דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

ומשנינן: מהו דתימא שלעולם תרוייהו חדא מילתא קאמרי, לאותו זמן נתכוונו שניהם, שהמעשה היה אמנם מעט קודם הנץ החמה, והא דקאמר אחד מהם  "בתוך הנץ החמה", משום דבגילוייא הוה קאי, הוא עמד במקום גלוי, [340] וזהרורי בעלמא הוא דחזא, הוא ראה את התנוצצות קרני השמש, וסבר שכבר התחיל הנץ החמה. ואין הם מכחישים זה את זה.

קא משמע לן רב שימי בר אשי שאין אדם טועה בכך, ואמנם עדותן בטילה.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה שאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ונימא מר: הלכה כרבי מאיר שאוכלין כל חמש. דהרי סתם לן תנא כוותיה?

דתנן בתחילת פרק שני: כל שעה שמותר לאכול חמץ, הרי הוא מאכילו לבהמתו.

ומשמע, משעה שאסור לאכול, אסור גם להאכיל לבהמתו, דהיינו, שהוא אסור אף בהנאה. וזו דעת רבי מאיר שאוכל עד תחילת שש, ומאז הוא אסור אף בהנאה. שאילו לדעת רבי יהודה, הרי יש שעה שאסור לאכול ומותר ליהנות, והיא השעה החמישית.

והרי הלכה כסתם משנה, ואם כן היה לך לפסוק כרבי מאיר?

השיבו רב נחמן: ההיא מתניתין ד"כל שעה שמותר לאכול מאכיל", לאו סתמא כרבי מאיר הוא.

משום דאי רבי מאיר היא, קשיא הלשון "מותר", שהיה צריך לומר "כל שעה שאוכל, מאכיל", ואילו הלשון "כל שעה שמותר לאכול, מאכיל" משמע שמדובר בשני אנשים, שכל שעה שמותר לזה לאכול, מותר לשני, שכבר אסור לו לאכול, להאכיל לבהמתו.

ובגלל קושיא זו העמידה הגמרא שם את המשנה כרבן גמליאל, הסובר במשנתנו שחמץ של חולין אוכלים כל ארבע שעות בלבד, ואילו חמץ של תרומה אוכלים אף בשעה החמישית.

וזו כונת המשנה, שכל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה של חמץ, מותר אף לישראל להאכיל חמץ של חולין לבהמתו, אבל הישראל עצמו אינו אוכל בשעה החמישית.

ושוב שאלו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל, דהא הוה ליה רבן גמליאל מכריע בין רבי מאיר לרבי יהודה. שבחולין הוא פוסק כרבי יהודה, ובתרומה כרבי מאיר. וקיימא לן: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע, הלכה כדברי המכריע [שבת לא ב]?

אמר ליה רב נחמן: רבן גמליאל, לאו מכריע הוא, אלא טעם דנפשיה קאמר. [341]

כלומר, הוא דיעה שלישית. כי רבי מאיר ורבי יהודה לא הזכירו בדבריהם כלל שיש מקום לחלק בין תרומה לחולין לענין זמן אכילתם. שאילו היה רבי מאיר אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל חמש, ורבי יהודה היה אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע בלבד, והיה בא רבן גמליאל ואומר שתולין כל ארבע ותרומה כל חמש, אז הוא היה נחשב למכריע. אבל עתה, שהם לא דיברו כלל מתרומה, נחשב רבן גמליאל לדיעה שלישית, ולא כמכריע. [342]

ואיבעית אימא: רב פסק כרבי יהודה משום דאמר כי האי תנא, שקבע הלכה כן.

דתניא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מבערין את הכל [החמץ] [343] מלפני השבת. [344] ושורפין את התרומות של חמץ, בין אותן שהן טמאות, ובין אותן שהן תלויות [ספק טמאות], ובין אותן שהן טהורות. [345]

ומשיירין מן התרומות הטהורות מזון של שתי סעודות בלבד, [346] כדי לאכול מהם עד ארבע שעות של יום השבת [שהוא ערב פסח], דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר כן משום רבי יהושע.

אמרו לו: תרומות טהורות לא ישרפו כלל מערב שבת, הואיל ולא הגיע עדיין זמן הביעור, משום שאין להפסיד תרומה בידים כל זמן שאפשר לאכלה. ואף על פי שיש לו לכהן מספיק תרומה לאנשי ביתו לשבת, לא ישרוף את המותר, כי שמא ימצאו להן אוכלין, אפשר שיזדמנו לו כהנים אורחים שיאכלו מהם במשך השבת קודם זמן הביעור. ואם בסוף לא ימצא מי שיאכל את התרומה, יאכיל אותה לכלבי כהנים, או יבטל אותה בלבו.

אמר להן רבי אלעזר: כבר בקשו אחר אוכלין ולא מצאו. כלומר, בעל התרומה כבר שייר מהתרומה שלו לכל האוכלים האפשריים, שהרי בשבת לא יבאו אורחים חדשים, ואלה שבעיר, יודע הוא מי יתארח אצלו בשבת. ואם כן, מדוע לא ישרוף עתה את העודף.

אמרו לו: אף על פי כן ימתין ולא ישרוף עדיין את התרומה הטהורה, שמא חוץ לחומה לנו. שמא מחר, בשבת, יגיעו כהנים אורחים שהיו בתוך תחום השבת של העיר, ולנו חוץ לחומה, כך שמותר להם ליכנס לעיר בשבת, ויוכל לתת להם מן התרומה הטהורה.

אמר להם רבי אלעזר: לדבריכם, שאתם חוששים ל"שמא", אף תרומות תלויות לא ישרפו בערב שבת, שמא יבא אליהו קודם זמן הביעור, ויטהרם. שיאמר לא נגעה בהם טומאה, ויוכלו לאכלם?

אלא ודאי, אין חוששין לחששות רחוקות, והוא הדין שאין לחשוש שמא יגיעו עוד אורחים.

אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא [לבשר על הגאולה] לא בערב שבת ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח, שהם עסוקים אז בהכנת סעודות שבת ויום טוב, ואם הוא יבא, יצטרכו לעזוב הכל וללכת להקביל פניו. [347]

ולכן, אין לחשוש שמא יבא אליהו קודם זמן הביעור, שהרי היום ערב שבת, ומחר ערב יום טוב. אבל שמא יגיעו כהנים אורחים שלנו מחוץ לחומה, יש לחשוש. [348] אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא במה שאמר משום רבי יהושע.

ומסיקה הגמרא את התירוץ דלעיל: מאי לאו, קבעו הלכה כמותו בכל דבר, ואפילו במה שאמר אף חמץ של תרומה אין לאכול רק עד ארבע שעות בלבד, כמבואר בדבריו, שמשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות. והיינו כרבי יהודה, ולא כרבן גמליאל שהתיר לאכול בתרומה עד סוף חמש.

ולכן פסק אף רב הלכה כרבי יהודה.

ודוחה הגמרא: אמר רב פפא משמיה דרבא: אין ראיה משם שהלכה כרבי יהודה, משום שלא קבעו הלכה כמותו אלא לענין שהוא צריך לבער אף התרומות הטהורות מערב שבת, בניגוד לדעת חביריו החולקים עליו וסוברים שתרומות טהורות לא יבערו עד למחר. אבל לענין זמן איסור האכילה של תרומה, אפשר שאין הלכה כמותו.

ואף רבי סבר להא דרב נחמן, שהלכה כרבי יהודה.

דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא [מלה מורכבת, דו - סקיא.

כלומר שני שקי עור] מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה [כך היה כינויו], ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא ממנה. וערב פסח היה.

ובא יוחנן לפני רבי לשאול, האם למכור מיד את החמץ מפני שהוא הולך ומתחסר, והמפקיד מפסיד מכך, או כיון שהחמץ היום בזול, לא ימכרנו עדיין?

בשעה ראשונה של היום - אמר לו רבי: המתן! שמא יבא בעל החמץ, ויספיק לאכלו קודם זמן איסורו.

בשעה שניה - אמר לו: המתן!

בשעה שלישית - אמר לו: המתן!

בשעה רביעית - אמר לו: המתן!

בשעה חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק! [349]

ודייקינן: מאי לאו, רבי אמר לו שימכרנה לנכרים, כי בשעה החמישית הוא כבר אסור לישראל באכילה, ולכן אמר לו, שעתה, בשעה החמישית, שאפילו אם הבעלים יגיעו לא יוכלו לאוכלו, ימכרנו לנכרי, בזמן שהוא עוד מותר בהנאה, ומותר לישראל למוכרו. [350] והיינו כרבי יהודה. [351]

הרי שרבי פסק כרבי יהודה.

ודחינן: אמר רב יוסף: לא! אלא רבי אמר לו שימכרנו לישראל, שאפילו לישראל הוא עדיין מותר באכילה, כרבי מאיר, המתיר אפילו באכילה כל שעה חמישית. וכונת רבי היתה, שיזדרז למוכרו עכשיו, בעוד שמצויים קונים מישראל שיקנוהו.

אמר ליה אביי לרבי יוסף: אי אמרת לישראל אמר לו למוכרו, תיקשי, מדוע היה רבי צריך להטריחו לילך בשוק? הרי כיון שיש לו רשות למוכרו, נשקליה יוחנן לנפשיה, יקחנו לעצמו ויאכלנו, וישלם אחר כך את דמיו לבעלים?

השיב לו רב יוסף: שאסור לנפקד לקנות לעצמו את הפקדון בלי רשות הבעלים, משום חשדא שיחשדוהו שקנה אותו במחיר זול מהשוק, אלא הוא צריך דוקא למוכרו לאחרים.

וכדתניא: גבאי צדקה שיש בידם פרוטות של נחושת, שאין להם עתה עניים לחלק להם את הפרוטות הללו, והם חוששים שמא במשך הזמן עלולות הפרוטות להחליד וליפסל, הרי הם פורטין אותם בסלעים של כסף לאנשים אחרים. אבל, ואין הם פורטין אותם לעצמם.

וכן גבאי תמחוי [אוכל שאוספים מבני העיר עבור עניים] שאין להם עניים לחלק להם את האוכל, מוכרין אותו לאחרים, ואין מוכרין אותו לעצמן.

משום שנאמר [במדבר לב כב] "והייתם נקיים מה' ומישראל", שלא יחשדו בהם שהם פורטין וקונים לעצמם בזול.

כך גם בפקדון, אין לנפקד לקנות את הפקדון לעצמו, מאותו הטעם.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן, שרבי אמר ליוחנן "צא ומוכרן לנכרים", והיינו כרבי יהודה, ולא כמו שדחית עתה שהוא אמר לו למוכרן אף לישראל וכרבי מאיר.

[רב יוסף חלה ושכח את תלמודו, וכשהיה טועה ומשנה את דבריו, היו תלמידיו מזכירים לו: כך לימדתנו בראשונה].

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרבי, שהורה ליוחנן למכור את הפקדון כדי שלא ילך לאיבוד ויפסיד המפקיד? כרבי שמעון בן גמליאל.

דתנן בבבא מציעא: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין שהולכים ונרקבים, הרי זה לא יגע בהן למכרם [לפי שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו. כלומר שאדם מעדיף פירות שלו אפילו הם מועטים, מפירות של חבירו אפילו הם מרובים, גמרא שם].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: הנפקד מוכרן בפני בית דין, מפני השבת אבידה, שהוא מציל את פירות חבירו מהפסד.

וגם כאן בחמץ, לפי חכמים, היה אסור ליוחנן למכור את החמץ שהופקד אצלו בלי רשות הבעלים, למרות ההפסד שבדבר. [352] ורק לפי רבי שמעון בן גמליאל היה מותר לו למכור. נמצא שרבי הורה כדעת רבי שמעון בן גמליאל.

הערות

[340] יד רמה סנהדרין [מב א]. וראה רש"י תענית [ג ב] ד"ה גילהי.

[341] הקשו התוספות: עדיין היה רב נחמן צריך לפסוק כרבן גמליאל, כי סתם משנה של "כל שעה" סוברת כמוהו, כמו שהוא בעצמו דייק מלשון "מותר". ואף אם נאמר שרב נחמן היה מסופק אם אכן יש לדייק כך מלשון המשנה, מכל מקום, היה צריך לפסוק או כרבי מאיר או כרבן גמליאל, כי ממה נפשך המשנה סוברת כאחד מהם, ולא כרבי יהודה? ותירצו, שרב נחמן מסתמך בעיקר על התירוץ השני של האיבעית אימא, שרב סובר כפי התנא של הברייתא, האומר שחכמים קבעו הלכה כרבי יהודה. תוס' ד"ה רבן. בחידושי הר"ן מתרץ, שאמנם אם המשנה היתה הולכת לפי רבי מאיר היה זה סתם משנה כמותו, אך לפי האמת, שמדייקים מלשון "מותר" שהמשנה הולכת לפי רבן גמליאל, אין ראיה שהמשנה פוסקת כמותו. כי אפשר שהמשנה לא באה אלא לברר את דבריו של רבן גמליאל. שלא תאמר, כשם שהוא משוה את זמן האכילה וההנאה בתרומה, ששניהם מתחילים באותו זמן, כך גם בחולין, הוא מחמיר לאסור בהנאה משעה חמישית, כדי שלא יטעה הכהן שמותר לו ליהנות מתרומה לאחר זמן אכילתו, כמו בחולין. לכן באה המשנה להשמיענו, שרבן גמליאל מודה לרבי יהודה בחולין, שכל זמן שמותר לכהן לאכול בתרומה מותר לישראל ליהנות מהחמץ. דהיינו, שבשעה חמישית הוא עדיין מותר בהנאה. ולעולם להלכה סוברת המשנה כרבי יהודה. בתוס' רי"ד כתב, כיון שרבן גמליאל היה לפני רבי מאיר ורבי יהודה, הוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם ואחר כך מחלוקת.

[342] כך מפרש רש"י. ורבינו חננאל מפרש שרבן גמליאל היה הרבה לפני רבי מאיר ורבי יהודה, לפיכך אינו נחשב מכריע, שהרי לא שמע את מחלוקתן ולא בא להכריע ביניהם, על פי רבינו דוד.

[343] לקמן [מט א] נחלקו תנאים במשנה, אימתי מבערין חמץ של חולין ושל תרומה בי"ד שחל בערב שבת. ופסק שם הרי"ף [טז א מדפי הרי"ף] כרבי אלעזר בר צדוק שתרומה מבערין מלפני השבת, וחולין מותר לשיירם לשבת, משום שזו דעת רבי אלעזר איש ברתותא בסוגייתנו שקבעו הלכה כמותו. ותמה עליו רבינו אפרים [הובא בר"ן בסוגייתנו]: הרי רבי אלעזר איש ברתותא סובר שמבערין את הכל מלפני השבת ואפילו חולין, ואילו לפי רבי אלעזר בר צדוק מבערין את החולין בשבת עצמה? ויישבו הראשונים [ראב"ד על בעל המאור, מלחמות ור"ן בסוגייתנו] את דעת הרי"ף, שרבי אלעזר איש ברתותא לא דיבר אלא בתרומה בלבד, אבל בחולין אפשר שהוא מודה הואיל ויש לה אוכלין מרובין מותר לשיירה לשבת. [ומה שהוא אומר שמבערין את "הכל" מלפני השבת, היינו כל התרומות בין טהורות בין טמאות ובין תלויות האמורים בהמשך, ותנא והדר מפרש]. ואפילו אם נאמר שרבי אלעזר איש ברתותא מדבר אף בחולין, מכל מקום לא קבעו הלכה כמותו רק בתרומה, שעליה נחלקו בברייתא אם מבערין אותה מלפני השבת או לא, אבל בחולין לא קבעו הלכה כמותו. ואם כן, יש לפסוק בחולין כרבי אלעזר בר צדוק, שהרי חכמים שם במשנה סוברים כמותו לענין חולין. וגם משום שרבי אלעזר בר צדוק הביא שם מעשה שכך הורה רבן גמליאל למעשה, ובכל מקום קיימא לן "מעשה רב". [ומה שכתב הרי"ף שקיימא לן כרבי אלעזר בר צדוק משום שהוא עומד בשיטת רבי אלעזר איש ברתותא, היינו רק לגבי תרומה, אבל לגבי חולין פשיטא שהלכה כמותו מהטעם האמור, שחכמים סוברים כמותו, וגם משום מעשה רב]. אך דעת הרמב"ם שאף חולין מבערין מלפני השבת, וכפשטות דברי רבי אלעזר איש ברתותא שמבערין את הכל מלפני השבת, ואף בזו הלכה כמותו. וכן נפסק בשולחן ערוך [תמד א]. וראה עוד תוס' ד"ה ומשיירין.

[344] והנהיג רש"י לשרוף את החמץ קודם חצות אפילו בערב שבת זו, אף על פי שיש לו זמן עד סוף היום, כדי שלא יבאו לטעות בשאר השנים ולבער אחר חצות, הגהות אשר"י. אך הבעל המאור [לקמן טו ב מדפי הרי"ף] כתב שטעמו של רבי מאיר במשנה שם שסובר גם כן שמבערין את הכל מלפני השבת, משום שהוא סובר כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, וכיון שאי אפשר לקיים מצות שריפה בשבת, ויש לחוש שמא ישאר מן החמץ עד זמן איסורו ולא יוכל לשורפו, לכן תיקנו חכמים שישרוף החמץ בערב שבת, ועשו לו שעה שתים עשרה [היינו סוף היום בערב שבת, שקבעו אז את זמן השריפה] כשעה ששית ביום י"ד ברוב השנים. ואילו רבנן שסוברים שם שמבערים את החמץ בשבת עצמו משום שהם לשיטתם שיכול להשבית החמץ על ידי שמפרר וזורה לרוח, ואין בזה משום אב מלאכה מדאורייתא ויכול לעשות זאת אפילו בשבת. ואפילו מדרבנן התירו, כדי לקיים מצות השבתת חמץ בזמנה. הלכך משייר את החמץ עד לשבת ויבערנו בזמנו ככל השנים.

[345] כתבו התוספות: אפילו אם נאמר שאסור לשרוף תרומה טהורה משום שנאמר "את משמרת תרומותי", וכמו שצריך לשומרה מטומאה כך גם משריפה. אף על פי כן מותר לשרוף תרומה טהורה בערב שבת למרות שהיא עדיין לא אסורה אז. ואין הטעם משום שבמילא סופה להתבער כשיגיע זמן האיסור, שהרי מדאורייתא אין צריך כלל לבער את החמץ אלא די בביטול בעלמא. אלא הטעם משום שסופה של התרומה הזו ליאסר ולילך לאיבוד הלכך מותר לשורפה. כי רק תרומה העומדת לאכילה מוזהרין לשומרה, ולא זו שהולכת במילא לילך לאיבוד. ומהאי טעמא מותר אף לטמאות את התרומה הזו, כמבואר בסוף הפרק שמותר לשרוף בערב שבת תרומה טהורה עם תרומה טמאה ביחד, אף שעל ידי כן נטמאת התרומה הטהורה, משום שכאמור אין חיוב שמירה על תרומה שהולכת לאיבוד. תוס' ד"ה ושורפין.

[346] לכאורה צריך לשייר גם לסעודה שלישית? יש מהראשונים שהוכיחו מכאן שזמן סעודה שלישית הוא רק לאחר שיגיע זמן מנחה, ואז כבר אסור באכילת חמץ. לכן לא שייך לשייר חמץ לסעודה שלישית. רא"ש שבת פרק כל כתבי [ה]. אך התוספות שם [קיח א] ד"ה במנחה דחו ראיה זו, שאפילו אם יהא מותר לחלוק את הסעודה של שחרית לשתים ולצאת בכך ידי סעודה שלישית, הרי יש כאן רק שיעור של סעודה אחת, ולכן נאמר שמשייר רק מזון שתי סעודות. ובתוס' רבינו פרץ קיים את הראיה. שאם היה אפשר לקיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה, היה יכול לשייר שלש סעודות ממש, ולאכול סעודה ראשונה בשעה ראשונה בבקר וסעודה שניה בשעה רביעית. אלא ודאי שאי אפשר לצאת בסעודה שלישית קודם זמן מנחה.

[347] לכאורה קשה, הרי מותר להתענות תענית חלום בשבת משום שהתענית היא עונג לו, שדעתו מתיישבת עליו. וגם כאן אין לך עונג שבת גדול מזה לכל ישראל מהשמחה שיבא אליהו ויבא לגאלם, ובודאי לא גרע עונג זה מעונג תענית חלום, ואפילו שעל ידי כך יבטלו סעודות שבת? וצריך לומר, שאם זמנו לבא בערב שבת יקדים לבא ביום שלפניו כדי שלא יתבטלו מהכנת סעודות שבת. ובמסכת עירובין [מג ב] מבואר שאם יש תחומין למעלה מעשרה אין אליהו יכול לבא בשבת עצמה בגלל איסור תחומין. וגם על זה קשה, שבודאי כאשר יבא אליהו ימצא הרבה אנשים מישראל ששבויים בידי גויים אשר בבואו ינצלו ממות, ולמה לא יהא מותר לבא בשבת משום פיקוח נפש? קובץ שיעורים.

[348] קשה, כיון שמחר הוא שבת, יכול הוא לבא, שהרי לא שייך לומר "מפני הטורח", שהרי אסור לטרוח משבת ליום טוב ורק אם יש תחומין למעלה מעשרה, אינו יכול לבא בגלל איסור יציאה חוץ לתחום? מהרש"א. ובמהרש"א בעירובין מבאר שהתוספות עצמם שם עמדו על שאלה זו. ולכן ביארו שכמו שאינו בא בערב שבת וערב יום טוב מפני הטורח של תיקון סעודה, כך אינו בא בשבת קודם זמן האכילה [היינו עד ארבע שעות שאז צריך לבער החמץ] מפני טורח סעודת השבת. ובתוספות הרא"ש כתב שלא פלוג ובכל ערב יום טוב אין אליהו בא ואפילו כשלא שייך הטעם של טורח. בצל"ח מבאר שכך אמרו לו לרבי אלעזר בן יהודה: בשלמא אם אליהו יכול לבא בערב שבת, אין לו לשרוף התלויות שמא יבא אליהו בסוף היום ויטהרם. אבל מאחר שאינו בא בערב שבת, אם כן אף אם יבא בשבת כבר איתקצאי התרומות בבין השמשות, ומיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא.

[349] התוספות הביאו ירושלמי, שגורס "צא ומוכרה בבית דין בשוק". ודייקו התוספות מזה שאף על פי שהמכירה היתה ברשות בית דין, שהרי רבי היה אב בית דין, אף על פי כן צריך בית דין בשעת המכירה עצמה, כדי שישומו את ערכו. נמצא שצריך שני תנאים למכור דבר של אדם אחר שלא בנוכחותו. א. שימכרנו דוקא לאחרים ולא לעצמו. ב. שיהא בנוכחות בית דין. ויש אופנים שיוצאים מהכלל הזה. כגון במוצא אבידה, שאם לא באו הבעלים זמן רב, מותר למוצא להעריך את שווי האבידה וליקחה לעצמו. והטעם, משום שאין לחשוד את המוצא שיקחנה לעצמו בפחות מערכה, שהרי הוא בא להחזיר את האבידה. ויש עוד אופנים שדי באחד משני התנאים, שאם הוא מוכרה לאחרים, יכול אפילו שלא בפני בית דין, ואם הוא מוכרה בפני בית דין, יכול אף ליקחה לעצמו. ראה בתוס' האופנים וטעמיהם. תוס' ד"ה מאי.

[350] רש"י. והתוספות ביארו, שהגמרא סברה בהוה אמינא, שאילו היה בזמן שמותר לישראל, לא היה צריך למוכרה, אלא היה יכול ליקחה לעצמו. כמו שהקשה אביי לקמן. תוס' ד"ה מאי.

[351] וכן נפסק בשולחן ערוך [תמג ב] שישראל שהיה בידו חמץ של ישראל אחר חייב למכרו בשעה חמישית לגוי. וכתב המגן אברהם שם [ב], שאם נתעצל הנפקד ולא מכרו עד שעברה שעה חמישית והוצרך לבערו, חייב לשם דמי החמץ לבעלים, ואפילו אם הוא רק שומר חנם, משום שזה נחשב לפשיעה מה שלא מכרו בזמן. ואף על גב שגם המפקיד פשע שהיה יכול למוכרו לגוי במקום שהוא נמצא שם, מכל מקום כיון שהנפקד אינו רשאי להסתמך על זה אלא הוא חייב למוכרו, הרי הוא פושע וחייב לשלם. וכתב המשנה ברורה [יב], שרוב האחרונים חולקים עליו, משום שזה לא נכנס בכלל חיוב השמירה שיהא חייב למוכרו, כי השומר מקבל על עצמו רק לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות, ולא שימכרנו. שהרי אדרבה, על ידי המכירה הוא מוציאו מרשות הבעלים. וכל החיוב של הנפקד למוכרו אינו מטעם חיובי שמירה אלא מצד מצות השבת אבידה, ולא מצינו שיהא חיוב תשלומין על מי שאינו משיב אבידה.

[352] כתב מהר"ם חלאוה, שרב יוסף סבר שיוחנן לא קיבל עליו אחריות על החמץ, ולכן היה מותר לו להשהות את החמץ בביתו. שאם קיבל עליו אחריות, הרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. והוסיף שאף המפקיד אינו עובר עליו משום שאינו ברשותו [שאילו היה עובר המפקיד, היה הנפקד חייב לבער את החמץ כדי להציל את המפקיד מאיסור. ומהר"ם חלאוה סובר בזה כדעת הראשונים לעיל בהערה שחמץ של ישראל שנמצא מחוץ לרשותו אינו עובר עליו]. ואף שמדרבנן על כל פנים צריך לבער אף שאינו ברשותו, כאן יש לתלות שמא המפקיד מכר את החמץ לגוי, ולכן לא חייבוהו רבנן לבערו. גם הפרי חדש [תמג ב] הוכיח מכאן נגד הטור והשולחן ערוך שפסקו [שם] שישראל שהיה בידו חמץ של חבירו ולא מכרו עד שעה ששית, חייב לבערו, אפילו לא קיבל עליו אחריות. שהרי כאן משמע שלפי רבנן היה יכול הנפקד להשאירו בביתו. והאור חדש דחה ראייתו משום שאין כונת הגמרא שלפי רבנן ישאיר את החמץ בביתו אלא רק שאסור לו למוכרו, וכשיגיע זמן איסורו ישרפנו. ועוד כתב, שלדברי הפרי חדש קשה, מה מתרץ אביי שאפילו לרבנן צריך למוכרו משום שהוא נפסד לגמרי, הרי כיון שמותר להשהותו אין כאן שום הפסד שהרי הבעלים יוכלו לאוכלו אחר פסח, שהרי כל האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק משום קנס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, וכאן לא עבר עליו כלל? ולעצם דברי השולחן ערוך, הרי שהמגן אברהם והב"ח כתבו הטעם שהנפקד צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד בבל יראה ובל ימצא, שכל ישראל ערבים זה לזה. [והשולחן ערוך לשיטתו בסוף סימן תמ שאף על החמץ שאינו ברשותו עובר עליו הישראל. פרי חדש שם]. אך הגר"א בביאורו שם כתב שהחיוב הוא מצד הנפקד עצמו. כי מן התורה יש חיוב על ישראל לבער כל חמץ שברשותו אף שאינו שלו כיון שהוא שייך לישראל. ומה שאמרו "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים" היינו דוקא חמץ של גוי, ולא של ישראל. וכן דעת הרבה אחרונים. ובשער הציון שם [כ] כתב שמצא כן להדיא בבה"ג וברי"ץ גיאות. גם רבינו דוד לעיל [ד א] בסוגיא דשוכר ומשכיר כתב על המעשה של יוחנן חקוקאה, שהנפקד חייב מצד עצמו לבער חמץ של ישראל אחר שברשותו אף על פי שלא קיבל עליו אחריות. אלא שאין זה מן התורה, אלא רק מדרבנן "שאין חכמים מניחין חמצו של ישראל שלא יתבער".

בתוך הנץ החמה — בגילוייא הוה קאי [במקום מגולה היה עומד] וזהרורי בעלמא [וזהרורים בלבד] הוא דחזא [שראה] ונדמה לו שכבר הנצה החמה, אבל באמת לאותו זמן ממש נתכוונו. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

א אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ונימא מר [ושיאמר אדוני] הלכה כר' מאיר שאוכלים כל חמש, שהרי סתם לן [לנו] התנא כוותיה [כשיטתו], כלומר שהמשנה שנויה סתם, ומשמע שהיא הלכה פסוקה כשיטתו.

דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: כל שעה שמותר לאכול בעצמו — מאכיל לבהמתו, ולכאורה משמע מכאן שאין זמן ביניים שבו אסור לאכול ומותר להאכיל. וכדברי ר' מאיר, שהרי לדברי ר' יהודה הוא עצמו אינו אוכל בשעה חמישית אבל מאכיל לבהמתו!

ודוחים: ההיא לאו סתמא [אותה משנה אינה סתם] כלומר אי אפשר לסמוך עליה, משום דקשיא [שקשה] כאן במלה "מותר", שראוי היה לומר "שעה שאוכל — מאכיל", ובשל "מותר" זה כבר דקדקנו שהמשנה היא כשיטת רבן גמליאל ולא כר' מאיר.

והקשה לו עוד: ונימא מר [ושיאמר אדוני] הלכה כרבן גמליאל, דהוה ליה [שהריהו] מכריע, כלומר ממוצע בין השיטות החולקות, וכלל הוא בפסק שכאשר יש שיטות קיצוניות ושיטה אחת המכרעת ביניהן, פוסקים הלכה כמותה. אמר ליה [לו]: רבן גמליאל לאו [לא] מכריע הוא, טעם דנפשיה קאמר [של שיטת עצמו אמר]. כי ר' מאיר ור' יהודה לא נחלקו אלא לענין זמנה של אכילת כל סוג שהוא של חמץ, ולא הזכירו במפורש חילוק כלשהו בין תרומה וחולין. ואילו רבן גמליאל, המחלק בין אכילת תרומה לזמן אכילת חולין, אינו מצרף את שתי השיטות כאחת להכרעה ביניהן, אלא היא שיטה עצמאית משלו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: רב שאמר ופסק הלכה כר' יהודה דעתו כי האי תנא [כמו תנא זה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, שאי אפשר לבער את החמץ בערב פסח — מבערין את הכל מלפני השבת. ושורפין תרומות טמאות, וכן התלויות (ספק טמאות, ספק טהורות) ואף טהורות, שהן יותר מכדי צורכו לסעודותיו. ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות (סעודת הלילה והבוקר), כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת, אלו דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר משום (משמו של) ר' יהושע.

אמרו לו: תרומות טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין בתוך יום השבת, ונמצא למפרע ששרף תרומה טהורה שלא לצורך ועבר על דברי תורה. אלא יניחם, ואם יוותרו למחר — יאכילם לכלבים, או יבטלם בליבו. ואמר להן: כבר בקשו אוכלים לתרומה הטהורה ולא מצאו, שאין בעיר עוד כהנים ומשפחותיהם המותרים באכילת תרומה. אמרו לו: שמא אותם כהנים שמותר להם לאכול מן התרומה באותה שבת מחוץ לחומה לנו, וביום השבת יכנסו אל תוך העיר ויוכלו לאוכלן?

אמר להם: לדבריכם שאתם מביאים בחשבון אפשרות שאינה מוכחת, אף תרומות תלויות לא ישרפו — שמא יבא אליהו בשבת זו, שהרי יכול הוא לומר בכוח נבואתו שלא נטמאו ויטהרם. אמרו לו: לכך אין לחשוש כי כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח שישראל עסוקים בהכנותיהם לשבת וליום טוב. ובודאי לא יבוא לא בערב שבת זו ואף לא בשבת עצמה שהיא ערב פסח.

אמרו: לא זזו משם עד שעמדו החכמים למנין דעות וקבעו הלכה כר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע.

ונמשיך לעניננו: מאי לאו [האם לא] שפסקו הלכה כמותו אפילו לענין לאכול? שבתוך דבריו אמר שמותר לאכול את החמץ עד ארבע שעות ביום, וכדברי ר' יהודה? אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: לא, אפשר לדחות ולומר כי הפסק היה לענין לבער בלבד, שהסכימו רק לדבריו שמותר לבער בערב שבת גם את התרומות הטהורות שאין להן אוכלים.

ב ומעירים: ואף רבי סבר להא [לזו] השיטה של רב נחמן ופסק הלכה כר' יהודה. שאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא (שק כפול שטוענים על החמור) מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים את החבילה הזו והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי בערב פסח לשאול מה לעשות. שעה ראשונה ביום אמר לו: המתן, שמא יחזור המפקיד ויטול מידיך ויאכלנו. שניה, אמר לו: המתן, שלישית — אמר לו: המתן, רביעית — אמר לו: המתן, חמישית שראה שאין האיש בא — אמר לו: צא ומוכרה בשוק.

מאי לאו [האם לא הכוונה] שימכור את החמץ הזה לגוים, כשיטת ר' יהודה שלישראל אסורה אכילת חמץ כבר בשעה החמישית? אמר רב יוסף אפשר לדחות: לא, הכוונה היא שימכור לישראל, והוא כשיטת ר' מאיר שאף בשעה החמישית מותר החמץ באכילה. וכוונתו היתה שיזדרז למוכרו בשעה זו לפני שתיכנס השעה השישית ויהא אסור באכילה לישראל. אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] לישראל מותר לאכול חמץ — נישקליה לנפשיה [שיקחנו לעצמו] ויחזיר למפקיד את הדמים, ולמה לו לטרוח למכרו לאחר?

ודוחים: דבר זה אין עושים משום חשדא [החשד], דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק להם צדקה — פורטין את הכסף שנצטבר בידם לאחרים, ואין פורטין לעצמן.

וכן גבאי תמחוי שאוספים ומביאים את האוכל בקערות גדולות למאכל עניים, והתברר שאין להם עניים לחלק להם מזון — מוכרין את המזון לאחרים, ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר "והייתם נקים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), ומשמעו שלא די לאדם שיהיה נקי בעיני ה' אלא צריך להיות גם נקי בעיני ישראל, שלא יבואו לחושדו.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן [לנו] בענין זה שאמר לו: צא ומוכרן לגוים, כר' יהודה. שרב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיו תלמידיו מזכירים לו שבעבר אף הוא סבר כשיטה זו.

ג אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רבי, שהורה לשומר למכור את החמץ המופקד בידו כדי למנוע הפסד מן המפקיד — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל בענין זה, דתנן [ששנינו במשנה] המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין מפני התולעים או מפני הרקב — לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בבית דין מפני השבת אבידה, שכשם שאדם חייב להשיב אבידת חבירו כך חייב לדאוג שלא יאבד ממון חבירו המופקד בידו.

אמר ליה [לו] אביי: ולאו איתמר עלה [והאם לא נאמר עליה] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאמרו חכמים "אפילו הם אבודים לא יגע בהם" אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the incident occurred during sunrise is because he was standing out in the open and they were mere rays of light that he saw which he mistook for sunrise. In actuality, he too is testifying to an incident that occurred before sunrise, and the testimony of the two witnesses is therefore compatible testimony. Rav Shimi bar Ashi therefore teaches us that there is no concern that it transpired in that manner.

Rav Naḥman said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: And let the Master say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that one may eat during the entire fifth hour, as the tanna taught an unattributed mishna in accordance with his opinion, indicating that this is the halakha.

As we learned in a mishna: For the entire time that one is permitted to eat leaven himself, he feeds it to his animal. It can be inferred from this mishna that there is no intermediate period when it is prohibited for a person to eat leaven but he may feed it to his animal. This unattributed mishna must be in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Yehuda maintains that during the fifth hour it is prohibited to eat leaven but one may feed it to an animal.

The Gemara rejects this contention: That mishna is not classified as unattributed, as it is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, due to the fact that had the mishna been in accordance with the opinion of Rabbi Meir, the term: Permitted, is difficult. Instead, the mishna should have been formulated: When one eats he may feed.

Rava raised an additional difficulty to Rav Naḥman: And let the Master say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, as he is the decisor in this dispute, and there is a general principle that the halakha is always in accordance with the decisor who states an opinion that compromises between two opinions cited previously. He said to him: Rabban Gamliel is not a decisor; he is stating a reason of his own. Rabbi Yehuda and Rabbi Meir disagree with regard to consumption of any type of leaven; they do not distinguish between teruma and non-sacred food. Since Rabban Gamliel distinguishes between the time one must desist from eating teruma and the latest time that one may eat non-sacred food, his is evidently an unrelated opinion that is in no way a compromise between the other two rulings.

And if you wish, say instead: When Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, he ruled in accordance with the opinion of this tanna, as it was taught in a baraita: With regard to the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, one does not remove leaven on Passover eve in the usual manner. Rather, one removes everything leavened before Shabbat, and one burns ritually impure teruma: Teruma in abeyance, whose purity is uncertain, and even any pure teruma that he does not require for his Shabbat meals. And one leaves from the pure leaven food for two meals, the meal at night and the one in the morning, in order to eat and finish until four hours of Shabbat morning. This is the statement of Rabbi Elazar ben Yehuda of Bartota, who said it in the name of Rabbi Yehoshua.

The Sages said to him: One should not burn pure teruma, as perhaps those who can eat it will be found on Shabbat, and he will have retroactively violated a Torah prohibition by burning pure teruma unnecessarily. Instead, one places the teruma aside, and if no one is found to eat it, he feeds it to the dogs or renders it null and void in his heart. He said to them: They already sought people to eat the teruma and they did not find any other priests in the city to eat it. They said to him: Perhaps those priests who could eat the teruma on that Shabbat slept outside the wall of the city and will enter the city on Shabbat morning, at which point they could eat the teruma.

He said to the Sages: According to your statement, that you take into account this unlikely scenario, one should not even burn teruma in abeyance, as perhaps Elijah the Prophet will come on Shabbat and establish prophetically that the teruma is not ritually impure, and render it ritually pure. They said to him: That possibility is no source of concern, as the Jewish people have already been assured that Elijah will come neither on a Friday nor on the eve of a Festival, due to the exertion involved preparing for the upcoming holy day. Consequently, Elijah will certainly come neither on Friday, nor on Shabbat itself, which is Passover eve.

They said: They did not move from there until the Sages voted and they established the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Yehuda of Bartota, who said it in the name of Rabbi Yehoshua.

Apropos the previous statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, what, is it not that the halakha is in accordance with his opinion even with regard to eating? Rav’s ruling indicates that one may eat leaven until the end of the fourth hour, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Pappa said in the name of Rava: No, the aforementioned ruling applies only to the obligation to remove leaven, i.e., the Sages agreed that it is permitted to remove pure teruma on Friday only if there is no one available to eat it.

The Gemara notes: And even Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with this statement of Rav Naḥman, and rules that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As Ravin bar Rav Adda said: There was an incident that occurred involving a certain person who deposited a saddlebag [disakkayya] filled with leavened bread with Yoḥanan Ḥakuka’a, and mice bore a hole in the bag, and leavened bread was spilling out of the sack. And he came before Rabbi Yehuda HaNasi on Passover eve to ask what he should do. In the first hour of the day Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Wait, as the owner of the bag might yet return to take it from you and eat the leaven. In the second hour he said to him: Wait. In the third hour he said to him: Wait. In the fourth hour he said to him: Wait. In the fifth hour, concluding that the person was not coming, he said to him: Go and sell it in the market.

What, did Rabbi Yehuda HaNasi not mean that Yoḥanan Ḥakuka’a should sell this leaven to gentiles, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that it is prohibited for a Jew to eat leaven during the fifth hour? Rav Yosef said: No, it could be that he meant to sell it to a Jew, in accordance with the opinion of Rabbi Meir that one may eat leaven during the fifth hour. Rabbi Yehuda HaNasi was simply advising him to sell the leaven quickly before the sixth hour begins, at which point it would be prohibited for Jews to eat it. Abaye said to him: If it is permitted for a Jew to eat leaven, let him take it for himself and pay the owner back later. Why trouble him to sell it to someone else?

The Gemara responds: Eating it himself is not an option due to the potential of suspicion. As it was taught in a baraita with regard to a similar situation: Collectors of charity who have no poor people to whom they can distribute the money, change the money with other people and do not change it themselves, i.e., with their own coins.

Likewise, collectors of food for the charity plate, who would collect food in large vessels for the poor to eat, who do not have poor people to whom to distribute the food, sell the food to others and do not sell it to themselves, as it is stated: “And you shall be clear before God and before Israel” (Numbers 32:22). It is not sufficient that a person is without sin in the eyes of God. He must also appear upright in the eyes of other people so that they will not suspect him of wrongdoing.

Rav Adda bar Mattana said to Rav Yosef: You told us explicitly that Rabbi Yehuda HaNasi meant: Go and sell it to gentiles, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Yosef took ill late in life and forgot his studies, and therefore his student would remind him that he also agreed with that version of the incident.

Rav Yosef said: In accordance with whose opinion, i.e., the opinion of which tanna, is that halakha which was taught by Rabbi Yehuda HaNasi, that one should sell leaven deposited with him in order to prevent the depositor from losing his possession? Rav Yosef explains: It is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as we learned in a mishna: With regard to one who deposits produce with another, even if the produce will be ruined by insects or mold, he should not touch them. Rabban Shimon ben Gamliel says: He should sell them in court, due to the obligation to restore lost property. Just as one is required to return a lost item, he is likewise required to prevent loss of another’s property for which he assumed responsibility.

Abaye said to him: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The Rabbis taught that one may not touch them only if

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' [יהודה] ואע"ג דלאכילת חמץ משמע כיון דאמרי' כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ ושינויא דשנינן שינויא הוא ממילא שמעי' דהלכתא נמי כר' יהודה בעדות:
אמר ליה רבא ונימא מר הלכה כר' מאיר שהרי שנינו סתמא כל שעה שמותר לאכול מאכיל כוותיה דר' מאיר אמר ליה לא עמדה ההיא סתמא כר' מאיר דאי הות כר' מאיר כל שעה שאוכל מאכיל מבעי לי' למיתנא ונדחת ור"ג נמי לאו מכריע הוא דהא ר"ג קדים טובא ואין ראשון מכריע לדברי אחרון ועוד אין ר"ג ור"מ דבריהם שוין דהא ר"ג לא התיר בחמץ אלא (התרו) [התרומה] הלכך לא אמרינן מכריע הוא לדחות דברי ר' יהודה ולקיים דברי ר' מאיר אלא טעמא דנפשי' קאמר:

איבעית אימא רב דאמר כי האי תנא דתאני ארבעה עשר שחל להיות בשבת כו' ומשיירין בטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו' ודחה רב פפא משמא דרבא ואמר לא קבעו הלכה כמותו אלא בלבער בלבד שאמר מבערין את הכל מלפני השבת. ואמרי' אף רבי סבר דהלכתא כר' יהודה מההוא מעשה דאפקיד ההוא גברא דיסקיא מלאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקה ולא התיר לו ר' למכרה אלא שעה חמישית ואסקינן משמא דרב יוסף כי שעה חמישית התיר לו למכרה לגוים כר' יהודה:

מתני' ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש וכו':

גמרא אמר ר' נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה עד דתניא י"ד שחל להיות בשבת וכו' עד ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות. כתב הרא"ש ז"ל . ויש רוצים לדייק מכאן מדלא קאמר משייר מזון ג' סעודות אלמא דאין לאכול סעודה שלישית עד לאחר חצות שהיא שעת המנחה. ולאו ראיה היא דאפי' אם יחלוק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה אחת ע"כ: רבינו אלפסי פסק כר' יהודה ופסק כר' אליעזר איש ברתותא והרב בעל העיטור הקשה עליו והרמב"ן ז"ל זיכה הרב אלפסי. וכתב הרי"ט ז"ל הלכך קיל"ן כדפסק רבינו אלפסי וי"ד שחל להיות בשבת מבערין כל התרומות מלפני השבת אלא שמשיירין מהן לשתי סעודות וחולין שאוכליהן מרובים ויש להם כמה ביעורין ליתנם לגוים ולהשליכן לאיבוד אין מבערין אותם אלא בזמנן ובודקין אור יום ששי לאור הנר ומבטלין ומה שמשייר יניחנו בצינעה יותר ממה שהיה עושה מתוך ששוהא זמן גדול בבית אחר בדיקה ומ"מ מוטב שלא יניחנו במנין לעולם שלא יבוא לידי הניח עשר ומצא תשע. וצריך ליזהר שלא לעשות דייסא באותו שבת וכן שלא לצנום פת הבאה בקערה בענין שיהא נדבק בקערה דא"כ תהא הקערה וקדירה צריכה הדחה מפני חמץ הנשאר בה שהוא חשוב בעין והדחות קערות וקדירות בשבת אסור לאחר סעודה:

ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבעירין את הכל מלפני השבת ופירשו גדולי המפרשים את הכל בתרומות ומתוך שיש הרבה מיני תרומות הוא אומר את הכל ור"ל כל התרומות חוץ ממה שצריך לו והוא שמבאר אחר כן כיצד שורפין תרומות טמאות וטהורות שמכיון שאין אוכלי תרומות [מרובין] ודאי סופם להתבער ומאחר שסופם להתבער בודאי אף מעתה מותר ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות ר"ל לצרך לילה ושחרית של מחר שהתרומות כל שאתה רשאי לאכלן אי אתה מבערן הא כל שאי אתה משער שיצטרכו לאכילה מבערן ואינו מדקדק שמא ימצא להם אוכלים שהרי אוכליהם ידועים הם ואין חוששין שמא חוץ לחומה לנו ויבואו בשבת שאין נזקקין לחששות רחוקות ואלו הם דברי ר' אלעזר איש ברתותא והלכה כמותו וכמו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ואע"פ שאמרו אין למדין הלכה מפי תלמוד דוקא מה שנאמר ר' פלוני אומר כן והלכה כדבריו שאין חוששין לדברים אלו ואין זה אלא כחכם אחד המסייעו ונמשך אחר שיטתו אבל זו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ודאי במנין היה ואין מפקפקין בה ומ"מ ביעור של חולין לא הוזכר בדבריו כלל ובחולין מיהא דוקא בזמנם שמאחר שאוכליהם מרובים אין ממהרים בהפסדם והוא ששנינו בפרק שלישי מ"ט א' מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר ובשבת יאכל מצה אף בשחרית שלא אמרו כבא על ארוסתו בבית חמיו וכו' אלא אחר איסור חמץ או שמא במצה עשירה שאין בה תורת מצה וחכמים אומרים בזמנם ור"ל בין תרומה בין חולין וביעור תרומה בשבת הוא שיפרר בפחות מכזית ויזרה לרוח או שיבטלו בעליה ויכפו עליה את הכלי ולמוצאי יום טוב שורפין אותה אבל חולין יכול להאכילם לבהמה ולחיה ולגוים רבי אלעזר בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ופירוש דבריו תרומה מלפני השבת חוץ משיור מה שצריך לו וחולין בזמנן אף מה שלא היה צריך לו שמא מתוך שאוכליו מרובים יהא הכל צריך לו ולשיטה זו כתבו גדולי הפוסקים וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא דקיימא לן כותיה ואין צורך למה שהקשו עליהם מגיהי הלכותיהם שחלוקים הם בין בחולין בין בתרומה והוא שר' אלעזר איש ברתותא סובר אף בחולין מלפני השבת וכדקאמר מבערין את הכל ולר' אלעזר בר' צדוק חולין בזמנן וכן בתרומה ר' אלעזר איש ברתותא סובר ביעורן בשיור מזון שתי סעודות ור' אלעזר בר צדוק בלא שום שיור ואין זה כלום כמו שפרשנו שר' אלעזר איש ברתותא לא דבר בחולין כלל ור' אלעזר בר' צדוק מה שפירש בתרומה פירושו דוקא בשיור ומה שכתבו גדולי הפוסקים על ר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא פירושו על התרומה ולענין חולין לא הוצרכו לראיה לפסוק שבזמנן שהרי אף חכמים אמרוה כן ואין ספק שהלכה כן וכן מה שכתבו מגיהי הלכותיהם שלא פסקו בכאן הלכה כר' אלעזר איש ברתותא אלא לאכול ר"ל במה שאמר לאכול עד ארבע שעות הא בשעה חמישית לא אבל בלבער לא נפסקה הלכה כמותו אי אפשר לומר כן שאף האומר בגמ' לאכול אפי' לאכול קאמר כלומר שפסקו כמותו אף לענין אכילה אבל בלבער לא חלק אדם לומר שלא פסקו כמותו שהרי ודאי בענין הביעור פסקו כמותו שהרי המשא ומתן כולו על הביעור היה:

זהו עיקר פסק שמועה זו ומ"מ יש פוסקים שמבערין את הכל מלפני השבת בין חולין בין תרומה ובלא שום שיור ואוכל מצה בשבת ולא נאמר לדעתם בתלמוד המערב כל האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו אלא משהגיע איסור חמץ ר"ל משש שעות ולמעלה שמשם ואילך היא כעין ארוסה ונסעדים בכך במה שאמרו בתוספתא ואופה מצה בערב שבת והם מפרשים אופה לאכול ממנה לילה ושחרית של מחרתו ומ"מ אנו מפרשים בה כדי שלא יבא להקדים לאפותה במוצאי שבת בין השמשות וכדרך שאמרו בכתובות גזרה שמא ישחוט בן עוף אבל מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר שמשום תיאבון נאמרה וכל שמלא כרסו ממנה פרח תיאבונו ומנהגנו לבער את הכל מלפני השבת אף החולין אלא שמשיירין את הצריך לשתי סעודות בצמצום ואם הותיר מבערו אם שיאכיל לבהמה ולחיה קודם איסור הנאתו אם שיפרר וזורה לרוח:

ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו ואף לשיטת האחרים שמתירין במצה דחויה היא מכבוד יום טוב ומה שעושין הרבה בני אדם שאף בשחרית מפסיקין בברכה ועושין מאחת שתים אע"פ שמנהג חלוש הוא ואין השכל מורה עליו מ"מ אין סתירה מכאן עליו שאפשר שבהפסק זה אין צורך להרבות בשיור אלא שמצמצם סעודתו ומפסיק לשתים או שמא חששו שמא ימשך אחר שלחנו ויבוא לידי אסור תורה ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון ר"ל פת ומ"מ מקצת רבני צרפת כתבו שאפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא ונסעדים בה ממה שאמרו בשני של סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא ואמרו עליה באחרון של יומא ואי ס"ד דפירי בעי סוכה ליתני פירות אלמא שאלו היו פירות צריכים סוכה היה רשאי להשלים ארבעה עשר סעודות בפירות ואף בשבת כן ואין הדברים נראין כמו שיתבאר שם:

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצו לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין להצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות ומחליפין אותם לאחרים ואין נותנין את הריוח לעצמם שלא יבאו לידי חשד וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם וכבר כתבנוה בראשון של בתרא:

המפקיד פירות אצל חברו ומתחסרים כל שאין חסרונם אלא בכדי חסרון הרגיל בהם על הדרך שהתבאר במקומו הרי זה לא יגע בהם ר"ל שלא ימכרם שרוצה אדם בתבואה שלו ובחסרון הרגיל יותר משאר תבואות הנלקחות בשוק ובלא חסרון אבל אם הגיעו לכדי חסרונם ומתירא שיתחסרו ביותר מכדי חסרון הראוי ימכרם ברשות בית דין ותבא עליו ברכה ואם הוא רואה שמתוך אותו חסרון יהא צריך למכרם בזול ימכור לאחרים ולא יעכבם לעצמו מפני החשד ויש חולקים לפסוק שאף בכדי חסרונם מוכרם בבית דין וכבר כתבנוה במקומה בשלישי של מציעא:

ונימא מר הלכה כר"ג דהו"ל מכריע פי' לא רצה לומר דסתם לן תנא כוותי' דכיון דר"ג קשיש מנייהו הוה דהוה בימי ר"ע שהי' רבו של ר' יהוד' ור"מ א"כ הויא לה סתם ואח"כ מחלוקת שלאחר ר"ג באו ר"מ ור' יהוד' וחלקו והילכך אין הלכה כזה הסתם מש"ה אמר דהו"ל מכריע אמר לי' ר"ג לאו מכריע הוא עיין מה שכתבתי גפ' הגוזל במהדורא תליתאה:

בד"ה ר"ג לאו מכריע כו' וי"ל דאאיבעית אימא סמיך כו' עכ"ל וק"ק דמ"מ קשה מאי דעתיה דמתרץ דקאמר ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר דממ"נ ההיא דכל שעה סתמא כחד מינייהו ולא כר' יהודה וק"ל:

בד"ה ושורפין כו' שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר"מ בס"פ כו' עכ"ל והאי תנא דהכא בהך מלתא כר"מ ס"ל דקתני שורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות כו' דמשמע ביחד דהאי לישנא תנא ר"מ לקמן בס"פ אבל ר"י פליג התם וקאמר דשורפין תלויה בפני עצמה וטמאה בפני עצמה וטהורה בפני עצמה וצ"ל לר"י דאע"ג דשרי לשורפה משום דסופה ליאסר ולילך לאיבוד מ"מ אסור לטמאה בחנם אבל לשורפה שרי משום דלא בדילי מיניה ואתי לאוכלה בפסח וק"ל:

בפירש"י בד"ה לא בע"ש כו' והיום ע"ש ולמחר עי"ט עכ"ל ק"ק כיון [א] דעי"ט למחר בשבת הוא מה שייך בו מפני הטורח דהא ודאי אסיר לטרוח משבת ליו"ט ואי יש תחומין למעלה מי' איכא שפיר טעמא דאין אליהו בא בשבת כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו וק"ל:

תוס' מאי לאו לעובדי כוכבים כו' מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם שפתחו בתרתי חדא מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב"ד ועוד דבב"ד יכולה לעכב לעצמה משא"כ הכא דדוקא לאחר ובב"ד ובתירוצם גבי אלמנה לא הזכירו רק הך חדא דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי יתמי הזכירו הך חדא דיכול לעכב לעצמו בב"ד ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' והא דאמר באלו מציאות וכו' גבי מציאה וכו' אמוצא תפילין קאי:

תוס' בד"ה ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות אפי' אם נאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' כיסתא דיתמי. נ"ב פירוש עץ אלמוגין ובלע"ז קורל"ו:

גמרא ונימא מר הלכה כר"ג כו'. הב"א הקשה לפמש"כ התוס' לקמן בסע"ב דר"א דאמר כשרות היו אתיא כר"ג אכתי קשה דה"ל לפסוק כר"ג דר"א קאי כוותיה וה"ל תרי נגד ר"י ולק"מ דהא ר' יהושע לקמן בברייתא ס"ל כר"י וא"כ ה"ל תרי ותרי גם ר"א איש ברתותא דאמר משמיה דר' יהושע משמע דסבר כוותיה כמש"כ הפוס' בכ"ד. וגם קושיית התוס' בהא דאר"א כשרות היו לענ"ד י"ל דלדידיה היו החלות של מצה:

רש"י ד"ה מזון ב"ס. ולא שלש דכל שלש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לנו. כהנים אורחים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אף לדבריכם. צריך למחוק מלת אף:

גמ' בגלוייא (הוה קאי). נ"ב עיין תענית (ד"ג ב') ונראה שצ"ל בגולהא:

שם אי לישראל נשקלה לנפשיה. נ"ב דהל"ל אם אינך צריך לעצמך צא ימכרם:

גמ' אמר ר"פ משמיה דרבא לא לבער. כעין זה תענית י"ח ע"א מנחות ל"ב ע"א:

ההיא לאו סתמא היא משום דק' לי' מותר. הק' תו' מ"מ כר"י נמי לא אתי' ועמהרש"א ז"ל ולפע"ד יש ליישב דשם פרש"י דהומ"ל כ"ש שמותר לאכול מה"ת מאכיל מדרבנן אלא דקשי' לי' שעה שישית ע"ש ולפע"ד הקו' במקומה עומדת דנימא כ"ש שמותר לאכול חמץ דאורי' מן התורה מאכיל חמץ דרבנן להפוסקים דחמץ דרבנן בשעות דרבנן שרי' בהנאה וצ"ל דהש"ס לא בעי לשנויי הכי דסתם מתניתין דאלו עוברי' משמע דנוקשה אסור מדאורי' וכן תערובת וליכא חמץ דרבנן ולא בעי הש"ס לאוקי מתניתין דכ"ש דלא כמתניתין דאלו עוברי' אבל אה"נ דהומ"ל הכי ואתי' כר"י והשתא י"ל דבהא מספקא לרבא אי מתני' כר"י או כר"ג וק"ל ועמ"ש עוד לקמן אי"ה ר"פ כל שעה:

ושורפין תרומות טמאות תלוי' וטהורות. עי' לשון תוד"ה ושורפין שכ' כמו לטמאות דשרי ר"מ כו' ועמרש"א ז"ל והכונה דשרי ר"מ לטמאותה בי"ד כיון שסופו לשורפה הה"נ דשורפין בי"ג כיון שסופו לאבדה אי ישיירנה עד השבת שהוא יום י"ד וממילא כיון שהתרנו שריפתה בי"ג יכול נמי לטמאותה בי"ג כיון שסופו לשורפה ביומו וק"ל:

ומשיירין מן הטהורות מזון ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות. ופרש"י דמזון ג' סעודות לא דסעודה ג' דשבת זמנה אחר מנחה ובע"פ אסור לאכול מהמנחה ולמעלה וכבר צווחו בי' קמאי דבלא"ה נמי אסור לאכול חמץ מן המנחה ולמעלה ולפע"ד בשנדקדק בלשון הבריתא דקאמר מזון ב' סעודות עד ד' שעות ולא אמר סתם עד ד' שעות ואם שער בעצמו שיכול לאכול ביותר זכור לטוב וי"ל דאשמועי' בזה קולא וחומרא החומרא היא לפמ"ש הראשונים שבסעודה א' יכול לאכול יותר ממה שיאכל אם יחלקהו לב' סעודות כי אחר ברהמ"ז נסתם האצטמוכא וא"כ טובא קמ"ל שישייר מה שיאכל עד ד' שעות כשיחלקנה לב' סעודות שלא יטעה לשער מה שיכול לאכול עד ד' שעות כשלא היה מפסיק כלל בנתיים שאז יוכל לאכול טפי טובא קמ"ל שע"כ יאכל סעודת שבת א' ערבית וא' שחרית ויסתם האצטמוכא בנתיים וימתין בכדי שיתעורר תאות המאכל פעם שנית. ועוד קולא אשמועינן דידוע דאינו דומה מי שאוכל ג' סעודות ביום ע"כ לא ימלא בטנו בסעודה ב' כדי שיאכל סעודה ג' ג"כ לתאבון ואשמעינן שבע"פ לא יאכל כ"א ב' סעודות וא"כ יכול לאכול יותר באלו השתי סעודות כי סעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אסור לאכול אפי' מצה עשירה וא"כ יאכל עתה יותר ואלו הדברים מרומזים בצחות לשון רשיז"ל:

עד ד' שעות. קצת יל"ד להטעם דלעיל דד' זמן סעודה לכל היא א"כ בשבת דקי"ל מצוה להקדים או לאחר ואינו זמן סעודה לכל מ"ט יאכל עד ד' שעות:

מאי לאו לנכרים כר"י. מסקנא הכי הוא שאמר ר' יוסף כן להדיא ואולי קבלה היתה בידו דאין לומר כמ"ש תוס' דאי לישראל לשקול לנפשי' ז"א דהא מסקי' משום חשדא אע"כ קבלה היתה בידו והתו' פי' כן אס"ד דהמקשן ואולי י"ל דמסברא אמר כן דלפי משמעות ש"ס דילן משמע דציוה למכרו בלא ב"ד דלא כהירושלמי וע"כ היינו טעמא דבע"פ מקלינן טפי שאין שהות להאריך כ"כ וא"כ ה"ה וכ"ש דלא מחמרי' לשקול לנפשיה אם ירצה ולא יחזור אחר קונים ובין כך יעבור השעה אע"כ ליהודים אסור:

משום חשדא. עי' בתוס' שהק' מאלמנה מוכרה שלא בב"ד וצ"ע מה עלה על דעת רבותינו בעהת"ו דהרי משנה שלימה שנינו אלמנה מוכרה שלא בב"ד וגרושה לא תמכור אלא בב"ד וע"כ לחלק בין אלמנה לגרושה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או משום חינא ע"ש וא"כ מאי קושי' מחמץ דוקא הלא מגופה דמתני' ק' קו' זו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקושייתם היא רק מאידך דשמה לעצמה בב"ד וא"כ קשה מק"ו השתא אלמנה שתוכל למכור לאחרים שלא בב"ד ואין כאן הטרחה כלל וא"כ כשהיא מטרחת לחזור אחר ב"ד שישומה לעצמה ע"כ. איכא חשדא דאי לאו דאית לה הנאה לא היתה מטרחת כ"כ לחזור אחר ב"ד כיון שתוכל למכור לאחרי' בקלות ואפ"ה לא חשדי' כ"ש הכא שלא הי' לנו לחושדו וע"ז תי' דכשם דחזינן דמוכרת לאחרים שלא בב"ד משום חינא ה"נ מאותו הטעם בעצמו הקילו שתמכור לעצמה בב"ד אע"ג דאיכא חשדא וכמ"ש מהרש"א בכוונת תירוצם:

תנן גבאי צדקה. רישא דהך בריי' בב"מ ל"ח א' הכי מתני' המפקיד פירות אצל חברו והרקיבו כו' כשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמן כיוצא בו גבאי צדקה כו' וא"כ רישא ה"ל לאתויי דהוה ממש דומי' דהכא דהמפקיד וי"ל דהו"מ למדחי דבע"פ מקלינן טפי משום שהשעה עוברת וגם ליכא חשדא כ"כ שהחמץ בזול באותה שעה לכן מייתי מגבאי צדקה שג"כ אין לחושדן כי באמונה הם עושים דלכן אין מחשבין עמהם כמבואר בפ"ק דב"ב וגם איכא פסידא דצדקה שיחלדו הפרוטות של נחשת ואפ"ה אין פורטי' לעצמן וה"ה ה"נ וק"ל:

כמאן כרשב"ג. הק' בפר"ח להפוסקים דס"ל דש"ח עובר בבל יראה א"כ מנ"ל דכרשב"ג דלמא שאני הכא משום דעליו לבערו מן העולם שלא יעבור עליו ב"י ומשה"נ יכול למכרו ע"ש ולפע"ד דאי לאו דקי"ל דש"ח יש לו תפיסת יד מיהת למכרו עכ"פ כשיפסד לגמרי לא הוה מקרי שלו לעבור עליו והפוסקים הנ"ל לא פסקו כן אלא לבתר דקי"ל שיכול למכרו וק"ל:

אמר לי' אביי ולאו מי אתמר עלה כו'. יל"ד ומה עלה על דעת ר"י זיל בתר טעמא דרבנן דלא יגע בהן משום דרוצה אדם בק"ש מט' קבין של חבירו וזה לא שייך הכא דקפסיד לגמרי ואי ס"ל לר"י כאידך מ"ד דטעמא משום שמא עשאן תרומות מעשר במק"א דבימיו עדיין הי' נוהג תרומות ומעשרות כמבואר ריש חולין רבי התיר בית שאן דהי' בא"י וגם בזה"ז נוהג א"כ מאי מייתי אביי מאמר ר' יוחנן לא שנו כו' שהרי מבואר הוא שזהו דוקא למ"ד משום אדם רוצה בקב שלו משא"כ למ"ד שמא עשאן תרומ' מעשר אין חילוק בין כדי חסרונן ליתר מכדי חסרונן וי"ל לפמ"ש בטוש"ע א"ח סי' תמ"ג דהנפקד יבער חמצו של מפקיד אעפ"י דאפשר שבעליו מכרוהו לגוי במקום שהם שם מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי וכ' הב"ח שהוציאו דין זה משמעתין ע"ש והנה לכאו' דין זה צ"ע דהרי בכדי חסרונן אסרו רבנן למכור ולפי' התו' היינו שחסרו בחדש א' יותר מהראוי וא"כ קרוב לודאי שיחסרו בשנה יותר מכדי חסרונן ואפ"ה אסרום למכור כי שמא לא יחסרו בחדשים הבאים כ"כ א"כ מכ"ש הכא שיהיה ספק מכירת בעה"ב לנכרים מוציא מידי ודאי ולא יגע בהן ואולי לזאת הקו' נתכוון ר' יוסף ואביי רמז לו בתשובתו דהכי דאיכא ספק שיפסדו לגמרי מקלינן טפי ועי"ל דהכא ודאי פסדי לגמרי דלענין איסור' בודאי לא סמכי' אספיקא שמא מכרן לנכרי וכשיגיע שעה ו' ישרפנו ע"כ וא"כ בודאי פסדי לגמרי לכן מותר למכרם קודם לכן:

יתברך החונן לאדם דיעה, יסיר ממנו מונע ומניעה, יברכנו בכל סיבה ותנועה. יצילנו משבוש מטעה וטועה, ישים חלקנו עם מעתיקי השמועה, מבן שפרה אחי פועה, יעזרנו בחי' פרק כל שעה:

בתוס' בד"ה ר"ג לאו מכריע הוא וקשה לר"י דלימא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם דחוק מאד ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפמ"ש בריש פרק כל שעה בלשון רש"י במ"ש דמתניתין לדיוקא איצטריך ולא לגופיה למיסתם כר"ג והיינו כדפרישית התם דאי לגופיה ולמיסתם כר"ג הוה ליה למיתני בהדיא ולא מדיוקא דלישנא מותר ע"ש וכתבתי שם גם כן דאדרבה לישנא דמתניתין הוי משמע טפי כר"י ואי משום דמקשה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל מאן לימא לן דהכי הוא הא ר"י סתמא קאמר תולין ואיכא למימר דאין רשאי להאכיל לבהמה וחיה משום חששא דלמא משיירא כדאיתא התם והא דמקשה התם והא איכא חמש היינו משום דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דליכא למיחש לדילמא משיירא כדפרישית התם נקטינן מיהא דפשטא דלישנא דמתני' דכל שעה לא מיקרי סתמא דנימא דאתא לאפוקי מדר"י וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם דלמאי דבעי רבא מעיקרא למימר לעיל דטעמא דר"י דתולין היינו משום דיהבו ליה רבנן שעה א' ללקט עצים אם כן לפ"ז לקושטא דמלתא אין רשאי להאכיל לבהמה בחמש מה"ט גופא שהרי צריך לעמוד על גבי בהמתו כדי לבער המשוייר כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ולפ"ז ממילא משמע דרבא לא חזר בו מסברא זו אף לאידך שינויא דגזרה משום יום המעונן וכמ"ש במשנתינו ולפ"ז יפה השיב ר"נ לרבא לפי שיטתו דר"ג לאו מכריע הוא ואם כן ממילא דהלכה כר"י אלא דר"נ גופא לא ס"ל בהא כרבא משום הכי מסיק נמי ואיבע"א רב דאמר כי האי תנא כנ"ל ודוק:

בפירש"י בד"ה מזון שתי סעודות ולא שלש כו' וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל. שלמים וכן רבים תמהו על לשון רש"י בזה דהא בלא"ה אסור לאכול מחמש שעות ולמעלה משום איסור חמץ ולפענ"ד דברי רש"י פשוטים וברורים ונימוקו עמו משום דקשיא ליה דלכאורה כל הך מילתא דמשיירין מזון שתי סעודות כו' מלתא דפשיטא היא ולא שייך למיתנייה כלל דאי לענין עיקר דינא דשיורא דאפילו בחול נמי קתני לעיל מה שמשייר יניחנו בצינעא ואורחא דמלתא נמי לשייר ב' סעודות א' לערבית וא' לשחרית ואי משום שלא שייר בשבת שלש לצורך סעודה שלישית הא נמי פשיטא כיון דסעודת שלישית במנחה כדאי' בפ' כל כתבי לכך כתב רש"י דשפיר איצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמלתא הכי היא משא"כ בע"פ שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפרק כל כתבי וכיון דבע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא אלא יקיימנה במיני תרגימא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל וק"ל:

הלכה כר' יהודה. דתולין כל חמש: ונימא הלכה כר' מאיר. דאוכלין כל חמש דהא סתם לן תנא כוותיה דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות דמשמע כשאינו מותר לאכול אינו מאכיל ואי רבי יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל אלא ר' מאיר היא דאמר אוכל עד תחלת שש ומשעה שאינו אוכל אין מאכיל: משום דקשיא מותר. בפרק כל שעה מקשינן כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה ומותר משמע כל שעה שמותר . אדם אחר לאכול מאכיל זה האסור לאכול ומדוחקא דהא קושיא אוקימנא כרבן גמליאל והכי קאמר כל שעה שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמה אלמא סתמא לא כר''מ היא: כרבן גמליאל. במתני': לאו מכריע הוא. כדפרישית לקמן בפירקין (ד' כא.) דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת והא הכרעת דעת שלישית היא דהא ר''מ ורבי יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי הוה תנן ר''מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר א' חולין ואחד תרומה כל ארבע ורבן גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית: ה''ג ואיבעית אימא רב דאמר כי האי תנא. דקבע הלכתא כר' אלעזר בר' יהודה דאמר אפי' תרומה כל ארבע ותו לא דקתני דקבעו הלכה כמותו: תלויות. ספק טמאות ספק טהורות: מזון שתי סעודות. ולא שלש דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה: טהורות לא ישרפו. כלל הואיל ולא הגיע זמנן לבער ואע''פ שיש לו שיור כדי לאנשי ביתו של כהן שמא ימצא כהנים אורחים שיאכילום ולא נפסיד תרומה בידים ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי כהנים או יבטלם בלבו: כבר בקשו ולא מצאו. כלומר כל מה שיש לו לבקש כבר ביקש דהא בשבת לא יבואו אורחים וכבר יודע ובקי הוא באותן שבעיר מי יבוא אצלו: לנו. לשון מלון שמא בתוך התחום לנים כהנים אורחים הלילה ויבואו למחר: אף לדבריכם. דחיישינן לשמא אמאי לא פלגיתו אלא בטהורות אף תלויות לא ישרפו קודם זמנן שמא יבוא אליהו היום או מחר קודם זמן ביעורן ויטהרם ויאמר לא נגע בהן טומאה ויאכלום: לא בערבי שבתות כו'. והיום ערב שבת ולמחר ערב יום טוב: מפני הטורח. שיש להן לעסוק בסעודות שבת ויטרדו בו: מאי לאו אפי' לאכול. בכל דבריו קבעו כמותו ואף במה שקבע זמן האכילה עד ד' שעות ואפילו בתרומה: לא לבער. הא דקבעו כמותו לא איירי באכילה אלא בביעור שהיו חביריו חלוקין עליו שלא יבערו טהורות עד למחר קבעו דשורפין מערב שבת בשלשה עשר אבל בשיור לעולם אימא לך כדי לאכול עד חמש שעות והיא בכלל: דיסקייא. שתי מלות מורכבות שני שקים אמתחת של עור: ונקבוה עכברים. והיה נחסר וארבעה עשר בניסן היה וחמץ בזול ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו מפני חסרונו של מפקיד: המתן. שמא יבא ויאכל בעליו: חמישית. דמהשתא תו לא אכיל ליה: אמר לו צא ומוכרן בשוק. בעוד שהוא מותר בהנאה: לא לישראל. וכר' מאיר והכי קאמר ליה אי שהייתו הא שעתא לא משכחת ישראל דזבין ליה: נישקליה לנפשיה. ויאכלנו ויתן דמין לבעלים למה לו לטרוח ולילך בשוק אחרי שנותן לו רשות למכור: פורטין. פרוטות של נחשת שגבו לצדקה וכשמשהין אותם מחלידות צריך לפורטן בכסף: תמחוי. מאכל לחם ומיני מאכל שגובין לחלק: ואין מוכרין לעצמן. שמא יחשדום שלקחום בזול: בפירוש אמרת לן כו'. רב יוסף חלה ושכח תלמודו ולאחר זמן כשהיה מחליף דבריו היו מזכירין אותו תלמידיו כך לימדתנו בראשונה: כמאן אזלא הא דרבי. שהורה למכור פקדון מפני שאבד: אבודין. נחסרין והולכין:
רבן גמליאל לאו מכריע הוא. וקשה לר''י דלימא הלכה כר''ג דסתם לן תנא כוותיה בפ' כל שעה (לקמן כא.) מדקתני מותר ואפי' אם מספקא ליה אם יש לדקדק בלשון מותר אם לאו מ''מ נימא הלכה כר' מאיר או כרבן גמליאל דממה נפשך ההיא דכל שעה כחד מינייהו אתו וי''ל דאאיבעית אימא סמיך ודין הכרעה אפרש בסוף פירקין בע''ה: ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות. אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי כמו שאסור לטמאם הכא שרי אע''ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואין צריך לשורפה מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר בסוף פירקין לשרוף טמאה עם הטהורה: ומשיירין מזון שתי סעודות. וכ''ש בחולין שאוכליהן מרובין דמשיירין כדמשמע בתוספת': מאי לאו לנכרים. להכי משמע לנכרים דאי לישראל לישקול לנפשיה כדפריך אביי בסמוך. בירושלמי גרס צא ומוכרה בבית דין בשוק משמע אע''פ שנתן לו רשות רבי שהיה אב''ד למכור אפי' הכי צריך ב''ד בשעת מכירה כדי לשומן וא''ת מ''ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב''ד ובב''ד יכולה לעכב אפילו לעצמה דאמר בכתובות (ד' צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמר מאן שם ליך משמע דבבית דין יכולה לשום וקאמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה לסוף אייקר אמר ליה מאן שם ליך וי''ל דמוכרת שלא בבית דין משום חינא וגבי כיסתא דיתמי דיכול לעכב לעצמו היינו דוקא בדיעבד א''נ גבי יתמי בית דין עצמן הן המפקידים ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים לא והא דאמר באלו מציאות (ב''מ כח:) שם דמיהם ומניחן גבי מציאה התם ליכא חשד שהרי הוא מחזיר אבידה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד