דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

אמר ליה אביי לרב יוסף: אין הדבר תלוי כלל במחלוקת, שהרי וכי לאו איתמר עלה על משנה זו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו חכמים שלא יגע הנפקד בפירות, אלא כשהן נחסרין רק  בכדי חסרונן בשיעור הרגיל להתחסר [כפי שקצוב שם "לחטין ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור"]. [353] אבל אם הם נחסרין יותר מכדי חסרונן, אפילו חכמים מודים שמוכרן בבית דין.

וכל שכן הכא, בחמץ בערב פסח, שודאי מותר לו למוכרם אף לחכמים, דהא פסידי לגמרי, שאם לא ימכרם יאסרו בהנאה. [354].

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה, שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא.

תני תנא קמיה דרב יהודה, האמורא שהיה רגיל לשנות את המשניות לפני רב יהודה, שנה בלשון הזה, "מונחות על גב האיצטבא". כלומר, שהניחום על הספסל ממש.

אמר ליה רב יהודה: וכי להצניען הוא צריך? והלא הן נתונות שם כדי שכל העם יראו אותן, ומעל גב האיצטבא אין הן נראות?

אלא תני בלשון המשנה "על גג האיצטבא", שמעל האיצטבא היה בנוי גג למחסה מפני הגשמים, ושם הניחו את החלות, ומשם הן נראות היטב.

אמר רחבא אמר רבי יהודה: [355] הר הבית - סטיו [איצטבא] כפול היה. שתי שורות איצטבאות היו מקיפות את הר הבית סביב, זו לפנים מזו.

תניא נמי הכי: הר הבית סטיו כפול היה.

רבי יהודה אומר: "איסטוונית" היתה נקראת אותה איצטבא כפולה. כלומר, סטיו לפנים מסטיו.

שנינו במשנה: שתי חלות של תודה פסולות.

והוינן בה: אמאי נעשו פסולות? [356]

ומשנינן: אמר רבי חנינא: משום שיום לפני ערב פסח, היו מביאים הרבה קרבנות תודה לבית המקדש, מן הטעם שיבואר בסמוך. ומתוך שהיו חלות התודה מרובות באותו יום, לא הספיקו לאוכלם בזמן, והיו נפסלות בלינה בבוקרו של ערב פסח. שהרי זמן אכילת תודה ולחמה היא יום ולילה, דהיינו, ביום ההקרבה ובלילה שאחריו בלבד.

והטעם שהביאו הרבה תודות ביום שלשה עשר בניסן, הוא כדתניא: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני לחמי החמץ שבה. שהיו מביאים עם התודה ארבעים לחמים. שלשים מהם מצה, ועשרה חמץ.

והוינן בה: מה משמיעה לנו הברייתא, והלא פשיטא שאי אפשר להביא חמץ בפסח? [357]

ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: הכא בי"ד בניסן עסקינן, כשעדיין אפשר לאכול חמץ. [358] ואף על פי כן אומרת הברייתא שאין מביאין בו קרבן תודה, כי קסבר האי תנא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. אין מביאין קרבן ביום שכזה, שאי אפשר לאכול את הקרבן עד סוף הזמן שקבעה לו התורה. כי על ידי כך הוא עלול להגיע לידי נותר. ולכן, אין מביאין קרבן תודה ביום י"ד בניסן, שהרי לא תהיה אפשרות לאכול את לחם החמץ שבה [359] במשך כל היום, אלא רק עד שש שעות. [360]

ומאחר שאי אפשר להביא את התודה בי"ד, כולי עלמא, הרי כל עולי הרגל שהיו חייבים בקרבן תודה, בשלשה עשר מייתי להו, שהרי לא יוכלו להביאה למחר, וכל שכן בפסח עצמו. ומתוך שהן מרובות חלות התודה, לכן לא הספיקו לאוכלן, והיו נפסלות בלינה.

ורק משום שנפסלו החלות הניחו על גב האיצטבא. אבל אילו היו כשירות, לא היו מניחים אותן שם, שהרי הוא פוסלן בידים על ידי שהן מונחות שם עד זמן הביעור ויוצאות לשריפה.

משום רבי ינאי אמרו: שתי החלות של תודה כשירות היו, שאפילו לא היה בהן פסול גדול כפסול לינה, שכבר הן עומדות לשריפה, אלא שאירע בהם דבר שמונעם מלאוכלם וסופם לישרף, בכל זאת היו מניחים אותן כבר עתה על גב האיצטבא. [361]

ומפרש רבי ינאי: ואלא אמאי קרי להו "פסולות", כלומר מה אירע בהן שלכן אי אפשר לאוכלן עוד?

שלא נשחט עליהן הזבח, וכל עוד שלא נשחט קרבן התודה ונזרק דמה על המזבח, אסור לאכול את החלות הבאות עמה. כי מיד כאשר הבעלים מקדישים בפה את החלות ואומרים "הרי אלו לתודתי", נתפסת בהן קדושת דמים, והן נאסרות באכילה. ועל ידי שחיטת הקרבן הן נקדשות בקדושת הגוף [לענין שלא ליפדות, ויפסלו מעתה בלינה]. ועדיין הן אסורות באכילה עד לאחר זריקת הדם של הקרבן, כמו בשר התודה עצמה, שניתר לאכילה רק לאחר זריקת הדם. כי הואיל והלחמים תלויין בה, הרי הן כמותה.

ותמהינן: אם כן, ונשחוט עליהם את הזבח וייאכלו החלות, ומדוע נגרום להם שישרפו? [362]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: שאבד הזבח שלהן.

ושוב מקשינן: ונייתי עליהן זבח תודה אחר, ונשחוט אותו, כדי שיתיר את החלות הללו לאכילה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דאמר הבעלים בשעת ההקדש "זו תודה וזו לחמה", ובאופן כזה אין יכול להביא תודה אחרת.

וכדרבה, דאמר רבה: אם אמר "זו תודה וזו לחמה", הרי אם אבד הלחם, מביא לחם אחר תחתיו ומצרפו לתודה זו. אבל אם אבדה התודה, אין מביא תודה אחרת לצרפה ללחם הזה, אלא פודה את הלחם [שהרי עדיין לא נשחט הזבח ואין עליו אלא קדושת דמים] והוא יוצא לחולין [ובדמי הפדיון יקנה תודה אחרת, או לחם עבור תודה אחרת]. [363]

ומפרש רבה: מאי טעמא יש חילוק בין אבד הלחם לאבדה התודה?

משום שהלחם בגלל התודה הוא בא ונטפל אליו. וכיון שהבעלים אמרו "זו תודה וזו לחמה" נקבע הלחם לתודה זו, והרי הוא פסול לתודה אחרת. ולכן אי אפשר להביא תודה אחרת ולצרפה ללחם זה.

ואין התודה באה בגלל הלחם שהרי התודה היא העיקר. הלכך לא נקבעה התודה ללחם זה דוקא, ואם אבד הלחם יכול להביא לחם אחר במקומו, ולצרפו עם התודה הזו.

ועדיין מקשינן: וניפרקינהו נפדה את הלחם הזה, שהרי כאמור אין עליו אלא קדושת דמים. ונפקינהו [ונוציאו] לחולין! וכיון שיש לו תקנה ללחם, למה נפסיד קדשים בידים?

ומשנינן: אלא, לעולם, שנשחט עליהן הזבח, [364] ונתקדשו החלות בקדושת הגוף, ושוב אין להם פדיון. אלא ונשפך הדם של הזבח, ונשאר הלחם לעולם באיסורו, שהרי אין לו זריקת הדם שיתירו באכילה.

אך עדיין אין הן טעונות שריפה, אלא הן צריכות "עיבור צורה" [כינוי לפסול לינה, כלומר צריך לפסול את הקרבן על ידי שילינו ותעבור ממנו צורת הבשר]. כמו שאמרו: כל שפסולו בגופו ישרף מיד, וכל שפסולו בדם או בבעלים תעובר צורתו, ואחר כך יצא לבית השריפה. [365]

ובא רבי ינאי להשמיענו, שאף על פי כן מותר לזלזל בהן ולהניחן על גב האיצטבא, [366] כיון שאין להן תקנה באכילה.

ומה שסובר רבי ינאי שעל ידי שחיטת הזבח בלבד נתקדש הלחם בקדושת הגוף שלא יוכל ליפדות עוד, כמאן הוא - כרבי.

דאמר רבי: שני דברים המתירין, כגון, שחיטה וזריקה, ששניהן יחד מתירין את הזבח ואת התלוי בו לאכילה, אף על פי כן, מעלין זה בלא זה. שדי באחד מהם כדי להעלותו לקדושת הגוף, למרות שהוא אינו מתירו עד שיבא השני.

ומצינו שאומר רבי כן לגבי שתי הלחם הבאים עם שני כבשי העצרת, שאף הם תלויין בשני הכבשים, שעל ידי הכבשים מתקדש הלחם בקדושת הגוף:

דתניא, כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה של הכבשים בלבד, ולא על ידי התנופה מחיים של הכבשים ביחד עם הלחם.

כיצד?

שחטן לשני הכבשים הבאים עם הלחם, לשמן, וזרק דמן לשמן, קידש הלחם לגמרי, שירדה עליו קדושת הגוף ואינו נפדה עוד, והוא ניתר באכילה.

אבל אם שחטן לשני הכבשים שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן, [367] לא קידש הלחם כלל, אלא הוא נשאר בקדושת דמים. כי היות והשחיטה היתה שלא כהוגן, אין היא מקדשת את הלחם. [368]

ואם שחטן לשמן, וזרק את דמן שלא לשמן, אזי הלחם קדוש ואינו קדוש, שהוא נתקדש בקדושת הגוף על ידי השחיטה [שהיתה לשמה] לבדה, אך אינו ניתר באכילה, כיון שלא היתה זריקת הדם לשמה, דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם בקדושת הגוף עד שישחוט את הכבשים לשמן, ויזרוק את דמן לשמן!

הרי שלפי רבי אלעזר ברבי שמעון, אין הלחם מתקדש בקדושת הגוף אלא על ידי שני המתירים של הזבח, השחיטה והזריקה. ורק לרבי די במתיר אחד לקדשו בקדושת הגוף. ואם כן, אף דברי רבי ינאי לגבי לחמי תודה, תלויים במחלוקת זו, האם השחיטה בלבד מקדשת את לחמי התודה בקדושת הגוף, או לא.

ודחינן: אפילו תימא רבי ינאי סובר כרבי אלעזר ברבי שמעון, בעניננו הוא מודה שחלות התודה מתקדשות אף ללא הזריקה. כי הכא במאי עסקינן, כגון, שנתקבל הדם של התודה בכוס, ורק לאחר מכן נשפך.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר ליה כרבי שמעון אבוה, דאמר: כל העומד לזרוק כזרוק דמי!

ואף כאן, הואיל ועמד הדם ליזרק, אף שלא נזרק בסוף, כבר חלה על הלחם קדושת הגוף, כאילו נזרק עליו הדם בפועל. [369]

אך לענין שיהא הלחם ניתר באכילה, אין זה מועיל, עד שיזרק הדם בפועל. ולכן הניחו את הלחם הזה על גב האיצטבא, הואיל ואינו ראוי לאכילה, וגם אי אפשר לפדותו.

תנא: משום רבי אלעזר אמרו: שתי חלות התודה, כשירות היו. [370]

כל זמן ששתיהן מונחות, כל העם אוכלין חמץ.

ניטלה אחת מהן בתחילת חמש, היה זה סימן שמעתה תולין את החמץ, דהיינו, שלא אוכלין ולא שורפין אותו, כי הוא עדיין מותר בהנאה.

ניטלו שתיהן בתחילת שש, התחילו כולן שורפין את חמצם.

תניא: אבא שאול אומר: סימן אחר היה שם, שבערב פסח:

הערות

[353] כך מפרש רש"י. והקשו התוספות: אם כן מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל שמוכרן בבית דין. והרי זה הדרך של הפירות להתחסר מעט, ועל מנת כן הפקידן אצלו? ותירצו, שמדובר שהתחסרו בחדש אחד יותר מהרגילות, אך עדיין לא התחסרו יותר משיעור החסרון של שנה שלימה, ולכן הוא נחשב עדיין "בכדי חסרונן" שלפי רבנן אין למוכרן עדיין. אבל אם החסרון הגיע ליותר מהחסרון של שנה שלימה [שהוא השיעור הקצוב של תשעה חצאי קבין לכור, בחטין ואורז] זה נחשב ליותר מכדי חסרונן שגם רבנן יודו שמוכרן בבית דין. תוס' ד"ה בכדי.

[354] בגמרא בבא מציעא [לח א] מבואר שכאשר מוכרן ביותר מכדי חסרונן, צריך למכור דוקא לכהנים, מפני שיש לחשוש שמא עשה בעל הבית את הפירות האלו תרומה על מקום אחר. ולפי זה אומר מהר"ם חלאוה שצריך לומר שהחמץ הזה שמכרוהו לגויים היה קמח, שאז אין לחשוש שמא בעל הבית עשאו תרומה, שהרי הדרך להפריש תרומה מהחטה. וגם אין לומר שהיה לחם, כי אז היינו צריכים לחשוש שמא עשאו חלה על מקום אחר.

[355] רבי יהודה זה הוא אמורא ולא תנא. ולפי שהיה רבו המובהק של רחבא לכן הוא קורא לו "רבי" ולא "רב". תוס' ד"ה אמר.

[356] כלומר, איך אירע שנפסלו, שהרי הכהנים זריזים ולא אירע פסול בקרבנות. רבינו דוד.

[357] ואפילו לדעת רב אחא בר יעקב לקמן [כט א] שלומד גזירה שוה "שאור" באכילה מ"שאור" דראיה, שכמו לגבי הראיה של שאור אמרינן שרק שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה, כך גם לגבי האכילה של שאור, רק שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. ואם כן, היה מותר לאכול את חלות החמץ של התודה בפסח. אף על פי כן אי אפשר להביא את קרבן התודה בפסח, משום שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ובכלל "זבחי" כל הקרבנות, שאסור לשחטם ביחד עם החמץ. ועוד, שהרי רב אחא בר יעקב עצמו חזר בו שם. מהר"ם חלאוה.

[358] ומה שנקטה הברייתא "אין מביאין תודה בחג המצות" היינו שאין מביאין תודה באופן שזמן אכילתה יחול בחג המצות, שהרי תודה נאכלת ליום ולילה, נמצא שאם יביא בי"ד ימשך זמן האכילה עד חג המצות. מהר"ם חלאוה. והרש"ש כתב שמזה שהברייתא קוראת לערב פסח חג, ראיה לדרכי משה ביורה דעה [שצט ג ד] שאין אבילות נוהגת בערב פסח. ואף שהוא כתב כן רק מזמן שחיטת הפסח, אפשר שברייתא זו סוברת כבן בתירא לקמן [קח א] שמהבקר זמן שחיטת הפסח הוא.

[359] לכאורה גם את לחמי התודה של מצה אי אפשר לאכול בערב פסח כמבואר בירושלמי שהאוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. אלא שאפשר לאכלם בלילה, שעדיין הוא זמן אכילת תודה. או שדוקא אכילה של רשות אסורה, אבל אכילת מצה של מצוה, כגון לחמי תודה, מותרת בערב פסח. ראש יוסף.

[360] כך כתב רש"י. ותמה עליו הצל"ח שהרי אף בשעה חמישית אסור לאכול חמץ. ואפילו אם נאמר שלחמי תודה דינם כתרומה שלפי רבן גמליאל אוכלים תרומה בשעה חמישית, מכל מקום בשעה ששית ודאי אסור. ואין לומר שכונת רש"י עד שש ולא עד בכלל, שזה היה שייך רק אם היה הלשון "עד שעה ששית" אבל לשון "עד שש שעות" אין לפרש כך? וראה שם מה שתירץ. עוד כתב שלפי רבי שמעון שחמץ בערב פסח אינו אסור בלאו [לקמן כח ב] ורק עשה דתשביתו יש עליו, מותר לאכול חמץ של לחמי תודה עד הלילה. שהרי כל איסור האכילה בערב פסח אינו אלא מצד תשביתו [כמבואר שם בתוס' ד"ה רבי שמעון שתשביתו משמע שישביתנו שלא כדרך הנאה], והרי לחמי תודה הם ממון גבוה ואין עליהם מצות ביעור. ואפילו לפי רבי יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים הם, הרי הוא מודה שלאחר שחיטה אינו ממון בעלים אלא שבין הכהנים בחלקם ובין הבעלים, משולחן גבוה קא זכו.

[361] רש"י. מהר"ם חלאוה מפרש שרבי ינאי לא ניחא ליה לאוקמי שכבר נעשה נותר שאם כן היה אסור להשהותם ולהניחם על גבי האיצטבא אלא היו צריכים לשורפם מיד כדי שלא יבאו לידי תקלה.

[362] כלומר מדוע לא שחטום אתמול. שהרי היום אי אפשר לשחטם, שהרי אין מביאין תודה בי"ד. מהר"ם. וראה להלן הערה שלפי רש"י סובר רבי ינאי שמביאים תודה בי"ד.

[363] כך מפרש רש"י. התוספות חולקים עליו, כי מה ההבדל בין הלחם עצמו לבין דמיו, שאם הלחם עצמו אינו ראוי לתודה אחרת, גם דמיו אינם ראויים לקנות בהם לחם לתודה אחרת או תודה אחרת עצמה. ואף על פי כן שואלת הגמרא לקמן שיפדו את הלחם. ולכאורה מה נרויח מזה? והרי הדמים ילכו לאיבוד. אלא שנרויח, שאם בכל זאת תימצא התודה, יוכל לקנות בדמים לחם ולצרפו לתודה הזו. או שהריוח הוא שיכול לפדות את הלחם על שוה פרוטה בלבד. שהדין הוא שהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, מחולל. וכאן שהדמים במילא הולכים לאיבוד מותר אפילו לכתחילה לעשות כן. תוס' ד"ה אין.

[364] קשה, הרי הזבח נשחט אתמול, שהרי אין מביאין תודה בי"ד, ואם כן, כבר נפסל הלחם בלינה, ואיך אומר רבי ינאי שכשירות היו? מבארים התוספות שעתה חזר בו רבי ינאי וגם הוא סובר שהלחם היה פסול בלינה. וכל מה שהוא מוסיף על רבי חנינא שהסיבה שהוא נפסל בלינה אינה משום שהיו שם הרבה תודות אתמול ולא הספיקו לאכלן, שזה דוחק, שהרי הם מותרין באכילה אפילו לזרים, ובודאי ימצאו מספיק אנשים שיאכלום כדי שלא להגיע לידי נותר. אלא הסיבה היא שנשפך הדם. [ובירושלמי מוסיף שמחמת ריבוי התודות היה שם דוחק, ואי אפשר שלא ישפך הדם של אחת מהן], ולכן הם לא נאכלו אתמול ונפסלו היום בלינה. תוס' ד"ה אלא.

[365] רש"י. משמע שהתודה נשחטה היום. וסובר רש"י שדעת רבי ינאי שמביאים תודה בי"ד ומביאים קדשים לבית הפסול, ולא כתוס' בהערה הקודמת. תוספות הרא"ש.

[366] רש"י. פירוש, בזה שנותנן על גב האיצטבא לסימן, נמצא שהוא משתמש בהן לדבר שאינו צורך הקדש, וזהו הזלזול. שאם בגלל השריפה, הרי ממה נפשך, אם הוא עובר עליהן בבל יראה משום שקדשים קלים ממון בעלים הם, גם בלי שיניחן על גב האיצטבא יצטרך לשורפם בשעה ששית בגלל איסור חמץ. ואם אינו עובר עליהן בבל יראה משום שהן הקדש [ואף מדרבנן מותר להשהותן משום שבדילי אינשי מיניה], גם עתה שהניחן שם לא יצטרך לשורפן עד למחר כשיהא להן עיבור צורה. דבר שמואל.

[367] לאו דוקא, אלא אפילו היתה הזריקה לשמה כבר נפסל הקרבן בגלל השחיטה, ואינו מועיל מה שזרק אחר כך לשמה. תוס' ד"ה שחטן.

[368] ואף על פי שהכבשים עצמם כשרים ומותרים אף באכילה, שהרי קיימא לן: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. מכל מקום אין על הכבשים שם של כבשי עצרת, שהרי אין הם עולים לשם חובה, אלא כסתם שלמי נדבה. ולכן אין הם יכולים לקדש את הלחם. רש"י.

[369] מקשים תוס': אם כן מדוע כאשר זרק הדם שלא לשמה סובר רבי אלעזר ברבי שמעון שהלחם אינו קדוש, והרי גם שם כבר נתקבל הדם בכוס, וכל העומד ליזרק כזרוק דמי? ותירצו, שזריקה שלא לשמה גרועה מלא נזרק כלל. כיון שעקרו מ"לשמה" איגלי מילתא למפרע שלא היה הדם עומד ליזרק בשעת קבלה. אך הקשו, שמצינו לגבי פיגול שאפילו אם זרק את הדם במחשבת פיגול אומרים "כל העומד ליזרק כזרוק דמי". הרי שזריקה בפסול אינה גרועה מלא נזרק כלל. ודוחק לחלק בין מחשבת פיגול למחשבת שלא לשמה? ותירצו, ששם בפיגול הנידון הוא לגבי הזבח עצמו [שיטמא הבשר בטומאת אוכלין, למרות שבדרך כלל דבר האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין לפי רבי שמעון]. ולגבי הזבח עצמו אומרים "כל העומד ליזרק" אפילו כשנזרק בפסול. אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח, כגון הלחם, לא נחשב כזרוק אלא אם כן נשפך הדם ולא נזרק כלל, ולא כשהזריקה נעשתה בפסול. תוס' ד"ה כל.

[370] קשה, אם היו כשירות לגמרי, מדוע הניחו אותן על גב האיצטבא שיאסרו באכילה כאשר יגיע זמן האיסור? מתרצים ההתוספות, שרבי אלעזר סובר כרבן גמליאל, שחמץ של תרומה היה נאכל כל חמש, ולחמי תודה דינם כתרומה. והיו נוטלים את החלה האחרונה לפני סוף חמש ואוכלים אותה מיד. תוס' ד"ה כשירות. לכאורה, לפי רבי אלעזר ודאי שהיו מקריבים תודה בי"ד שהרי הוא אומר שלחמי תודה היו כשירות. אך הצל"ח כתב שאין זה מוכרח, שאפשר שרבי אלעזר מעמיד כשאבד הזבח ולא נשחט. ו"כשירות", היינו כשירות להפדות ולצאת לחולין. ואם תאמר, אם כן, למה הניחום שם עד זמן איסור האכילה כשכבר לא יוכלו ליפדות? יש לומר, שלא הניחו שם מלחמי התודה החמץ אלא מהמצה, שראויים ליפדות גם לאחר זמן האיסור. והוסיף, שאף לפי התוספות הנ"ל, שהחלות היו חמץ, אפשר לפרש כן, שלא נשחט עליהן הזבח, ופדאון בסוף חמש, ואכלון. ואף שלאחר הפדייה הן כבר חולין, מכל מקום, היה מותר לאכלן, כיון שדמי הפדיון הולכים להקדש, לכן נתנו להן דין תרומה שיאכלו עד סוף חמש גם לאחר הפדיון, כדי שיהא ריוח להקדש.

בכדי חסרונן כלומר, בכדי השיעור המקובל שחסרים בו פירות מאוחסנים על ידי רקב ותולעים, שהוא פחות או יותר קבוע ומסויים. אבל אם רואה שהם נאבדים ביותר מכדי חסרונן — הכל מודים שמוכרן בבית דין, וכל שכן הכא [כאן] לענין החמץ, דהא פסידי [שהרי נפסדים] לגמרי, שהרי חמץ אחר הפסח אסור בהנאה, ובכך בודאי הכל מודים שחייב למוכרם.

א במשנה שנינו: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות תודה היו מונחות על גב האיצטבא לסימן. תני תנא קמיה [שנה התנא לפני] רב יהודה הלכה זו שמונחות היו החלות על גב האיצטבא. לאמור, על האיצטבאות סביב המקדש. אמר ליה [לו]: וכי להצניען הוא צריך?! והרי בדרך זו אין רואים אותן! תני [שנה] על גג האיצטבא מלמעלה, לעיני כל.

אמר רחבא אמר ר' יהודה: הר הבית סטיו כפול היה (שורת אצטבאות כפולה היתה) סביבו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] הר הבית סטיו כפול היה ר' יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת והיא סטיו לפנים מסטיו.

ב במשנה שנינו: ר' יהודה אומר ששתי חלות תודה שהיו מונחות על האצטבאות היו פסולות. ושואלים: אמאי [מדוע] פסולות? מהיכן נפסלו? אמר ר' חנינא: מתוך שהיו מרובות — נפסלות בלינה שהיו חלות תודה מרובות, וכיון שלא הספיקו הכהנים לאכול את כולן היו אחדות נשארות בלילה ונפסלות בלינה. וכדי לבאר מפני מה היו חלות מרובות, מביאים מקור דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה, שרבע מחלות התודה חמץ הן.

ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור הדבר] שאין מביאים? הרי חמץ הוא זה! אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בברייתא זו לא בפסח עצמו עוסקים אלא בארבעה עשר עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבר] אותו תנא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שאף שביום ארבעה עשר עצמו מותר לאכול חמץ עד השעה הששית, אך כיון שזמן אכילת תודה ולחמיה הוא יום ולילה, לכך אין מביאין אותה בערב פסח כדי שלא למעט בזמן אכילתה, או לגרום לה פסול מוקדם מדי.

ומשום שבימים אלה אין מביאים תודות הרי כולי עלמא [הכל] בשלשה עשר מייתי [מביאים תודות] שכל העולים לרגל ויש עליהם חובת קרבן תודה מביאים את תודותיהם בשלושה עשר בניסן, ומתוך שהן מרובות — נפסלות בלינה שאין הכהנים מספיקים לאכול את כולן.

משום ר' ינאי אמרו: כשירות היו ולא נפסלו פסול חמור זה של לינה ואלא אמאי קרי להו [מדוע קורא להן] פסולות — שהיו אלה חלות שלא נשחט עליהן הזבח אלא הקדישם בפני עצמם כלחמי תודה. ואין החלות ראויות לאכילה אלא לאחר שחיטת הקרבן השייך להן. ושואלים: ונשחוט [ושישחטו אותו]! ומשיבים: מדובר כאן שאבד הזבח.

ומקשים: וניתי [ונביא] זבח אחר במקום זה שאבד ונשחוט! ומשיבים: שאמר אותו אדם שהקדיש את התודה: "זו תודה וזו לחמה", שהקדישם, את התודה ולחמה יחד בהקדש אחד, וכדברי רבה. שאמר רבה: אבד הלחם של קרבן התודה — מביא לחם אחר, להשלים את הקרבן אולם אם אבדה תודה ונשאר הלחם — אין מביא תודה אחרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לחם בא בגלל תודה, ואין תודה באה בגלל לחם כי הקרבן הוא עיקר והלחם הוא רק טפל לו.

ושואלים: וניפרקינהו ונפקינהו [ושנפדה אותן מן ההקדש ונוציאן] לחולין ולא יצטרכו לשורפן! אלא: לעולם יש לפרש שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם של הקרבן לפני שהיזו אותו על המזבח, וחלה על החלות קדושה מסויימת בשל שחיטת הזבח, ועדיין לא הוכשרו לאכילה.

וכמאן [וכשיטת מי] דבר זה שהשחיטה עצמה גורמת לקדושת הלחם ששוב איננו בר פדיון — כרבי. שאמר רבי: שני דברים המתירין שכל אחד מהם יש בו צורך בעבודת הקרבן מעלין (מקדישים, פועלים) זה בלא זה. ולכן אף השחיטה בלא ההזאה מקדשת במקצת את הלחם. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שמביאים עמם קרבן לחם אין מקדשין את הלחם אלא על ידי שחיטה של הבהמה. כיצד? אם שחטן לשמן כראוי להם וזרק דמן לשמן — קידש הלחם,

ואם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן — לא קידש הלחם שלא הוקרב המתיר כדינו. אולם אם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן יש בכח השחיטה בלבד לקדש במקצת את הלחם, ולכן הלחם קדוש ששוב אינו יכול להיפדות ואינו קדוש להיות מותר באכילה. אלו דברי רבי.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן שאין הדבר מועיל אלא על ידי שני המתירים יחד.

את ההלכה הסברנו כשיטת רבי. ומוסיפים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, הכא [כאן] לענין פסול לחמי התודה בערב פסח במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון שנתקבל הדם לאחר השחיטה בכוס ונשפך לפני הזאה,

ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה בענין זה כשיטת אבוה [אביו] ר' שמעון, שאמר כלל גדול: כל העומד לזרוק ומוכן להזרק כזרוק דמי [נחשב] ולכן הלחם מתקדש עם קבלת הדם בכלי והכנתו לזריקה, אבל לאכלו אסור עד שיזרק הדם ממש ולכן נפסלו החלות.

ג תנא [שנינו בתוספתא] משום ר' אלעזר אמרו: כשירות היו חלות אלה לגמרי. ודרך הנחתן: כל זמן שמונחות שתיהן — כל העם אוכלין חמץ. ניטלה אחת מהן — תולין, לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן — התחילו כולם שורפין.

תניא [שנינו בברייתא] אבא שאול אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

their decrease in value is at the standard rate of stored produce, due to rot and rodents. However, if their decrease in value is beyond the standard rate, everyone agrees that one sells them in court; and all the more so in the case here, with regard to leavened bread, as the bread will be entirely lost. Once the leaven is prohibited, it remains prohibited even after Passover. Consequently, everyone agrees that one is obligated to sell the leaven.

We learned in the mishna: And furthermore, Rabbi Yehuda said: Two disqualified loaves of a thanks-offering are placed on the pillars surrounding the Temple as an indicator. The tanna who recited mishnayot in the study hall taught a baraita before Rav Yehuda: The loaves were placed on [al gav] the bench in the Temple. He said to him: And does he need to conceal them? No one would see them if they were placed there. Rather, teach the baraita: On the roof of [al gag] the colonnade, where everyone could see them.

Raḥava said that Rabbi Yehuda said: The Temple Mount was a double colonnade, i.e., surrounded by two rows of columns. That was also taught in a baraita: Rabbi Yehuda says it was called an istevanit and it was a colonnade within a colonnade.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says these two loaves placed outside were disqualified. The Gemara asks: Why were they disqualified? What caused their disqualification? Rabbi Ḥanina said: Since the thanks-offerings brought that day are numerous, and the priests are unable to eat their portions from the loaves of all the offerings, the remaining loaves are disqualified by virtue of their being left overnight. The Gemara explains that so many loaves were brought that day, as it was taught in a baraita: One may not bring a thanks-offering on the festival of Passover due to the leavened bread included with it, as ten of the forty loaves brought with a thanks-offering are loaves of leavened bread.

The Gemara raises a difficulty: It is obvious that one may not bring this offering on Passover, as it contains leaven. Rav Adda bar Ahava said: Here this baraita is not referring to the prohibition against bringing the offering on Passover itself. Rather, we are dealing with the issue of sacrificing a thanks-offering on the fourteenth of Nisan, and this tanna maintains: One may not bring consecrated offerings to a situation where the time that they may be eaten is restricted, thereby increasing the likelihood of disqualification. Although it is permitted to eat leavened bread until the sixth hour of the fourteenth of Nisan, one may not bring a thanks-offering on Passover eve. The reason is that a thanks-offering may be eaten for one full day and the following night, and if it is brought on the eve of Passover, the time available before disqualification is reduced.

And therefore, everyone who ascended on the pilgrimage to Jerusalem and were obligated to bring thanks-offerings brought them on the thirteenth of Nisan. And since these thanks-offerings are numerous, they are disqualified by virtue of their being left overnight, as priests are unable to eat their portions from the loaves of all the offerings brought that day.

They said in the name of Rabbi Yannai: The loaves placed as an indicator were not disqualified by being left overnight. Rather, why did the tanna call them disqualified? It was due to the fact that no animal offering was slaughtered together with them to consecrate them, but they were consecrated as thanks-offering loaves independently. They could not be eaten until the offering with which they were brought was slaughtered. The Gemara asks: And let us slaughter the thanks-offering to render the loaves permitted. The Gemara answers: The mishna is referring to a case where the animal for the offering was lost.

The Gemara raises a further difficulty: And let us bring another animal to replace the first one for sacrifice and let them slaughter it. The Gemara answers: This is a case where the one who consecrated the thanks-offering said: This is a thanks-offering and these are its loaves. He consecrated the animal and the loaves together, and this is in accordance with the opinion of Rabba, as Rabba said: If the loaf of a thanks-offering is lost, its owner brings another loaf to complete the offering. However, if the thanks-offering was lost and the loaves remain, one may not bring another thanks-offering. What is the reason for this? The loaves are brought due to the thanks-offering but the thanks-offering is not brought on account of the loaves. The animal sacrificed is the primary component of the offering while the loaves are subordinate to it.

The Gemara asks: And let us redeem the loaves from their consecrated status and render them non-sacred, and there will be no need to burn the loaves. Rather, the Gemara explains that actually the case is one where the animal offering was indeed slaughtered over the loaves to permit them, but the animal’s blood spilled before it could be sprinkled on the altar. Once the animal has been slaughtered, the loaves are fully consecrated and cannot be redeemed, but in this case, neither can they be eaten, as the blood was not sprinkled on the altar.

And in accordance with whose opinion is this statement that the slaughter of the animal consecrates the loaves and from that point they can no longer be redeemed? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as Rabbi Yehuda HaNasi said: Each of two factors that are indispensable in permitting the sacrifice of an offering, elevates the subordinate components of the offering to consecrated status, without the other. In this case, the loaves are consecrated when the animal to be sacrificed is slaughtered, even if the blood was not sprinkled, as it was taught in a baraita: The lambs sacrificed on the festival of Assembly, i.e., Shavuot, consecrate the loaves that accompany them only by means of their slaughter. How so? If one slaughtered the lambs for their own sake, i.e., as lambs for Shavuot, in the appropriate manner, and the priest sprinkled their blood for their own sake, the loaves are consecrated.

However, if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are not consecrated, as the factors indispensable in rendering the offering permitted were not properly performed. If one slaughtered them for their own sake, and he sprinkled their blood not for their own sake, the fact that the lambs were properly slaughtered renders the loaves partially consecrated. Therefore, the loaves are consecrated to the extent that they cannot be redeemed, but they are not consecrated to the extent that they may be eaten. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Actually, the loaves are consecrated only when one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake, i.e., only if both factors indispensable in rendering the offering permitted were properly performed. The previous answer in the Gemara is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara adds: Even if you say that the previous answer is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, it is understood, as with what case are we dealing here? It is in a unique case where after the slaughter, the blood was received in the cup and it only then spilled before it was sprinkled.

And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father, Rabbi Shimon, who stated a principle: The legal status of any blood that is about to be sprinkled and prepared for sprinkling is like that of blood that had already been sprinkled. Therefore, the loaves are consecrated when the blood is received in the vessel and thereby prepared to be sprinkled. They may not be eaten until the blood is actually sprinkled.

It was taught in the Tosefta that they said in the name of Rabbi Elazar: These loaves were entirely fit. As long as the loaves were placed there, the entire nation continued to eat leaven. When one of the loaves was taken away, the people knew that the time had come to place the leaven in abeyance, meaning that they neither eat nor burn their leaven. When both of the loaves were taken away, they all began burning their leaven.

It was taught in a baraita that Abba Shaul says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דרבי כרשב"ג הוא דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אובדין לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני השב אבדה לבעלים ודחי' לא כי אמרו רבנן לא יגע בהן כר' יוחנן דאמר מחלוקת אם אבד בכדי חסרונן אבל יתר מכדי חסרונן אפי' רבנן מודו שמוכרין אותן וכל שכן הכא בפסח שאם ישארו יפסדו לגמרי וכבר פרשנוהו בגמ' במקומו באר היטב:

מתני' ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות כו' תאני תנא ע"ג האצטבא אמר ליה רב יהודה וכי להצניען הוא צריך שמניחן בתוך הבית תני על גג האצטבא שיהו הכל מביטין עליהן:
למה פסולות מפני שיש בחלות של תודה חמץ לפיכך אין מביאין תודה בחג המצות.

ואפילו בארבעה עשר אין מביאין שכיון שאין התודה נאכלת אלא ליום ולילה ובארבעה עשר אין מותר לאכלן אפילו בו ביום כלו אין מביאין אותו להפסל לפיכך מקדימין ומביאין הכל ביום שלשה עשר ומפני שהיו באות הרבה היו נותרות ונפסלות. והאי דר' ינאי דאמר כשרות היו נדחו ואוקימנא בשנשחט עליהן הזבח ועדיין לא נזרק הדם וכדר' דאמר שני דברים המתירין והן שחיטה וזריקה שמתירין חלבים למזבח והבשר לאכילה מועלין זה בלא זה כלומר מקדיש האחד בלא חבירו והנהנה ממנו כנהנה מן ההקדש שחייב קרבן מעילה ור' (מאיר) [מאי] היא דתניא כבשי עצרת אין מקדשין אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן (שלא) לשמן קדש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן ואמרי' אפי' תימא רבי אלעזר בר' שמעון כגון דקבליה לדם ואשתפוך וסבר לה כר' שמעון אבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי:

משום ר' אלעזר אמר כשרות היו כל זמן ששתיהן מונחות הכל אוכלין וכו' תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשו' בהר המשחה כו':

לחם תודה אינו קדוש קדושת הגוף ליפסל בלינה וטבול יום עד שישחט הזבח ואם אבד הזבח מביא זבח אחר ושוחט ומ"מ אם אמר זו תודה וזו לחמה ואבדה תודה אינו מביא תודה אחרת על אותו לחם אלא פודין את הלחם ויצא לחולין ולוקח בדמיהם תודה או לחמי תודה אבל אבד הלחם מביא לחם אחר מפני שהלחם בא בשביל התודה ולא התודה בשביל הלחם וכל שלא נשחט הזבח ונטמא הלחם הואיל ואינו קדוש קדושת הגוף אינו נשרף אלא פודהו ויוצא לחולין שמ"מ משהפרישם ואמר הרי אלו לתודתי קדושת דמים חלה עליו עד שישחט הזבח ויקדשם קדושת הגוף נשחט הזבח נקדשים קדושת הגוף אע"פ שלא נזרק הדם ואע"פ שמ"מ לא הותר עד שיזרק הדם כל שצריך שני דברים להיתירו ר"ל שחיטה וזריקה האחת לבד מעלה לקדושת הגוף להפסל בלינה וטבול יום ולמדת שאם נשפך הדם בין קודם שנתקבל בכוס בין אחר שנתקבל בכוס אין עוד פדיון ללחם אלא שיוצאין לבית השריפה ומ"מ אין נשרפין מיד אלא לכשיבאו לידי נותר ואין חלוק בזה בין נשפך קודם שנתקבל בכוס כדי לזרקו לנשפך אחר שנתקבל בכוס שאף האומר בנתקבל בכוס שהוא כזרוק לא אמרה אלא ליפסל אבל ליאכל ודאי עד שיזרק:

אף שתי הלחם של עצרת לא הוקדשו אלא בשחיטת הכבשים ומשנשחטו הכבשים הוקדשו ליפסל ביוצא ושלא לפדות אבל אינו ניתר באכילה עד שיזרק הדם מעתה שחטן לשמן ונזרק הדם לשמן קדש הלחם בין ליפסל בין ליאכל שחטן לשמן וזרק הדם שלא לשמן לחם קדוש ליפסל ואינו קדוש ליאכל וכבשים עצמן אפי' נשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא יעלו לשם חובה ויזרק הדם ויאכל הבשר כמו שביארנו במסכת יום טוב:

ולענין ביאור סוגיא מה שנאמר בה לעולם שנשחט הזבח אתה צריך לפרשה בדיעבד שהרי לכתחלה אין מביאין קדשים לבית הפסול והיאך נשחט בארבעה עשר או שמא לדעת האומר מביאין שהרי נחלקו בה וכמו שאמר בסוגיא זו למעלה וקסבר אין מביאין קדשים וכו' אלמא שיש סוברים שמביאין וכן מה שאמרו בה כמאן כר' כלומר ואינו יכול לפדותה ובמסכת מנחות פרק התכלת שנחלקו אביי ורבא לדעת רבי ואמרו שם מאי בינייהו למתפש פדיוניה לאביי אליבא דרבי לא תפיס פדיוניה כלומר לא נפיק לחולין ולרבא אליבא דר' תפיס ונפיק לחולין כבר פירשוה בתוספות לאביי לא תפיש שאם אמר זו תחת זו אין לה קדושה שאינה קדושה כל כך לתפס קדושה על הפדיון ולרבא תפיש והלכה כרבא כמו שיתבאר במקומו:

בגמ' פריך אמילתיה דרבי ינאי ונשחוט כו' נ"ל דה"פ ר"ל מאיזה טעם לא שחטו אותו בי"ג אבל אינו ר"ל ונשחוט אותו היום בי"ד דהא אין מביאין קדשים לבית הפסול ויש שרצו לפרש דהמקשן סבר דרבי ינאי לית ליה אין מביאין וכו' משום דהא לדידיה הביאו הבעלים הלחם בי"ד וזה נראה דוחק וגם לא משמע הכי בתוס' בד"ה אלא לעולם שנשחט וכו':

ברש"י ד"ה כשירות היו וכו' מאחר שאין להם תקנה לאכול ואפי' הן עדיין טעונות עיבור צורה יהבינן וכו' פירוש לינה ואח"כ שורפין אותן:

גמרא תני תנא כו'. על גב האיצטבא כו'. עמש"כ בזה בס' נת"ע דף צט ב בס"ד:

גמ' הכא בי"ד עסקינן. וקרי ליה בברייתא חג. ומזה נ"ל ראיה למה שהביא הד"מ ביו"ד שצ"ט אות ג' וד' בשם הא"ז והתשב"ץ שאין אבילות נוהג בו. אבל שם כתוב מזמן שחה"פ ואולי הברייתא אתיא כבן בתירא המובא לקמן (קח) דמצפרא זמנו הוא:

רש"י ד"ה אין מביאין. אלא עד שש שעות. עי' צל"ח שכ' דלשון זה לא שייך ביה למימר עול"ע בכלל ועי' מה שהשבתי עליו בחדושי לשו"ע או"ח סי' נ"ח:

רש"י ד"ה כשרות היו. ואפי' הן עדיין טעונות עיבור צורה כו'. לכאורה יפלא מאי מהני להו ע"צ כיון דאין נפסלין בלינה דלא קדשי עדיין קדושת הגוף כמו שמבאר והולך. אולם דבריו יתכנו לפמש"כ התוס' לקמן (טו) בד"ה ולד דע"צ אינו פסול נותר רק לינה בעלמא ע"ש:

[בא"ד ואם נטמאו נפדין כו'. ולקמן לא הזכיר טומאה אצל פדיון ועיין בר"פ המנחות והנסכים] :

רש"י ד"ה ואינו קדוש. אלא שם שלמי נדבה עליהן כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה כשרות. עמש"כ לעיל ע"א ע"ד בס"ד:

בגמרא דתניא אין מביאין תודה בחג המצות כו' פשיטא. וקשיא לי מאי פשיטותיה הא לקמן בפרק כל שעה דף כ"ט איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראייה ופירש"י שם דשל אחרים ושל גבוה מותר אף באכילה ואף התוס' לא אקשו על פירושו אלא משל אחרים דכיון שאכלו קנאו ושלך קרינא ביה משא"כ לענין לחמי תודה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו למ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים הם אם כן שפיר איצטריך לאשמעי' דאפ"ה אסור דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראייה או משום דקדשים קלים ממון בעלים הם. וצ"ל דסתמא דתלמודא פשיטא ליה טובא דליתא להך ג"ש שאור דאכילה משאור דראיה כיון דראב"י גופא הדר ביה ואם כן לא נתקבלה הך ג"ש מסיני כלל ואין אדם דן ג"ש מעצמו כנ"ל וק"ל:

בגמרא משום רבי ינאי אמרו כשירות היו וכו' אם כן לפ"ז משמע דבי"ד איירי והיינו משום דבעי לאוקמי אפילו כמ"ד דמביאין קדשים לבית הפסול כדאיתא בפרק התערובות דר"ש הכי ס"ל ואף ע"ג דמסקינן התם דר"ש גופיה לא אמר אלא בדיעבד כגון ע"י תערובות אבל לכתחילה לא מ"מ מסקינן התם דתקוני גברא שאני דהוה ליה כדיעבד א"כ לפ"ז אית לן למימר דכיון דקיי"ל כרבא דברגל א' עובר בעשה כדאיתא בר"ה א"כ ה"נ הו"ל כדיעבד וק"ל:

בכדי חסרונן. כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון של פירות הקצוב בב''מ בהמפקיד (ד' מ.) לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור: דקא פסיד לגמרי. שנאסרים בהנאה: על גב האיצטבא. על הכסא ממש: וכי להצניעם הוא צריך. והלא למראה העין הם ניתנות שם: גג האיצטבא. גג היה בנוי למעלה מפני הגשמים: סטיו כפול היה. האיצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו הקף עוד אחר: מתוך שהן מרובות. לחמי תודה בשלשה עשר בניסן שכל מי שיש לו להביא תודה ברגל מביאה בשלשה עשר: נפסלות בלינה. לבוקרו של י''ד לחמי תודה מ' חלות וי' מהן חמץ שנא' (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ: אין מביאין קדשים לבית הפסול. אין מביאין קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו שקבעה לו תורה ונמצא בא לידי נותר ותודה נאכלת ליום ולילה ואם יביאום בי''ד אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות: וכולי עלמא בי''ג מייתי להו. כל מי שעליו תודה מביאה בי''ג לפי שלא יקריבנה למחר וכ''ש בפסח: נפסלות בלינה. שאין להם אוכלין כל כך ומשום דפסולות ועומדות היו ניתנין שם דאם היו כשירות לא היו נותנין אותן שם כדי לפוסלן בידים שמונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות: כשירות היו. כלומר אפילו לא היה להן פסול גדול כלינה שהן כבר לשריפה אפ''ה מאחר שאין להם תקנה ליאכל ואפילו הן עדיין טעונות עיבור צורה יהבינן להו התם והיכי דמי כגון שלא נשחט עליהן הזבח ויש להן קדושת דמים משהוקדשו ואין להן היתר עד שישחט עליהן הזבח ויזרק הדם דלחמי תודה אין קדושין קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח כדתניא במנחות על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחת התודה והאי קדוש קדושת הגוף קאמר דהא משעה שאמר הרי (עלי) לתודתי חל עליהם שם הקדש אבל אין קדושות ליפסל בלינה ובטבול יום ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין עד שישחט הזבח עליהן וכשם שהזבח מקדשן כך בזריקת הדם ניתרין הם לאכילה כבשר התודה עצמו דהואיל ותלויין בה הרי היא כמוה וזריקת הדם מתרת קדשים דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל: אין מביא תודה אחרת. על אותו לחם ופודין אותו ויוצא לחולין דלחם גלל תודה וכיון דהוקבע לזו פסול לאחרת אבל בדמים יקח תודה או לחם תודה אחרת: ואין תודה גלל לחם. שהיא עיקר: ונפרקינהו. דכל זמן שלא קידשו לגופן יש להם פדיון והואיל ויש להם תקנה בכך למה אנו מפסידין קדשים: אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח. דשוב אין להם תקנה: וכגון שנשפך הדם. ומיהו עדיין אינן טעונות שריפה וצריכות לעבר צורתן דתנן בכיצד צולין (לקמן פב.) כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ואפ''ה מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם: כמאן. קאמרת דבשחיטה לחודה קדוש גופו שלא לפדות עוד: שחיטה וזריקה. הן מתירין את הזבח ואת התלוי בו: מעלין. מעלין אותו מעלה אחת ליקדש בגופו ואע''פ שאינו ניתר עד שתבוא השניה: שתי הלחם של עצרת תלויין בשני כבשי שלמים. דכתיב (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' וגמרינן להו מלחמי תודה שאין קדושים אלא בזביחתה במנחות בפרק התכלת: קדוש. ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד: ואינו קדוש. ואינו ניתר באכילה ואף על פי שהכבשים עצמן מותרין דקיימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ותניא בפרק שני דביצה (ד' כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם שלמי נדבה עליהן מי יתירנו: כאבוה. בב''ק בפרק מרובה (ד' עו:): העומד ליזרוק. שאינו מחוסר אלא זריקה: כזרוק דמי. לחול עליו כל שם פסול קדשי קדשים אבל לאישתרויי לא מישתרי עד דזריק:

בכדי חסרונן. פ''ה כדרך חסרונם של פירות וקשה לר''י א''כ מ''ט דרשב''ג דאמר מוכרן בב''ד ואור''י דמיירי דנחסר בחדש אחד יותר ממה שחסרון עולה לחדש וקרי בכדי חסרונן לפי שעדיין לא נתחסרו יותר מכדי חסרון העולה לשנה כדמפר' בהמפקיד (ב''מ מ.) לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור אבל אם נחסרו יותר ד''ה מוכרן בב''ד: אמר רחבא אמר רבי יהודה. לפי שהיה רבו מובהק קרי לי' ר': אין מביאין תודה אחרת. פ''ה ואותו לחם פודים ויוצא לחולין ויקח בדמים תודה אחרת או לחם לתודה אחרת ואין נראה כיון דלחם גופיה לא חזי לתודה אחרת דמים נמי לא חזו לתודה אחרת דמאי שנא ובפרק התודה (מנחות פ.) אמר בהדיא הפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו אין מביא בהן תודה אחרת ואע''ג דהדמים אסורים פריך שפיר וניפרקינהו דשמא תמצא תודה שאבדה א''נ ניפרקינהו בשוה פרוטה דלכתחלה יכול לחלל שוה מנה על פרוטה כשאין הפסד להקדש כדמוכח בערכין (ד' כט.): אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח. אומר ריב''א דהשתא הדר ביה ממה שאמר כשירות היו דבי''ג איירי שנשחט הזבח כדאמר לעיל אין מביאין תודה בי''ד והשתא מיפסלו טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם הראשון שאמר רבי חנינא מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה נראה לו דוחק דאיך יתכן דמפני ריבוי שלהן לא ימצא אוכלים הלא מותרין לזרים ובירושלמי רבי חנינא גופיה משני האי שינויא דגרס התם רבי חנינא אומר פסולות היו מפני שהיו ממהרים להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודות ואי אפשר שלא ישפך דמה של אחת מהן והן נפסלות מדקאמר מפני שממהרין משמע דבי''ג מיירי דכולם היו מביאין: שחטן שלא לשמן ונזרק דמן שלא לשמן. נראה נזרק דמן שלא לשמן לאו דוקא דהוא הדין אם נזרק לשמן: הלחם קדוש. בהתכלת (מנחות ד' מז:) איכא מאן דאמר קדוש לתפוס פדיונו ולא בעי למימר שיצא לחולין אלא תופס פדיונו ואינו יוצא לחולין דאל''כ אכתי תיקשי וליפרקינהו: כל העומד ליזרק כזרוק דמי. וא''ת זרק דמן שלא לשמן נימא נמי כזרוק דמי ואמאי קאמר רבי אלעזר ב''ר שמעון דאינו קדוש וי''ל כיון שעקרן מלשמן גרע מנשפך הדם ואיגליא מלתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה וקשה דבפרק המנחות והנסכים (מנחות קב.) אמר פיגל בזריקה מטמא טומאת אוכלים לר''ש משום דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי ודוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמו וי''ל דלגביה גופיה דזבח חשיב כזרוק אע''ג דפיגל בזריקה אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון לחם לא חשיב כזרוק כשנעשה הזריקה שלא בהכשר: כשירות היו. וא''ת מאחר דכשירות היו אמאי משהין אותן עד שעת איסור וי''ל דהיינו (כרשב''ג) דאמר לעיל (ד' יא:) תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלים האחרונה בסוף חמש וכן משמע בירושלמי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד