכבר נעשה הספק ודאי מן התורה לענין הככר עצמו. ולע"ד אין צורך לראיות בזה אלא דמ"מ לכאורה ממקומו הוא מוכרע שיש לחלק בכך דאלת"ה תקשי לן הך מלתא דט' חנויות גופא דפשיטא לן הכא ובכמה דוכתי דמדאורייתא הוי כמחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והיינו משום דילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן ליה דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ומוקמינן לגברא אחזקתיה שאינו חייב מיתה מש"ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלינן בתר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעות לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי משא"כ בט' חנויות דליכא חזקת היתר מנלן דהקביעות לחוד מבטל הרוב אע"כ שהטעם כמ"ש דאי לאו דקביעות לחודיה מהני תו לא הוי שייך חזקת היתר כלל דמכיון דאזלינן בתר רובא בכל דוכתי א"כ בט' ישראלים וחד עכו"ם בינייהו ודאי שישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי אלא דע"כ דמטעמא דקביעות לחוד פטרתו התורה דקבוע עדיף מרובא וא"כ ה"נ דכוותיה דכיון שעיקר הספק אינו אלא על הככר בעצמו והוי ספיקא דאורייתא ואם אכלו חייבים עליו אשם תלוי אע"ג דגברא בחזקת פטור הוי קאי ומש"ה תו לא מהני חזקת הבית כלל דהא איתרע לה להך חזקה לגמרי לענין דספיקא מיהא הוי . תו קשיא לי דהא קיי"ל בפשיטות דבהיכא דסמיך בידן שאפשר לברר הספק לא מקרי ספק כלל ואם כן מהאי טעמא גופא כ"ש שיש לנו להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה שהרי אפילו ברובא דעדיף מחזקה כתבו רוב הפוסקים בי"ד סי' א' דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה יש לבודקו כשהוא לפנינו אע"ג דלא איתרע רובא וחזקת היתר כלל וכן בסכין בדוק מצרכינן ליה לכתחילה לבדוק הסכין אחר שחיטה אע"פ שהסכין בחזקת בדוק ולא איתרע וכ"ש הכא דאיתרע חזקה טובא שיש להחמיר להצריכו בדיקה לכתחלה ועוד דהא אפי' בספק טומאה בר"ה דפשיטא לן בכל דוכתי דטהור והטעם מבואר משום דמוקמינן לטהרות בחזקת היתר דנהי דברה"י לא מהני חזקת היתר היינו משום דהלכתא גמירי לה מסוטה משא"כ ברה"ר מוקמינן לה אדיניה דמוקמינן אחזקת היתר ואפ"ה אמר רבי יוחנן בפרק אין מעמידין דף ל"ז דהלכה ואין מורין כן ומסקינן שם כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא שיקעא דנהרי קמן זילו טבולו והטעם מבואר בזה דנהי דבטהרות מטהרינן ספק טומאה ברה"ר היינו משום דלית להו תקנתא אם נטמאו אותן משא"כ באדם דאית ליה תקנתא בטבילה לא סמכינן אחזקה דאיתרע אם כן כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ שיש להחמיר בספק קבוע שהוא מדאורייתא להצריכו מיהא בדיקה דהא בכולהו סוגיין דהכא ולקמן ולעיל נמי גבי חזינן דשקל מדמינן בדיקת חמץ לספק טומאה. ואף שיש לחלק ולומר דבדיקת הבית יש טורח בדבר טפי מכל הנך בדיקות שהבאתי. אלא דלע"ד נראה דבדיקה דהכא לא מחייבינן לבדוק בחורין ובסדקים ובכל החדרים אלא באותו חדר לבדו דשני חדרים דינם כשני בתים וכמ"ש הב"ח בסימן תל"ט וכן מצאתי מבואר בירושלמי וכמו שאבאר עוד בסמוך וצ"ע בכל זה. העולה מתוך מה שכתבתי דלפע"ד דלאו לענין דינא קשיא להו להתוס' הנך קושיות דספיקא דרבנן וחזקה אלא דעיקר קושייתם על לישנא דגמרא דקאמר היינו ט' חנויות ואי לענין בדיקה לא שייך האי לישנא היינו ט' חנויות כיון שיש לחלק ביניהם מהנך טעמי דספיקא דרבנן וחזקה מיהו לפי מ"ש א"ש דהך מלתא דלא מהני חזקת הבית כיון שהספק הוא מחמת הככר לא ידעינן לה מסברא פשוטה אלא לבתר דאשכחן דילפינן ט' חנויות מקרא דוארב לו דמהכא מוכח דכי היכי דחזקת גברא לא מהני כיון שהספק ממקום אחר ה"ה לענין בדיקה דהכא וכדפרישית ודוק היטב:

בא"ד ונראה לר"י כו' קבעי אי שרי לאכילה אי לאו. ולכאורה יש לתמוה אם כן מאי קמ"ל היינו ט' חנויות הא מלתא דפשיטא הוא דמ"ש חנויות מכל שאר איסורין שבתורה אלא דלדוגמא בעלמא קתני ט' חנויות משום דמלתא דשכיח היא ואדרבא מסברא פשיטא שאין להקל בחמץ יותר מבנבילה ושאר איסורין דליכא אלא לאו בעלמא משא"כ בחמץ איכא איסור כרת ודוחק לומר דמשום סיפא דמלתא דבנמצא הלך אחר הרוב נקט האי לישנא דאפילו בחמץ דאיסור כרת יש לילך אחר הרוב דהא אשכחן נמי להיפך מיהו לפמ"ש בל' הגמרא יש ליישב קצת דהא גופא אתי לאשמעינן דחמץ בטל ברוב ביבש ביבש ולא אמרינן דדבר שיש לו מתירין הוא אלא שגם זה הוא דוחק וצ"ע ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בק"א:

בד"ה היינו שני קופות כו' וכולהו שמעתא מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתיה עכ"ל. וכוונתם דבהאי דשתי קופות נמי אם אין הככר גדול אפי' בלא ביטל שרי מטעם ספק ספיקא ספק אי להאי על ככר של חמץ ואת"ל דעייל אימר אכלתיה. אלא דקצת מרבוותא קמאי לא שני להו בין ככר גדול לקטן ומש"ה מוקי לסוגיא דהכא כרבי זירא דבלחם ודאי משיירא וקצת מרבוותא דלא ניחא להו לאוקמי נמי כרבי זירא ומש"ה מחלקין בין חולדה לעכבר ולכאורה לישנא דגמרא מסייע להו דשביק לחולדה דסליק מיניה ונקיט לישנא דעכבר ועוד דטפי הו"ל למימר כל הך מלתא בתינוק שנטל ונכנס לבית כדאשכחן לקמן ועיין בכל זה בל' הפוסקים באריכות. אמנם לע"ד יש לי בזה עיון גדול על התוס' דפשיטא להו דהיכא שהככר קטן יש להתיר מטעם ספק ספיקא והרי הר"י בעל התוס' עצמו כתב בכמה דוכתי דהיכא שהספק א' בגוף האיסור והשני ע"י תערובת לא מיקרי ספק ספיקא ונחלקו הפוסקים בשיטתו היכא שהספק הראשון אינו אסור אלא מדרבנן וע"ז נחלק עליו ר"ת בפ"ק דביצה דף ג' בד"ה ואחרות באחרות משא"כ היכא שהספק הראשון אסור מן התורה משמע דר"ת נמי מודה אם כן בכה"ג דהכא בשתי קופות שהספק הראשון קודם שנכנסו העכברים לבתים היו שניהם אסורין מן התורה ואם כן שוב אין להתיר מטעם ספק ספיקא מכש"כ למאי דמשמע הכא דאיירי שהספק הראשון היה נודע קודם שנכנס לבתים וכן בט' ציבורים דלעיל כפי שיטת רש"י א"כ יש לתמוה על הפוסקים אמאי פשיטא להו להתיר בכה"ג מכח ס"ס דהא אפילו באיסורא דרבנן יש מחמירין בכה"ג היכא שנודע ספק הראשון תחלה קודם שנודע השני מ"מ באיסור דאורייתא לפע"ד כל אנפי שווין דאין להתיר מכח ס"ס בכה"ג ולדעתי צריך עיון גדול ליישב ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה מיהו בשיטת התוס' אפשר ליישב שכתבו כן לפי תירוצם השני שכתבו לעיל בד"ה ואת"ל הוה דהך ספיקא דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ומשום הכי כתבו כאן דצריך לאוקמי כשהככר גדול. משא"כ לתירוצם הראשון לא שייך לומר כן. מכל מקום על שיטת הפוסקים ודאי הקושיא במקומה עומדת:

(ט ב) אמר אביי וכו' בי"ד דלא שכיחא רפתא בכלהו בתי מצנעא וכו'.—דבריו מובנים ע"פ דברי חוקרי בע"ח, שכתבו בטבע העכבר, שאם המטבח סמוך למאורתו לא יכין לו אוכל מאומה, כי סומך הוא על המאכל הנמצא במטבח למרבה, ואולם אם בחדר שעל מאורתו ימצא אוכל מעט אז יגרור לו פתותים אחדים למאורתו (החוקר סאן־לא־ראן בספרו).

ובא כהן והציץ. על שפת הבור: לידע אם זכר אם נקבה. וכהן קרוב או מבני הבית היה ושלחוהו שם להגיד לאמו מה טיבו ותבחין בין טומאת וטהרת זכר לימי טומאת וטהרת נקבה ולא נזכר אותו כהן על אזהרת לנפש לא יטמא והציץ בו בבור והנפל לא ראה וטיהרוהו ממאהיל על המת: שחולדה וברדלס מצויין שם. וסתם חור חולדה וברדלס פותח טפח הוא וגיררוהו לחורן ולא האהיל: רוח הפילה. שפיר מלא רוח ואם תמצא לומר נפל היה כלומר לכל אלה הוצרך שמא רוח הוא ואגיד ואין כאן לא טומאת זכר ולא טומאת נקבה ואם אראה שהוא וולד צריכני לראות אם זכר אם נקבה: ודאי גררוהו. מוחזקין הן בכך ולא דמי למתניתין דקתני הא חזינא חיישינן דנהי דודאי אכלה לא אמר אבל גיררוהו לחור שלהן אמר: ברדלס. אלנמ''ס פוטוייש''י : ומה שמשייר. אחר בדיקה מאכילתו יניחנו בצנעה: בשלשה עשר. רישא דקתני אין חוששין בבודק בשלשה עשר שמצוי פת הרבה לחולדה בתוך הבתים ואינה חוששת לשייר וסיפא בהדיא תנן בה בי''ד וכיון דלא חזיא החולדה פת הרבה בבתים כמות שהיא רגילה משיירא: וכי חולדה נביאה היא. לתת לב על כך ולראות את הנולד ויודעת שלא יאפו עוד היום: ותיטול בפנינו. והיכא דחזינן על כרחיך חיישינן: וימצא תשע. דהכא ודאי איכא למיחש דהא מוכחא מילתא שנטלה פרוסה אחת: תשע ציבורין כו'. פיסקי הלכות הן: ואתא עכבר ושקל. ונכנס לבית בפנינו ולא ידעינן אי חמץ שקל וכיון דחזינא צריכין אנו לבדוק או דילמא מצה שקל: היינו תשע חנויות. דקיימא לן בהו לקמיה דכל קבוע שנטלו ממקום קבוע אין הולכין בו אחר הרוב אלא הרי הוא כמחצה על מחצה וספק איסורא לחומרא: פירש. פרוסה מאחת מן הציבורין לאחת מן הזויות ולא ידענא מהי מינייהו פירש ואתא עכבר ושקליה ונכנס לבית: היינו סיפא. דמתניתין דתשע חנויות דהיכא דלא לקחו במקום קבועו הולכין בו אחר הרוב: ולקח מאחת מהנה. בתוך החנות ספקו אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה נידון דנפקא לן מן וארב לו וקם עליו (בפ' בתרא דיומא) (פד:) ובפ''ק דכתובות (טו.): ובנמצא. בשר הנמצא בקרקע בין החנויות. הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובה פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע: שתי קופות. דבר זה אנו יכולין ללמדו ממשנת שתי קופות דתלינן לקולא: ולפניהן שני סאין. של פירות: ונפלו אלו לתוך אלו. הסאין לתוך אלו הקופות וידוע לנו שהאחד נפל בזו ואחד בזו ואין ידוע אי זה בזו ואי זה בזו: הרי אלו מותרין. פירות של קופות החולין מותרין לזר כבתחלה אפי' אין בקופה כדי להעלות הסאה באחד ומאה שאנו אומרים חולין לתוך חולין נפלו אלמא תלינן לקולא היתר בהיתר ואיסור באיסור ואע''ג דאיכא למימר איפכא הכא נמי לקולא תלינן ואמרינן החמץ נכנס לשאינו בדוק והמצה לבדוק:
ספק גררוהו ההיא שעתא. ואם תאמר האי בור היכא קאי אי ברשות הרבים אפי' בספיקא אחת טהור ואי ברשות היחיד מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתנן (טהרות פ''ו מ''ד) כל ספיקות וספיקי דספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד טמא ויש לומר דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל כדפי' לעיל אומר ר''י דצ''ל דרגלי הכהן היו ברשות הרבים דע''כ בחורייהו ליכא פותח טפח דאי איכא פותח טפח (מפני) מה מועלת גרירה והא פותח טפח מביא את הטומאה ואי רגליו ברשו' היחיד ניחוש שמא גררוהו נגד רגליו וטומאה בוקעת ועולה ועוד י''ל דרגלי כהן ברשות היחיד היו וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל: ולא חיישינן לחולדה. הא לא פריך דניחוש לחולדה אפילו מבית לבית דא''כ אין לדבר סוף דאי אפשר שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק אלא ממקום למקום פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו בית עצמו: בשלשה עשר לא משיירא. פי' פעם שאינה משיירת ולהכי היכא דלא חזינן לא חיישינן כיון דאפי' גררה פעם שאין משיירת אבל היכא דחזינן חיישינן כיון דפעמים משיירת ובי''ד לעולם משיירת ואפי' לא חזינן חיישינן וגבי בשר אפילו חזינן לא חיישינן דלעולם לא משיירת וא''ש אביי כרבי זירא: היינו תשע חנויות. לפי מה שפ''ה לענין בדיקה לא נהירא לר''י דהיכי מייתי ראיה מתשע חנויות דהוי ספיקא דאוריית' ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן הוא כדאמרינן בסמוך מיהו י''ל דאיירי כגון שלא ביטל ועוד קשה דגבי תשע חנויות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה ונראה לר''י דלענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה אי לאו ואם תאמר כי אתא עכבר ושקל מהני ציבורין אמאי חשיב ליה קבוע מאי שנא נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי דבפ' גיד הנשה (חולין צה. ושם) פריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מבנמצא הלך אחר הרוב ומשני שנמצא ביד נכרי ואומר ר''י דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא והא דפריך בתערובות (זבחים דף עג:) גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אמאי ימותו כולם נכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש אע''פ שכבר נולד הספק במקום קביעות שאני התם דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו בקבוע זה דמדאורייתא לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע: היינו שתי קופות. הך. סוגיא דמדמה בדיקת חמץ לשתי קופות לא אתי כר''ל דמוקי בשילהי הערל (יבמות פט.) להך דשתי קופות כשרבו חולין על התרומה אלא כר' יוחנן דלא בעי התם רבייה דלדידיה א''ש דמדמי חמץ לההיא וכולה שמעתא מיירי שהככר כל כך גדול דליכא למימר אכלתיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד