דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

י. הניח את החמץ שנשאר לאחר שבדק, בזוית זו של הבית, ואחר כך מצא חמץ בזוית אחרת, ואינו יודע אם זהו אותו חמץ שהניח מקודם בזוית האחרת, אלא שלאחר מכן העבירו לכאן, ושכח מזה. או שהוא חמץ אחר, ואילו החמץ הקודם נגרר לתוך הבית על ידי עכבר - היינו פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן.

דתניא: קרדום שאבד בבית - כל כלי הבית טמאין, מפני שאני אומר: שמא אדם טמא נכנס לשם ונטלו, ותוך כדי כך, מישמש בכל כלי הבית, וטימאם.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור משום שאני אומר: ודאי השאילו בעל הבית לקרדום, לאדם אחר, ושכח מכך, או שהוא עצמו נטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת, ושכח מכך.

ותמהינן: זוית - מאן דכר שמיה? מה ענין זוית לכאן. הרי הקרדום אבד לגמרי, ולא הונח בזוית אחרת.

ומשנינן: חסורי מחסרא [הברייתא חסרה] והכי קתני:

א. קרדום שאבד בבית, הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו.

ב. או שהקרדום לא אבד, אלא שהניחו בזוית זו בבית, ומצאו בזוית אחרת - הבית טמא. מפני שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם, ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת, ובינתיים גם מישמש בשאר כלי הבית, וטימאם.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך הבית טהור. שאם אבד הקרדום - אני אומר: השאילו בעל הבית לאדם אחר, ושכח.

או אם נמצא בזוית אחרת - אני אומר: שהוא עצמו נטלו מזוית זו שהיה שם קודם והניח בזוית זו שהוא נמצא עתה, ושכח.

ובחמץ גם כן, לפי רבנן חוששין שמא העכבר הוא שלקח את החמץ מהזוית הקודמת. ואם כן יש לחשוש גם שמא החמץ הנמצא כאן אינו החמץ שהיה בזוית הקודמת, אלא הוא אחר, ואילו החמץ הקודם נגרר על ידי העכבר לתוך הבית, [276] וצריך לחזור ולבודקו. [277] ולפי רבי שמעון בן גמליאל, אנו תולין שהוא עצמו העבירו מזוית לזוית, ושכח. ואינו צריך לבדוק שוב.

אמר רבא: עכבר שנכנס לבית בדוק וככר חמץ בפיו, ונכנס בעל הבית אחריו ומצא פירורין, אין תולין לומר שזהו הככר שהכניס העכבר, ופוררו לפירורים, אלא עדיין צריך בדיקה אחר אותו ככר, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר את הככר, ומן הסתם הפירורים הללו אינם מאותו ככר, אלא הככר נמצא עדיין במקום אחר בבית. [278] ואמר רבא: תינוק שנכנס לבית בדוק, וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה אחר אותו ככר, מפני שדרכו של תינוק לפרר את הככר, ואנו תולין שזהו הככר שהכניס מקודם, [279] אלא שפוררה לפירורים.

בעי רבא: ראינו עכבר שנכנס לבית וככר בפיו. ולאחר מכן ראינו עכבר יוצא מן הבית וככר בפיו, מהו?

מי אמרינן: היינו האי עכבר דעל, והיינו האי עכבר דנפק, שאותו עכבר הוא שנכנס ויצא. ואין צורך לבדוק שוב את הבית. [280] או דילמא, אותו עכבר שיצא, עכבר אחרינא הוא, ואילו הככר שהיה בפי העכבר הראשון, עדיין נמצא בבית, [281] וצריך לבדוק אחריו?

ואם תמצא לומר שבאופן כזה אנו אומרים, היינו האי דעל והיינו האי דנפק, ואין צורך לבדוק שוב את הבית, עדיין יש להסתפק באופן שראינו עכבר לבן נכנס לבית וככר בפיו, ולאחר מכן ראינו עכבר שחור יוצא וככר בפיו, מהו?

מי אמרינן, האי ככר שיצא ודאי אחרינא הוא, שהרי עכבר אחר הוציאו.

או דילמא, אותו ככר הוא, אלא שהעכבר הראשון ארמויי ארמי מיניה [השליך אותו מלפניו], ובא העכבר השני ונטלו ממנו והוציאו?

ואם תמצא לומר שאין לומר כן, כי עכברים לא שקלי מהדדי, הם אינם רגילים ליטול זה מזה את מאכלם, עדיין יש להסתפק באופן שראינו עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה אחריו וככר בפיה, מהו?

מי אמרינן, חולדה, ודאי מעכבר שנכנס שקלתיה את הככר, שהרי דרכה של החולדה לטרוף עכברים.

או דילמא, הככר שבפי החולדה ודאי אחרינא הוא, ולא זה שהעכבר הכניס, משום דאם איתא דמעכבר שקלתיה, אילו היתה נוטלתו מהעכבר, היא היתה טורפת את העכבר עצמו, ואף הוא, בפיה הוה משתכח, יחד עם הככר?

ואם תמצא לומר שאנו נוקטים כצד הזה, שאם איתא דמעכבר שקלתיה, עכבר בפיה הוה משתכח, עדיין יש להסתפק כאשר ראינו עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה, וככר ועכבר בפי החולדה, הככר מצד זה של פיה, והעכבר מצידו השני, מהו?

מי אמרינן, הכא ודאי מוכח כי איהו הוא, זהו העכבר שנכנס וזהו הככר שהיה בפיו, שהרי את שניהם היא מחזיקה עתה בפיה.

או דילמא, ודאי עכבר וככר אחרים הם, כי אם איתא דאיהו ניהו, שזהו אותו עכבר שטרפה אותו בעודו מחזיק את הככר בפיו, אם כן, מדוע נמצא הככר בפי החולדה? והרי כאשר ככר בפי עכבר משתכח, באופן הזה הוה בעי אישתכוחי.

או דלמא, לכן הככר אינו בפי העכבר, משום שעל ידי ביעתותא, מרוב פחדו מהחולדה הוא נפל מפיו, ושקלתיה החולדה והניחתו בפיה. ולעולם זהו העכבר שנכנס קודם עם הככר.

ומסקינן: תיקו!

בעי רבא: ככר של חמץ הנמצא בשמי קורה, שמונח על הקורה שבתקרה למעלה, האם צריך להביא סולם בערב פסח, כדי להורידה משם ולבערה. או אין צריך?

וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כיון שכל חובת הבדיקה והביעור היא רק מדרבנן, כדי שלא יבא לאכול את החמץ, שהרי מדאורייתא די בביטול בעלמא, לכן כולי האי [עד כדי כך] לא אטרחוהו רבנן לעלות בסולם ולהוריד את החמץ, כיון דלא נחית מנפשיה, הואיל והככר אינה עשויה ליפול מעצמה משמי הקורה, לכן לא חיישינן שמא אתי למיכלה, ויכול לסמוך על הביטול בלבד.

או דילמא, זימנין, לפעמים בכל זאת קורה דנפל הככר מלמעלה, ואתי למיכלה. הלכך צריך אף לטרוח ולעלות בסולם ולבער את הככר? ואם תמצי לומר שצריך לעלות בסולם אל הככר, כי זימנין דנפל ואתי למיכלה, עדיין יש להסתפק בככר שנמצא בבור. האם צריך לרדת בסולם לבור ולהעלותה משם, או אין צריך?

מי אמרינן, הכא, ודאי אין חשש שמא יבוא לאכלה, דהרי לא עבידא דסלקה מנפשיה, לא יתכן כלל שהככר תעלה מעצמה מהבור.

או דילמא, זימנין דנחית למעבד צורכיה, לפעמים הוא יורד לבור לצורך תשמישו, ובעודו שם אתי למיכלה מהככר. ולכן הוא צריך להעלותה משם ולבערה? [282]

אם תמצי לומר [283] שצריך להעלותה, כי זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה, [284] עדיין יש להסתפק, בככר שנמצא בפי נחש בביתו, האם צריך לשכור חבר [אדם המומחה לכך] כדי להוציא את הככר מפי הנחש ולבערו, [285] או אין צריך?

מי אמרינן, רק בגופיה אטרחוהו רבנן לבדוק חמץ ולבערו, אבל בממוניה, להוציא ממון על כך, לא אטרחוהו רבנן. [286]

או דילמא לא שנא, שאף אם הדבר כרוך בהוצאה ממונית, הוא חייב להשתדל ולבער את החמץ?

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

רבי יהודה אומר: באחד משלשת הזמנים הבאים, בודקים את החמץ.

א. לכתחילה בודקין אור לי"ד.

ב. ואם לא בדק אז, יבדוק בי"ד שחרית.

ג. ואם גם אז לא בדק, יבדוק בשעת הביעור, דהיינו, בשעה ששית של יום י"ד. אבל אם לא בדק עד אז, שוב לא יבדוק, אלא יסמוך על הביטול, ואם ימצא חמץ, יבערו. [287]

וחכמים אומרים: אף לאחר הזמנים הללו יכול עדיין לבדוק.

שאם לא בדק אור לי"ד, יבדוק בי"ד שחרית.

ואם לא בדק בי"ד שחרית, יבדוק בתוך המועד בשעה ששית שהוא מועד הביעור. [288]

ואם לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד של הביעור, דהיינו, משש שעות ולמעלה עד הלילה, ומכאן ואילך שוב אינו בודק. [289]

ומה שמשייר מן החמץ לאחר הבדיקה בליל י"ד לצורך אכילתו עד למחר, ולביעור הנשאר, יניחנו בצנעא במקום מוצנע, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו אם יחסר מהחמץ שהשאיר, כגון, שישאיר עשר פרוסות וימצא רק תשע, הרי יצטרך לבדוק שנית. [290]

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?

ומשנינן: רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: רבי יהודה מצריך לבדוק שלש פעמים בשלשה זמנים כנגד שלש השבתות שבתורה. שלש לשונות של השבתה שנאמרו לגבי חמץ, בתורה.

"לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור".

"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם".

"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".

והיינו שלש לשונות השבתה: "ראייה" "מציאה" ו"השבתה". [291]

ואילו חכמים סוברים שדי בבדיקה אחת בלבד, אלא שאם לא בדק בזמן הראשון יבדוק בזמן השני, וכן הלאה.

מתיב רב יוסף מהא דתניא: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו האמורים במשנה, שוב אינו בודק.

אלמא, מוכח, במכאן ואילך הוא דפליגי, שכל מחלוקתו של רבי יהודה עם חכמים היא, האם צריך לבדוק גם לאחר שלשה פרקים הללו, או לא. ולעולם גם רבי יהודה אינו מחייב לבדוק שלש פעמים, אלא או בזמן זה או בזמן זה?

מר זוטרא מתני לה, שנה את הקושיא של רב יוסף, הכי:

מתיב רב יוסף מהא דתניא: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו, שוב אינו בודק.

הרי שרבי יהודה סובר במפורש שדי באחד משלשה פרקים. [292] אלמא, ב"שוב אינו בודק" הוא דפליגי, כל מחלוקתו עם חכמים היא אם צריך לבדוק שוב אף לאחר שעת הביעור, או לא! ומסקינן: אלא, רבי יהודה נמי אינו מצריך לבדוק שלש פעמים, אלא אם לא בדק, קאמר שאם לא בדק באור לי"ד, יבדוק בי"ד שחרית. ואם לא בדק גם אז, יבדוק בשעת הביעור. וחכמים מוסיפים שיכול לבדוק גם לאחר שעת הביעור.

והכא בהא קמיפלגי:

מר רבי יהודה סבר: מקמי איסורא, אין, רק קודם זמן האיסור, דהיינו, עד סוף שש, בודקים את החמץ. אבל בתר איסורא לאחר שעה ששית, שהחמץ כבר אסור באכילה והנאה, לא יבדוק. משום גזירה, דילמא תוך כדי התעסקותו בחמץ אתי למיכל מיניה. [293]

ומקשינן: ומי גזר רבי יהודה שלא יתעסק אדם בדבר שאסור באכילה דילמא אתי למיכל מיניה?

והא תנן במסכת מנחות: משקרב העומר, מיד לאחר הקרבת העומר בששה עשר בניסן, היו יוצאין ומוצאין את שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי [דגן שנתייבש בתנור] מן התבואה החדשה שהותרה עתה לאכילה על ידי הקרבת העומר.

הערות

[276] לפי רבי שאמר הוא הקבר שאבד הוא הקבר שנמצא, גם כאן, למרות שאנו חוששים שמא העכבר הוא שהזיז את החמץ ממקומו, היינו יכולים לתלות שהחמץ שנמצא עתה בזוית זו, הוא החמץ שגיררו העכבר מהזוית הקודמת. אלא שרבנן אינם סוברים כרבי אלא כרבי שמעון בן גמליאל שאומר תיבדק כל השדה כולה. ולכן אנו חוששים שלא זהו החמץ שהיה בזוית הקודמת. או שמדובר כאן שהוא אינו יודע כמה ככרות הניח בזוית הראשונה. ולכן גם לפי רבי צריך לבדוק את כל הבית, שמא היו שם יותר ככרות ממספר הככרות הנמצאות כאן, והן עדיין לא נמצאו. תוס' ד"ה הניח.

[277] בעל המאור סובר שלפי רבנן צריך רק לבטל]. והראב"ד סובר שצריך אף לבדוק [כשיטתו בהערה לעיל, שספק בדיקה לחומרא, כיון שכל הבדיקה ניתקנה רק על הספק].

[278] קשה, הרי ידוע שדרכו של עכבר לפרר? ועוד, שאפילו היה דרכו לפרר, ומן הסתם הפירורין הם מהככר, עדיין הוא צריך לבדוק אחר שאר הככר, שהרי אמרו לעיל [ט א] שבלחם הוא משייר ואינו אוכל את כולו? ויש לומר, שמדובר שהפירורין הם בכמות של כל הככר, ואף על פי כן אין לתלות בעכבר, מפני שאין דרכו של עכבר לפורר את כולו מבלי לאכול ממנו כלום. רבינו דוד. גם התוספות כתבו לקמן על תינוק שנכנס ונכנס אחריו ומצא פירורין שאין צריך בדיקה, שזה רק כשהפירורין הם בכמות של כל הככר, כי אחרת צריך לבדוק אחר יתר הככר. תוס' ד"ה מפני. אך הרמב"ם בהלכות חמץ [ב ט] כתב "ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אינו צריך בדיקה, שחזקתו שאכלה, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו". משמע שמדובר שהפירורין הם פחות מכדי כל הככר, ואנו תולין שחלק ממנו אכל התינוק, והיתר הוא פורר. והבית יוסף [תלח] הסתפק בדעת הרמב"ם, האם באופן שנמצאו פירורין כדי כל הככר, גם נתלה שהתינוק פורר את כל הככר, או שאז לא נוכל לתלות בתינוק, משום שאין דרכו של תינוק לפרר רק תוך כדי אכילתו. והסיק שיותר נראה כהצד הראשון.

[279] ואפילו לפי רבי שמעון בן גמליאל שאין אומרים הוא הקבר שאבד הוא הקבר שנמצא. כאן יש רגלים לדבר שזהו הככר, שהרי מיד נכנס אחר העכבר. תוס' ד"ה מפני. ורבינו דוד כתב, כיון שדרכו של תינוק לפרר, מוכח שהפירורין הללו הן מן הככר.

[280] ואפילו לפי רבי שמעון בן גמליאל שאין אומרים הוא הקבר שאבד הוא הקבר שנמצא. כאן יש רגלים לדבר שזהו אותו עכבר, שהרי הוא יצא עם ככר כמו העכבר שנכנס. תוס' ד"ה מי.

[281] ואפילו לפי רבי שסובר הוא הקבר שאבד הוא הקבר שנמצא. כאן, מן הסתם העכבר הראשון נשאר בבית, ואילו זה שיצא, עכבר אחר הוא. תוס' ד"ה או.

[282] הרמב"ם פסק שאין צריך להעלותו מהבור [ראה הערה הבאה] אלא מבטלו בלבו ודיו. והשיג עליו הראב"ד שרבא לא הסתפק כלל שיהא מותר לכתחילה להניח את הככר בבור, דהיינו מטמין בבורות שאמרו לעיל [ה ב] שאסור. אלא הספק כשבדק וביטל, ולאחר זמן איסורו מצא את הככר בבור. וכתב המגיד משנה שאף הרמב"ם לא נתכוין שיהא רשאי לכתחילה להטמין ככר בבור ולבטלו, שאף שאינו עובר עליו כל שביטלו קודם זמן איסורו, מכל מקום אסור להטמין לכתחילה, אלא מדובר שהככר נפל מאליו לבור, שאינו צריך לירד ולהעלותו, אלא די שיבטלנו בלבו. והרי זה ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער, ואין צריך אלא לבטלו בלבו, ואף על פי כן, אינו רשאי לקחת חמץ ולהפיל עליו מפולת לכתחילה, אלא שאם נפל מאליו די בביטול, והוא הדין כאן. הבית יוסף [תלח] מבאר את השגת הראב"ד שמלת "לכתחילה" היא כמו "קודם", דהיינו שכל שנודע לו קודם זמן האיסור שיש ככר בבור צריך להוציאו, ואין מועיל אף אם ביטל קודם לכן, ואם לא הוציאו הרי זה כמטמין בבור. כי הביטול אין מועיל אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וכל הספק רק כשבדק וביטל, ולאחר זמן איסורו נודע לו מהככר בבור, שאז אינו עובר עליו מן התורה, כיון שבשעה שנודע לו כבר לא היה החמץ ברשותו כלל. והספק הוא אם מדרבנן צריך להוציאו משם או לא.

[283] הרמב"ם בהלכות חמץ [ב יד] פסק לקולא בבעיא דבור, שאין צריך להעלותו משם. והשיג עליו הראב"ד שלפי דרכו של הרמב"ם לפסוק תמיד כאם תמצי לומר של הגמרא, היה צריך לפסוק גם כאן לחומרא, וכמו בבעיא הקודמת של שמי קורה שמטעם זה פסק שם לחומרא. וכתב המגיד משנה שנראה שהרמב"ם לא גרס כאן אם תמצי לומר, כמו שכתב רש"י. וממילא הוי בעיא דלא איפשיטא בדרבנן, ואזלינן לקולא.

[284] רש"י אינו גורס זאת, כי זו בעיה בפני עצמה ואינה תלויה בקודמותיה.

[285] ראה יעב"ץ שדן לענין איסור חובר חבר. שאף אם החבר גוי, אסור לומר לו לעבור על איסור דאורייתא, משום שבות של אמירה לעכו"ם, שנאמר על כל הלאוין דאורייתא. ובתחילה כתב שסתם נחש מסוכן הוא להשהותו בבית לכן מותר אף לישראל לחבר ולהוציאו מהבית. ושוב כתב שאיסור חובר חבר הוא רק לקבצם ולהביאם למקום אחד, ולא להוציאם מן הבית.

[286] הגמרא לעיל [ד ב] אומרת במשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, שאפילו במקום שנהגו לשכור אנשים שיבדקו את החמץ, ונמצא שיש לשוכר הפסד ממון מכך שהבית אינו בדוק. מכל מקום אין בכך משום מקח טעות, לפי שניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. ואילו כאן נאמר שאפשר שלא חייבוהו חכמים כלל להוציא ממון על בדיקת חמץ? מבארים התוס': דוקא כאן אפשר שלא חייבוהו להוציא ממון על הוצאת הככר מפי הנחש, כי אפשר שהנחש תיכף יוציא את הככר מפיו ויוכל לבערה, או שמא יאכלנה ולא יצטרך לבערה. אבל במקום שצריך ודאי לבדוק, חייב אף להוציא ממון על כך. תוס' ד"ה בממוניה. תוס' רבנו פרץ מתרץ, שאמנם האדם עצמו ניחא ליה להוציא ממון על מצות בדיקת חמץ, אך חכמים לא חייבוהו בכך. המהרש"ל מתרץ, שלעיל הוא יכול לבדוק בעצמו, אלא שמנהג העיר שלא לטרוח בעצמם אלא לשכור אנשים שיבדקו במקומם. וכיון שיש על האדם חיוב לבדוק, ניחא ליה אפילו להוציא ממון על כך. אבל במקום שהוא אינו יכול לבדוק בעצמו אלא על ידי שישכור אדם אחר, לא חייבוהו חכמים להוציא ממון על בדיקת חמץ. וכיון שהוא פטור מלבדוק, לא ניחא ליה להוציא ממון בחנם. וכן כתב רבינו דוד.

[287] הקשה הפני יהושע: למה חילקם רבי יהודה לשלשה זמנים, שהרי לכאורה אם לא בדק בי"ד שחרית צריך לבדוק כל הבקר ולא להמתין עד שעת הביעור, ואם כן, יש רק שני זמנים, ליל י"ד וי"ד עד שעת הביעור? ותירץ, שבאמת אם לא בדק בי"ד שחרית, עדיף שיבדוק בשעת הביעור, שהרי באמת יש לחשוש שמא גיררה חולדה לאחר הבדיקה ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק, אלא שהמשנה אומרת לעיל [ט א] שאין חוששין לכך שאם כן אין לדבר סוף שיצטרך לבדוק שוב ושוב. והרי יש לדבר סוף, שיבדוק בזמן האחרון שהוא יכול לבדוק, שהרי לאחר מכן אינו בודק לפי רבי יהודה. ובדומה לזה הקשה הצל"ח, למה הזכיר רבי יהודה כלל אור י"ד וי"ד שחרית, הלא בזה אינו חולק על רבנן, והיה לו לומר שאם לא בדק עד שעת הביעור לא יבדוק עוד. ועוד, למה אמר רבי יהודה בי"ד שחרית, ואילו רבנן אמרו סתם בי"ד ולא הזכירו שחרית? וכתב לחדש, שרבי יהודה אוסר לבדוק בשעה חמישית, שהרי הוא כבר אסור באכילה ויש חשש שמא יבא לאכלו אז ורק בשעה ששית שהוא שעת הביעור, בדילי מיניה מהחמץ ביותר, ואין חשש שמא יבא לאכלו. ולכן אמר רבי יהודה שאם לא בדק בליל י"ד יבדוק בי"ד שחרית, היינו רק עד ארבע שעות. [ומצינו בברכות בתחילת פרק תפלת השחר שרבי יהודה אומר שתמיד של שחר קרב רק ארבע שעות, הרי שלפי רבי יהודה רק עד ארבע שעות נקרא שחרית]. ואם לא בדק עד ארבע שעות ימתין עד שעת הביעור ויבדוק אז. ואילו רבנן שאין גוזרין דלמא יבא לאכול ממנו, הם מתירים לבדוק אף בשעה חמישית, לכן אמרו סתם יבדוק בי"ד ולא הזכירו שחרית דוקא. ועוד שהרי רבנן הם רבי מאיר [כמבואר לקמן בגמרא] ולשיטתו מותר לאכול חמץ כל שעה חמישית.

[288] כך מפרש רש"י. והתוספות הקשו עליו: הרי לפי רבי יהודה נקראת השעה הששית "שעת הביעור", ומדוע לפי רבנן היא נקראת "בתוך המועד" ? ולכן הם מפרשים ש"בתוך המועד" היינו מתחילת שבע עד סוף הפסח. "ולאחר המועד" היינו לאחר פסח, שהוא בודק כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח עם חמץ מותר, ויבא לאכלו. ועוד הוסיפו התוספות, שרש"י לא רצה לפרש כן מפני שהוא הולך לשיטתו בתחילת הפרק, שטעם הבדיקה אינו משום חשש שמא יבא לאכול את החמץ, אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה, וזה לא שייך לאחר הפסח, תוס' ד"ה ואם.

[289] כך מפרש רש"י, שרק עד הלילה יבדוק ולא יותר. והר"ן מבאר את דבריו, שרבנן אף הם מודים לרבי יהודה שבזמן שהחמץ אסור בכרת אין לו לבדוק, מחשש שמא יאכלנו תוך כדי הבדיקה. ואין מועיל אז הסברא, ש"הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה". ורק עד הלילה שהוא אסור רק בלאו, יכול לבדוק בגלל הסברא שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו. המהרש"א מבאר, שרש"י לשיטתו בראש המסכת, שהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה, והיינו שמדאורייתא אין עוברים כלל על חמץ שאינו ידוע [וכשיטת התוס' לקמן כא א ד"ה ואי הובא בהערה], וכל הבדיקה והביטול בחמץ שאינו ידוע הוא רק מדרבנן, שמא ימצא גלוסקא יפה בפסח ויחוס מלשורפה מיד, ויעבור עליה בינתיים בבל יראה. אם כן למה יבדוק לאחר שתחשך, הרי כל זמן שלא מצאה אינו עובר עליה, ואם ימצאנה הרי הוא עלול לעבור עליה בבל יראה, נמצא שהוא מקלקל יותר על ידי הבדיקה. מה שאין כן קודם הלילה הוא בודק, שאף אם לא יבער מיד אינו עובר עליה עדיין בבל יראה רק בתשביתו, ועד הלילה יבערנו. על פי ראש יוסף. הצל"ח מקשה על המהרש"א, שהרי רש"י סובר שעוברים בבל יראה כבר מערב פסח מחצות? ולכן הוא מבאר, שכונת רש"י היא לומר, שלא יבדוק ביום טוב עצמו, אך בחול המועד ודאי שהוא בודק. כי ביום טוב עצמו לא שייך לומר "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה" [שזה הטעם של רבנן שמתירים לבדוק לאחר האיסור], שהרי ביום טוב אין שורפין את החמץ אלא רק כופה עליו כלי כמבואר לעיל [ו א]. ועל פי זה הוא מיישב את הסתירה שרש"י במנחות [סז ב] ד"ה ובשעת מפרש בדברי רבנן שיבדוק לאחר המועד היינו כל ימי הפסח. והיינו משום ששם הוא מפרש את דברי המקשה מרבנן על רבנן, ועדיין לא ידעה הגמרא את הסברא שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, לכן אין סברא לחלק בין אחר חצות ליום טוב עצמו. ואילו כאן מפרש רש"י לפי המסקנא שהגמרא מתרצת שבחמץ הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, וזה לא שייך ביום טוב עצמו, כאמור.

[290] גמרא לעיל [ו ב]. ועוד טעם אמרו שם, שחיישינן שמא תטול חולדה בפנינו מהחמץ, ויהא צריך בדיקה אחריו. בשולחן ערוך הרב [תלד] בקונטרס אחרון [ב] כתב שלכאורה המשנה רק משמיענו עצה טובה שיניחנו בצנעא ולא שחייב לעשות כן. כי למה יגזרו חכמים שמא תגרור חולדה, שהרי אפילו שלא בפניו אמרו במשנה לעיל [ט א] שאין חוששין שמא גיררה חולדה, כל שכן בפניו שאין לנו לחשוש. אך מלשון הב"ח והמגן אברהם משמע שיש בזה איסור. וכן משמע בתוס' לקמן [כא א] ד"ה ואי שהקשו איך מותר להאכיל חמץ בערב פסח לחיה שדרכה להטמין, והרי אמרו שמה שמשייר יניחנו בצנעא, כל שכן שאסור ליתן להם לכתחילה. ואם היה רק עצה טובה, לא שייך להקשות שיהא כל שכן שהוא א ס ור. והטעם משום שבאמת צריך לחשוש לגרירת חולדה, אלא שאין לדבר סוף שאם כן אף מעיר לעיר ומחצר לחצר. ואילו לשמירה זו יש סוף שיניחנו בצנעא ועל ידי כן הוא מובטח שלא תגרור חולדה. ועוד כתב, שהחשש הוא שמא ישכח מזה שגררתו החולדה או שמא לא יהיה בקי בהלכה, שאינו יודע שבאופן כזה הוא צריך לחזור ולבדוק. לכן הטילו חכמים על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני העכברים. [נתכוין לתרץ בזה למה היו צריכים לתקן שיניחנו בצנעא, והרי אם תגרור חולדה או יחסר מהחמץ יבדוק שוב].

[291] כתב רבינו דוד לבאר, שבאמת הבדיקה היא מן התורה, שאם אינו מבטל את החמץ אלא רוצה לבערו על ידי מעשה, הוא מחוייב לבדוק אחר החמץ בכל מקום שהוא עלול להמצא. ולכן סברו האמוראים הללו שלדברי רבי יהודה אין הבדיקה עולה לו אלא אם כן יבדוק שלש פעמים, וסמכו זאת על הפסוקים שנאמר בהם שלש השבתות. אך גם אם יבטל את החמץ שאז הבדיקה רק מדרבנן, סובר רבי יהודה שצריך לבדוק שלש פעמים. כי תקנת חכמים היא להתייחס לבדיקה כאילו לא היה ביטול לפני כן. או אפשר שכל שלש הבדיקות הוא רק מדרבנן, והפסוקים אינם אלא אסמכתא בעלמא.

[292] שאילו מהברייתא הקודמת היה אפשר לומר שרבי יהודה חולק בשתים על רבנן, גם שצריך לבדוק שלש פעמים, וגם שמכאן ואילך אינו בודק. אבל בברייתא זו מבואר להדיא שאינו בודק אלא פעם אחת. מהר"ם חלארה. וראה צל"ח שביאר סברת רב יוסף שהקשה מהברייתא הקודמת, שלדעתו אף משם יש להוכיח שהמחלוקת רק במכאן ואילך ולא בתרתי.

[293] אבל בשעה ששית, שאיסורו רק מדרבנן לא גזרו שמא יבא לאכלו. והראיה שהרי שורפין את החמץ בשעה ששית, ואין גוזרין שמא יבא לאכלו תוך כדי שריפתו. רבינו דוד.

מקרה נוסף: הניח חמץ בזוית זו ומצא אותו בזוית אחרת — הרי זה כענין פלוגתא [מחלוקת] רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], דתניא [ששנינו בברייתא]: קרדום שאבד בבית ואין יודעים כיצד אבד — הבית טמא. שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו לקרדום, ותוך כדי כך נגע בשאר חפצים, וכולם טמאים מספק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו הוא עצמו מזוית זו והניח בזוית האחרת ושכח.

על דברי רבן שמעון בן גמליאל תוהים: זוית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמה]? שהרי כאן מדובר על קרדום שאבד ולא על קרדום שנמצא בזוית אחרת, ונמצא שאין הדברים דומים זה לזה!

ומשיבים: אכן חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: קרדום שאבד בבית — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו. או שהניחו בעל הבית בזוית זו ומצאו לאחר מכן בזוית אחרת — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שהוא עצמו נטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח. ולפי העמדת הדברים באופן זה נמצאה השאלה בענין החמץ מקבילה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.

ב אמר רבא: עכבר נכנס לבית, וראה אדם שככר חמץ בפיו של העכבר, ונכנס אחריו ומצא פירורין — צריך בדיקה נוספת אחר הככר, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר, ולכן אין אומרים שזהו פירור מן הככר שהכניס העכבר ואכלו. ואמר רבא: ראה תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין — אין צריך בדיקה נוספת היכן הככר, מפני שדרכו של תינוק לפרר, ומן הסתם מן הככר הם הפירורים. דברים אלה היו ברורים לרבא.

אולם בעי רבא: ראה עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו [מה יהא הדין] אז? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] במקרה זה: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], כלומר אותו עכבר שנכנס עם הככר הוא זה שיצא עימה, ואין עוד חמץ בבית. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא.

ואם תמצא לומר אם אמנם תקבל את המסקנה שהיינו האי דעל והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], נעמיד את השאלה במצב אחר: אם ראה עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? האי [זה] ודאי עכבר אחרינא [אחר] הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה [שמא נטלו והשליכו ממנו]? שנטל העכבר השחור מן העכבר הלבן את ככרו.

ואם תמצא לומר ותגיע למסקנה כי עכברים לא שקלי מהדדי [נוטלים זה מזה], שאין עכבר אחד גדול וחזק כל כך מחביריו. אם כן מה יהא הדין אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? האם יש לומר שחולדה ודאי מעכבר שקלתיה [לקחתו], שהיא גדולה ממנו, ולוקחת מן העכבר. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא. והטעם בדבר שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו] — עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא]. שהרי מן הסתם היתה החולדה חוטפת לא רק את הככר אלא גם את העכבר עצמו.

ואם תמצא לומר ותקבל את ההנחה שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו], עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא], אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא [כאן] ודאי איהו הוא [זה הוא], או דילמא [שמא] אפשר להטיל עדיין ספק בכך: אם איתא דאיהו ניהו [אמנם שזה הוא] אותו עכבר — הככר, בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי [היה צריך להמצא], ולא בפי החולדה, וככר אחר הוא זה. או דילמא [שמא] אפשר לומר משום ביעתותא [פחד] הוא נפל הככר מפי העכבר, ושקלתיה [ונטלתו החולדה] לחוד. שאלות אלו לא נמצא להן מענה מסויים, ולכן הושארו בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

ג בעי [שאל] רבא שאלה אחרת: היתה ככר בשמי קורה כלומר על גבי קורה שבתקרת הבית. האם צריך לטפס בסולם כדי להורידה או אין צריך? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כולי האי [כל כך] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] בבדיקה, כיון דלא נחית מנפשיה [יורדת הככר מעצמה] — לא אתי למיכלה [יבוא לאוכלה], ויכול להשאירה שם. או דילמא, זימנין דנפל ואתי למיכלה [שמא אמור: פעמים עשויה שתיפול ויבוא לאוכלה], שהרי דבר הנמצא בגובה עשוי ליפול.

ואם תמצי לומר כי זימנין דנפל ואתי למיכלה [פעמים שנופלת הככר ויבוא לאוכלה] אם היתה הככר בבור, צריך סולם להעלותה או אין צריך? וצדדי השאלה; הכא [כאן] ודאי שלא עבידא דסלקא מנפשה [עשויה שתעלה הככר מעצמה] ויכול להשאירה במקומה, או דילמא [שמא] תאמר שעדיין יש חשש: זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה [פעמים שהוא יורד לבור לעשות איזה מצרכיו בו, ויבוא לאוכלה].

ואם תמצא לומר: זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה [פעמים שהוא יורד לצרכיו ויבוא לאוכלה], אם היה ככר בפי נחש האם צריך להביא חבר, כלומר אדם היודע לטפל בנחשים, להוציא את הככר מפי הנחש או אין צריך?

וצדדי השאלה: בגופיה אטרחוהו רבנן [בגופו הטריחוהו חכמים] שיבדוק ככל האפשר, אולם בממוניה [בממונו] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים], ואינו חייב להוציא ממונו כדי לבער את החמץ. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], ומחובתו לבער את החמץ מכל מקום שימצאנו בכל דרך שהיא. אף סדרת שאלות זו לא נמצאה לה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

ד משנה ר' יהודה אומר: בודקין את החמץ אור לארבעה עשר בניסן, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא כך, אלא לא בדק אור לארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר עצמו.

אף אם לא בדק בארבעה עשר — יבדוק בתוך המועד בפסח (תוספות). ואם לא בדק בתוך המועד — יבדוק לאחר המועד, שהרי החמץ הוא חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה וצריך לבערו. ובכלל אמרו: ומה שמשייר מן החמץ לצורכו לאחר הבדיקה, יניחנו בצינעא במקום שאינו עלול להינטל משם, כדי שלא יהא צריך בדיקה נוספת אחריו אם לא ימצאנו במקומו.

ה גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שמצריך שלוש בדיקות? ואומרים: רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שהדבר הוא כנגד שלש השבתות חמץ שנאמרו בתורה. כיצד, "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז), ופסוק נוסף "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט), ופסוק נוסף "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו).

מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ורוצה להוכיח כי אף ר' יהודה לא נתכוון להצריך שלוש בדיקות חמץ אלא רק קבע זמנים לבדיקה. ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] מדברים אלה של ר' יהודה נלמד כי לא בשאלה אם בודקים שלוש פעמים נחלקו אלא במכאן ואילך בשאלה אם אפשר לבדוק לאחר שעברו תאריכים אלו והלאה הוא דפליגי [שנחלקו], שחכמים אומרים שממשיכים לבדוק אף לאחר שעת הביעור, ור' יהודה אינו מודה בכך.

מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך] את דברי רב יוסף: מתיב [מקשה] רב יוסף, ר' יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] שבשוב אינו בודק הוא דפליגי [שנחלקו].

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כי ר' יהודה נמי [גם כן] אם לא בדק קאמר [אמר], שאף הוא לא הצריך שלוש בדיקות, וכוונתו היתה שאם לא בדק את החמץ בזמן בדיקה ראשון יבדקנו בזמן שני, ולא יותר משלושה אלה,

והכא בהא קמיפלגי [וכאן בבעיה זו נחלקו] מר [חכם זה ר' יהודה] סבר: מקמי איסורא [לפני זמן האיסור] — אין [כן], בתר איסורא [לאחר זמן האיסור] — לא יבדוק, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] בתוך כדי בדיקה, ולכן מוטב שלא יבדוק ולא יבוא להכשל באיסור זה, ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יבוא לאכול, ולכן יכול לבדוק אף לאחר שנכנס זמן איסורו.

ומקשים: ומי [והאם] גזר ר' יהודה כיוצא בזה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] מן הדבר שעוסק בו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אף על פי שאסור מן התורה לאכול מן התבואה החדשה לפני שקרב קרבן העומר, מכל מקום שנינו: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי (מאכל עשוי משבולים שלא נגמר בישולן ונצלו בתנור) מן התבואה החדשה, ובודאי שנקצרה תבואה זו והתעסקו בה עוד קודם זמן היתרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara addresses yet another case: If one placed leaven in this corner and found it in another corner, this is akin to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it was taught in a baraita: With regard to an axe that was lost in a house, the house is impure, as I say that a ritually impure person entered the house and took the axe, touching other items in the process. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent the axe to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in the other corner and forgot.

The Gemara asks: A corner, who mentioned anything about it? The baraita was referring to an axe that was lost, not one that was in a different corner.

The Gemara answers: The baraita is incomplete, and is teaching the following: With regard to an axe that was lost in a house, the house is ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe, or, if the owner placed it in this corner and later found it in another corner, the house is likewise ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe from this corner and placed in another corner. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent it to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in that corner and forgot about it. When the baraita is interpreted in this manner, the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies to the question about leaven.

Rava said: If one saw a mouse enter a house with a loaf of bread in its mouth, and he entered after the mouse and found crumbs, the house requires additional searching, due to the fact that a mouse does not typically generate crumbs. Therefore, it cannot be assumed that these crumbs are from the loaf snatched by the mouse. And Rava also said: If one saw a child enter with a loaf in his hand, and he entered after the child and found crumbs, the house does not require additional searching, because a child typically generates crumbs, and one can therefore assume that the crumbs are from that loaf.

Although the rulings in these cases were clear to Rava, Rava raised a dilemma with regard to a related case: If one saw a mouse enter with a loaf in its mouth, and he saw a mouse leave with a loaf in its mouth, what is the halakha? The Gemara elaborates: Do we say that this mouse that entered is that same mouse that left and there is no more leaven left in the house? Or perhaps it is a different mouse.

The Gemara adds: If you say that this mouse that entered was this one that left, another dilemma arises: If one saw a white mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a black mouse leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say this is certainly a different mouse, or perhaps the black mouse took the loaf from the white mouse?

The Gemara continues to suggest variations on this case: And if you say that mice do not take from each other, as one mouse is generally not significantly stronger than another, if one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say that the marten certainly took it from the mouse, as it is larger and stronger? Or perhaps it is a different loaf, for if it is so, that the marten took the loaf from the mouse, the mouse itself would also be found in its mouth, as the marten would presumably take not only the loaf of bread but the mouse as well.

And if you say that we accept the contention that if it is so, that if the marten took it from the mouse the mouse itself would be in its mouth, in regard to a case where one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with both a loaf of bread and a mouse in its mouth, what is the halakha? Do I say that this is certainly the same mouse and loaf, or perhaps even this conclusion can be disputed: If it is so, that this is the same mouse, the loaf would have been found in the mouse’s mouth rather than in the marten’s mouth. Consequently, this must be a different loaf of bread. Or perhaps the loaf of bread fell from the mouse’s mouth due to its fear and the marten took it separately. No satisfactory answer was found for these dilemmas and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.

Rava raised a dilemma: If there was a loaf of bread on a high beam in the ceiling, does one need to climb a ladder to take it down or is this effort not necessary? Do we say: The Sages did not obligate one to exert himself that much in his search for leaven, and since the loaf of bread will not fall on its own he will not come to eat it? Or perhaps it can be claimed that sometimes the loaf may fall and he will come to eat it, as objects placed high up occasionally drop.

And if you say with regard to a loaf of bread on a beam, sometimes it will fall and he will come to eat it, in a case where the loaf was in a pit, does one need to use a ladder to bring it up, or is this effort not necessary? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Here the loaf will certainly not come up on its own, and one can therefore let it remain where it is; or perhaps there is still a concern that sometimes he might go down into the pit to perform some requirement of his, and he will come to eat it.

The Gemara continues to discuss the various permutations of this case. And if you say that sometimes one goes down into the pit for some requirement of his, and he will come to eat it, with regard to a loaf that was in the mouth of a snake, is it necessary for him to bring a snake charmer to take the loaf out of the snake’s mouth, or is this effort not necessary?

Once again the Gemara explains the two sides of the dilemma: Do I say that with regard to his own body the Sages obligate one to exert himself and search everywhere, but with regard to his money the Sages do not obligate one to exert himself, i.e., he is not required to spend money in order to destroy leaven? Or perhaps, the legal status of his money is no different than that of his body, as one must remove leaven wherever he finds it, in any way he can? This series of dilemmas is also left answered and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.

MISHNA: Rabbi Yehuda says: One searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the removal of leaven. And the Rabbis say: that is not the case; however, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day.

If he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. If he did not search during the Festival, he should search after the Festival, as any leaven that remained in his possession during the Festival is classified as leaven owned by a Jew during Passover, which one is obligated to remove. And the principle is: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location where it will most likely be left untouched, so that it will not require searching after it if it goes missing.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda that one must conduct a search three times? The Gemara answers: It is Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna who both say: The requirement to conduct three searches corresponds to the three times that the removal of leaven is mentioned in the Torah. One verse says: “Matzot shall be eaten for seven days, and no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7), and another verse states: “Seven days shall there be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19), while a third verse says: “Seven days shall you eat matzot, yet on the first day you shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15).

Rav Yosef raised an objection to this explanation, seeking to prove that even according to Rabbi Yehuda one need not conduct three searches for leaven. He explained that Rabbi Yehuda lists the three times when one may conduct a search for leaven. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at these three times may no longer search. Apparently, Rabbi Yehuda does not hold that one must conduct three searches. Rather, in regard to whether or not one may conduct a search for leaven if he failed to conduct a search at one of those three opportunities, it is from this point forward that they disagree. The Rabbis hold that one may conduct the search even after the time of the removal of leaven, and Rabbi Yehuda disagrees.

Mar Zutra taught Rav Yosef’s statement in this manner: Rav Yosef raised an objection from that which Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at one of these three times may no longer search. In Mar Zutra’s version, Rabbi Yehuda explicitly states: One of these three times, which reinforces the claim that he obligates one to conduct only one search. The Gemara similarly concludes: Apparently, it is with regard to whether or not one may no longer search that they disagree.

Rather, the Gemara concludes that Rabbi Yehuda also said: If one did not search for leaven bread at the first opportunity, he may do so at the second or third opportunities; however, he may not search for leaven after these three times have passed.

And here, in the mishna, it is about this that they disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, maintains that before the prohibition against eating leaven takes effect, yes, one may conduct a search; after the prohibition against eating leaven takes effect, no, one may no longer conduct a search, due to a rabbinic decree lest one come to eat from the leaven while searching for it. And the Rabbis maintain: We do not issue a decree lest one come to eat from the leaven, and he may therefore conduct a search even after the prohibition against eating leaven has taken effect.

The Gemara raises a difficulty: And does Rabbi Yehuda issue a decree lest one come to eat from the leaven in whose removal he is engaged? But didn’t we learn in a mishna: Once the omer offering was sacrificed, people would go out and find the markets of Jerusalem filled with flour and toasted grain, all from the new crop. This grain was undoubtedly harvested and processed when the Torah prohibition against eating from the new crop was still in effect.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הניח עשר ומצא תשע חלוקת ר' ורבנן דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי כלומר אדם בא ונטל חצים והניח חצים והמנה הנמצא מעשר שני הוא וחכמים אומרים הכל חולין כלומר אותם המאתים של מעשר שני נלקחו וזה המנה אחר הניחו וחולין הן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת חלוקת רשב"ג ורבנן וקיימא לן כרבנן דאמרי הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לבית ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו נכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרך עכבר לפרר אלא העכבר עם הככר שנטל הלך לו ואלו הפירורין אינן ממנו לפיכך צריך לבדוק אבל אם נטל תינוק ככר ונכנס לבית ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה שכן דרך התינוק לפרר:

בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להורידו או לא כו' בעי רב אשי ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לא כו' אלו כולן עלו בתיקו:
מתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשעת הביעור.

ירושלמי בשעת הביעור שעה חמישית וחכמי' אומרים לא בדק באור ארבעה עשר יבדוק בי"ד כו' כלומר אין צריך [אלא] לבדוק שחרית בי"ד אם לא בדק באור י"ד אבל אם בדק אור י"ד אין צריך אחרי כן בדיקה כלל.

פריש רב חסדא טעמא דר' יהודה דבעי שלש בדיקות כנגד שלש אזהרות שהזהירה תורה על השבתת חמץ ומותבינן עליה מהא דר' יהודה אומר כל שלא בדק אחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק אלמא ר' יהודה חדא זימנא בעי ואוקימנא לעולם חדא זימנא בעי ובהא פליגי ר' יהודה סבר עד שעת ביעור בודק שאם ימצא חמץ ישרפנו אבל אחר זמן ביעורו אינו בודק חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה פי' כגון שהיה במדינת הים ובא במועד ולאחר המועד שחייב כל זמן שבא לדלוק.

אמר רבא עכבר נכנס וכו'. כתב הרי"ט ז"ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את"ל הלכה היא שכן מסורה בידינו מיד הגאונים ז"ל בכל מקום וכל היכא דלא אפשיט לקולא דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע"כ: והא דאמרינן נכנס ומצא פירורין. פי' הרי"ט והרא"ש ז"ל שיש בפירורין כדי כל הככר דאל"כ אעפ"י שדרכו של תינוק ליפרר למה אין צריך בדיקה דלמא לא אכליה כוליה אלא ודאי כדאמרן:

בודק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד וכו'. עיקר הפי' כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל תוך המועד דהיינו תוך הפסח דהיינו חולו של מועד ולאחר המועד לאחר הפסח והא דבדיק ליה לאחר הפסח משום דאסור בהנאה משום חמץ שעבר הפסח וחייב לבערו כדי שלא יכשלו בו דודאי מחליף ליה חמץ בפסח ואע"ג דמסתמא רבנן כר' שמעון ס"ל דחמץ אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דקתני הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא והכא לא עבר עלי'. הא פרישנא דעבר לאו דוקא אלא הואיל וראוי לעבור עליו ע"כ להרי"ט ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב דהכא נמי קנסוהו לאוסרה עלי' הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת בל חמאה ורש"י שלא רצה לפרש שיבדוק לאחר הפסח אזיל לטעמי' שפי' טעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא:

הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך בדיקה חוששין שמא אחרת היא וכיוצא בה לענין טומאה במה שידעת על עם הארץ שהוא בחזקת טמא וכל שמצא כליו שנגע אדם בהם חושש להם למגע עם הארץ ואמרו על זה בקרדום שאבד או שהניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת כל כלי הבית טמאים שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או פנהו מזוית לזוית והוא הדין שנשתמש בשאר הכלים ולדעת שניה לנדון שלפנינו דיו בבטול:

תינוק נכנס וככר בפיו ובדק אחריו ומצא פירורין ר"ל בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שבידו אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר והוא שהכניס הוא שאכל ואף לדעת הפוסקים בבדק ומצא שצריך בדיקה בזו מיהא הפירורין מוכיחין ביותר ומ"מ אם לא מצא פירורין בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה צריך בדיקה לדעתנו ולדעת שניה ביטול וי"מ בה אף בשלא מצא בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שמ"מ הפירורין מוכיחין שאכלו וכן נראה לי:

עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אף בכדי כל אותה פרוסה צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר ואף לדעת שניה צריך בדיקה שהרי זה ודאי ויראה לענין זה על החתול שהוא כתינוק שאף הוא דרכו לפרר כתינוק:

עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו הוא שנכנס הוא שיצא ואין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול אינו צריך אבל אם היה הנכנס שחור והיוצא לבן צריך בדיקה אף לדעת שניה שזה ודאי אחריני הוא שאין דרך עכברים ליטול זו מפיה של זו:

עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה צריך בדיקה שאלו היה אותו חמץ בעצמו ושהחולדה השליכתהו מפיה אף העכבר בעצמו היתה מביאה אבל אם היתה מביאה העכבר והפרוסה בפי העכבר אין צריך בדיקה ודאי הוא שנכנס הוא שיצא אבל אם היתה החולדה מביאה העכבר והככר הרי זה ספק וצריך בדיקה מספק ויש פוסקין שדיו בבטול ואף בכל אלו יש פוסקים שדיו בבטול וכן יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק בדרך אחרת מתוך בלבולים שיש בהם בביאור הסוגיא ואנו כתבנו מה שנראה לנו:

ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו אם לאו וכן חמץ בבור אם צריך סולם להעלותו אם לאו וכן ככר בפי נחש אם צריך לטרוח בממונו להביא חבר להוציאו אם לאו כולם נשארו בגמרא בספק וגדולי הדורות פוסקים בכולם לחומרא מספק ויש מקילין מיהא בככר בפי נחש וכן יש מקילין בככר בבור ובכולם מיהא צריך שיבטלנו בלבו שאם לא כן הרי זה כמטמין בבורות:

כל מה שביארנו בדברים אלו שצריך בדיקה הסכימו הגאונים שאין אומרין הואיל ומחשש עכבר אתה מצריכו לבדוק צריך הוא לבדוק אף בחורים העליונים שהרי עכבר משתמש בכולם אלא דוקא במקום שמכניסין בו חמץ לא יהא סופו חמור מתחלתו ואם לא כן הרי אף בין הקנים והרעפים אתה יכול לומר כן ונמצאת מקעקע כל הבירה אלא בודק כבתחלה בדיקה ודיו:

בד"ה ואם לא בדק כו' דבודקין שלא יעבור בבל יראה עכ"ל מפירוש מהרש"ל ואע"פ דהכא מיירי בביטל דאי לא בטלו וכי משום גזרה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו דחוקים דודאי איירי בלא ביטל ומ"מ בודאי אינו עובר בבל יראה דפרורין ממילא בטלי אלא משום שמא ימצא גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה צריך לבטל כדאמרינן לעיל ולהכי שפיר קאמר משום גזירה דשמא ימצא גם פרורין ע"י בדיקה ויאכלנהו אין לנו לחוש לשמא ימצא בלא בדיקה גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל נראה שדקדק לפרש לפי שטתו דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטל [*] ומש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום בל יראה דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה וא"א לו לבטל אז אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה וכדי שלא יעבור ביו"ט אם ימצא אז וכן מוכח כפירש"י לקמן דאינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן ו' שעות ודו"ק:

בגמ' שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכו' כצ"ל או דלמא זמנין דנחית למעבר צורכיה ואתי למיכל ככר בפי נחש וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שאני אומר וכו' וא"ת דהכא ובפ"ק דחולין גבי צלוחית תולין באדם טמא ופ"ק דנדה וכו' כן צריך להיות:

בא"ד ומדף וכו' פירוש בגד מעליונו של זב:

בא"ד ולא גזרו על ספק אוכלין וכו' משום דאין להם טהרה במקוה:

רש"י בד"ה משקרב העומר בו ביום יוצאין ומוצאין כו'. נ"ב במנחות פירש"י בזה הלשון משקרב העומר מיד כשיוצאין מוצאין שוקי ירושלים כו'. תוס' בד"ה בממוניה כו' אמר לעיל דניחא ליה כו'. נ"ב ואני אומר דאינו דומה כלל להא דלעיל דלא אמרינן ניחא ליה לאינש כו' אלא דוקא שיכול לקיימו בגופו אלא שאינו רוצה להטריח כה"ג אמרינן דניחא ליה כו' אבל כגון הכא שלא יכול לקיימו בגופו ופטור אף בממונו לא אטרח ודו"ק:

בד"ה ואם לא כו' שלא יעבור בבל יראה. נ"ב ואע"פ דהכא בע"כ איירי בביטלו דאי לא ביטלו וכי משום גזירה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה ובל ימצא דעכשיו אין שייך לבטלו לאחר איסורו כדלעיל מ"מ תחלת התקנה שעשו חכמים שצריך לבדוק היינו משום בל יראה כו' כדפירש"י בריש מכילתין ולא רצו חכמים לסמוך על הביטול לחוד כמו שפירשו התוס' שם ומשוה הכי אין שייך בדיקה אלא במקום ששייך לעבור בבל יראה ובל ימצא אם לא בטלו אבל לא התקינו בדיקה משום אכילה לבד ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תד"ה או דילמא. דמסתמא הראשון נשאר כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ואם. נ"ל דלרש"י דחק לשון הברייתא דמביא רב יוסף לקמן "רי"א כל שלא בדק בג"פ הללו שוב א"ב" דע"כ נזכר שם מקודם דעת חכמים כלשונם במשנתינו. אור י"ד. י"ד. תוך המועד. ור"י מודה להו בג"פ הללו א"כ מוכח דתוך המועד הוא שעת הביעור שבדבריו במשנה עוד נ"ל דמשמע דהג"פ שזכר ר"י יש לכ"א קדימת מעלה על הבא אחריו. הלילה. אור הנר יפה בה ושעה שב"א מצויין בבתיהם. ושחרית נ"ל דהיינו עד ד' שעות כמו תפלת השחר לדידיה בר"פ תה"ש ושעת ביעור היינו שעה ה' וששית (דבה' כ"א בהול לבערו למכור לנכרי טרם שיגיע ו' שאסור בהנאה) ולדידיה דתולין כל חמש ודאי דעדיף טפי לבדוק קודם לה שמותר עדיין באכילה. אבל לחכמים (דהם ר"מ כמ"ש רש"י לקמן בד"ה דרבנן אדרבנן) דס"ל דאוכלין כל חמש שוה חמש לקודם לה. ולכן שינו לשונם לומר תוך המועד דהוא שעה ו' מועד שקבעו חכמים לבערו. וכן ל"א בי"ד שחרית שלא תטעה דהיינו עד ד' שעות כמו בדר"י. ולדידהו היינו עד ה' שעות ולכן הוכרח ג"כ לפרש לאחר המועד הוא עד שתחשך ולא יותר דאל"כ הל"ל לא בדק בתוך המועד יבדוק עד שתחשך לא בדק כו' יבדוק בתוך הרגל. דהא ודאי עדיף טפי קודם הרגל דאינו אלא בלאו מברגל עצמו דבכרת עי' ר"ן ונכון בעז"ה:

וחכמים אומרים לא בדק כו' יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק אחר המועד. פרש"י אחר המועד משעה שישית עד הלילה וכ' המהרש"א דבי"ט לא יועיל לו בדיקתו ע"ש ויל"ד אמאי לא יבדוק בי"ט דאם ימצא יש לחוש שישכח ויבא לאוכלו או לכה"פ ישהנה שעה א' ויעבור עליו משא"כ כשיבדוק וימצא בודאי לא ישהה שעה א' דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו' וי"ל אה"נ אלא דרש"י פי' כן בס"ד דלא אסיק אכתי הך סברא דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו אבל למסקנא יפרש רש"י דלאחר המועד הוא משעה שישית עד מוצי"ט והא"ש דבמנחות פרש"י אחר המועד הוא משעה ו' עד מי"ט דהתם פי' לפי המסקנא אע"פ דהתם נמי בה"א פי' כן מ"מ כך דרכו של רשיז"ל לפעמים מפרש לפי המסקנא ולפעמים לפי הה"א ועי' לקמן בסמוך אי"ה אכתוב ישובים אחרים:

כנגד ג' השבתות שבתורה. פרש"י ג' לשונות של השבתה ראי' מציאה השבתה עכ"ל ועפ"י ולפע"ד רצה לרמז לנו טעמי' לחלוק זמנים אלו לר"י כי לשון מציאה הוא בלילה כדילפינן ממציאה דבודקי' לאור הנר וזהו בלילה דשרגא בטיהרא מאי מהני וראי' הוא ביום שכן אחז"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה והשבתה הוא בזמן השבתתו. והנה י"ל לפי זאת הה"א רבנן הנהי קראי מאי עבדי בהו י"ל דאינהי נמי דרשי להו אאם לא בדק ולא שיבדוק בכל אלו הזמנים והא דמנו חכמים ד' זמנים אור י"ד וי"ד ותוך המועד ואחר המועד י"ל דתוך המועד ואחר המוע' זמן א' הוא והיינו לפמ"ש הרז"ה רפ"ב דלר"ש ור"מ חמץ מותר אחר חצות מה"ת וזמן השבתתו עד הלילה ע"ש באריכות וברמב"ן במלחמותיו וא"כ היינו זמן השבתה ומזה ראי' לפרש"י במתני' דלאחר המועד היינו משעה ו' עד הלילה דאלת"ה אלא עד מי"ט א"כ מנ"ל לרבנן כל הנך זמני' דבקרא תלתא כתיבי ולא יותר והא"ש דבמנחות פרש"י עד מי"ט דהתם קאי הש"ס למסקנא דלא דרשינן כלל הנך קראי להכי דהש"ס לא מייתי שם כלל הך דג' השבתות וא"כ שפיר מודה רש"י דזמנו עד מי"ט וק"ל ועי' עוד לקמן בסמוך אי"ה ישוב אחר:

במשנה ר"י אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור. לכאורה יש לתמוה אמאי פלגינהו להנך בדיקות לג' פרקים הללו דהא לכאורה אם לא בדק בי"ד שחרית כל שעתא ושעתא זימנא הוא והכי הו"ל למימר ובי"ד עד שעת הביעור ואף למאי דס"ד דרב חסדא ורבה בר רב הונא דטעמא דר"י כנגד ג' השבתות שבתורה אי לדרשה גמורה אי לאסמכתא בעלמא אכתי היא גופא תיקשי ס"ס הא לא משכחת לה אלא שנים ליל י"ד וי"ד עד שעת הביעור וכ"ש דיש לדקדק כן אהא דאמר ר"י בברייתא כל שלא בדק בג' פרקים הללו ולכאורה נראה ליישב אם נאמר דהא דקאמר ר"י בשעת הביעור היינו שעת ביעורו מדאורייתא ואם כן איצטריך ליה למיתני הכי משום דסד"א דבהאי שעתא סובר ר"י נמי דאינו בודק מטעם דלמא אתי למיכל מיניה ואיכא חשש איסור דאורייתא קמ"ל דאפ"ה בודק כיון דאפילו אי אתי למיכל מיניה לא הוי ודאי איסור דאורייתא אלא דמלבד שזה דוחק אכתי לא אתי שפיר מאי דס"ד מעיקרא שהם כנגד ג' השבתות. לכך נלע"ד דהנך ג' פרקים דוקא נקט להו דטעמא דר"י דכיון דעיקר הבדיקה מן התורה היה ראוי להיות בשעת הביעור דהיינו בשית כדמקשה הש"ס לעיל דף ד' וניבדוק בשית אלא משום דזריזין מקדימין למצות ראוי להיות מצפרא כדמקשה נמי התם וניבדוק מצפרא אלא שחכמים תיקנו תחילת הבדיקה באור י"ד כדאמר רב נחמן ב"י לעיל בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה והשתא לפ"ז א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן כנגד ג' השבתות לאסמכתא אם כן תיקנוהו ג' פרקים הללו בליל י"ד מהנך טעמים דרנב"י ובי"ד שחרית דוקא דכיון שעיקר מצותו ביום שייך לבדוק בשחרית כמו בשאר מצות מטעמא דזריזין מקדימין. ועוד דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויים בבתיהם וצריך לבדוק גם כן בשעת הביעור שהיא עיקר זמן מצותו ונראה עוד דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן לאו משום האי אסמכתא לחוד אלא משום חששא דשמא גיררה חולדה דנהי דתנינן לעיל במתניתין אין חוששין הא מסיק טעמא דאם כן אין לדבר סוף. והשתא מיהו לר"י לא שייך האי טעמא דהא ודאי יש לדבר סוף שיבדוק בשלשה פרקים הללו ותו לא וכן משמע מירושלמי דאפילו לרבנן לעולם צריך לבדוק ג' פעמים ונראה דהיינו נמי משום טעמא דחולדה אלא דחכמים לא קבעו זמן לדבר דאפי בג"פ רצופים סגי ואנן לא קיי"ל הכי משא"כ לר"י למאי דס"ד מעיקרא כנגד ג' השבתות יותר שייך לתקן בשלשה פרקים הללו מטעמא דפרישית וכה"ג נראה לי לפרש למאי דמסקינן דר"י נמי אם לא בדק קאמר אפ"ה כל הזמנים הללו דוקא קאמר תחילת מצותו צריך לבדוק דוקא תחילת ליל י"ד כדאמר אביי לעיל אדרנב"י הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה כו' ואם לא בדק בלילה יבדוק בי"ד שחרית ובהאי שעתא נמי יהיה זהיר ליבדוק מיד בעוד שימצא בביתו ואם לא בדק בשחרית והלך לעסקיו או צורבא מרבנן שעוסק בלימודיו אין צריך להפסיק דכולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון שיש לו שהות לבדוק בשעת הביעור ואדרבה בהאי שעתא עדיף טפי משום חששא דחולדה כיון שיש לדבר סוף דהא משעת הביעור ואילך ס"ל לר"י דשוב אינו בודק כנ"ל נכון ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ותוך המועד בשעה ששית לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל. במנחות פירש רש"י בענין אחר דלאחר המועד היינו בתוך הפסח עצמו ע"ש ובסמוך בסוף הסוגיא אבאר ליישב דבריו דלא תקשי אהדדי:

בתוספות בד"ה ואם לא בדק כו' וקשה דלר"י כו' ולמה שינה לשונו עכ"ל. לכאורה היה נראה ליישב שיטת רש"י דבשעת הביעור דר"י היינו שעת ביעורו מדאורייתא דהיינו בסוף שש דבהאי שעתא אכתי לא גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כיון שאפילו אם יאכלנו בסוף שש ליכא איסורא דאוריית' משא"כ תוך המועד דרבנן היינו מתחילת שש שהוא מועד הביעור מדרבנן אלא דמלשון רש"י במנחות לא משמע הכי ע"ש דשעת הביעור דר"י היינו נמי בשעה ששית עצמו דסתמא דלישנא משמע דכל שעה ששית זמן ביעור מיקרי ואפ"ה יש ליישב שיטת רש"י דהא דנקט ר"י לישנא דבשעת הביעור היינו משום דבהאי שעתא לא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא עוסק בביעורו כדאמר רבא לקמן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כנ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה. כוונת התוספת כיון דעיקר בדיקת החמץ אינו אלא משום בל יראה תו לא מצינן לפרש לאחר המועד דהיינו לאחר פסח כיון דתו לא שייך בל יראה משא"כ התוס' לשיטתם דעיקר הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה . מיהו לפי מה שפירשתי לעיל בר"פ דרש"י נמי מודה דאפילו היכא דלא שייך בל יראה אפ"ה צריך בדיקה מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן לפ"ז לא שייך לפרש כשיטת התוספות בכוונת רש"י. אלא דלענ"ד לולי דברי תוספות נ"ל דאפילו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה אפ"ה לא רצו לפרש דלאחר המועד היינו אחר הפסח דהא קיי"ל הלכה כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר לגמרי ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא בעלמא אם כן לא שייך למיחש משום ספיקא דלמא אתי למיכל ומכ"ש לפי' מהרש"ל דמתניתין בביטל מיירי וא"כ הרי כתבו רוב הפוסקים דהיכא שביטלו לא שייך האי קנסא דר"ש אפילו מאן דאוסר לא הוי אלא משום הערמה א"כ ודאי לא שייך האי חששא כן נראה לי ברור בשיטת רש"י ובלא"ה נ"ל דפרש"י מוכרח מאריכות לשון דמלתא דחכמים גופייהו דקחשבו כמה בדיקות ללא צורך כיון דלפי' התוס' בודק והולך לעולם פעם אחת כראוי. ומה שנחלקו מהרש"ל ומהרש"א אי מתניתין איירי בביטלו או בלא ביטלו דבר זה מחלוקת הקדמונים היא אי בדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא או לא ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה ג' השבתות שלש לשונות כו' נראה דהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הנך ג' ד' הוו אע"כ דלא קחשיב אלא אותן ג' שנחלקו בלשונות. מיהו בירושלמי אמר רבי יוחנן דטעמא דרבי יהודא כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה ומקשה התם והכתיב תשביתו ומשני בעשה הוא וזה דלא כפרש"י אלא מדמייתי הכא בהדיא האי קרא דתשביתו משמע דממניניה הוא אלא דמ"מ למאי דמסיק בירושלמי דלא יראה ולא ימצא כחדא חשיב כדמסיק התם מלתא בטעמא אם כן שפיר מצינן לפרש כן בשמעתין לענין דחמץ ושאור כחדא חשיב להו והני נמי משום דמיצרך צריכי:

בגמרא מתיב ר"י כו' אלמא בשוב אינו בודק פליגי. מכאן יש להקשות על שיטת הפוסקים דבדיקת חמץ שאינו ידוע היכא דלא ביטל הוי מדאורייתא ומכ"ש לשיטת הפר"ח שרוצה להכריע כן מדאמרינן בשמעתין כנגד ג' השבתות ומשמע ליה דדרשא גמורה היא ובאמת שכן נראה מל' ירושלמי שהבאתי בסמוך. אם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי אפ"ה מצ"ל דבתרתי פליגי פליגי בג' פרקים כדמשמע מלישנא דמתניתין ופליגי נמי בשוב אינו בודק כדמשמע מלישנא דברייתא ואע"ג דלא מסתבר לומר דפליגי בתרתי אפ"ה לכאורה בלא"ה פליגי נמי בשוב אינו בודק דר"י לטעמיה דשמעינן ליה דחמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה עובר בלאו ומלקות ומשו"ה שפיר קאמר שוב אינו בודק דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום עשה על כמה לאוין ומלקות וחכמים נמי לטעמייהו דסתם חכמים דר"י היינו רבי מאיר אם כן לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דלר"מ חמץ לפני זמנו אינו אלא מדרבנן א"כ פשיטא דלא שייך לומר שוב אינו בודק ויעבור על עשה דתשביתו מדאורייתא משום חשש דדילמא אתי למיכל שאינו אלא מדרבנן אלא אפילו א"א דחכמים דמתניתין כר"ש ס"ל וכפירוש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש עובר בעשה דתשביתו אפ"ה לית לן למימר דשוב אינו בודק ויעבור בודאי על עשה דתשביתו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאפילו אם יאכלנו נמי לא יעבור אלא בהאי עשה דתשביתו גופא:

שם ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כו' וקשיא לי לפי שיטת התוספו' בריש מכילתין דעיקר טעמא דבדיקת חמץ אינו אלא משום דלמא אתי למיכל מיניה וכתבו שם דמה שלא גזרו כן בשאר איסורים אלא בחמץ דוקא היינו משום דלא בדיל מיניה ואם כן מאי קאמר ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה דהא קמן דודאי גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה דאל"כ למה תיקנו בדיקה כלל ומאי מקשי נמי מאיסור חדש כיון דבלא"ה הוי ידע דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה והיינו כדמשני אביי בסמוך . ועוד שהרי התוס' לעיל בריש מכילתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורים מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה אלא לפי מה דהוי קשיא להו מעיקרא משאר איסורי הנאה משא"כ משאר איסורים דמותרים בהנאה לא הוו קשיא להו כלל דמלתא דפשיטא היא דלא שייך למיגזר בהו כמו בחמץ שאסור בהנאה אם כן לפ"ז מאי מקשי הכא מדר"י אדר"י דמיקל בחדש ולא גזר ומאי קושיא דהא חדש מותר בהנאה וכ"ש דקשיא טפי לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו התורה לעבור על בל יראה משו"ה החמירו לבדוק ולבערו משום דלמא אתי למיכל ואם כן מאי מקשי הכא מדר"י אחדש דלא שייך ה"ט והנלע"ד בכל זה ליישב לפי שיטת התוס' שכתבו לקמן דמה שהתיר ר"י קמח וקלי היינו משום עולי רגלים וזה מוכרח לסברת המקשה גופא דהכא דאל"כ מאי מקשה מעיקרא מי גזר ר"י שמא יאכל ותיפוק ליה דודאי גזר שמא יאכל בחדש גופא דהא קאמר ר"י לקמן אבל לא גודשין ואם כן ע"כ הוי צריך לחלק דמה שהתיר ר"י בקמח וקלי היינו משום עולי רגלים אע"פ דעיקר קושיית המקשה היא משום דקס"ד דמצות ביעור חשיב מיהא כמו עולי רגלים אפילו לשיטת התוספות דמצות ביעור לא הוי אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל דהא בביטל איירי אפ"ה חשיב כמו עולי רגלים וא"כ מקשה שפיר מי גזר ר"י שמא יאכל אפי' במקום מצות ביעור והא אשכחן ר"י דמתיר קמח וקלי אפי' משום עולי רגלים לחוד ואף על גב דעיקר הבדיקה נמי היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה היינו במשך זמן מרובה שמא ישכח ויאכל בשגגת פסח או בשגגת חמץ אבל לעקור מצות בדיקה לגמרי משום הך חששא פורתא דשמא יאכל בשעת בדיקה לא שייך לגזור לר"י דלא גרע מעולי רגלים ואי תקשה אם כן דמקשה ע"כ הוי ס"ד הך סברא א"כ מאי מקשו התוס' לקמן אאידך קושיית הגמרא אבל לא גודשין דלמא הא דמותר לקצור משום פסידא ומאי קושיא דהא ע"כ הוי ידע המקשה דמצות ביעור הוי כמו פסידא . דאפשר דהתוס' בקושייתם הוו סברי דנהי דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים אפ"ה לא הוי כמו פסידא כיון דלשיטתם מצות ביעור אינה אלא מדרבנן כדפרישית וע"ז מתרצים התוס' לקמן דאפ"ה מצות ביעור הוי כמו פסידא כן נ"ל בשיטת התוס' ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י דתחלת הבדיקה לאו משום שמא יאכל לחוד אלא שלא יעבור בבל יראה דאפשר דהוי מדאורייתא כדפרישית בריש מכילתין אם כן מקשה הש"ס שפיר מי גזר אפילו במקום ביעור דודאי לא גרע מעולי רגלים ואפילו כמו פסידא כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

(יו"ד ע"ב תוספות) ד"ה הניח וכו' ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא וכו'.—י"ל דשאני הכא דברור הוא שלא מצא במקום שהניח, אבל הקבר שאבד ונמצא אפשר שהוא זה שאבד וזהו מקומו. וגם לא קשיא מרשב"ג ארשב"ג, דהכא תלה שמא שכח, ובקבר שאבד אמר תיבדק כל השדה; דשאני טומאה שהיא מן התורה, אבל הכא אינו אלא חששא בעלמא מדרבנן.

(שם תוספות) ד"ה שאני וכו' וא"ת דהכא וכו'.—עי' אגרות ושו"ת הרמב"ם סי' ל"ט שנשאל על זה ותירץ דמשום שהגנבים טמאים שהם גרועים מעמי הארץ לכך בקרדום שאבד דאמרינן שאדם גנבו, וכן במצא בזוית אחרת אמרינן שאחד נטלו ועשה בו צרכיו והחזירו לזוית אחרת, ושואל שלא מדעת גזלן הוא מה שאין כן בככר, שאין אדם שואל ככר ומחזירו בעצמו (ע"ש). והנה לא שאלו לו מצלוחית, אבל יש לתרץ גם בזה לדעתו משום דהכל טמאים לחטאת דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת.

הבית טמא. כל כלי הבית טמאין שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ומשמש בכל כלי הבית: זוית מאן דכר שמיה. פתח באבדו וסיים בנמצא בזוית אחרת: חסורי מיחסרא והכי קתני. שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד וגבי מצא בזוית אחרת שמא אדם טמא הניחו שם רבן שמעון כו' וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא''צ בדיקה: ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה. ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר: אם תמצא לומר היינו האי כו'. דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן אכתי שחור ולבן מיבעיא לן: ארמוייה. השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו בחגיגה (ד' טו:) אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מן ידי: לדידיה הוה שקיל ליה. את העכבר עצמו היה מביא: ככר ועכבר בפי חולדה. עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא' כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן: ככר בפי נחש. בעיא באנפי נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול''ג את''ל: לא אטרחוהו. ויבטל בלבו: בממוניה. לשכור חבר: מתני' בתוך המועד. בשעה ששית שהוא מועד הביעור: לאחר המועד. משש שעות ולמעלה עד שתחשך: גמ' שלש השבתות. שלש לשונות של השבתה ראייה מציאה והשבתה: אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי. ולאו במידי אחרינא דר' יהודה לא מצריך שלש בדיקות אלא הכי קאמר או אור לארבעה עשר או שחרית או בשעה ששית ורבנן אמרי אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחריו: ומר זוטרא מתני. בהדיא באחד משלשה פרקים: לבתר איסורא. לא יבדוק דגזרינן דילמא איידי דעסיק ביה אתי למיכל מיניה: משקרב העומר. בו ביום יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי מן החדש למכור וקודם י''ט נקטף ונטחן ונתייבש הקלי בתנור:

הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן. דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב''ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כר' ומיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם: שאני אומר אדם טמא נכנס לשם. וא''ת דהכא ובפרק קמא דחולין (דף ט:) גבי צלוחית תלינן באדם טמא ובפרק קמא דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתון על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיה תלינן באדם טהור ותירץ ר''ת דאמר בפ''ק דשבת (דף טו:) גזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין הנמצאים אי נמי גבי ככר רגלים לדבר שטהור הסירו שלא יפול על המדף ויטמא: מפני שדרכו של תינוק לפרר. ומיירי שיש פירורין כדי. כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו: מי אמרינן היינו הא דעל היינו הא דנפק. ואפילו לרשב''ג דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר: או דילמא אחרינא הוא. ואפי' לר' דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד הכא חיישינן דמסתמא הראשונה נשאר בבית וזהו אחר שיצא: בממוניה לא אטרחוהו רבנן. פי' הכא דוק' דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה: ואם לא בדק בתוך המועד. פי' הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש''י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד