פסחים יא ע"א

דף יא - א

ודבר זה שלא ברצון חכמים (הן עושין), כי בודאי קצרו וטחנו את התבואה הזאת עוד לפני יום טוב כשהתבואה עדיין אסורה באכילה. וחששו חכמים שמא תוך כדי ההתעסקות בתבואה יבאו לאכול ממנה, ונמצאו עוברים על איסור אכילת "חדש" קודם העומר. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין כן.

הרי שלא קא גזר רבי יהודה שלא להתעסק בתבואה האסורה באכילה דילמא אתי למיכל מיניה. ומדוע בחמץ הוא גוזר? ^[294] ומשנינן: אמר רבה: שאני "חדש" שאין לחשוש שיבא לאכול מהתבואה החדשה בשעת קצירתה, שמתוך שלא התרתה לו לקצור אותה כדרכו במגל אלא בשינוי על ידי קיטוף ביד. לפי שמן התורה אסור לקצור שום תבואה קודם קצירת העומר, כמו שנאמר "והבאת את עומר ראשית קצירכם אל הכהן", ומשמע שקצירת העומר תהא הקצירה הראשונה מהיבול החדש. ורק על ידי שינוי מותר לקצור קודם לכן. ומתוך כך הוא זכור שתבואה זו היא מן החדש שאסורה באכילה, ולא יבא לאכלה.

אמר ליה אביי לרבה: תינח שאין חשש שמא יאכל מהתבואה בשעת קטיפה שכאמור הוא זוכר אז על ידי השינוי, אבל בשעת טחינה והרקדה של הקמח, שאין איסור לעשותם באופן הרגיל [כיון שהתורה לא אסרה לטחון ולהרקיד קודם העומר], מאי איכא למימר איך יזכור בשעת עשייתם שלא לאכול מהם. והרי הקמח שבשוקי ירושלים נטחן ונרקד קודם הועמר. ואיך התיר להם זאת רבי יהודה?

מתרץ רבא: הא לא קשיא משום שגם את המלאכות האלו היו עושים על ידי שינוי [כדי שיהא לזכרון מפני האיסור] -

טחינה היו עושים בריחיא [ריחיים] דיד ולא כרגיל בריחיים של מים. והרקדה היו עושים על גבי נפה שהיו הופכים את הנפה ומנפים מהצד השני.

ועדיין יקשה: אלא הא דתנן: קוצרין לפני העומר [ואפילו בלי שינוי] בית השלחים שדה שזקוקה להשקאה בידי אדם, ושבעמקים תבואה הגדילה בעמק. מפני שהתבואה הגדילה שם אינה מן המובחר, ואין מביאין ממנה מנחת העומר. ולא אסרה תורה לקצור קודם העומר אלא בתבואה הראויה להביא ממנה עומר.

ודורשים זאת מסתירת המקראות. שבמקום אחד נאמר "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר", ומשמע שמותר לקצור קודם העומר אף שלא לצורך העומר. ובסוף המקרא נאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן", ומשמע שקצירת העומר תהא ראשית לכל הקצירות. הא כיצד?

אלא אנו דורשים: ממקום שאתה מביא עומר, אי אתה קוצר תבואה אחרת קודם לו. אבל ממקום שאי אתה מביא עומר, אתה קוצר אף קודם לו. ^[295]

אבל לא גודשין אסור לעשות מן התבואה גדיש עד לאחר הבאת העומר. לפי שלא התירו חכמים אלא לקצור, מפני שהתבואה עלולה להפסד אם ימתינו מלקוצרה עד אחר העומר. אבל גדיש שאין חשש להפסד אם ימתינו עד אחר העומר, לא התירו לעשות לפני העומר. ^[296] ואוקימנא במסכת מנחות את המשנה הזאת כרבי יהודה.

מאי איכא למימר מדוע התיר רבי יהודה לקצור מבית השלחים אפילו בלי שינוי, ולא חשש שמא יבא לאכול מהתבואה בשעת קצירתה? ^[297]

ומתרצינן: אלא אמר אביי: "חדש" - בדיל איניש מיניה. שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה, ואין בני אדם רגילין לפשוט את ידם וליטול לפיהם ממנו. לכן לא גזר רבי יהודה שמא ישכח עתה ויבא לאכול ממנו.

אבל חמץ - לא בדיל איניש מיניה. שהרי רגילין כל השנה לאכול חמץ. לכן חושש רבי יהודה, שמא בשעת בדיקה, ישכח ויאכל מהחמץ.

אמר רבא: וכי רק דרבי יהודה דחמץ אדרבי יהודה דחדש קשיא, ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא?

והרי גם עליהם יש לשאול, למה במשנתנו חייבו חכמים לבדוק גם לאחר זמן האיסור, ולא חששו שמא יבאו לאכול מהחמץ, ואילו לגבי "חדש" אסר רבי מאיר [שהוא מהחכמים שנחלקו על רבי יהודה] לעסוק בתבואה חדשה שמא יבא לאכלו?

אלא אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא - כדשנינן לעיל שבחמץ יש יותר לחשוש מבחדש משום שלא בדיל מיניה.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, משום שלדעתם אמנם יש לחשוש בכל דבר האסור באכילה שמא יבא לאכלו תוך כדי העיסוק בו. אך בבדיקת חמץ אין לחשוש לכך. שהרי הוא עצמו מחזר עליו אחר החמץ לשורפו, שזו היא כל מטרת הבדיקה. ואיך נחשוש דילמא מיכל קאכיל מיניה? והרי עצם הבדיקה משמשת לו לזכרון שהחמץ אסור באכילה.

רב אשי אמר: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, שהרי "קמח וקלי" תנן, שהיו בשוקי ירושלים, ואין אלו ראויין לאכילה. [שהרי קמח אינו בר אכילה וגם קלי אינו ראוי לאכילה כפי שיבואר להלן], ולכן לא חשש רבי יהודה שמא יבאו לאכלם. מה שאין כן חמץ שהוא ראוי לאכילה.

ודוחה הגמרא: הא דרב אשי, בדותא היא! אינו נכון.

כי התינח משעה שנעשה קלי ואילך לאחר שנתייבשה התבואה בתנור, שאז ודאי אינה ראויה לאכילה. ^[298] אבל מעיקרא קודם שנתייבשה, בעוד הדגן רך עד שעשאה קלי, כגון, בשעת הקציר, שאז ראוייה לאכילה, מאי איכא למימר איך התיר רבי יהודה להתעסק אז עמו? ^[299]

וכי תימא, מתוך שלא התירו לקוצרה אלא על ידי קיטוף, זכור הוא שהתבואה אסורה, ואין חשש שיבא לאכלה, וכדתירץ רבא לעיל. [אלא שהיה קשה עליו איך התירו טחינה והרקדה, ועל זה בא רב אשי לתרץ, שאז כבר אינה ראויה לאכילה]?

עדיין יקשה: אלא הא דתנן קוצרין בית השלחין ושבעמקים אפילו בלא שינוי, ואוקימנא משנה זו כרבי יהודה, מאי איכא למימר? מדוע התיר רבי יהודה לקצור, והרי בשעת קצירה עדיין ראוייה היא לאכילה!?

ומסקינן: אלא, הא דרב אשי בדותא היא! ועל כרחך צריכים אנו לתירוצו של אביי, שחדש בדיל מיניה, מה שאין כן חמץ שלא בדיל מיניה.

ותו מקשינן: וכי כל היכא דלא בדיל מיניה, מי גזר רבי יהודה? והתנן במסכת שבת: לא יקוב [לא ינקב] אדם שפופרת של ביצה [קליפת הביצה] וימלאנה שמן, ויתננה בערב שבת בצד הנר [מנורה קטנה של חרס ובתוכה שמן], בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה מן השמן לתוך הנר, כדי שהנר ימשים לדלוק הרבה זמן. והטעם, משום שחוששים שמא יטול בשבת מן השמן שבשפופרת לצורך אכילתו, ויתחייב משום מכבה. שהואיל והוא הקצה את השמן לצורך הנר, נמצא שהוא ממהר את כיבויו על ידי נטילת השמן מהשפופרת. ^[300]

ואפילו אם השפופרת היא של חרס לא יתננה בצד הנר. שאף שהיא מאוסה, חיישינן שמא יטול מן השמן שבתוכה לאכילתו.

ורבי יהודה מתיר לתת שפופרת נקובה מליאה שמן בצד הנר.

הרי שרבי יהודה אינו גוזר שמא יבא לאכול מדבר האסור, ואפילו בדבר שאין בדילין ממנו, כגון שמן, שרגילין להשתמש בו.

ומדוע במשנתנו הוא גוזר בחמץ שמא יבא לאכלו? ^[301]

[אבל מדרבנן אדרבנן לא קשיא. שהרי נתבאר לעיל שרבנן לעולם גוזרים, מלבד בחמץ, משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ולא יבא לאכלו].

ומשנינן: התם, בשמן, משום חומרא דשבת מבדל בדילי מיניה, ולכן לא גזר שם רבי יהודה, שמא יבאו לאכול ממנו. ^[302]

ורמי [ומקשינן סתירה, לכאורה] דשבת אשבת.

דתניא: חבל דלי שנפסק באמצעיתו, לא יהא קושרו בשבת, משום שזה קשר של קיימא, שהרי הוא עשוי להתקיים לעולם, וחייב משום מלאכת קושר. אלא עונבו יעשה עניבה בלבד.

רבי יהודה אומר: מחבר את שני קצות החבל הפסוקים זה על זה, וכורך עליו פונדא [חגורה] או פסקיא [רצועה]. ^[303] ובלבד שלא יענבנו [את החבל הקרוע] שמתוך שהוא עסוק בעשיית העניבה, יש לחשוש שמא יבא לעשות קשר.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, שבשמן הוא אינו גוזר ובחבל הוא גוזר, על אף ששניהם הוא בשבת?

קשיא דרבנן אדרבנן, שבשמן גזרו, ואילו בחבל הם אינם גוזרים שלא לעשות עניבה?

ומשנינן: דרבנן אדרבנן לא קשיא. כי שמן הנתון בשפופרת בצד הנר, בשמן רגיל מיחלף, לכן הם גוזרים שמא הוא ישכח ויטול מהשמן שבשפופרת, שהרי הוא דומה לשמן רגיל. אבל עניבה בקשירה לא מיחלף, ולכן הם אינם גוזרים, לפי שאם נתיר לו עניבה לא יבא לעשות קשר.

דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשיא. כי טעמא דרבי יהודה האוסר לעשות עניבה בשבת, לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה, אלא משום דקסבר, עניבה גופה, קשירה היא. ואסורה מן התורה.

תו מקשינן: ורמי רבנן אדרבנן.

דתנן במסכת שבת: קושרין בשבת דלי בפסקיא בחגורה, כדי למלאות בו מים מהבור. משום שהוא אינו מתכוין להפסיד את החגורה ולהשאירה שם תמיד. והרי זה קשר שאינו של קיימא. אבל לא יקשור את הדלי בחבל. והגמרא תיכף תבאר הטעם.

ורבי יהודה מתיר אף לקשור את הדלי בחבל.

והוינן בה: חבל דמאי, באיזה חבל מדובר?

אילימא חבל דעלמא, חבל רגיל שמיועד לכך. וכי יתכן שרבי יהודה מתיר לקשור בו? והלא קשר של קיימא הוא, דודאי אתי לבטולי שישאר שם לעולם. ונמצא עובר על מלאכת קושר?

אלא פשיטא שמדובר בחבל דגרדי [של אורגים] שאינו ראוי לשמש למילוי מים בקביעות. ואינו קשר של קיימא.

ואף על פי כן גזרו רבנן שלא לקשור בחבל דגרדי, אטו חבל דעלמא שקושרים אותו לעולם. והרי אמרנו שרבנן אינם גוזרים עניבה אטו קשירה, ומדוע הם גוזרים חבל דגרדי אטו חבל דעלמא?

ומשנינן: אין! חבל בחבל מיחלף, חבל דגרדי דומה לחבל רגיל, לכן יש לגזור הא אטו הא. אבל עניבה בקשירה אינם דומים, הלכך לא מיחלפא, ואין לחשוש שמתוך שנתיר לו עניבה יבא לעשות גם קשירה. ^[304]

תו מקשינן: וכי כל היכא דבדיל מיניה איניש, לא גזר רבי יהודה? ^[305] והתנן במסכת בכורות: בכור בהמה טהורה שאחזו דם שחלה מחמת ריבוי דם, ורפואתו, שיקיזו לו את דמו. אפילו הוא מת, כלומר, שעלול למות אם לא יקיזו לו, אין מקיזין לו דם, ואפילו במקום שאינו עושה בו מום על ידי ההקזה, דהיינו, שהוא חוזר ומתרפא, דברי רבי יהודה, שהוא גוזר אטו הקזה במקום שנעשה בו מום, שאסור מן התורה לעשות מום בבכור.

וחכמים אומרים: יקיז מותר להקיז לו דם, ובלבד שלא יטיל בו מום, שלא יעשה באופן שאינו חוזר ומתרפא, כגון, לחתוך עצם או לפגום את שפתו או את אזנו.

והרי קדשים, הכל בדלים מהם, ואף על פי כן גוזר רבי יהודה בבכור שלא להקיז לו כלל, אטו מקום שנעשה בו מום?

ואקשי' ומי גזר ר' יהודה והתנן במנחות פ' [ר"י] משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירשלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין דאלמא מתעסקין היו בחדש בזמן איסורו ולא גזר ר' יהודה שלא יאכל ממנו ופריק רבא שאני חדש הואיל ולא התירו חכמים לקצור כדרכו אלא בקטוף כדכתיב (דברים כג כו) וקטפת מלילות זכור הוא כי אסור לאכול מן החדש וכן בטחינה לא התירו לטוחנו אלא ברחים של יד והרקדה ע"ג נפה כיון דחזי כל הני שינויי אתי למדכר ולאימנועי.

ואקשי' בית השלחין דתנן קוצרין בית השלחין מה איכא למימר הנה קוצרין בלא שינוי ופריק אביי חדש בדיל מיניה פי' מובדל הוא ממנו ואינו אוכלו אלא עד שיראה שהותר אבל החמץ שאינו מובדל ממנו כלל אלא אוכלו יתראה לו כי בהתירו עומד ויבא לאכול ממנו לפיכך גזרו עליו. אמרי' עלה והא דקשיא ר' יהודה אדר' יהודה שנינן כאביי והא דתנינן במתנית' בלשון חכמים הוא ר' מאיר קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אמאי בחמץ לא גזר ובחדש גזר משנינן (הנה נמי) [הוא עצמו] מחזר על (הפסח) [החמץ] לשורפו יאכל אותו לפיכך לא גזרו אבל החדש דלא מתעסק ביה כדי לשרפו אלא כדי לאכלו מתעסק ביה גזרינן ביה ובא רב אשי לפרש שאני חדש דקמח וקלי תנן כלומר לא התירו לו אלא על ידי קליה ודחי' לה הכי הא ברותא היא כלומר חיצונה היא ולא נשנת בין החכמים ואקשי' אפירוקא דאביי וכללא הוא דכל היכא דלא בדיל מינה גזר ביה ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו' ור' יהודה מתיר הנה השמן לא בדיל מיניה ולא גזר ר' יהודה שמא יסתפק מן השמן שבשפופרת של ביצה ושנינ' שאני שבת דחמיר ליה:
איני והא קשירות דלי בחבל דבשבת היא וחכמים מתירין לענבו ור' יהודה אוסר קשיא דרבנן אדרבנן ודר' יהודה אדר' יהודה ושני' רבנן אסרי בשפופרת דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מיניה דשמן בשמן מיחלף כלומר [הרואה] אותך אוכל שמן יאכל הוא גם זה לפיכך גזרו לעשות שפופרת על פי הנר אבל הרואה אותך עונב בשבת לא יקשור דאתי למימר אלו היתה קשירה מותרת לא היה עונב אלא קושר לפיכך לא גזרו בו ור' יהודה לא משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דאמר העניבה קשירה מעליא היא והא דרמינן דרבנן אדרבנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל כו' ור' יהודה אומר בהדיא כל קשר שאינו של קיימא מותר וכן הא דרמינן אדר' יהודה והתניא בכור שאחזו דם כו' דברים פשוטין הן:

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין שבתבואה קודם לקצירת העומר שהרי אמרה תורה על העומר ראשית קצירכם ולא סוף דבר קצירה גמורה אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה וכן כשיטחננו וירקדנו שיעשה הכל בשינוי כגון טחינה ברחים של יד והרקדה על גבי נפה אלא גזרת התורה היא ואף בשנוי אסור ומ"מ לא נאסר אלא במקומות הראויים להביא עומר מהם אבל מקומות שאין ראוים להביא עומר מהם מתוך שאין תבואה שלהם יפה כגון בית השלחים ובית העמקים מותר לקצור לפני העומר אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא אבל לא יגדוש שאין בזה שום פסידא:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר בטלו לשם ונמצא עכשו גורם כבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אעפ"כ אסור וכבר ביארנוה בשני של שבת במשנה השלישית:

העניבה מותרת בשבת כמו שיתבאר במקומו ומתוך כך חבל דלי שנפסק עונבו וכל שכן שכורך עליו פונדא ר"ל חוט של משיחה או פסיקייא ר"ל חתיכת בגד ואין גוזרין מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה ומ"מ קושרין דלי בפסיקייא שהרי אינה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ונמצא מבטלו אצל הדלי ונעשה קשר של קיימא ומ"מ בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו ליבטל שם וכן שאינו ראוי כל כך למלוי מותר שאין זה קשר של קיימא וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק אלו קשרים:

הבכור אסור להטיל בו מום כדי שיאכל במומו ולא סוף דבר להטיל אלא אפי' לגרום וכל שהטיל או שגרם קונסין אותו ואינו נשחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר בכור שאחזו דם ומתירא שמא ימות הרי זה מקיזו אף במקום שהקזתו עושה מום בודאי ובלבד שלא יהא מתכוון וכל שלא נתכון למום אע"פ שנעשה מום על ידה כגון פגימת שפה או אוזן או חתיכת עצם הרי זה נשחט עליו:

קמח וקלי תנן פי' המור' ואין אלו ראוין לאכיל' מקלי ואילך לאחר שנתייבש אין ראוי לאכילה ואינו נ"נ דהא בכל דוכתא אמרי' דקליות חזי לאכילה כדאמרי בפ' הזהב לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקת מפני שמרגילם אצלו ובפ"ב דכתובות אף חילוק קליות ראי' ולקמן בערבי פסחים אמרי' ר"ט הי' מחלק קלות ואגוזים לתינוקת בע"פ כדי שישאלו ובספרים כתב קמח קלי תנן וזו היא גירסא יפה וה"פ קמח של קלי שלא היו מוכרין קליות בשוק שמא ישכחו ויאכלו אלא היו טוחנים הקליות ועושין מהן קמח כיין שלא היו משהין אותם ליכא למיגזר דילמא אכיל מנייהו וקמח של קלי לא חזי לאכילה עד שלא יבשל אותו:

תוס' בד"ה אבל לא גודשין כו' וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא עכ"ל כתב מהרש"ל וא"ל א"כ מאי פריך ר"מ אדר"מ דלמא ר"מ שרי ליה משום מצות ביעור דהוי כמו פסידא כו' זה אינו דדוקא לר"י דשרי קמח וקלי משום עולי רגלים כו' ה"ה משום מצות ביעור כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וקשה לדבריו דלא היה להם לתלות מצות ביעור בפסידא לר"י אלא היה להם לתלות מצות ביעור בעולי רגלים והכי ה"ל למימר וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום עולי רגלים ועוד דלא איצטריך לן טעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אלא למאי דמוקי לה בלא שינוי ולא הוה עדיף קמח וקלי מגדישה דאסירא אי לאו טעמא דעולי רגלים אבל אי מוקמינן לקמח וקלי על ידי שינוי ודאי דעדיפא מגדישה דליכא שינוי כלל דהכי מוכח כולה שמעתין וא"כ לר"י נמי אימא דפסידא עדיפא ממצות ביעור כמו לר"מ וטעמא דקמח וקלי משום שינוי הוא וע"כ הנרא' דשיעור דבריה' כך הוא דמשום מצות ביעור מטעם דקאמר לר"מ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו יש להתיר בחמץ כמו משום פסידא בחדש ולכך הוצרך תלמודא למימר דעדיף לר"י חדש משום דבדיל מיניה ומיהו בעי ביה נמי טעם דמשום פסידא בבית השלחין וטעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אף בלא שינוי דאל"כ למה אסרו קצירה בשאר מקומות וגדישה בכל מקום ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה אבל לא וכו' ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר וכו' ר"ל ולכך לא רצו חכמים להקל משום דלמא אתי למיכל מיניה דבלא צורך לא התירו ודו"ק:

רש"י בד"ה ושל בית כו' לא מבית הזבלין כו'. נ"ב פי' שדה הצריכה לזבל:

בד"ה מאי איכא למימר כו' דאמר מיחו ולא מיחו כו' נ"ב פי' שיש חילוק בין מיחו ללא מיחו כלומר אע"פ שיש דברים שהן שלא ברצון חכמים מ"מ קצת דברים מיחו וקצת דברים לא מיחו כגון הכא דקתני לא מיחו משמע אע"פ שג"כ שלא ברצון חכמים מ"מ לא מיחו ומשני רבי יהודה היא דאית ליה הכי בדוכתא אחריתי גבי ו' דנרים עשו אנשי יריחו כו' על ג' מיחו חכמים ועל ג' נח מיחו ומביא לקמן (פסחים דף נ') ע"ש:

תוס' בד"ה אבל לא כו' יש להתיר כמו משוה פסידא נ"ב וא"ל א"כ מאי פריך [דר"מ אדר"מ] דילמא חמץ הוא דשרי משום מצות ביעור והוי כמו פסידא ור"מ שרי פסידא דהא ס"ל קוצרין זה אינו דדוקא לר' יהודה דשרי קמח וקלי משום עולי רגלים ואע"ג דליכא פסידא ממש הוא הדין מצות ביעור חשיב נמי כפסידא אבל ר"מ אינו שרי אלא פסידא ממש וק"ל ואין להקשות מנלן דשרי רבי יהודה קמח וקלי משום עולי רגלים דילמא משוה שינוי זה אינו דסוף סוף למה לנו לסמוך על זה בחנם אי לאו משום עולי רגלים ומש"ה לר"מ אסור דס"ל שאין להתיר בחנם אלא משום פסידא ותדע דהא לפי האמת דמשני חדש בדילי מיניה וליכא למיחש אפ"ה אין גודשין משום דליכא פסידא ודו"ק:

גמרא לא יקוב כו' ויתננה בצד הנר. בשבת הגי' על פי הנר וכצ"ל כאן:

רש"י ד"ה מא"ל. ואוקמינן לההיא כר"י במס' מנחות כו'. וכן לקמן (נו ב):

רש"י ד"ה פונדא. איזור חלול. כצ"ל:

אמר רבא דר"י אדר"י קשי' כו'. עפ"י כי התמי' מפורסמת דהרי רבא בעצמו קמשני לעיל מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף כו' ולא נחית לשינויי נמי דרבנן אדרבנן ולפע"ד ליישב דלעיל לא הו"מ להק' דרבנן אדרבנן דאיכא למימר כמ"ש לעיל בסמוך בשי' הרז"ה דלהנהי רבנן אין איסור בחמץ מש"ש ולמעלה אלא מדרבנן ולאחר המועד דמתניתין היינו עד הלילה כפרש"י ולא גזרינן בדרבנן דלמא אתא למיכל מני' משא"כ בחדש דאורי' אבל השתא דמייתי מתניתין דקוצרין בית השלחין אבל לא גודשין וע"כ אתאינן למ"ש תוס' דלא התירו קמח וקלי אלא משום צורך עולי רגלים לא זולת וק' מ"ט לא יספיקו עולי רגלים בתבואה של נכרים ושל חו"ל דלית בהו אלא איסור דרבנן ומ"ט להתיר להם בשל תורה ועכצ"ל אה"נ שוקי ירושלים היו מלאים מקמח וקלי של גוי' ואפ"ה גזר ר"מ דלמא אתי למיכל בדרבנן א"כ קשה דרבנן אדרבנן והא"ש נמי סתירת רש"י דבמתניתין פי' אחר המועד הוא עד הלילה ולא יותר היינו לפי הה"א דלא מקשה דרבנן אדרבנן מטעם הנ"ל דעד הלילה אינו אלא איסור דרבנן וא"כ ע"כ עד הלילה קאמר והתם במנחות פרש"י כפי המסקנא דרבנן אדרבנן נמי לא ק' וא"כ מצי לפרש אחר המועד עד מי"ט אע"ג דגם התם פרש"י כן בה"א מ"מ כבר כתבתי לעיל שכן דרכו של רשיז"ל וק"ל:

הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכל מני'. המרש"א ז"ל העלה דע"י זאת הסברא דיינינן לחמץ כדאית לי' פסידא כמו קוצרין ורבים תמהו עליו אכתי מה יענה בתחלת שקלא וטרי' דלא ידעי' עדיין מהוא עצמו מחזר עליו כו' ואיך מקשי' מקוצרין אחמץ ולפע"ד אה"נ דהומ"ל שאני קוצרין דאיכא פסידא משא"כ חמץ אלא עדיפא מני' משני חמץ לא בדיל מני' אלא דהתוס' והמרש"א היה קשה להם אמאי מדחה הש"ס הא דר' אשי דבדותא היא מנ"ל להש"ס דלמא ר"א מחלק בין קוצרין דאיכא פסידא לחמץ דליכא פסידא וע"ז משני תוס' שפיר לפי' המרש"א דחמץ נמי איכא פסידא כמו קוצרין דהרי השתא כבר ידע הסברא דהוא עצמו מחזר עליו כו' דכי היכי דלא תקשי דרבנן אדרבנן וא"כ השתא ה"ל חמץ פסידא כמו קוצרין ושפיר מדחה הא שינוי' דר"א ובדותא הוא כנלע"ד נכון בעזה"י:

ורמו דשבת אשבת. י"ל בל"ז לא הי' קשה לו דהנה דר"י אדר"י פשוט לתרץ דעניבה גופה קשירה היא ועיקר קו' מדרבנן אדרבנן והיה ס"ל לתרץ דמשום חומרא דשבת מבדל בדיל ולכן לא גזרו גבי חבל משא"כ גבי שפופרת של ביצה דאיירי מאיסור כיבוי דהוא רק מלאכה שא"צ לגופה ולת"ק דר' יהודה פטור עליה וליכא רק איסור דרבנן ולא חמיר לכן לא בדיל מני' ומש"ה גזרינן ור"י לטעמי' דאית לי' מלאכה שאצ"ל חייב עלי' לכן מתיר בשמן משום דחמיר ובדיל ולק"מ אבל השתא בשמעתין מבואר דרבנן לא מחלקי בין בדיל ללא בדיל וכפרש"י א"כ קשה שפיר דרבנן אדרבנן וק"ל:

כורך עליו פסקא כו'. פרש"י כריכה בעלמא עכ"ל משמע דוקא קאמר כורך ותוס' כ' אפי' לקשור יכול ולא פליגי דרש"י קאי להס"ד דר"י גזר א"כ כורך דוקא ותוס' קאי למסקנא דלא גזר א"כ אפי' לקשור יכול וק"ל ופשוט:

בגמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דרבנן אדרבנן אדאביי טפי מלשינויא דרבא גופא דמשני מעיקרא דטעמא דחדש משום שינוי אם כן כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן כיון דאפילו ע"י שינוי אסרו רבנן חדש משום גזרה דלמא יאכל וחמץ לא גזרו כלל מיהו בזה נ"ל דבהא דמשני לעיל שאני חדש לא גרסינן רבא אלא רבה מדהשיב לו אביי תלמידו כדאשכחן בכמה דוכתי וכן הוא בנוסחא שלפנינו במס' מנחות ובהאי קושיא דהכא גרסינן רבא ואם כן לפ"ז שפיר קאי קושיא דרבא בין אשינויא דרבה ובין אשינויא דאביי אלא דאכתי קשה אמקשה דלעיל בתחלת הסוגיא דפריך מי גזר ר"י ומאי קשיא ליה דר"י אדר"י טפי מדרבנן אדרבנן ויותר קשה דמאי מקשה רבא אהנך שינויי דלעיל דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דרבא גופא מסיק ה"ט דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה דלמא רבה ואביי גופייהו נמי אית להו ה"ט ומש"ה לא קשיא להו דרבנן אדרבנן ועוד דכל האי לישנא דמסיק רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן לישנא יתירא הוא ולענ"ד ליישב בענין זה היינו על דרך שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דמעיקרא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דשפיר ידע דרבנן לטעמייהו דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום ואפשר דהוי מדרבנן ואפילו את"ל דהוי מדאורייתא והיינו בעשה דתשביתו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח בד"ה ר"ש אומר מ"מ ודאי לא אלים הך ספק דשמא יאכל ויעבור בעשה דתשביתו ממה שיעבור בידים כל שעה ושעה הך עשה דתשביתו גופא והיינו לפי פירש"י דלעיל דאיירי בלא ביטלה משא"כ השתא דמקשה אביי מהאי דקוצרין ומשני חדש בדיל מיניה דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות א"כ קשה מאי דוחקא לאוקמי בהכי אמאי לא משני בפשיטות דהאי דקוצרין היינו משום פסידא דהא ע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשה דר"מ אדר"מ בחדש גופא דאוסר בקמח וקלי ומתיר בקוצרין בית השלחין אע"כ משום פסידא אם כן לר"י נמי איכא לאוקמי בהכי אלא ע"כ דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בהכי היינו משום דפשיטא ליה דמצות ביעור הוי כמו פסידא משום דמשמע ליה לאביי דמתניתין ע"כ בלא ביטלו איירי כדפרישית דאי בביטלו מ"ט דרבנן דאמרו דבודק לאחר המועד והיינו לאחר המועד ממש ולא ניחא ליה לאביי לפ' דלאחר המועד היינו עד שתחשך דא"כ תוך המועד היינו שעת הביעור אם כן למה שני בלישניה דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולרבנן תוך המועד כמו שהקשו תוס' לעיל דמשו"ה מפרשו דתוך המועד ולאחר המועד היינו ממש ולפ"ז ממילא דבלא ביטלו איירי דאי בביטלו למה יבדוק לרבנן לאחר המועד דמסתמא דרבנן דמתניתין כר"ש ס"ל דקיי"ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו אלא משום קנסא והיינו בלא ביטלו דוקא כדפרישית ואם כן מקשה רבא לאביי שפיר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אע"כ דהא דלא קשיא דר"מ אדר"מ כדמסיק רבא היינו משום דמחזר עליו לשורפו אם כן א"ש הא דקאמר דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן והיינו כדשנינן מעיקרא הא דמתיר ר"י בקמח וקלי היינו ע"י שינוי והא דמתיר בקוצרין בית השלחין היינו משום פסידא והא דלא חשיב מצות ביעור כמו פסידא היינו משום דבביטל איירי והא דמצרכו רבנן לבדוק לאחר המועד היינו עד שתחשך והא דשני בלישניה דלר"י קרי ליה בשעת הביעור היינו משום דכיון דטעמא דרבנן דלא גזרו שמא יאכל היינו משום דמחזר עליו לשורפו והיינו משום דר"מ לטעמיה דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום אלא מדרבנן משום עשה דתשביתו משו"ה מהני ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בתוך המועד דאיכא לאו וכרת לא מהני אם כן לפ"ז ר"י נמי לטעמיה דמשש שעות ולמעלה נמי עובר בלאו ומשו"ה לא מהני ליה ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בשעת הביעור שהיא בשעה ששית כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה שרי ר"י מטעמא דמחזר עליו לשורפו ומש"ה משני בלישניה לקרותה בשעת הביעור כיון שעיקר ההיתר תלוי בכך שמחזר לבערו ולשורפו וכדפרישית במתני' כנ"ל נכון בישוב הסוגיא לפי שיטת רש"י. וממילא דלפ"ז צדקו יחדיו שיטת רש"י דמפרש כאן במשנתינו דלאחר המועד היינו עד שתחשך כיון דהכא בפסחים קאי שהוא עיקר מקומו לדיני בדיקת חמץ לכך מפרש הדין לפי המסקנא דרבא דאוקמי בהכי וכדפרישית משא"כ במנחות דלא מייתי הש"ס כל השקלא וטריא אלא אגב גררא דמתני' דהתם משו"ה מפרש רש"י דלאחר המועד היינו בתוך הפסח ולא ניחא ליה לפ' עד שתחשך כמו שפירש כאן כיון דלמאי דס"ד דרבא מעיקרא ולדבריו דאביי אי אפשר לפרש כן אם כן אמאי שני בלישניה לקרותו בשעת הביעור במאי דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמחזר עליו לשורפו משו"ה מפרש בענין אחר כדרך רש"י בכמה מקומות שמפרש המשנה לפי השקלא וטריא אף דלא נשאר במסקנא והא דמפרש רש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא לאחר המועד ממש היינו משום דבתוך הפסח הוי מילתא דפסיקא משא"כ לאחר המועד תלינן לקמן דף כ"ט בפלוגתא דתנאי ואמוראי דרבא הוא דמוקי לה לר"ש משום קנסא וכמו שאבאר שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

שם דרבנן אדרבנן ל"ק מתוך שמחזר עליו לשורפו כו' ויש לדקדק תינח בחמץ דשייך האי טעמא אבל אכתי קשיא דרבנן אדרבנן מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע שמא יאכל כדקתני אבל לא גודשין אע"ג דמותר בהנאה וליכא אלא לאו גרידא ומ"ש מכל איסורין שבתורה כגון חלב דאיסור כרת וערלה ובשר בחלב וכלאי כרם דאסורין בהנאה אפ"ה מותר לשהותן ולהתעסק בהן ולא גזרינן שמא יאכל ויש ליישב לפי תירוץ ראשון שכתבו תוס' לעיל בריש מכילתין דלא שייך לגזור לשמא יאכל אלא בדבר שאין איסורו איסור עולם כגון חמץ ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחדש משא"כ בשאר איסורין אלא דאכתי לתירוץ השני של התוס' שכתבו שם בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה א"כ הקושיא במ"ע דאכתי מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע מכל שארי איסורין ונראה דהתוס' לעיל בתירוצם השני הוצרכו לטעמא דבל יראה היינו משום דבחמץ לא פסיקא להו דאין איסורו איסור עולם דהא לר"י דאוסר לאחר זמנו הוי איסורו איסור עולם לכך הוצרכו נמי לטעמא דבל יראה אבל לענין הסברא דאיסורו איסור עולם אכתי קיימא התוס' לפי האמת כי היכי דלא תקשה מחדש אשאר איסורין כנ"ל ודו"ק:

שם וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י כו' והתנן לא יקוב אדם כו'. לכאורה שזה סותר במ"ש לעיל דהא דאמר רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן היינו כדשנינן מעיקרא משום דבחדש איכא שינוי אם כן לפ"ז צ"ל דהא דתני הכא לישנא דלא בדיל מיניה לא קאי אלא לשינויא דאביי דוקא וזה דוחק אלא דבאמת ל"ק מידי דהא בלא"ה הך לישנא דלא בדיל מיניה לישנא יתירא הוא דבפשיטות הו"ל לאקשויי מי גזר ר"י לשמא יאכל הא תנן לא יקוב ור"י מתיר אלמא אפילו בשבת דחמיר אפ"ה לא גזר ואף ע"ג דלא בדיל מיניה ועוד דטפי הו"ל לאקשויי דר"י אדר"י מחדש דקתני אבל לא גודשין אלמא אפי' בחדש דקיל טובא וכיון דלא בדילי מיניה גזר כ"ש שבת אלא ע"כ דבאמת לקושטא דמילתא לא שייך כלל הך קושיית הגמרא השקלא וטריא דלעיל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין אבל לא גודשין ולא נקיט הכא אלא אגב גררא ולאלומי הקושיא דאפילו באיסור שבת דחמיר ולא בדיל מיניה אפ"ה לא גזר ר"י ועוד דבלא"ה הך סברא לחלק בין בדיל ובין לא בדיל ע"כ סברא מוכרחת היא לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דעיקר בדיקת חמץ הוי משום גזרה דהחמירו בו משום דלא בדיל מיניה וכבר כתבתי דע"כ רש"י נמי מודה בהא כדפרישית בריש מכילתין כן נראה לי ואין להאריך יותר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואפילו היא של חרס כו' והתניא וכו' והמסתפק חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה מהך ברייתא לא משמע מידי דהא דקתני והמסתפק חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר"י דאמר משאצל"ג חייב עליה משא"כ לפמ"ש רוב הפוסקים דקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור אם כן מסתמא אית לן לאוקמא רבנן דמתניתין לא יקוב אליבא דהלכתא אלא דלפ"ז הוי פלוגתא דרבנן ור"י סברות הפוכות דהא ר"י מחייב במלאכה שא"צ לגופה ומתיר הכא מיהו למסקנא לדברי התרצן א"ש דאדרבה אזלי לטעמייהו דכיון דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה גזרו דלמא אתי למיכל מיניה ור"י לטעמיה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא מש"ה לא גזר משום חומרא דשבת מיבדל בדיל. והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בתר הכי ורמי שבת אשבת ולכאורה לא שייך הך קושיא הכא אלא במסכתא שבת גופא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דודאי לא שייך להקשות משניות דשבת אהדדי דלא שייך כלל להשוות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוספות בכמה דוכתי וכדאיתא נמי להדיא במשנה דמס' ידים דאין למידין דברי סופרים מד"ס אלא דעיקר הקושיא הכא במאי דמסקינן דר"י דמתיר היינו משום חומרא דשבת דמיבדל בדיל אם כן מקשה שפיר אמאי גזר ר"י גבי חבל הא מיבדל בדיל הא בקשירה ודאי איכא איסורא דאורייתא וחיוב סקילה ורבנן אדרבנן נמי קשיא דהא רבנן גזרו אפילו במידי דקיל לענין שבת במתניתין דלא יקוב ואשכחן נמי דכ"ש דגזרו רבנן היכא דאיכא כרת דחמיר והיינו למאי דפרישי' בשיטת רש"י דמפרש לאחר המועד היינו עד שתחשך והיינו משום דבתוך המועד מודו רבנן דגזרינן לשמא יאכל משום דאיכא כרת אפילו במקום מצות ביעור א"כ ממ"נ קשיא מהאי דחבל מ"ט לא גזרו כנ"ל ודו"ק:

בגמרא וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י והתניא בכור שאחזו דם וכו' אף ע"ג דבלא"ה גזר ר"י אף אמאי דבדיל מיניה בחדש גופא דקתני אבל לא גודשין אפ"ה מקשה שפיר וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י אפילו היכא דאיכא פסידא מדקתני קוצרין א"כ אמאי גזר בבכור הא איכא נמי פסידא כמ"ש תוס' אליבא דרבי מאיר וק"ל:

חמץ לא בדיל מיניה. עמ"ש מרן בב"י א"ח סי' ת"ס משם הרשב"א וארחות חיים בגוי הבא עם חמצו לבית ישראל ועמ"ש הרב ש"ך י"ד ריש סי' פ"ח ועמ"ש הרב פר"ח שם והר' מנחת יעקב כלל ע"ז ס"ק כ"א והרב כרתי ופלתי בסי' פ"ח ודוק הטב שיש להשיב:

הא דרב אשי בדותא היא. פי' לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכל מקום. הריטב"א בחידושי מציעא על דף ע"א והובא בשיטה מקובצת דף קנ"ח ריש ע"ג דפוס אמשט'. ועוד אסף וקבץ הרב יד מלאכי כלל קי"ג והוכיח דיש מקום לגרוס בדותא בדלי"ת לאפוקי מהרב כנה"ג ח"מ סי' רס"ט הגהת ב"י אות ב' שכתב שטעות הוא לגרוס בדלי"ת וצ"ל לגרוס ברי"ש ברותא כלומר דעת חיצונית וכמ"ש הערוך ערך בר שלא רצו לגנותו ולומר טעות ואמרו ברותא דעת חיצוני הוא ע"ש:

(יא א רש"י) ד"ה קמח וקלי תנן ואין אלו ראויין לאכילה.—לקמן (קט א) איתא "מחלקין להן קליות" (ע"ש בפי' רשב"ם), ומקרא מלא הוא ברות (ב יד) "ויצבט לה קלי", ומבואר שהן ראויין לאכילה. אלא שהב"י (א"ח סי' ר"ח) כתב בשם כלבו, שקליות של שעורים אין דרך לאכול, ועי' ע"ז (לז ב) דמשמע דקליות מחטים ראויים לאכילה.

שלא ברצון חכמים. דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל מיניה: ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו. קצירה כדרך כל השנה אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר דכתיב (ויקרא כג) עומר ראשית קצירכם אל הכהן שהוא תחלה לקצירה זכור הוא את איסור החדש על ידי שינוי המעשה ולא אתי למיכל: טחינה והרקדה. שהרי קמח תנינא דהיה בידים וכשטחנוהו והרקידוהו איזה שינוי היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא: ומשנינן טחינה. לא היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון: על גבי נפה. לצד התחתון של נפה הופך הנפה על פניה: אלא הא דתנן. במנחות קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר: ושל בית העמקים. תבואה הגדילה בין העמקים וטעמא מפרש התם כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם אלמא מותר לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר עומר ראשית קצירכם דמשמע שהוא קודם לכל קציר הא כיצד ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו וממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר ותנן בפרק כל הקרבנות (מנחות פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר: מאי איכא למימר. הא ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני ובמגל ולא גזרינן דילמא אתי למיכל ואוקמיה לההיא כר' יהודה במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל (דף עא.) מדקתני סיפא אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו' ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה: חדש מבדל בדילי מיניה. שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה ואין למודין לפשוט יד להושיט לפיהם אבל חמץ למודין הן בכך כל השנה: דרבנן אדרבנן לא קשיא. בתמיה דלא משנית אלא לר' יהודה והא דרבנן נמי קשיא דבמתני' לא גזרינן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר' מאיר דהוא מבני פלוגתיה דילמא אתי למיכל: הוא עצמו מחזר עליו לשורפו. אע''ג דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהוא עצמו כל עסקו זה בחמץ אינו אלא מחזר עליו לשורפו אין לך זכרון לאיסור גדול מזה: מיכל קא אכיל מיניה. בתמיה: קמח וקלי תנן. ואין אלו ראויין לאכילה: מקלי ואילך. לאחר שנתייבש בתנור אין ראוי לאכול: מעיקרא. בעודו רך בקליות קודם שיתיבש מאי איכא למימר: וכי תימא. זכור הוא ע''י הקיטוף כדשני רבא לעיל בית השלחים דליכא קיטוף מאי איכא למימר: אלא בדותא. וטעמא דר' יהודה משום דבדילא מיניה וחמץ לא בדיל מיניה שרגיל בו כל שעה: כל נר שבגמרא היינו הכלי. קרויישי''ל: מנטפת. טיפין דקות כשהפתילה מבערת: ואפי' היא של חרס. אותה שפופרת דמאיסא אפ''ה אסור דילמא אתי למיכל מינה ותניא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: ור' יהודה מתיר. ואע''ג דשמן הכל תדירין בו ודרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא טעמא בחמץ משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו: קשר של קיימא. שהוא עשוי שלא להתירו לעולם הוי אב מלאכה במסכת שבת: לא יהא קושרו. דהוי קשר של קיימא אלא עונבו ולא גזרי' עניבה אטו קשירה: כורך. כריכה בעלמא: פונדא. אזור חלל: פסיקייא. פיישל''א שכורכין סביבות שוקיים: שלא יענבנו. גזירה משום קשירה הואיל ועסוק בכך: קשיא דרבנן. דשפופרת אדרבנן דחבל: שמן. זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכליה: קושרין דלי בפסיקייא. דלאו קשר שעשוי להתקיים הוא דאינו מפסיד פסיקייא שלו בכך: אבל לא בחבל. שמא יניחנו שם עולמית: אי נימא חבל דעלמא. שתשמישו לכך ואיכא למיחש שמא יניחנו שם: חבל דגרדי. שאינו ראוי למילוי מים תמיד ור' יהודה מתיר ולא גזר גבי שבת כדאוקימנא טעמא דמשום חומרא דשבת פרשי אינשי מאיסורא דיליה ונזכרין הן אבל דרבנן דהכא אדרבנן דעניבה קשיא: ומשנינן חבל בחבל מיחלף כו'. והשתא איתרצו כולהו דרבנן גזרו כל היכא דמיחלף בין בשבת בין בשאר איסורי הילכך בחדש לפני העומר גזרו וכן בשפופרת וכן בחבל אבל בחמץ לא משום דמוזהר עליו לשורפו ובעניבה נמי לא משום דלא מיחלפא ור' יהודה גזר בכל מילי דלא בדילי מיניה ובמידי דבדילי מיניה לא גזר הילכך בחמץ גזר אבל בחדש בדילי מיניה ובכל הנך דשבת משום דבדילי מינייהו ודקא מחמיר בעניבה משום דקסבר היא גופא קשירה היא: בכור. אסור להטיל בו מום ואפי' לגרום כדתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יטיל בו מום מניין שלא יגרום לו ת''ל כל מום במסכת ביצה (ד' כז:): אין מקיזין דם. אפי' במקום שאינו עושה בו מום דהיינו בכל מקום שבו אם אינו חותך ממנו עצם או פוגם שפתו או אזנו וכל דבר שאינו חוזר לקדמותו הוי מום אידך לא הוי מום וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע''ג דקדשים הכל בדילין מהן מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה בתורת כהנים:

קוצרין בית השלחין. פירש רש''י ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וכו' ובית השלחין וכל הנהו אע''ג דתניא בפרק כל הקרבנות (מנחות דף פה.) אם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה הכתוב עליו לעכב כגון קדשים: אבל לא גודשין. דבגדישה ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר דדוקא משום פסידא התירו קצירה שממהרין ליקצר משאר פירות ואי לא קצרי להו פסדי והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי לעיל יש לומר משום עולי רגלים הקילו ור' מאיר אוסר בקמח ושרי קצירה לקמן בפ' מקום שנהגו (דף נו.) דקתני במילתיה קוצרין ברצון חכמים והיינו משום פסידא וכן פי' הקונטרס במנחות ואם תאמר א''כ מאי פריך דילמא הכא שרי רבי יהודה משום פסידא אבל גבי חמץ גזרינן ויש לומר משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא: כורך עליו פונדא. לאו דוקא כורך דאפילו לקשור יכול דלא מבטל ליה ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי: כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה. דר' מאיר אדר''מ לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לג: ושם) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר' מאיר ורבי יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא: